חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

זיגמונט בלק

Zygmunt Balk (1873 - 1941) Painter, theater decor designer. Started his studies in Lvov in the studio of Jan Düll  and the Industrial School of Lvov. Then practiced in Vienna in the studio of Herman Borghardt, decorator at Viennese opera. Balk also studied in Berlin, Leipzig, Munich and Dresden. His work include decorations for the Skarbkowski Theater in Lvov and for local Jewish theters in Lov and Stanislawow (now Ivano Frankivsk). He painted, among others decorations for the following dramas and operas: "Kordian", "Otello", "The Sunken Bell", "Barbara Radziwiłłówna" by A. Feliński, "Lilla Weneda", "Peer Gynt", "Bolesław the Bold", "Irydion", "Goplana" . In 1913, he was awarded the gold medal at an international exhibition in Rome, Italy, for his stage decorations to operas by Richard Wagner. He committed suicide in the Lvov Ghetto.

תאריך לידה:
1873
תאריך פטירה:
1941
מספר פריט:
20009310
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

סטאניסלאבוב

באוקראינה - איוואנו פראנקובסק

(באוקראינית IVANO FRANKOVSK, בפולנית STANISLAWOW)

עיר מחוז במערב אוקראינה, עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית פולין.


יהודים קיבלו רשות להתיישב בעיר כבר ב- 1662, מעט אחרי שנוסדה. היו ביניהם חוכרים, פונדקאים, בעלי-מלאכה וסוחרים. הסוחרים נקלעו להתחרות קשה עם הארמנים במקום.

בשני העשורים הראשונים של המאה ה- 18 היו מגיפות חוזרות ונשנות באיזור, ומספר היהודים קטן. בעלי העיר, האצילים לבית פוטוצקי, אישרו מחדש את זכויותיהם המקוריות כדי לעודד התיישבות יהודים נוספים במקום.

בסוף המאה ה- 18, כשעברה גליציה לשליטת אוסטריה בעקבות חלוקת פולין, כבר היו בקהילה היהודית בסטאניסלאבוב 404 משפחות, כ- 45 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

על כס הרבנות בקהילה ישבו רבני משפחת הורוביץ. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 גברה תנועת ה"השכלה" בעיר והיסודות המתבוללים השיגו שליטה בהנהגת הקהילה. לקראת סוף המאה גברה השפעת הציונות.

תפקיד חשוב בטיפוח התודעה הלאומית ובחיי התרבות בעיר מילא מרדכי זאב ברוידא, יליד בריסק דליטא. בתחילת המאה העשרים הופיעו בעיר כתבי-עת יהודיים, ביניהם הירחון העברי "הירדן" בעריכת אלעזר רוקח. במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918) נהרסה העיר פעמיים בידי הצבא הרוסי ויהודים רבים נמלטו לערי בוהמיה ולווינה בירת אוסטריה.

בימיה הקצרים של הרפובליקה האוקראינית המערבית בתום המלחמה ארגנו יהודי המקום הגנה עצמית. במאי 1919 הצליחו חיילי הגנרל הפולני האלר לפרוע ביהודים ולגזול את רכושם. כששבה העיר לשליטת פולין הייתה האוכלוסיה היהודית בה כ- 15,500 נפש. השלטונות הפולניים פיטרו את היהודים שעבדו במשרות ממשלתיות ועירוניות וכעבור כמה שנים הרחיבו את תחומי העיר על כפרים בסביבה, כך שירד אחוז היהודים באוכלוסיית העיר. בכל זאת בבחירות 1927 נבחר העסקן הציוני אלכסנדר ריטרמן כסגן ראש העירייה ושלושה מתוך שמונה חברי מועצת העיר היו יהודים.

בינתיים חל שיפור במצבה הכלכלי של האוכלוסיה היהודית. מלבד מסחר סיטוני וקמעוני נוספו מקורות פרנסה בתעשיית העורות והעץ ובייצור משקאות חריפים. בשנות ה- 20 של המאה העשרים נוסדה הישיבה המקומית, נפתחו בית ספר תיכון יהודי, בית-ספר עברי של "שפה ברורה" ומוסדות הכשרה מקצועית לבנים ולבנות. באותה עת היו בסטאניסלאבוב 55 בתי כנסת ובתי מדרש. בשנים 1932 - 1935 הוציא לאור מקס טבק ירחון ספרותי ביידיש בשם "שטעגן".

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסטאניסלאבוב 30,000 יהודים.

תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברה סטאניסלאבוב, כמו כל מזרח פולין, לשליטת ברית המועצות. הסובייטים נכנסו לעיר ב- 18 בספטמבר 1939 ושמו קץ לארגונים היהודיים הקהילתיים, הלאומיים והפוליטיים. הם ערכו משפטים ציבוריים נגד סוחרים גדולים ונגד עסקנים ציוניים ואחדים הוכנסו למאסר. יהודים רבים הוגלו לרוסיה. בעלי מלאכה יהודיים אורגנו בקואופרטיבים והיו יהודים שהשתלבו בפקידות הממשל. בתי הכנסת המשיכו לפעול והשלטונות התירו קיומו של בית ספר יהודי ביידיש.

בעקבות המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) כבש את סטאניסלאבוב צבא הונגריה (אז בת בריתה של גרמניה הנאצית). אוקראינים לאומניים מקומיים פרעו ביהודים, רצחו בהם ושדדו את רכושם. באותו הזמן הובאו לסטאניסלאבוב יותר מ-1,000 פליטים יהודים מהונגריה.

בסוף יולי הועמדה העיר תחת מימשל גרמני והוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם) בראשות ישראל זייוואלד. הגרמנים רצחו כ- 1,000 יהודים מאנשי האינטליגנציה, ביער סמוך. ביום 12 באוקטובר 1941 ערכו הגרמנים אקציה (פעולת חיסול) בעיר, ורצחו יותר מעשרת אלפים יהודים, בבית העלמין המקומי. כעבור חודשיים הוקם גיטו. בסוף מרס 1942 שולחו הפליטים מהונגריה ו- 5,000 מיהודי המקום למחנה המשמדה בלז'ץ (BELZEC). באוגוסט 1942 סירב יו"ר ה"יודנראט" מרדכי גולדשטיין לדרישת הגרמנים להסגיר לידיהם 1,000 יהודים, אחרי שצעיר יהודי סטר על פניו של שוטר אוקראיני. בעקבות זאת תלו את כל חברי היודנראט ורצחו יותר מאלף יהודים ברחובות העיר. באמצע ספטמבר 1942, בא' של ראש השנה, הייתה אקציה נוספת ובסיומה שילחו הגרמנים 5,000 יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ ורצחו רבים בעיר עצמה.

באקציה נוספת, בינואר 1943 נורו בגיטו כ- 1,000 יהודים שלא היו להם תעודות עבודה. בפברואר הושלם חיסולו של הגיטו, היהודים האחרונים נרצחו בשטח בית העלמין שבעיר, וסטאניסלאבוב הוכרזה "יודנריין" (נקייה מיהודים).

ביוני 1943 נורו היהודים הספורים האחרונים, שהושארו בחיים מפני שעסקו בעבודה שהייתה חיונית לגרמנים.

בתקופת האקציות התארגנו קבוצות מחתרת, צעירים שבראשם עמדו אוסקר פרידלנדר ואנדה לופט, השיגו נשק, נמלטו ליערות והצטרפו לפרטיזנים הלוחמים.


ב- 27 ביולי 1944 שוחררה סטאניסלאבוב בידי הצבא האדום. כ- 1,500 יהודים מבני הקהילה נותרו בחיים, רק כ- 100 הסתתרו במקום בעזרת פולנים ואוקראינים, כל האחרים היו בין אלה שעברו את ימי המלחמה בברית המועצות.

הקהילה היהודית בשנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, נכון לשנת 2008 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ-300 נפש. בעיר פעלה קהילה בראשות של איגור פרלמן ובית כנסת בניהולו של הרב משה לייב קולסניק. שירותי הקהילה כוללים בית כנסת, מקווה ובית ספר "אור אבנר". כמו כן, ישנה בעיר קהילה נוספת ומרכז חסד בשם "חסד לייב". בעיר יש שני בתי עלמין: ישן וחדש. בית העלמין הישן, הכולל קברי אחים לא מסומנים, שופץ חלקית על ידי תורמים מחוץ לאוקראינה. בית העלמין החדש מתוחזק על ידי העיריה.

כתובת בית הכנסת: רחוב סטרצני 7
אתר באינטרנט: .www.fjc.ru/Ivanov-frankovsk

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.

בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.

לייפציג LEIPZIG

(במקורות יהודים: לייפסיק, ליפסק, ליפסיק)

עיר במרכז גרמניה, 170 ק"מ מדרום מערב לברלין. עד לסיום מלחמת העולם השנייה במדינת סכסוניה (SACHSEN); ועד לאיחוד גרמניה, באוקטובר 1990, עיר מחוז בגרמניה המזרחית.

הקהילה היהודית 


משערים שראשוני היהודים באו ללייפציג ממרזבורג (MERSEBURG) הסמוכה, שבה ישבו עוד במאה ה-10. בשנת 1248 התפרסמה תעודה מאת הדוכס היינריך הנאור (1288-1221) בשבח היהודים, שבחריצותם וכושרם המסחרי תרמו לפיתוח המסחר בלייפציג. במקורות יהודיים נזכרת קהילת לייפציג לראשונה ב"אור זרוע", שו"ת, של ר' יצחק בן משה מווינה בשנים 1285-1250. ר' יצחק דן בדין ודברים שהיה לחתנו, תושב לייפציג עם יהודי תושב העיר. מהתשובה מסתבר כי ליהודי לייפציג היה בית כנסת, תלמוד תורה וכי פרנסתם העיקרית היתה מעסקי כספים.

מספר היהודים בעיר הלך וגדל, הם התגוררו ברחוב היהודים, שהיה לו שער משלו. הרחוב היה בשולי העיר, מחוץ לחומה, סמוך לדרך המובילה מלייפציג למרזבורג. בתקנות יריד לייפציג משנת 1268 ניתנה ליהודים הגנה שווה כמו לכל הסוחרים, ויום השוק הוקדם עבורם משבת ליום ששי.

בימי המגיפה השחורה (1349) גורשו היהודים מלייפציג, אבל יכלו לחזור אליה כעבור זמן קצר. בשנת 1352 נזכר בית כנסת בעיר ובשנת 1359 הוזכרו בספר העיר (STADTBUCH) "רחוב היהודים" ו"קריית היהודים". ב-1364 היה במקום בית ספר יהודי (SCOLA JUDAEORUM) שבניינו שימש גם כבית כנסת.

היהודים היו חייבים לשלם דמי חסות, שתמורתם קיבלו הגנה לגופם ולרכושם, אבל מראשית המאה ה-15 נאסר עליהם לקיים תפילה בציבור בבית הכנסת.

בשנת 1430 גורשו היהודים מסאכסוניה, בכללם יהודי לייפציג, ונושלו מרכושם. באי הירידים היהודים הורשו לסחור בעיר, אך לא הותר להם להשתקע בה; הם באו, סחרו ויצאו. בזמן שהותם בעיר התפללו בקבוצות לפי מוצאם בבתים שמחוץ לתחומי העיר, או באותם חלקים בהם יכלו לשהות במשך ימי היריד. על כל יהודי הבא ליריד של לייפציג היה לשלם דמי חסות ולהציג "תעודת יושר" מטעם השלטונות. נאסר על היהודים לפתוח חנויות ברחובות הראשיים ולסחור בימי ראשון ובחגים הנוצריים. למרות הגזירות וההגבלות, היו בין באי הירידים ב-1659 כ-500-450 סוחרים יהודים. בשנת 1700 מעל לאלף ובשנת 1800 מעל לאלפיים. בשנת 1840 באו ליריד לייפציג 3596 סוחרים יהודים. בין השנים 1764-1668 נרשמו כ-82,000 סוחרים יהודים כבאי ירידי לייפציג; הם העבירו לקופות העיר והמחוז כ-720,000 טאלר. באי הירידים היהודים סחרו בבדים, בפרוות, בכותנה ומשי ובמצרכי מזון.

כעבור זמן הותר ליהודים לפתוח חנויות ברחובות ראשיים. הסוחרים הנוצרים ומועצת העיר התנגדו, והמחלוקת בין השלטון המרכזי לבינם נמשכה כמאה שנים וגרמה לגילויי אנטישמיות.

עם התפתחות המסחר הבינלאומי עלתה חשיבות הירידים בלייפציג וחלקם של היהודים בהם גדל והלך, בעיקר בזכות סוחרים יהודים מפולין ומרוסיה שהיו מראשי הקניינים בירידי לייפציג ואשר העלו את העיר למרכז לסחר פרוות.

רובע הבריהל (BRUEHL) הועמד לרשות היהודים ותוקנו תקנות המקילות על השתתפות סוחרים יהודים בירידים של לייפציג. סוחרים יהודים מרוסיה, פולין והונגריה היו פטורים מתשלום דמי החסות, ושילמו מכסים שווים לאלה שהוטלו על הסוחרים הנוצרים. עם זאת, ב-1799 עדיין היו שם התנכלויות ליהודים.

בתחילת המאה ה-19 שוב יכלו היהודים לקיים תפילה בציבור. וב-1810 ניתן היתר ליהודי ברודי שבאו ליריד להשאר ולסחור בעיר. כך נוצר הגרעין לקהילה היהודית החדשה בלייפציג.

עד 1815 שימשו את יהודי לייפציג בתי העלמין של קהילות דסאו (DESSAU ) והאלה (HALLE). ב-1815 נעתרה מועצת העיר לבקשה לפתוח בית עלמין יהודי ראשון בלייפציג והוא שימש את הקהילה עד 1864, שנה בה קודש בית עלמין חדש. בשנת 1928 קודש בית עלמין נוסף, והוא קיים עדיין. בית העלמין הראשון לא נשתמר.

ב-1831 פורסמה החוקה של מדינת סאכסוניה והיהודים תבעו שוויון זכויות. ב-1837 הם קיבלו רשות להקים קהילה מאורגנת, וכעבור שנה קיבלו זכות ישיבה קבועה במקום. בשנת 1838 ישבו בלייפציג 45,516 תושבים, מהם רק 162 יהודים.

עוד ב-1837 ניסה הרב הראשי של דרזדן, הרב זכריה פרנקל, להביא להקמת בית כנסת בלייפציג. אבל רק ב-1855, נחנך בלייפציג בית כנסת, הראשון שבו הותר לקיים תפילה בציבור. בית הכנסת נבנה בממדים שחרגו בהרבה מצורכי הקהילה הזעירה באותו זמן. הבית נועד לשמש גם את היהודים, שבאו לירידים במאות ובאלפים. בית כנסת זה, שכונה ה"טמפל", השתייך לזרם הליברלי, הנוטה לזרם הרפורמי. בשנות העשרים למאה העשרים הוקם בית הכנסת "עץ חיים", מייסדו היה חיים אייטינזון וכיהן בו הרב אפרים קרליבך.

הרב הראשון שכיהן בקהילה היה הרב ד"ר אדולף ילינק, מ-1848 ועד 1855, משנבחר להיות רבה הראשי של קהילת וינה באוסטריה. יורשו בלייפציג היה הרב אברהם מאיר גולדשמידט, שכיהן משנת 1858 עד 1886. ב-1887 נתמנה כרב ראשון של הקהילה הד"ר נתן פורגס שכיהן בתפקידו עד 1917. ב-1917 נבחר הרב ד"ר פליקס גולדמן לכהן כרב הקהילה. הוא היה מראשי היהדות הליברלית בגרמניה, ממייסדי הסוכנות היהודית וקרן היסוד. הרב ד"ר גולדמן התפרסם בחיבוריו המדעיים ובפרסומיו במסגרת מאבקו נגד האנטישמיות. הוא כיהן בתפקידו עד שנפטר ב-1934. סגנו וממלא מקומו לאחר פטירתו של הרב גולדמן היה הרב ד"ר גוסטב כהן, שהיה רבה האחרון של קהילת לייפציג לפני מלחמת העולם ה-II והשואה.

