מאגרי המידע של אנו
מאגרי המידע של אנו
חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

משולם בן קלונימוס מרומא

תאריך לידה:
מאה ה -10
תאריך פטירה:
מאה ה -11
מקום לידה:
רומא
מקום פטירה:
מיינץ
סוג אישיות:
Poet
מספר פריט:
199062
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

מיינץ

MAINZ

בעברית: מגנצא; ביידיש: מגנצא; בצרפתית: מיינס

עיר במדינת ריינלנד-פפאלץ שבגרמניה, על גדות נהר הריין. מיינץ היא בירת המדינה.

 

המאה ה-21

במיינץ קיימת קהילה יהודית, הצומחת בקצב מהיר. בית כנסת חדש נבנה על ידי האדריכל מנואל הרץ בשנת 2010 באתר של בית הכנסת שנהרס על ידי הנאצים בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938).

יהודי מיינץ מונים כ-2,000 נפש. מעט מעל מחציתם רשומים כחברי הקהילה, והיתר אינם מסונפים.

 

היסטוריה

קהילת מיינץ היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות בגרמניה. יש להניח כי יהודים הגיעו לעיר כסוחרים בעידן הרומי ואולי אף הקימו שם רובע מגורים. יש הסוברים כי משפחת קלונימוס המפורסמת עברה מהעיר לוקה (Lucca) שבאיטליה למיינץ לבקשת המלך קרל הגדול במאה התשיעית. אחרים מעלים את הסברה שיהודים הגיעו למיינץ בשנת 917. אין אישוש מהימן לטענות האלה.

כראייה שקהילה יהודית מאורגנת התקיימה ככל הנראה במיינץ במאה העשירית, מובאת הכרזה של מועצת כנסייה במיינץ בשנת 906, האומרת שההורג יהודי בזדון ייחשב כרוצח לכל דבר. ארכיבישוף פרידריך, הארכיבישוף הקתולי של מיינץ (937-954), איים על היהודים בגירוש או המרת דת בכפייה, ואף הגביל את פעילותם המסחרית.

בשנת 1012, לאחר שכומר התגייר, נצטוו יהודי מייינץ על ידי הקיסר היינריך השני להתנצר או לעזוב את העיר. המגורשים הורשו לחזור מאוחר יותר והמשיכו לקחת חלק פעיל במסחר בעיר, שהייתה מרכז סחר על נהר הריין. בשנת 1080 נמלטו יהודים רבים ממיינץ לאחר שהואשמו בהצתות, שבהן נפגע גם הרובע היהודי. הם התיישבו בעיר שפייר, והקימו את הקהילה היהודית שם.

 

מסעות הצלב

בתחילת מסע הצלב הראשון (1096) קיבל ראש הקהילה במיינץ, קלונימוס בן משולם, תמורת סכום כסף נכבד, כתב פקודה מאת הקיסר היינריך הרביעי, המבטיח את הגנת היהודים בעיר מפני הפורעים. כ-1,300 יהודים התכנסו באחוזת ארכיבישוף העיר למצוא מחסה מהתוקפים. הבטחת הקיסר לא קויימה, ולאחר מצור קצר בן יומיים, פתחו השומרים את שערי הארמון לפורעים. ב-28 במאי 1096, 3 ימים לפני חג השבועות (ג' בסיוון ד'תתנ"ו) חדרו הצלבנים למקום ותקפו את היהודים. היהודים, שהיו חמושים, נלחמו בפורעים הצלבנים בחירוף נפש, אך בסופו של דבר גברה ידם של הפורעים. למעלה מ-1,000 יהודים מצאו את מותם במתקפה הזאת. מיעוטם נרצחו בידי הפורעים, רובם העדיפו לשלוח יד בנפשם ולמות על קידוש השם, וכמה מהם לא עמדו בניסיון והסכימו להמיר את דתם לנצרות. תמורת כופר רב, קלונימוס בן משולם וקבוצה של כ-60 מעשירי הקהילה הוברחו מהעיר ומצאו מקלט ברודסהיים, אך גם הם נתפסו בידי הפורעים בהנהגתו של הרוזן אמיקו מפלונהיים ונרצחו. קלונימוס בן משולם שלח יד בנפשו. בית הכנסת (שנזכר לראשונה בשנת 1093) ורובו של הרובע היהודי הועלו באש.

מות הקדושים של יהודי מיינץ הונצח במאה ה-12 כדוגמה להקרבה עליונה, עקדה. הכרוניקה של ר' שלמה בן שמעון מתארת ​​את מעשי ההקרבה וקידוש השם של פרעות תתנ"ו. הוא אף טוען שקהילת מיינץ היא הקהילה היהודית הקדומה והידועה ביותר על נהר הריין.

קמעא קמעא התאוששה הקהילה בשנים שלאחר הפרעות. הקיסר היינריך הרביעי התיר ליהודים שהתנצרו בכפייה לשוב ליהדות, וקבע שגם היהודים ייהנו גם מ"שלום המלך", שהוכרז לראשונה במיינץ, אשר הסדיר מערכת שיפוטית ליישוב סכסוכים בדרכי שלום. במהלכו של מסע הצלב השני (1147) נרצחו גם כמה מיהודי מיינץ. במסע הצלב השלישי (1189-92), יהודי מיינץ לא נפגעו בזכות ההגנה הנחרצת של הקיסר פרידריך הראשון ברברוסה. ברברוסה אף הכריז על "השלום האימפריאלי הגדול", שהרחיב את "שלום המלך" המקורי של הקיסר היינריך הרביעי והחיל אותו על כל האימפריה.

 

רדיפות ופרעות

בשנת 1259 נצטוו יהודי מיינץ ללבוש טלאי מזהה על בגדיהם. בשנים 1281 ו-1283 היו יהודים רבים קורבנות של עלילות דם. באותה התקופה בית הכנסת הועלה באש. בשנת 1286, כמה מיהודי מיינץ, יחד עם יהודים מהקהילות השכנות של שפייר, וורמס ואופנהיים, נטלו חלק בניסיון הכושל לעלות לארץ ישראל בהנהגתו של רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג. רכושם של אלה שהצליחו בפועל הוחרם, ורבי מאיר נתפס ונכלא עד סוף ימיו.

במהלך פרעות "המוות השחור" (1349), כמעט כל הקהילה נספתה. כמה מהם מתו בלחימה נגד ההמון שהאשים אותם במגיפה, אך הרוב (כ-3,000 נפש) נספו בלהבות בית הכנסת והרובע היהודי, שהיהודים עצמם הציתו במעשה של קידוש השם. בשנת 1356 החלו היהודים להתגורר מחדש במיינץ. עם זאת, הקהילה לא שבה לימי הזוהר שלה בעבר.

מסי היהודים, שהושתו על הקהילה ב-1295 וחודש ב-1366, העיקו על היהודים יותר ויותר. ב-1385 הקהילה העלתה מס בשווי של 3,000 גולדן, כ"ביטוי של הכרת טובה" על הגנה מפני פורעים במקומות שונים.

שורה של רדיפות וגירושים התרחשו בשנים הבאות. ב-1438 נהרסו בית הכנסת ובית הקברות, ב-1462 היה גירוש, וב-1473 בית הכנסת הוסב לכנסייה, ומצבות קבורה נגזלו ושימשו לבנייה.

