קהילת יהודי אלג'יר
אלג'יר
בערבית: الجزائر
בירת אלג'יריה
באמצע המאה ה- 13 גדל היישוב היהודי הקטן בעיר מהגירת יהודים מצרפת וממאיורקה, וב- 1391 נמלטו לעיר יהודים מספרד; אלה התגוררו בשכונה משלהם ונעשו במרוצת הזמן לגורם המכריע בחיי התרבות והמסחר בקהילה.
תחת שלטון הטורקים (במאה ה- 16) שימשו יהודים כרופאי חצר ויועצים, אך היו נתונים לשרירות לבם של שליטים חמסנים. ב- 1706 פקדה את אלג'יר מגיפה, ובעקבותיה בא רעב גדול. יהודים רבים נעשו מחוסרי כל.
מן המאה ה- 17 הצטרפו לקהילה משפחות אנוסים יוצאי פורטוגל ויהודים מאיטליה, הולנד ומרוקו. בין יוצאי אירופה (שנקראו "פראנקוס", כלומר חופשיים מן החובות שחלים על שאר היהודים) היו שמילאו תפקידים דיפלומטיים מטעם השלטונות המקומיים ותפסו מקום נכבד בחיי הציבור, דוגמת יעקב דה פז, יצחק ספורטאס, דוד טורס, יהודה כהן וסולימאן ז'אקט (נפטר ב- 1724).
שלום-בית בקהילה הופר עם הופעת המקובלים יהושע סידון, יוסף אבולקר ובפרט אברהם טוביאנה (מת ב- 1792), שהנהיגו נוסח תפילה על-פי שיטת האר"י (ר' יצחק לוריא) מצפת; התפילה הנפרדת בנוסח "המקובלים" ו"הפשטנים" נמשכה עד אמצע המאה ה- 20. בחיי הרוח בקהילה בלטו במאות 18-17 חכמים כר' אברהם טווה, ר' משה משאש, הרופא אברהם גביזון, ר' שלמה דוראן השני ותלמידו ר' יהודה חלאס השני, ר' שלמה צרור ונכדו רפאל- ידידיה צרור (מת ב- 1737), הפילוסוף מסעוד גנון והמשורר נהוראי עזוביב (מת ב- 1785). בין רבני אלג'יר מוצאים את ר' יהודה עיאש (מת 1760; עלה ארצה ב- 1756).
ב- 1805 נרצח נפתלי בוסנאק, "זקן היהודים" ויועץ המושל המקומי, ולמחרת היום נערכו פרעות ביהודי המקום ונהרגו מאות מהם.
במקומו של בוסנאק מונה שותפו בעסקי התבואה דוד בכרי; זה הוצא להורג בפקודת המושל בשנת 1811 והוחלף בדוד דוראן, בן למשפחה יריבה. גם דוראן הוצא להורג תוך שנה אחת ויוסף בכרי נעשה "זקן היהודים".
רב העיר יצחק אבולקר ושבעה מנכבדי הקהילה נידונו למיתה ב- 1815. בבוא הצרפתים מונה יעקב בכרי "ראש הציבור היהודי"; בעיר ישבו אז (1830) כ- 5,000 יהודים.
זכויות-אזרח צרפתיות הוענקו ליהודי אלג'יריה בשנת 1870; לאחר מכן גברה התנועה האנטישמית והתחוללו מהומות קשות (1887-1884, 1897- 1898). עם תבוסת החוגים האנטישמיים במדינה אחרי 1900 גדל היישוב היהודי בעיר מ- 11,000 לערך לכדי 25,500 ב- 1941. במלחמת העולם השנייה הגיעו לעיר יותר מאלף יהודים מפליטי אירופה.
קהילת אלג'יר סבלה קשות במהלך מלחמת השחרור האלג'ירית. ב- 1960 נהרס בחלקו בית- הכנסת הגדול והארגון הקהילתי שותק ברובו. עם הכרזת העצמאות ב- 1962 מנתה העיר למעלה מ- 30,000 יהודים וכעבור שנה נשארו בה לא יותר מ- 2,500.
