חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי רוסטוק

רוסטוק

Rostock

עיר במקלנבורג מערב-פומרניה, גרמניה.

נוכחות ראשונה של קהילה יהודית נרשמה ב-1279; שיא האוכלוסייה היהודית: 360 אנשים ב-1933; אוכלוסייה יהודית ב-1933: 360 אנשים.

רוסטוק הוקמה על ידי סוחרים באמצע המאה ה-13; ביניהם היו יהודים רבים. ב-1280 הקימו היהודים בית קברות מחוץ לעיר ליד קרופלין טור (Kroeplin Tor). הם גורשו מהעיר אחרי פרעות "המוות השחור" בשנים 1349-1348. רק החל מ-1868 הותר ליהודים להתיישב שוב ברוסטוק. היהודי הראשון שהתיישב בעיר היה גוסטב ישראל (Gustav Israel), יצרן סיגרים. תוך שנה האוכלוסייה היהודים גדלה ל-25 משפחות. קהילה יהודית מודרנית נוסדה ב-1868 או 1870. במשך עשורים רבים נערכו תפילות בבתים פרטיים. אנו יודעים שפונדק ברחוב לינדן/ריכארד ווגנר שימש גם למפגשים קהילתיים. בזכות מורשתו של מאיר גימפל, יהודי עשיר, יכלה הקהילה לרכוש חלקת אדמה באוגוסטנשטראסה 101 כדי להקים בניין בית כנסת. בית התפילה החדש תוכנן ועוצב על ידי האדריכל פרופ' לודוויג לוי. בספטמבר 1902, בית הכנסת קודש בחגיגיות בנוכחות הרב הראשי דר' פביאן פיילכנפלד (1910-1827). מגן דוד בגובה 18 מטר קישט את בית הכנסת החדש, שהיו לו קשתות בסגנון רומנסקי ורוזטות גותיות. בית הכנסת הכיל 350 מושבים, והיה בית הכנסת הגדול והייצוגי ביותר בדוכסות הגדולה מקלנבורג-שוורין (Mecklenburg-Schwerin). מבנה בית הכנסת כלל לפחות כיתה אחת, בה לימד מורה שיעורי דת ושיעורי עברית לילדי בית הספר היהודים. בדרך כלל, ילדים יהודים למדו בבתי ספר יסודיים ציבוריים. הקהילה, המורכבת מחברים אורתודוקסים וליברלים, שמרה על מסורות בית הכנסת השמרניות יותר.

לאחר 1870, הוקם בית עלמין יהודי על חלקת אדמה שהייתה חלק ממקום הקבורה הנוצרית של רוסטוק (היום: בלינדנפארק). הקבורה היהודית הראשונה התקיימה ב-1873. לאחר מכן בית העלמין התרחב ובסופו של דבר נרכש על ידי הקהילה היהודית. עד שנת 1942, יותר מ-360 אנשים נקברו שם. מצבות רבות (בערך 178) נשמרו; ביניהם מצבותיהם של היצרן זיגמונד ברנהרד (1934-1846) ושל בנו ארנולד (1944-1886), שהיה הנשיא האחרון של הקהילה היהודית של רוסטוק (1941-1938).

רבות מהמשפחות היהודיות של רוסטוק הגיעו מעיירות קטנות במקלנבורג והתפרנסו בעיקר מעסקי טקסטיל ומסחר בגרוטאות. עם זאת, הם הצליחו גם להשתלב בתחומי החיים המקצועיים, לעבוד כרופאים, עורכי דין וחוקרים ידועים באוניברסיטת ​​רוסטוק. האוכלוסייה היהודית גדלה מ-118 יהודים בשנת 1871 ל-221 בשנת 1880.

האנטישמיות התחזקה כאשר אוניברסיטת רוסטוק חגגה את יום השנה ה-500 שלה בשנת 1919. נישאו נאומים אנטישמיים. סטודנטים יהודים גורשו מהאוניברסיטה והחוזים של כל המדריכים היהודים הופסקו.