 

מצב כלכלי

עד המחצית השנייה של המאה ה-12 עסקו יהודי מיינץ בפעילות מסחרית תוססת, וכבר בשלב מוקדם של פעילותם המסחרית השתתפו בירידי קלן. החל מתקופה זו ואילך, החלפנות הייתה עיסוק חשוב בקרב יהודי מיינץ, כמו בכל יתר הקהילות הגרמניות. רשומות מהמאה ה-12, ובמיוחד מהמאה ה-13, מעידות שלעתים קרובות כנסיות ומנזרים היו חייבים כסף ליהודים.

מ-1286 ועד סוף המאה ה-14 עמד בראש הקהילה היהודית מנהיג שנקרא ה"יודנבישוף", שמונה על ידי הארכיבישוף, ואיתו לא פחות מארבעה פרנסים שהיוו יחד את ה"יודנראט", היא מועצת היהודים. ב -1390 סבלה יהדות מיינץ מהפסד כספי גדול, כאשר מלך בוהמיה, הקיסר ואצלאב הרביעי, שמט את כל חובותיו ליהודים.

 

תורה והלכה

במאה העשירית נוסדה ישיבה במיינץ על ידי משפחת קלונימוס. הישיבה זכתה למעמד רם ביהדות בזכות רבי גרשום בן יהודה, הידוע כרבנו גרשום מאור הגולה, ותלמידיו ובני דורו, יהודה הכהן, יעקב בן יקר, יצחק הלוי ויצחק בן יהודה.התקנות שקבע רבנו גרשום, חלו על שלוש קהילות הריין (מיינץ, וורמס ושפייר), אבל הוכרו גם ביתר קהילות גרמניה ואירופה, וניתן להן תוקף של הלכה פסוקה, עובדה אשר תרמה למוניטין התורני של קהילת מיינץ.

בשנת 1150 התאגדו הרבנים של שפייר, וורמס ומיינץ (ועד קהילות שו"ם) בייסוד בית דין ליהודי גרמניה. הכינוסים של רבני הוועד התקיימו במיינץ (בשנים 1150, 1223, 1245, 1307 ו-1381) ופסקי ההלכה שלהם והחלטותיהם, הידועים כ"תקנות שו"ם", הוכרו על ידי שאר הקהילות בגרמניה ואף מחוצה לה.

רבה של מיינץ, יעקב בן משה מולין (1356- 1427), הידוע כמהרי"ל, תיקן עבור קהילות הריין תקנות בעניינים רבים ושונים. גולת הכותרת של כתביו, "ספר המנהגים", (שנערך וסודר בידי תלמידו ר' אלעזר בן יעקב, המכונה זלמן משוטיגווערא, מהעיר סנט גור) מכיל תיאור מפורט של מנהגים הנוגעים לחיי היום יום בבית ובבית הכנסת והוא מהווה סמכות עליונה למקור מנהגי יהדות גרמניה. ספר זה הוא גם מקור למנהגי יהדות אשכנז, אשר ניתוספו לשולחן ערוך.

בין חכמי מיינץ בשיא ימי הביניים (המאות ה -11 עד ה -13) בלטו גם:

ר' נתן בן מכיר בן יהודה;(בסביבות 1100)
ר' אליעזר בן נתן (בסביבות 1150)
ר' משולם בן קלינומוס (בסביבות 1150)
ר' יהודה בן קלינומוס בן משה (בסביבות 1175)
ר' ברוך בן שמואל (בסביבות 1200)
ור' מאיר מרוטנבורג (1220-1293)

היו גם כמה מלומדים בני קהילת ממיינץ בעת החדשה, בעיקר מייקל קריזנאך, יצחק ברניס, יוסף דרנבורג ולודוויג במברגר. במברגר היה מנהיג מהפכת 1848, ואחד המנהיגים המרכזיים של הליברלים הגרמנים (1823-1899). בשנת 1933 היו שלמה לוי ומשה במברגר רבנים של הזרם המרכזי והקהילות האורתודוקסיות.

 

העת החדשה

בתחילת העת החדשה חיו רק יהודים בודדים במיינץ. המעטים הללו גורשו בשנת 1579, אך קהילה חדשה הוקמה מחדש בשנת 1583, מחוזקת על ידי הגירה מפרנקפורט, (1614), וורמס (1615) והנאו. בשנת 1630 מונה רב לקהילה באישור השלטונות, והוקם בית כנסת שנבנה בשנת 1639. בית כנסת נוסף נבנה בשנת 1673, הורחב ושופץ בשנת 1717, ושוב בשנת 1773. הוא הוסב מאוחר יותר למרכז קהילתי.

בתקופת הכיבוש הצרפתי (1644-1648) סבלו היהודים מהגבלות חמורות. בהשפעת ה"טולנראנזפטנט" ("צו הסובלנות"), שהוציא הקיסר יוסף השני ב-1781, שהרחיב את חופש הדת של נוצרים לא קתולים תושבי הממלכה ההבסבורגית, היטיב הארכיבישוף-אלקטור את מעמדם המשפטי של היהודים, ואפשר להם לפתוח בתי הספר יהודיים וגם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים.

לאחר כיבושה של מיינץ בידי הרפובליקה הצרפתית (1792) בוטל מס הגולגולת, ה"לייבזול", מס מיוחד שהיהודים נאלצו לשלם ברוב מדינות אירופה מימי הביניים ועד ראשית המאה התשע עשרה. ב-12 בספטמבר 1798 הוסרו שערי הגטו, ויהודים החלו לרכוש בתי מגורים בקרב האוכלוסייה המקומית. קהילת מיינץ שלחה צירים לכנס הסנהדרין של נפוליאון בפריז ב-1806. ב-1820 הם קיבלו אזרחות, ובשנת 1841 שוויון מלא כאזרחי הרפובליקה הצרפתית.

באמצע המאה ה-19 התפצלה הקהילה כאשר הרב יוסף אוב הציג רפורמות דת, כמו שימוש בעוגב, בבית כנסת שנבנה לאחרונה (1856). מרקוס להמן ייסד בית ספר תיכון שההוראה בו הייתה בשפות זרות בשנת 1859. עד שחוקק החוק הפרוסי משנת 1876, שהסדיר פרישת חברים מקהילות דתיות, נותרו האורתודוקסים בתוך הקהילה, ונפרדו ממנה רק מאוחר יותר.

יהודים אורתודוקסים, שהתנגדו לשיטות הרפורמיות ופרשו מהקהילה, ייסדו לעצמם בית כנסת ארעי בפינת הרחובות פלכמרקט ומרגרטנסטראסה. לאחר מכן נבנה במקום בית כנסת בשנת 1879, והוא הורחב לכ-300 מתפללים.יהודי מזרח אירופה ערכו את תפילותיהם תפילה ב-13 מרגרטנשטיין, שהוקם בשנות ה-80 של המאה ה-19. הקהילה חנכה בשנת 1913 בית כנסת חדש בהינדנבורגשטראסה, עם 580 מושבים לגברים ו -482 נשים. בשנת 1929, הקהילה האורתודוכסית הקימה בית כנסת חדש.

במאה ה-19 גדלה האוכלוסייה היהודית של מיינץ, ובמאה ה-20 היא פחתה. במאה ה-20 ירד גם אחוז היהודים  מכלל האוכלוסייה:

2,665 נפש (5.8%) בשנת 1861
2,998 נפש (5.8%) בשנת 1871
3,104 נפש (3.7%) בשנת 1900
2,738 נפש (2.5%) בשנת 1925
ו-2,730  נפש (1.8%) בשנת 1933

 

תקופת השואה

בפרעות ליל הבדולח (9 - 10 בנובמבר 1938), נבזז ונשרף בית הכנסת של הזרם המרכזי (כולל המוזיאון והספרייה). פנים בית הכנסת האורתודוכסי נהרס והוצת, אך השריפה כובתה. בית הכנסת של היהודים המזרח אירופאים נהרס ונבזז. יהודי אחד נרצח, שניים שמו קץ לחייהם ו-60 גברים יהודים גורשו למחנה הריכוז בוכנוואלד. ב-17 במאי 1939 נותרו רק 1,452 יהודים במיינץ.

