חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

רוזה פאפו

Rosa Papo (1914-1984), physician, Major General of the Yugoslav Army, born in Sarajevo, Bosnia (then part of Austria-Hungary). She studied medecine at the University of Zagreb and before WW 2 she worked as a physician in various hospitals in Sarajevo, Begov Han and Olovo in Bosnia, then part of the Kingdom of Yugoslavia. After Yugoslavia was invaded by Germany and its allies in April 1941, Papo joined the partisans led by Josip Broz Tito in December 1941 and became commander of a field hospital of the Ozren unit of partisans. In 1942 she became a member of the Communist Party of Yugoslavia. Papo was in charge of the recruitment system for the health service of the partisan forces and was appointed commander of the field hospitals operated by the partisans. In 1942 she was wounded during an enemy air raid and lost one eye. Papo was advanced to the rank of captain in 1943 and a major in 1945. Most of her family, including the parents and two siblings, were killed in concentration camps. 

After WW2, Papo continued her professional medical career in the Yugoslav Army. She completed her specialization in epidemiology and was the first head of the newly formed Infectious Diseases Clinic (1961) at the Military Medical Academy (VMA). From 1965 to 1970 she was a member of the newly formed Clinic for Infectious Diseases. Author of over 50 research papers, she became a professor at the Military Medical Academy and served as president of the Central Military Medical Commission.

In 1973 Papo was advanced to the rank of Major General, the first woman to reach the rank of general not only in the Yugoslav Army, but in any other army of the Balkan countries.

תאריך לידה:
1914
תאריך פטירה:
1984
מספר פריט:
20676456
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

סאראייבו Sarajevo

(במקורות היהודיים שראי-בוסנה)

עיר ברפובליקה של בוסניה-הרצוגובינה. בעבר בוסניה, יוגוסלביה.


היהודים הראשונים הגיעו למקום באמצע המאה ה-16, ובעקבותיהם באו מסאלוניקי יהודים גולי ספרד. רובם היו בעלי-מלאכה ומיעוטם סוחרים. היו מהם שהתפרסמו בסביבה כרוקחים וכמרפאים. בשנת 1577 הוקצבה להם שכונה מיוחדת, אך עם הגידול במספרם עברו היהודים גם לחלקים אחרים בעיר.

ב-1581 נחנך בית-הכנסת הראשון. היהודים נהנו מאוטונומיה דתית ושיפוטית, ונאלצו לשלם מס-גולגולת, דמי- שוחד ו"הגנה" מפעם לפעם. באותה תקופה היו ביניהם סוחרים גדולים, אך עדיין עסקו רובם במלאכה ורבים נמנו עם דלת-העם.

במאה ה-17 השתקעו בסאראייבו פליטים יהודים מאשכנז, ויסדו קהילה משלהם. מהגרים נוספים הגיעו מבולגאריה ומסרביה, וגם מוונציה ומפאדובה. במצור האוסטרי בשנת 1679 נהרסה השכונה היהודית, על בית-הכנסת שבה.

במאה ה-19 זכתה הקהילה היהודית בסאראייבו למעמד רשמי. בשנת 1840 נתמנה ר' משה פריירא לכהונת "חכם באשי" של בוסניה והרצגובינה. באותו הזמן זכן היהודים, ושאר הלא- טורקים, לשוויון בפני החוק.

יהודים הרחיבו את עסקיהם וכללו גם את ענפי הנחושת, האבץ, הזכוכית וחומרי-צבע. באמצע המאה ה- 19 היה מקצוע הרפואה בסאראייבו ובבוסניה רובו ככולו בידי יהודים.

