חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי בורגוס

בורגוס

עיר בצפון ספרד.

בסביבת העיר ישבו יהודים כבר במאה ה-10 ובמאה ה-13 היתה גדול המרכזים היהודיים בצפון קאסטיליה עם כ-150 משפחות סוחרים, מוכסים, רופאים, בעלי קרקעות וכרמים. השלטונות המקומיים סייעו לקהילה באכיפת התקנות, עד כדי הטלת קנסות על העבריינים. במחצית השנייה של המאה פעל בה המקובל ר' משה בן שלמה בן שמעון, מתלמידיו של ר' יעקב הכהן, ובסביבה התגוררו מקובלים רבים. במלחמה על כתר קאסטיליה (1368-1366) תמכו היהודים באחד הצדדים ונאלצו לשלם כופר עצום כאשר נפלה העיר בידי הצד השני; בפעם השנייה גם תקפו את אויבם בכוח הנשק ונכנעו רק לאחר שנהרסו חומות המצודה. בגזרות קנ"א (1391) מצאו יהודים מקלט בבתי סוחרים נוצריים ומיעוטם מתו על קידוש השם. המומרים התרכזו ברובע מיוחד; רבים אחרים השתמדו ב- 1414 בלחץ הנזיר הדומיניקאני ויסנטה פרר. לקראת סוף המאה נגבו מן הקהילה כספים רבים למלחמה עם מעוז המאורים האחרון גראנאדה ונאסר על היהודים לעסוק במסחר; ההגבלות שהוטלו עליהם היו קשות עד כדי כך שהעיריה נדרשה להקל עליהם. יהודי בורגוס העדיפו ברובם את השמד ולא יצאו לגלות בגירוש 1492; רק מעטים מהם הובאו לדין האינקוויזיציה.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
199180
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
שלמה הלוי (1315-1435) , משורר. דון שלמה בן משה הלוי נולד בבורגוס, ספרד. היה איש עסקים ומלומד, מומחה בלימודי תנ"ך ובשירה העברית. ב-1388 נשלח לאנגליה ביחד עם 60 אצילים ספרדים נוצרים כערבון לתשלום חוב של 600,000 פרנקים, שאותם היה חייב המלך חואן הראשון מקסטיליה לדוכס מלנקסטר. הם הגיעו ללונדון ושם הוחזקו תקופה ארוכה. מבית כלאו באנגליה שלח מכתב לחברו דון מאיר אלגוואדיש, רופא יהודי מפורסם ומדינאי בקסטיליה. במכתב זה תיאר את מצבו וצירף לו שני שירים: אחד על געגועיו לחברו, והאחר פרודיה ארוכה על שירים ליטורגיים, כדוגמת "מי כמוך". במכתבו הוא קורא לעצמו "האיש ששר את תהילת האל בארצות נוכרים". שנה לאחר מכן, ב-1390, התנצר. אחרי התנצרותו נודע כפאבלו דה סנטה מאריה וב-1414 מונה לתפקיד הגבוה ביותר בהיררכיה של הכנסייה בעיר מולדתו ונודע כתיאולוג נוצרי ומשורר. נפטר בבורגוס, ספרד.
משורר. מאיר בן טודרוס הלוי אבולעפיה היה בן לאחת המשפחות המפורסמות של טולדו, חוקר הלכה ומנהיג יהודי קסטיליה. הוא היה אחד ממתנגדיו החריפים ביותר של הרמב"ם, סירב לקבל את ההנחות הבסיסיות שלו ותקף אותו באופן נמרץ. למרות זאת, אבולעפיה העריך מאוד את הרמב"ם וביטא זאת בהספד שחיבר עם מותו ב-1205.
שיריו של אבולעפיה משקפים את חייו כאדם שהיה מעורה במטב החברה של ימיו, התיידד עם בני משפחות מכובדות ולכבודם כתב שירי תהילה והספדים. הוא הושפע מן הדור הראשון של המשוררים שהשתייכו לאסכולת ספרד, ובמיוחד ממשה בן-עזרא. שתיים מיצירותיו הרבות שרדו: האחת היא תרגום לעברית של אלמאטמאד מלך סביליה (1059-1040) – ניסיון ראשון להעביר לעברית מעט מטעמה של הספרות הערבית שנכתבה בספרד; היצירה האחרת היא אוסף של שירים מחורזים על מיסוי, המעידים על יכולתו לשלב שירה ומציאות. נפטר בטולדו.
שלמה הלוי (1315-1435) , משורר. דון שלמה בן משה הלוי נולד בבורגוס, ספרד. היה איש עסקים ומלומד, מומחה בלימודי תנ"ך ובשירה העברית. ב-1388 נשלח לאנגליה ביחד עם 60 אצילים ספרדים נוצרים כערבון לתשלום חוב של 600,000 פרנקים, שאותם היה חייב המלך חואן הראשון מקסטיליה לדוכס מלנקסטר. הם הגיעו ללונדון ושם הוחזקו תקופה ארוכה. מבית כלאו באנגליה שלח מכתב לחברו דון מאיר אלגוואדיש, רופא יהודי מפורסם ומדינאי בקסטיליה. במכתב זה תיאר את מצבו וצירף לו שני שירים: אחד על געגועיו לחברו, והאחר פרודיה ארוכה על שירים ליטורגיים, כדוגמת "מי כמוך". במכתבו הוא קורא לעצמו "האיש ששר את תהילת האל בארצות נוכרים". שנה לאחר מכן, ב-1390, התנצר. אחרי התנצרותו נודע כפאבלו דה סנטה מאריה וב-1414 מונה לתפקיד הגבוה ביותר בהיררכיה של הכנסייה בעיר מולדתו ונודע כתיאולוג נוצרי ומשורר. נפטר בבורגוס, ספרד.
ABULAFIA, ABULAFFIA, ABULEFIA, ABUALEFIA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). אבולעפיה נגזר מהביטוי הערבי אבו אל-עלפיה, הפירוש המילולי "אבי הבריאות/חיים טובים", שם משפחה שאומץ על ידי רופאים מוסלמים ויהודים. מסמכים ספרדיים מתעדים איותים שונים של השמות אבנפיה, אבינפיה ואבניאפיה; במאה ה-14 - אפיה (Afia, Affia), אבלפיה ואבולפיה (משוייכים בעיקר לאזור של קורדובה בספרד) ועפיה במאה ה-15 - אבינגפיה, אבולפיו, הבולפיה ואבונפיה.

הצורות האיטלקיות של השם כוללות את בולאפי (Bolaffi), שהוא דומה מאוד לשם האנגלי בולאפיי.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אבולעפיה כוללים את המשורר ופרשן התלמוד מאיר אבולעפיה (1244-1170), ראש יהודי קסטיליה; הפילוסוף הספרדי אברהם בן שמואל אבולעפיה (1291-1240), מראשוני המקובלים; ושמואל הלוי אבולעפיה, איש מדע ומתרגמן ספרדי בן המאה ה-13.
FERRER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה).

פרר הוא גרסה ספרדית של המילה הלטינית פררוס שפירושה "נפח" או "מוכר של מתכות".

מאחר שכתב העברי "פ" מודגשת מתחלפת לעתים קרובות עם "פ" לא מודגשת, השם פריירה יכול להיות קשור גם במילה הספרדית / פורטוגזית פריירה שפירושה "עץ אגס". על כן אפשר ששם משפחה זה אומץ במקור ע"י משפחה עסקה בגידול או במסחר בפירות. פריירה יכול להיות גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה קשור בשמה של העיר פרארה באיטליה; היישוב היהודי במקום מתועד החל מהמאה ה-13 ואפשר שראשיתו כבר במאה ה-11.

פרריוס מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1215; פארריוס ופרריוס במאה ה-13; פרר ב-1413; פריר ב-1431; פרוס במאה ה-15; פאראר ופראר במאה ה-16; פריארה ב-1601; פריירה ב-1614; דה פררה במאה ה-17; פרו ב-1704; ופריר ב-1730.

פריירה מתועד בשנת 1618; דה פריירה בשנת 1623; פרירה ב-1644; פררה ב-1661; פרייר ב-1670; ופרירה ב-1720.

פריירה מתועד כשם משפחה יהודי בעיר בורדו, צרפת, בשנת 1614. פרר מוזכר כשם משפחה יהודי בשנת 1413 בעיר פרפיניאן, דרום צרפת.
שלמה הלוי (1315-1435) , משורר. דון שלמה בן משה הלוי נולד בבורגוס, ספרד. היה איש עסקים ומלומד, מומחה בלימודי תנ"ך ובשירה העברית. ב-1388 נשלח לאנגליה ביחד עם 60 אצילים ספרדים נוצרים כערבון לתשלום חוב של 600,000 פרנקים, שאותם היה חייב המלך חואן הראשון מקסטיליה לדוכס מלנקסטר. הם הגיעו ללונדון ושם הוחזקו תקופה ארוכה. מבית כלאו באנגליה שלח מכתב לחברו דון מאיר אלגוואדיש, רופא יהודי מפורסם ומדינאי בקסטיליה. במכתב זה תיאר את מצבו וצירף לו שני שירים: אחד על געגועיו לחברו, והאחר פרודיה ארוכה על שירים ליטורגיים, כדוגמת "מי כמוך". במכתבו הוא קורא לעצמו "האיש ששר את תהילת האל בארצות נוכרים". שנה לאחר מכן, ב-1390, התנצר. אחרי התנצרותו נודע כפאבלו דה סנטה מאריה וב-1414 מונה לתפקיד הגבוה ביותר בהיררכיה של הכנסייה בעיר מולדתו ונודע כתיאולוג נוצרי ומשורר. נפטר בבורגוס, ספרד.
משורר. מאיר בן טודרוס הלוי אבולעפיה היה בן לאחת המשפחות המפורסמות של טולדו, חוקר הלכה ומנהיג יהודי קסטיליה. הוא היה אחד ממתנגדיו החריפים ביותר של הרמב"ם, סירב לקבל את ההנחות הבסיסיות שלו ותקף אותו באופן נמרץ. למרות זאת, אבולעפיה העריך מאוד את הרמב"ם וביטא זאת בהספד שחיבר עם מותו ב-1205.
שיריו של אבולעפיה משקפים את חייו כאדם שהיה מעורה במטב החברה של ימיו, התיידד עם בני משפחות מכובדות ולכבודם כתב שירי תהילה והספדים. הוא הושפע מן הדור הראשון של המשוררים שהשתייכו לאסכולת ספרד, ובמיוחד ממשה בן-עזרא. שתיים מיצירותיו הרבות שרדו: האחת היא תרגום לעברית של אלמאטמאד מלך סביליה (1059-1040) – ניסיון ראשון להעביר לעברית מעט מטעמה של הספרות הערבית שנכתבה בספרד; היצירה האחרת היא אוסף של שירים מחורזים על מיסוי, המעידים על יכולתו לשלב שירה ומציאות. נפטר בטולדו.