בית הכנסת האורתודוכסי נהרס כליל ב-1939/40, ולאחר מכן נערכו התפילות במרכז הקהילתי (2 פורסטרשטראסה), עד הגירוש הסופי. זרם העוזבים אוזן חלקית על ידי זרם של פליטים שהגיעו לעיר מהאיזורים הכפריים. בחדשים מארס וספטמבר 1942 גורשו רוב יהודי מיינץ לפולין ולטרזינשטט, וב-10 בפברואר 1943 גורשו הנותרים. בין 1,300 ל-1,400 יהודים ממיינץ נספו בשואה.

 

לאחר המלחמה

הקהילה היהודית של מיינץ הוקמה מחדש על ידי ניצולים באוקטובר 1945, ובית כנסת נפתח ב-1947. ב-1952 הועבר בית הכנסת למבנה בפורסטרשטראסה, אשר הוחזר לקהילה. בית הכנסת שופץ והורחב בשנת 1966, ומשרד ממשלתי הוקם במקום שבו היה בית הכנסת ההרוס של הזרם המרכזי. בשנת 1988, כמה מעמודי התווך המקוריים של הבניין הוסבו לאנדרטה. הקהילה גדלה מ-80 נפש ב-1948 ל-122 נפש ב-1970.

רומא

בירת איטליה.

הקהילה היהודית ברומא היא ככל הנראה הקהילה העתיקה ביותר באירופה. יהודים ישבו ברומא בימי החשמונאים, במאה השנייה לפני הספירה. בנאומו של קיקרו ברומא בשנת 59 לפני הספירה, ציין הסופר והמדינאי הרומי את חשיבותה המספרית של הקהילה היהודית ואת השפעתה באסיפות עם. הקהילה גדלה אחרי חורבן בית-שני (70 לספירה) ואחרי מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), כשהובאו לרומא שבויים וגולים רבים מיהודה הכבושה. משפחות יהודיות ברומא מוצאן מגולים אלה, כמו דה-רוסי ("מן האדומים"), דה-וקי ("מן הזקנים") ואחרות.

שער-טיטוס, שהקימו הרומאים בשנת 81 לספירה, לאחר נצחונם על יהודה, ניצב עדיין בקצה "הרחוב המקודש" ברומא. על השער תבליטים של מצעד המנצחים, דמות הקיסר ברכב הניצחון, שבויים יהודים וחיילים נושאים את השלל – כלי בית-המקדש לרבות מנורות שבעת הקנים.

במשך המאה השנייה לספירה התגבשה הקהילה היהודית ברומא וגדלה. ובסוף המאה היו ברומא לא פחות מ-12 בתי-כנסת ומספר היהודים בעיר נאמד ב-40,000 אלף, אף שלא עלה למעשה על 10,000. רוב היהודים התפרנסו כחנוונים או כבעלי-מלאכה, אך היו ביניהם גם רופאים, סופרים ושחקנים. נתגלו ברומא שש קאטאקומבות ששימשו כבתי-עלמין ליהודים ובהן כ-500 כתובות, רובן ביוונית ומיעוטן בעברית.

עם הכרזת הנצרות כדת נסבלת בקיסרות (במאה הרביעית) חלה הרעה מיידית במצב היהודים, ואספסוף נוצרי העלה באש אחד מבתי-הכנסת בעיר. הוואנדאלים שכבשו את רומא בשנת 455 גזלו גם את כלי-המקדש מירושלים שהובאו לרומא כשלל, והעבירום למעוזם בצפון-אפריקה. רומא חדלה להיות בירת הקיסרות ומספר היהודים הלך ופחת עם שאר תושבי העיר.

עם נפילת הקיסרות המערבית (476) נעשה הבישוף של רומא, לימים האפיפיור, לגורם הקובע ובמשך תקופה של 1,400 שנה עוצבו חיי היהודים ברומא בדפוסים שנקבעו על-פי קווי המדיניות האפיפיורית בתחום זה. את היסודות למדיניות זאת הניח גריגוריוס הראשון (604-509); אין יתרון ליהודים בפני החוק, אך זכותם לקיים ללא הפרעה את בתי-הכנסת ואת מנהגי דתם.

עד לתקופת הרפורמציה הקתולית במאה ה-16 נטו ברומא להקל בחומרת הגזירות האנטי-יהודיות ולקיים בהקפדה את אמצעי ההגנה שהאפיפיורים היו נוקטים מפעם לפעם לטובת היהודים.

במאה ה-10 התחילה רומא להתבלט כמקום תורה, בזכות המתיבתא ("הישיבה") המקומית וחכמיה ר' קלונימוס בן משה, אבי ר' משולם בן קלונימוס הגדול, ר' יעקב הגאון, ראש הישיבה, ור' נתן בן יחיאל בעל הערוך; וכן פייטנים מסוגו של שלמה בן יהודה "הבבלי". את נוסח התפילה קיבלו יהודי רומא מארץ-ישראל ומסרו אותו, בגלגול ראשון של "מנהג רומי", לקהילות אשכנז בצפון. התהליך קשור בשמו של ר' מנחם בן שלמה בן יצחק, בעל "מדרש שכל טוב". בני משפחת ענו המשיכו ביצירה ספרותית גם במאה ה-13, לצד משוררים דוגמת עמנואל הרומי שכתב עברית ואיטלקית כאחד.

בנימין מטודלה מצא ברומא, באמצע המאה ה-12, קהילה בת מאתיים נפש לערך "בת מעמד חברתי גבוה" ללא מיסים מיוחדים, מהם גם בשירות האפיפיור. מלבד אפיפיורים בודדים שנטו חסד ליהודים, ובעיקר בוניפאציוס התשיעי (1404-1389), נהג "הכס הקדוש" כדרך המסדרים המחמירים, והתנכל ליהודים. השלטונות המקומיים והאספסוף העירוני עשו זאת בדרכים משלהם. פעמיים נשרף התלמוד ברומא (1245, 1322); באמצע המאה ה-13 הונהג אות-הקלון ובתחילת אותה המאה אף גורשו היהודים זמנית מן העיר על-פי הוראות האפיפיור באביניון.

שינוי לטובה חל בתקופת הרנסאנס, כאשר מעמד האפיפיורים התחזק בפני לחצים למיניהם ודעתם הייתה פנויה יותר לענייני תרבות. לכל אחד מהם היה רופא יהודי אישי, ומספר מלווי-הכספים היהודיים ברומא לא הוגבל כבשאר מקומות באיטליה.

עם הזמן התפרנסו רבים מבני הקהילה כחייטים, ובאמצע המאה ה-16 אף נחתם הסכם עם עמיתיהם הלא-יהודים למניעת תחרות פרועה. בימיו של האפיפיור קלמנס השביעי זכו דוד הראובני ושלמה מולכו לקבלת פנים נלהבת בבואם לרומא, והבנקאי היהודי דניאל דה פיזה חיבר ברשותו של האפיפיור נוסח מתוקן של חוקת הקהילה המקומית. החשמן דה ויטרבו למד קבלה מפי אליהו לויטא, ויעקב מאנטינו, רופאו האישי של פאולוס ה-3, נתמנה מרצה באוניברסיטת רומא (1539).