עם הסיפוח לאוסטריה (1878) השתקעו בעיר אשכנזים רבים; פקידי ממשלה, מומחים ויזמים; ונפתחו מקורות חדשים למסחר ולהשקעות. לסחר חוץ חדרו סרבים רבים, ודחקו את רגלי היהודים; בלית ברירה פנו היהודים לענפים חדשים - אופטיקה, שענות, מכאניקה עדינה ודפוס. בסוף המאה הגיע מספר היהודים בעיר ל-10.000 בערך.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה זכו היהודים ליחס שווה והוגן בכל תחומי החיים. בשנים 1927 - 1931 נבנה בית-הכנסת הספרדי, הגדול בבאלקאנים. עם רבני העיר נמנו צבי אשכנזי ("חכם צבי") ודוד פארדו ("מורנו") שהוריש את כסאו לבנו ולנכדו אחריו. במאה ה-19 כיהנו הרבנים משה ומאיר דנון, אליעזר שם טוב ויצחק פאפו. אחרון הרבנים בתקופה הטורקית היה יוסף פינצי, בעל "וילקט יוסף".

ב-1928 נפתח בעיר בית-מדרש לרבנים, בהנהלת הרב מוריץ לוי שפירסם מחקר ראשון על תולדות הספרדים בבוסניה. בעיר הופיעו שבועונים אחדים, ובהם מדורים בלאדינו, ופעלו ארגונים ציוניים ובראשם "השומר הצעיר". ב-1941 ישבו בעיר כ-10,500 יהודים - הקהילה השלישית בגודלה ביוגוסלביה.

בימי מלחמת העולם השנייה נכנסו הגרמנים לסאראייבו באפריל 1941. בחודשים ספטמבר- נובמבר שולחו היהודים למחנות-ריכוז בקרואטיה ורובם נרצחו בידי אנשי האוסטאשי; הנותרים הועברו לאושוויץ. מעטים הצליחו להצטרף לפרטיזנים או להסתנן לאיטליה. עשרות קצינים וחיילים בצבא היוגוסלאבי שהו בשנות המלחמה במחנות שבויים בגרמניה.

היהודים ששרדו אחרי המלחמה עלו ברובם לישראל עם הקמת המדינה.

ב-1970 הוקמה בסאראייבו יד זכרון לחללי השואה במעמד נציגים מארצות-חוץ, לרבות ישראל. באותה השנה פורסם ספר זכרון.

בית-הכנסת הספרדי הגדול בעיר, שחולל ב-1941, נעשה לאולם תיאטרון; בית-הכנסת הישן משמש כמוזיאון יהודי. במוזיאון העירוני שמורה "הגדת סאראייבו" המפורסמת שמוצאה מספרד מן המאה ה- 14 ונרכשה בסאראייבו בשנת 1895.

ב-1971 התגוררו בעיר 1,000 יהודים.

זאגרב ZAGREB

(בגרמנית AGRAM)

בירת הרפובליקה הקרואטית. בעבר העיר השנייה בגודלה ביוגוסלביה.


במאה ה-10 ישבו יהודים בזאגרב, וידועה פנייתו של חסדאי אבן שפרוט לשני נכבדי הקהל בעיר, מר שאול ומר יוסף, למסור איגרת בשמו ליוסף מלך הכוזרים.

במאה ה-13 הגיעו לזאגרב יהודים מצרפת, ממאלטה ומאלבאניה. במאה ה- 15 התיישבו בזאגרב סוחרים יהודים ומלווים בריבית מהונגריה, מבורגנלאנד וממוראביה.

ב-1526 גורשו היהודים מקרואטיה.

היישוב היהודי בזאגרב התחדש כשהתיישבו במקום יוצאי מרכז-אירופה באמצע המאה ה-18 ובשנות ה-40 של המאה ה-19, ומנה כ-50 משפחות. נוסדה קהילה חרדית קטנה (ראשון הרבנים בה היה ר' אהרן פאלוטה) וב-1867 נחנך בית-כנסת חדש (ונהרס ב-1941). הרב הושע יעקובי היה מנהיגה הרוחני של הקהילה במשך 50 שנה, וביוזמתו פעלה הקהילה בתחומי התרבות, החינוך והסעד. הנדבן לודביט שווארץ הקים אז את בית האבות שפעל בקהילה עד שנות השמונים למאה העשרים. ב-1898 הוקם ארגון של תלמידי תיכון וממנו יצאו עסקני ציבור ומנהיגים ציוניים.