מיראנדה דה אברו

אחת הקהילות הוותיקות בקאסטיליה, ספרד.


כבר ב- 1099 הושוו יהודי-המקום בזכויותיהם עם הנוצרים והמאורים בעיר, והמצב נשאר בעינו עד אמצע המאה ה-14. ב-1360 פרצה מלחמת-אזרחים ואחד הצדדים ערך טבח ביהודים. הצד המנצח העניש את הפורעים ואת שלטונות העיר ויחד עם זאת העניק לתושבי העיר ארכה של שנה לפרעון החובות ליהודים.

באמצע המאה ה-15 הייתה ליהודי מיראנדה זכות הבעלות על בתי-הכנסת, הזכות להשתתף בדיון על נטל המסים ולעשות עבודה בימי א' בשבוע שלא בפרהסיה; הם גם פוטרו מתשלום מסים לקתדרלה. ב-1485 הוטל על הקהילה מס מיוחד לכיסוי הוצאות המלחמה נגד גראנאדה. אחרי גירוש ספרד (1492) נמסר בית-הכנסת הגדול למועצת העיר.

קאלאהורה

עיר בצפון ספרד.


הקהילה היהודית בקאלאהורה הייתה מן הקהילות הוותיקות ביותר בקאסטיליה. קאלאהורה נחשבה למקום שבו נפטר ר' אברהם אבן עזרא (1167).

במאות 14-13 התגוררו בעיר יותר מ-50 משפחות יהודיות, היהודים היו בעלי כרמים ואדמות אחרות וניהלו עסקים מצליחים.

ב-1370 יצאו רבים מבני הקהילה לחיות במלכות נאבארה הסמוכה, בשל הקלות במסים שהונהגו שם. במאה ה-15 הורע מצבם הכלכלי של יהודי קאלאהורה והמלך הסכים להקל את עול המסים על יהודי העיר.

ב-2 ביולי 1492, עם הגירוש הכללי, עזבו יהודי קאלאהורה את עירם. כעבור חודש ימים ציווה פרדינאנד המלך להפוך את בית-הכנסת לכנסיה, ועודד את תושבי העיר להתיישב ברובע היהודי בכך שפטר אותם ממסים.

דואניאס

עיר בקאסטיליה, ספרד.

יישוב יהודי משגשג היה במקום במאה ה-13. בעקבות "המגיפה השחורה" (1348- 1349) נפגעו היהודים והקהילה התרוששה.

אחרי שפורסם הצו בדבר הפרדת מגורי היהודים מהנוצרים, הורו פרדינאנד ואיזאבלה, מלכי ספרד, שלא לגבות מסים עקיפים מבתים בבעלות נוצרית ששכנו ברובע היהודי החדש. במאי 1492 טענו יהודי דואניאס שלא יספיקו לעזוב את העיר למועד שנקבע בצו הגירוש כיוון שמונעים מהם את מכירת נכסיהם ופדיון חובותיהם, וכי אנשי המקום באים אליהם בתביעות שאבד עליהם הכלח.

קאסטרוחריז

עיר בצפון קאסטיליה, ספרד.


הקהילה היהודית בקאסטרוחריז הייתה מן הקהילות הוותיקות בספרד. הקהילה מתועדת במאה ה-10 בפסק-דין של שליט קאסטיליה, שפסק קנס שווה על הריגת יהודי על הריגת איכר נוצרי.

במות המלך אלפונסו ה-6 (1109) שוחררו תושבי העיר מתשלום קנסות על התפרעות נגד יהודים, וב-1118 אישר אלפונסו ה-7 את האיסור למנות יהודי או מומר חדש לעמדת שררה על נוצרים.

היישוב היהודי בעיר נידלדל וחדל להתקיים עם גירוש ספרד בשנת 1492.

סאהגון

עיר במחוז ליאון, צפון מערב ספרד.

היישוב היהודי התחיל סביב למנזר, בתחילת המאה ה-10. יהודים היו ספקים ובעלי מלאכה בשרות המנזר. הרובע היהודי שהתפתח ביישוב הסמוך נקרא סנטה קרוז (הצלב הקדוש). ב- 1126 מסר המלך אלפונסו את שלושים ראשי המשפחות למרותו של ראש המנזר. ב- 1171 ראש המנזר נתן ליהודים חלקת אדמה באיזור הכרמים מחוץ לעיר להקמת בית עלמין. במאה ה-13 קהילת סאהגון הייתה אחת המשגשגות בצפון ספרד. בשנת 1255 המלך אלפונסו ה-10 קבע תקנות לקהילת סאהגון שקיבלה זכויות כמו קהילת קאריון דה לוס קונדס, וסיפחה אותה מבחינה מנהלית לעיר בורגוס, מרחק יום נסיעה מסאהגון. אחת התקנות קבעה שהכופר בגין רצח יהודי יהיה 500 סולידוס, שישולמו לראש המנזר. ב- 1268 המלך קבע נוסח שבועה מיוחד ליהודי סאהגון. מעט מאד ידוע על קורות יהודי סאהגון במאה ה-14, אך ידוע כי בשלהי המאה ישבו 30 משפחות במקום, שהתפרנסו מחקלאות ושירותים למנזר, שסביבו התקיימה העיר. ב-1401 הנרי השלישי נעתר לבקשת נציגי הקהילה, וציווה על ראש המנזר לא להתנכל להם ולכבד את זכויותיהם. למרות זאת גם קהילת סאהגון סבלה מהתרוששות, בדומה לקהילות קשטיליה באמצע המאה ה- 15. המידע האחרון על יהודי סאהגון הוא מ- 7 ביוני 1492, שבועות ספורים אחרי פקודת גירוש היהודים מספרד, כאשר ביקשו מהשלטונות פיצוי על חובות שלא שולמו להם, וכן כי לא ייאסרו בגין אי תשלום חובותיהם. בדומה למקומות אחרים, גם תושבי סאהגון סירבו לשמוט את חובות היהודים שגורשו מן הממלכה.

קאריון דה לוס קונדס

עיר בקסטיליה, ספרד.


זכויות הקהילה שימשו ב-1225 דוגמה לתחיקה יהודית דומה בעיר הסמוכה סאאגון. ב-1266 זכו יהודים מקומיים מן השלל כאשר סביליה וחרז דה לה פרונטירה חזרו לידי הנוצרים. בסוף המאה (ה- 13) פעל במקום שם-טוב ארדוטיאל בעל "אמרי מוסר" (חיבור הלכתי כתוב בספרדית).

הקהילה נפגעה בגזירות קנ"א (1391), התאוששה במאה ה-15, ותרמה בעל כורחה סכומים גדולים למלחמה נגד גראנאדה. קבוצת יהודים עסקה בחכירת מסים בקנה-מידה גדול.

אחרי פרסום הצו לגירוש יהודי ספרד במארס 1492 הואשמו יהודים בהשתמטות מתשלום מסים עקיפים. עם זאת ציווה המלך על פרעון החובות ליהודים טרם גירושם.

וילאדייגו

עיר ממערב לבורגוס, צפון ספרד.

לא ידוע מתי התיישבו בוילאדייגו היהודים הראשונים, בשנת 1222 חיו בעיר כ-20 משפחות, תחת חסותו של המלך פרדיננד ה-3, והיו להם אותן הזכויות שהיו ליהודי קאסטיליה כולה. מסמכים המעידים שבשנת 1240 הורה פרדינאנד כי על קהילת וילאדייגו לשלם 30 דינר לטובת הקאתדראלה של בורגוס.

ב-1290 היו 20 משפחות יהודיות בעיר שחיו ברובע נפרד ליד חומות העיר.

בימי המלחמה בין האחים פדרו והנרי (1369-1366) נהרסה הקהילה בידי חיילים אנגלים בשרות פדרו. היהודים חזרו בסביבות 1390 ושוב מנו כ-20 משפחות.

בשנת 1491 שילמה הקהילה מס שנתי של 6020 מאראבדיס.

גראנאדה

עיר באנדאלוסיה, ספרד.

ביהדות ספרד רווחה האגדה שבגראנאדה ישבו יהודים עוד מימי נבוכדנצר, ועל כך מספר גם שלמה אבן וירגא בספרו "שבט יהודה"; אפילו המאורים חשבו כי היהודים היו מייסדי העיר. עובדה היסטורית היא כי חיל-המצב שהופקד על העיר אחרי הכיבוש הערבי ב- 711 כלל גם יהודים. בתקופת בית אומאיה (מאות 8-7) היתה גראנאדה מן הקהילות החשובות ביותר בספרד, ובמאה ה-11, כאשר נעשתה נסיכות עצמאית, מילאו יהודים תפקידים חשובים במימשל. שמואל הנגיד, מלבד היותו ראש הקהל כיהן גם כשר מדינה ומפקד הצבא במקום. את מעמדם הרם של היהודים בהנהגת המדינה ניתן להסביר בכך שהכת הצבאית השלטת לא היכתה שורשים במקום ונשענה בלית ברירה על נושאי-משרה יהודים שלא התחרו בה על כס השלטון.