במחצית הראשונה של המאה ה-16 כבר נקלטו בעיר רבים מגולי ספרד, למורת רוחם של הוותיקים שחששו למעמדם. גולי ספרד הקימו בתי-כנסת נוסח ארגון, קסיטליה, קטלוניה וסיציליה. תקופת-מה התקיימו בעיר גם בתי-כנסת של יוצאי צרפת ואשכנז. עם הרפורמציה הקתולית נשתנה המצב תכלית שינוי. ב-1542 הוקם ברומא בית-דין האינקוויזיציה על-פי הדוגמה הספרדית וכעבור 11 שנה נשרף בכיכר העיר נזיר פרנציסקני שעבר ליהדות.

בשנת 1543 נפתח מעון למשתמדים, והיהודים חוייבו לשאת בחלק גדול מהוצאות החזקתו. ב-1553 נידונו לשריפה התלמוד וספרי קודש רבים ועד סוף המאה ה-18 היו נערכים אצל יהודי רומא חיפושים אחר "ספרים אסורים". הרוח החיה בהסתה היה החשמן קאראפה, לימים האפיפיור פאולוס הרביעי. מיד עם כניסתו לתפקיד (1555) פירסם בולה שהקימה לתחייה את הגזירות הכנסייתיות נגד היהודים במלוא חומרתן: חובת ההפרדה ב"גטו", אפליה בלבוש, איסור על רכישת נכסי מקרקעין בידי יהודים ואיסור העסקת רופאים יהודים בבתי נוצרים. כמו-כן נאסר על היהודים המסחר במצרכי מזון, ולמעשה הם הוגבלו לסחר-מכר בבגדים ישנים ובסחורות משומשות. גריגוריוס ה-13 חידש את חובת ההאזנה של יהודים להטפות מיסיונריות.

הגטו היהודי ברומא שכן על הגדה השמאלית של הטיבר, והיה מועד לשִטפונות. לתוכו דחסו את כל יהודי העיר, יותר מ-5,000 נפש. בלילות ובימי חג נוצריים נסגרו שערי הגטו, ואילו בימי הקרנבל נאלצו יהודים להשתתף במרוץ, לאורך הרחוב הראשי של רומא, לצהלת ההמון. על היהודים נאסר לומר תהילים בהלוויות ולהקים מצבות על קברות מתיהם. על גזירות אלה ואחרות חזר פיוס השישי גם במחצית השנייה של המאה ה-18. עם זאת יש לציין, שבכל תקופה של רדיפות נהגו האפיפיורים להגן על יהודי רומא מפני עלילות-דם.

בינואר 793ו ניצל הגטו בנס מזעם ההמון, בשל הידיעות על המהפכה בצרפת, ורבים מאנשי הגטו אף הושמו במאסר. הצבא הצרפתי כבש את העיר בפברואר 1798 והעניק ליהודים שוויון-זכויות. ב-1811 הוקמה ברומא הקונסיסטוריה נוסח צרפת, אבל עם החזרת שלטון האפיפיורים חודשו הגזירות ביתר שאת והן נמשכו (פרט לחמשת חודשי הרפובליקה הרומית תחת מאציני 1849) עד שנכנס לרומא צבא איטליה המאוחדת ב-1870.

באוקטובר אותה השנה ביטל המלך את כל האפליות מטעמי דת ויהודי רומא הושוו בזכויותיהם החוקיות לשאר תושבי העיר. בתחילת המאה העשרים הרסה העירייה את הגטו הישן והקימה במקום בית-כנסת מפואר. על כס הרבנות ברומא ישב אז הרב קסטיליוני, מאחרוני המשוררים העבריים מן האסכולה האיטלקית, ואחריו כיהן (עד 1934) הרב אנצילו סצ'רדוטי. קהילת רומא לא חזרה לעמדת הבכורה בחיי הציבור היהודי באיטליה אלא בתקופה שלאחר מלחמת-העולם הראשונה, עם התפתחותה הכללית של המטרופוליון.

ערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ישבו ברומא קרוב ל-14,000 יהודים.


תקופת השואה

למרות החוקים האנטי יהודיים שחוקק המשטר הפאשיסטי של מוסוליני באיטליה, לא סבלו יהודי רומא ממאורעות המלחמה, וגרמניה לא כפתה על המדינות בנות בריתה את מדיניות השמדת היהודים. אולם מיד אחרי כניעתה של איטליה לבנות הברית ב-8 בספטמבר 1943, ציווה הימלר לאסור ולגרש את כל היהודים מרומא ומהסביבה – יותר מ-10,000 איש. מפקד הס"ס ברומא, קאפלר, דרש מן הקהילה למסור לו תוך 36 שעות 50 ק"ג זהב, ולא – יוצאו להורג 200 יהודים; הזהב נמסר במועד. כעבור שלושה ימים גזלה המשטרה הגרמנית תעודות עתיקות ממשרדי הקהילה וכעבור זמן קצר גם את אוספי הספרים יקרי המציאות מבית-מדרש לרבנים.

ב-16 באוקטובר ערכו הגרמנים חיפושים מבית לבית ואסרו כל יהודי שנפל לידיהם; 1,007 גברים, נשים וילדים שנתפסו באותו היום הועברו לאושוויץ. מאז ועד שחרור העיר, ב-4 ביוני 1944, ערכו הגרמנים מצוד שיטתי בבתים ובמוסדות נוצריים שהיו חשודים בהסתרת יהודים; כך הגיע מספר המגורשים לאושוויץ ל-2,091 איש (1,067 גברים, 743 נשים ו-281 ילדים). עוד 73 יהודים היו בין 335 העצורים שהוצאו להורג בפקודת קאפלר במערות מחוץ לרומא, כתגמול על מעשי הפרטיזנים. האפיפיור סירב להוקיע בפומבי את רדיפות היהודים, אף שהסכים לתת מקלט ליהודים במוסדות קתוליים, לרבות בוותיקן.

בשנת 1975 התגוררו ברומא, לפי אומדן, 15,000 יהודים, מהם כ-3,000 יהודים יוצאי לוב שהגיעו לרומא אחרי מלחמת ששת-הימים (1967). רוב היישוב היהודי היה עדיין מרוכז בשכונות היהודיות המסורתיות.

רומא הייתה הקהילה היחידה באיטליה שריבויה הטבעי נמצא בקו עלייה, ושיעור הפריון מתקרב לזה של האוכלוסייה האיטלקית בכללה. שיעור הנישואין גבוה למדי, ואחוז הזוגות המעורבים נמוך. רמת ההשכלה והמעמד החברתי נמוכים ביחס לשאר הקהילות במדינה; עדיין קיימת שכבה גדולה של חנוונים ורוכלים, ומעבר של יהודים למקצועות טכניים ולמקצועות חופשיים איטי למדי.

הקהילה שומרת אמונים למסורת הדתית. מלבד בית-הכנסת הגדול "מנהג איטליאנו" היו עוד שני בתי-מדרש בנוסח זה, בית כנסת אשכנזי ושני בתי-כנסת ספרדיים. ופעלו שלושה מוסדות חינוך יהודיים מגן-ילדים ועד בית ספר תיכון. בעיר פעלו בית-מדרש לרבנים, מוסדות צדקה של הקהילה, בית-חולים יהודי, בית-יתומים ומעון לנכים.