על כל פנים, בתחילת המאה (1900), מספרם של חברי הקהילה היהודית ברוסטוק היה הגבוה ביותר במקלנבורג. מספר האוכלוסייה היהודית גדל ב-1910 ל-317 נפשות, כולל היהודים שהתגוררו בוורנמונדה (Warnemuende). ב-1926 מושב הרבנות האזורי הועבר משווין (Schwerin) לרוסטוק. הרב הראשי דר' זיגפריד זילברשטיין (1935-1866) פיקח על כל הקהילות היהודיות במקלנבורג-שוורין משנת 1911 ועד 1934. החזן, ברנהרד סאוויץ (1930-1857) הגיע מליטא בשנת 1884 ושירת את קהילת רוסטוק במשך יותר מ-40 שנה.

ב-1933/32 מספר חברי הקהילה היהודית של רוסטוק הגיעה לשיא של בערך 360 אנשים (0.4% מכלל האוכלוסייה). 35 תלמידים יהודים קיבלו הדרכה דתית, ככל הנראה, על ידי המורה הס, ששימש גם כחזן הקהילה.

שלוש אגודות סעד – ארגון נשים יהודיות, שהוקם בשנת 1876; חברת תגמולים, שנוסדה בשנת 1922; ו"חברה קדישא", שהחלה לפעול ב-1902 – סיפקו עזרה לעניים ולנזקקים.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 יהודי אחד מהיינריכשאגן (Heinrichshagen), שישה משוואן (Schwaan), חמישה מזולזה (Suelze), ושמונה מווארנמונדה (Warnemuende) היו קשורים לקהילת רוסטוק.

תושבים מקומיים אכפו חרם נגד יהודים ברוסטוק. כבר בדצמבר 1932, הוטל חרם על חנויות ועסקים בבעלות יהודית. חרם אנטי-יהודי נוסף בוצע ב-11 במרץ 1933, כאשר אנשי עסקים יהודים נאלצו לסגור זמנית את חנויותיהם. החרם הארצי על עסקים יהודים יושם ברוסטוק כבר ב-30 במרץ 1933. משמרות אנשי ס"א הוצבו בפתח חנויות בבעלות יהודית. מרבית 57 החנויות, קליניקות רפואיות ומשרדים, שנפגעו מהמשמרות נאלצו להיסגר. בעלי ועובדי משרדים אויימו וגם הותקפו פיזית. בימים שלאחר מכן הועברו יהודים מקומיים נודעים "למשמורת מגן" ופרופסורים באוניברסיטאות יהודיות מקומיות פוטרו.

בגלל החרם, מספר יהודים מקומיים עזבו את העיר; אחדים היגרו לאנגליה, הולנד וכנראה שגם למדינות אחרות; אחדים עברו לערים גדולות בגרמניה. למרות זאת, באותה עת, הרבה יהודים עברו מהכפרים לרוסטוק. רבים מהם מצאו עבודה במפעל היהודי המקומי הגדול ביותר, המפעל לנעליים אורטופדיות "אמסא" (Emsa Works), בבעלות מקס סמואל, שהיה יו"ר הקהילה היהודית של רוסטוק. אחת מהעובדות הייתה אירמה בורכרדט (Irma Borchardt), שב-1933 פוטרה מעבודתה אך מצאה עבודה חדשה במפעלי "אסמא". שנים מספר לאחר מכן היא התחתנה. עם זאת, היא, בעלה ואמה חיו, כל הזמן, על קו העוני. ביולי 1942, אירמה, שהייתה באותה תקופה בהריון שבעה חודשים ומשפחתה גורשו לאושוויץ ומיד עם הגעתם נשלחו לתאי הגזים.