זכויות-אזרח ניתנו ליהודים רק ב-1873, וגם זאת למורת רוחם של הנציגים הקרואטים. עם זאת נמצאו יהודים שהזדהו עם התחייה הלאומית הקרואטית, ויהושע פראנק, יהודי מומר, הביא להקמת סיעה על שמו שנעשתה במרוצת הזמן המפלגה האנטישמית בהנהגת פאוליץ' והאוסטאשה.

בין שתי מלחמות-העולם שכן בזאגרב מרכז ההסתדרות הציונית ביוגוסלביה, בהנהגת ד"ר אלכסנדר ליכט. פעלו ארגוני נוער ונשים, מועדון "מכבי" ומקהלה, ויצאו לאור מחשובי העיתונים היהודיים במדינה.

יהודים היו בין חלוצי היצוא (של יינות, עצי-בניין) והתעשייה המקומית (רהיטים, בירה) ובין מפעילי התחבורה. ד"ר מאברו זקס היה מחלוצי הרפואה המשפטית בקרואטיה ודוד שווארץ המציא את ספינת-האוויר שהכשירה את פיתוח ה"צפלין". לאבוסלאב (ליאופולד) הארטמאן אירגן את ספריות-ההשאלה הראשונות בקרואטיה וייסד בית-דפוס. עד 1941 יצא לאור בזאגרב במשך חמש שנים כתב-עת לאמנות יהודית.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בזאגרב כ-12,000 יהודים.


תקופת השואה

במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-25 במרס 1941, הצטרפה יוגוסלביה המלוכנית להסכם המשולש (רומא-ברלין-טוקיו). ב-10 באפריל אותה השנה נכנסו הגרמנים לזאגרב והפאשיסטים המקומיים הכריזו על הקמת "מדינה עצמאית קרואטית". היהודים והסרבים הוצאו מחוץ לחוק. היהודים סבלו מרדיפות, רבים נשלחו לעבודות כפייה במיכרות המלח והשאר שולחו למחנות-ריכוז.

בינואר 1942 גורשו כל יהודי זאגרב מהעיר ורכושם הוחרם.

עם שחרורה של זאגרב ב-1945 נותרו בעיר כ-3,000 יהודים.

יהודי יוגוסלביה לקחו חלק חשוב בתנועה האנטי-פאשיסטית ובמלחמה לשחרור הארץ. הם היו בין מארגני המרד הראשונים ויותר מ-10 יהודים עוטרו באות הגבורה הגבוה ביותר "גבור עממי של יוגוסלביה". ביניהם היו: פאוול פאפו וד"ר סטפן פוליצר.

ב-1970 מנתה הקהילה היהודית בזאגרב כ-1,300 נפש.

בלגראד Beograd

בירת סרביה ויוגוסלביה, בעבר בירת יוגוסלביה רבתי.

יהודים מאיטליה והונגריה התיישבו בבלגראד במאות 14-13, ואחרי הכיבוש הטורקי (1521) נוספו עליהם יהודים ספרדים. רובם התגוררו בתנאים נוחים ברובע היהודי ליד המצודה, והיו ביניהם רופאים, חרשי נשק, בורסקאים וסוחרים. ליהודים הייתה אוטונומיה שיפוטית מוגבלת וזכות לרכוש קרקעות. במחצית השנייה של המאה ה- 17 נתפרסמה הישיבה המקומית בהנהגת הרבנים יהודה לירמא, שמחה הכהן ויוסף אלמושנינו. עם הכיבוש האוסטרי בשנת 1688, ובמצור שקדם לו, נהרגו יהודים רבים. הקהילה נתרחבה והנותרים בחיים נלקחו בשבי והובלו לאוסטריה; לימים נפדו על-ידי קהילת ניקולסבורג.