בשנת 1997 חיו ברומא 15,00 יהודים. בעיר שוכנת הרבנות הראשית של איטליה, ויוצאים לאור ארבעה כתבי-עת יהודיים.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
משולם בן קלונימוס מרומא
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

מיינץ

מיינץ

MAINZ

בעברית: מגנצא; ביידיש: מגנצא; בצרפתית: מיינס

עיר במדינת ריינלנד-פפאלץ שבגרמניה, על גדות נהר הריין. מיינץ היא בירת המדינה.

 

המאה ה-21

במיינץ קיימת קהילה יהודית, הצומחת בקצב מהיר. בית כנסת חדש נבנה על ידי האדריכל מנואל הרץ בשנת 2010 באתר של בית הכנסת שנהרס על ידי הנאצים בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938).

יהודי מיינץ מונים כ-2,000 נפש. מעט מעל מחציתם רשומים כחברי הקהילה, והיתר אינם מסונפים.

 

היסטוריה

קהילת מיינץ היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות בגרמניה. יש להניח כי יהודים הגיעו לעיר כסוחרים בעידן הרומי ואולי אף הקימו שם רובע מגורים. יש הסוברים כי משפחת קלונימוס המפורסמת עברה מהעיר לוקה (Lucca) שבאיטליה למיינץ לבקשת המלך קרל הגדול במאה התשיעית. אחרים מעלים את הסברה שיהודים הגיעו למיינץ בשנת 917. אין אישוש מהימן לטענות האלה.

כראייה שקהילה יהודית מאורגנת התקיימה ככל הנראה במיינץ במאה העשירית, מובאת הכרזה של מועצת כנסייה במיינץ בשנת 906, האומרת שההורג יהודי בזדון ייחשב כרוצח לכל דבר. ארכיבישוף פרידריך, הארכיבישוף הקתולי של מיינץ (937-954), איים על היהודים בגירוש או המרת דת בכפייה, ואף הגביל את פעילותם המסחרית.

בשנת 1012, לאחר שכומר התגייר, נצטוו יהודי מייינץ על ידי הקיסר היינריך השני להתנצר או לעזוב את העיר. המגורשים הורשו לחזור מאוחר יותר והמשיכו לקחת חלק פעיל במסחר בעיר, שהייתה מרכז סחר על נהר הריין. בשנת 1080 נמלטו יהודים רבים ממיינץ לאחר שהואשמו בהצתות, שבהן נפגע גם הרובע היהודי. הם התיישבו בעיר שפייר, והקימו את הקהילה היהודית שם.

 

מסעות הצלב

בתחילת מסע הצלב הראשון (1096) קיבל ראש הקהילה במיינץ, קלונימוס בן משולם, תמורת סכום כסף נכבד, כתב פקודה מאת הקיסר היינריך הרביעי, המבטיח את הגנת היהודים בעיר מפני הפורעים. כ-1,300 יהודים התכנסו באחוזת ארכיבישוף העיר למצוא מחסה מהתוקפים. הבטחת הקיסר לא קויימה, ולאחר מצור קצר בן יומיים, פתחו השומרים את שערי הארמון לפורעים. ב-28 במאי 1096, 3 ימים לפני חג השבועות (ג' בסיוון ד'תתנ"ו) חדרו הצלבנים למקום ותקפו את היהודים. היהודים, שהיו חמושים, נלחמו בפורעים הצלבנים בחירוף נפש, אך בסופו של דבר גברה ידם של הפורעים. למעלה מ-1,000 יהודים מצאו את מותם במתקפה הזאת. מיעוטם נרצחו בידי הפורעים, רובם העדיפו לשלוח יד בנפשם ולמות על קידוש השם, וכמה מהם לא עמדו בניסיון והסכימו להמיר את דתם לנצרות. תמורת כופר רב, קלונימוס בן משולם וקבוצה של כ-60 מעשירי הקהילה הוברחו מהעיר ומצאו מקלט ברודסהיים, אך גם הם נתפסו בידי הפורעים בהנהגתו של הרוזן אמיקו מפלונהיים ונרצחו. קלונימוס בן משולם שלח יד בנפשו. בית הכנסת (שנזכר לראשונה בשנת 1093) ורובו של הרובע היהודי הועלו באש.

מות הקדושים של יהודי מיינץ הונצח במאה ה-12 כדוגמה להקרבה עליונה, עקדה. הכרוניקה של ר' שלמה בן שמעון מתארת ​​את מעשי ההקרבה וקידוש השם של פרעות תתנ"ו. הוא אף טוען שקהילת מיינץ היא הקהילה היהודית הקדומה והידועה ביותר על נהר הריין.

קמעא קמעא התאוששה הקהילה בשנים שלאחר הפרעות. הקיסר היינריך הרביעי התיר ליהודים שהתנצרו בכפייה לשוב ליהדות, וקבע שגם היהודים ייהנו גם מ"שלום המלך", שהוכרז לראשונה במיינץ, אשר הסדיר מערכת שיפוטית ליישוב סכסוכים בדרכי שלום. במהלכו של מסע הצלב השני (1147) נרצחו גם כמה מיהודי מיינץ. במסע הצלב השלישי (1189-92), יהודי מיינץ לא נפגעו בזכות ההגנה הנחרצת של הקיסר פרידריך הראשון ברברוסה. ברברוסה אף הכריז על "השלום האימפריאלי הגדול", שהרחיב את "שלום המלך" המקורי של הקיסר היינריך הרביעי והחיל אותו על כל האימפריה.

 

רדיפות ופרעות

בשנת 1259 נצטוו יהודי מיינץ ללבוש טלאי מזהה על בגדיהם. בשנים 1281 ו-1283 היו יהודים רבים קורבנות של עלילות דם. באותה התקופה בית הכנסת הועלה באש. בשנת 1286, כמה מיהודי מיינץ, יחד עם יהודים מהקהילות השכנות של שפייר, וורמס ואופנהיים, נטלו חלק בניסיון הכושל לעלות לארץ ישראל בהנהגתו של רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג. רכושם של אלה שהצליחו בפועל הוחרם, ורבי מאיר נתפס ונכלא עד סוף ימיו.

במהלך פרעות "המוות השחור" (1349), כמעט כל הקהילה נספתה. כמה מהם מתו בלחימה נגד ההמון שהאשים אותם במגיפה, אך הרוב (כ-3,000 נפש) נספו בלהבות בית הכנסת והרובע היהודי, שהיהודים עצמם הציתו במעשה של קידוש השם. בשנת 1356 החלו היהודים להתגורר מחדש במיינץ. עם זאת, הקהילה לא שבה לימי הזוהר שלה בעבר.

מסי היהודים, שהושתו על הקהילה ב-1295 וחודש ב-1366, העיקו על היהודים יותר ויותר. ב-1385 הקהילה העלתה מס בשווי של 3,000 גולדן, כ"ביטוי של הכרת טובה" על הגנה מפני פורעים במקומות שונים.

שורה של רדיפות וגירושים התרחשו בשנים הבאות. ב-1438 נהרסו בית הכנסת ובית הקברות, ב-1462 היה גירוש, וב-1473 בית הכנסת הוסב לכנסייה, ומצבות קבורה נגזלו ושימשו לבנייה.

 

מצב כלכלי

עד המחצית השנייה של המאה ה-12 עסקו יהודי מיינץ בפעילות מסחרית תוססת, וכבר בשלב מוקדם של פעילותם המסחרית השתתפו בירידי קלן. החל מתקופה זו ואילך, החלפנות הייתה עיסוק חשוב בקרב יהודי מיינץ, כמו בכל יתר הקהילות הגרמניות. רשומות מהמאה ה-12, ובמיוחד מהמאה ה-13, מעידות שלעתים קרובות כנסיות ומנזרים היו חייבים כסף ליהודים.