יהודי אלג'יר נהגו לחגוג "פורים אדום" בימים י"א בחשוון וד' באב, לזכר הצלתם מידי הספרדים בנסיונות פלישה שנעשו בשנים 1541, 1775.
אחרי מלחמת-העולם הראשונה נערך באלג'ר כינוס ציוני, הראשון במדינה.
ב- 1968 נשארו בעיר כ- 400 יהודים.
אבולקר, ז'וסה
(אישיות)Aboulker having discharged after a few months in a Spahis regiment based in Miliana, joined the anti-Nazi Resistance in March 1941. Along with his father, the surgeon Henri Aboulker (1876-1957), a WW1 veteran who was severely wounded during the war and former General Counsel and Honorary President of the Algiers Radical Party, he transformed the family apartment in Algiers into the headquarters of the underground struggle. Aboulker played a decisive role in the structuring of the Resistance against the pro-Nazi Vichy authorities. He was instrumental in organizing clandestine departures for England via Gibraltar. Aboulker also headed 400 young Jewish resisters who helped the success of the Allies landing in North Africa. The success of the operation, which allowed the American troops to capture Algiers in fifteen hours and after losing just a single man, was total. Aboulker, however, as a supporter of General de Gaulle was arrested on 30 December 1942 and released only in February 1942. In the spring of 1943 he travelled to London, where he met De Gaulle.
After the WW2, Aboulker developed a successful careerf as one the most distinguished French neurosurgeons.
Close to the Communist Party during the Cold War, Aboulker remain personally very attached to General de Gaulle. Early activist of Algerian independence, he remained until the end of his life a strong supporter of dialogue between Jews and Muslims. As a Zionist leader, Aboullker served as head of the Zionist Federation of Algeria. For a short period of time he also was Deputy-Mayor of the City of Algiers. However, later in life he opposed Israeli policies and even refused to meet with Israelis.
During his medical career at the La Pitié-Salpêtrière Hospital in Paris, then at Beaujon Hospital, he participated in the training of many neurosurgeons in North Africa and the Middle East.
האנין, רוז'ר
(אישיות)Hanin achieved some fame thanks to the film " La Valse du Gorille" ("Waltz of the Gorilla") in 1959, but tired of the stereotypical roles which he was offered. Thanks to Alexandre Arcady, director of the film "Le Coup de Sirocco" in the late 1970s, he became a well-known and popular actor. His popularity rose with the "Le Grand Pardon" ("Atonement") and "Le Grand Carnaval" ("The Grand Carnival"), by the same director in the early 1980s,
Roger Hanin made two notable films, "Train d'enfer" ("Hell Train") and "La Rumba", and he became well known to French television viewers in the role of the Police Inspector Navarro. This was to be his most famous role.
Hanin was brother-in-law of French President François Mitterrand by his second marriage to Christine Gouze-Rénal, sister of Danielle Mitterand, wife of the president. In June 1968, at the request of François Mitterrand, he was a candidate at parliamentary elections on behalf of the Federation of the Democratic and Socialist Left and was elected. In 1990 Hanin was sued by Jean-Marie Le Pen, having called the President of the National Front as a "real Nazi". After the death of François Mitterrand, Roger Hanin opposed the new leaders of the Socialist Party and joined the French Communist Party.
He was a member of the Honorary Committee of the Association for the right to die with dignity (ADMD), and in 2009 co-wrote a text calling for the decriminalization of euthanasia. At the same time, he acknowledged an illegitimate child, David Greenwald.
Hanin was burried at the Jewish cemetery of Bolghine, Algiers, close to his father's grave.
שמעון בן-צמח דוראן
(אישיות)אחרי מאורעות הדמים של 1391 עזב את מיורקה והשתקע באלג'יריה. מכיוון שאיבד את כל הונו ולא היה מסוגל להשתכר למחייתו כרופא, נאלץ לקבל משרת רב בשכר. צעד זה הוא נדרש להצדיק אחר-כך. איבה מסוימת שררה בינו לבין יצחק בן-ששת, אשר מונה על-ידי המלך לרב ראשי ולשופט עליון של היהודים. אחרי מותו ירש שמעון את מקומו כרב ראשי. כשופט, הוא נחשב לסמכות בלתי מעורערת. שמעון חיבר פיוטים, קינות סליחות ותחינות רבות. בשיריו תקף קשות את הנוצרים ואת מאמציהם לנצר את היהודים, גער ביהודים שנכנעו להם ודיבר על אכזריות החיילים. בין שיריו יש העוסקים בתיאור תכונותיה ונפלאותיה של ארץ-ישראל.