חילופי השלטון בבלגראד במאות 19-17 נתנו את אותותיהם בחיי הקהילה. היהודים היו נתונים לגירושים ולהגבלות. מצבם השתפר רק לאחר שהוענק ליהודים שוויון-זכויות בעקבות החלטות קונגרס ברלין ב-1878.

עוד ב-1837 התחיל הדפוס הממשלתי הסרבי להדפיס ספרי-קודש בלאדינו, או בעברית עם תרגום בלאדינו, ומשנת 1888 עד סוף שנות ה-90 הופיע בבלגראד כתב-עת בלאדינו בשם "אל אמיגו דל פואבלו" ("ידיד העם"). השכבות העשירות בציבור היהודי נטמעו בתרבות הסרבית. בני הקהילה הוסיפו להתגורר ברובע היהודי, שניזוק קשה במלחמת-העולם הראשונה, ורק אחרי המלחמה התחילה יציאת הנוער מהרובע לקראת השתלבות במקצועות חופשיים, בבנקאות ותעשיית הבגדים. בית-ספר עברי פעל ברובע משנות ה-50 של המאה ה- 19.

בימי מלחמת העולם השנייה, עם כניסת הגרמנים לבלגראד באפריל 1941, ישבו בעיר כ-12,000 יהודים. ביזמת גרמנים תושבי המקום נשדדו חנויות יהודים ובתיהם. את בניין בית הכנסת האשכנזי הפכו הגרמנים לבית בושת ובית-הכנסת הספרדי החדש "בית ישראל" נעשה מחסן לרכוש שגזלו מהיהודים, ופוצץ ערב נסיגת הגרמנים.

הגרמנים הקימו "נציגות יהודית" אחראית לביצוע הצווים שנגזרו על יהודי המקום. הנציגות טיפלה גם בהקמת מטבחים ציבוריים ושירותי רפואה ליהודי בלגראד ול-2,500 היהודים שהובאו לעיר מחבל באנאט שבצפון המדינה. גברים בני 60-14 ונשים בנות 40-14 הועסקו בעבודות מפרכות בעיר.

עם התגברות פעולות המחתרת היהודית, הוציאו הגרמנים להורג יהודים כבני-הערובה. ב-19 ביולי 1941 נורו למוות "קומוניסטים ויהודים".

"הפתרון הסופי" ביהודי בלגראד התחיל באוגוסט-ספטמבר. 5,000 גברים יהודים נאספו כביכול לשם עבודה באוסטריה, ובדרך לשם נורו בידי חיילי הצבא הגרמני הסדיר. 6,000 נשים וילדים שנותרו בבלגראד הועברו בדצמבר למחנה סיאמישטה, ובחודשים פברואר-מרס 1942 נרצחו בקרונות-גאזים. באותו הזמן חוסלו גם אחרוני המאושפזים בבית-החולים ביבודי בבלגראד.

עם שחרור העיר בידי הצבא האדום, באוקטובר 1944, חידשה הקהילה היהודית את פעולותיה, ובשלבים הראשונים נתנה לחוזרים סיוע במזון ובשירותים רפואיים.

האשכנזים והספרדים התמזגו לקהילה מאוחדת, ב-1947 מנתה הקהילה 2,271 נפש; מחציתם עלו לישראל בשנת 1948 עם הקמת המדינה.

בבית-הקברות המרכזי בבלגראד הוקמה יד זכרון ללוחמי המחתרת היהודיים ולחללי הפאשיזם.

ב-1969 התגוררו בבלגראד 1,600 יהודים. התקיים מרכז קהילתי ולידו מקהלה מצויינת, מועדון-נוער וגן-ילדים.

במוזיאון ההיסטורי היהודי בבלגראד שמור חומר תעודי על כל קהילות יגוסלאביה.