מ-1286 ועד סוף המאה ה-14 עמד בראש הקהילה היהודית מנהיג שנקרא ה"יודנבישוף", שמונה על ידי הארכיבישוף, ואיתו לא פחות מארבעה פרנסים שהיוו יחד את ה"יודנראט", היא מועצת היהודים. ב -1390 סבלה יהדות מיינץ מהפסד כספי גדול, כאשר מלך בוהמיה, הקיסר ואצלאב הרביעי, שמט את כל חובותיו ליהודים.

 

תורה והלכה

במאה העשירית נוסדה ישיבה במיינץ על ידי משפחת קלונימוס. הישיבה זכתה למעמד רם ביהדות בזכות רבי גרשום בן יהודה, הידוע כרבנו גרשום מאור הגולה, ותלמידיו ובני דורו, יהודה הכהן, יעקב בן יקר, יצחק הלוי ויצחק בן יהודה.התקנות שקבע רבנו גרשום, חלו על שלוש קהילות הריין (מיינץ, וורמס ושפייר), אבל הוכרו גם ביתר קהילות גרמניה ואירופה, וניתן להן תוקף של הלכה פסוקה, עובדה אשר תרמה למוניטין התורני של קהילת מיינץ.

בשנת 1150 התאגדו הרבנים של שפייר, וורמס ומיינץ (ועד קהילות שו"ם) בייסוד בית דין ליהודי גרמניה. הכינוסים של רבני הוועד התקיימו במיינץ (בשנים 1150, 1223, 1245, 1307 ו-1381) ופסקי ההלכה שלהם והחלטותיהם, הידועים כ"תקנות שו"ם", הוכרו על ידי שאר הקהילות בגרמניה ואף מחוצה לה.

רבה של מיינץ, יעקב בן משה מולין (1356- 1427), הידוע כמהרי"ל, תיקן עבור קהילות הריין תקנות בעניינים רבים ושונים. גולת הכותרת של כתביו, "ספר המנהגים", (שנערך וסודר בידי תלמידו ר' אלעזר בן יעקב, המכונה זלמן משוטיגווערא, מהעיר סנט גור) מכיל תיאור מפורט של מנהגים הנוגעים לחיי היום יום בבית ובבית הכנסת והוא מהווה סמכות עליונה למקור מנהגי יהדות גרמניה. ספר זה הוא גם מקור למנהגי יהדות אשכנז, אשר ניתוספו לשולחן ערוך.

בין חכמי מיינץ בשיא ימי הביניים (המאות ה -11 עד ה -13) בלטו גם:

ר' נתן בן מכיר בן יהודה;(בסביבות 1100)
ר' אליעזר בן נתן (בסביבות 1150)
ר' משולם בן קלינומוס (בסביבות 1150)
ר' יהודה בן קלינומוס בן משה (בסביבות 1175)
ר' ברוך בן שמואל (בסביבות 1200)
ור' מאיר מרוטנבורג (1220-1293)

היו גם כמה מלומדים בני קהילת ממיינץ בעת החדשה, בעיקר מייקל קריזנאך, יצחק ברניס, יוסף דרנבורג ולודוויג במברגר. במברגר היה מנהיג מהפכת 1848, ואחד המנהיגים המרכזיים של הליברלים הגרמנים (1823-1899). בשנת 1933 היו שלמה לוי ומשה במברגר רבנים של הזרם המרכזי והקהילות האורתודוקסיות.

 

העת החדשה

בתחילת העת החדשה חיו רק יהודים בודדים במיינץ. המעטים הללו גורשו בשנת 1579, אך קהילה חדשה הוקמה מחדש בשנת 1583, מחוזקת על ידי הגירה מפרנקפורט, (1614), וורמס (1615) והנאו. בשנת 1630 מונה רב לקהילה באישור השלטונות, והוקם בית כנסת שנבנה בשנת 1639. בית כנסת נוסף נבנה בשנת 1673, הורחב ושופץ בשנת 1717, ושוב בשנת 1773. הוא הוסב מאוחר יותר למרכז קהילתי.

בתקופת הכיבוש הצרפתי (1644-1648) סבלו היהודים מהגבלות חמורות. בהשפעת ה"טולנראנזפטנט" ("צו הסובלנות"), שהוציא הקיסר יוסף השני ב-1781, שהרחיב את חופש הדת של נוצרים לא קתולים תושבי הממלכה ההבסבורגית, היטיב הארכיבישוף-אלקטור את מעמדם המשפטי של היהודים, ואפשר להם לפתוח בתי הספר יהודיים וגם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים.

לאחר כיבושה של מיינץ בידי הרפובליקה הצרפתית (1792) בוטל מס הגולגולת, ה"לייבזול", מס מיוחד שהיהודים נאלצו לשלם ברוב מדינות אירופה מימי הביניים ועד ראשית המאה התשע עשרה. ב-12 בספטמבר 1798 הוסרו שערי הגטו, ויהודים החלו לרכוש בתי מגורים בקרב האוכלוסייה המקומית. קהילת מיינץ שלחה צירים לכנס הסנהדרין של נפוליאון בפריז ב-1806. ב-1820 הם קיבלו אזרחות, ובשנת 1841 שוויון מלא כאזרחי הרפובליקה הצרפתית.

באמצע המאה ה-19 התפצלה הקהילה כאשר הרב יוסף אוב הציג רפורמות דת, כמו שימוש בעוגב, בבית כנסת שנבנה לאחרונה (1856). מרקוס להמן ייסד בית ספר תיכון שההוראה בו הייתה בשפות זרות בשנת 1859. עד שחוקק החוק הפרוסי משנת 1876, שהסדיר פרישת חברים מקהילות דתיות, נותרו האורתודוקסים בתוך הקהילה, ונפרדו ממנה רק מאוחר יותר.

יהודים אורתודוקסים, שהתנגדו לשיטות הרפורמיות ופרשו מהקהילה, ייסדו לעצמם בית כנסת ארעי בפינת הרחובות פלכמרקט ומרגרטנסטראסה. לאחר מכן נבנה במקום בית כנסת בשנת 1879, והוא הורחב לכ-300 מתפללים.יהודי מזרח אירופה ערכו את תפילותיהם תפילה ב-13 מרגרטנשטיין, שהוקם בשנות ה-80 של המאה ה-19. הקהילה חנכה בשנת 1913 בית כנסת חדש בהינדנבורגשטראסה, עם 580 מושבים לגברים ו -482 נשים. בשנת 1929, הקהילה האורתודוכסית הקימה בית כנסת חדש.

במאה ה-19 גדלה האוכלוסייה היהודית של מיינץ, ובמאה ה-20 היא פחתה. במאה ה-20 ירד גם אחוז היהודים  מכלל האוכלוסייה:

2,665 נפש (5.8%) בשנת 1861
2,998 נפש (5.8%) בשנת 1871
3,104 נפש (3.7%) בשנת 1900
2,738 נפש (2.5%) בשנת 1925
ו-2,730  נפש (1.8%) בשנת 1933

 

תקופת השואה

בפרעות ליל הבדולח (9 - 10 בנובמבר 1938), נבזז ונשרף בית הכנסת של הזרם המרכזי (כולל המוזיאון והספרייה). פנים בית הכנסת האורתודוכסי נהרס והוצת, אך השריפה כובתה. בית הכנסת של היהודים המזרח אירופאים נהרס ונבזז. יהודי אחד נרצח, שניים שמו קץ לחייהם ו-60 גברים יהודים גורשו למחנה הריכוז בוכנוואלד. ב-17 במאי 1939 נותרו רק 1,452 יהודים במיינץ.

