חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי טומאשוב מאזובייצקי

טומאשוב מאזובייצקי Tomaszow Mazowiecki

גם טומאשוב ראווסקי (RAWSKI)

עיר במחוז לודז', מרכז פולין.

הקהילה היהודית


לשם פיתוח כלכת העיר הזמינו בעליה, משפחת אצילים פולנים, אורגים ויזמים יהודיים להתיישב במקום בשנות ה-20 של המאה ה-19, וסוחרים יהודים קיבלו חלקות אדמה לבניית בתיהם. עד מהרה אירגנו היהודים את המסחר בתוצרת הטכסטיל המקומית. היהודים הראשונים בעיר עבדו כפועלים שכירים בבתי- האריגה המקומיים ובמרוצת הזמן נעשו רבים מהם מנהלי בתי המלאכה, ואפילו הקימו בתי-חרושת משלהם. ביוזמת התעשיין לייב התארגנה קהילה יהודית בטומאשוב ב-1831.

מעת חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18 הייתה טומאשוב מאזובייצקי בשליטת רוסיה הצארית. אחרי כשלון המרד הפולני נגד הרוסים ב-1831 החרימה ממשלת ניקולאי ה-1 את נכסיו של בעל המקום הרוזן הפולני אנטון אדם אוסטרובסקי; הרוזן יצא לגלות בצרפת ושם כתב על שיפור מצב היהודים בפולין.

בשנות ה-50 היו בקהילה היהודית בעיר 1,880 איש. בסוף המאה ה- 19 היו כבר 9,320 יהודים בטומאשוב, %47 מכלל תושבי העיר. ב-1878 נחנך בית-הכנסת הגדול וב-1889 נפתח בעיר מטבח כשר בשביל 120 החיילים היהודים בחיל-המצב המקומי. תעשיינים תרמו להקמת מוסדות קהילה ובתי-חינוך.

התעשיין היהודי דוד בורנשטיין הקים בית חרושת לטכסטיל שעבדו בו רק פועלים יהודיים, והיה נסגר בשבתות ובחגים. יהודים עבדו גם בנגרות, בצביעת בדים, בבנייה, בהנהלת חשבונות ובניהול.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות פוליטית ופעילות ציונית בקרב הקהילה. פעלו בעיקר סניפי ה"בונד", "אגודת-ישראל" ו"פועלי ציון".

משנת 1926 שימש לודוויק פרונט כסגן ראש-העיר, ושמואל הלוי ברוט, מראשי ה"מזרחי" בפולין, ישב ברבנות בקהילה בשנים 1936-1928.

תיכון עברי מאוחד התקיים בקהילה מ-1921, ומ-1925 הופיע בה שבועון ביידיש.

ב-1931 הגיעה הקהילה ל-11,310 נפש.

בין ילידי המקום היו יהודה לייב פינסקר, בעל ה"אוטואמאנציפאציה", הסופר משה דולזנובסקי, ואלוף השחמט שמואל רשבסקי; בשנים 1858-1846 התגורר במקום גם חיים זליג סלונימסקי, מחלוצי הספרות המדעית בעברית.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בטומאשוב מאזובייצקי 13,000 יהודים.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה (1 בספטמבר 1939) נכבשה טומאשוב מאזובייצקי בידי הגרמנים. בדצמבר 1940 הוקם גיטו בשלושה מקומות בעיר ובמארס 1941 הובאו אליו יותר מאלפיים יהודיםמהעיר פלוצק. באפריל 1942 הוצאו להורג 100 יהודים, ובתוכם אנשי המחתרת. בסוף אוקטובר ובתחילת נובמבר נערכו אקציות בעיר ונשלחו לטרבלינקה בשני משלוחים שווים כ-14,000 יהודים.

1,000 יהודים נשארו בגיטו, שנעשה למחנה-עבודה עד לחיסולו ב-1943.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה - 21


את השואה שרדו 200 מיהודי העיר , אך רק 5 מהם חזרו אליה אחרי המלחמה .

בית הכנסת המרכזי שנבנה בעיר בשנים 1878 - 1864 נשרף ע"י המקומיים והגרמנים בשנת 1939 יחד עם שני בתי מדרש שהיו בעיר .
על המגרש הריק שבו עמד בית הכנסת הגדול , נבנה אחרי המלחמה חניון למכוניות .

בית הקברות היהודי נוסד בשנת 1831 וקבורים בו אלפי אנשים . אחרי המלחמה בשנת 1947 הקימו בו אנדרטה לנרצחים בתקופת השואה . בהמשך בית הקברות הוזנח ופשטה בו עזובה . בית ההלוויות פורק וגם נהרס אוהל הצדיק אלישע יעקב ויליצקר .

בשנים 1999 - 1995 נעשה רישום של כול המצבות שנותרו בבית הקברות ופורסם בספר בישראל .

בשנת 2012 ניקו את בית הקברות תלמידי בית הספר רעות מירושלים .
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
204628
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
PINSKER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה הזה קשור בשמה של העיר פינסק בבלרוס (בעבר בליטא ואחר כך בפולין). הקהילה היהודית במקום הזה מתועדת החל מהמאה ה-15.

אישים מוכרים בעלי שם משפחה זה כוללים את לאון (יהודה-לייב) פינסקר (1891-1821) אשר נולד בטומשוב, פולין, מנהיג ציוני, מייסד ומנהיג תנועת "חיבת ציון" ומחברו של הספר "אוטואמנציפציה".
שרידי בית הקברות היהודי בטומאשוב מאזובייה,
פולין 1983.
צילום: מוניקה קרייבסקה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מוניקה קרייבסקה, פולין)

לודז'

Łódź 
עיר מחוז, מרכז פולין.