אותו זמן היוו היהודים רוב בעיר, ובמדינות השכנות נכתבו כתבי- פלסתר נגדם כדי לנגח את גראנאדה. יוסף, בנו של שמואל הנגיד, נפל קרבן להתמרדות המונית ב-1066 שבה קיפחו את חייהם, לדברי אבן וירגא, 1,500 יהודים. הקהילה התאוששה אבל כעבור 24 שנים, עם כיבוש העיר על-ידי האלמוראווידים, נחרבה כליל; בין הפליטים היתה גם משפחת אבן עזרא. תחת שלטון האלמואחדים (1212-1148) הותרו המגורים בעיר רק ליהודים שקיבלו את דת האיסלאם. במאה ה- 13 עשו יהודים יד אחת עם הנוצרים בנסיונות כושלים לגרש את הערבים; הם חזרו לגראנאדה בימי השושלת המוסלמית ששלטה במקום עד 1492.

אחרי גזירות קנ"א (1391) מצאו אנוסים רבים מקלט בגראנאדה וחזרו לחיק היהדות. בהסכם הכניעה בין מלך גראנאדה ופרדינאנד ואיזאבלה נקבע כי יהודים ילידי המקום יקבלו הגנה, ותינתן להם אפשרות להגר לצפון-אפריקה אם ירצו בכך. אנוסים שחזרו ליהדות נצטוו לעזוב, וכן הוסכם שיהודי לא ישב בדין במשפט נגד מאורים ולא ישרת כגובה-מסים. צו הגירוש נגד יהודי ספרד נחתם ב-31 במארס 1492 בגראנאדה, העיר שנכבשה אחרונה. המלך פרדינאנד ציווה להרוס את הרובע היהודי שהכיל 20,000 תושבים. מלבד משפחות שמואל הנגיד ואבן עזרא פעלו בגראנאדה יהודה אבן תיבון, סעדיה בן מימון אבן דאנאן, שלמה בן יוסף אבן איוב וחכמים אחרים.

ציוני דרך בתולדות יהודי ספרד

711 | תור הזהב

ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה הרומית ומהתקופה הוויזיגותית מלמדים על התיישבות יהודית בספרד עוד הרבה לפני התקופה המכונה "תור הזהב" (תקופה שהחלה במאה ה-10 ונמשכה עד למאה ה-12). לדוגמה, על פי המסורת אחת המשפחות הידועות בתולדות יהדות ספרד, משפחת אברבנאל, נדדה לחצי האי האיברי עוד בתקופת בית שני. עם זאת, את דברי ימיה של יהדות ספרד מקובל לפתוח בימים שלאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 711, אז חוותה פריחה משמעותית.
בין האישים היהודים הגדולים של "תור הזהב" הספרדי היו חסדאי אבן-שפרוט, שמואל הנגיד, שלמה בן-אברהם אדרת (הרשב"א), דון יצחק אברבנאל, רבי אברהם אבן-עזרא, המשורר שלמה אבן-גבירול ויהודה הלוי. כל אלה אמנם מוכרים לציבור הישראלי בעיקר כשמות של רחובות, בתי-חולים או מוסדות ציבור, אך לא זו בלבד שמדובר באנשים בשר ודם, מדובר גם בענקי רוח: פילוסופים, משוררים, מתרגמים, פרשני מקרא ורופאים, אנשי אשכולות שעיצבו את דמותו הרוחנית, הדתית והתרבותית של העם היהודי לדורותיו.

915 | בין מדע לאמונה

ייחודה של יהדות ספרד ב"תור הזהב" היה, בין השאר, השילוב בין מדע לאמונה. יכול היה יהודי בספרד של הימים ההם להיות פוסק הלכות, רב ובקי בתלמוד – ויחד עם זאת לעסוק בפילוסופיה, מתימטיקה ומדעים. אדם כזה היה למשל חסדאי אבן-שפרוט – תלמיד חכם, רופא מפורסם והראשון שזכה לתואר "יהודי חצר" במובן הטוב של המלה; אבן-שפרוט היה יועצו של הח'ליף המוסלמי עבד אר-רחמן ה-3 וגם רופאו האישי.
אבן-שפרוט נולד בשנת 915 לספירה ופעל בקורדובה שבדרום ספרד – העיר המאוכלסת והמפותחת ביותר באירופה באותה התקוםה. במהלך השנים החליפה העיר ידיים, אבל המשותף לכל הכובשים היה שיתוף פעולה צמוד ופורה עם האוכלוסייה היהודית המקומית.
יהודים רבים שימשו בקורדובה אנשי מינהל, רופאים, מדענים ובעיקר מתורגמנים. אבן-שפרוט, למשל, היה בקיא בשתי השפות הבינלאומיות של התקופה, לטינית וערבית – דבר נדיר מאוד בימים ההם, שהפך אותו לאישיות מבוקשת במיוחד בחצר המלך.


1141 | פינת יהודה הלוי

בשנת 1148 השתלטה על קורדובה שושלת אל-מוואחידוּן האכזרית והציבה את היהודים בפני שתי אפשרויות: להתאסלם או למות. היו שבחרו באפשרות הראשונה. אחרים נמלטו דרומה, לצפון אפריקה. בין המהגרים היו הרמב"ם ואברהם אבן-עזרא, פרשן מקרא וחוקר אסטרונומיה שזכה לימים לכך שנאס"א תקרא על שמו מכתש בירח – Ebenezer.
שקיעתה של יהדות קורדובה סימנה את עלייתה של יהדות טולדו, עיר במרכז ספרד שהיתה תחת שלטון נוצרי. שם נולד בשנת 1141 אחד מגדולי המשוררים העבריים, רבי יהודה הלוי.
הלוי – בעל החיבור רב-ההשפעה "ספר הכוזרי", המתאר דיאלוג בין נציגי שלוש הדתות למלך כוזר – היה פילוסוף ומשורר אשר חיבר פיוטים ושירי קודש לצד שירי אהבה נועזים. כמו משה רבנו, גם הוא מת רגע לפני שרגלו דרכה בארץ המובטחת, בעודו במצרים.
משורר יהודי נוסף שנולד כ-100 שנים לפני יהודה הלוי היה שלמה איבן גבירול, וירטואוז של מילים ופילוסוף חשוב שחיבורו "מקור חיים" זכה לפופולריות רבה בקרב חכמי ימי הביניים, אף-אל-פי שרבים מהם לא ידעו שמחברו היה יהודי.

1267 | ויכוח ברצלונה

בימי הביניים רווחו באירופה ויכוחים פומביים בין יהודים ונוצרים שהתנצחו באשר לשאלה הנצחית, איזו דת מגלמת את רצונו האמיתי של האל. רוב הפולמוסים נועדו בעיקר כדי לבדר את הגוי ולהלעיג על היהודי. יוצא דופן היה הוויכוח שנערך ב-1267 בברצלונה, שהיה הוגן יחסית ועמד בכללי הדיון האובייקטיבי. נושאו של הוויכוח היה התלמוד, שלטענת נוצרים רבים הכיל תכנים המזלזלים בישו ואחרים המאנישים את אלוהים.
את התלמוד והיהודים ייצג בפולמוס היה רבי משה בן-נחמן, הרמב"ן. כמו רבים מגדולי יהדות ספרד, גם הוא היה איש של מסורת ושל קדמה גם יחד: הוא נחשב פרשן תורה יוצא מגדר הרגיל ומומחה בתורת הקבלה, והיה גם פילוסוף משכיל ורופא.
מול הרמב"ן התייצבה סוללה של אנשי דת נוצרים, ובהם המומר פבלו כריסטיאני ומלך אראגון בכבודו ובעצמו. כעונש על נצחונו בוויכוח גורש הרמב"ן מספרד. הוא ניסה לשים פעמיו אל ארץ-ישראל, אך מת בדרכו אליה.

1391 | אל קנ"א ונוקם

בשנת 1391 השתוללו בעיר סביליה פרעות שכונו לימים "פרעות קנ"א". אלה התפשטו בכל מחוז אנדלוסיה ומשם לקסטיליה ולוולנסיה, ובמהלכן נרצחו 250 יהודים. הפורעים העמידו בפני קורבנותיהם ברירה אחת: להתנצר או למות. רבים מהיהודים בחרו באפשרות השנייה ומתו על קידוש השם. הפרעות הללו בישרו את צמיחתם של מוסדות האינקוויזיציה ואת גירוש ספרד, שאירע 100 שנה לאחר מכן.
כדי להבין מדוע אנשים בוחרים למות על מזבח אמונתם יש לעמוד על טיבה של העוינות בין היהדות לנצרות. לעומת האסלאם, שנתפס על-ידי הוגים יהודים כהמשך ישיר של המונותיאיזם, הנצרות נחשבה לעבודה זרה (בגלל השילוש הקדוש), ועל כן כמעכבת את הגאולה. זאת ועוד: במרכז הפולמוס היהודי-נוצרי עמדה השאלה מי הוא "ישראל האמיתי". הנצרות טענה שהשפלת היהודים וחולשתם המדינית הן הוכחה לעליונותה של הנצרות. היהודים מצדם התפללו לנקמה מהירה "בבני עשיו" הנוצרים. עד כדי כך סלדו היהודים מהנצרות שבאחת הכרוניקות מהתקופה מסופר על נשים יהודיות שהסכימו להמיר את דתן, אך כשדרכו על מפתן הכנסייה והריחו את הניחוחות שנדפו ממנה, שבו על עקבותיהן בגועל.