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 באו לעיר יהודים רבים מגליציה, מאזורים אחרים בפולין (שהייתה כבר מחולקת בין אוסטריה, רוסיה ופרוסיה) ומארצות אחרות במזרח אירופה. בתחילת המאה ה-20 היו בקהילה 6,000 נפש, ב-1910 היו במקום 9,728 יהודים, וב-1925 היתה לייפציג, הגדולה בקהילות סאכסוניה; היו בה 13,047 תושבים יהודים, בתוך אוכלוסיה כללית של 679,159 תושבים.

קהילת לייפציג קיימה במסגרתה האחידה חיים דתיים, אשר שיקפו במידה רבה את מוצאם של חבריה. מלבד ה"טמפל" ורבניו, שנימנו עם הזרם הליברלי ביהדות, הוקמו במרוצת השנים כמה בתי כנסת וחדרי תפילה של הזרם האורתודוקסי. ואחדים מהם נקראו על שמות ערי המוצא של באי הירידים, שהקימו חדרי תפילה כאלה טרם שהותר להם לשבת בעיר; כגון: וילנה, יאסי, ברודי למברג ועוד.

ב-1869 נוסד בעיר ארגון הקהילות של גרמניה בהנהגת מוריץ קוהנר ויעקב נאחוד. ההשתייכות לקהילת לייפציג היתה חובה לכל יהודי תושב העיר, בין שהיה בעל נתינות גרמנית, בין שהיה בעל נתינות זרה או מחוסר נתינות. לפי החוק של מדינת סכסוניה, נחשב כל פורש מהקהילה כפורש מן היהדות. על כן לא קמו בלייפציג ארגונים קהילתיים מחוץ לקהילה הרשמית האחידה, בניגוד לנהוג בארץ פרוסיה, שבה הותר לחרדים להקים קהילות חרדיות, שפרשו מן הקהילות הכלליות.

ראשוני הרבנים של קהילת לייפציג נימנו כולם עם הזרם הליברלי ביהדות. בין השנים 1905- 1902 היה רבם של האורתודוקסים ד"ר נחמיה נובל. רב אורתודוקסי רשמי ראשון היה הד"ר אפרים קרליבך. הוא כיהן קודם כמורה (1901) ואחר כך כרבה של אגודת "תלמוד תורה". בשנת 1917 הטילה הקהילה על הרב ד"ר קרליבך את האחריות על הרבנות האורתודוקסית, וב-1924 הוא נתמנה רשמית כרבה האורתודקסי של הקהילה לצד הרב ד"ר גולדמן, רבה הליברלי של הקהילה. עם עלייתו של הרב קרליבך לארץ ישראל ב-1935 נתמנה הרב ד"ר דוד אוקס כרבה האורתודוקסי של הקהילה, והוא כיהן בה עד "ליל הבדולח" בנובמבר 1938. גם הרב אוקס עלה לארץ ישראל.

מלבד הרבנים הרשמיים של הקהילה, כיהנו כמה רבנים מטעם אגודות ובתי כנסת. שניים מאלה נתמנו כדיינים מטעם הקהילה - הרב דוד פלדמן, שהוציא מהדורה של "קיצור שולחן ערוך" ובה ציוני מקורות, השלמות ואיורים, והרב משה רוגוזניצקי. שנייהם היגרו לאנגליה לאחר עליית הנאצים לשלטון (1933) וכיהנו בה כרבני עדות.

מרכז מסחר הפרוות נמצא בבריהל (BRUEHL), והיה ברובו בידי יהודים. שטח זה נמסר עוד בימי הביניים לרשות היהודים שבאו לסחור ביריד של לייפציג. במקום זה הקימו סוחרים מברודי ב-1763 בית כנסת לבאי היריד בפונדק ZUM BLAUEN HARNISCH "המגן הכחול" בתחילה פעל בית כנסת זה רק בתקופת הירידים.

היהודים קיימו סחר-חליפין, מכרו פרוות וקנו תוצרת מקומית, ולימים גם תוצרת תעשייתית. כל-כך גדול היה היקף המסחר, שידוע על סוחר יהודי שבא מפולין בשיירה של 40 עגלות עמוסות בפרוות.

בבריהל התפרסמו שני סוחרי פרוות יהודים: חיים אייטינגון (EITINGON) משקלוב שבא ללייפציג בסוף המאה ה-19, ויוליוס אריוביטש (ARIOWITSCH) מסלונים. עסקיו של חיים איטינגון הגיעו בשנות 1928-1926 למחזור בהיקף של 25 מיליון מרקים והיה בכך לאחד בתי המסחר המובילים בגרמניה.

מלבד סוחרי הפרוות היהודים בבריהל, העסיק ענף הפרוות יהודים כפקידים וכבעלי מקצועות כגון: ממיינים, גוזרים ותופרים. הם היו חלק ממעמד הפועלים היהודי שהיה קיים בלייפציג.

בלייפציג התפתחו בתי כלבו למסחר בבעלות יהודית - כמו אלטהוף, האחים יוסקה, הלד ואחרים. בית הכלבו אורי (URY) היה מקובל מאד על ציבור הפועלים בגלל מחיריו הנוחים.

בשנות העשרים הקימה משפחת האנס קרוך את הבניין הגבוה ביותר בלייפציג. אבי המשפחה פתח בנק בעיר.

עד מלחמת העולם הראשונה הפעילה הקהילה היהודית בלייפציג כ-48 קרנות לעזרת נצרכים, שצברו כמליון מרקים. באותה תקופה נפתחו גני ילדים, בית הבראה לילדים, בית תמחוי, שתי ספריות יהודיות, כעשרה ארגונים ותנועות נוער ומגרש ספורט של "בר-כוכבא".

ב-1928 יסד חיים אייטינגון בית חולים יהודי, לימים בית חולים לנשים. ב-1931 פתחה משפות אריוביטש בית אבות יהודי.

בית ספר יהודי בשם "בית ספר תיכון לבני ישראל", נוסד בלייפציג ב-1912 ושוכן בבניין נאה, שהוקם ברחוב גוסטב-אדולף. בית הספר הוקם בידי הרב קרליבך, שניהל אותו עד שעלה לארץ ישראל. בית הספר פעל עד לשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, עת שנהייה לאחד מ-40 "בתי היהודים" בעיר, שבהם רוכזו היהודים לפני שילוחם למחנות המוות. הבניין שרד ובשנות ה-90 של המאה ה-20 שימש כספרייה לעוורים.

הרב דוד פלדמן הקים "תלמוד תורה" בעיר וניהל אותו עד עליית הנאצים לשלטון. במוסד זה נתקיימו השיעורים בשעות אחר הצהריים.

בלייפציג, כבכל גרמניה, פעלו חוגים ואישים שהגו שנאה גלוייה ליהודים, ותבעו את ביטול זכויותיהם. הם פרסמו קבצים בעלי תוכן אנטישמי כבר בשלהי המאה ה-19.

אחד המבקרים ביריד של לייפציג היה משה מנדלסון שבמחצית השנייה של המאה ה-18 התפרסם בפעילותו לתיקון התדמית השלילית של היהודים בעיני הנוצרים. עם התפשטות האמנציפציה של היהודים בגרמניה, ניכרה השפעתה גם בלייפציג. ב-1839 התקבל לראשונה יהודי, יוליוס פירסט (JULIUS FUERST), כמרצה באוניברסיטה של לייפציג. פירסט הוציא לאור את הבטאון "אוריינט" - במה למחקרים וביקורות על הסטוריה וספרות יהודית. מספרם של האקדמאים היהודים באוניברסיטה של לייפציג גדל, היו ביניהם: פרופסור ישעיהו כאהאן - המרצה הראשון לספרות שלאחר תקופת המקרא, וגיאורג ויטקובסקי, גרמניסט ומומחה ליצירות גתה. פליקס מנדלסון-ברתולדי, נכדו של משה מנדלסון, יסד את הקונסרבטוריון (בית ספר גבוה למוסיקה) בלייפציג. הוא הביא את הפסנתרן והמורה איגנאץ מושלס (IGNATZ MOSCHELES). מוסיקאים אחרים, שראשית פרסומם בלייפציג, היו גוסטאב מאהלר וקורט וייל. כמו-כן התפרסמו בה שני מנהלי האופרה, אנג'לו נוימן וגוסטב ברכר. אדוארד פון זימזון כיהן כנשיא בית המשפט בלייפציג בין השנים 1891-1879.

ב-1898 עודד יועץ החצר, פרופסור אברהם אדלר, את הקמת בית הספר הגבוה הראשון למסחר בלייפציג. ב-1911 נוסד הסמינר הראשון לנשים בידי הנרייטה גולדשמידט, במימונו של הנרי הינריכסן (HINRICHSEN) מוציא-לאור של ספרי מוסיקה, שבשנת 1901 הקים את הספריה למוסיקה ובה 15,000 ספרים.

עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הצרה את צעדי היהודים בשטחי הכלכלה והתרבות של לייפציג. באחד באפריל 1933 הוכרז החרם הכלכלי על היהודים ואחרי-כן הוצאו יהודים מהמשרות הציבוריות, ופוטרו אמנים, מדענים, וסופרים.

ב-1935 נאסר על היהודים להשתמש בשירותים ציבוריים כגון ספריות ובריכות שחייה. באוגוסט 1935 גם נאסר עליהם להשתתף באירועי בידור ותרבות. ב-1937 בא הקץ על הוצאות הספרים היהודיות.

באוגוסט 1938 היו בקהילת לייפציג 10,800 יהודים, והקהילה הייתה השישית בגודלה בין הקהילות גרמניה.


תקופת השואה

ב-29-28 באוקטובר 1938 גורשו מלייפציג כ-5000 יהודים, גברים נשים וילדים, שמוצאם היה בפולין, בין שהייתה להם נתינות פולנית ובין שלא. הם הובלו ברכבות מיוחדות לגבול הפולני. ב"ליל הבדולח", ליל 10 בנובמבר 1938, נחרבו בלייפציג כל בתי הכנסת, מלבד בית הכנסת הברודאי שברחוב קייל ששכן בבניין מגורים, ואיתם גם בית הלוויות היהודי בבית העלמין החדש. לפני העלאת בתי הכנסת באש, החרימו אנשי הגסטאפו תעודות ומסמכים של הקהילה היהודית. כמו-כן בזזו את החנויות היהודיות, ואחר כך העבירו אותן לידיים "אריות". בעליו היהודי של אחד מבתי המסחר הואשם בהצתה לשם גביית דמי הביטוח וחוייב בתשלום הנזק שגרמה השריפה שהוצתה בידי הנאצים.

בתחילת 1942 התגוררו כאלפיים היהודים האחרונים, שנותרו בלייפציג ב"בתים יהודיים" מיוחדים. בהדרגה שילחו אותם הגסטאפו והס"ס למחנות ההשמדה. יותר ממחציתם שולחו למחנות בריגה, אחר כך שולחו רבים למחנה ההשמדה בלז'ץ. באמצע פברואר 1945 יצא המשלוח האחרון לטרזיינשטאט, ובו 55 איש, רובם הצליחו לחזור.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התחדשה הקהילה וב-28 באוקטובר 1945 נחנך מחדש בית הכנסת ברחוב קייל. היהודים שעזבו את לייפציג לפני השואה לא שבו אליה. בקהילה החדשה היו מעטים מבני לייפציג שעברו את המלחמה במקום וכמה ניצולי מחנות, לאו דווקא ילידי העיר.

ב-1977 החל שיתוף פעולה בין הקהילה לבין הכנסיות הפרוטסטנטיות במפגשים שמטרתם הבנת היהדות והנצרות ושיתוף הפעולה ביניהן.

ב-1986 היו בקהילת לייפציג 41 יהודים, ומספרם הלך ונתמעט.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

בשנת 2012 לפי הערכת הארגונים היהודיים , מנתה הקהילה כ - 1300 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . רב הקהילה הוא זולאט בלה ולקהילה יש בית כנסת ומרכז קהילתי ששופצו . קיים בקהילה מקווה , אוכל כשר , חנות למוצרים כשרים ומאפיה כשרה . לקהילה מחלקה סוציאלית ויש גן ילדים ובית ספר . בשנת 2007 הוקם מרכז תרבות המפעיל מגוון תכניות חברתיות - תרבותיות . בשנת 2005 נחנך מרכז תורני לסטודנטים יהודיים בסיוע קרן לאודר . בעיר מתקיימים מפגשי סטודנטים יהודיים ממנה ומהסביבה ולימודי יהדות . בשנת 2009 נפתח מרכז תרבות נוסף במקומו של בית האבות היהודי הישן . ייחודו בכך , שהוא מאפשר השתתפות גם לתושבים שאינם יהודים . בעיר יש שני בתי עלמין יהודיים , הישן שסגור והחדש יותר שפועל משנת 1927 ושופץ בשנת 1972 , כולל בית ההספדים . 

 

מינכן MUENCHEN

(במקורות היהודיים: מונכא, מונכן, עיר הכמרים)

בירת באוואריה העילית, גרמניה. עד לאיחוד ב-1990 בגרמניה המערבית.


יהודים התיישבו במינכן ב-1210, וסביב בית הכנסת שבנו התפתח הרובע היהודי. ב-1285 נחרבה הקהילה בגלל עלילת דם; בית הכנסת הועלה באש על 180 היהודים, שנמלטו לשם כדי שלא להשתמד.

שרידי הקהילה גורשו מהעיר, אבל כבר ב-1287 הורשו היהודים לחזור ולבנות בית כנסת. הקהילה סבלה מדי פעם מהגבלות ומפרעות (בשנים 1315, 1347, 1369, 1413). ב-1442 גורשו כל היהודים ממינכן ורכושם הוחרם, בית הכנסת נעשה לכנסיה, וב-1489 נחרב גם בית העלמין. במשך 300 שנים לא הייתה קהילה יהודית במינכן.

בימי שלטון הרוזן מקס עמנואל (1726-1671) החלה תקופת סוכני החצר היהודיים (HOFFAKTOREN), שהיו מומחים לכספים וכלכלה. באותם ימים רק יהודי שהיה בידו כתב חסות היה רשאי להתיישב בעיר, ולישיבה ארעית נאלץ יהודי לשלם "מס הגוף" ("LEIBZOLL").

במשך כל המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 מילאו "יהודי החצר" במינכן תפקיד חשוב במימון מלחמותיהם של שליטי באווריה והשפעתם הייתה רבה. בשנים 1801 עד 1812 הילוו אנשי כספים יהודים במינכן לאוצר המדינה %81 מכל צרכיו.

בין הבנקאים החשובים היו אהרון זליגמן ואנשל רוטשילד מפרנקפורט על-נהר-מיין. משפחת סוכני חצר נוספת היתה משפחתו של יעקב הירש, שעבר למינכן ב-1818, לבנו יוסף, העניק מלך באווריה תואר אצולה ב-1869, ונכדו הברון מוריץ פון הירש, הוא הפילנטרופ הידוע ומייסד יק"א (ICA - JEWISH COLONISATION) ASSOCIATION).

ב-1798 הגיע מספר היהודים במינכן ל-216. ב-1801 התקיימה הישיבה הראשונה של קהילת מינכן, ולרב הראשון נתמנה ר' יחזקאל הסל (HESSEL), שכיהן משנת 1802 עד מותו ב- 1824.

בשנת 1813 הוצא "צו היהודים", שנתן זכות ישיבה במינכן ל-30 משפחות יהודיות נוספות, אך רק הבנים הבכורים הורשו להקים משפחה בעיר. ב-1814 היו במינכן 451 יהודים.

קהילת מינכן הוכרה רשמית ב-1815. פעולותיה הראשונות היו קידוש בית עלמין ופתיחת מחלקה לחולים יהודים בבית החולים הכללי. ב-1819 התכנס במינכן כנס פרנסי קהילות באווריה, והוגשה לממשלה בקשה לשיוויון זכויות ליהודים.

עד סוף המאה ה-19 היו במינכן מוסדות סעד וצדקה כמו חברת "הכנסת כלה", החברה לתמיכה ביהודים עוברי אורח, החברה החרדית "עדת ישורון" ואחרים.

ב-1806 נוסדה במינכן "חברת תלמוד תורה" וב-1807 נפתח בית-הספר היסודי "תלמוד תורה". משנת 1828 נוסדו בתי ספר נוספים.

ב-1826 נחנך בית הכנסת על-ידי הרב הירש אוב (AUB), שהיה בין הלוחמים למען האמנציפציה של יהודי באווריה. הרב אוב ניסה גם לפשר בין הרפורמים לאורתודוקסים שבקהילה.