לפי רשומי מכון הקונגרס היהודי העולמי, בשנת 1997 ישבו כ- 2,000 יהודים בבלגראד.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
רוזה פאפו

Rosa Papo (1914-1984), physician, Major General of the Yugoslav Army, born in Sarajevo, Bosnia (then part of Austria-Hungary). She studied medecine at the University of Zagreb and before WW 2 she worked as a physician in various hospitals in Sarajevo, Begov Han and Olovo in Bosnia, then part of the Kingdom of Yugoslavia. After Yugoslavia was invaded by Germany and its allies in April 1941, Papo joined the partisans led by Josip Broz Tito in December 1941 and became commander of a field hospital of the Ozren unit of partisans. In 1942 she became a member of the Communist Party of Yugoslavia. Papo was in charge of the recruitment system for the health service of the partisan forces and was appointed commander of the field hospitals operated by the partisans. In 1942 she was wounded during an enemy air raid and lost one eye. Papo was advanced to the rank of captain in 1943 and a major in 1945. Most of her family, including the parents and two siblings, were killed in concentration camps. 

After WW2, Papo continued her professional medical career in the Yugoslav Army. She completed her specialization in epidemiology and was the first head of the newly formed Infectious Diseases Clinic (1961) at the Military Medical Academy (VMA). From 1965 to 1970 she was a member of the newly formed Clinic for Infectious Diseases. Author of over 50 research papers, she became a professor at the Military Medical Academy and served as president of the Central Military Medical Commission.

In 1973 Papo was advanced to the rank of Major General, the first woman to reach the rank of general not only in the Yugoslav Army, but in any other army of the Balkan countries.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

בלגראד
זאגרב
סאראייבו
בלגראד Beograd

בירת סרביה ויוגוסלביה, בעבר בירת יוגוסלביה רבתי.

יהודים מאיטליה והונגריה התיישבו בבלגראד במאות 14-13, ואחרי הכיבוש הטורקי (1521) נוספו עליהם יהודים ספרדים. רובם התגוררו בתנאים נוחים ברובע היהודי ליד המצודה, והיו ביניהם רופאים, חרשי נשק, בורסקאים וסוחרים. ליהודים הייתה אוטונומיה שיפוטית מוגבלת וזכות לרכוש קרקעות. במחצית השנייה של המאה ה- 17 נתפרסמה הישיבה המקומית בהנהגת הרבנים יהודה לירמא, שמחה הכהן ויוסף אלמושנינו. עם הכיבוש האוסטרי בשנת 1688, ובמצור שקדם לו, נהרגו יהודים רבים. הקהילה נתרחבה והנותרים בחיים נלקחו בשבי והובלו לאוסטריה; לימים נפדו על-ידי קהילת ניקולסבורג.

חילופי השלטון בבלגראד במאות 19-17 נתנו את אותותיהם בחיי הקהילה. היהודים היו נתונים לגירושים ולהגבלות. מצבם השתפר רק לאחר שהוענק ליהודים שוויון-זכויות בעקבות החלטות קונגרס ברלין ב-1878.

עוד ב-1837 התחיל הדפוס הממשלתי הסרבי להדפיס ספרי-קודש בלאדינו, או בעברית עם תרגום בלאדינו, ומשנת 1888 עד סוף שנות ה-90 הופיע בבלגראד כתב-עת בלאדינו בשם "אל אמיגו דל פואבלו" ("ידיד העם"). השכבות העשירות בציבור היהודי נטמעו בתרבות הסרבית. בני הקהילה הוסיפו להתגורר ברובע היהודי, שניזוק קשה במלחמת-העולם הראשונה, ורק אחרי המלחמה התחילה יציאת הנוער מהרובע לקראת השתלבות במקצועות חופשיים, בבנקאות ותעשיית הבגדים. בית-ספר עברי פעל ברובע משנות ה-50 של המאה ה- 19.