מפעלי "אמסה" נמסרו בכוח לידיים לא יהודיות והמשיכו בייצור בשמם החדש: מפעלי ווס (Voss Works). מספר רב של עסקים יהודיים ברוסטוק עברו לידיים אריות החל מ-1938. בסוף אוקטובר 1938, 40 יהודים ממוצא פולני נעצרו ברוסטוק וגורשו לגבול הפולני, ביניהם שמש הקהילה, אברהם גלוקסמן. רק 175 יהודים נותרו ברוסטוק ב-1938.

בית הכנסת נבזז בשעות המוקדמות של 10 בנובמבר 1938. ספרי קודש וחפצי פולחן הושלכו לרחוב והוצתו, ולאחר מכן הבניין נשרף לחלוטין; השריפה נמשכה 24 שעות. לוחמי האש הגנו רק על הבניינים הסמוכים מפני האש. פלוגות ס"ס וא"ס השחיתו בתים וחנויות בבעלות יהודית.

כ-70-60 יהודים נעצרו על ידי חברי ס"א ושוטרים ונלקחו לבית הכלא של המשטרה בנוייר מרקט (Neuer Markt). מאוחר יותר הם הועברו לבית הכלא המחוזי באלטשטרליץ (Altstrelitz). שם הם נאלצו לעבוד בביצות במשך מספר שבועות. ב-1944 הריסות בית הכנסת נפגעו מפצצה. הקהילה היהודית נאלצה למכור את האתר.

עד פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, יהודים נוספים עזבו את רוסטוק; בתחילת ספטמבר 1939, רק כ-70 יהודים חיו בעיר. ביולי ובנובמבר 1942, רוב היהודים הנותרים גורשו לאושוויץ-בירקנאו ולתרזיינשטאט. אין מידע רב על גורלם. אחרי הגירושים של 1942 נותרו רק 25 יהודים ברוסטוק. חלקם גויסו לעבודות כפייה בצרפת או בתוך הרייך הגרמני.

יותר מ-120 יהודים מקומיים נִספו בשואה. רק 14 תושבים יהודים שרדו אחרי התקופה הנאצית ברוסטוק. שתי נשים יהודיות חזרו לרוסטוק מתרזיינשטאט, אחרי המלחמה.

כיום באתר בית הכנסת לשעבר עומד בניין דירות. בשנת 1988 הוקמה לידו אנדרטת זיכרון. ב-1994, נוסדה קהילה יהודית חדשה על ידי מהגרים מברית המועצות לשעבר. ב-2004, הקהילה חגגה את פתיחתו של בית כנסת חדש. ב-2005 חיו 600 יהודים ברוסטוק.

-------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
198567
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
בית משפחת לברטוב. רוסטוק, גרמניה 1920
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות סוזי קימלשטיל, ישראל)

שוורין

Schwerin

עיר ובירת מקלנבורג-מערב פומרניה, גרמניה.

קיים רישום ראשון של קהילה יהודית בשוורין החל מ-1266; שיא האוכלוסייה היהודית: 391 אנשים בשנת 1875; בשנת 1933: 151 יהודים.

ליהודים מועטים הותר להתגורר בשוורין בשנת 1267. אחרי מאות שנים של פוגרומים, שריפות על המוקד וגירושים, היהודים הורשו לחזור לשוורין בשנת 1679, אך עם מגבלות: בנוסף לכך שנאלצו לשלם מסים מופרזים וכספי הגנה, הוטלו עליהם הגבלות עסקיות. כתוצאה מכך, האוכלוסייה היהודית באותה תקופה מעולם לא חרגה מעל 30 נפשות.

כאשר הוקלו המגבלות המסורבלות הללו, באמצע שנות ה-1700, שבו יהודים לשוורין. אף על פי שהקהילה קיבלה ב-1773 היתר לבנות בית כנסת, היא לא הצליחה, עד 1819, לאסוף את הכספים הדרושים. זמן קצר לאחר חנוכת בית הכנסת פרצו מהומות ה-"הפ-הפ" (Hep-Hep) נגד היהודים: המונים זועמים צעדו מול בית הכנסת וקראו: "סלקו את היהודים", אך מיהודי שוורין, בניגוד לבני דורם בערים אחרות, נחסכו הפוגרומים הקשים.

