חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 2
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי סאמבור

סאמבור SAMBOR

עיר במחוז לבוב (LVOV), מערב-אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


סאמבור נוסדה ב-1387 כעיר מלכותית. יהודים תועדו באיזור במאה ה-15 כסוחרי מלח וחוכרי מסים. באמצע המאה ה-16 נאסרה ישיבתם בעיר הם העתיקו את מגוריהם לאחד מפרבריה. באמצע המאה ה-17, בלחץ העירונים ניסתה העירייה להרחיקם גם משם; ובסופו של דבר הותרה ישיבתם תמורת תשלום פיצויים, בערבות הקהילה היהודית בפשמישל (PRZEMYSL). ב-1725 הכירו השלטונות בקהילה היהודית בסאמבור וכעבור ארבעים שנה נחנך בעיר בית כנסת מפואר, שעמד על תילו עד השואה. באותה עת ישבו בעיר כ-500 יהודים.

בסוף המאה ה-19 היו בקהילה היהודית, החסידית ברובה, כ-3,000 נפש (%48 מכלל האוכלוסיה), ויותר מ-4,000 ב-1921

רוב יהודי סאמבור עסקו במלאכה ובמסחר קמעוני, מעטים סחרו בסיטונות בעצים ובתבואה. בסוף המאה ה-18 פעל בעיר דפוס שהתמחה בהדפסת לוחות-שנה.

בתחילת המאה ה-20 כיהן כראש העיר היהודי ד"ר שטאיירמן, באותו הזמן נוסד בית-ספר למסחר ליהודים, שזכה להכרה רשמית. בין שתי מלחמות-העולם פעלו בעיר בית ספר עברי של "תרבות" ובית ספר "בית יעקב". באותה תקופה פעלו שם גם סניפי רוב המפלגות הציוניות.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסאמבור כ-8,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברה סאמבור ככל שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות. פעילות קהילתית ופוליטית נאסרה, פרט לתפילה בציבור. בקיץ 1940 גורשו מאות יהודים לפנים רוסיה.

עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) התגייסו צעירים יהודים לצבא האדום. העיר נכבשה בידי הגרמנים ב-1 ביולי 1941 ובו ביום רצחו אוקראינים לאומניים כמאה יהודים.

בחודשי החורף נלקחו גברים יהודים לעבודות כפייה בסלילת כבישים. במארס 1942 הוקם בפרבר היהודים גיטו פתוח, והועברו אליו גם יהודי הסביבה. בראש היודנראט (מועצת יהודים מטעם) הועמד ד"ר שנייטשר. בארבע אקציות (פעולות חיסול) בחדשים אוגוסט- אוקטובר הועברו רוב יהודי הגיטו למחנה ההשמדה בלז'ץ. כמאה זקנים נרצחו במקום. קבוצה קטנה נשלחה למחנה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב. קבוצת צעירים, בהנהגת ארטור סאנדאור, השיגה נשק והתחילה באימונים בבית-העלמין. ב-14 במארס 1943 אספו הגרמנים את שארית הקהילה בבית-העלמין ורצחו 900 יהודים, ביניהם ילדים שרוכזו ונורו לעיני אמהותיהם. כעבור חודשיים נרצחו 1,200 יהודים ביער סמוך. בקיץ 1944 נתגלו בעיר וסביבתה עוד 165 יהודים ונרצחו במקום. כששוחררה העיר בידי הצבא האדום באוגוסט 1944 נותרו בחיים רק יהודים ספורים.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בתחילת שנות ה-2000 נותרו במקום פחות מ- 10 יהודים. במקום לא התקיימה קהילה ולא הייתה פעילות יהודית. בית העלמין מוזנח ואינו מתוחזק מצד הרשויות. בשנת 1992 הוקמה במקום גדר ואנדרטה לנרצחי השואה. יהודי מקומי בשם אלימלך שוחט, בשיתוף הפזורה האוקראינית הגדולה בקנדה הכוללת יהודים שמוצאם מהעיר, שיתפו פעולה בשיקום בית העלמין.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
197404
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
שטוירמן, אדוארד , פסנתרן ומלחין. נולד בסמבור (Sambor), פולין (אז בתחומי גרמניה). הגיע בגיל צעיר לברלין, שם למד בשנים 1914-1911 פסנתר אצל בוזוני ותיאוריה אצל שנברג. בשנים 1936-1932 לימד בבית הספר ע"ש פדרבסקי בלבוב, ואחר כך בקונסרבטוריון היהודי בקרלוב. ב-1936 הגיע לארה"ב ולימד בקונסרבטוריון של פילדלפיה ובבית הספר למוסיקה ג'וליארד בניו-יורק.
שטוירמן התמסר לביצועה ולקידומה של המוסיקה המודרנית, ובמיוחד של מוסיקה לפסנתר ומוסיקה קאמרית מאת שנברג. הוא עיבד לפסנתר יצירות רבות של שנברג. יצירותיו שלו, אחדות מהן אטונליות ואחרות דודקפוניות, כוללות יצירות לתזמורת, מוסיקה קאמרית, מוסיקה לקול, שירים וקטעים לפסנתר. נפטר בניו-יורק.
Philosopher and educator