ב-1861 בוטל חוק המאטריקל שהגביל את מספר היהודים, וקהילת מינכן החלה להתפתח במהירות, בשנת 1880 היתה הגדולה שבקהילות באווריה וב-1900 הגיעה ל-8,700 יהודים.

משנת 1885 באו יהודים רבים מארצות מזרח ארופה למינכן וב-1910 הגיע מספר היהודים בעיר לשיאו - 11,000 נפש, שהיו %20 מכלל יהודי באוואריה. מצבם הכלכלי היה איתן, התבוללותם בסביבה הגרמנית-נוצרית גברה ורבו נישואי תערובת.

בשנות ה-70 של המאה ה-19 התפשטה התנועה הרפורמית ובלחץ המתבוללים שבקהילת מינכן, נסגר בית הספר היהודי. הרב הראשי של קהילת מינכן היה אז הרב פרלס (PERLES, 1894-1835) מזרחן ידוע וחוקר מדעי היהדות.

ב-1887 נחנך בית כנסת מפואר, שהתפילה בו לוותה בנגינת עוגב. בתגובה יצאו החרדים למסגרת קהילתית נפרדת ויסדו את אגודת "אוהל יעקב", שבראשה עמד ד"ר אויגן מרצבכר (EUGEN MERZBACHER).

רבני הקהילה התנגדו לפעילות ציונית והרב הליברלי קוסמן ורנר נמנה עם "רבני המחאה" (PROTESTRABBINER) שחתמו ב-1897 על מכתב התנגדות לקיום הקונגרס הציוני הראשון במינכן. הרב של החרדים בשנים 1927-1885 היה הד"ר חנוך הכהן ארנטרוי (EHRENTREU).

בסוף המאה ה-19 היתה במינכן ספרייה יהודית גדולה שהכילה כתבי יד נדירים. במינכן ישב חוקר הספרות היהודית האשכנזית מאקס גרינבאום (1898-1817).

ב-1850 הגישה קהילת מינכן עצומה למלך באווריה למתן זכויות אזרחיות ליהודים. ב-1854 פנתה הקהילה אל המלך בבקשה לסכל את הנסיונות לשלילת זכות הבחירה מיהודי המדינה. שניים מיהודי מינכן, זיגמונד פון הנלה (HENLE) וקרל מייזון (MAISON), היו צירים בבית הנבחרים הבאווארי.

מפלת גרמניה במלחמת העולם הראשונה זעזעה את חיי יהודי מינכן. התבלטותם של יהודים, ממנהיגי התנועה הסוציאליסטית, כמו קורט אייזנר שנבחר ב-1918 לראש ממשלת באווריה ונרצח ב-1919, גוסטב לנדאואר שנרצח אף הוא באותה שנה, הסופרים ארנסט טולר, אריק מיזאם ואחרים שימשו רקע להתפרצויות אנטישמיות.

בתקופת הרפובליקה הווימארית עמד בראש קהילת מינכן השופט, ד"ר אלפרד נוימייאר (NEUMEYER) וביוזמתו נוסד ב-1920 "איגוד הקהילות היהודיות בבאווריה" (ISRAELITISCHE GEMEINDEN VERBAND BAYERISCHER).

ברבע הראשון של המאה ה-20 בלטו בחיי התרבות של העיר המשוררים והסופרים קארל וולפסקל (WOLFSKEHL), יעקב ואסרמן, ליאון פויכטוואנגר וארנולד צוייג. כן היו בה מדענים ידועי שם כמו אלברט איינשטיין והכימאי ריכרד וילשטטר.

בעבר ניתנה רשות הישיבה במינכן ליהודים, שהביאו תועלת למלך. הם סחרו בכסף, בשטרות חוב, בתכשיטים, במלח, בסוסים ובסחורות אחרות. בגלל מצבה הכלכלי הקשה של מדינת בוואריה, הורשו יהודים נוספים להתיישב בעיר ולעסוק בתעשיה.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 ייסדו יהודי מינכן בתי חרושת רבים, בעיקר בענפי המזון וההלבשה. כמו-כן היו בנקים יהודיים במינכן. ב-1841 נוסדה אגודה לעידוד החקלאות והמלאכה, מקצועות שעסקו בהם אז כ-%20 מיהודי העיר. ב-1888 נוסד בעיר בית ה"כל-בו הגדול הרמן טיץ" (TIETZ), שסלל את הדרך לבתי עסק כאלה.

לפי נתונים מ-1907 עסקו יהודי מינכן במסחר, בתעשיה ובמלאכה, בשירותים ציבוריים, במקצועות חופשיים, בענפי ארוח, בעסקי ביטוח ובשירותי בית.

בתגובה לאנטישמיות, נוסד ב-1914 במינכן, סניף של ארגון הצופים הציוני "כחול לבן" (BLAU- WEISS). ב-1907 נוסדה אגודת הסטודנטים הציונית "ירדניה", וב-1908 נתכנסה בעיר ועידת ציוני באוואריה. נציג מינכן היה ד"ר אליאס שטראוס (ELIAS STRAUSS). ב-1913 יצא לאור עיתונם של ציוני באווריה DAS JUDISCHE ECHO ("ההד היהודי").

מינכן היתה ערש התנועה הנאצית ובה התגוררו היטלר ואנשיו. בעיר יצאו לאור עיתונים נאציים ידועים וכבר בשנים 1919-1917 הופיעו כרוזים אנטישמיים והמונים הצטרפו לתנועה הנציונל-סוציאליסטית.

"איגוד הקהילות היהודיות בבוואריה" ניסה למנוע גזירות על היהודים. ארגון הנוער היהודי "בר כוכבא" התארגן להגנה עצמית, אך הנהלת הקהילה התנגדה לכך.

ב-23 באפריל 1920, בימי כהונתו של גוסטאב פון קאר כראש ממשלת באווריה, הוצאו צווי גירוש ליהודים נתיני מזרח אירופה, הצווים בוטלו בלחץ העיתונות הסוציאליסטית.

ביוני 1933 גרו במינכן 9,005 יהודים, שהיו %1.2 מכלל אוכלוסי העיר.


תקופת השואה

ב-10 במרס 1933,סמוך לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ערכה משטרת מינכן חיפושים במשרדי "צה-פאו" ( C.V - "האגודה המרכזית של יהודי גרמניה"), הרסה את הרהיטים והחרימה מסמכים וכסף. יום קודם לכן, 9 במרס, מונה היינריך הימלר, למפקד משטרת מינכן וריינהרד היידריך למנהל האגף המדיני במשטרת העיר, וכך עבר השלטון במינכן לידי הנאצים. העיתונות והרדיו פתחו בתעמולה אנטישמית פרועה וב-30 במרס פקד הימלר על העברת חלק מיהודי מינכן למחנה מיוחד שהוקם בדכאו הקרובה, מצפון למינכן. זה היה מחנה הריכוז הראשון בגרמניה.

במינכן התחיל החרם הכלכלי נגד היהודים והופסק לזמן מה בעקבות תגובות שליליות בעיתונות העולם. ב-1 באפריל הכריז גבלס, שר התעמולה הנאצי, חרם כלכלי של יום אחד, שכלל את כל ענפי המסחר ואת המקצועות החופשיים. על ביצועו ניצח יוליוס שטרייכר, עורך ה"שטירמר", העיתון הנאצי הראשון שהחל את ההסתה הארסית והפרועה שלו עוד בשנות ה-20 המוקדמות. החרם פגע בכ-600 בתי עסק, ברוב עורכי הדין, שנאסר עליהם להופיע בבתי המשפט וברופאים, שהוצאו ממקומות עבודתם, ובבתי חולים ובמרפאותיהם ניתלו כרזות המעידות על יהדותם. ב-7 באפריל פוטרו בבאווריה 369 עובדי מדינה, יהודים וקומוניסטים, וחל איסור על מסירת הזמנות לבתי מסחר לא-גרמניים.

זמן קצר אחר כך נסגרו רוב משרדי הארגונים היהודיים. מוסדות בעלי אופי דתי וכאלה שעסקו בצדקה הורשו לאחר זמן מה לפעול שוב, בעקבות פניית איגוד הקהילות היהודיות בבאווריה למיניסטריון הפנים בברלין. ביולי 1934 הותרה גם פעילותם של ארגונים יהודיים אחרים, בעיקר ארגוני נוער כמו "ברית הנוער היהודי", "החלוץ", "הנוער הלאומי", "הרצליה" ואחרים.

במארס 1935 התחדשה תנועת החרם נגד המסחר היהודי במינכן. בחלונות הראווה של חנויות רבות הופיעו כרזות "יהודי - חזיר", "הלאה היהודים" וכדומה. נופצו שמשות ואנשי ס"ס חדרו לחנויות וגירשו את הלקוחות. בכניסות לעיר צויירו כתובות "יהודים אינם רצויים כאן". ב-18 במאי התקהלו ברחובות המונים, בראשם עובדי העיתון "שטירמר", התנפלו על חנויות היהודים וסגרו אותן בכוח, המשטרה לא התערבה. כעבור שבוע ימים שוב היו מהומות בעיר.

באוגוסט 1935 הופעלו "חוקי נירנברג", לפיהם נאסרו יהודים ולא-יהודים רבים באשמת "חילול הגזע" (PASSENSCHANDE).

יחד עם החרם הכלכלי החל תהליך ה"אריזאציה" שעיקרו נעשה בשנים 1936 - 1937. בתי מסחר גדולים ובנקים הועברו לידיים "אריות". הרחקת היהודים מחיי הכלכלה הושלמה במינכן כבר בסוף 1938, זמן רב לפני שאר חלקי גרמניה. בין פברואר לאוקטובר 1938 ירד מספר הסוחרים ובעלי המלאכה היהודיים במינכן מ-1690 ל-660. ברוב המקרים, נמסרו בתי העסק היהודיים לחברי המפלגה הנאצית.

ד"ר נוימייאר, שעמד בראש הקהילה כמעט על לחיסולה, ניסה להמשיך את חיי הקהילה תוך הסתגלות לתנאים הקשים, סגנו ד"ר אליאס שטראוס, ציוני נלהב, לא ראה עתיד ליהודים בגרמניה והתרכז בהכנת אנשי הקהילה להגירה המונית. עד מותו ב-1933 עשה להכשרת הנוער למקצועות חדשים וללימוד שפות זרות, בעיקר עברית. מנהיגי הקהילה, שבשנים הראשונות לשלטון היטלר עוד ניסו למחות נגד הרדיפות והחרם הכלכלי, התרכזו בפיתוח החיים הפנימיים, בחינוך ותרבות, בעבודה הסוציאלית ובהכנה להגירה. בסתיו 1933 פתחה לשכת הסעד והנוער של הקהילה, בראשותו של ד"ר גיאורג (גיורא) יוספטאל (לימים שר העבודה בממשלת ישראל), גן ירק לימודי להכשרה חקלאית לנוער. כן נפתחו בתי מלאכה וסדנאות לחינוך מקצועי. בתחילת 1934 הוקם במינכן בית ספר יהודי, ובשנים 1935 - 1936 למדו בו 407 תלמידים. כמו כן הוקמו גני ילדים, מרכז להכשרה חקלאית, בתי מלאכה לימודיים, בתי ספר לגננות ונוסדה האגודה היהודית לספורט "ITUS" והאגודה היהודית לתרבות.

בין 1933 למאי 1938 עזבו את מינכן 3,574 יהודים, מהם עלו 701 לארץ ישראל, האחרים היגרו לארצות אירופה לארצות דרום אמריקה, לדרום אפריקה, לאוסטרליה ולניו זילנד. למרות ההגירה גדלה האוכלוסיה היהודית בעיר כשבאו למינכן יהודים ממקומות אחרים.

אחרי בקורו של היטלר בעיר ביוני 1938, הרסו הנאצים בפקודתו את בית הכנסת הגדול ברחוב הרצוג-מאקס, זה היה בית הכנסת הראשון שנחרב בגרמניה בידי הנאצים.

בליל 10 בנובמבר 1938 - "ליל הבדולח", נערכו פרעות "ספונטאניות" ביהודים. אנשי ס"ס יצאו לרחובות, ניפצו חלונות ראווה בחנויות יהודיות, העלו חנויות באש, חדרו לדירות, שם שברו כלי זכוכית (בדולח), שדדו דברי אמנות ואסרו כ-1000 גברים יהודים. רובם שוחררו כעבור ימים או חודשים, אחרים הועברו לדכאו וניספו שם ברובם.

אחרי פרעות "ליל הבדולח" הושלם תהליך ה"אריזציה": דירות של יהודים הוחרמו והושכרו לתושבים אריים, חנויות יהודיות נסגרו, כן נסגרו רוב המוסדות היהודיים בעיר ויהודים הורחקו מן החיים הציבוריים.

כמה בתים בבעלות יהודית הוכרזו כ"בתי היהודים" וחדריהם חולקו בין יהודי העיר. זו היתה התחלת הגטו היהודי במינכן. מיולי 1939 שלח "משרד האריזציה" גברים יהודים בני 55 ומטה ונשים יהודיות בנות 50 ומטה לעבודות כפייה.

כדי "לטהר" את העיר מיהודים ("ENTJUDUNG") הם הועברו באביב 1941 למחנה במילברסהופן (MILBERSHOFEN(, 7 ק"מ ממינכן. מספרם היה אז 1,367. מקצתם גורשו לתרזינשטאט ומקצתם למחנות ההשמדה במזרח. בשעת חיסול המחנה, ב-19 באוגוסט 1942, היו שם 16 יהודים. הם הועברו ל"מעון" ("HEIMANLAGE") בברג-אם-ליים AM LAIM) .(BERG בספטמבר 1944 הביאו לשם עוד כ-360 מיהודי מינכן, ביניהם 13 ילדים. בסביבות מינכן היו עשרה מחנות-ריכוז, ביניהם מחנה פלדמוכינג (FELDMOCHING), שהוקם ב-1943 כשלוחה של דכאו ובו היו עצורים כ-2,000 יהודים. סך-הכל גורשו ממינכן 2,991 אנשים, מהם 1,555 לגטו תרזינשטאט, 980 לריגה, 343 לפיאסקי, 113 לאושוויץ.

מתרזינשטאט חזרו למינכן אחרי המלחמה 297 אנשים.


עם תום המלחמה נמצאו במינכן כ-400 יהודים נשואים בנישואי תערובת. אליהם הצטרפו יהודים מפליטי השואה. במארס 1946 נמנו בעיר כ-2,000 יהודים. תושבי מינכן לשעבר שוכנו בדירות של נאצים שהיו שייכות ליהודים. מינכן הפכה מרכז לכל הארגונים שפעלו בגרמניה למען שארית הפליטה.

קהילת מינכן החדשה נוסדה ב-1945. ב-1970 היו בה 3,522 יהודים, %13.4 מכלל היהודים ברפובליקה הפדראלית של גרמניה.

בשנות השבעים למאה העשרים הייתה מינכן הקהילה השלישית בגודלה בגרמניה, אחרי ברלין ופרנקפורט, ולה בית כנסת גדול - "אגודת אחים" ובתי כנסת נוספים באזורי העיר. ב- 1966 נפתחו במינכן בית ספר יסודי יומי, גן ילדים ו"תלמוד תורה".

בשנת 1997 ישבו במינכן 5,000 יהודים.

דרזדן Dresden

עיר בדרום מזרח גרמניה באזור סכסוניה . בעבר בתחומי גרמניה המזרחית.

הקהילה היהודית


קהילה יהודית הייתה בדרזדן בתחילת המאה ה-14 והוכחדה בפרעות "המגיפה השחורה" (1349). ב-1375 שוב התיישבו יהודים במקום והקימו קהילה, אך גורשו ב-1430.

בתחילת המאה ה- 18 ניתן היתר מגורים בדרזדן ל"יהודי-החצר" בהרנד להמן ויונאס מאיר ולבני לוויתם. ככל הנראה נוספו עוד יהודים, ונתגבשה שם קהילה. באמצע המאה ה- 18 נחנך בית-כנסת.

למרות החוקים שהגבילו את היהודים, גדל היישוב היהודי בדרזדן לאלף נפש בסוף המאה ה- 18, ומצב היהודים הלך והשתפר. בין ראשי העדה היו ר' דוד לאנדאו מליסה וברנהרד בר, מייסד "אגודת מנדלסון" לטיפוח המלאכה, האמנות והמדע בקרב הנוער היהודי (1829).