החל משנת 1933, כשהנהיגו הנאצים את החרם האנטי-יהודי, החלו יהודים רבים לעזוב את שוורין. מאוחר יותר, ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), פנים בית הכנסת נבזז, ולאחר מכן תכולת בית הכנסת נשרפה באחת מכיכרות העיר. חל איסור על הצתת בית הכנסת בגלל קרבתו לבניינים רבים. הנאצים הכריחו את היהודים להרוס את המבנה בעצמם. ב-1942 גורשו כל היהודים שנותרו בשוורין.

שלוש שנים אחרי המלחמה, קבוצת יהודים חזרה לשוורין וייסדה קהילה יהודית חדשה. ב-1947, 100 יהודים גרו בשוורין. אחרי רכישת שני בניינים ברחוב שבו עמד פעם בית הכנסת העתיק, הקהילה הפכה את אחד מהם לבית כנסת ואת השני למרכז קהילתי.

האוכלוסייה היהודית הצטמצמה במהלך העשורים שלאחר מכן (שלושה חברים בשנת 1980), אך הגעתם של יהודים, מברית המועצות לשעבר, לעיר הצעיר את הקהילה. ב-2005 חיו 1,000 יהודים בשוורין (יותר מכפליים מאוכלוסיית השיא שלפני המלחמה).

ב-1951, הוסר הלוט מעל לוח זיכרון באתר בית הכנסת לשעבר, וב-1983 הוחל תכנון של בניין, שישמש העתק מיניאטורי של בית הכנסת ההרוס (הפרוייקט ממומן על ידי קרן פורד ומדינת מקלנבורג-מערב פומרניה).

-----------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

גיסטרו

Güstrow 

עיר ובירת מחוז רוסטוק במקלנבורג-מערב פומרניה, גרמניה.

קיים רישום ראשון של קהילה יהודית בגיסטרו משנות ה-1200 המאוחרות; שיא האוכלוסייה היהודית: 223 אנשים בשנת 1860; בשנת 1933: 118 יהודים.

כאשר יהודים התיישבו לראשונה בגיסטרו בשנות ה-1200 המאוחרות, הם בנו בית כנסת והכשירו בית קברות. המשפטים האנטי-יהודיים, בהם הועמדו לדין יהודים על סירובם להתנצר, התרחשו בגיסטרו בשנת 1330. 20 יהודים הועלו על המוקד, חפציהם הוחרמו, ובית הכנסת הפך לכנסיה.

רק ב-1819 הותר למספר רב של יהודים להתיישב בגיסטרו, לאחר מכן האוכלוסייה היהודית גדלה במהירות, והגיעה לשיא של 223 אנשים ב-1860. חדרי התפילה של הקהילה לא הצליחו להכיל את הקהילה הגדלה, וב-1829, יומיים לפני ראש השנה היהודי, בית כנסת חדש נפתח לתפילה בעיר. בסמוך לבית הכנסת היו מרכז קהילתי ובית ספר.

ב-1910 האוכלוסייה היהודית של גיסטרו החלה להידלדל, וב-1933 נמנו 118 יהודים בגיסטרו (ו-50 ב-1937). ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), המוני תושבים מקומיים הרסו את בית הכנסת. ברצונם להבטיח את ההרס המוחלט של הבניין, הם לא רק הרטיבו את פנים הבניין בדלק, אלא גם ריססו את הקירות החיצוניים בדלק. השריפה שלאחר מכן הייתה כה עזה, עד שהבניין נשרף במשך למעלה מ-36 שעות. האספסוף העלה באש גם את אולם הטהרה ובבית הקברות הם ניפצו מצבות.

ב-1988 הוצב לוח זיכרון בבית הקברות.