בימי מלחמת העולם השנייה, עם כניסת הגרמנים לבלגראד באפריל 1941, ישבו בעיר כ-12,000 יהודים. ביזמת גרמנים תושבי המקום נשדדו חנויות יהודים ובתיהם. את בניין בית הכנסת האשכנזי הפכו הגרמנים לבית בושת ובית-הכנסת הספרדי החדש "בית ישראל" נעשה מחסן לרכוש שגזלו מהיהודים, ופוצץ ערב נסיגת הגרמנים.

הגרמנים הקימו "נציגות יהודית" אחראית לביצוע הצווים שנגזרו על יהודי המקום. הנציגות טיפלה גם בהקמת מטבחים ציבוריים ושירותי רפואה ליהודי בלגראד ול-2,500 היהודים שהובאו לעיר מחבל באנאט שבצפון המדינה. גברים בני 60-14 ונשים בנות 40-14 הועסקו בעבודות מפרכות בעיר.

עם התגברות פעולות המחתרת היהודית, הוציאו הגרמנים להורג יהודים כבני-הערובה. ב-19 ביולי 1941 נורו למוות "קומוניסטים ויהודים".

"הפתרון הסופי" ביהודי בלגראד התחיל באוגוסט-ספטמבר. 5,000 גברים יהודים נאספו כביכול לשם עבודה באוסטריה, ובדרך לשם נורו בידי חיילי הצבא הגרמני הסדיר. 6,000 נשים וילדים שנותרו בבלגראד הועברו בדצמבר למחנה סיאמישטה, ובחודשים פברואר-מרס 1942 נרצחו בקרונות-גאזים. באותו הזמן חוסלו גם אחרוני המאושפזים בבית-החולים ביבודי בבלגראד.

עם שחרור העיר בידי הצבא האדום, באוקטובר 1944, חידשה הקהילה היהודית את פעולותיה, ובשלבים הראשונים נתנה לחוזרים סיוע במזון ובשירותים רפואיים.

האשכנזים והספרדים התמזגו לקהילה מאוחדת, ב-1947 מנתה הקהילה 2,271 נפש; מחציתם עלו לישראל בשנת 1948 עם הקמת המדינה.

בבית-הקברות המרכזי בבלגראד הוקמה יד זכרון ללוחמי המחתרת היהודיים ולחללי הפאשיזם.

ב-1969 התגוררו בבלגראד 1,600 יהודים. התקיים מרכז קהילתי ולידו מקהלה מצויינת, מועדון-נוער וגן-ילדים.

במוזיאון ההיסטורי היהודי בבלגראד שמור חומר תעודי על כל קהילות יגוסלאביה.

לפי רשומי מכון הקונגרס היהודי העולמי, בשנת 1997 ישבו כ- 2,000 יהודים בבלגראד.
זאגרב ZAGREB

(בגרמנית AGRAM)

בירת הרפובליקה הקרואטית. בעבר העיר השנייה בגודלה ביוגוסלביה.


במאה ה-10 ישבו יהודים בזאגרב, וידועה פנייתו של חסדאי אבן שפרוט לשני נכבדי הקהל בעיר, מר שאול ומר יוסף, למסור איגרת בשמו ליוסף מלך הכוזרים.

במאה ה-13 הגיעו לזאגרב יהודים מצרפת, ממאלטה ומאלבאניה. במאה ה- 15 התיישבו בזאגרב סוחרים יהודים ומלווים בריבית מהונגריה, מבורגנלאנד וממוראביה.

ב-1526 גורשו היהודים מקרואטיה.

היישוב היהודי בזאגרב התחדש כשהתיישבו במקום יוצאי מרכז-אירופה באמצע המאה ה-18 ובשנות ה-40 של המאה ה-19, ומנה כ-50 משפחות. נוסדה קהילה חרדית קטנה (ראשון הרבנים בה היה ר' אהרן פאלוטה) וב-1867 נחנך בית-כנסת חדש (ונהרס ב-1941). הרב הושע יעקובי היה מנהיגה הרוחני של הקהילה במשך 50 שנה, וביוזמתו פעלה הקהילה בתחומי התרבות, החינוך והסעד. הנדבן לודביט שווארץ הקים אז את בית האבות שפעל בקהילה עד שנות השמונים למאה העשרים. ב-1898 הוקם ארגון של תלמידי תיכון וממנו יצאו עסקני ציבור ומנהיגים ציוניים.