בסוף המאה ה-18 היה היישוב כפר צנוע. אחרי 1820, תחת השלטון הרוסי, צמחה לודז' ונהייתה מרכז תעשייתי ראשון במעלה, והקהילה השנייה בגודלה בפולין העצמאית, אחרי מלחמת-העולם הראשונה.
בשנת 1793 חיו בלודז' 11 יהודים. ב- 1823 כבר היה מספרם 290, ובשנת 1856 - קרוב ל- 3,000. בראשית המאה העשרים כבר ישבו בלודז' כמאה-אלף יהודים, וכפליים ויותר בשנת 1931. רוב הזמן היו היהודים בערך שליש מן האוכלוסייה הכללית.

הממשלה הרוסית, שהייתה מעוניינת לפתח את תעשיית הטקסטיל במקום, הזמינה אורגים מומחים מגרמניה בתנאים נוחים. כדי למנוע תחרות מצד היהודים דרשו הגרמנים שתיאסר עליהם הישיבה ורכישת נכסים בעיר החדשה, כנהוג בזגיירז' הסמוכה, אך היהודים הצליחו לסכל את המזימה. למתיישבים היהודיים הוקצו שני רחובות בקרבת השוק; היחידים שהורשו להתגורר מחוץ לרובע היו בעלי מפעלים המעסיקים פועלים יהודיים, סיטונאים, ובעלי מקצועות חופשיים; תנאים נוספים היו השליטה בפולנית, צרפתית או גרמנית, הרשמת ילדיהם מגיל 7 ומעלה בבתי-הספר הכלליים, והאיסור ללבוש בגדים יהודיים מסורתיים. בראש המאבק נגד הגרמנים עמד שמואל יחזקאל זלצמן, שדאג גם להרחבת הבנייה כדי להקל על הצפיפות והאמרת שכר-הדירה ברובע היהודי.
בשנת 1848 ביטל הצאר את ההגבלות על מגורי היהודים בערי פולין ובשנות ה- 60 של המאה ה- 19 לא היתה עוד בלודז' התייחסות לרובע מיוחד ליהודים. רבים הוסיפו להתרכז בשכונה הישנה ("אלטשטאט"); ריכוז נוסף של בעלי-מלאכה, רוכלים ופועלים נוצר בפרבר באלוט. עד 1916 היה באלוט בבחינת כפר מחוץ לתחום שיפוטה של עיריית לודז' ותנאי התברואה בו היו גרועים ביותר; המצב לא השתפר גם לאחר שסופח הכפר לעיר, ואף החריף ככל שגדלה האבטלה בקרב קבלני האריגה הקטנים בין שתי מלחמות-העולם.
במשך רוב המאה ה-19 ועד 1939 היו יהודי לודז' פעילים מאוד בתעשיית הטקסטיל, בפרט באספקת חומרי-הגלם; סיטונאים וקמעונאים, סוכנים ומתווכים היוו יותר משליש המפרנסים היהודיים בעיר. ב-1914 היו בבעלות יהודית 175 בתי-חרושת בלודז' (שליש מכלל בתי החרושת); 150 מהם היו בענף הטקסטיל. יהודים החזיקו כ-19,000 בתי-מלאכה קטנים, ומכלל ציבור הפועלים היהודיים עבדו בטקסטיל 26,845. במטוויות היהודיות ייצרו בעיקר כותנה. התעשיינים החשובים היו פוזנאנסקי, חיים יעקב וישליצקי, אשר (אוסקר) כהן, האחים אטינגון, יעקב קסטנברג וטוביה ביאלר. לודז' ניזוקה קשה במלחמת-העולם הראשונה, כאשר הגרמנים תושבי העיר שיתפו פעולה עם הכובשים.

עם מפלת רוסיה הצארית והקמת פולין העצמאית אבד ללודז' השוק הרוסי הגדול, וממשלת פולין לא נתנה סיוע לתעשייה שבידי היהודים ולא דאגה לשיקומה. אדרבה, שר האוצר גראבסקי עוד הכביד את עול המסים על האוכלוסייה היהודית. החברות שהצליחו להתאושש הוכו במשבר הכלכלה העולמי ב-1929. ובשנות ה-30, במגמה להעביר מפעלים ועסקים לידי פולנים, התחזקה המדיניות האנטי-יהודית בתחום הכלכלי.

פועלים נדחקו ממפעלי תעשיה שונים, גם של יהודים, בכל מקרה של התרחבות או הכנסת מיכון חדש במפעל, מאחר שהפועלים התנגדו להעסקתם בעידוד הממשלה. בין שתי מלחמות-העולם הייתה תעשיית הבגדים המוכנים רובה ככולה בידי יהודים. יהודים עבדו גם בבניין ובמקצועות לוואי שונים, על בסיס קבלנות. התאחדות יהודית של בעלי-מלאכה ותעשיה הוקמה בלודז' עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ביזמת הבנק היהודי לעזרה הדדית. ב-1925 התארגנו הסוחרים היהודיים וכעבור שנה הוקם איגוד של סוחרים וקמעונאים משותף ליהודים ולא יהודים; אלה האחרונים פרשו כעבור זמן קצר.

בתחום האיגוד המקצועי נאבקו על הפועל היהודי "הבונד", "פועלי-ציון" והמפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ.פ.ס.); בסוף 1903 נוסדה מחלקה יהודית בפ.פ.ס. המקומית ביוזמת יוזף פילסודסקי. פעילות רבה גילה ה"בונד" בלודז' במהפכת 1905. ב-1927 הונהגו בפולין בחינות מקצועיות לבעלי-מלאכה, שפתחו פתח לאפליה נוספת.