1492 | גירוש ספרד

בשנה שבה גילה האיטלקי כריסטופר קולומבוס יבשת חדשה, קיבלו יהודי ספרד צו שהורה להם לעזוב את זו הישנה. האגדה מספרת כי קולומבוס התקשה למצוא ימאים שיצטרפו אליו למסע מאחר שכולם היו עסוקים בהעמסת יהודים על אוניות ובגירושם אל מחוץ לספרד.
את ההחלטה על הגירוש קיבלו המלכים הקתולים הקנאים פרננדו ואיזבלה, שנואשו מלשכנע את היהודים לקבל עליהם את "האמת הנוצרית". על פי המסורת דון יצחק אברבנאל, יהודי ששימש שר האוצר של ספרד, הציע למלך סכום כסף אגדי כדי שיבטל את רוע הגזירה, אלא שאז נכנס ללשכה בארמון האינקוויזיטור הראשי, תומס דה-טורקמדה, ואמר למלך: "היהודים צלבו את ישו הנוצרי, האם בשל סכום זה תשאירם בארצך?". המלך השתכנע וחתם על צו הגירוש. למרבה האירוניה, היהודים נצטוו לעזוב את ספרד בתוך ארבעה חודשים מיום הנפקת הצו – והמועד שנקבע היה היום שבו נהוג לציין את חורבן בית המקדש, ט' באב.
על ביצוע הגזירה הופקד מוסד האינקוויזיציה, שדה-טורקמדה עמד בראשו. האינקוויזיציה היתה מעין בית-משפט נוצרי שתכליתו לכידת "כופרים". מי שנמצא אשם בכפירה נידון לעינויים או למוות בשריפה על המוקד. ליהודים ניתנה גם האפשרות להתנצר. כ-50% מכלל היהודים בספרד (כ-100 אלף) העדיפו להתנצר. רוב המומרים (קונברסוס, בספרדית) התבוללו בעם הספרדי, אך המשיכו לסבול מאפליה ומגילויי שנאה. קבוצה קטנה יותר, ה"אנוסים", המשיכה לשמור בסתר על אורח חיים יהודי. רבים מחבריה שילמו מחיר כבד על בחירתם.
צו הגירוש ההיסטורי שהוציאו פרדיננד ואיזבלה בוטל רק ב-1968, 476 שנה אחרי שפורסם.

1868 | אפס, אפעס

אם היו עורכים מפקד אוכלוסין בספרד במאה ה-16, מספר היהודים שהיה מתקבל בסיום במפקד היה אפס. אותו מספר עגול היה מתקבל גם אם המפקד היה נערך במאה ה-17, במאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19. אפס. כלום. או כפי שאומרים בספרדית-נאדה.
הפעם הראשונה מאז גירוש ספרד ב-1492 שבה הוזכרו יהודים בחוק הספרדי ארעה ב-1924. בשנה זו העניק השלטון ליהודים ספרדים שחיו באלכסנדריה ובסלוניקי את הזכות להשתייך ללאום הספרדי וכן את הזכות לשוב ולהתגורר בספרד. חמישים ושש שנים לפני כן, בשנת 1868, אימץ השלטון הספרדי את מודל תנועת הנאורות וקבע כי לכלל הקבוצות "הלא קתוליות" יינתן שוויון זכויות מלא כאזרחים, אבל לא כקהילה מאורגנת (היהודים לא הוזכרו מפורשות בצו).
חרף השבועה כי לעולם לא ישובו אליה, זרזיף קטן של היהודים כן זרם לחצי האי האיברי ובתחילת המאה ה-20 מנתה האוכלוסייה היהודית בספרד כ-2,000 איש.
אולם בכל השנים הללו, וגם אחרי מלחמת העולם השנייה, צו הגירוש עמד על תילו ולא נמצא אפילו מנהיג ספרדי אחד שיבטל אותו. רק בשנת 1968 תוקן העוול ההיסטורי, והצו שהוציאו פרדיננד ואיזבל כ-476 שנה לפני כן סוף סוף בוטל.


1942 | זמן שואה

מוזרות דרכי ההיסטוריה. דווקא ספרד הפשיסטית בהנהגתו של הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו היא שגילתה יחס הומאני כלפי יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, יש לציין כי גילויי החמלה וההצלה לא באו מן המדינה, אלא בעיקר מאנשים פרטיים, חסידי אומות עולם, שהצילו יהודים רבים מרצונם הטוב. לאחר המלחמה ניסה פרנקו לרכוב על גב אותם יחידים וייחס את מעשיהם לעצמו, בניסיון להצטייר כנאור בעיני העולם המערבי.
בין הספרדים שנחלצו להצלת יהודים היו גם כמה דיפלומטים ששירתו בשגרירויות ספרד בארצות הבלקן, שבהן חיו כמה אלפי יהודים בעלי אזרחות ספרדית. רבים מהם ניצלו ממחנות ההשמדה הודות להגנה שהעניקו להם השגרירויות, לא פעם בניגוד להוראות השלטון הספרדי עצמו. שניים מאותם דיפלומטים, ג'ורג'ו פרלסקה ואנחל סאנס בריס, הצילו כ-4,000 מיהודי הונגריה והנפיקו למען כ-2,750 מהם ויזות לספרד; מעניין לציין כי פרלסקה עצמו כלל לא היה ספרדי, במקור, כי אם איטלקי שזכה לאזרחות ספרדית ורק התחזה למחליפו של סאנס בריס בשגרירות לאחר גירושו של זה האחרון מהונגריה לשווייץ.
לאחר המלחמה נאלץ האיש יוצא הדופן הזה לחיות באנונימיות ובצניעות רבה, מאחר שאת רוב הונו השקיע במתן שוחד לפקידים נאצים כדי להציל יהודים. מי שחשף את סיפורו היה עיתונאי איטלקי שחיבר על אודותיו ביוגרפיה שפרשה את סיפורו המדהים. הספר נקרא "הבנאליות של הטוב", על משקל ספרה החשוב של האינטלקטואלית היהודייה חנה ארנדט, "הבנאליות של הרוע".


2014 | ואלה שמות

ב-7 בפברואר 2014 הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות שלה, שבמסגרתו יוכלו יהודים שיוכיחו כי הם צאצאיהם של מגורשי ספרד לתבוע אזרחות ספרדית. בכך נעשה "תיקון" לטרגדיה שחולל גירוש ספרד בהיסטוריה היהודית.
בתחילת שנות ה-2000 חיו בספרד 25–45 אלף יהודים. הקהילות הגדולות ביותר חיות במדריד ובברצלונה. במדריד פועלים שלושה בתי-כנסת. הגדול שבהם סמוך לבית הקהילה היהודית בעיר. קהילות קטנות יותר ניתן למצוא באליקנטה, ולנסיה, גרנדה, מלגה, קדיז, מורסיה, טנריפה וערים אחרות.
שמות משפחה יהודיים רבים כיום מעידים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים מגורשי ספרד. עם אלה נמנים שמות משפחה עבריים כמו בכור, גיגי, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, שמש וחורש; שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזיים כמו בטיטו, ניניו, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה וקלדרון; ושמות הקשורים לערים ספרדיות כמו סביליה, טולדו, קורדובה וקסלסי. על כך יש להוסיף שמות שששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד, ובהם בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם ואלנקווה. בקרב צאצאיהם של מגורשי ספרד היו נהוגים במשך הדורות גם שמות פרטיים ספרדיים, ובהם למשל פרסיאדו, איז'ו, קומפרדה או וידאל, וכן שמות נשיים כגון אלגרה, פאלומבה, אסטריאה וסניורה.

Najera

Najara, Nagara, Naiera

 

Town in the region of La Rioja, N. Spain.

Najera in La Rioja is located unfar from the city of Burgos and constituted a large and distinguished aljamas (al-Jamāʿa – self-governing Jewish community) in the Kingdom of Navarre respectively Castile.

 

21st Century

The town of Najera has been studied for its Medieval epoch from the millennium until the 16th century. Two Jewish quarters were recorded. One area was within the town of Najera while the other elevated on the hill of Malpica. Sources as textual documentation and architecture were used thereby.

Letters found in the Cairo Genizah first in the 1930s refer to the town of Najera. The script of the letters are Sephardic written around the 11th century. The figures described in the letters had originally come from Narbonne in France to Najera.


History

Najera had an old and important community which maintained relations with the Babylonian Geonim. Letters from the community have been found in the Cairo Genizah. As early as the beginning of the 11th century, the community enjoyed a fuero (municipal charter), which later served as a model for similar grants of privileges to other localities. The blood price for a Jew as specified in the charter was equal to that paid for killing a knight or a member of the clergy. The charter was ratified in 1136 by Alfonso VII, and in the 13th century was included in the fuero of Castile. The Jewish quarter of Najera was located near the city wall and the marketplace in the southern part of the city, and remains of the synagogue have been discovered there. The Jews of Najera owned land and vineyards in the vicinity of the city. The importance of the community toward the end of the 13th century is shown by the tax levied upon it, which amounted in 1290 to 30,318 (according to another source 24,106) maravedis.

In 1360, during the civil war between Peter the Cruel and Henry of Trastamara, Henry's supporters attacked the Jews in Najera and many were killed. The community suffered once more at the time of Peter's victory over Henry in 1367 near Najera. During the 15th century the position of the community in Najera, as well as of the others in the Kingdom, deteriorated, although at the beginning of the century some Jews still owned land and real estate in the old city. During the war against Granada a special levy of 18 1/2 gold castellanos was imposed on the Jews of Najera, San Millan de la Cogolla, and Canas. No details are known about the fate of the community at the time of the expulsion of the Jews from Spain in 1492.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי בורגוס
בורגוס

עיר בצפון ספרד.