האנין, רוז'ר
(אישיות)Hanin achieved some fame thanks to the film " La Valse du Gorille" ("Waltz of the Gorilla") in 1959, but tired of the stereotypical roles which he was offered. Thanks to Alexandre Arcady, director of the film "Le Coup de Sirocco" in the late 1970s, he became a well-known and popular actor. His popularity rose with the "Le Grand Pardon" ("Atonement") and "Le Grand Carnaval" ("The Grand Carnival"), by the same director in the early 1980s,
Roger Hanin made two notable films, "Train d'enfer" ("Hell Train") and "La Rumba", and he became well known to French television viewers in the role of the Police Inspector Navarro. This was to be his most famous role.
Hanin was brother-in-law of French President François Mitterrand by his second marriage to Christine Gouze-Rénal, sister of Danielle Mitterand, wife of the president. In June 1968, at the request of François Mitterrand, he was a candidate at parliamentary elections on behalf of the Federation of the Democratic and Socialist Left and was elected. In 1990 Hanin was sued by Jean-Marie Le Pen, having called the President of the National Front as a "real Nazi". After the death of François Mitterrand, Roger Hanin opposed the new leaders of the Socialist Party and joined the French Communist Party.
He was a member of the Honorary Committee of the Association for the right to die with dignity (ADMD), and in 2009 co-wrote a text calling for the decriminalization of euthanasia. At the same time, he acknowledged an illegitimate child, David Greenwald.
Hanin was burried at the Jewish cemetery of Bolghine, Algiers, close to his father's grave.
צוקרקנדל, ברטה
(אישיות)As a young woman Berta was secretary to her father, and shared his grief when Crown Prince Rudolph, her father’s close friend, committed suicide in 1889. Berta married Dr. Emil Zuckerkandl, an eminent surgeon, who was appointed to the chair of anatomy at Vienna University.
Zuckerkandl set up a parlor in her home in Doebling, in suburban Vienna, where she entertained famous personalities of the Viennese artistic and cultural circles, including Johann Strauss the younger, August Rodin, Gustav Klimt, Arthur Schnitzler, Gustav Mahler, whom she introduced to his future wife Alma Schindler, and many others in the science and academic world. Later she moved her salon to Palais Lieben-Auspitz at 6 Oppolzergasse in central Vienna. Her home, like many other Jewish salons before her, provided an ideal meeting place for many talented people. She handled her parlor with charm, and intelligence.
During the World War I, Berta Zuckerkandl tried, without success, along with her sister, to reconcile between Austria and the Western Allies, and to reach a separate peace. When the war ended, she restarted her social activities, and among her friends were Max Reinhardt, Dr. Kunwald the Chancellor’s adviser, and Egon Friedell. Berta Zuckerkandl was one of the earliest supporters of the Salzburg Festival.
Although Liberal in thinking from her youth, Berta Zuckerkandl’s political leanings became more Conservative. This, in particular, came about after Chancellor Dolfuss opposed the workers movement in 1934 and she felt betrayed. Following the Anschluss, Berta immigrated to France in 1938, and later on she settled in Algiers (then a French territory), and returned to Paris after the Liberation, and died there in 1945.