ההתערבות בחיי היהודים בימי הצארים השפיעה אך במעט על קהילת לודז', והיא שמרה על עצמאותה גם בתנאים קשים. כאשר זכו הקהילות למעמד רשמי בפולין העצמאית התקיימו לראשונה בחירות דמוקראטיות לוועד הקהילה בלודז' (1924) ונבחרו 7 מרשימת חסידי אלקסאנדרוב, 6 מרשימת הציונים וה"מזרחי", 3 נציגי ה"בונד", 11 נציגי "אגודת ישראל", 1 מרשימת פועלי אגודת ישראל, 2 נציגים של בעלי- מלאכה, 2 של פועלי-ציון שמאל, 1 מרשימת הפולקיסקים ושני קומוניסטים. ראש הקהילה הראשון הציוני היה אורי רוזנבלאט. ב-1931 פוזר הוועד בפקודת השלטונות ופרט לירידה גדולה ברשימה החסידית לא חל שינוי ממשי בהרכב הוועד החדש; הפעם הועמד בראשו איש "האגודה" חייב מינצברג, שהמשיך בתפקיד עד לשואה. החשוב במוסדות הצדקה בקהילה היה קופת גמילות חסדים שייסד ב-1899 ישראל פוזנאנסקי.

בין רבני לודז' במאה ה-19 היו: מנדל וולף הכהן ירוזולימסקי ויחזקאל נומברג, מחסידי קוצק, שהיו לו מתנגדים רבים בקהילה (אבי-סבו של הסופר האידי דוד נומברג). עם גידולה של לודז' היהודית גדלה חשיבותה של רבנות לודז'. ב-1873 עלה על כס הרבנות אליהו חיים מייזל, מיהודי ליטא, שנעשה למנהיגה המוכר של יהדות לודז'. ב-1920 פרצה מחלוקת על יורשו של ר' אליעזר לייב טרייסטמן ושוב לא נבחר רב לקהילה. אחרון הרבנים בבית-הכנסת הרפורמי היה מארכוס (מרדכי) בראודה, מי שהיה מייסד בתי-הספר העבריים בעיר.

ב-1926 פתחה "בני-ברית" לשכה בלודז', שתמכה בבית-הספר המקצועי של "אורט", בבית- יתומים ובמוסדות תרבות שונים. בין שתי מלחמות-העולם פעל בהצלחה רבה בית- ההבראה לחולי ריאות וחברת "לינת-הצדק" הקימה בתמיכת העיריה והקהילה בית-חולים לילדים ובית-מרקחת. ליד בתי-הכנסת התארגנו שירותים שונים לנזקקים כגון "מלביש ערומים", סיוע משפטי, סעד רפואי, וארוחות-חינם לילדי בתי-ספר; כמו"כ ניתן סיוע בהקמת קואופראטיבים יצרניים. היו בעיר ישיבות רבות, תלמודי-תורה, "חדר מתוקן", ורשת מגוונת של מוסדות חינוך, מגני-ילדים לתיכונים, שלימדו בהם גם עברית ופולנית. ב-1918 נוסד בית-הספר הראשון באידיש על-שם בורוכוב. ה"תלמוד-תורה" על-שם יארוצ'ינסקי נעשה לבית-ספר מקצועי ללימודי מכניקה, חשמלאות ואריגה. בית-ספר לבנות ("בית-יעקב") נוסד ב-1924. אף כי לודז' לא נמנתה עם מרכזי התרבות הגדולים חיו ופעלו בה יוצרים וחוקרים עבריים רבים דוגמת יצחק קצנלסון, דוד פרישמן, יעקב כהן, י"נ שמחוני, פיליפ פרידמן, אריה טרטקובר וחיים יצחק בונין; סופרי האידיש - ישעיה אוגר, עורך העיתון הציוני "לאדזער טאגבלאט", י"י טרונק; ל. פוקס וחיים קרול; המנצח חמיו
(נחמיה) וינאוור והמלחין י' גולדשטיין.

בסוף המאה שעברה התארגנו בלודז' להקות דראמאטיות באידיש שמהן צמח "התיאטרון הגדול" עם יוליוס אדלר וזאסלאבסקי; פעלה במה סאטירית בהנהלת משה ברודרזון ושמעון דז'יגאן. אגודות ציוניות התארגנו בלודז' מיד לאחר הקונגרס הציוני הראשון ב-1897, מסביב לבתי-הכנסת. הפעולה העברית התנהלה במסגרת האגודה "הזמיר", שנוסדה ב-1899 והקימה מקהלה, חוג דראמאטי וספריה ואף תזמורת פילהארמונית (1915). "פועלי-ציון" ו"הבונד" ייסדו ספריות משלהם. "אגודת- ישראל", שעיקר תומכיה היו חסידי גור, הייתה פעילה במיוחד בשנות מלחמת-העולם הראשונה. מלבד "לאדזער טאגבלאט" (מ-1908) הופיעו בעיר העיתונים "לאדזער מארגענבלאט" (1915); "נייער פאלקסבלאט" (1923) וכתבי-עת אחרים באידיש ובעברית.

לפני שהתחילו הנאצים בהסתת המיעוט הגרמני בלודז' שררה בעיר אנטישמיות פולנית רגילה. משנת 1933 התרבו מקרי תקיפה ורצח ובבחירות לעיריה ב-1934 השיגו המפלגות האנטישמיות רוב מכריע בדרישתן לטהר את לודז' מיהודים; שלטונן לא האריך ימים ובבחירות כעבור שנתיים היה רוב למפלגות הסוציאליסטיות בציבור הפולני היהודי. המינהל החדש פעל לריסון ההתנכלות בציבור הפועלים היהודי ובמסחר היהודי אך ללא הועיל.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בלודז' 233,000 יהודים, כשליש האוכלוסייה בעיר.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ופלישת צבאות גרמניה לפולין, נמלטו יהודים רבים מן הצמרת התרבותית והחברתית, עשירים ובני נוער, אל וארשה וערים אחרות בדרום פולין. רבים עברו לשטחים שהועברו לשליטת הסובייטים (במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) במזרח פולין. בריחת יהודים מהעיר נמשכה עד מאי 1940.