ביזמתו של ברנהרד בר הוקם בשנת 1840 בית-כנסת חדש, וראשון הרבנים בו היה ר' זכריה פרנקל. ר' פרנקל הצליח להשיג ביטול פיסקה משפילה ב"שבועת היהודים" בשנת 1840.

בשנת 1869 זכו היהודים בשוויון זכויות. באותה השנה הוקם בית-ספר יהודי.

לקראת סוף המאה ה- 19 מנתה הקהילה כ-2,300 נפש.

ערב מלחמת-העולם הראשונה חיו בדרזדן 4,300 יהודים וב-1925 יותר מ-6,000, ביניהם היו יהודים רבים שבאו לעיר ממזרח-אירופה אחרי המלחמה.

הקהילה הייתה אמידה, והחזיקה מוסדות לתרבות ולרווחת הציבור. בין השאר הייתה ברשותה ספרייה בעלת ערך. קבוצת חרדים התבדלה מהקהילה ויסדה את עדת "שומרי הדת".


במרס 1933 עלו הנאצים לשלטון בגרמניה. ב"ליל הבדולח" (נובמבר 1938) הרסו פורעים נאצים את בית הכנסת בדרזדן.

ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה, נותרו בדרדזן כ-1,500 יהודים.

תקופת השואה


בימי המלחמה, בשנת 1942, שולחו 350 מיהודי דרזדן לגיטו טרזין על אדמת צ'כוסלובקיה (טרזיינשטאדט), ויתרם שולחו למקומות אחרים. היו שהצליחו להסתתר עד סוף המלחמה.

לפי גירסה אחרת עזבו היהודים את דרזדן והקהילה היהודית חוסלה עוד לפני פרוץ המלחמה.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בדרזדן, ב-1950 ישבו שם 200 יהודים, ונחנך בית-כנסת חדש.

בשנת 1964 ישבו בדרזדן 120 יהודים. אוכלוסיית העיר הייתה 504,000 תושבים.

בשנות התשעים נימנו בגרמניה כולה כששים אלף יהודים.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

לפי נתוני הארגונים היהודים , מנתה הקהילה בשנת 2005 כ - 700 נפש, רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . בשנת 2002 נפתח מרכז קהילה ובית כנסת חדשים. יש לקהילה רב רפורמי, אלכסנדר נחמה. בשנת 2003 נפתח מרכז שלם לצעירים בעלי צרכים מיוחדים. בעיר ממוקם מרכז ארגון הקהילות של סכסוניה.

בית העלמין היהודי הישן הוא העתיק באזור סכסוניה . כיום פועל בית עלמין יהודי חדש  בעיר ויש מרכז חב"ד בהנהלת הרב שניאור הבלין . הוא כולל בית חב"ד , בית כנסת,מקווה,אוכל כשר,חנות מצרכים כשרים , מועדוני ילדים ונוער וכן לנשים ומבוגרים . יש עזרה סוציאלית וסיפוק צרכי דת שונים .

 

רומא

בירת איטליה.

הקהילה היהודית ברומא היא ככל הנראה הקהילה העתיקה ביותר באירופה. יהודים ישבו ברומא בימי החשמונאים, במאה השנייה לפני הספירה. בנאומו של קיקרו ברומא בשנת 59 לפני הספירה, ציין הסופר והמדינאי הרומי את חשיבותה המספרית של הקהילה היהודית ואת השפעתה באסיפות עם. הקהילה גדלה אחרי חורבן בית-שני (70 לספירה) ואחרי מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), כשהובאו לרומא שבויים וגולים רבים מיהודה הכבושה. משפחות יהודיות ברומא מוצאן מגולים אלה, כמו דה-רוסי ("מן האדומים"), דה-וקי ("מן הזקנים") ואחרות.

שער-טיטוס, שהקימו הרומאים בשנת 81 לספירה, לאחר נצחונם על יהודה, ניצב עדיין בקצה "הרחוב המקודש" ברומא. על השער תבליטים של מצעד המנצחים, דמות הקיסר ברכב הניצחון, שבויים יהודים וחיילים נושאים את השלל – כלי בית-המקדש לרבות מנורות שבעת הקנים.

במשך המאה השנייה לספירה התגבשה הקהילה היהודית ברומא וגדלה. ובסוף המאה היו ברומא לא פחות מ-12 בתי-כנסת ומספר היהודים בעיר נאמד ב-40,000 אלף, אף שלא עלה למעשה על 10,000. רוב היהודים התפרנסו כחנוונים או כבעלי-מלאכה, אך היו ביניהם גם רופאים, סופרים ושחקנים. נתגלו ברומא שש קאטאקומבות ששימשו כבתי-עלמין ליהודים ובהן כ-500 כתובות, רובן ביוונית ומיעוטן בעברית.

עם הכרזת הנצרות כדת נסבלת בקיסרות (במאה הרביעית) חלה הרעה מיידית במצב היהודים, ואספסוף נוצרי העלה באש אחד מבתי-הכנסת בעיר. הוואנדאלים שכבשו את רומא בשנת 455 גזלו גם את כלי-המקדש מירושלים שהובאו לרומא כשלל, והעבירום למעוזם בצפון-אפריקה. רומא חדלה להיות בירת הקיסרות ומספר היהודים הלך ופחת עם שאר תושבי העיר.

עם נפילת הקיסרות המערבית (476) נעשה הבישוף של רומא, לימים האפיפיור, לגורם הקובע ובמשך תקופה של 1,400 שנה עוצבו חיי היהודים ברומא בדפוסים שנקבעו על-פי קווי המדיניות האפיפיורית בתחום זה. את היסודות למדיניות זאת הניח גריגוריוס הראשון (604-509); אין יתרון ליהודים בפני החוק, אך זכותם לקיים ללא הפרעה את בתי-הכנסת ואת מנהגי דתם.

עד לתקופת הרפורמציה הקתולית במאה ה-16 נטו ברומא להקל בחומרת הגזירות האנטי-יהודיות ולקיים בהקפדה את אמצעי ההגנה שהאפיפיורים היו נוקטים מפעם לפעם לטובת היהודים.

במאה ה-10 התחילה רומא להתבלט כמקום תורה, בזכות המתיבתא ("הישיבה") המקומית וחכמיה ר' קלונימוס בן משה, אבי ר' משולם בן קלונימוס הגדול, ר' יעקב הגאון, ראש הישיבה, ור' נתן בן יחיאל בעל הערוך; וכן פייטנים מסוגו של שלמה בן יהודה "הבבלי". את נוסח התפילה קיבלו יהודי רומא מארץ-ישראל ומסרו אותו, בגלגול ראשון של "מנהג רומי", לקהילות אשכנז בצפון. התהליך קשור בשמו של ר' מנחם בן שלמה בן יצחק, בעל "מדרש שכל טוב". בני משפחת ענו המשיכו ביצירה ספרותית גם במאה ה-13, לצד משוררים דוגמת עמנואל הרומי שכתב עברית ואיטלקית כאחד.

בנימין מטודלה מצא ברומא, באמצע המאה ה-12, קהילה בת מאתיים נפש לערך "בת מעמד חברתי גבוה" ללא מיסים מיוחדים, מהם גם בשירות האפיפיור. מלבד אפיפיורים בודדים שנטו חסד ליהודים, ובעיקר בוניפאציוס התשיעי (1404-1389), נהג "הכס הקדוש" כדרך המסדרים המחמירים, והתנכל ליהודים. השלטונות המקומיים והאספסוף העירוני עשו זאת בדרכים משלהם. פעמיים נשרף התלמוד ברומא (1245, 1322); באמצע המאה ה-13 הונהג אות-הקלון ובתחילת אותה המאה אף גורשו היהודים זמנית מן העיר על-פי הוראות האפיפיור באביניון.

שינוי לטובה חל בתקופת הרנסאנס, כאשר מעמד האפיפיורים התחזק בפני לחצים למיניהם ודעתם הייתה פנויה יותר לענייני תרבות. לכל אחד מהם היה רופא יהודי אישי, ומספר מלווי-הכספים היהודיים ברומא לא הוגבל כבשאר מקומות באיטליה.

עם הזמן התפרנסו רבים מבני הקהילה כחייטים, ובאמצע המאה ה-16 אף נחתם הסכם עם עמיתיהם הלא-יהודים למניעת תחרות פרועה. בימיו של האפיפיור קלמנס השביעי זכו דוד הראובני ושלמה מולכו לקבלת פנים נלהבת בבואם לרומא, והבנקאי היהודי דניאל דה פיזה חיבר ברשותו של האפיפיור נוסח מתוקן של חוקת הקהילה המקומית. החשמן דה ויטרבו למד קבלה מפי אליהו לויטא, ויעקב מאנטינו, רופאו האישי של פאולוס ה-3, נתמנה מרצה באוניברסיטת רומא (1539).

במחצית הראשונה של המאה ה-16 כבר נקלטו בעיר רבים מגולי ספרד, למורת רוחם של הוותיקים שחששו למעמדם. גולי ספרד הקימו בתי-כנסת נוסח ארגון, קסיטליה, קטלוניה וסיציליה. תקופת-מה התקיימו בעיר גם בתי-כנסת של יוצאי צרפת ואשכנז. עם הרפורמציה הקתולית נשתנה המצב תכלית שינוי. ב-1542 הוקם ברומא בית-דין האינקוויזיציה על-פי הדוגמה הספרדית וכעבור 11 שנה נשרף בכיכר העיר נזיר פרנציסקני שעבר ליהדות.

בשנת 1543 נפתח מעון למשתמדים, והיהודים חוייבו לשאת בחלק גדול מהוצאות החזקתו. ב-1553 נידונו לשריפה התלמוד וספרי קודש רבים ועד סוף המאה ה-18 היו נערכים אצל יהודי רומא חיפושים אחר "ספרים אסורים". הרוח החיה בהסתה היה החשמן קאראפה, לימים האפיפיור פאולוס הרביעי. מיד עם כניסתו לתפקיד (1555) פירסם בולה שהקימה לתחייה את הגזירות הכנסייתיות נגד היהודים במלוא חומרתן: חובת ההפרדה ב"גטו", אפליה בלבוש, איסור על רכישת נכסי מקרקעין בידי יהודים ואיסור העסקת רופאים יהודים בבתי נוצרים. כמו-כן נאסר על היהודים המסחר במצרכי מזון, ולמעשה הם הוגבלו לסחר-מכר בבגדים ישנים ובסחורות משומשות. גריגוריוס ה-13 חידש את חובת ההאזנה של יהודים להטפות מיסיונריות.

הגטו היהודי ברומא שכן על הגדה השמאלית של הטיבר, והיה מועד לשִטפונות. לתוכו דחסו את כל יהודי העיר, יותר מ-5,000 נפש. בלילות ובימי חג נוצריים נסגרו שערי הגטו, ואילו בימי הקרנבל נאלצו יהודים להשתתף במרוץ, לאורך הרחוב הראשי של רומא, לצהלת ההמון. על היהודים נאסר לומר תהילים בהלוויות ולהקים מצבות על קברות מתיהם. על גזירות אלה ואחרות חזר פיוס השישי גם במחצית השנייה של המאה ה-18. עם זאת יש לציין, שבכל תקופה של רדיפות נהגו האפיפיורים להגן על יהודי רומא מפני עלילות-דם.

בינואר 793ו ניצל הגטו בנס מזעם ההמון, בשל הידיעות על המהפכה בצרפת, ורבים מאנשי הגטו אף הושמו במאסר. הצבא הצרפתי כבש את העיר בפברואר 1798 והעניק ליהודים שוויון-זכויות. ב-1811 הוקמה ברומא הקונסיסטוריה נוסח צרפת, אבל עם החזרת שלטון האפיפיורים חודשו הגזירות ביתר שאת והן נמשכו (פרט לחמשת חודשי הרפובליקה הרומית תחת מאציני 1849) עד שנכנס לרומא צבא איטליה המאוחדת ב-1870.

באוקטובר אותה השנה ביטל המלך את כל האפליות מטעמי דת ויהודי רומא הושוו בזכויותיהם החוקיות לשאר תושבי העיר. בתחילת המאה העשרים הרסה העירייה את הגטו הישן והקימה במקום בית-כנסת מפואר. על כס הרבנות ברומא ישב אז הרב קסטיליוני, מאחרוני המשוררים העבריים מן האסכולה האיטלקית, ואחריו כיהן (עד 1934) הרב אנצילו סצ'רדוטי. קהילת רומא לא חזרה לעמדת הבכורה בחיי הציבור היהודי באיטליה אלא בתקופה שלאחר מלחמת-העולם הראשונה, עם התפתחותה הכללית של המטרופוליון.

ערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ישבו ברומא קרוב ל-14,000 יהודים.


תקופת השואה

למרות החוקים האנטי יהודיים שחוקק המשטר הפאשיסטי של מוסוליני באיטליה, לא סבלו יהודי רומא ממאורעות המלחמה, וגרמניה לא כפתה על המדינות בנות בריתה את מדיניות השמדת היהודים. אולם מיד אחרי כניעתה של איטליה לבנות הברית ב-8 בספטמבר 1943, ציווה הימלר לאסור ולגרש את כל היהודים מרומא ומהסביבה – יותר מ-10,000 איש. מפקד הס"ס ברומא, קאפלר, דרש מן הקהילה למסור לו תוך 36 שעות 50 ק"ג זהב, ולא – יוצאו להורג 200 יהודים; הזהב נמסר במועד. כעבור שלושה ימים גזלה המשטרה הגרמנית תעודות עתיקות ממשרדי הקהילה וכעבור זמן קצר גם את אוספי הספרים יקרי המציאות מבית-מדרש לרבנים.

ב-16 באוקטובר ערכו הגרמנים חיפושים מבית לבית ואסרו כל יהודי שנפל לידיהם; 1,007 גברים, נשים וילדים שנתפסו באותו היום הועברו לאושוויץ. מאז ועד שחרור העיר, ב-4 ביוני 1944, ערכו הגרמנים מצוד שיטתי בבתים ובמוסדות נוצריים שהיו חשודים בהסתרת יהודים; כך הגיע מספר המגורשים לאושוויץ ל-2,091 איש (1,067 גברים, 743 נשים ו-281 ילדים). עוד 73 יהודים היו בין 335 העצורים שהוצאו להורג בפקודת קאפלר במערות מחוץ לרומא, כתגמול על מעשי הפרטיזנים. האפיפיור סירב להוקיע בפומבי את רדיפות היהודים, אף שהסכים לתת מקלט ליהודים במוסדות קתוליים, לרבות בוותיקן.

בשנת 1975 התגוררו ברומא, לפי אומדן, 15,000 יהודים, מהם כ-3,000 יהודים יוצאי לוב שהגיעו לרומא אחרי מלחמת ששת-הימים (1967). רוב היישוב היהודי היה עדיין מרוכז בשכונות היהודיות המסורתיות.

רומא הייתה הקהילה היחידה באיטליה שריבויה הטבעי נמצא בקו עלייה, ושיעור הפריון מתקרב לזה של האוכלוסייה האיטלקית בכללה. שיעור הנישואין גבוה למדי, ואחוז הזוגות המעורבים נמוך. רמת ההשכלה והמעמד החברתי נמוכים ביחס לשאר הקהילות במדינה; עדיין קיימת שכבה גדולה של חנוונים ורוכלים, ומעבר של יהודים למקצועות טכניים ולמקצועות חופשיים איטי למדי.

הקהילה שומרת אמונים למסורת הדתית. מלבד בית-הכנסת הגדול "מנהג איטליאנו" היו עוד שני בתי-מדרש בנוסח זה, בית כנסת אשכנזי ושני בתי-כנסת ספרדיים. ופעלו שלושה מוסדות חינוך יהודיים מגן-ילדים ועד בית ספר תיכון. בעיר פעלו בית-מדרש לרבנים, מוסדות צדקה של הקהילה, בית-חולים יהודי, בית-יתומים ומעון לנכים.