Her works include "Die Pflege der Kunst in Österreich 1848-1898"; "Dekorative Kunst und Kunstgewerbe", Vienna, 1900; "Zeitkunst Wien 1901-1907", Heller, Vienna, 1908; "Ich erlebte 50 Jahre Weltgeschichte", Bermann-Fischer Verlag, Stockholm, 1939; "Clemenceau tel que je l'ai connu", Algier 1944, and "Österreich intim. Erinnerungen 1892-1942", Propyläen, Frankfurt 1970
שמעון בן-צמח דוראן
(אישיות)אחרי מאורעות הדמים של 1391 עזב את מיורקה והשתקע באלג'יריה. מכיוון שאיבד את כל הונו ולא היה מסוגל להשתכר למחייתו כרופא, נאלץ לקבל משרת רב בשכר. צעד זה הוא נדרש להצדיק אחר-כך. איבה מסוימת שררה בינו לבין יצחק בן-ששת, אשר מונה על-ידי המלך לרב ראשי ולשופט עליון של היהודים. אחרי מותו ירש שמעון את מקומו כרב ראשי. כשופט, הוא נחשב לסמכות בלתי מעורערת. שמעון חיבר פיוטים, קינות סליחות ותחינות רבות. בשיריו תקף קשות את הנוצרים ואת מאמציהם לנצר את היהודים, גער ביהודים שנכנעו להם ודיבר על אכזריות החיילים. בין שיריו יש העוסקים בתיאור תכונותיה ונפלאותיה של ארץ-ישראל.
אבולקר, ז'וסה
(אישיות)Aboulker having discharged after a few months in a Spahis regiment based in Miliana, joined the anti-Nazi Resistance in March 1941. Along with his father, the surgeon Henri Aboulker (1876-1957), a WW1 veteran who was severely wounded during the war and former General Counsel and Honorary President of the Algiers Radical Party, he transformed the family apartment in Algiers into the headquarters of the underground struggle. Aboulker played a decisive role in the structuring of the Resistance against the pro-Nazi Vichy authorities. He was instrumental in organizing clandestine departures for England via Gibraltar. Aboulker also headed 400 young Jewish resisters who helped the success of the Allies landing in North Africa. The success of the operation, which allowed the American troops to capture Algiers in fifteen hours and after losing just a single man, was total. Aboulker, however, as a supporter of General de Gaulle was arrested on 30 December 1942 and released only in February 1942. In the spring of 1943 he travelled to London, where he met De Gaulle.
After the WW2, Aboulker developed a successful careerf as one the most distinguished French neurosurgeons.
Close to the Communist Party during the Cold War, Aboulker remain personally very attached to General de Gaulle. Early activist of Algerian independence, he remained until the end of his life a strong supporter of dialogue between Jews and Muslims. As a Zionist leader, Aboullker served as head of the Zionist Federation of Algeria. For a short period of time he also was Deputy-Mayor of the City of Algiers. However, later in life he opposed Israeli policies and even refused to meet with Israelis.
During his medical career at the La Pitié-Salpêtrière Hospital in Paris, then at Beaujon Hospital, he participated in the training of many neurosurgeons in North Africa and the Middle East.
שמואל אבולקר
(אישיות)Samuel Aboulker (Aboulhayr) (1815-1895), rabbi, born in Algiers, Algeria, the grandson of Rabbi Isaac ben Samuel Aboulher, himself descendant of a distinguished Sephardi family established in Algeria in the 16th century. At the start of his career he gave Hebrew lessons in Algiers for a living. Aboulker became a shochet (ritual slaughterer) in 1843 and twenty years later, in 1963, he was ordained a rabbi. Nicknamed Rabbi Chamolo, Aboulker was the rabbi of the Sarfati synagogue in Algiers from 1876 until 1890.
Aboulker was one of the eleven rabbis who accused the Chief Rabbi of Algeria Michel-Aaron Weill (1814-1889) of illegally selling Torah scrolls, including one that belonged to the Aboulker family, accusation that was denied by Rabbi Weill.
He married Nejma Narboni and the couple had six children, of them two died in infancy. In 1871, his son Moise Aboulker (1843-1880) was the first Algerian-born Jewish physician who studied in Paris, France.
Aboulker greatly revered by both Jews and Arabs. He is the author of a book of commentaries. At his death the book’s manuscript was given to his disciple, the Chief Rabbi Isaac Hanoun, but it has never been found.
Widowed, he remarried, and in 1890 he left for Land of Israel along with his wife. It is said that a desolate crowd accompanied him to the boat. He died in Jerusalem and was buried on the Mount of Olives.
He had four children: two boys, David and Moses, and two girls, Semha and Regina.