-------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

ריבניץ

Ribnitz

ריבניץ-דמגארטן –  Ribnitz-Damgarte

עיר במחוז פורפומרן-רוגן במקלנבורג-פורפומרן, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: אמצע שנות ה-1400; האוכלוסייה היהודית מנתה 92 תושבים בשנת 1867; ו-17 תושבים בשנת 1933.

האוכלוסייה היהודית בריבניץ מעולם לא חרגה מעל 92 תושבים, מכיוון שהתקנות העירוניות הקשו על יהודים לשגשג מדי. שלטונות ריבניץ לא רק הגבילו את היהודים למגוון מצומצם של מקצועות, אלא גם הגבילו את מספר המחוזות בהם הם יכלו לנהל עסקים. הקהילה היהודית הקטנה התפללה בבית פרטי עד שנת 1830, כאשר הרשויות אישרו לקדש בית קברות יהודי, ורכישת בניין קטן ישן רעוע לשימוש כבית כנסת. בית הכנסת נסגר בשנת 1935, כשבאותה עת הקהילה התדלדלה משמעותית. למרות שרק 10 יהודים חיו בריבניץ ב-1935, הפגנות אנטי-יהודיות גדולות התרחשו בעיר.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר ,1938) בית הכנסת הנטוש הועלה באש ובית הקברות חולל.

בבית העלמין הוקם לוח זיכרון קטן.

---------------------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

שטרלזונד

Stralsund

עיר במקלנבורג-מערב פומרניה, גרמניה.

לראשונה נרשמה נוכחות יהודית באמצע שנות ה-1400; שיא האוכלוסייה היהודית: 172 היה בשנת 1797; ובשנת 1933: 160.

העיר שטרלזונד, שנוסדה באמצע שנות ה-1200, התפתחה במהירות לעיר המשגשגת ביותר בצפון גרמניה. למרות שהותר ליהודים לנהל עסקים בשטרלזונד, נאסר עליהם לגור בעיר. אולם, באמצע שנות ה-1400, הותר ליהודים לגור בשטרלזונד, אך בגטאות; הקהילה הזו, מימי הביניים, התגוררה ברחוב היהודים ("Jews' alley"), שם הם קידשו חדר תפילה. כמו שקרה בערים אחרות ברחבי גרמניה, הקהילה היהודית גורשה משטרלזונד בשנת 1492.

ב-1757 הוקמה הקהילה היהודית המודרנית. ב-1766 נמנו 35 יהודים וב-1784 – 119 יהודים. שלושים שנים מאוחר יותר, 1787-1786, הוקם בית כנסת חדש, יפה, שהכיל 200 מקומות ישיבה, בחצר האחורית ברחוב לנגן 69 (Langenstrasse). הוא היה בית הכנסת הראשון במקלנבורג-מערב פומרניה. בסמוך לבית הכנסת היה מקווה. ב-1913 בית הכנסת נבנה מחדש. עם חנוכתו ב-16 בספטמבר 1913, ראש עיריית שטרלזונד ארנסט אוגוסט פרידריך גרונוב (Gronow) ברך את הקהילה היהודית: "שאזרחינו היהודים יוכלו לחיות בשלום ובהרמוניה עם אזרחינו הנוצרים בעיר הזו כבעבר".

בתחילה, יהודי שטרלזונד קברו את מתיהם מחוץ לעיר. ב-1776, בנקאי נוצרי, יואכים אולריך פון גיזה (Joachim Ulrich von Giese), העניק מקום קבורה לילדה יהודייה, בת למשפחת הרץ, בשטח אחוזתו (Gut Niederhof). כתוצאה מכך התפתח בית קברות יהודי קטן. בשנת 1850 קודש בית קברות יהודי חדש בגרייפסוואלדר שוסיי (Greifswalder Chaussee), שהורחב בשנת 1912.