בסביבת העיר ישבו יהודים כבר במאה ה-10 ובמאה ה-13 היתה גדול המרכזים היהודיים בצפון קאסטיליה עם כ-150 משפחות סוחרים, מוכסים, רופאים, בעלי קרקעות וכרמים. השלטונות המקומיים סייעו לקהילה באכיפת התקנות, עד כדי הטלת קנסות על העבריינים. במחצית השנייה של המאה פעל בה המקובל ר' משה בן שלמה בן שמעון, מתלמידיו של ר' יעקב הכהן, ובסביבה התגוררו מקובלים רבים. במלחמה על כתר קאסטיליה (1368-1366) תמכו היהודים באחד הצדדים ונאלצו לשלם כופר עצום כאשר נפלה העיר בידי הצד השני; בפעם השנייה גם תקפו את אויבם בכוח הנשק ונכנעו רק לאחר שנהרסו חומות המצודה. בגזרות קנ"א (1391) מצאו יהודים מקלט בבתי סוחרים נוצריים ומיעוטם מתו על קידוש השם. המומרים התרכזו ברובע מיוחד; רבים אחרים השתמדו ב- 1414 בלחץ הנזיר הדומיניקאני ויסנטה פרר. לקראת סוף המאה נגבו מן הקהילה כספים רבים למלחמה עם מעוז המאורים האחרון גראנאדה ונאסר על היהודים לעסוק במסחר; ההגבלות שהוטלו עליהם היו קשות עד כדי כך שהעיריה נדרשה להקל עליהם. יהודי בורגוס העדיפו ברובם את השמד ולא יצאו לגלות בגירוש 1492; רק מעטים מהם הובאו לדין האינקוויזיציה.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

נאיירה
ספרד
גראנאדה
וילאדייגו
קאריון דה לוס קונדס
סאהגון
קאסטרוחריז
דואניאס
קאלאהורה
מיראנדה דה אברו

Najera

Najara, Nagara, Naiera

 

Town in the region of La Rioja, N. Spain.

Najera in La Rioja is located unfar from the city of Burgos and constituted a large and distinguished aljamas (al-Jamāʿa – self-governing Jewish community) in the Kingdom of Navarre respectively Castile.

 

21st Century

The town of Najera has been studied for its Medieval epoch from the millennium until the 16th century. Two Jewish quarters were recorded. One area was within the town of Najera while the other elevated on the hill of Malpica. Sources as textual documentation and architecture were used thereby.

Letters found in the Cairo Genizah first in the 1930s refer to the town of Najera. The script of the letters are Sephardic written around the 11th century. The figures described in the letters had originally come from Narbonne in France to Najera.


History

Najera had an old and important community which maintained relations with the Babylonian Geonim. Letters from the community have been found in the Cairo Genizah. As early as the beginning of the 11th century, the community enjoyed a fuero (municipal charter), which later served as a model for similar grants of privileges to other localities. The blood price for a Jew as specified in the charter was equal to that paid for killing a knight or a member of the clergy. The charter was ratified in 1136 by Alfonso VII, and in the 13th century was included in the fuero of Castile. The Jewish quarter of Najera was located near the city wall and the marketplace in the southern part of the city, and remains of the synagogue have been discovered there. The Jews of Najera owned land and vineyards in the vicinity of the city. The importance of the community toward the end of the 13th century is shown by the tax levied upon it, which amounted in 1290 to 30,318 (according to another source 24,106) maravedis.

In 1360, during the civil war between Peter the Cruel and Henry of Trastamara, Henry's supporters attacked the Jews in Najera and many were killed. The community suffered once more at the time of Peter's victory over Henry in 1367 near Najera. During the 15th century the position of the community in Najera, as well as of the others in the Kingdom, deteriorated, although at the beginning of the century some Jews still owned land and real estate in the old city. During the war against Granada a special levy of 18 1/2 gold castellanos was imposed on the Jews of Najera, San Millan de la Cogolla, and Canas. No details are known about the fate of the community at the time of the expulsion of the Jews from Spain in 1492.

ציוני דרך בתולדות יהודי ספרד

711 | תור הזהב

ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה הרומית ומהתקופה הוויזיגותית מלמדים על התיישבות יהודית בספרד עוד הרבה לפני התקופה המכונה "תור הזהב" (תקופה שהחלה במאה ה-10 ונמשכה עד למאה ה-12). לדוגמה, על פי המסורת אחת המשפחות הידועות בתולדות יהדות ספרד, משפחת אברבנאל, נדדה לחצי האי האיברי עוד בתקופת בית שני. עם זאת, את דברי ימיה של יהדות ספרד מקובל לפתוח בימים שלאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 711, אז חוותה פריחה משמעותית.
בין האישים היהודים הגדולים של "תור הזהב" הספרדי היו חסדאי אבן-שפרוט, שמואל הנגיד, שלמה בן-אברהם אדרת (הרשב"א), דון יצחק אברבנאל, רבי אברהם אבן-עזרא, המשורר שלמה אבן-גבירול ויהודה הלוי. כל אלה אמנם מוכרים לציבור הישראלי בעיקר כשמות של רחובות, בתי-חולים או מוסדות ציבור, אך לא זו בלבד שמדובר באנשים בשר ודם, מדובר גם בענקי רוח: פילוסופים, משוררים, מתרגמים, פרשני מקרא ורופאים, אנשי אשכולות שעיצבו את דמותו הרוחנית, הדתית והתרבותית של העם היהודי לדורותיו.

915 | בין מדע לאמונה

ייחודה של יהדות ספרד ב"תור הזהב" היה, בין השאר, השילוב בין מדע לאמונה. יכול היה יהודי בספרד של הימים ההם להיות פוסק הלכות, רב ובקי בתלמוד – ויחד עם זאת לעסוק בפילוסופיה, מתימטיקה ומדעים. אדם כזה היה למשל חסדאי אבן-שפרוט – תלמיד חכם, רופא מפורסם והראשון שזכה לתואר "יהודי חצר" במובן הטוב של המלה; אבן-שפרוט היה יועצו של הח'ליף המוסלמי עבד אר-רחמן ה-3 וגם רופאו האישי.
אבן-שפרוט נולד בשנת 915 לספירה ופעל בקורדובה שבדרום ספרד – העיר המאוכלסת והמפותחת ביותר באירופה באותה התקוםה. במהלך השנים החליפה העיר ידיים, אבל המשותף לכל הכובשים היה שיתוף פעולה צמוד ופורה עם האוכלוסייה היהודית המקומית.
יהודים רבים שימשו בקורדובה אנשי מינהל, רופאים, מדענים ובעיקר מתורגמנים. אבן-שפרוט, למשל, היה בקיא בשתי השפות הבינלאומיות של התקופה, לטינית וערבית – דבר נדיר מאוד בימים ההם, שהפך אותו לאישיות מבוקשת במיוחד בחצר המלך.


1141 | פינת יהודה הלוי

בשנת 1148 השתלטה על קורדובה שושלת אל-מוואחידוּן האכזרית והציבה את היהודים בפני שתי אפשרויות: להתאסלם או למות. היו שבחרו באפשרות הראשונה. אחרים נמלטו דרומה, לצפון אפריקה. בין המהגרים היו הרמב"ם ואברהם אבן-עזרא, פרשן מקרא וחוקר אסטרונומיה שזכה לימים לכך שנאס"א תקרא על שמו מכתש בירח – Ebenezer.
שקיעתה של יהדות קורדובה סימנה את עלייתה של יהדות טולדו, עיר במרכז ספרד שהיתה תחת שלטון נוצרי. שם נולד בשנת 1141 אחד מגדולי המשוררים העבריים, רבי יהודה הלוי.
הלוי – בעל החיבור רב-ההשפעה "ספר הכוזרי", המתאר דיאלוג בין נציגי שלוש הדתות למלך כוזר – היה פילוסוף ומשורר אשר חיבר פיוטים ושירי קודש לצד שירי אהבה נועזים. כמו משה רבנו, גם הוא מת רגע לפני שרגלו דרכה בארץ המובטחת, בעודו במצרים.
משורר יהודי נוסף שנולד כ-100 שנים לפני יהודה הלוי היה שלמה איבן גבירול, וירטואוז של מילים ופילוסוף חשוב שחיבורו "מקור חיים" זכה לפופולריות רבה בקרב חכמי ימי הביניים, אף-אל-פי שרבים מהם לא ידעו שמחברו היה יהודי.

1267 | ויכוח ברצלונה

בימי הביניים רווחו באירופה ויכוחים פומביים בין יהודים ונוצרים שהתנצחו באשר לשאלה הנצחית, איזו דת מגלמת את רצונו האמיתי של האל. רוב הפולמוסים נועדו בעיקר כדי לבדר את הגוי ולהלעיג על היהודי. יוצא דופן היה הוויכוח שנערך ב-1267 בברצלונה, שהיה הוגן יחסית ועמד בכללי הדיון האובייקטיבי. נושאו של הוויכוח היה התלמוד, שלטענת נוצרים רבים הכיל תכנים המזלזלים בישו ואחרים המאנישים את אלוהים.
את התלמוד והיהודים ייצג בפולמוס היה רבי משה בן-נחמן, הרמב"ן. כמו רבים מגדולי יהדות ספרד, גם הוא היה איש של מסורת ושל קדמה גם יחד: הוא נחשב פרשן תורה יוצא מגדר הרגיל ומומחה בתורת הקבלה, והיה גם פילוסוף משכיל ורופא.
מול הרמב"ן התייצבה סוללה של אנשי דת נוצרים, ובהם המומר פבלו כריסטיאני ומלך אראגון בכבודו ובעצמו. כעונש על נצחונו בוויכוח גורש הרמב"ן מספרד. הוא ניסה לשים פעמיו אל ארץ-ישראל, אך מת בדרכו אליה.