בית הכנסת האורתודוכסי נהרס כליל ב-1939/40, ולאחר מכן נערכו התפילות במרכז הקהילתי (2 פורסטרשטראסה), עד הגירוש הסופי. זרם העוזבים אוזן חלקית על ידי זרם של פליטים שהגיעו לעיר מהאיזורים הכפריים. בחדשים מארס וספטמבר 1942 גורשו רוב יהודי מיינץ לפולין ולטרזינשטט, וב-10 בפברואר 1943 גורשו הנותרים. בין 1,300 ל-1,400 יהודים ממיינץ נספו בשואה.

 

לאחר המלחמה

הקהילה היהודית של מיינץ הוקמה מחדש על ידי ניצולים באוקטובר 1945, ובית כנסת נפתח ב-1947. ב-1952 הועבר בית הכנסת למבנה בפורסטרשטראסה, אשר הוחזר לקהילה. בית הכנסת שופץ והורחב בשנת 1966, ומשרד ממשלתי הוקם במקום שבו היה בית הכנסת ההרוס של הזרם המרכזי. בשנת 1988, כמה מעמודי התווך המקוריים של הבניין הוסבו לאנדרטה. הקהילה גדלה מ-80 נפש ב-1948 ל-122 נפש ב-1970.

רומא
רומא

בירת איטליה.

הקהילה היהודית ברומא היא ככל הנראה הקהילה העתיקה ביותר באירופה. יהודים ישבו ברומא בימי החשמונאים, במאה השנייה לפני הספירה. בנאומו של קיקרו ברומא בשנת 59 לפני הספירה, ציין הסופר והמדינאי הרומי את חשיבותה המספרית של הקהילה היהודית ואת השפעתה באסיפות עם. הקהילה גדלה אחרי חורבן בית-שני (70 לספירה) ואחרי מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), כשהובאו לרומא שבויים וגולים רבים מיהודה הכבושה. משפחות יהודיות ברומא מוצאן מגולים אלה, כמו דה-רוסי ("מן האדומים"), דה-וקי ("מן הזקנים") ואחרות.

שער-טיטוס, שהקימו הרומאים בשנת 81 לספירה, לאחר נצחונם על יהודה, ניצב עדיין בקצה "הרחוב המקודש" ברומא. על השער תבליטים של מצעד המנצחים, דמות הקיסר ברכב הניצחון, שבויים יהודים וחיילים נושאים את השלל – כלי בית-המקדש לרבות מנורות שבעת הקנים.

במשך המאה השנייה לספירה התגבשה הקהילה היהודית ברומא וגדלה. ובסוף המאה היו ברומא לא פחות מ-12 בתי-כנסת ומספר היהודים בעיר נאמד ב-40,000 אלף, אף שלא עלה למעשה על 10,000. רוב היהודים התפרנסו כחנוונים או כבעלי-מלאכה, אך היו ביניהם גם רופאים, סופרים ושחקנים. נתגלו ברומא שש קאטאקומבות ששימשו כבתי-עלמין ליהודים ובהן כ-500 כתובות, רובן ביוונית ומיעוטן בעברית.

עם הכרזת הנצרות כדת נסבלת בקיסרות (במאה הרביעית) חלה הרעה מיידית במצב היהודים, ואספסוף נוצרי העלה באש אחד מבתי-הכנסת בעיר. הוואנדאלים שכבשו את רומא בשנת 455 גזלו גם את כלי-המקדש מירושלים שהובאו לרומא כשלל, והעבירום למעוזם בצפון-אפריקה. רומא חדלה להיות בירת הקיסרות ומספר היהודים הלך ופחת עם שאר תושבי העיר.

עם נפילת הקיסרות המערבית (476) נעשה הבישוף של רומא, לימים האפיפיור, לגורם הקובע ובמשך תקופה של 1,400 שנה עוצבו חיי היהודים ברומא בדפוסים שנקבעו על-פי קווי המדיניות האפיפיורית בתחום זה. את היסודות למדיניות זאת הניח גריגוריוס הראשון (604-509); אין יתרון ליהודים בפני החוק, אך זכותם לקיים ללא הפרעה את בתי-הכנסת ואת מנהגי דתם.

עד לתקופת הרפורמציה הקתולית במאה ה-16 נטו ברומא להקל בחומרת הגזירות האנטי-יהודיות ולקיים בהקפדה את אמצעי ההגנה שהאפיפיורים היו נוקטים מפעם לפעם לטובת היהודים.

במאה ה-10 התחילה רומא להתבלט כמקום תורה, בזכות המתיבתא ("הישיבה") המקומית וחכמיה ר' קלונימוס בן משה, אבי ר' משולם בן קלונימוס הגדול, ר' יעקב הגאון, ראש הישיבה, ור' נתן בן יחיאל בעל הערוך; וכן פייטנים מסוגו של שלמה בן יהודה "הבבלי". את נוסח התפילה קיבלו יהודי רומא מארץ-ישראל ומסרו אותו, בגלגול ראשון של "מנהג רומי", לקהילות אשכנז בצפון. התהליך קשור בשמו של ר' מנחם בן שלמה בן יצחק, בעל "מדרש שכל טוב". בני משפחת ענו המשיכו ביצירה ספרותית גם במאה ה-13, לצד משוררים דוגמת עמנואל הרומי שכתב עברית ואיטלקית כאחד.

בנימין מטודלה מצא ברומא, באמצע המאה ה-12, קהילה בת מאתיים נפש לערך "בת מעמד חברתי גבוה" ללא מיסים מיוחדים, מהם גם בשירות האפיפיור. מלבד אפיפיורים בודדים שנטו חסד ליהודים, ובעיקר בוניפאציוס התשיעי (1404-1389), נהג "הכס הקדוש" כדרך המסדרים המחמירים, והתנכל ליהודים. השלטונות המקומיים והאספסוף העירוני עשו זאת בדרכים משלהם. פעמיים נשרף התלמוד ברומא (1245, 1322); באמצע המאה ה-13 הונהג אות-הקלון ובתחילת אותה המאה אף גורשו היהודים זמנית מן העיר על-פי הוראות האפיפיור באביניון.

שינוי לטובה חל בתקופת הרנסאנס, כאשר מעמד האפיפיורים התחזק בפני לחצים למיניהם ודעתם הייתה פנויה יותר לענייני תרבות. לכל אחד מהם היה רופא יהודי אישי, ומספר מלווי-הכספים היהודיים ברומא לא הוגבל כבשאר מקומות באיטליה.

עם הזמן התפרנסו רבים מבני הקהילה כחייטים, ובאמצע המאה ה-16 אף נחתם הסכם עם עמיתיהם הלא-יהודים למניעת תחרות פרועה. בימיו של האפיפיור קלמנס השביעי זכו דוד הראובני ושלמה מולכו לקבלת פנים נלהבת בבואם לרומא, והבנקאי היהודי דניאל דה פיזה חיבר ברשותו של האפיפיור נוסח מתוקן של חוקת הקהילה המקומית. החשמן דה ויטרבו למד קבלה מפי אליהו לויטא, ויעקב מאנטינו, רופאו האישי של פאולוס ה-3, נתמנה מרצה באוניברסיטת רומא (1539).