חוק היהודים משנת 1847 מטעם ממלכת פרוסיה הקל על תנאי המחיה הכלליים של היהודים בשטרלזונד ולהגדלת אוכלוסייתם ל-169 תושבים ב-1887. היהודים העשירים התגוררו בשכונות שהיו חביבות גם על ידי משפחות סוחרים נוצריות עשירות. למרות זאת, רוב יהודי שטרלזונד היו עניים. חשיבות מיוחדת עבור העיר הייתה התיישבותם של הסוחרים היהודים לאונרד טיץ (Leonhard Tietz) ואדולף ורטהיים (Adolf Wertheim). האחרון פתח ב-1852 את חנות המפעל הראשונה לכובעים בוואסרשטראסה (Wasserstrasse), המשרד הראשי העתידי של קבוצת ורטהיים. לאונרד טיץ פתח חנות, ב-1879, ברחוב אוסנרייר 31 (Ossenreyerstrasse).

בשנים 1933-1932 חיו בערך 160 יהודים בשטרלזונד. 20 ילדים יהודים קיבלו הדרכה דתית. שמעון למקה (Simon Lemke) שימש כדרשן וכחזן. "חברה קדישא", שנוסדה ב-1921, הייתה פעילה עדיין וגם קבוצת הצעירים ברתולד אוורבך (Berthold Auerbach). יתר על כן, סניפים של הארגונים היהודיים בפריסה ארצית (איגוד מרכזי של יהודים אזרחי גרמניה) וחיילי החזית היהודית של פדרציית הרייך פעלו בשטרלזונד ב-1930. 16 יהודים מרויגן (Ruegen), 12 מבארת (Barth), 8 מגרימן (Grimmen), 3 מטריבזיס (Tribsees), 3 מריכטנברג (Richtenberg), 5 מפרנצבורג (Franzburg) ו-1 מדמגרטן (Dammgarten) היו קשורים לקהילה היהודית בשטרלזונד.

בשנות ה-20 של המאה העשרים יהודי שטרלזונד לא הושפעו במיוחד מהתסיסה האנטישמית של הנאצים.

משנת 1933 ואילך, כדי ליישם את החרם האנטי-יהודי, הנאצים הציבו שומרים מול חנויות בבעלות יהודית כדי למנוע בכוח כניסה של לקוחות. לאחר מכן קיבלה מועצת העיר את ההחלטה הבאה: "על העירייה לעצור מיד את כל הקשרים העסקיים עם... סוחרים יהודים... על ממשלת העיר להבטיח שלא תבוצע שחיטה פולחנית נוספת...".

בסביבות 1934, בעת שהיינץ כהן ולואיז גנזן, אשה נוצרייה, חגגו את נישואיהם, אנשי ס"א הגיעו לביתם בפרנקנשטראסה 2, קטעו את החגיגה ולקחו את כהן למשמורת מגן. אותו דבר קרה לדוד מנדלבאום, שגם הוא התחתן עם אשה נוצרייה.

קרן שהוקמה על ידי הסוחר מוזס לזרוס ישראל (Moses Lazarus Israel) במטרה להעניק מלגות לצעירים, אולצה להתאחד, לפי החלטת ראש העירייה ב-7 בנובמבר 1939, עם קרן הקשורה לנאצים, שבמפורש לא כללה יהודים.

בין 1933 ל-1938, שליש מהאוכלוסייה היהודית עזבה את שטרלזונד. הם עברו לערים גרמניות אחרות, או היגרו למדינות שונות באירופה או מעבר לים. באוקטובר 1938, כ-22 יהודים ממוצא פולני גורשו משטרלזונד לפולין.