בשנת 1997 חיו ברומא 15,00 יהודים. בעיר שוכנת הרבנות הראשית של איטליה, ויוצאים לאור ארבעה כתבי-עת יהודיים.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
זיגמונט בלק

Zygmunt Balk (1873 - 1941) Painter, theater decor designer. Started his studies in Lvov in the studio of Jan Düll  and the Industrial School of Lvov. Then practiced in Vienna in the studio of Herman Borghardt, decorator at Viennese opera. Balk also studied in Berlin, Leipzig, Munich and Dresden. His work include decorations for the Skarbkowski Theater in Lvov and for local Jewish theters in Lov and Stanislawow (now Ivano Frankivsk). He painted, among others decorations for the following dramas and operas: "Kordian", "Otello", "The Sunken Bell", "Barbara Radziwiłłówna" by A. Feliński, "Lilla Weneda", "Peer Gynt", "Bolesław the Bold", "Irydion", "Goplana" . In 1913, he was awarded the gold medal at an international exhibition in Rome, Italy, for his stage decorations to operas by Richard Wagner. He committed suicide in the Lvov Ghetto.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

רומא
דרזדן
מינכן
לייפציג
ברלין
סטאניסלאבוב - איוואנו פראנקובסק
וינה
לבוב
רומא

בירת איטליה.

הקהילה היהודית ברומא היא ככל הנראה הקהילה העתיקה ביותר באירופה. יהודים ישבו ברומא בימי החשמונאים, במאה השנייה לפני הספירה. בנאומו של קיקרו ברומא בשנת 59 לפני הספירה, ציין הסופר והמדינאי הרומי את חשיבותה המספרית של הקהילה היהודית ואת השפעתה באסיפות עם. הקהילה גדלה אחרי חורבן בית-שני (70 לספירה) ואחרי מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), כשהובאו לרומא שבויים וגולים רבים מיהודה הכבושה. משפחות יהודיות ברומא מוצאן מגולים אלה, כמו דה-רוסי ("מן האדומים"), דה-וקי ("מן הזקנים") ואחרות.

שער-טיטוס, שהקימו הרומאים בשנת 81 לספירה, לאחר נצחונם על יהודה, ניצב עדיין בקצה "הרחוב המקודש" ברומא. על השער תבליטים של מצעד המנצחים, דמות הקיסר ברכב הניצחון, שבויים יהודים וחיילים נושאים את השלל – כלי בית-המקדש לרבות מנורות שבעת הקנים.

במשך המאה השנייה לספירה התגבשה הקהילה היהודית ברומא וגדלה. ובסוף המאה היו ברומא לא פחות מ-12 בתי-כנסת ומספר היהודים בעיר נאמד ב-40,000 אלף, אף שלא עלה למעשה על 10,000. רוב היהודים התפרנסו כחנוונים או כבעלי-מלאכה, אך היו ביניהם גם רופאים, סופרים ושחקנים. נתגלו ברומא שש קאטאקומבות ששימשו כבתי-עלמין ליהודים ובהן כ-500 כתובות, רובן ביוונית ומיעוטן בעברית.

עם הכרזת הנצרות כדת נסבלת בקיסרות (במאה הרביעית) חלה הרעה מיידית במצב היהודים, ואספסוף נוצרי העלה באש אחד מבתי-הכנסת בעיר. הוואנדאלים שכבשו את רומא בשנת 455 גזלו גם את כלי-המקדש מירושלים שהובאו לרומא כשלל, והעבירום למעוזם בצפון-אפריקה. רומא חדלה להיות בירת הקיסרות ומספר היהודים הלך ופחת עם שאר תושבי העיר.

עם נפילת הקיסרות המערבית (476) נעשה הבישוף של רומא, לימים האפיפיור, לגורם הקובע ובמשך תקופה של 1,400 שנה עוצבו חיי היהודים ברומא בדפוסים שנקבעו על-פי קווי המדיניות האפיפיורית בתחום זה. את היסודות למדיניות זאת הניח גריגוריוס הראשון (604-509); אין יתרון ליהודים בפני החוק, אך זכותם לקיים ללא הפרעה את בתי-הכנסת ואת מנהגי דתם.

עד לתקופת הרפורמציה הקתולית במאה ה-16 נטו ברומא להקל בחומרת הגזירות האנטי-יהודיות ולקיים בהקפדה את אמצעי ההגנה שהאפיפיורים היו נוקטים מפעם לפעם לטובת היהודים.

במאה ה-10 התחילה רומא להתבלט כמקום תורה, בזכות המתיבתא ("הישיבה") המקומית וחכמיה ר' קלונימוס בן משה, אבי ר' משולם בן קלונימוס הגדול, ר' יעקב הגאון, ראש הישיבה, ור' נתן בן יחיאל בעל הערוך; וכן פייטנים מסוגו של שלמה בן יהודה "הבבלי". את נוסח התפילה קיבלו יהודי רומא מארץ-ישראל ומסרו אותו, בגלגול ראשון של "מנהג רומי", לקהילות אשכנז בצפון. התהליך קשור בשמו של ר' מנחם בן שלמה בן יצחק, בעל "מדרש שכל טוב". בני משפחת ענו המשיכו ביצירה ספרותית גם במאה ה-13, לצד משוררים דוגמת עמנואל הרומי שכתב עברית ואיטלקית כאחד.

בנימין מטודלה מצא ברומא, באמצע המאה ה-12, קהילה בת מאתיים נפש לערך "בת מעמד חברתי גבוה" ללא מיסים מיוחדים, מהם גם בשירות האפיפיור. מלבד אפיפיורים בודדים שנטו חסד ליהודים, ובעיקר בוניפאציוס התשיעי (1404-1389), נהג "הכס הקדוש" כדרך המסדרים המחמירים, והתנכל ליהודים. השלטונות המקומיים והאספסוף העירוני עשו זאת בדרכים משלהם. פעמיים נשרף התלמוד ברומא (1245, 1322); באמצע המאה ה-13 הונהג אות-הקלון ובתחילת אותה המאה אף גורשו היהודים זמנית מן העיר על-פי הוראות האפיפיור באביניון.

שינוי לטובה חל בתקופת הרנסאנס, כאשר מעמד האפיפיורים התחזק בפני לחצים למיניהם ודעתם הייתה פנויה יותר לענייני תרבות. לכל אחד מהם היה רופא יהודי אישי, ומספר מלווי-הכספים היהודיים ברומא לא הוגבל כבשאר מקומות באיטליה.

עם הזמן התפרנסו רבים מבני הקהילה כחייטים, ובאמצע המאה ה-16 אף נחתם הסכם עם עמיתיהם הלא-יהודים למניעת תחרות פרועה. בימיו של האפיפיור קלמנס השביעי זכו דוד הראובני ושלמה מולכו לקבלת פנים נלהבת בבואם לרומא, והבנקאי היהודי דניאל דה פיזה חיבר ברשותו של האפיפיור נוסח מתוקן של חוקת הקהילה המקומית. החשמן דה ויטרבו למד קבלה מפי אליהו לויטא, ויעקב מאנטינו, רופאו האישי של פאולוס ה-3, נתמנה מרצה באוניברסיטת רומא (1539).

במחצית הראשונה של המאה ה-16 כבר נקלטו בעיר רבים מגולי ספרד, למורת רוחם של הוותיקים שחששו למעמדם. גולי ספרד הקימו בתי-כנסת נוסח ארגון, קסיטליה, קטלוניה וסיציליה. תקופת-מה התקיימו בעיר גם בתי-כנסת של יוצאי צרפת ואשכנז. עם הרפורמציה הקתולית נשתנה המצב תכלית שינוי. ב-1542 הוקם ברומא בית-דין האינקוויזיציה על-פי הדוגמה הספרדית וכעבור 11 שנה נשרף בכיכר העיר נזיר פרנציסקני שעבר ליהדות.

בשנת 1543 נפתח מעון למשתמדים, והיהודים חוייבו לשאת בחלק גדול מהוצאות החזקתו. ב-1553 נידונו לשריפה התלמוד וספרי קודש רבים ועד סוף המאה ה-18 היו נערכים אצל יהודי רומא חיפושים אחר "ספרים אסורים". הרוח החיה בהסתה היה החשמן קאראפה, לימים האפיפיור פאולוס הרביעי. מיד עם כניסתו לתפקיד (1555) פירסם בולה שהקימה לתחייה את הגזירות הכנסייתיות נגד היהודים במלוא חומרתן: חובת ההפרדה ב"גטו", אפליה בלבוש, איסור על רכישת נכסי מקרקעין בידי יהודים ואיסור העסקת רופאים יהודים בבתי נוצרים. כמו-כן נאסר על היהודים המסחר במצרכי מזון, ולמעשה הם הוגבלו לסחר-מכר בבגדים ישנים ובסחורות משומשות. גריגוריוס ה-13 חידש את חובת ההאזנה של יהודים להטפות מיסיונריות.

הגטו היהודי ברומא שכן על הגדה השמאלית של הטיבר, והיה מועד לשִטפונות. לתוכו דחסו את כל יהודי העיר, יותר מ-5,000 נפש. בלילות ובימי חג נוצריים נסגרו שערי הגטו, ואילו בימי הקרנבל נאלצו יהודים להשתתף במרוץ, לאורך הרחוב הראשי של רומא, לצהלת ההמון. על היהודים נאסר לומר תהילים בהלוויות ולהקים מצבות על קברות מתיהם. על גזירות אלה ואחרות חזר פיוס השישי גם במחצית השנייה של המאה ה-18. עם זאת יש לציין, שבכל תקופה של רדיפות נהגו האפיפיורים להגן על יהודי רומא מפני עלילות-דם.

בינואר 793ו ניצל הגטו בנס מזעם ההמון, בשל הידיעות על המהפכה בצרפת, ורבים מאנשי הגטו אף הושמו במאסר. הצבא הצרפתי כבש את העיר בפברואר 1798 והעניק ליהודים שוויון-זכויות. ב-1811 הוקמה ברומא הקונסיסטוריה נוסח צרפת, אבל עם החזרת שלטון האפיפיורים חודשו הגזירות ביתר שאת והן נמשכו (פרט לחמשת חודשי הרפובליקה הרומית תחת מאציני 1849) עד שנכנס לרומא צבא איטליה המאוחדת ב-1870.

באוקטובר אותה השנה ביטל המלך את כל האפליות מטעמי דת ויהודי רומא הושוו בזכויותיהם החוקיות לשאר תושבי העיר. בתחילת המאה העשרים הרסה העירייה את הגטו הישן והקימה במקום בית-כנסת מפואר. על כס הרבנות ברומא ישב אז הרב קסטיליוני, מאחרוני המשוררים העבריים מן האסכולה האיטלקית, ואחריו כיהן (עד 1934) הרב אנצילו סצ'רדוטי. קהילת רומא לא חזרה לעמדת הבכורה בחיי הציבור היהודי באיטליה אלא בתקופה שלאחר מלחמת-העולם הראשונה, עם התפתחותה הכללית של המטרופוליון.

ערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ישבו ברומא קרוב ל-14,000 יהודים.


תקופת השואה

למרות החוקים האנטי יהודיים שחוקק המשטר הפאשיסטי של מוסוליני באיטליה, לא סבלו יהודי רומא ממאורעות המלחמה, וגרמניה לא כפתה על המדינות בנות בריתה את מדיניות השמדת היהודים. אולם מיד אחרי כניעתה של איטליה לבנות הברית ב-8 בספטמבר 1943, ציווה הימלר לאסור ולגרש את כל היהודים מרומא ומהסביבה – יותר מ-10,000 איש. מפקד הס"ס ברומא, קאפלר, דרש מן הקהילה למסור לו תוך 36 שעות 50 ק"ג זהב, ולא – יוצאו להורג 200 יהודים; הזהב נמסר במועד. כעבור שלושה ימים גזלה המשטרה הגרמנית תעודות עתיקות ממשרדי הקהילה וכעבור זמן קצר גם את אוספי הספרים יקרי המציאות מבית-מדרש לרבנים.

ב-16 באוקטובר ערכו הגרמנים חיפושים מבית לבית ואסרו כל יהודי שנפל לידיהם; 1,007 גברים, נשים וילדים שנתפסו באותו היום הועברו לאושוויץ. מאז ועד שחרור העיר, ב-4 ביוני 1944, ערכו הגרמנים מצוד שיטתי בבתים ובמוסדות נוצריים שהיו חשודים בהסתרת יהודים; כך הגיע מספר המגורשים לאושוויץ ל-2,091 איש (1,067 גברים, 743 נשים ו-281 ילדים). עוד 73 יהודים היו בין 335 העצורים שהוצאו להורג בפקודת קאפלר במערות מחוץ לרומא, כתגמול על מעשי הפרטיזנים. האפיפיור סירב להוקיע בפומבי את רדיפות היהודים, אף שהסכים לתת מקלט ליהודים במוסדות קתוליים, לרבות בוותיקן.

בשנת 1975 התגוררו ברומא, לפי אומדן, 15,000 יהודים, מהם כ-3,000 יהודים יוצאי לוב שהגיעו לרומא אחרי מלחמת ששת-הימים (1967). רוב היישוב היהודי היה עדיין מרוכז בשכונות היהודיות המסורתיות.

רומא הייתה הקהילה היחידה באיטליה שריבויה הטבעי נמצא בקו עלייה, ושיעור הפריון מתקרב לזה של האוכלוסייה האיטלקית בכללה. שיעור הנישואין גבוה למדי, ואחוז הזוגות המעורבים נמוך. רמת ההשכלה והמעמד החברתי נמוכים ביחס לשאר הקהילות במדינה; עדיין קיימת שכבה גדולה של חנוונים ורוכלים, ומעבר של יהודים למקצועות טכניים ולמקצועות חופשיים איטי למדי.

הקהילה שומרת אמונים למסורת הדתית. מלבד בית-הכנסת הגדול "מנהג איטליאנו" היו עוד שני בתי-מדרש בנוסח זה, בית כנסת אשכנזי ושני בתי-כנסת ספרדיים. ופעלו שלושה מוסדות חינוך יהודיים מגן-ילדים ועד בית ספר תיכון. בעיר פעלו בית-מדרש לרבנים, מוסדות צדקה של הקהילה, בית-חולים יהודי, בית-יתומים ומעון לנכים.

בשנת 1997 חיו ברומא 15,00 יהודים. בעיר שוכנת הרבנות הראשית של איטליה, ויוצאים לאור ארבעה כתבי-עת יהודיים.

דרזדן Dresden

עיר בדרום מזרח גרמניה באזור סכסוניה . בעבר בתחומי גרמניה המזרחית.

הקהילה היהודית


קהילה יהודית הייתה בדרזדן בתחילת המאה ה-14 והוכחדה בפרעות "המגיפה השחורה" (1349). ב-1375 שוב התיישבו יהודים במקום והקימו קהילה, אך גורשו ב-1430.

בתחילת המאה ה- 18 ניתן היתר מגורים בדרזדן ל"יהודי-החצר" בהרנד להמן ויונאס מאיר ולבני לוויתם. ככל הנראה נוספו עוד יהודים, ונתגבשה שם קהילה. באמצע המאה ה- 18 נחנך בית-כנסת.

למרות החוקים שהגבילו את היהודים, גדל היישוב היהודי בדרזדן לאלף נפש בסוף המאה ה- 18, ומצב היהודים הלך והשתפר. בין ראשי העדה היו ר' דוד לאנדאו מליסה וברנהרד בר, מייסד "אגודת מנדלסון" לטיפוח המלאכה, האמנות והמדע בקרב הנוער היהודי (1829).

ביזמתו של ברנהרד בר הוקם בשנת 1840 בית-כנסת חדש, וראשון הרבנים בו היה ר' זכריה פרנקל. ר' פרנקל הצליח להשיג ביטול פיסקה משפילה ב"שבועת היהודים" בשנת 1840.

בשנת 1869 זכו היהודים בשוויון זכויות. באותה השנה הוקם בית-ספר יהודי.

לקראת סוף המאה ה- 19 מנתה הקהילה כ-2,300 נפש.

ערב מלחמת-העולם הראשונה חיו בדרזדן 4,300 יהודים וב-1925 יותר מ-6,000, ביניהם היו יהודים רבים שבאו לעיר ממזרח-אירופה אחרי המלחמה.

הקהילה הייתה אמידה, והחזיקה מוסדות לתרבות ולרווחת הציבור. בין השאר הייתה ברשותה ספרייה בעלת ערך. קבוצת חרדים התבדלה מהקהילה ויסדה את עדת "שומרי הדת".