הגרמנים נכנסו ללודז' ב-8 בספטמבר 1939. העיר סופחה ל"רייך" כחלק מ"חבל-וארטה" ושמה שונה לליצמנשטדט.

באוקטובר 1939 פיזרו הגרמנים את ועד הקהילה ומינו את חיים מרדכי רומקובסקי, לשעבר סגן יושב-ראש הוועד, ל"זקן היהודים". מועצה שהקים רומקובסקי פוזרה עד מהרה ו-31 חבריה נשלחו בנובמבר למחנה הריכוז ראדוגושץ'; במקומה הוקם גוף פורמלי כפוף לגסטפו ול"זקן היהודים". באותו החודש העלו הנאצים באש את בית-הכנסת הגדול ותלו בפומבי שני פולנים ויהודי אחד.

בדצמבר פינו הנאצים את היהודים מבתיהם במרכז העיר ושיכנו במקומם גרמנים. הם גם גירשו אלפי יהודים לגנראל-גוברנמאן. בינואר 1940 נדרשה האוכלוסייה היהודית שנותרה בלודז' להתרכז בעיר הישנה ברובע באלוט.

הגטו נתחם רשמית ב-8 בפברואר 1940; שטחו היה פחות מ-4 קמ"ר, לא היה ביוב ברוב הרחובות. כדי להחיש את המעבר לגטו ערכו הנאצים פוגרום ב-1 במארס ורצחו יהודים רבים. ב-30 באפריל נסגר הגטו על 164,000 יהודים. הנאצים הקימו גדרות תיל ועץ ועמדות משטרה, והפרידו את הגטו מהעיר.
באוקטובר 1940 ירדה מן הפרק התכנית להעביר את יהודי לודז' למחוז לובלין או למדגסקר באפריקה, ויושבי הגטו נידונו לחיי ניוון ורעב. עד מהרה נותרו רובם ללא אמצעי מחייה, ובתחילת סתיו 1940 היו בגטו הפגנות ומהומות על רקע זה. המצב השתפר במקצת כאשר הוקמה רשת של מפעלי ייצור, בעיקר לצורכי הצבא הגרמני; באוגוסט 1942 פעלו בגטו 91 בתי- חרושת שהעסיקו קרוב ל-78,000 עובדים. בשנים 1944-1940 הוציאו הגרמנים למחנות-עבודה 15,000 איש ורק מעטים חזרו חיים. המשטרה הגרמנית ערכה חיפושים חוזרים ונשנים וגזלה מן היהודים את המעט שעוד נשאר בידם. הצפיפות, הרעב ותנאי התברואה גרמו למגיפות דיזנטריה וטיפוס, אך עיקר התמותה הייתה משחפת (פי 26 מזו שב-1936), שיעור התמותה הממוצע לחודש היה גבוה פי 8 מזה שלפני המלחמה. בתנאים מחרידים אלה הקים רומקובסקי רשת נרחבת של מינהל
עצמאי, עם מחלקות שנועדו לספק את צורכי האוכלוסייה במידת האפשר. משנת 1940 עד ספטמבר 1942 הפעילה מחלקת הבריאות של הגטו 7-5 בתי- חולים, 5 בתי-מרקחת ומרפאות מיוחדות; מחלקת החינוך ניהלה 45 בתי-ספר דתיים וחילוניים, שני תיכונים ובית-ספר מקצועי; מחלקת המזון פתחה מטבחים ציבוריים במפעלים, משרדים ובתי-ספר והנהיגה קיצוב מיוחד לגבי סוגי אנשים שונים. מחלקת הסעד חילקה הקצבות לנזקקים וקיימה שני בתי-זקנים, מעון לנכים ומעון לחולים כרוניים. הוקם בית-יתומים ואורגנו מחנות לילדים. המחלקה לחקלאות דאגה לגינות-ירק בגטו והמחלקה לסטטיסטיקה ריכזה נתונים לצורכי הנהלת הגטו והגרמנים כאחד.

מחלקת הארכיון ניהלה רישום יומי על החיים בגטו (החומר שמור ברובו במכון ההיסטורי היהודי בווארשה). לעומת זאת עסקה "לשכת עבודה" בהעמדת כוח-אדם יהודי למחנות של עבודת-כפייה ומחלקת קניות מיוחדת עסקה ברכישת נכסים בזיל הזול. המשטרה היהודית שמרה על הסדר בגטו, אך גם נטלה חלק בגירושים ובגיוס יהודים לעבודות-כפייה. יחידת משטרה מיוחדת החרימה רכוש יהודי ומפקדה דוד גרטלר, ואחריו מ. קליגר, קיבל פקודות ישר מן הגסטאפו. בגטו היה גם בית-דין ובית-סוהר. חוגים פוליטיים וחברתיים ניהלו פעולות חינוכיות, אירגנו הפגנות נגד רומקובסקי (1940) ושביתות בבתי-החרושת. הם חיבלו בתוצרת והאזינו לשידורי הראדיו. כמה מהם ניהלו, בהסכמת רומקובסקי, מטבחים לחבריהם ואפילו נקודות-הכשרה במבואות הגטו (מאריסין). בספטמבר 1940 הקימו חוגים ציוניים את "חזית דור בני המדבר" שהוסיפה לפעול אחרי שחוסלה ההכשרה, באמצע 1941.