במחצית הראשונה של המאה ה-16 כבר נקלטו בעיר רבים מגולי ספרד, למורת רוחם של הוותיקים שחששו למעמדם. גולי ספרד הקימו בתי-כנסת נוסח ארגון, קסיטליה, קטלוניה וסיציליה. תקופת-מה התקיימו בעיר גם בתי-כנסת של יוצאי צרפת ואשכנז. עם הרפורמציה הקתולית נשתנה המצב תכלית שינוי. ב-1542 הוקם ברומא בית-דין האינקוויזיציה על-פי הדוגמה הספרדית וכעבור 11 שנה נשרף בכיכר העיר נזיר פרנציסקני שעבר ליהדות.

בשנת 1543 נפתח מעון למשתמדים, והיהודים חוייבו לשאת בחלק גדול מהוצאות החזקתו. ב-1553 נידונו לשריפה התלמוד וספרי קודש רבים ועד סוף המאה ה-18 היו נערכים אצל יהודי רומא חיפושים אחר "ספרים אסורים". הרוח החיה בהסתה היה החשמן קאראפה, לימים האפיפיור פאולוס הרביעי. מיד עם כניסתו לתפקיד (1555) פירסם בולה שהקימה לתחייה את הגזירות הכנסייתיות נגד היהודים במלוא חומרתן: חובת ההפרדה ב"גטו", אפליה בלבוש, איסור על רכישת נכסי מקרקעין בידי יהודים ואיסור העסקת רופאים יהודים בבתי נוצרים. כמו-כן נאסר על היהודים המסחר במצרכי מזון, ולמעשה הם הוגבלו לסחר-מכר בבגדים ישנים ובסחורות משומשות. גריגוריוס ה-13 חידש את חובת ההאזנה של יהודים להטפות מיסיונריות.

הגטו היהודי ברומא שכן על הגדה השמאלית של הטיבר, והיה מועד לשִטפונות. לתוכו דחסו את כל יהודי העיר, יותר מ-5,000 נפש. בלילות ובימי חג נוצריים נסגרו שערי הגטו, ואילו בימי הקרנבל נאלצו יהודים להשתתף במרוץ, לאורך הרחוב הראשי של רומא, לצהלת ההמון. על היהודים נאסר לומר תהילים בהלוויות ולהקים מצבות על קברות מתיהם. על גזירות אלה ואחרות חזר פיוס השישי גם במחצית השנייה של המאה ה-18. עם זאת יש לציין, שבכל תקופה של רדיפות נהגו האפיפיורים להגן על יהודי רומא מפני עלילות-דם.

בינואר 793ו ניצל הגטו בנס מזעם ההמון, בשל הידיעות על המהפכה בצרפת, ורבים מאנשי הגטו אף הושמו במאסר. הצבא הצרפתי כבש את העיר בפברואר 1798 והעניק ליהודים שוויון-זכויות. ב-1811 הוקמה ברומא הקונסיסטוריה נוסח צרפת, אבל עם החזרת שלטון האפיפיורים חודשו הגזירות ביתר שאת והן נמשכו (פרט לחמשת חודשי הרפובליקה הרומית תחת מאציני 1849) עד שנכנס לרומא צבא איטליה המאוחדת ב-1870.

באוקטובר אותה השנה ביטל המלך את כל האפליות מטעמי דת ויהודי רומא הושוו בזכויותיהם החוקיות לשאר תושבי העיר. בתחילת המאה העשרים הרסה העירייה את הגטו הישן והקימה במקום בית-כנסת מפואר. על כס הרבנות ברומא ישב אז הרב קסטיליוני, מאחרוני המשוררים העבריים מן האסכולה האיטלקית, ואחריו כיהן (עד 1934) הרב אנצילו סצ'רדוטי. קהילת רומא לא חזרה לעמדת הבכורה בחיי הציבור היהודי באיטליה אלא בתקופה שלאחר מלחמת-העולם הראשונה, עם התפתחותה הכללית של המטרופוליון.

ערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ישבו ברומא קרוב ל-14,000 יהודים.


תקופת השואה

למרות החוקים האנטי יהודיים שחוקק המשטר הפאשיסטי של מוסוליני באיטליה, לא סבלו יהודי רומא ממאורעות המלחמה, וגרמניה לא כפתה על המדינות בנות בריתה את מדיניות השמדת היהודים. אולם מיד אחרי כניעתה של איטליה לבנות הברית ב-8 בספטמבר 1943, ציווה הימלר לאסור ולגרש את כל היהודים מרומא ומהסביבה – יותר מ-10,000 איש. מפקד הס"ס ברומא, קאפלר, דרש מן הקהילה למסור לו תוך 36 שעות 50 ק"ג זהב, ולא – יוצאו להורג 200 יהודים; הזהב נמסר במועד. כעבור שלושה ימים גזלה המשטרה הגרמנית תעודות עתיקות ממשרדי הקהילה וכעבור זמן קצר גם את אוספי הספרים יקרי המציאות מבית-מדרש לרבנים.

ב-16 באוקטובר ערכו הגרמנים חיפושים מבית לבית ואסרו כל יהודי שנפל לידיהם; 1,007 גברים, נשים וילדים שנתפסו באותו היום הועברו לאושוויץ. מאז ועד שחרור העיר, ב-4 ביוני 1944, ערכו הגרמנים מצוד שיטתי בבתים ובמוסדות נוצריים שהיו חשודים בהסתרת יהודים; כך הגיע מספר המגורשים לאושוויץ ל-2,091 איש (1,067 גברים, 743 נשים ו-281 ילדים). עוד 73 יהודים היו בין 335 העצורים שהוצאו להורג בפקודת קאפלר במערות מחוץ לרומא, כתגמול על מעשי הפרטיזנים. האפיפיור סירב להוקיע בפומבי את רדיפות היהודים, אף שהסכים לתת מקלט ליהודים במוסדות קתוליים, לרבות בוותיקן.

בשנת 1975 התגוררו ברומא, לפי אומדן, 15,000 יהודים, מהם כ-3,000 יהודים יוצאי לוב שהגיעו לרומא אחרי מלחמת ששת-הימים (1967). רוב היישוב היהודי היה עדיין מרוכז בשכונות היהודיות המסורתיות.

רומא הייתה הקהילה היחידה באיטליה שריבויה הטבעי נמצא בקו עלייה, ושיעור הפריון מתקרב לזה של האוכלוסייה האיטלקית בכללה. שיעור הנישואין גבוה למדי, ואחוז הזוגות המעורבים נמוך. רמת ההשכלה והמעמד החברתי נמוכים ביחס לשאר הקהילות במדינה; עדיין קיימת שכבה גדולה של חנוונים ורוכלים, ומעבר של יהודים למקצועות טכניים ולמקצועות חופשיים איטי למדי.

הקהילה שומרת אמונים למסורת הדתית. מלבד בית-הכנסת הגדול "מנהג איטליאנו" היו עוד שני בתי-מדרש בנוסח זה, בית כנסת אשכנזי ושני בתי-כנסת ספרדיים. ופעלו שלושה מוסדות חינוך יהודיים מגן-ילדים ועד בית ספר תיכון. בעיר פעלו בית-מדרש לרבנים, מוסדות צדקה של הקהילה, בית-חולים יהודי, בית-יתומים ומעון לנכים.

בשנת 1997 חיו ברומא 15,00 יהודים. בעיר שוכנת הרבנות הראשית של איטליה, ויוצאים לאור ארבעה כתבי-עת יהודיים.