במרס 1933 עלו הנאצים לשלטון בגרמניה. ב"ליל הבדולח" (נובמבר 1938) הרסו פורעים נאצים את בית הכנסת בדרזדן.

ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה, נותרו בדרדזן כ-1,500 יהודים.

תקופת השואה


בימי המלחמה, בשנת 1942, שולחו 350 מיהודי דרזדן לגיטו טרזין על אדמת צ'כוסלובקיה (טרזיינשטאדט), ויתרם שולחו למקומות אחרים. היו שהצליחו להסתתר עד סוף המלחמה.

לפי גירסה אחרת עזבו היהודים את דרזדן והקהילה היהודית חוסלה עוד לפני פרוץ המלחמה.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בדרזדן, ב-1950 ישבו שם 200 יהודים, ונחנך בית-כנסת חדש.

בשנת 1964 ישבו בדרזדן 120 יהודים. אוכלוסיית העיר הייתה 504,000 תושבים.

בשנות התשעים נימנו בגרמניה כולה כששים אלף יהודים.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

לפי נתוני הארגונים היהודים , מנתה הקהילה בשנת 2005 כ - 700 נפש, רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . בשנת 2002 נפתח מרכז קהילה ובית כנסת חדשים. יש לקהילה רב רפורמי, אלכסנדר נחמה. בשנת 2003 נפתח מרכז שלם לצעירים בעלי צרכים מיוחדים. בעיר ממוקם מרכז ארגון הקהילות של סכסוניה.

בית העלמין היהודי הישן הוא העתיק באזור סכסוניה . כיום פועל בית עלמין יהודי חדש  בעיר ויש מרכז חב"ד בהנהלת הרב שניאור הבלין . הוא כולל בית חב"ד , בית כנסת,מקווה,אוכל כשר,חנות מצרכים כשרים , מועדוני ילדים ונוער וכן לנשים ומבוגרים . יש עזרה סוציאלית וסיפוק צרכי דת שונים .

 

מינכן MUENCHEN

(במקורות היהודיים: מונכא, מונכן, עיר הכמרים)

בירת באוואריה העילית, גרמניה. עד לאיחוד ב-1990 בגרמניה המערבית.


יהודים התיישבו במינכן ב-1210, וסביב בית הכנסת שבנו התפתח הרובע היהודי. ב-1285 נחרבה הקהילה בגלל עלילת דם; בית הכנסת הועלה באש על 180 היהודים, שנמלטו לשם כדי שלא להשתמד.

שרידי הקהילה גורשו מהעיר, אבל כבר ב-1287 הורשו היהודים לחזור ולבנות בית כנסת. הקהילה סבלה מדי פעם מהגבלות ומפרעות (בשנים 1315, 1347, 1369, 1413). ב-1442 גורשו כל היהודים ממינכן ורכושם הוחרם, בית הכנסת נעשה לכנסיה, וב-1489 נחרב גם בית העלמין. במשך 300 שנים לא הייתה קהילה יהודית במינכן.

בימי שלטון הרוזן מקס עמנואל (1726-1671) החלה תקופת סוכני החצר היהודיים (HOFFAKTOREN), שהיו מומחים לכספים וכלכלה. באותם ימים רק יהודי שהיה בידו כתב חסות היה רשאי להתיישב בעיר, ולישיבה ארעית נאלץ יהודי לשלם "מס הגוף" ("LEIBZOLL").

במשך כל המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 מילאו "יהודי החצר" במינכן תפקיד חשוב במימון מלחמותיהם של שליטי באווריה והשפעתם הייתה רבה. בשנים 1801 עד 1812 הילוו אנשי כספים יהודים במינכן לאוצר המדינה %81 מכל צרכיו.

בין הבנקאים החשובים היו אהרון זליגמן ואנשל רוטשילד מפרנקפורט על-נהר-מיין. משפחת סוכני חצר נוספת היתה משפחתו של יעקב הירש, שעבר למינכן ב-1818, לבנו יוסף, העניק מלך באווריה תואר אצולה ב-1869, ונכדו הברון מוריץ פון הירש, הוא הפילנטרופ הידוע ומייסד יק"א (ICA - JEWISH COLONISATION) ASSOCIATION).

ב-1798 הגיע מספר היהודים במינכן ל-216. ב-1801 התקיימה הישיבה הראשונה של קהילת מינכן, ולרב הראשון נתמנה ר' יחזקאל הסל (HESSEL), שכיהן משנת 1802 עד מותו ב- 1824.

בשנת 1813 הוצא "צו היהודים", שנתן זכות ישיבה במינכן ל-30 משפחות יהודיות נוספות, אך רק הבנים הבכורים הורשו להקים משפחה בעיר. ב-1814 היו במינכן 451 יהודים.

קהילת מינכן הוכרה רשמית ב-1815. פעולותיה הראשונות היו קידוש בית עלמין ופתיחת מחלקה לחולים יהודים בבית החולים הכללי. ב-1819 התכנס במינכן כנס פרנסי קהילות באווריה, והוגשה לממשלה בקשה לשיוויון זכויות ליהודים.

עד סוף המאה ה-19 היו במינכן מוסדות סעד וצדקה כמו חברת "הכנסת כלה", החברה לתמיכה ביהודים עוברי אורח, החברה החרדית "עדת ישורון" ואחרים.

ב-1806 נוסדה במינכן "חברת תלמוד תורה" וב-1807 נפתח בית-הספר היסודי "תלמוד תורה". משנת 1828 נוסדו בתי ספר נוספים.

ב-1826 נחנך בית הכנסת על-ידי הרב הירש אוב (AUB), שהיה בין הלוחמים למען האמנציפציה של יהודי באווריה. הרב אוב ניסה גם לפשר בין הרפורמים לאורתודוקסים שבקהילה.

ב-1861 בוטל חוק המאטריקל שהגביל את מספר היהודים, וקהילת מינכן החלה להתפתח במהירות, בשנת 1880 היתה הגדולה שבקהילות באווריה וב-1900 הגיעה ל-8,700 יהודים.

משנת 1885 באו יהודים רבים מארצות מזרח ארופה למינכן וב-1910 הגיע מספר היהודים בעיר לשיאו - 11,000 נפש, שהיו %20 מכלל יהודי באוואריה. מצבם הכלכלי היה איתן, התבוללותם בסביבה הגרמנית-נוצרית גברה ורבו נישואי תערובת.

בשנות ה-70 של המאה ה-19 התפשטה התנועה הרפורמית ובלחץ המתבוללים שבקהילת מינכן, נסגר בית הספר היהודי. הרב הראשי של קהילת מינכן היה אז הרב פרלס (PERLES, 1894-1835) מזרחן ידוע וחוקר מדעי היהדות.

ב-1887 נחנך בית כנסת מפואר, שהתפילה בו לוותה בנגינת עוגב. בתגובה יצאו החרדים למסגרת קהילתית נפרדת ויסדו את אגודת "אוהל יעקב", שבראשה עמד ד"ר אויגן מרצבכר (EUGEN MERZBACHER).

רבני הקהילה התנגדו לפעילות ציונית והרב הליברלי קוסמן ורנר נמנה עם "רבני המחאה" (PROTESTRABBINER) שחתמו ב-1897 על מכתב התנגדות לקיום הקונגרס הציוני הראשון במינכן. הרב של החרדים בשנים 1927-1885 היה הד"ר חנוך הכהן ארנטרוי (EHRENTREU).

בסוף המאה ה-19 היתה במינכן ספרייה יהודית גדולה שהכילה כתבי יד נדירים. במינכן ישב חוקר הספרות היהודית האשכנזית מאקס גרינבאום (1898-1817).

ב-1850 הגישה קהילת מינכן עצומה למלך באווריה למתן זכויות אזרחיות ליהודים. ב-1854 פנתה הקהילה אל המלך בבקשה לסכל את הנסיונות לשלילת זכות הבחירה מיהודי המדינה. שניים מיהודי מינכן, זיגמונד פון הנלה (HENLE) וקרל מייזון (MAISON), היו צירים בבית הנבחרים הבאווארי.

מפלת גרמניה במלחמת העולם הראשונה זעזעה את חיי יהודי מינכן. התבלטותם של יהודים, ממנהיגי התנועה הסוציאליסטית, כמו קורט אייזנר שנבחר ב-1918 לראש ממשלת באווריה ונרצח ב-1919, גוסטב לנדאואר שנרצח אף הוא באותה שנה, הסופרים ארנסט טולר, אריק מיזאם ואחרים שימשו רקע להתפרצויות אנטישמיות.

בתקופת הרפובליקה הווימארית עמד בראש קהילת מינכן השופט, ד"ר אלפרד נוימייאר (NEUMEYER) וביוזמתו נוסד ב-1920 "איגוד הקהילות היהודיות בבאווריה" (ISRAELITISCHE GEMEINDEN VERBAND BAYERISCHER).

ברבע הראשון של המאה ה-20 בלטו בחיי התרבות של העיר המשוררים והסופרים קארל וולפסקל (WOLFSKEHL), יעקב ואסרמן, ליאון פויכטוואנגר וארנולד צוייג. כן היו בה מדענים ידועי שם כמו אלברט איינשטיין והכימאי ריכרד וילשטטר.

בעבר ניתנה רשות הישיבה במינכן ליהודים, שהביאו תועלת למלך. הם סחרו בכסף, בשטרות חוב, בתכשיטים, במלח, בסוסים ובסחורות אחרות. בגלל מצבה הכלכלי הקשה של מדינת בוואריה, הורשו יהודים נוספים להתיישב בעיר ולעסוק בתעשיה.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 ייסדו יהודי מינכן בתי חרושת רבים, בעיקר בענפי המזון וההלבשה. כמו-כן היו בנקים יהודיים במינכן. ב-1841 נוסדה אגודה לעידוד החקלאות והמלאכה, מקצועות שעסקו בהם אז כ-%20 מיהודי העיר. ב-1888 נוסד בעיר בית ה"כל-בו הגדול הרמן טיץ" (TIETZ), שסלל את הדרך לבתי עסק כאלה.

לפי נתונים מ-1907 עסקו יהודי מינכן במסחר, בתעשיה ובמלאכה, בשירותים ציבוריים, במקצועות חופשיים, בענפי ארוח, בעסקי ביטוח ובשירותי בית.

בתגובה לאנטישמיות, נוסד ב-1914 במינכן, סניף של ארגון הצופים הציוני "כחול לבן" (BLAU- WEISS). ב-1907 נוסדה אגודת הסטודנטים הציונית "ירדניה", וב-1908 נתכנסה בעיר ועידת ציוני באוואריה. נציג מינכן היה ד"ר אליאס שטראוס (ELIAS STRAUSS). ב-1913 יצא לאור עיתונם של ציוני באווריה DAS JUDISCHE ECHO ("ההד היהודי").

מינכן היתה ערש התנועה הנאצית ובה התגוררו היטלר ואנשיו. בעיר יצאו לאור עיתונים נאציים ידועים וכבר בשנים 1919-1917 הופיעו כרוזים אנטישמיים והמונים הצטרפו לתנועה הנציונל-סוציאליסטית.

"איגוד הקהילות היהודיות בבוואריה" ניסה למנוע גזירות על היהודים. ארגון הנוער היהודי "בר כוכבא" התארגן להגנה עצמית, אך הנהלת הקהילה התנגדה לכך.

ב-23 באפריל 1920, בימי כהונתו של גוסטאב פון קאר כראש ממשלת באווריה, הוצאו צווי גירוש ליהודים נתיני מזרח אירופה, הצווים בוטלו בלחץ העיתונות הסוציאליסטית.

ביוני 1933 גרו במינכן 9,005 יהודים, שהיו %1.2 מכלל אוכלוסי העיר.


תקופת השואה

ב-10 במרס 1933,סמוך לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ערכה משטרת מינכן חיפושים במשרדי "צה-פאו" ( C.V - "האגודה המרכזית של יהודי גרמניה"), הרסה את הרהיטים והחרימה מסמכים וכסף. יום קודם לכן, 9 במרס, מונה היינריך הימלר, למפקד משטרת מינכן וריינהרד היידריך למנהל האגף המדיני במשטרת העיר, וכך עבר השלטון במינכן לידי הנאצים. העיתונות והרדיו פתחו בתעמולה אנטישמית פרועה וב-30 במרס פקד הימלר על העברת חלק מיהודי מינכן למחנה מיוחד שהוקם בדכאו הקרובה, מצפון למינכן. זה היה מחנה הריכוז הראשון בגרמניה.

במינכן התחיל החרם הכלכלי נגד היהודים והופסק לזמן מה בעקבות תגובות שליליות בעיתונות העולם. ב-1 באפריל הכריז גבלס, שר התעמולה הנאצי, חרם כלכלי של יום אחד, שכלל את כל ענפי המסחר ואת המקצועות החופשיים. על ביצועו ניצח יוליוס שטרייכר, עורך ה"שטירמר", העיתון הנאצי הראשון שהחל את ההסתה הארסית והפרועה שלו עוד בשנות ה-20 המוקדמות. החרם פגע בכ-600 בתי עסק, ברוב עורכי הדין, שנאסר עליהם להופיע בבתי המשפט וברופאים, שהוצאו ממקומות עבודתם, ובבתי חולים ובמרפאותיהם ניתלו כרזות המעידות על יהדותם. ב-7 באפריל פוטרו בבאווריה 369 עובדי מדינה, יהודים וקומוניסטים, וחל איסור על מסירת הזמנות לבתי מסחר לא-גרמניים.

זמן קצר אחר כך נסגרו רוב משרדי הארגונים היהודיים. מוסדות בעלי אופי דתי וכאלה שעסקו בצדקה הורשו לאחר זמן מה לפעול שוב, בעקבות פניית איגוד הקהילות היהודיות בבאווריה למיניסטריון הפנים בברלין. ביולי 1934 הותרה גם פעילותם של ארגונים יהודיים אחרים, בעיקר ארגוני נוער כמו "ברית הנוער היהודי", "החלוץ", "הנוער הלאומי", "הרצליה" ואחרים.

במארס 1935 התחדשה תנועת החרם נגד המסחר היהודי במינכן. בחלונות הראווה של חנויות רבות הופיעו כרזות "יהודי - חזיר", "הלאה היהודים" וכדומה. נופצו שמשות ואנשי ס"ס חדרו לחנויות וגירשו את הלקוחות. בכניסות לעיר צויירו כתובות "יהודים אינם רצויים כאן". ב-18 במאי התקהלו ברחובות המונים, בראשם עובדי העיתון "שטירמר", התנפלו על חנויות היהודים וסגרו אותן בכוח, המשטרה לא התערבה. כעבור שבוע ימים שוב היו מהומות בעיר.

באוגוסט 1935 הופעלו "חוקי נירנברג", לפיהם נאסרו יהודים ולא-יהודים רבים באשמת "חילול הגזע" (PASSENSCHANDE).

יחד עם החרם הכלכלי החל תהליך ה"אריזאציה" שעיקרו נעשה בשנים 1936 - 1937. בתי מסחר גדולים ובנקים הועברו לידיים "אריות". הרחקת היהודים מחיי הכלכלה הושלמה במינכן כבר בסוף 1938, זמן רב לפני שאר חלקי גרמניה. בין פברואר לאוקטובר 1938 ירד מספר הסוחרים ובעלי המלאכה היהודיים במינכן מ-1690 ל-660. ברוב המקרים, נמסרו בתי העסק היהודיים לחברי המפלגה הנאצית.

ד"ר נוימייאר, שעמד בראש הקהילה כמעט על לחיסולה, ניסה להמשיך את חיי הקהילה תוך הסתגלות לתנאים הקשים, סגנו ד"ר אליאס שטראוס, ציוני נלהב, לא ראה עתיד ליהודים בגרמניה והתרכז בהכנת אנשי הקהילה להגירה המונית. עד מותו ב-1933 עשה להכשרת הנוער למקצועות חדשים וללימוד שפות זרות, בעיקר עברית. מנהיגי הקהילה, שבשנים הראשונות לשלטון היטלר עוד ניסו למחות נגד הרדיפות והחרם הכלכלי, התרכזו בפיתוח החיים הפנימיים, בחינוך ותרבות, בעבודה הסוציאלית ובהכנה להגירה. בסתיו 1933 פתחה לשכת הסעד והנוער של הקהילה, בראשותו של ד"ר גיאורג (גיורא) יוספטאל (לימים שר העבודה בממשלת ישראל), גן ירק לימודי להכשרה חקלאית לנוער. כן נפתחו בתי מלאכה וסדנאות לחינוך מקצועי. בתחילת 1934 הוקם במינכן בית ספר יהודי, ובשנים 1935 - 1936 למדו בו 407 תלמידים. כמו כן הוקמו גני ילדים, מרכז להכשרה חקלאית, בתי מלאכה לימודיים, בתי ספר לגננות ונוסדה האגודה היהודית לספורט "ITUS" והאגודה היהודית לתרבות.