בחודשים ינואר-אפריל 1942 הובילו הגרמנים למחנה-המוות חלמנו יותר מ-44,000 יהודים; במאי הועברו לשם 11 אלף יוצאי פראג, וינה, לוקסמבורג וערים שונות ב"רייך הישן" שהגיעו לגטו בסתיו 1941 (מספרם היה אז כמעט כפליים מזה). אחרי ה"מבצע" הזה נלקחו להשמדה 16,000 מיהודי המקום - ילדים עד גיל 10, קשישים מבני 60 ומעלה, חולים ותשושים. תוך תשעה חודשים - ינואר-ספטמבר 1942 - פחתה אוכלוסיית הגטו כדי החצי בקירוב, ל- 89,500 לערך; למעשה הייתה הירידה גדולה יותר, בהתחשב ב-15,500 הפליטים שרוכזו בגטו ממקומות אחרים. הגטו נעשה למחנה-עבודה; צומצמו או חוסלו גופי-מינהל יהודיים ומוסדות נסגרו ברובם. לעומת זאת גדל מספר המפעלים ל-119 (באוגוסט 1943) והם העסיקו כ- %90 מיושבי הגטו, לרבות ילדים מבני 8 ומעלה.

חיסול גטו לודז' בא בחודשים יוני-אוגוסט 1944, כשהעבירו הגרמנים 76,701 אחרוני יהודי הגטו למחנה ההשמדה אושוויץ. בינואר 1945 עוד נמצאו בלודז' 800 יהודים, "פלוגת-נעילה" כביכול, ועוד כ- 70 יהודים שהצליחו להסתתר בשטח הגטו; הם שוחררו ב-19 בינואר 1945, עם כניסת הצבא הסובייטי לעיר.

אחרי המלחמה

תוך שנתיים הייתה לודז' הגדולה בקהילות היהודיות שנתחדשו בפולין; עד סוף 1946 השתקעו בה יותר מ-50,000 יהודים משארית הפליטה, רובם יהודי פולין שעברו את שנות המלחמה ברוסיה. הוקמו מוסדות יהודיים - הוועדה ההיסטורית המרכזית, תיאטרון, מערכות עיתונים בעברית, ביידיש ובפולנית ואירגונים ציוניים. נוסדו "קיבוצים" - לצעירים שהתכוננו לעלייה לישראל.

עם השלמת הסובייטיזציה של פולין ב-1950 נגזר אלם על החיים היהודיים בפולין. יותר ממחצית היהודים במדינה עזבו עוד ב-1950-1946; אחרי גל העלייה השני ב-1957-1956 נשארו בלודז' רק אלפים אחדים. מועדון ובית-ספר יהודי הוסיפו לפעול עד 1969, כאשר עזבו כמעט כל הנותרים.

שנות ה-2000

משנת 2006 הקהילה משדרת ברדיו לודז' תכנית בשם "שלום - מוסף של דת ותרבות יהודית".

בשנת 2016 חיו בלודז' כ-300 יהודים שחברים בקהילה היהודית. בראש הקהילה עומד שמחה קלר. לקהילה שתי בתי כנסת פעילים (ברח' פומורוסקה וביה"כ רייכר) וכן בית קברות חדש - בשנים 1811 - 1892 פעל בית קברות חדש, שהוא כיום הרוס ברובו). הקהילה מנהלת מעון יומי לקשישים, מסעדה, כשרה - קפה טובים (Cafe Tuwim), חנות כשרה, מרכז תרבות והיסטוריה יהודי, בית הארחה "לינת אורחים", ישיבה "שומרי הדת", חברה קדישא, אגודת "ביקור חולים" ומקווה. בתוכנית בניית בית כנסת חדש עבור כ- 200 מתפללים.

אויאזד UJAZD

עיר במחוז לודז', מרכז פולין.


אויאזד קיבלה מעמד של עיר בשנת 1428. בסוף המאה ה- 18 נתגלו בסביבה עופרות ברזל. ישוב יהודי החל במקום כנראה בסוף המאה ה- 17, או ראשית ה- 18, עם הקמת פרבר חדש ובו כיכר שוק שנקראה "שוק יהודי".

ב- 1764 התגוררו בפרבר 14 משפחות, לחמש מהן היו בתים פרטיים. 19 משפחות יהודיות נוספות מכפרי הסביבה השתייכו לקהילה המתארגנת.

ב- 1855 נבנה בית כנסת חדש במקום הישן. ההקדש (מוסדות הקהילה לצרכי ציבור ומצווה: תלמוד-תורה, בית מחסה לעניים, בית חולים בית זקנים, בית הכנסת אורחים) הישן התפורר ופורק ב- 1858. באותה השנה היו היהודים מחצית תושבי העיר, ובסוף המאה ה- 19 מנו יותר מ- 800 נפש.

ב- 1923 נפגעה העיר בשריפה גדולה, ולאחריה נותרו עשרים משפחות יהודיות ללא קורת גג.

מבין רבני הקהילה בלט ר' דוד יצחק ב"ר ראובן ברומברג, תלמידו של המגיד מקוזניץ. ר' דוד יצחק כתב את "חידושי הרד"ח", וכינוי היה "החריף".

יהודי אויאזד התפרנסו כחוכרים וכבעלי מלאכה. מנהלי האחוזות, אילצו אותם למכור בירה ויי"ש ללא רווח ותבואה - במחירי הפסד. לפיכך עזבו רבים את העיירה, ובאמצע המאה ה- 19 נטשו היהודים את הפונדקאות ואת החוכרות, ועברו למסחר בתוצרת חקלאית ולמלאכה, כגון חייטות, בורסקאות, סנדלרות, אפייה.