משה אבולקר
(אישיות)Moïse Aboulker (1843-1880), physician, born in Algiers, Algeria (then under French rule), the son of Rabbi Samuel Aboulker. After his baccalaureate, Aboulker decided to undertake medical studies, first in Montpellier, and then in Paris, founding what was to come a true family tradition. He was the first Algerian-born Jew to study medicine in France graduating in 1871. In 1867, he obtained French citizenship three years before the Crémieux decree granted French citizenship to almost all the Jews of Algeria. He won the recognition of the City of Paris by helping the wounded in the siege of Paris during the Franco-Prussian War of 1870-1871. After returning to Algiers, he married Adélaïde Azoubib (1850 - 1924), a descendant of a family of rabbis. He died in Algiers.
קונסטאנטין
(מקום)קונסטנטיןConstantine
בערבית: قسنطينة קסנטינה
עיר בצפון במזרח אלג'יריה, כ- 100 ק"מ מחוף הים התיכון.
מצבות מהמאה הרביעית מעידות על יישוב יהודי בקונסטנטין בתקופה הרומית והביזנטית.
הקהילה היהודית המשיכה להתקיים גם בעת הכיבוש הערבי (710) וגם בימי שלטון אל-מוחדון (המאה ה- 12) שהיה קשה ליהודים. בסוף המאה ה- 15 נוספו לקהילה היהודית במקום יהודים רבים מגולי ספרד. במאות ה- 16 וה- 17 נודעו במקום ר' יוסף בן מיניר "החסיד" והפייטנים ר' יוסף בן זמרון ומשה עלוש. במאה ה- 18 גדל הישוב היהודי והגיע ל- 5,000. נבנתה שכונת היהודים ליד באב אל-ג'אביה. באותה העת נודע ר' מסעוד זרביב וקברו היה אתר עלייה לרגל.
בשנת 1818 פרעו חיילים תורכים ביהודי העיר, רצחו ושדדו וחטפו 17 נשים יהודיות לחצר ה"באי". בשנת 1837 כבשו הצרפתים את אלג'יריה. היהודים סייעו לשלטונות הצרפתיים, תווכו בינם לבין האוכלוסייה הערבית ושימשו כתורגמנים, ספקים של הצבא, מזכירים וכדומה.
בעקבות "צו כרמייה" שהעניק ב- 1870 אזרחות צרפתית ליהודים. חל שיפור כלכלי וחברתי בחיי יהודי קונסטנטין. עם עליית מעמדם גברה גם האנטישמיות בעיר והגיעה לשיאה בימי פרשת דרייפוס.
במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) גוייסו יהודים מקונסטנטין לצבא הצרפתי, רבים נפלו בקרבות או נפצעו ורבים זכו לעיטורי גבורה. ב- 5 באוגוסט 1934 התחולל פוגרום בעיר ובסביבתה. 25 יהודים נרצחו ועשרות נפצעו. חנויות היהודים נבזזו והועלו באש, והחיילים הצרפתים לא התערבו להפסקת המהומות. בעקבות הפוגרום עקרו יהודים מקונסטנטין לצרפת.
בשנות השלושים פרחה עתונות אנטישמית בקונסטנטין. חברי מועדון יהודי להתעמלות La Vaillante, שהיו מאורגנים להגנה עצמית, תקפו את בית הדפוס של העתון La Tribune שנודע במאמרי ההסתה שלו, והרסו את המכונות.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) גוייסו צעירים יהודים לצבא הצרפתי. עם החלת משטר וישי (יוני 1940) נאכפו חוקי אפלייה על היהודים ובאוקטובר נשללה מהם האזרחות הצרפתית. יהודים פוטרו ממשרות ציבוריות ותלמידים יהודים הוצאו ממוסדות חינוך.
אחרי נחיתת כוחות בנות הברית באלג'יריה (נובמבר 1942) שוב גוייסו יהודי קונסטנטין לצבא הצרפתי, תלמידים יהודים הוחזרו לבתי הספר רק כעבור כמה חודשים ורק באוקטובר 1943 הושבה ליהודים האזרחות הצרפתית.
אחרי הקמת מדינת ישראל (1948) עלו רק מעטים מיהודי קונסטנטין לישראל.