He was born in Sambor, son of a Polish Jewish leader, and was active in his youth in the Gordonia movement. He settled in Palestine in 1932 and studied at the Hebrew University. Rotenstreich worked for ten years as head of the Youth Aliya Teachers' College in Jerusalem and from 1951 taught in the Hebrew University where he was professor of philosophy, dean of the humanities (1957-61) and rector (1965-69). He was the first chairman of the Committee for Higher Education (1973-79) and chaired a government commission which proposed extensive reforms in the educational system. Rotenstreich was awarded an Israel Prize in 1963. His scholarship centered on modern continental philosophy and modern Jewish thought and Zionist ideology.
הכיכר המרכזית בסאמבור,
גליציה המזרחית, פולין, 1916-1917
צילום שנעשה ע"י חיילי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות האקדמיה הפולנית למדעים, וארשה)
פליטים יהודים מסאמבור בדרך, גליציה המזרחית, 1916-1917
צילום שנעשה ע"י חיילי הצבא הגרמני במלחמת העולם ה-I
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות האקדמיה הפולנית למדעים, וארשה)
שטוירמן, אדוארד , פסנתרן ומלחין. נולד בסמבור (Sambor), פולין (אז בתחומי גרמניה). הגיע בגיל צעיר לברלין, שם למד בשנים 1914-1911 פסנתר אצל בוזוני ותיאוריה אצל שנברג. בשנים 1936-1932 לימד בבית הספר ע"ש פדרבסקי בלבוב, ואחר כך בקונסרבטוריון היהודי בקרלוב. ב-1936 הגיע לארה"ב ולימד בקונסרבטוריון של פילדלפיה ובבית הספר למוסיקה ג'וליארד בניו-יורק.
שטוירמן התמסר לביצועה ולקידומה של המוסיקה המודרנית, ובמיוחד של מוסיקה לפסנתר ומוסיקה קאמרית מאת שנברג. הוא עיבד לפסנתר יצירות רבות של שנברג. יצירותיו שלו, אחדות מהן אטונליות ואחרות דודקפוניות, כוללות יצירות לתזמורת, מוסיקה קאמרית, מוסיקה לקול, שירים וקטעים לפסנתר. נפטר בניו-יורק.
Philosopher and educator

He was born in Sambor, son of a Polish Jewish leader, and was active in his youth in the Gordonia movement. He settled in Palestine in 1932 and studied at the Hebrew University. Rotenstreich worked for ten years as head of the Youth Aliya Teachers' College in Jerusalem and from 1951 taught in the Hebrew University where he was professor of philosophy, dean of the humanities (1957-61) and rector (1965-69). He was the first chairman of the Committee for Higher Education (1973-79) and chaired a government commission which proposed extensive reforms in the educational system. Rotenstreich was awarded an Israel Prize in 1963. His scholarship centered on modern continental philosophy and modern Jewish thought and Zionist ideology.

בוריניה BORINYA

(בפולנית BORYNIA)


כפר במחוז דרוהוביץ, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים התגוררו בבוריניה מסוף המאה ה-19. ב-1880 היו במקום 86 יהודים בתוך אוכלוסיה של כ-1,300 איש.

בין שתי מלחמות העולם עסקו יהודי בוריניה במסחר זעיר, במלאכה ובחקלאות. במקום הייתה פעילות ציונית והתארגנו סניפי "אחווה" ו"החלוץ".


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בבוריניה כ-100 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברו שטחי מזרח פולין, ובוריניה בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

המסחר היהודי הפרטי הופסק ובעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים. אדמות חקלאיות שהיו שייכות ליהודים הולאמו, אך חיי-הדת התנהלו ללא הפרעות. יהודים שהיו מאוהדי המשטר הסובייטי השתלבו בפקידות המינהל המקומי.