1391 | אל קנ"א ונוקם

בשנת 1391 השתוללו בעיר סביליה פרעות שכונו לימים "פרעות קנ"א". אלה התפשטו בכל מחוז אנדלוסיה ומשם לקסטיליה ולוולנסיה, ובמהלכן נרצחו 250 יהודים. הפורעים העמידו בפני קורבנותיהם ברירה אחת: להתנצר או למות. רבים מהיהודים בחרו באפשרות השנייה ומתו על קידוש השם. הפרעות הללו בישרו את צמיחתם של מוסדות האינקוויזיציה ואת גירוש ספרד, שאירע 100 שנה לאחר מכן.
כדי להבין מדוע אנשים בוחרים למות על מזבח אמונתם יש לעמוד על טיבה של העוינות בין היהדות לנצרות. לעומת האסלאם, שנתפס על-ידי הוגים יהודים כהמשך ישיר של המונותיאיזם, הנצרות נחשבה לעבודה זרה (בגלל השילוש הקדוש), ועל כן כמעכבת את הגאולה. זאת ועוד: במרכז הפולמוס היהודי-נוצרי עמדה השאלה מי הוא "ישראל האמיתי". הנצרות טענה שהשפלת היהודים וחולשתם המדינית הן הוכחה לעליונותה של הנצרות. היהודים מצדם התפללו לנקמה מהירה "בבני עשיו" הנוצרים. עד כדי כך סלדו היהודים מהנצרות שבאחת הכרוניקות מהתקופה מסופר על נשים יהודיות שהסכימו להמיר את דתן, אך כשדרכו על מפתן הכנסייה והריחו את הניחוחות שנדפו ממנה, שבו על עקבותיהן בגועל.

1492 | גירוש ספרד

בשנה שבה גילה האיטלקי כריסטופר קולומבוס יבשת חדשה, קיבלו יהודי ספרד צו שהורה להם לעזוב את זו הישנה. האגדה מספרת כי קולומבוס התקשה למצוא ימאים שיצטרפו אליו למסע מאחר שכולם היו עסוקים בהעמסת יהודים על אוניות ובגירושם אל מחוץ לספרד.
את ההחלטה על הגירוש קיבלו המלכים הקתולים הקנאים פרננדו ואיזבלה, שנואשו מלשכנע את היהודים לקבל עליהם את "האמת הנוצרית". על פי המסורת דון יצחק אברבנאל, יהודי ששימש שר האוצר של ספרד, הציע למלך סכום כסף אגדי כדי שיבטל את רוע הגזירה, אלא שאז נכנס ללשכה בארמון האינקוויזיטור הראשי, תומס דה-טורקמדה, ואמר למלך: "היהודים צלבו את ישו הנוצרי, האם בשל סכום זה תשאירם בארצך?". המלך השתכנע וחתם על צו הגירוש. למרבה האירוניה, היהודים נצטוו לעזוב את ספרד בתוך ארבעה חודשים מיום הנפקת הצו – והמועד שנקבע היה היום שבו נהוג לציין את חורבן בית המקדש, ט' באב.
על ביצוע הגזירה הופקד מוסד האינקוויזיציה, שדה-טורקמדה עמד בראשו. האינקוויזיציה היתה מעין בית-משפט נוצרי שתכליתו לכידת "כופרים". מי שנמצא אשם בכפירה נידון לעינויים או למוות בשריפה על המוקד. ליהודים ניתנה גם האפשרות להתנצר. כ-50% מכלל היהודים בספרד (כ-100 אלף) העדיפו להתנצר. רוב המומרים (קונברסוס, בספרדית) התבוללו בעם הספרדי, אך המשיכו לסבול מאפליה ומגילויי שנאה. קבוצה קטנה יותר, ה"אנוסים", המשיכה לשמור בסתר על אורח חיים יהודי. רבים מחבריה שילמו מחיר כבד על בחירתם.
צו הגירוש ההיסטורי שהוציאו פרדיננד ואיזבלה בוטל רק ב-1968, 476 שנה אחרי שפורסם.

1868 | אפס, אפעס

אם היו עורכים מפקד אוכלוסין בספרד במאה ה-16, מספר היהודים שהיה מתקבל בסיום במפקד היה אפס. אותו מספר עגול היה מתקבל גם אם המפקד היה נערך במאה ה-17, במאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19. אפס. כלום. או כפי שאומרים בספרדית-נאדה.
הפעם הראשונה מאז גירוש ספרד ב-1492 שבה הוזכרו יהודים בחוק הספרדי ארעה ב-1924. בשנה זו העניק השלטון ליהודים ספרדים שחיו באלכסנדריה ובסלוניקי את הזכות להשתייך ללאום הספרדי וכן את הזכות לשוב ולהתגורר בספרד. חמישים ושש שנים לפני כן, בשנת 1868, אימץ השלטון הספרדי את מודל תנועת הנאורות וקבע כי לכלל הקבוצות "הלא קתוליות" יינתן שוויון זכויות מלא כאזרחים, אבל לא כקהילה מאורגנת (היהודים לא הוזכרו מפורשות בצו).
חרף השבועה כי לעולם לא ישובו אליה, זרזיף קטן של היהודים כן זרם לחצי האי האיברי ובתחילת המאה ה-20 מנתה האוכלוסייה היהודית בספרד כ-2,000 איש.
אולם בכל השנים הללו, וגם אחרי מלחמת העולם השנייה, צו הגירוש עמד על תילו ולא נמצא אפילו מנהיג ספרדי אחד שיבטל אותו. רק בשנת 1968 תוקן העוול ההיסטורי, והצו שהוציאו פרדיננד ואיזבל כ-476 שנה לפני כן סוף סוף בוטל.


1942 | זמן שואה

מוזרות דרכי ההיסטוריה. דווקא ספרד הפשיסטית בהנהגתו של הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו היא שגילתה יחס הומאני כלפי יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, יש לציין כי גילויי החמלה וההצלה לא באו מן המדינה, אלא בעיקר מאנשים פרטיים, חסידי אומות עולם, שהצילו יהודים רבים מרצונם הטוב. לאחר המלחמה ניסה פרנקו לרכוב על גב אותם יחידים וייחס את מעשיהם לעצמו, בניסיון להצטייר כנאור בעיני העולם המערבי.
בין הספרדים שנחלצו להצלת יהודים היו גם כמה דיפלומטים ששירתו בשגרירויות ספרד בארצות הבלקן, שבהן חיו כמה אלפי יהודים בעלי אזרחות ספרדית. רבים מהם ניצלו ממחנות ההשמדה הודות להגנה שהעניקו להם השגרירויות, לא פעם בניגוד להוראות השלטון הספרדי עצמו. שניים מאותם דיפלומטים, ג'ורג'ו פרלסקה ואנחל סאנס בריס, הצילו כ-4,000 מיהודי הונגריה והנפיקו למען כ-2,750 מהם ויזות לספרד; מעניין לציין כי פרלסקה עצמו כלל לא היה ספרדי, במקור, כי אם איטלקי שזכה לאזרחות ספרדית ורק התחזה למחליפו של סאנס בריס בשגרירות לאחר גירושו של זה האחרון מהונגריה לשווייץ.
לאחר המלחמה נאלץ האיש יוצא הדופן הזה לחיות באנונימיות ובצניעות רבה, מאחר שאת רוב הונו השקיע במתן שוחד לפקידים נאצים כדי להציל יהודים. מי שחשף את סיפורו היה עיתונאי איטלקי שחיבר על אודותיו ביוגרפיה שפרשה את סיפורו המדהים. הספר נקרא "הבנאליות של הטוב", על משקל ספרה החשוב של האינטלקטואלית היהודייה חנה ארנדט, "הבנאליות של הרוע".


2014 | ואלה שמות

ב-7 בפברואר 2014 הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות שלה, שבמסגרתו יוכלו יהודים שיוכיחו כי הם צאצאיהם של מגורשי ספרד לתבוע אזרחות ספרדית. בכך נעשה "תיקון" לטרגדיה שחולל גירוש ספרד בהיסטוריה היהודית.
בתחילת שנות ה-2000 חיו בספרד 25–45 אלף יהודים. הקהילות הגדולות ביותר חיות במדריד ובברצלונה. במדריד פועלים שלושה בתי-כנסת. הגדול שבהם סמוך לבית הקהילה היהודית בעיר. קהילות קטנות יותר ניתן למצוא באליקנטה, ולנסיה, גרנדה, מלגה, קדיז, מורסיה, טנריפה וערים אחרות.
שמות משפחה יהודיים רבים כיום מעידים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים מגורשי ספרד. עם אלה נמנים שמות משפחה עבריים כמו בכור, גיגי, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, שמש וחורש; שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזיים כמו בטיטו, ניניו, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה וקלדרון; ושמות הקשורים לערים ספרדיות כמו סביליה, טולדו, קורדובה וקסלסי. על כך יש להוסיף שמות שששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד, ובהם בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם ואלנקווה. בקרב צאצאיהם של מגורשי ספרד היו נהוגים במשך הדורות גם שמות פרטיים ספרדיים, ובהם למשל פרסיאדו, איז'ו, קומפרדה או וידאל, וכן שמות נשיים כגון אלגרה, פאלומבה, אסטריאה וסניורה.
גראנאדה

עיר באנדאלוסיה, ספרד.

ביהדות ספרד רווחה האגדה שבגראנאדה ישבו יהודים עוד מימי נבוכדנצר, ועל כך מספר גם שלמה אבן וירגא בספרו "שבט יהודה"; אפילו המאורים חשבו כי היהודים היו מייסדי העיר. עובדה היסטורית היא כי חיל-המצב שהופקד על העיר אחרי הכיבוש הערבי ב- 711 כלל גם יהודים. בתקופת בית אומאיה (מאות 8-7) היתה גראנאדה מן הקהילות החשובות ביותר בספרד, ובמאה ה-11, כאשר נעשתה נסיכות עצמאית, מילאו יהודים תפקידים חשובים במימשל. שמואל הנגיד, מלבד היותו ראש הקהל כיהן גם כשר מדינה ומפקד הצבא במקום. את מעמדם הרם של היהודים בהנהגת המדינה ניתן להסביר בכך שהכת הצבאית השלטת לא היכתה שורשים במקום ונשענה בלית ברירה על נושאי-משרה יהודים שלא התחרו בה על כס השלטון.