בשנת 1954 נמצאו יהודי קונסטנטין מעורבים במאבק לעצמאות אלג'יריה. כאזרחים צרפתים גוייסו הגברים לצבא הצרפתי ולמשמר הלאומי. ב- 1958 נפגעה השכונה היהודית. התארגנה מחתרת יהודית חמושה "הארגון". כשהוטלו רימונים בבית קפה בשכונה היהודית הגיבה המחתרת בפעולה בשכונות ערביות. בלחץ השלטונות הצרפתיים נאלצו חברי "הארגון" להתפזר. כמה מהם עלו לישראל.
עם עצמאות אלג'יריה (יולי 1962) עזבו היהודים את קונסטנטין, רובם היגרו לצרפת ומהם התיישבו הרוב בפאריס, מעטים עלו לישראל.
חיי הקהילה
עד לכיבוש הצרפתי התפרנסו יהודי קונסטנטין כבעלי מלאכה כגון חייטים, סנדלרים ונגרים; היו ביניהם צורפים והיו סוחרים זעירים שנדדו בכפרי הסביבה. רוב המשפחות היו מרובות ילדים, התפרנסו בדוחק וחיו בצפיפות. אחרי הכיבוש החלו יהודים לעבוד בשרות הממשל והצבא הצרפתי. ילדי הקהילה החלו ללמוד בבתי ספר צרפתיים, ומספר היהודים העוסקים במקצועות חפשיים גדל.
במשך הזמן החלה התקרבות לאורח החיים הצרפתי וגדלה השפעתם של חוגי "כל ישראל חברים" ("אליאנס"). מונו רבנים מצרפת לכהן בקהילה, אך היהודים המשיכו לפנות לרבנים המקומיים. הקהילה התנהלה באמצעות קונסיסטואר (ועד קהילה), שחבריו נבחרו אחת לארבע שנים מבין הסוחרים האמידים ובעלי מקצועות חפשיים.
משום רבוי בתי הכנסת והאווירה המסורתית זכתה קהילת קונסטנטין לכנוי "ירושלים הקטנה". הידועים בין תשעת בתי הכנסת בעיר היו: "המדרש", הגדול והחדיש ביותר; "צלאת ר' מסעוד" הקטן, שהיה מקום ישיבתו של ר' מסעוד זרביב במאה ה- 18 שעצמותיו הועלו לישראל ב1972-; Le Temple Algerois”", מבנה חדש שבו התפללו לפי נוסח יוצאי העיר אלג'יר.
ב-"דאר השראע" (בניין בית המשפט הישן) שכנו: בית הכנסת של ר' ציון שוקרון, ישיבת "עץ חיים" שנוהלה בידי ר' יוסף רנסיה; בית לימוד לסוגיות תלמוד של ר' דוד כהן; "מגדל עוז", מרכז לנזקקים; אולם גדול לפעילות הצופים היהודיים ומעון לפעוטים, וכן משרדיו של הקונסיסטואר ומשרדי החברה קדישא. הקהילה הפעילה בית תמחוי ליד תלמוד תורה, אגודת "מוהר לבתולה", אגודת "מתן בסתר" ואגודת צדקה לעניים.
בימי ממשלת וישי נקלטו הילדים בבניין תלמוד תורה, ובית ספר תיכון יהודי נפתח בחווילתה של משפחת טנוג'י העשירה. המורים היהודים שפיטרו השלטונות לימדו במסגרות אלה ושכרם שולם בידי הקהילה. סניף אגודת הנוער של הצופים היהודיים הצרפתיים (E.I.F.), שהתגבש בקונסטנטין בשנות השלושים, והיה משנות הארבעים הגדול ביותר באלג'יריה, סייע ליצירת מסגרת לנוער היהודי. הרב ז'איס, שנמלט מצרפת הכבושה והתיישב בקונסטנטין, שימש רב ראשי ליד הרבנים המקומיים, גיבש את הקהילה. הרבנים האחרים שכיהנו אז בקהילה היו: הרב סידי פרג' חלומי, הרב יוסף רנסיה והרב שמעון דוכאן.