זכויות-אזרח ניתנו ליהודים רק ב-1873, וגם זאת למורת רוחם של הנציגים הקרואטים. עם זאת נמצאו יהודים שהזדהו עם התחייה הלאומית הקרואטית, ויהושע פראנק, יהודי מומר, הביא להקמת סיעה על שמו שנעשתה במרוצת הזמן המפלגה האנטישמית בהנהגת פאוליץ' והאוסטאשה.

בין שתי מלחמות-העולם שכן בזאגרב מרכז ההסתדרות הציונית ביוגוסלביה, בהנהגת ד"ר אלכסנדר ליכט. פעלו ארגוני נוער ונשים, מועדון "מכבי" ומקהלה, ויצאו לאור מחשובי העיתונים היהודיים במדינה.

יהודים היו בין חלוצי היצוא (של יינות, עצי-בניין) והתעשייה המקומית (רהיטים, בירה) ובין מפעילי התחבורה. ד"ר מאברו זקס היה מחלוצי הרפואה המשפטית בקרואטיה ודוד שווארץ המציא את ספינת-האוויר שהכשירה את פיתוח ה"צפלין". לאבוסלאב (ליאופולד) הארטמאן אירגן את ספריות-ההשאלה הראשונות בקרואטיה וייסד בית-דפוס. עד 1941 יצא לאור בזאגרב במשך חמש שנים כתב-עת לאמנות יהודית.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בזאגרב כ-12,000 יהודים.


תקופת השואה

במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-25 במרס 1941, הצטרפה יוגוסלביה המלוכנית להסכם המשולש (רומא-ברלין-טוקיו). ב-10 באפריל אותה השנה נכנסו הגרמנים לזאגרב והפאשיסטים המקומיים הכריזו על הקמת "מדינה עצמאית קרואטית". היהודים והסרבים הוצאו מחוץ לחוק. היהודים סבלו מרדיפות, רבים נשלחו לעבודות כפייה במיכרות המלח והשאר שולחו למחנות-ריכוז.

בינואר 1942 גורשו כל יהודי זאגרב מהעיר ורכושם הוחרם.

עם שחרורה של זאגרב ב-1945 נותרו בעיר כ-3,000 יהודים.

יהודי יוגוסלביה לקחו חלק חשוב בתנועה האנטי-פאשיסטית ובמלחמה לשחרור הארץ. הם היו בין מארגני המרד הראשונים ויותר מ-10 יהודים עוטרו באות הגבורה הגבוה ביותר "גבור עממי של יוגוסלביה". ביניהם היו: פאוול פאפו וד"ר סטפן פוליצר.

ב-1970 מנתה הקהילה היהודית בזאגרב כ-1,300 נפש.
סאראייבו Sarajevo

(במקורות היהודיים שראי-בוסנה)

עיר ברפובליקה של בוסניה-הרצוגובינה. בעבר בוסניה, יוגוסלביה.


היהודים הראשונים הגיעו למקום באמצע המאה ה-16, ובעקבותיהם באו מסאלוניקי יהודים גולי ספרד. רובם היו בעלי-מלאכה ומיעוטם סוחרים. היו מהם שהתפרסמו בסביבה כרוקחים וכמרפאים. בשנת 1577 הוקצבה להם שכונה מיוחדת, אך עם הגידול במספרם עברו היהודים גם לחלקים אחרים בעיר.

ב-1581 נחנך בית-הכנסת הראשון. היהודים נהנו מאוטונומיה דתית ושיפוטית, ונאלצו לשלם מס-גולגולת, דמי- שוחד ו"הגנה" מפעם לפעם. באותה תקופה היו ביניהם סוחרים גדולים, אך עדיין עסקו רובם במלאכה ורבים נמנו עם דלת-העם.