ב"ליל הבדולח" (ב-9 בנובמבר, 1938) עסקים בבעלות יהודית נבזזו וחלונותיהם נופצו. ב-5 בבוקר, ב-10 בנובמבר 1938, בית הכנסת ניזוק והועלה באש. הוא לא נשרף לגמרי; לאחר מכן נעשה בו שימוש לרעה ככיתה וכמחסן של שירותי החירום המקומי. כ-30 גברים יהודים נעצרו זמנית, ו-20 מהם נשלחו למחנה הריכוז זקסנהאוזן (Sachsenhausen). כעבור יום, בערב ה-11 בנובמבר, ארגנו הנאצים הפגנה אנטישמית באלטר מרקט (Alter Markt). רוב היהודים שנותרו נשלחו ב-פברואר 1940 ללובלין. בתחילת שנת 1944 גורשו יהודים נוספים משטרלזונד, הפעם לאושוויץ דרך שטטין (Stettin). לפחות 60 מיהודי שטרלזונד ניספו בשואה.

בשנת 1944 נהרס בניין בית הכנסת לשעבר במהלך פשיטה אווירית ואחר כך נהרס (1950).

אחרי המלחמה, מספר ניצולים חזרו לעיר. הם התכוונו להקים קהילה יהודית חדשה. אך הניסיון הזה נכשל בשל מספרם הקטן. ב-1955 בית הקברות היהודי בגרייפסוואלדר שוסיי הוכרז כאתר היסטורי. החל ב-1988 עד 2009, כמה לוחות זיכרון הוצבו בשטרלזונד לזכר הקהילה היהודית.

-------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

טטרוב

Teterow

עיר במחוז רוסטוק, במקלנבורג-מערב פומרניה, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה נרשמה ב-1492: שיא במספר התושבים היהודים: 116 ב-1845; ב-1933 נמנו 17 תושבים יהודים.

התיעוד הקדום ביותר של יהודי טטרוב מתוארך לשנת 1492, אותה שנה בה נשרפו חמישה יהודים על המוקד והשאר גורשו. רשומות אינן מציינות נוכחות יהודית נוספת בטטרוב עד שנת 1762, אז נוסדה שם קהילה יהודית. אף על פי שבשנת 1933 הוצבו חיילים בטטרוב, כדי לאכוף את הפקודות האנטי-יהודיות, האוכלוסייה המקומית התעלמה מהן. אולם, בסופו של דבר המצב התדרדר עד כדי כך שב-1935 נאלצה הקהילה היהודית להתפזר.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) נערך חיפוש בבית הכנסת הנטוש וקורות הגג נעקרו. כעבור מספר שבועות הוכרז הבניין כמסכן את הולכי הרגל, ולאחר מכן הוא נהרס. בית העלמין היהודי נותר ללא פגע, שכן מיקומו היה מחוץ לעיר.

מאוחר יותר נחשף לוח זיכרון באתר בו עמד בעבר בית הכנסת. לוח זיכרון נוסף הוצב בבית העלמין, הנחשב לאחד מבתי העלמין היהודיים השמורים ביותר באזור.

----------------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

Krakow am See

A village in the Rostock district, in Mecklenburg-Western Pomerania, Germany.

It is not known when Jews began settling in Krakow am See. The first accusation Host desecration in Mecklenburg took place in 1325 in Krakow am See. Jewish residents were accused of breaking into the town church and stealing and desecrating the hosts consecrated there. The defendants were tortured to testify and then wheeled to death on a hill near the city. This hill bears the name Jörnberg, a variant of Judenberg. The death of the Jews made it possible for the prince to get rid of his creditors and to enrich himself with their wealth. From then on the Jews avoided Krakow am See and after all Jews were expelled from Mecklenburg as a result of the murder of the Jews in Sternberg in 1492, no Jews lived in Krakow am See for several centuries.

It was not until the 18th century that Jews were given the right to stay in Krakow am See again. Around 1730 Jewish peddlers were trading in Krakow am See markets and in 1756 David Hirsch, Arnud Moses and Moses Jochim were the first protected Jews to settle in Krakow am See and allowed to trade. They were also among the founders of the Jewish community. The community's prime was between the middle of the 19th century and the beginning of the 20th century. In 1865 it had the largest number of members with 110 people. The textile trade in Krakow am See was mainly operated by the Jewish families Nathan, Bragenheim, Wolffson and Salomon, and Jewish inhabitants were also active in the fur trade as well as in the timber industry.