לאחר פתיחת המכרות סחרו היהודים בתוצרת. וכמו-כן היו ברשותם ארבעה בתי אריגה זעירים. השפל הכלכלי של שנות השלושים והאנטישמיות שבא בעקבותיו פגע גם ביהודי העיר, והיה מקרה של שוד ורצח של בעלת חנות מכולת יהודיה. כשנעצרו הרוצחים בידי השלטונות ביולי 1937 איימו מקורביהם על היהודים בפוגרום, התערבות השלטונות מנעה החמרת המצב.

בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, חיו באויזאד כ- 800 יהודים.


תקופת השואה

עם פרוץ המלחמה, בראשית ספטמבר 1939, נהרס חלק מהעיירה בהפגזה. יהודים רבים נמלטו מהעיר ויצאו ללודז' עם משפחתו של הרב.

במאי 1941 נימנו בעיר 350 יהודים וביוני נוספו אליהם כ- 150 פליטים, אחר כך הגיעו פליטים יהודים נוספים, ובאוקטובר 1942 היו אלף יהודים בעיר, והצטופפו בשלושה בתים ששרדו. בפעולת חיסול שולחו 800 מהם באותו החודש למחנה ההשמדה בטרבלינקה.

אחר כך קבעו הגרמנים את שלושת בתי היהודים ל"גיטו חוזר מרכזי" במחוז ראדום, וריכזו בו כ- 2000 יהודים מהסביבה, אלה שניצלו ממבצעי חיסול קודמים. המחנה הוקף גדרות תיל ומשמרות של גרמנים, בתוך המחנה פעלה משטרה יהודית.

הגיטו חוסל בינואר 1943 וכל תושביו הועברו ברכבת לטרבלינקה.


אחרי המלחמה לא שבו יהודים לחיות באויזאד. בסתו 1948 הובאו שרידי הקהילה לקבורה בידי הועד היהודי מטומאשוב מאזובייצקי.

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.

פלוצק Plock

עיר במחוז וארשה, מרכז פולין.

הקהילה היהודית


הקהילה היהודית בפלוצק הייתה מן הקהילות הוותיקות בפולין. יהודים ישבו במקום כבר בראשית המאה ה-13. עיסוקים רבים נאסרו עליהם ובמשך מאות בשנים עסקו בהלוואות בריבית, אולם במאה ה-16 כבר היו בפלוצק יהודים רבים שעסקו במסחר ובמלאכה, ושישה רופאים יהודים טיפלו בתושבי פלוצק.

העירונים לא חדלו ממאמציהם לצמצם את פעילותם הכלכלית של היהודים, ואילו המלכים פרשו עליהם את חסותם. מאמצע המאה ה-17 עסקו יהודים באריגה, בייצור דברי זכוכית וכלי- נשק ובחייטות, והיו מהם שנתקבלו כחברים ב"גילדות" הנוצריות, אבל המאבק נגד אופים, קצבים ורצענים יהודים נמשך.

יהודי פלוצק היו מאורגנים להגנה עצמית והיה בידיהם נשק. כך התגוננו במהומות שפרצו במאה ה-16 ובאמצע ה- 17. בעקבות מלחמת הצפון (1705) הורע המצב החומרי בקהילה ועויינות האצולה ואנשי הכמורה לא איפשרה לשפר את המצב. עלילת-בשנת 1754 הייתה עלילת דם בעיר.

בין רבני פלוצק עד לאותו הזמן היו: ר' צבי הירש מונק, ר' מנחם נחום בן ישראל, ר' זליג יצחק מרגליות בעל "כסף נבחר" ור' יהודה לייב מרגליות, מתומכי ה"השכלה".

אחרי חלוקת פולין נמסר האזור תחילה לשליטת פרוסיה. תחת שלטון פרוסיה (1806-1793) גדלה האוכלוסיה היהודית בפלוצק תוך שמונה שנים מ- 730 ל-2,000 נפש בערך (כמחצית האוכלוסיה הכללית). בדליקה שפקדה את העיר ב-1810 עלה באש רוב הרובע היהודי, וכעבור שנה הגבילו השלטונות את מגורי היהודים לשמונה רחובות בלבד.

בהמשך המאה, עבר האזור לשליטת רוסיה הצארית (והיה בשליטתה עד אחרי מלחמת העולם הראשונה - 1918). יהודים בעלי-הון הקימו מפעלי טכסטיל, וביוזמת התעשיין שלמה זלמן פוזנר נוסדו בקירבת העיר מושבות חקלאיות למאות משפחות יהודיות. הוקמו בתי-ספר ליהודים בתמיכת הממשלה ובסוף שנות ה-80 הונהגו בתלמוד-תורה המקומי, כהצעת המחנך אהרון קאנשטאם, גם לימודי חול. ב-1872 הוקם בעיר בית-החולים היהודי הראשון.

בתחילת המאה העשרים עסקו כמחצית היהודים בפלוצק במסחר, %31 במלאכה ובתעשייה (הלבשה, מזון, מתכת והדפסה) וכ-%12 היו עובדים שכירים. נוסדו סניפים של ה"בונד", ו"פועלי ציון"; הוקמה "ישיבה" בהנהגת מיכאל רובינשטיין ומנדל מנדלסון וב-1916 נפתח בית ספר תיכון יהודי.

ב-1921, בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, התפקדו בפלוצק 7,352 יהודים, והיו 29 אחוזים מתושבי העיר.