במאה ה-17 השתקעו בסאראייבו פליטים יהודים מאשכנז, ויסדו קהילה משלהם. מהגרים נוספים הגיעו מבולגאריה ומסרביה, וגם מוונציה ומפאדובה. במצור האוסטרי בשנת 1679 נהרסה השכונה היהודית, על בית-הכנסת שבה.

במאה ה-19 זכתה הקהילה היהודית בסאראייבו למעמד רשמי. בשנת 1840 נתמנה ר' משה פריירא לכהונת "חכם באשי" של בוסניה והרצגובינה. באותו הזמן זכן היהודים, ושאר הלא- טורקים, לשוויון בפני החוק.

יהודים הרחיבו את עסקיהם וכללו גם את ענפי הנחושת, האבץ, הזכוכית וחומרי-צבע. באמצע המאה ה- 19 היה מקצוע הרפואה בסאראייבו ובבוסניה רובו ככולו בידי יהודים.

עם הסיפוח לאוסטריה (1878) השתקעו בעיר אשכנזים רבים; פקידי ממשלה, מומחים ויזמים; ונפתחו מקורות חדשים למסחר ולהשקעות. לסחר חוץ חדרו סרבים רבים, ודחקו את רגלי היהודים; בלית ברירה פנו היהודים לענפים חדשים - אופטיקה, שענות, מכאניקה עדינה ודפוס. בסוף המאה הגיע מספר היהודים בעיר ל-10.000 בערך.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה זכו היהודים ליחס שווה והוגן בכל תחומי החיים. בשנים 1927 - 1931 נבנה בית-הכנסת הספרדי, הגדול בבאלקאנים. עם רבני העיר נמנו צבי אשכנזי ("חכם צבי") ודוד פארדו ("מורנו") שהוריש את כסאו לבנו ולנכדו אחריו. במאה ה-19 כיהנו הרבנים משה ומאיר דנון, אליעזר שם טוב ויצחק פאפו. אחרון הרבנים בתקופה הטורקית היה יוסף פינצי, בעל "וילקט יוסף".

ב-1928 נפתח בעיר בית-מדרש לרבנים, בהנהלת הרב מוריץ לוי שפירסם מחקר ראשון על תולדות הספרדים בבוסניה. בעיר הופיעו שבועונים אחדים, ובהם מדורים בלאדינו, ופעלו ארגונים ציוניים ובראשם "השומר הצעיר". ב-1941 ישבו בעיר כ-10,500 יהודים - הקהילה השלישית בגודלה ביוגוסלביה.

בימי מלחמת העולם השנייה נכנסו הגרמנים לסאראייבו באפריל 1941. בחודשים ספטמבר- נובמבר שולחו היהודים למחנות-ריכוז בקרואטיה ורובם נרצחו בידי אנשי האוסטאשי; הנותרים הועברו לאושוויץ. מעטים הצליחו להצטרף לפרטיזנים או להסתנן לאיטליה. עשרות קצינים וחיילים בצבא היוגוסלאבי שהו בשנות המלחמה במחנות שבויים בגרמניה.

היהודים ששרדו אחרי המלחמה עלו ברובם לישראל עם הקמת המדינה.

ב-1970 הוקמה בסאראייבו יד זכרון לחללי השואה במעמד נציגים מארצות-חוץ, לרבות ישראל. באותה השנה פורסם ספר זכרון.

בית-הכנסת הספרדי הגדול בעיר, שחולל ב-1941, נעשה לאולם תיאטרון; בית-הכנסת הישן משמש כמוזיאון יהודי. במוזיאון העירוני שמורה "הגדת סאראייבו" המפורסמת שמוצאה מספרד מן המאה ה- 14 ונרכשה בסאראייבו בשנת 1895.

ב-1971 התגוררו בעיר 1,000 יהודים.