בין 1933 למאי 1938 עזבו את מינכן 3,574 יהודים, מהם עלו 701 לארץ ישראל, האחרים היגרו לארצות אירופה לארצות דרום אמריקה, לדרום אפריקה, לאוסטרליה ולניו זילנד. למרות ההגירה גדלה האוכלוסיה היהודית בעיר כשבאו למינכן יהודים ממקומות אחרים.

אחרי בקורו של היטלר בעיר ביוני 1938, הרסו הנאצים בפקודתו את בית הכנסת הגדול ברחוב הרצוג-מאקס, זה היה בית הכנסת הראשון שנחרב בגרמניה בידי הנאצים.

בליל 10 בנובמבר 1938 - "ליל הבדולח", נערכו פרעות "ספונטאניות" ביהודים. אנשי ס"ס יצאו לרחובות, ניפצו חלונות ראווה בחנויות יהודיות, העלו חנויות באש, חדרו לדירות, שם שברו כלי זכוכית (בדולח), שדדו דברי אמנות ואסרו כ-1000 גברים יהודים. רובם שוחררו כעבור ימים או חודשים, אחרים הועברו לדכאו וניספו שם ברובם.

אחרי פרעות "ליל הבדולח" הושלם תהליך ה"אריזציה": דירות של יהודים הוחרמו והושכרו לתושבים אריים, חנויות יהודיות נסגרו, כן נסגרו רוב המוסדות היהודיים בעיר ויהודים הורחקו מן החיים הציבוריים.

כמה בתים בבעלות יהודית הוכרזו כ"בתי היהודים" וחדריהם חולקו בין יהודי העיר. זו היתה התחלת הגטו היהודי במינכן. מיולי 1939 שלח "משרד האריזציה" גברים יהודים בני 55 ומטה ונשים יהודיות בנות 50 ומטה לעבודות כפייה.

כדי "לטהר" את העיר מיהודים ("ENTJUDUNG") הם הועברו באביב 1941 למחנה במילברסהופן (MILBERSHOFEN(, 7 ק"מ ממינכן. מספרם היה אז 1,367. מקצתם גורשו לתרזינשטאט ומקצתם למחנות ההשמדה במזרח. בשעת חיסול המחנה, ב-19 באוגוסט 1942, היו שם 16 יהודים. הם הועברו ל"מעון" ("HEIMANLAGE") בברג-אם-ליים AM LAIM) .(BERG בספטמבר 1944 הביאו לשם עוד כ-360 מיהודי מינכן, ביניהם 13 ילדים. בסביבות מינכן היו עשרה מחנות-ריכוז, ביניהם מחנה פלדמוכינג (FELDMOCHING), שהוקם ב-1943 כשלוחה של דכאו ובו היו עצורים כ-2,000 יהודים. סך-הכל גורשו ממינכן 2,991 אנשים, מהם 1,555 לגטו תרזינשטאט, 980 לריגה, 343 לפיאסקי, 113 לאושוויץ.

מתרזינשטאט חזרו למינכן אחרי המלחמה 297 אנשים.


עם תום המלחמה נמצאו במינכן כ-400 יהודים נשואים בנישואי תערובת. אליהם הצטרפו יהודים מפליטי השואה. במארס 1946 נמנו בעיר כ-2,000 יהודים. תושבי מינכן לשעבר שוכנו בדירות של נאצים שהיו שייכות ליהודים. מינכן הפכה מרכז לכל הארגונים שפעלו בגרמניה למען שארית הפליטה.

קהילת מינכן החדשה נוסדה ב-1945. ב-1970 היו בה 3,522 יהודים, %13.4 מכלל היהודים ברפובליקה הפדראלית של גרמניה.

בשנות השבעים למאה העשרים הייתה מינכן הקהילה השלישית בגודלה בגרמניה, אחרי ברלין ופרנקפורט, ולה בית כנסת גדול - "אגודת אחים" ובתי כנסת נוספים באזורי העיר. ב- 1966 נפתחו במינכן בית ספר יסודי יומי, גן ילדים ו"תלמוד תורה".

בשנת 1997 ישבו במינכן 5,000 יהודים.

לייפציג LEIPZIG

(במקורות יהודים: לייפסיק, ליפסק, ליפסיק)

עיר במרכז גרמניה, 170 ק"מ מדרום מערב לברלין. עד לסיום מלחמת העולם השנייה במדינת סכסוניה (SACHSEN); ועד לאיחוד גרמניה, באוקטובר 1990, עיר מחוז בגרמניה המזרחית.

הקהילה היהודית 


משערים שראשוני היהודים באו ללייפציג ממרזבורג (MERSEBURG) הסמוכה, שבה ישבו עוד במאה ה-10. בשנת 1248 התפרסמה תעודה מאת הדוכס היינריך הנאור (1288-1221) בשבח היהודים, שבחריצותם וכושרם המסחרי תרמו לפיתוח המסחר בלייפציג. במקורות יהודיים נזכרת קהילת לייפציג לראשונה ב"אור זרוע", שו"ת, של ר' יצחק בן משה מווינה בשנים 1285-1250. ר' יצחק דן בדין ודברים שהיה לחתנו, תושב לייפציג עם יהודי תושב העיר. מהתשובה מסתבר כי ליהודי לייפציג היה בית כנסת, תלמוד תורה וכי פרנסתם העיקרית היתה מעסקי כספים.

מספר היהודים בעיר הלך וגדל, הם התגוררו ברחוב היהודים, שהיה לו שער משלו. הרחוב היה בשולי העיר, מחוץ לחומה, סמוך לדרך המובילה מלייפציג למרזבורג. בתקנות יריד לייפציג משנת 1268 ניתנה ליהודים הגנה שווה כמו לכל הסוחרים, ויום השוק הוקדם עבורם משבת ליום ששי.

בימי המגיפה השחורה (1349) גורשו היהודים מלייפציג, אבל יכלו לחזור אליה כעבור זמן קצר. בשנת 1352 נזכר בית כנסת בעיר ובשנת 1359 הוזכרו בספר העיר (STADTBUCH) "רחוב היהודים" ו"קריית היהודים". ב-1364 היה במקום בית ספר יהודי (SCOLA JUDAEORUM) שבניינו שימש גם כבית כנסת.

היהודים היו חייבים לשלם דמי חסות, שתמורתם קיבלו הגנה לגופם ולרכושם, אבל מראשית המאה ה-15 נאסר עליהם לקיים תפילה בציבור בבית הכנסת.

בשנת 1430 גורשו היהודים מסאכסוניה, בכללם יהודי לייפציג, ונושלו מרכושם. באי הירידים היהודים הורשו לסחור בעיר, אך לא הותר להם להשתקע בה; הם באו, סחרו ויצאו. בזמן שהותם בעיר התפללו בקבוצות לפי מוצאם בבתים שמחוץ לתחומי העיר, או באותם חלקים בהם יכלו לשהות במשך ימי היריד. על כל יהודי הבא ליריד של לייפציג היה לשלם דמי חסות ולהציג "תעודת יושר" מטעם השלטונות. נאסר על היהודים לפתוח חנויות ברחובות הראשיים ולסחור בימי ראשון ובחגים הנוצריים. למרות הגזירות וההגבלות, היו בין באי הירידים ב-1659 כ-500-450 סוחרים יהודים. בשנת 1700 מעל לאלף ובשנת 1800 מעל לאלפיים. בשנת 1840 באו ליריד לייפציג 3596 סוחרים יהודים. בין השנים 1764-1668 נרשמו כ-82,000 סוחרים יהודים כבאי ירידי לייפציג; הם העבירו לקופות העיר והמחוז כ-720,000 טאלר. באי הירידים היהודים סחרו בבדים, בפרוות, בכותנה ומשי ובמצרכי מזון.

כעבור זמן הותר ליהודים לפתוח חנויות ברחובות ראשיים. הסוחרים הנוצרים ומועצת העיר התנגדו, והמחלוקת בין השלטון המרכזי לבינם נמשכה כמאה שנים וגרמה לגילויי אנטישמיות.

עם התפתחות המסחר הבינלאומי עלתה חשיבות הירידים בלייפציג וחלקם של היהודים בהם גדל והלך, בעיקר בזכות סוחרים יהודים מפולין ומרוסיה שהיו מראשי הקניינים בירידי לייפציג ואשר העלו את העיר למרכז לסחר פרוות.

רובע הבריהל (BRUEHL) הועמד לרשות היהודים ותוקנו תקנות המקילות על השתתפות סוחרים יהודים בירידים של לייפציג. סוחרים יהודים מרוסיה, פולין והונגריה היו פטורים מתשלום דמי החסות, ושילמו מכסים שווים לאלה שהוטלו על הסוחרים הנוצרים. עם זאת, ב-1799 עדיין היו שם התנכלויות ליהודים.

בתחילת המאה ה-19 שוב יכלו היהודים לקיים תפילה בציבור. וב-1810 ניתן היתר ליהודי ברודי שבאו ליריד להשאר ולסחור בעיר. כך נוצר הגרעין לקהילה היהודית החדשה בלייפציג.

עד 1815 שימשו את יהודי לייפציג בתי העלמין של קהילות דסאו (DESSAU ) והאלה (HALLE). ב-1815 נעתרה מועצת העיר לבקשה לפתוח בית עלמין יהודי ראשון בלייפציג והוא שימש את הקהילה עד 1864, שנה בה קודש בית עלמין חדש. בשנת 1928 קודש בית עלמין נוסף, והוא קיים עדיין. בית העלמין הראשון לא נשתמר.

ב-1831 פורסמה החוקה של מדינת סאכסוניה והיהודים תבעו שוויון זכויות. ב-1837 הם קיבלו רשות להקים קהילה מאורגנת, וכעבור שנה קיבלו זכות ישיבה קבועה במקום. בשנת 1838 ישבו בלייפציג 45,516 תושבים, מהם רק 162 יהודים.

עוד ב-1837 ניסה הרב הראשי של דרזדן, הרב זכריה פרנקל, להביא להקמת בית כנסת בלייפציג. אבל רק ב-1855, נחנך בלייפציג בית כנסת, הראשון שבו הותר לקיים תפילה בציבור. בית הכנסת נבנה בממדים שחרגו בהרבה מצורכי הקהילה הזעירה באותו זמן. הבית נועד לשמש גם את היהודים, שבאו לירידים במאות ובאלפים. בית כנסת זה, שכונה ה"טמפל", השתייך לזרם הליברלי, הנוטה לזרם הרפורמי. בשנות העשרים למאה העשרים הוקם בית הכנסת "עץ חיים", מייסדו היה חיים אייטינזון וכיהן בו הרב אפרים קרליבך.

הרב הראשון שכיהן בקהילה היה הרב ד"ר אדולף ילינק, מ-1848 ועד 1855, משנבחר להיות רבה הראשי של קהילת וינה באוסטריה. יורשו בלייפציג היה הרב אברהם מאיר גולדשמידט, שכיהן משנת 1858 עד 1886. ב-1887 נתמנה כרב ראשון של הקהילה הד"ר נתן פורגס שכיהן בתפקידו עד 1917. ב-1917 נבחר הרב ד"ר פליקס גולדמן לכהן כרב הקהילה. הוא היה מראשי היהדות הליברלית בגרמניה, ממייסדי הסוכנות היהודית וקרן היסוד. הרב ד"ר גולדמן התפרסם בחיבוריו המדעיים ובפרסומיו במסגרת מאבקו נגד האנטישמיות. הוא כיהן בתפקידו עד שנפטר ב-1934. סגנו וממלא מקומו לאחר פטירתו של הרב גולדמן היה הרב ד"ר גוסטב כהן, שהיה רבה האחרון של קהילת לייפציג לפני מלחמת העולם ה-II והשואה.

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 באו לעיר יהודים רבים מגליציה, מאזורים אחרים בפולין (שהייתה כבר מחולקת בין אוסטריה, רוסיה ופרוסיה) ומארצות אחרות במזרח אירופה. בתחילת המאה ה-20 היו בקהילה 6,000 נפש, ב-1910 היו במקום 9,728 יהודים, וב-1925 היתה לייפציג, הגדולה בקהילות סאכסוניה; היו בה 13,047 תושבים יהודים, בתוך אוכלוסיה כללית של 679,159 תושבים.

קהילת לייפציג קיימה במסגרתה האחידה חיים דתיים, אשר שיקפו במידה רבה את מוצאם של חבריה. מלבד ה"טמפל" ורבניו, שנימנו עם הזרם הליברלי ביהדות, הוקמו במרוצת השנים כמה בתי כנסת וחדרי תפילה של הזרם האורתודוקסי. ואחדים מהם נקראו על שמות ערי המוצא של באי הירידים, שהקימו חדרי תפילה כאלה טרם שהותר להם לשבת בעיר; כגון: וילנה, יאסי, ברודי למברג ועוד.

ב-1869 נוסד בעיר ארגון הקהילות של גרמניה בהנהגת מוריץ קוהנר ויעקב נאחוד. ההשתייכות לקהילת לייפציג היתה חובה לכל יהודי תושב העיר, בין שהיה בעל נתינות גרמנית, בין שהיה בעל נתינות זרה או מחוסר נתינות. לפי החוק של מדינת סכסוניה, נחשב כל פורש מהקהילה כפורש מן היהדות. על כן לא קמו בלייפציג ארגונים קהילתיים מחוץ לקהילה הרשמית האחידה, בניגוד לנהוג בארץ פרוסיה, שבה הותר לחרדים להקים קהילות חרדיות, שפרשו מן הקהילות הכלליות.

ראשוני הרבנים של קהילת לייפציג נימנו כולם עם הזרם הליברלי ביהדות. בין השנים 1905- 1902 היה רבם של האורתודוקסים ד"ר נחמיה נובל. רב אורתודוקסי רשמי ראשון היה הד"ר אפרים קרליבך. הוא כיהן קודם כמורה (1901) ואחר כך כרבה של אגודת "תלמוד תורה". בשנת 1917 הטילה הקהילה על הרב ד"ר קרליבך את האחריות על הרבנות האורתודוקסית, וב-1924 הוא נתמנה רשמית כרבה האורתודקסי של הקהילה לצד הרב ד"ר גולדמן, רבה הליברלי של הקהילה. עם עלייתו של הרב קרליבך לארץ ישראל ב-1935 נתמנה הרב ד"ר דוד אוקס כרבה האורתודוקסי של הקהילה, והוא כיהן בה עד "ליל הבדולח" בנובמבר 1938. גם הרב אוקס עלה לארץ ישראל.

מלבד הרבנים הרשמיים של הקהילה, כיהנו כמה רבנים מטעם אגודות ובתי כנסת. שניים מאלה נתמנו כדיינים מטעם הקהילה - הרב דוד פלדמן, שהוציא מהדורה של "קיצור שולחן ערוך" ובה ציוני מקורות, השלמות ואיורים, והרב משה רוגוזניצקי. שנייהם היגרו לאנגליה לאחר עליית הנאצים לשלטון (1933) וכיהנו בה כרבני עדות.

מרכז מסחר הפרוות נמצא בבריהל (BRUEHL), והיה ברובו בידי יהודים. שטח זה נמסר עוד בימי הביניים לרשות היהודים שבאו לסחור ביריד של לייפציג. במקום זה הקימו סוחרים מברודי ב-1763 בית כנסת לבאי היריד בפונדק ZUM BLAUEN HARNISCH "המגן הכחול" בתחילה פעל בית כנסת זה רק בתקופת הירידים.

היהודים קיימו סחר-חליפין, מכרו פרוות וקנו תוצרת מקומית, ולימים גם תוצרת תעשייתית. כל-כך גדול היה היקף המסחר, שידוע על סוחר יהודי שבא מפולין בשיירה של 40 עגלות עמוסות בפרוות.