In 1819 there were 56 Jews in 17 families in Krakow am See. To ensure the burial of the dead, a place was acquired on Plauener Chaussee in 1821. The first burial took place in 1829. Among the 61 remaining gravestones are the graves of the well-known local poet Joseph Nathan (1869-1927) and of Rabbi Bernhard Rasbern (1869-1891). The last tombstones were date from 1927/1930/1937. Located in the immediate vicinity of the Protestant cemetery and thanks to the courageous intervention of Krakow am See's citizens, the Jewish cemetery survived the Pogrom Night of 1938 unscathed. Today it is looked after by a school class. A wooden stele at the entrance indicates its earlier purpose.

Almuth Wagner writes about religious community life and the construction of the synagogue in the classicistic arched style in her essay on Krakow am See on the Lake: "On June 19, 1845, Friedrich Franz, the Grand Duke of Mecklenburg, confirmed the municipal code for the Jews of Krakow am See. The Jewish community was a religious institution that represented political and social interests at the same time. Three people formed the board of the community. The most important task was to maintain, uphold and practice religion. The tradition-loyal Krakow am See Jews (called "Old Pious") strictly adhered to the halacha which details the purpose and conduct of life of the Jews. With the construction of the synagogue the community created its center. This is where the community gathered, worshiped, and studied the religious scriptures. Together with the cemetery it formed the center of community life. With this the prerequisites for a Jewish community were developed in Krakow am See.

The community had bought the property from the city's magistrate. The construction of the simple synagogue made of yellow bricks with a prayer hall, women's gallery and side rooms was financed almost entirely by the community members. Only a grace grant of 200 RM was approved by the Grand Ducal Mecklenburg pension office for the construction. The newly built synagogue at 7 Plauer Strasse (today Schulplatz 1) was inaugurated on December 12, 1866, in the presence of the regional rabbi Dr. Cohn and 110 community members. The community regulated all official acts in and outside the synagogue, organized the religious and funeral service, committed religious officials (teachers, prayer leaders, slaughterers), maintained contact with the state rabbi and the senior councilor, took care of the poor and regulated finance and taxation. 

On the occasion of the Hanukkah festival which commemorates the rededication of the Temple in Jerusalem in 165 B.C., the 110 community members took over the new building. The ritual immersion bath, the mikveh, also belonged to the synagogue.

At the end of the 19th century, as in many other Mecklenburg communities, many Jews of Krakow am See left the village because of economic, social and political reasons. The decreasing number of members worsened the financial situation of the Jewish community. In 1912 there were still 10 paying members. The synagogue was only used on the main holidays. Due to financial difficulties it was decided in 1919 to sell the synagogue. In 1920 it was sold to the municipality amd turned into a gymnasium and thus survived the Nazi persecutions largely unscathed. In 1928 the last young family (Bragenheim) moved from Krakow am See to Rostock. With this the community activities ceased and with the death of the last headmaster Benno Nathan the Jewish community was dissolved in 1930. The former synagogue survived the Pogrom Night in 1938 unharmed. It has served its purpose as a gym up to the present day.

In 1985 the building of the former synagogue was converted into a library, a city council hall and a home office and served to preserve the memory of the Jewish community in Krakow am See. After 1989 a new usage concept was developed in cooperation with the "Foundation for Meeting Place for Jewish History and Culture" in Rostock. In 1992 the restoration work began. On the occasion of the 130th anniversary of the Old Synagogue, the house was opened to the public on May 18, 1996. Since its opening the former synagogue has been the seat of Krakow am See Information office and has developed into a spiritual and cultural center of the city of Krakow am See. The cultural association "Old Synagogue Krakow am See at the Lake" also uses it as an exhibition and event center. A permanent exhibition about the life of Jewish citizens in Mecklenburg reminds of the original purpose of the building and the destroyed Jewish community in Krakow am See.

-------------------------------
This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.