ליהודי קונסטנטין היה קשר לירושלים ולארץ-ישראל. בסוף המאה ה- 19 ובראשית העשרים נתקבלו שם בברכה שד"רים (שליחי דרבנן) אוספי תרומות מארץ-ישראל, ובקונגרס הציוני הראשון (1897) השתתף נציג מהקהילה, אבל פעילות ציונית של ממש התחילה בקונסטנטין רק בשנות הארבעים ובעקבות הידיעות על שואת יהודי אירופה. שלושה עתונים יהודיים בצרפתית, ובמיוחד La Gazette D’Israel, פרסמו ידיעות על העולם היהודי ועל המתרחש בארץ ישראל. נוצרו קשרים עם מוסדות ציוניים, באו שליחים מארץ-ישראל והוקם סניף הפדרציה הציונית בקונסטנטין. במשך הזמן עזבו בני נוער את אגודת הצופים לתנועות נוער ציוניות. בשנת 1947 היו בתנועת "בית"ר" מאות חניכים ובמועדון הנוער הרביזיוניסטי (J.N.O.S.A.) שהוקם לידה התקיימה פעילות תרבותית. אחר-כך הוקמו גם סניפי "בני עקיבא", "דרור" ו"גורדוניה".
בשנים 1948-1947 יצאו צעירים יהודים מקונסטנטין לנמל מרסיי בצרפת והצטרפו לעולים בלתי ליגאליים לארץ-ישראל. מקצתם נעצרו בידי הבריטים והוחזקו בקפריסין, מקצתם הצטרפו לגח"ל ולמח"ל, השתתפו בקרבות מלחמת העצמאות, ולחמו גם במסגרת היחידה שנקראה "הקומנדו הצרפתי".
ב- 1950 היו בקהילה 16,000 יהודים, הקהילה הפעילה תלמוד תורה לבנים ובית ספר לבנות. רוב הקהילה היה מסורתי. עשרות רבנים, חזנים ושוחטים סיפקו את צרכי הדת.
אישים ידועים ילידי קונסטנטין בתחומי הספורט, האמנות והמדע היו: אלפרד נקאש, אלוף צרפת בשחייה ושיאן עולמי בסגנון "פרפר" ב- 1941; א' חלימי, אלוף העולם במשקל תרנגול בשנת 1947; הצייר ז'אן אטלאן (1960-1913); צ' אטאלי, מהנדס אוירונאוטיקה שהשתתף בצוות שיגור הלויין הצרפתי הראשון; והמשפטן פייר דרעי, שהיה נשיא בית המשפט העליון בפאריס.
בשנות הששים נותרו בקונסטנטין 20 או שלושים יהודים בלבד, רובם קשישים, ובית כנסת אחד.
הוניין
(מקום)עיר נמל באזור תלמסן בחוף המערבי של אלג'יריה.
יישוב יהודי נזכר במקום לראשונה בתשובות של רבנים מגורשי ספרד מהגירוש של שנת קנ"א (1391). סבורים שהישוב היה קיים קודם לכן.
מגורשי קנ"א התיישבו בהוניין, ביניהם הייתה משפחת סספורטאס. ונודע ר' משה גבאי, תלמיד חכם, בעל דרכון של אראגון, שהיה יוצא בשליחות למרוקו מטעם ג'ואן הראשון, מלך ספרד.
ר' אפרים אנקאווה ממגורשי קנ"א הגיע למראכש ומשם עבר להוניין והתגורר בה זמן מה, ואחר-כך השתקע בתלמסן ושם נקבר.
במאה ה- 14 ובתחילת המאה ה- 15 שימש נמל הוניין את אזור תלמסן, בירת ממלכת בני מרין באותה התקופה, ואת כל העורף עד נאות תואת. יהודים מתלמסן קיימו עסקים בהוניין במאה ה15-. אמנם רוב היהודים עסקו בדיג, אך היו ביניהם גם סוחרים ובעלי-ספינות שניהלו קשרי מסחר עם ארצות אירופה.
ככל הנראה החלו יהודים לעזוב את הוניין אחרי פלישת ספרד בשנת 1509, כיון שבמאה ה- 16 כבר לא היו ידיעות על יהודים במקום, ונראה שמאז לא נותר שם יישוב יהודי.