חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

ויקו מאנדרה

Vicu Mândra (born Lewis Mendelovici) (1927), historian and literary critic, born in Bucharest, Romania. He attended the Cultura Jewish high school during 1940-1944, and then studied at the Faculty of Letters and Philosophy of the University of Bucharest from 1945 to 1949. He earned a PhD in philology in 1972.

Mandra made his journalistic debut in the magazine Tineretea in 1946. He was member of the editorial staff of Revista literara in 1947, and then he was deputy editor-in-chief of Gazeta literara, between 1956-1962. A professor at the Department of Contemporary Romanian Literature of the University of Bucharest, he was a member of the Writers' Union of Romania since 1949.

His works include Însemnări despre literatură şi teatru (“Notes on literature and theater”, 1958), Incursiuni în istoria dramaturgiei române. De la Gh. Asachi la Camil Petrescu (“Incursions in the history of Romanian drama. From Gh. Asachi to Camil Petrescu”, 1971), Clasicism şi romantism în dramaturgia românească (1816-1918) (“Classicism and romanticism in Romanian drama, 1816-1918”, 1973), Victor Ion Popa (1975), Jocul situaţiilor dramatice. Principii, aplicaţii, analize (“The play of dramatic situations. Principles, applications, analyzes”, 1978), Istoria literaturii dramatice româneşti, vol. I: De la începuturi până la 1890 (“History of Romanian dramatic literature, vol. I: From the beginning to 1890”, 1985). He edited the works of Mihail Sebastian (1962) and Victor Ion Popa (1974).

Mandra authored over 500 articles and studies published in literary magazines in Romania and abroad.

תאריך לידה:
1927
מספר פריט:
20676469
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
MENDELOVICI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. מנדלוביץ', המכיל את הסופית הסלבית "-וביץ'" שפירושה "מ-", "מוצאו מ-" וגם "בנו של", מבוסס על מנדל, שם חיבה גרמני / יידיש נפוץ מאד של השם המקראי מנחם. במקרא מנחם הוא שמו של אחד ממלכי ישראל (מלכים ב', ט"ו).

בנים שנולדו בסמוך לט' באב נקראו לעתים קרובות בשם מנחם שעל פי המסורת הוא אחד משמותיו של המשיח אשר עתיד להיוולד במועד זה. שם זה ניתן גם לילד שנולד לאחר מותו של אח בכור; השם מנחם רומז על כך שהילד החדש יהיה כנחמה למשפחה. התפתחותה של הצורה מנדל מהשם מנחם מוסברת גם ע"י הדימיון הפונטיהקיים בין "-חם", ההברה האחרונה של השם מנחם, לבין הסופית בעלת המשמעות המקטינה "-כן" הנפוצה בניבים הצפניים של הגרמנית. לכן בצפון גרמניה השם מנחם קיבל את הצורות מנחם, מנחה, מנקן ומנקה. בקרב יהודי דרום גרמניה השם מנחם קוצר לעתים קרובות לצורות כמו מנלין ומנל אשר התפתחו בהמשך לצורות כמו מנדל. מנדל הוא שמה של משפחה אמידה המתועדת בהונגריה במאות ה-15 וה-16 ואשר במקור הגיעה מגרמניה. אישים מוכרים נוספים אשר נשאו שם משפחה זהכוללים את משה מנדלסון (1737-1812), פילוסוף של עידן האורות בגרמניה ומסייד של משפחת בנקאים, מלומדים ואומנים; ואת נכדו, המלחין הנודע יעקוב לודוויג פליקס מנדלסון ברתולדי (1847-1809). במאה ה-20, מנדלוביץ' מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עם אמיל מנדלוביץ' אשר גורש ממחוז היידו, הונגריה, אל מחנה השמדה גרמני ביוני 1944.
Sebastian, Mihail (1907-1945), playwright, essayist, journalist and novelist, born Iosif Hechter in Braila, Romania. His other less known pen name is Victor Mincu.

Having attended the secondary school in his native city, he moved to Bucharest where he studied law. In Bucharest he joined various literary circles, especially the Criterion group that included Emil Cioran, Mircea Eliade and Nae Ionescu. However, as this group came under the influence of nationalistic, anti-Semitic and fascist ideas very fashionable in Romania during the 1930s, Sebastian started to be regarded as an outsider. In his book De două mii de ani... ("It's been two thousand years...") Sebastian deals with the meaning of being a Jew in Romania. The book was published in 1934 with a preface written by Nae Ionescu, at Sebastian's request, although it included clear anti-Semitic passages. This way Sebastain tried to emphasize the controversy. The book and Sebastian himself became the target of strong criticism from the Jewish community and parts of the Jewish public opinion as well as of attacks by the Romanian ultra-nationalists and fascists. Sebastian's reaction to these attacks was published in his anthology of essays and articles Cum am devenit huligan ("How I Became a Hooligan"), that deals with the way his "It's been two thousand years..." was received by the Romanian public and the country's cultural establishment. His "Journal, 1935-1944: The Fascist Years" was published for the first time in 1996 bringing about a strong controversy about the role of prominent Romanian intellectuals and public figures during the years when the country came under the influence of fascist ideas and eventually became an ally of Nazi Germany.

Sebastian's other known novels include Accidentul ("The Accident") and Oraşul cu salcâmi ("The Acacia Tree City"). However, Sebastian is remembered mainly for his his plays, such as Steaua fără nume ("The Star Without a Name"), Jocul de-a vacanţa ("Holiday Games"), Ultima oră ("Breaking News").

Sebastian died in a street accident on May 29, 1945.

בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
ויקו מאנדרה

Vicu Mândra (born Lewis Mendelovici) (1927), historian and literary critic, born in Bucharest, Romania. He attended the Cultura Jewish high school during 1940-1944, and then studied at the Faculty of Letters and Philosophy of the University of Bucharest from 1945 to 1949. He earned a PhD in philology in 1972.

Mandra made his journalistic debut in the magazine Tineretea in 1946. He was member of the editorial staff of Revista literara in 1947, and then he was deputy editor-in-chief of Gazeta literara, between 1956-1962. A professor at the Department of Contemporary Romanian Literature of the University of Bucharest, he was a member of the Writers' Union of Romania since 1949.

His works include Însemnări despre literatură şi teatru (“Notes on literature and theater”, 1958), Incursiuni în istoria dramaturgiei române. De la Gh. Asachi la Camil Petrescu (“Incursions in the history of Romanian drama. From Gh. Asachi to Camil Petrescu”, 1971), Clasicism şi romantism în dramaturgia românească (1816-1918) (“Classicism and romanticism in Romanian drama, 1816-1918”, 1973), Victor Ion Popa (1975), Jocul situaţiilor dramatice. Principii, aplicaţii, analize (“The play of dramatic situations. Principles, applications, analyzes”, 1978), Istoria literaturii dramatice româneşti, vol. I: De la începuturi până la 1890 (“History of Romanian dramatic literature, vol. I: From the beginning to 1890”, 1985). He edited the works of Mihail Sebastian (1962) and Victor Ion Popa (1974).

Mandra authored over 500 articles and studies published in literary magazines in Romania and abroad.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

בוקרשט
בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.
סבסטיאן, מיכאיל
Sebastian, Mihail (1907-1945), playwright, essayist, journalist and novelist, born Iosif Hechter in Braila, Romania. His other less known pen name is Victor Mincu.

Having attended the secondary school in his native city, he moved to Bucharest where he studied law. In Bucharest he joined various literary circles, especially the Criterion group that included Emil Cioran, Mircea Eliade and Nae Ionescu. However, as this group came under the influence of nationalistic, anti-Semitic and fascist ideas very fashionable in Romania during the 1930s, Sebastian started to be regarded as an outsider. In his book De două mii de ani... ("It's been two thousand years...") Sebastian deals with the meaning of being a Jew in Romania. The book was published in 1934 with a preface written by Nae Ionescu, at Sebastian's request, although it included clear anti-Semitic passages. This way Sebastain tried to emphasize the controversy. The book and Sebastian himself became the target of strong criticism from the Jewish community and parts of the Jewish public opinion as well as of attacks by the Romanian ultra-nationalists and fascists. Sebastian's reaction to these attacks was published in his anthology of essays and articles Cum am devenit huligan ("How I Became a Hooligan"), that deals with the way his "It's been two thousand years..." was received by the Romanian public and the country's cultural establishment. His "Journal, 1935-1944: The Fascist Years" was published for the first time in 1996 bringing about a strong controversy about the role of prominent Romanian intellectuals and public figures during the years when the country came under the influence of fascist ideas and eventually became an ally of Nazi Germany.

Sebastian's other known novels include Accidentul ("The Accident") and Oraşul cu salcâmi ("The Acacia Tree City"). However, Sebastian is remembered mainly for his his plays, such as Steaua fără nume ("The Star Without a Name"), Jocul de-a vacanţa ("Holiday Games"), Ultima oră ("Breaking News").

Sebastian died in a street accident on May 29, 1945.
מנדלוביץ'
MENDELOVICI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. מנדלוביץ', המכיל את הסופית הסלבית "-וביץ'" שפירושה "מ-", "מוצאו מ-" וגם "בנו של", מבוסס על מנדל, שם חיבה גרמני / יידיש נפוץ מאד של השם המקראי מנחם. במקרא מנחם הוא שמו של אחד ממלכי ישראל (מלכים ב', ט"ו).

בנים שנולדו בסמוך לט' באב נקראו לעתים קרובות בשם מנחם שעל פי המסורת הוא אחד משמותיו של המשיח אשר עתיד להיוולד במועד זה. שם זה ניתן גם לילד שנולד לאחר מותו של אח בכור; השם מנחם רומז על כך שהילד החדש יהיה כנחמה למשפחה. התפתחותה של הצורה מנדל מהשם מנחם מוסברת גם ע"י הדימיון הפונטיהקיים בין "-חם", ההברה האחרונה של השם מנחם, לבין הסופית בעלת המשמעות המקטינה "-כן" הנפוצה בניבים הצפניים של הגרמנית. לכן בצפון גרמניה השם מנחם קיבל את הצורות מנחם, מנחה, מנקן ומנקה. בקרב יהודי דרום גרמניה השם מנחם קוצר לעתים קרובות לצורות כמו מנלין ומנל אשר התפתחו בהמשך לצורות כמו מנדל. מנדל הוא שמה של משפחה אמידה המתועדת בהונגריה במאות ה-15 וה-16 ואשר במקור הגיעה מגרמניה. אישים מוכרים נוספים אשר נשאו שם משפחה זהכוללים את משה מנדלסון (1737-1812), פילוסוף של עידן האורות בגרמניה ומסייד של משפחת בנקאים, מלומדים ואומנים; ואת נכדו, המלחין הנודע יעקוב לודוויג פליקס מנדלסון ברתולדי (1847-1809). במאה ה-20, מנדלוביץ' מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עם אמיל מנדלוביץ' אשר גורש ממחוז היידו, הונגריה, אל מחנה השמדה גרמני ביוני 1944.