אותו זמן היוו היהודים רוב בעיר, ובמדינות השכנות נכתבו כתבי- פלסתר נגדם כדי לנגח את גראנאדה. יוסף, בנו של שמואל הנגיד, נפל קרבן להתמרדות המונית ב-1066 שבה קיפחו את חייהם, לדברי אבן וירגא, 1,500 יהודים. הקהילה התאוששה אבל כעבור 24 שנים, עם כיבוש העיר על-ידי האלמוראווידים, נחרבה כליל; בין הפליטים היתה גם משפחת אבן עזרא. תחת שלטון האלמואחדים (1212-1148) הותרו המגורים בעיר רק ליהודים שקיבלו את דת האיסלאם. במאה ה- 13 עשו יהודים יד אחת עם הנוצרים בנסיונות כושלים לגרש את הערבים; הם חזרו לגראנאדה בימי השושלת המוסלמית ששלטה במקום עד 1492.

אחרי גזירות קנ"א (1391) מצאו אנוסים רבים מקלט בגראנאדה וחזרו לחיק היהדות. בהסכם הכניעה בין מלך גראנאדה ופרדינאנד ואיזאבלה נקבע כי יהודים ילידי המקום יקבלו הגנה, ותינתן להם אפשרות להגר לצפון-אפריקה אם ירצו בכך. אנוסים שחזרו ליהדות נצטוו לעזוב, וכן הוסכם שיהודי לא ישב בדין במשפט נגד מאורים ולא ישרת כגובה-מסים. צו הגירוש נגד יהודי ספרד נחתם ב-31 במארס 1492 בגראנאדה, העיר שנכבשה אחרונה. המלך פרדינאנד ציווה להרוס את הרובע היהודי שהכיל 20,000 תושבים. מלבד משפחות שמואל הנגיד ואבן עזרא פעלו בגראנאדה יהודה אבן תיבון, סעדיה בן מימון אבן דאנאן, שלמה בן יוסף אבן איוב וחכמים אחרים.
וילאדייגו

עיר ממערב לבורגוס, צפון ספרד.

לא ידוע מתי התיישבו בוילאדייגו היהודים הראשונים, בשנת 1222 חיו בעיר כ-20 משפחות, תחת חסותו של המלך פרדיננד ה-3, והיו להם אותן הזכויות שהיו ליהודי קאסטיליה כולה. מסמכים המעידים שבשנת 1240 הורה פרדינאנד כי על קהילת וילאדייגו לשלם 30 דינר לטובת הקאתדראלה של בורגוס.

ב-1290 היו 20 משפחות יהודיות בעיר שחיו ברובע נפרד ליד חומות העיר.

בימי המלחמה בין האחים פדרו והנרי (1369-1366) נהרסה הקהילה בידי חיילים אנגלים בשרות פדרו. היהודים חזרו בסביבות 1390 ושוב מנו כ-20 משפחות.

בשנת 1491 שילמה הקהילה מס שנתי של 6020 מאראבדיס.
קאריון דה לוס קונדס

עיר בקסטיליה, ספרד.


זכויות הקהילה שימשו ב-1225 דוגמה לתחיקה יהודית דומה בעיר הסמוכה סאאגון. ב-1266 זכו יהודים מקומיים מן השלל כאשר סביליה וחרז דה לה פרונטירה חזרו לידי הנוצרים. בסוף המאה (ה- 13) פעל במקום שם-טוב ארדוטיאל בעל "אמרי מוסר" (חיבור הלכתי כתוב בספרדית).

הקהילה נפגעה בגזירות קנ"א (1391), התאוששה במאה ה-15, ותרמה בעל כורחה סכומים גדולים למלחמה נגד גראנאדה. קבוצת יהודים עסקה בחכירת מסים בקנה-מידה גדול.

אחרי פרסום הצו לגירוש יהודי ספרד במארס 1492 הואשמו יהודים בהשתמטות מתשלום מסים עקיפים. עם זאת ציווה המלך על פרעון החובות ליהודים טרם גירושם.
סאהגון

עיר במחוז ליאון, צפון מערב ספרד.

היישוב היהודי התחיל סביב למנזר, בתחילת המאה ה-10. יהודים היו ספקים ובעלי מלאכה בשרות המנזר. הרובע היהודי שהתפתח ביישוב הסמוך נקרא סנטה קרוז (הצלב הקדוש). ב- 1126 מסר המלך אלפונסו את שלושים ראשי המשפחות למרותו של ראש המנזר. ב- 1171 ראש המנזר נתן ליהודים חלקת אדמה באיזור הכרמים מחוץ לעיר להקמת בית עלמין. במאה ה-13 קהילת סאהגון הייתה אחת המשגשגות בצפון ספרד. בשנת 1255 המלך אלפונסו ה-10 קבע תקנות לקהילת סאהגון שקיבלה זכויות כמו קהילת קאריון דה לוס קונדס, וסיפחה אותה מבחינה מנהלית לעיר בורגוס, מרחק יום נסיעה מסאהגון. אחת התקנות קבעה שהכופר בגין רצח יהודי יהיה 500 סולידוס, שישולמו לראש המנזר. ב- 1268 המלך קבע נוסח שבועה מיוחד ליהודי סאהגון. מעט מאד ידוע על קורות יהודי סאהגון במאה ה-14, אך ידוע כי בשלהי המאה ישבו 30 משפחות במקום, שהתפרנסו מחקלאות ושירותים למנזר, שסביבו התקיימה העיר. ב-1401 הנרי השלישי נעתר לבקשת נציגי הקהילה, וציווה על ראש המנזר לא להתנכל להם ולכבד את זכויותיהם. למרות זאת גם קהילת סאהגון סבלה מהתרוששות, בדומה לקהילות קשטיליה באמצע המאה ה- 15. המידע האחרון על יהודי סאהגון הוא מ- 7 ביוני 1492, שבועות ספורים אחרי פקודת גירוש היהודים מספרד, כאשר ביקשו מהשלטונות פיצוי על חובות שלא שולמו להם, וכן כי לא ייאסרו בגין אי תשלום חובותיהם. בדומה למקומות אחרים, גם תושבי סאהגון סירבו לשמוט את חובות היהודים שגורשו מן הממלכה.
קאסטרוחריז

עיר בצפון קאסטיליה, ספרד.


הקהילה היהודית בקאסטרוחריז הייתה מן הקהילות הוותיקות בספרד. הקהילה מתועדת במאה ה-10 בפסק-דין של שליט קאסטיליה, שפסק קנס שווה על הריגת יהודי על הריגת איכר נוצרי.

במות המלך אלפונסו ה-6 (1109) שוחררו תושבי העיר מתשלום קנסות על התפרעות נגד יהודים, וב-1118 אישר אלפונסו ה-7 את האיסור למנות יהודי או מומר חדש לעמדת שררה על נוצרים.

היישוב היהודי בעיר נידלדל וחדל להתקיים עם גירוש ספרד בשנת 1492.
דואניאס

עיר בקאסטיליה, ספרד.

יישוב יהודי משגשג היה במקום במאה ה-13. בעקבות "המגיפה השחורה" (1348- 1349) נפגעו היהודים והקהילה התרוששה.

אחרי שפורסם הצו בדבר הפרדת מגורי היהודים מהנוצרים, הורו פרדינאנד ואיזאבלה, מלכי ספרד, שלא לגבות מסים עקיפים מבתים בבעלות נוצרית ששכנו ברובע היהודי החדש. במאי 1492 טענו יהודי דואניאס שלא יספיקו לעזוב את העיר למועד שנקבע בצו הגירוש כיוון שמונעים מהם את מכירת נכסיהם ופדיון חובותיהם, וכי אנשי המקום באים אליהם בתביעות שאבד עליהם הכלח.
קאלאהורה

עיר בצפון ספרד.


הקהילה היהודית בקאלאהורה הייתה מן הקהילות הוותיקות ביותר בקאסטיליה. קאלאהורה נחשבה למקום שבו נפטר ר' אברהם אבן עזרא (1167).

במאות 14-13 התגוררו בעיר יותר מ-50 משפחות יהודיות, היהודים היו בעלי כרמים ואדמות אחרות וניהלו עסקים מצליחים.

ב-1370 יצאו רבים מבני הקהילה לחיות במלכות נאבארה הסמוכה, בשל הקלות במסים שהונהגו שם. במאה ה-15 הורע מצבם הכלכלי של יהודי קאלאהורה והמלך הסכים להקל את עול המסים על יהודי העיר.

ב-2 ביולי 1492, עם הגירוש הכללי, עזבו יהודי קאלאהורה את עירם. כעבור חודש ימים ציווה פרדינאנד המלך להפוך את בית-הכנסת לכנסיה, ועודד את תושבי העיר להתיישב ברובע היהודי בכך שפטר אותם ממסים.
מיראנדה דה אברו

אחת הקהילות הוותיקות בקאסטיליה, ספרד.


כבר ב- 1099 הושוו יהודי-המקום בזכויותיהם עם הנוצרים והמאורים בעיר, והמצב נשאר בעינו עד אמצע המאה ה-14. ב-1360 פרצה מלחמת-אזרחים ואחד הצדדים ערך טבח ביהודים. הצד המנצח העניש את הפורעים ואת שלטונות העיר ויחד עם זאת העניק לתושבי העיר ארכה של שנה לפרעון החובות ליהודים.