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם נוספו בעיר שלושה בנקים קואופראטיביים יהודיים ואיגודים מקצועיים לעובדי תעשייה והובלה, לפקידים ולזבנים. בשנות ה-30 כשהפעילות הציונית בעיר הייתה בשיאה, נפתחו בתי-ספר של "תרבות" ושל "אורט" , יצא לאור ירחון מקומי בשם "דאס פלאצקער ווארט".

בפלוצק חיו ופעלו בשעתם הסופרים היהודים יקיר ווארשאבסקי ושלום אש, הציירים נתן קוז'ן, פישל זילברברג, יחיאל מאיר אליוביץ ודוד טישינסקי, וראשי הציונות נחום סוקולוב ויצחק גרינבוים.

ערב מלחמת-העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפלוצק כעשרת אלפים יהודים, שהיו שליש תושבי העיר.


תקופת השואה

עם כניסת הגרמנים לפלוצק, ב-9 בספטמבר 1939, ברחו רוב היהודים לגאבין הסמוכה, אולם שבו לבתיהם בהדרגה. גברים יהודים נלקחו לעבודות-כפייה. ה"יודנראט", שהוקם בדצמבר אותה השנה, פתח "לשכת- עבודה" לצורכי הגרמנים והפעיל מושב-זקנים ומטבח ציבורי בתמיכת הג'וינט ובחלק משכר העבודה (%10) ששולם לעובדי-הכפייה.

על היהודים נאסר לצאת מתחום הגיטו וקואופראטיבים אחדים, למשל של סנדלרים וחייטים, יכלו להמשיך בעבודתם. עוד לפני הקמת הגיטו נדרש ה"יודנראט" להגיש רשימה של זקנים נכים וחולים כרוניים; כעבור ימים אחדים רוכזו כולם, גורשו מן העיר וגורלם לא היה ברור. אחר כך הושמו היהודים בגיטו. כאשר הוגשה תלונה על פשיטות לילה בגיטו, הגיבו הגרמנים במאסר180 יהודים ורציחתם.

הקהילה חוסלה בשני גירושים, בימים 20 ו-28 בפברואר 1941, למחנה הריכוז בדזיאלדובו ולאיזור ראדום. רוב יהודי פלוצק ניספו במחנות.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


כמאה יהודים ששרדו חזרו לעיר בתום המלחמה (1945), כמה שבו מברית-המועצות, לשם נמלטו בראשית המלחמה, ונוספו אלה שהסתתרו בימי המלחמה בצד ה"ארי" של העיר. בפברואר 1945 הם הקימו ועד יהודי במסגרת הועד המרכזי של יהודי פולין שהוקם אחרי המלחמה . במסגרת זו פעלו כמה גופים כגון מקהלה , חוג דראמטי , מסעדה , מטבח עממי , בית יתומים ומעון ללינת מבקרים . כן נוהלו קורסים ללימוד יידיש .

ביוני 1946 הפעילה הקהילה קואופרטיב חייטות במבנה של בית הכנסת לשעבר .

באוקטובר 1949 הקימו שרידי קהילת פלוצק מציבת-זכרון לקרבנות השואה.

הקהילה גם סדרה וניקתה את בית הקברות ומסרה את המקווה לשעבר לידי שלטונות העיר , שהפך לבית מרחץ עירוני .

אולם בשנים הבאות החלו היהודים בהדרגה לעזוב את העיר ובשנת 1959 נותרו בה רק 3 יהודים , כאשר האחרונים עזבו בעליית גומולקה בשנים 1957 - 1956 .

בית הכנסת הקטן שנבנה בשנת 1810 הוא היחידי ששרד , לאחר שהגדול חדל להתקיים . הבניים שימש גם מוסדות יהודים שונים כולל את משרדי הקהילה היהודית . הוא נפגע באוםן חלקי בזמן המלחמה ע"י הגרמנים אחרי המלחמה הואשימש את הקהילה היהודית , אחרי זה עבר לידי העירייה בשנת 1997 הוחזר המבנה ע"פ החוק החדש לקהילה היהודית בורשה שמכרה אותו שנה אחרי כן לעירייה . בשנת 2007 העירייה החליטה לשפץ את הבניין ולהפוך אותו למוזיאון לתולדות יהודי האזור ולמרכז לימוד לנוער .

בית העלמין היהודי הישן נוסד בשנת 1570 לערך והיה בשטח של 1.8 האקטר . הגרמנים הפכו את בית בקברות לפארק וברוב המצבות השתמשו לבניית דרכים . כאשר הגרמנים החליטו לחסל את בית העלמין , קבוצה של יהודים הוציאה את עצמותיו של רבי זישה פלוצקר שנפטר 103 שנים קודם והעבירה אותן בבית הקברות בחדש .
אחרי המלחמה החליטו שלטונות העיר לבנות בשטח בית הקברות שהיה בית ספר תיכון .

בית העלמין החדש נוסד בשנת 1845 בשטח של 3.68 האקטר . בית הקברות מגודר ובו נבנתה המצבה לזכר יהודי העיר בשנת 1949 . על המצבה נכתב גם בעברית :" על אלה אני בוכיה " .בבית הקברות יש מצבות עם כיתוב בעברית ובפולנית .

אינובלודז' (INOWLODZ)


עיירת נופש על נהר פיליצה (PILICA) במחוז לודז', פולין.


ישוב שנוסד במאה ה-11, זכה במעמד עיר במאה ה-13. נהרס במלחמת פולין-שוודיה במאה ה-17. מסוף המאה ה-19 מפורסם כעיירת נופש.