בבריהל התפרסמו שני סוחרי פרוות יהודים: חיים אייטינגון (EITINGON) משקלוב שבא ללייפציג בסוף המאה ה-19, ויוליוס אריוביטש (ARIOWITSCH) מסלונים. עסקיו של חיים איטינגון הגיעו בשנות 1928-1926 למחזור בהיקף של 25 מיליון מרקים והיה בכך לאחד בתי המסחר המובילים בגרמניה.

מלבד סוחרי הפרוות היהודים בבריהל, העסיק ענף הפרוות יהודים כפקידים וכבעלי מקצועות כגון: ממיינים, גוזרים ותופרים. הם היו חלק ממעמד הפועלים היהודי שהיה קיים בלייפציג.

בלייפציג התפתחו בתי כלבו למסחר בבעלות יהודית - כמו אלטהוף, האחים יוסקה, הלד ואחרים. בית הכלבו אורי (URY) היה מקובל מאד על ציבור הפועלים בגלל מחיריו הנוחים.

בשנות העשרים הקימה משפחת האנס קרוך את הבניין הגבוה ביותר בלייפציג. אבי המשפחה פתח בנק בעיר.

עד מלחמת העולם הראשונה הפעילה הקהילה היהודית בלייפציג כ-48 קרנות לעזרת נצרכים, שצברו כמליון מרקים. באותה תקופה נפתחו גני ילדים, בית הבראה לילדים, בית תמחוי, שתי ספריות יהודיות, כעשרה ארגונים ותנועות נוער ומגרש ספורט של "בר-כוכבא".

ב-1928 יסד חיים אייטינגון בית חולים יהודי, לימים בית חולים לנשים. ב-1931 פתחה משפות אריוביטש בית אבות יהודי.

בית ספר יהודי בשם "בית ספר תיכון לבני ישראל", נוסד בלייפציג ב-1912 ושוכן בבניין נאה, שהוקם ברחוב גוסטב-אדולף. בית הספר הוקם בידי הרב קרליבך, שניהל אותו עד שעלה לארץ ישראל. בית הספר פעל עד לשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, עת שנהייה לאחד מ-40 "בתי היהודים" בעיר, שבהם רוכזו היהודים לפני שילוחם למחנות המוות. הבניין שרד ובשנות ה-90 של המאה ה-20 שימש כספרייה לעוורים.

הרב דוד פלדמן הקים "תלמוד תורה" בעיר וניהל אותו עד עליית הנאצים לשלטון. במוסד זה נתקיימו השיעורים בשעות אחר הצהריים.

בלייפציג, כבכל גרמניה, פעלו חוגים ואישים שהגו שנאה גלוייה ליהודים, ותבעו את ביטול זכויותיהם. הם פרסמו קבצים בעלי תוכן אנטישמי כבר בשלהי המאה ה-19.

אחד המבקרים ביריד של לייפציג היה משה מנדלסון שבמחצית השנייה של המאה ה-18 התפרסם בפעילותו לתיקון התדמית השלילית של היהודים בעיני הנוצרים. עם התפשטות האמנציפציה של היהודים בגרמניה, ניכרה השפעתה גם בלייפציג. ב-1839 התקבל לראשונה יהודי, יוליוס פירסט (JULIUS FUERST), כמרצה באוניברסיטה של לייפציג. פירסט הוציא לאור את הבטאון "אוריינט" - במה למחקרים וביקורות על הסטוריה וספרות יהודית. מספרם של האקדמאים היהודים באוניברסיטה של לייפציג גדל, היו ביניהם: פרופסור ישעיהו כאהאן - המרצה הראשון לספרות שלאחר תקופת המקרא, וגיאורג ויטקובסקי, גרמניסט ומומחה ליצירות גתה. פליקס מנדלסון-ברתולדי, נכדו של משה מנדלסון, יסד את הקונסרבטוריון (בית ספר גבוה למוסיקה) בלייפציג. הוא הביא את הפסנתרן והמורה איגנאץ מושלס (IGNATZ MOSCHELES). מוסיקאים אחרים, שראשית פרסומם בלייפציג, היו גוסטאב מאהלר וקורט וייל. כמו-כן התפרסמו בה שני מנהלי האופרה, אנג'לו נוימן וגוסטב ברכר. אדוארד פון זימזון כיהן כנשיא בית המשפט בלייפציג בין השנים 1891-1879.

ב-1898 עודד יועץ החצר, פרופסור אברהם אדלר, את הקמת בית הספר הגבוה הראשון למסחר בלייפציג. ב-1911 נוסד הסמינר הראשון לנשים בידי הנרייטה גולדשמידט, במימונו של הנרי הינריכסן (HINRICHSEN) מוציא-לאור של ספרי מוסיקה, שבשנת 1901 הקים את הספריה למוסיקה ובה 15,000 ספרים.

עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הצרה את צעדי היהודים בשטחי הכלכלה והתרבות של לייפציג. באחד באפריל 1933 הוכרז החרם הכלכלי על היהודים ואחרי-כן הוצאו יהודים מהמשרות הציבוריות, ופוטרו אמנים, מדענים, וסופרים.

ב-1935 נאסר על היהודים להשתמש בשירותים ציבוריים כגון ספריות ובריכות שחייה. באוגוסט 1935 גם נאסר עליהם להשתתף באירועי בידור ותרבות. ב-1937 בא הקץ על הוצאות הספרים היהודיות.

באוגוסט 1938 היו בקהילת לייפציג 10,800 יהודים, והקהילה הייתה השישית בגודלה בין הקהילות גרמניה.


תקופת השואה

ב-29-28 באוקטובר 1938 גורשו מלייפציג כ-5000 יהודים, גברים נשים וילדים, שמוצאם היה בפולין, בין שהייתה להם נתינות פולנית ובין שלא. הם הובלו ברכבות מיוחדות לגבול הפולני. ב"ליל הבדולח", ליל 10 בנובמבר 1938, נחרבו בלייפציג כל בתי הכנסת, מלבד בית הכנסת הברודאי שברחוב קייל ששכן בבניין מגורים, ואיתם גם בית הלוויות היהודי בבית העלמין החדש. לפני העלאת בתי הכנסת באש, החרימו אנשי הגסטאפו תעודות ומסמכים של הקהילה היהודית. כמו-כן בזזו את החנויות היהודיות, ואחר כך העבירו אותן לידיים "אריות". בעליו היהודי של אחד מבתי המסחר הואשם בהצתה לשם גביית דמי הביטוח וחוייב בתשלום הנזק שגרמה השריפה שהוצתה בידי הנאצים.

בתחילת 1942 התגוררו כאלפיים היהודים האחרונים, שנותרו בלייפציג ב"בתים יהודיים" מיוחדים. בהדרגה שילחו אותם הגסטאפו והס"ס למחנות ההשמדה. יותר ממחציתם שולחו למחנות בריגה, אחר כך שולחו רבים למחנה ההשמדה בלז'ץ. באמצע פברואר 1945 יצא המשלוח האחרון לטרזיינשטאט, ובו 55 איש, רובם הצליחו לחזור.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התחדשה הקהילה וב-28 באוקטובר 1945 נחנך מחדש בית הכנסת ברחוב קייל. היהודים שעזבו את לייפציג לפני השואה לא שבו אליה. בקהילה החדשה היו מעטים מבני לייפציג שעברו את המלחמה במקום וכמה ניצולי מחנות, לאו דווקא ילידי העיר.

ב-1977 החל שיתוף פעולה בין הקהילה לבין הכנסיות הפרוטסטנטיות במפגשים שמטרתם הבנת היהדות והנצרות ושיתוף הפעולה ביניהן.

ב-1986 היו בקהילת לייפציג 41 יהודים, ומספרם הלך ונתמעט.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

בשנת 2012 לפי הערכת הארגונים היהודיים , מנתה הקהילה כ - 1300 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . רב הקהילה הוא זולאט בלה ולקהילה יש בית כנסת ומרכז קהילתי ששופצו . קיים בקהילה מקווה , אוכל כשר , חנות למוצרים כשרים ומאפיה כשרה . לקהילה מחלקה סוציאלית ויש גן ילדים ובית ספר . בשנת 2007 הוקם מרכז תרבות המפעיל מגוון תכניות חברתיות - תרבותיות . בשנת 2005 נחנך מרכז תורני לסטודנטים יהודיים בסיוע קרן לאודר . בעיר מתקיימים מפגשי סטודנטים יהודיים ממנה ומהסביבה ולימודי יהדות . בשנת 2009 נפתח מרכז תרבות נוסף במקומו של בית האבות היהודי הישן . ייחודו בכך , שהוא מאפשר השתתפות גם לתושבים שאינם יהודים . בעיר יש שני בתי עלמין יהודיים , הישן שסגור והחדש יותר שפועל משנת 1927 ושופץ בשנת 1972 , כולל בית ההספדים . 

 

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.

בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.
סטאניסלאבוב

באוקראינה - איוואנו פראנקובסק

(באוקראינית IVANO FRANKOVSK, בפולנית STANISLAWOW)

עיר מחוז במערב אוקראינה, עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית פולין.


יהודים קיבלו רשות להתיישב בעיר כבר ב- 1662, מעט אחרי שנוסדה. היו ביניהם חוכרים, פונדקאים, בעלי-מלאכה וסוחרים. הסוחרים נקלעו להתחרות קשה עם הארמנים במקום.

בשני העשורים הראשונים של המאה ה- 18 היו מגיפות חוזרות ונשנות באיזור, ומספר היהודים קטן. בעלי העיר, האצילים לבית פוטוצקי, אישרו מחדש את זכויותיהם המקוריות כדי לעודד התיישבות יהודים נוספים במקום.

בסוף המאה ה- 18, כשעברה גליציה לשליטת אוסטריה בעקבות חלוקת פולין, כבר היו בקהילה היהודית בסטאניסלאבוב 404 משפחות, כ- 45 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

על כס הרבנות בקהילה ישבו רבני משפחת הורוביץ. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 גברה תנועת ה"השכלה" בעיר והיסודות המתבוללים השיגו שליטה בהנהגת הקהילה. לקראת סוף המאה גברה השפעת הציונות.

תפקיד חשוב בטיפוח התודעה הלאומית ובחיי התרבות בעיר מילא מרדכי זאב ברוידא, יליד בריסק דליטא. בתחילת המאה העשרים הופיעו בעיר כתבי-עת יהודיים, ביניהם הירחון העברי "הירדן" בעריכת אלעזר רוקח. במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918) נהרסה העיר פעמיים בידי הצבא הרוסי ויהודים רבים נמלטו לערי בוהמיה ולווינה בירת אוסטריה.

בימיה הקצרים של הרפובליקה האוקראינית המערבית בתום המלחמה ארגנו יהודי המקום הגנה עצמית. במאי 1919 הצליחו חיילי הגנרל הפולני האלר לפרוע ביהודים ולגזול את רכושם. כששבה העיר לשליטת פולין הייתה האוכלוסיה היהודית בה כ- 15,500 נפש. השלטונות הפולניים פיטרו את היהודים שעבדו במשרות ממשלתיות ועירוניות וכעבור כמה שנים הרחיבו את תחומי העיר על כפרים בסביבה, כך שירד אחוז היהודים באוכלוסיית העיר. בכל זאת בבחירות 1927 נבחר העסקן הציוני אלכסנדר ריטרמן כסגן ראש העירייה ושלושה מתוך שמונה חברי מועצת העיר היו יהודים.

בינתיים חל שיפור במצבה הכלכלי של האוכלוסיה היהודית. מלבד מסחר סיטוני וקמעוני נוספו מקורות פרנסה בתעשיית העורות והעץ ובייצור משקאות חריפים. בשנות ה- 20 של המאה העשרים נוסדה הישיבה המקומית, נפתחו בית ספר תיכון יהודי, בית-ספר עברי של "שפה ברורה" ומוסדות הכשרה מקצועית לבנים ולבנות. באותה עת היו בסטאניסלאבוב 55 בתי כנסת ובתי מדרש. בשנים 1932 - 1935 הוציא לאור מקס טבק ירחון ספרותי ביידיש בשם "שטעגן".

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסטאניסלאבוב 30,000 יהודים.

תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברה סטאניסלאבוב, כמו כל מזרח פולין, לשליטת ברית המועצות. הסובייטים נכנסו לעיר ב- 18 בספטמבר 1939 ושמו קץ לארגונים היהודיים הקהילתיים, הלאומיים והפוליטיים. הם ערכו משפטים ציבוריים נגד סוחרים גדולים ונגד עסקנים ציוניים ואחדים הוכנסו למאסר. יהודים רבים הוגלו לרוסיה. בעלי מלאכה יהודיים אורגנו בקואופרטיבים והיו יהודים שהשתלבו בפקידות הממשל. בתי הכנסת המשיכו לפעול והשלטונות התירו קיומו של בית ספר יהודי ביידיש.

בעקבות המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) כבש את סטאניסלאבוב צבא הונגריה (אז בת בריתה של גרמניה הנאצית). אוקראינים לאומניים מקומיים פרעו ביהודים, רצחו בהם ושדדו את רכושם. באותו הזמן הובאו לסטאניסלאבוב יותר מ-1,000 פליטים יהודים מהונגריה.

בסוף יולי הועמדה העיר תחת מימשל גרמני והוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם) בראשות ישראל זייוואלד. הגרמנים רצחו כ- 1,000 יהודים מאנשי האינטליגנציה, ביער סמוך. ביום 12 באוקטובר 1941 ערכו הגרמנים אקציה (פעולת חיסול) בעיר, ורצחו יותר מעשרת אלפים יהודים, בבית העלמין המקומי. כעבור חודשיים הוקם גיטו. בסוף מרס 1942 שולחו הפליטים מהונגריה ו- 5,000 מיהודי המקום למחנה המשמדה בלז'ץ (BELZEC). באוגוסט 1942 סירב יו"ר ה"יודנראט" מרדכי גולדשטיין לדרישת הגרמנים להסגיר לידיהם 1,000 יהודים, אחרי שצעיר יהודי סטר על פניו של שוטר אוקראיני. בעקבות זאת תלו את כל חברי היודנראט ורצחו יותר מאלף יהודים ברחובות העיר. באמצע ספטמבר 1942, בא' של ראש השנה, הייתה אקציה נוספת ובסיומה שילחו הגרמנים 5,000 יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ ורצחו רבים בעיר עצמה.

באקציה נוספת, בינואר 1943 נורו בגיטו כ- 1,000 יהודים שלא היו להם תעודות עבודה. בפברואר הושלם חיסולו של הגיטו, היהודים האחרונים נרצחו בשטח בית העלמין שבעיר, וסטאניסלאבוב הוכרזה "יודנריין" (נקייה מיהודים).

ביוני 1943 נורו היהודים הספורים האחרונים, שהושארו בחיים מפני שעסקו בעבודה שהייתה חיונית לגרמנים.

בתקופת האקציות התארגנו קבוצות מחתרת, צעירים שבראשם עמדו אוסקר פרידלנדר ואנדה לופט, השיגו נשק, נמלטו ליערות והצטרפו לפרטיזנים הלוחמים.


ב- 27 ביולי 1944 שוחררה סטאניסלאבוב בידי הצבא האדום. כ- 1,500 יהודים מבני הקהילה נותרו בחיים, רק כ- 100 הסתתרו במקום בעזרת פולנים ואוקראינים, כל האחרים היו בין אלה שעברו את ימי המלחמה בברית המועצות.

הקהילה היהודית בשנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, נכון לשנת 2008 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ-300 נפש. בעיר פעלה קהילה בראשות של איגור פרלמן ובית כנסת בניהולו של הרב משה לייב קולסניק. שירותי הקהילה כוללים בית כנסת, מקווה ובית ספר "אור אבנר". כמו כן, ישנה בעיר קהילה נוספת ומרכז חסד בשם "חסד לייב". בעיר יש שני בתי עלמין: ישן וחדש. בית העלמין הישן, הכולל קברי אחים לא מסומנים, שופץ חלקית על ידי תורמים מחוץ לאוקראינה. בית העלמין החדש מתוחזק על ידי העיריה.

כתובת בית הכנסת: רחוב סטרצני 7
אתר באינטרנט: .www.fjc.ru/Ivanov-frankovsk
וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.
לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4