באמצע המאה ה-15 הייתה ליהודי מיראנדה זכות הבעלות על בתי-הכנסת, הזכות להשתתף בדיון על נטל המסים ולעשות עבודה בימי א' בשבוע שלא בפרהסיה; הם גם פוטרו מתשלום מסים לקתדרלה. ב-1485 הוטל על הקהילה מס מיוחד לכיסוי הוצאות המלחמה נגד גראנאדה. אחרי גירוש ספרד (1492) נמסר בית-הכנסת הגדול למועצת העיר.
פרר
אבולעפיה
FERRER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה).

פרר הוא גרסה ספרדית של המילה הלטינית פררוס שפירושה "נפח" או "מוכר של מתכות".

מאחר שכתב העברי "פ" מודגשת מתחלפת לעתים קרובות עם "פ" לא מודגשת, השם פריירה יכול להיות קשור גם במילה הספרדית / פורטוגזית פריירה שפירושה "עץ אגס". על כן אפשר ששם משפחה זה אומץ במקור ע"י משפחה עסקה בגידול או במסחר בפירות. פריירה יכול להיות גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה קשור בשמה של העיר פרארה באיטליה; היישוב היהודי במקום מתועד החל מהמאה ה-13 ואפשר שראשיתו כבר במאה ה-11.

פרריוס מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1215; פארריוס ופרריוס במאה ה-13; פרר ב-1413; פריר ב-1431; פרוס במאה ה-15; פאראר ופראר במאה ה-16; פריארה ב-1601; פריירה ב-1614; דה פררה במאה ה-17; פרו ב-1704; ופריר ב-1730.

פריירה מתועד בשנת 1618; דה פריירה בשנת 1623; פרירה ב-1644; פררה ב-1661; פרייר ב-1670; ופרירה ב-1720.

פריירה מתועד כשם משפחה יהודי בעיר בורדו, צרפת, בשנת 1614. פרר מוזכר כשם משפחה יהודי בשנת 1413 בעיר פרפיניאן, דרום צרפת.
ABULAFIA, ABULAFFIA, ABULEFIA, ABUALEFIA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). אבולעפיה נגזר מהביטוי הערבי אבו אל-עלפיה, הפירוש המילולי "אבי הבריאות/חיים טובים", שם משפחה שאומץ על ידי רופאים מוסלמים ויהודים. מסמכים ספרדיים מתעדים איותים שונים של השמות אבנפיה, אבינפיה ואבניאפיה; במאה ה-14 - אפיה (Afia, Affia), אבלפיה ואבולפיה (משוייכים בעיקר לאזור של קורדובה בספרד) ועפיה במאה ה-15 - אבינגפיה, אבולפיו, הבולפיה ואבונפיה.

הצורות האיטלקיות של השם כוללות את בולאפי (Bolaffi), שהוא דומה מאוד לשם האנגלי בולאפיי.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אבולעפיה כוללים את המשורר ופרשן התלמוד מאיר אבולעפיה (1244-1170), ראש יהודי קסטיליה; הפילוסוף הספרדי אברהם בן שמואל אבולעפיה (1291-1240), מראשוני המקובלים; ושמואל הלוי אבולעפיה, איש מדע ומתרגמן ספרדי בן המאה ה-13.
אבולעפיה, מאיר הלוי
שלמה הלוי
משורר. מאיר בן טודרוס הלוי אבולעפיה היה בן לאחת המשפחות המפורסמות של טולדו, חוקר הלכה ומנהיג יהודי קסטיליה. הוא היה אחד ממתנגדיו החריפים ביותר של הרמב"ם, סירב לקבל את ההנחות הבסיסיות שלו ותקף אותו באופן נמרץ. למרות זאת, אבולעפיה העריך מאוד את הרמב"ם וביטא זאת בהספד שחיבר עם מותו ב-1205.
שיריו של אבולעפיה משקפים את חייו כאדם שהיה מעורה במטב החברה של ימיו, התיידד עם בני משפחות מכובדות ולכבודם כתב שירי תהילה והספדים. הוא הושפע מן הדור הראשון של המשוררים שהשתייכו לאסכולת ספרד, ובמיוחד ממשה בן-עזרא. שתיים מיצירותיו הרבות שרדו: האחת היא תרגום לעברית של אלמאטמאד מלך סביליה (1059-1040) – ניסיון ראשון להעביר לעברית מעט מטעמה של הספרות הערבית שנכתבה בספרד; היצירה האחרת היא אוסף של שירים מחורזים על מיסוי, המעידים על יכולתו לשלב שירה ומציאות. נפטר בטולדו.
שלמה הלוי (1315-1435) , משורר. דון שלמה בן משה הלוי נולד בבורגוס, ספרד. היה איש עסקים ומלומד, מומחה בלימודי תנ"ך ובשירה העברית. ב-1388 נשלח לאנגליה ביחד עם 60 אצילים ספרדים נוצרים כערבון לתשלום חוב של 600,000 פרנקים, שאותם היה חייב המלך חואן הראשון מקסטיליה לדוכס מלנקסטר. הם הגיעו ללונדון ושם הוחזקו תקופה ארוכה. מבית כלאו באנגליה שלח מכתב לחברו דון מאיר אלגוואדיש, רופא יהודי מפורסם ומדינאי בקסטיליה. במכתב זה תיאר את מצבו וצירף לו שני שירים: אחד על געגועיו לחברו, והאחר פרודיה ארוכה על שירים ליטורגיים, כדוגמת "מי כמוך". במכתבו הוא קורא לעצמו "האיש ששר את תהילת האל בארצות נוכרים". שנה לאחר מכן, ב-1390, התנצר. אחרי התנצרותו נודע כפאבלו דה סנטה מאריה וב-1414 מונה לתפקיד הגבוה ביותר בהיררכיה של הכנסייה בעיר מולדתו ונודע כתיאולוג נוצרי ומשורר. נפטר בבורגוס, ספרד.
אבולעפיה, מאיר הלוי
שלמה הלוי
משורר. מאיר בן טודרוס הלוי אבולעפיה היה בן לאחת המשפחות המפורסמות של טולדו, חוקר הלכה ומנהיג יהודי קסטיליה. הוא היה אחד ממתנגדיו החריפים ביותר של הרמב"ם, סירב לקבל את ההנחות הבסיסיות שלו ותקף אותו באופן נמרץ. למרות זאת, אבולעפיה העריך מאוד את הרמב"ם וביטא זאת בהספד שחיבר עם מותו ב-1205.
שיריו של אבולעפיה משקפים את חייו כאדם שהיה מעורה במטב החברה של ימיו, התיידד עם בני משפחות מכובדות ולכבודם כתב שירי תהילה והספדים. הוא הושפע מן הדור הראשון של המשוררים שהשתייכו לאסכולת ספרד, ובמיוחד ממשה בן-עזרא. שתיים מיצירותיו הרבות שרדו: האחת היא תרגום לעברית של אלמאטמאד מלך סביליה (1059-1040) – ניסיון ראשון להעביר לעברית מעט מטעמה של הספרות הערבית שנכתבה בספרד; היצירה האחרת היא אוסף של שירים מחורזים על מיסוי, המעידים על יכולתו לשלב שירה ומציאות. נפטר בטולדו.
שלמה הלוי (1315-1435) , משורר. דון שלמה בן משה הלוי נולד בבורגוס, ספרד. היה איש עסקים ומלומד, מומחה בלימודי תנ"ך ובשירה העברית. ב-1388 נשלח לאנגליה ביחד עם 60 אצילים ספרדים נוצרים כערבון לתשלום חוב של 600,000 פרנקים, שאותם היה חייב המלך חואן הראשון מקסטיליה לדוכס מלנקסטר. הם הגיעו ללונדון ושם הוחזקו תקופה ארוכה. מבית כלאו באנגליה שלח מכתב לחברו דון מאיר אלגוואדיש, רופא יהודי מפורסם ומדינאי בקסטיליה. במכתב זה תיאר את מצבו וצירף לו שני שירים: אחד על געגועיו לחברו, והאחר פרודיה ארוכה על שירים ליטורגיים, כדוגמת "מי כמוך". במכתבו הוא קורא לעצמו "האיש ששר את תהילת האל בארצות נוכרים". שנה לאחר מכן, ב-1390, התנצר. אחרי התנצרותו נודע כפאבלו דה סנטה מאריה וב-1414 מונה לתפקיד הגבוה ביותר בהיררכיה של הכנסייה בעיר מולדתו ונודע כתיאולוג נוצרי ומשורר. נפטר בבורגוס, ספרד.
שלמה הלוי
שלמה הלוי (1315-1435) , משורר. דון שלמה בן משה הלוי נולד בבורגוס, ספרד. היה איש עסקים ומלומד, מומחה בלימודי תנ"ך ובשירה העברית. ב-1388 נשלח לאנגליה ביחד עם 60 אצילים ספרדים נוצרים כערבון לתשלום חוב של 600,000 פרנקים, שאותם היה חייב המלך חואן הראשון מקסטיליה לדוכס מלנקסטר. הם הגיעו ללונדון ושם הוחזקו תקופה ארוכה. מבית כלאו באנגליה שלח מכתב לחברו דון מאיר אלגוואדיש, רופא יהודי מפורסם ומדינאי בקסטיליה. במכתב זה תיאר את מצבו וצירף לו שני שירים: אחד על געגועיו לחברו, והאחר פרודיה ארוכה על שירים ליטורגיים, כדוגמת "מי כמוך". במכתבו הוא קורא לעצמו "האיש ששר את תהילת האל בארצות נוכרים". שנה לאחר מכן, ב-1390, התנצר. אחרי התנצרותו נודע כפאבלו דה סנטה מאריה וב-1414 מונה לתפקיד הגבוה ביותר בהיררכיה של הכנסייה בעיר מולדתו ונודע כתיאולוג נוצרי ומשורר. נפטר בבורגוס, ספרד.