ראשית הישוב היהודי במאה ה-15. הפסקה ברצף חלה כשנהרסה העיר והוא חודש במאה ה-18. היה כפוף לקהילת אויאזד (OJAZD). בשנות ה-20 של המאה ה-19 התפתח לקהילה עצמאית שתחת חסותה היו גם יהודים מכפרי הסביבה. אז נבנה בית כנסת מלבנים והקדש (מוסדות הקהילה לצרכי ציבור ומצווה: תלמוד תורה, בית-מחסה לעניים, בית- חולים, זקנים, בית הכנסת-אורחים). כשלא השיגה ידה של הקהילה לשכור רב, שימש דיין כראש קהילה. מאמצע המאה ה-19 כיהנו רבנים בקהילה ביניהם ר' יחזקאל האלשטוק שאחר כך היה האדמו"ר של אוסטרובייץ (OSTROWIEC). בראשית המאה ה-20 חיו במקום כ-400 יהודים.


ב-1764 גרו בעיר ארבע משפחות יהודיות שהתפרנסו מפונדקאות. בסוף המאה הצטרפו בעלי מלאכה, ובראשית המאה ה-19 גם סוחרים זעירים. אז גם התפרסמה כעיר קיט, רב הקייטנים היו יהודים. ענפי פרנסה עיקריים במאה ה-20 היו: קיט, רוכלות באריגים ובמלבושים בכפרי הסביבה, חייטות לאכרי האזור.


ב-1939 מנתה הקהילה 518 יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים כבשו את העיירה בראשית ספטמבר 1939. במאי 1941 חיו במקום 426 יהודים, מתוכם 130 פליטים. בנובמבר נוספו 170 פליטים. באפריל 1942 פחת מספרם ב-50.

הקהילה חוסלה באוגוסט 1942: 500 יהודים נשלחו לגטו בטומאשוב מאזובייצקי (TOMASZOW MAZOWIECKI). השריד היחיד שנותר אחרי המלחמה היו הקירות השרופים של בית הכנסת.

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

ז'ארנוב ZARNOW

עיירה במחוז קילצה (KIELCE), דרום פולין המרכזית.


יהודים התיישבו בעיירה כשהיה האזור בשליטת אוסטריה אחרי חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18. הקהילה התפתחה, ומסוף המאה ה-19 היו היהודים כמחצית אוכלוסיית העיירה.

בועד הקהילה היו נציגים מכל זרמי האמונה והחברה, ביניהם חסידי גור וחסידי האדמו"ר מרדושיץ. בית כנסת ובית מדרש של אבן ניבנו בתחילת המאה ה-20 ושימשו גם את יהודי הכפרים שבסביבה. בראש הקהילה עמד רב והארגונים הבולטים היו קופת גמילות חסדים וחברה קדישא.

הדלות התבטאה במגורי עץ, שרווחו עד המחצית השנייה למאה ה-19. פרנסת היהודים הייתה על רוכלות בכפרי הסביבה ועל המלאכה. היו גם כמה בעלי חנויות או דוכנים בשוק.

בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם הוחרף המצב בעת המשבר הכלכלי של שנות השלושים. האנטישמיות בהשפעת ה"אנדקים" (D.N. - מפלגה ימנית קיצונית) והקשיים הכלכליים עוררו אווירת פוגרום, שנמנע בהשתדלות ההנהגה היהודית.

באותה התקופה היו רוב יהודי המקום ציונים. "הציונים הכלליים" הוקמו בסוף שנות ה-20 ונציגם כהן במועצת העיירה, "פועלי-ציון-ימין" הוקמו ב-1930 וזכו ברוב בקונגרסים הציוניים. המפלגות פתחו סניפים של תנועות הנוער שלהן ומעונות. "אגודת ישראל" נתמכה בידי חסידי גור. שעורי-ערב לבנות ניתנו ב"בית-ספר-לנשים של א' ויינברג", שהיה מזכיר ועד הקהילה בשנים 1939-191. ספרייה וחוג דרמטי פעלו בבית-התרבות.

ערב מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית בז'ארנוב כאלף נפש.


תקופת השואה

פליטים יהודים מזבונשין (ZBASZYN) הגיעו לז'ארנוב עוד לפני שכבשו הגרמנים את האיזור בספטמבר 1939, ומספר היהודים בעיר הגיע ל- 1,500. אחרי הכיבוש הוגבלו מגורי היהודים לרובע מסוים והם נצטוו לענוד על שרוולם סרט לבן ועליו מגן-דוד כחול.

הגרמנים מינו יודנראט, והיה עליו לאסוף ולמסור לידי הגרמנים תשלומים וקנסות שהוטלו על הקהילה ולספק להם 50 גברים יהודים מדי יום ביומו לעבודות כפייה.

1600 פליטים מטומאשוב מזובייצקי (TOMASZOW MAZOWIECKI), שהיו חסרים אמצעי קיום, צורפו ליהודי ז'ארנוב. יהודי המקום התפרנסו ממכירת רכושם.

במאי 1942 הוצאו להורג מנהיגי הקהילה, ומאז תכפו המכות, העינויים והרצח.

בסוף אוקטובר 1942 הגיעו לעיירה עוד 2,500 פליטים מהסביבה; והגרמנים החלו בחיסול יהודי המקום. החולים והתשושים נורו בעיירה עצמה, והאחרים הועברו למחנה השמדה טרבלינקה. כחמישים יהודים הושארו במקום לאסוף חפצי ערך ולקבור את הרוגים. הצטרפו אליהם עוד 50 נמלטים ובראשית 1943 הועברו גם יהודים אלה לאויאזד (UJAZD) ומשם למחנה טרבלינקה. שלושה יהודים נמלטו והשיגו תעודות אריות מזוייפות, אחד מהם שנמלט שלוש פעמים מהשמדה נרצח בסופו של דבר אחרי המלחמה, ב-1945, בידי אלמנטים אנטישמיים של המחתרת הפולנית הלאומית.