בתחילת יולי 1941, בעקבות מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ב22 בינוי 1941, כבשו הגרמנים את בוריניה. האוקראינים המקומיים שדדו את רכוש היהודים ופגעו בגופם. באמצע יולי נצטוו היהודים לשאת סרט לבן ובו מגן-דוד על הזרוע השמאלית. הגברים נלקחו לעבודות-כפייה בכבישים ובגשרים בהשגחת שוטרים אוקראינים שהתעללו בהם. נשים יהודיות הועסקו בעבודות משפילות.

בסוף קיץ 1941 אספו אנשי גסטאפו כ-30 איש, כולם בני משפחת פורמן או נושאים שם זה, והוציאום להורג סמוך לכפר, בתואנה שהיו פעילים בתקופת השלטון הסובייטי.

ב-2 בפברואר 1942 רצחו גרמנים ושוטרים אוקראינים 36 יהודים בשדה מחוץ לבוריניה.

בקיץ אותה שנה גורשו קבוצות יהודים מבוריניה לטורקה (TURKA) הסמוכה, משם הובלו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). מעטים שניסו להימלט להונגריה נתפסו בידי משטרת הגבול או בידי אוקראינים מקומיים. אחדים נרצחו בידי איכרים, שקיבלו תשלום להעבירם את הגבול.

בדצמבר 1942 הועברו אחרוני יהודי בוריניה לגטו סאמבור (SAMBOR) ובוריניה הוכרזה "נקיה מיהודים".

נותרו בחיים רק כמה יהודים שהוחבאו אצל פולנים וכמה שהסתתרו ביערות.

פשמישל PRZEMYSL

(במקורות היהודיים פרמסלא)

עיר במזרח גליציה המזרחית, פולין.


הקהילה היהודית

איזכור ראשון של יהודים בעיר הינו משנות ה - 30 של המאה ה - 11,העתיק ביותר לגבי שהות יהודים בפולין .אזכורים נוספים הם משנת 1367 ומשנים 1452 - 1402 בהן מוזכרים משפטים של 305 יהודים שחיו בעיר .

רחוב יהודי מוזכר כבר בעיר בשנת 1419,בית כנסת בשנת 1518 ומקווה בשנת 1538.

יהודים התיישבו בפשמישל במחצית השנייה של המאה ה-14, באמצע המאה ה-16 ישבו בעיר כ-18 משפחות יהודיות. בעלילת דם ב-1630 נידון למוות בפשמישל היהודי משה שמולר באשמת חילול "לחם-הקודש". כעבור שמונה שנים נצטוו יישובי הסביבה לשלם את מסיהם באמצעות קהילת פשמישל וכעבור עשרות שנים נעשתה פשמישל מן הקהילות החשובות במדינת רייסן במסגרת ועד ארבע הארצות. במאה ה-18 נידלדלה הקהילה ושקעה בחובות.

עם החלוקה הראשונה של פולין ב-1772 עברה פשמישל תחת שלטון הקיסרות האוסטרית. באותה תקופה גברה תנועת ה"השכלה" בעיר, ומחצית מחברי המועצה העירונית היו יהודית. משה שיינבאך, חבר המועצה והקהילה גם יחד, שלט בחיי הציבור במקום בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914).

ב-1910 הייתה האוכלוסיה היהודית בפשמישל יותר מ-16,000 (%29.6 מהאוכלוסיה הכללית), 18,360 יהודים (כ-%38) ישבו שם ב-1921 ו-17,300 (%34) ב-1931.

בעבר עסקו היהודים במסחר סיטוני, בחיטה ובעצים, באספקה לחיל המצב האוסטרי, בבנקאות, במלאכה ותעשייה ובחקלאות. והיו ביניהם עניים רבים, שנעזרו במוסדות הצדקה של הקהילה.

ב-1875 נוסדה בעיר אגודת ישוב ארץ-ישראל ובמרוצת הזמן פעלו בפשמישל סניפים של ארגונים ציוניים, של ה"בונד", "אגודת-ישראל" ואחרים. בן המקום הרמאן ליברמאן היה ממייסדי המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פפ"ס). ב-1915 נפלה העיר לידי הרוסים ובתקופת הכיבוש הקצרה ברחו רבים מתושביה היהודים. ב-1928, בשלטון פולין, זכתה קואליציה של הגוש הלאומי היהודי ומפלגת הסנאציה הפולנית ב-18 מכלל 40 המושבים במועצת העיר; בבחירות לוועד הקהילה זכתה "אגודת-ישראל". בבחירות 1936 ניצחו המפלגות הציוניות ויעקב רבהאן נבחר לראש הקהילה.

ב-1939 ישבו בפשמישל כ-20,000 יהודים.


תקופת השואה

כשפרצה מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) באו לעיר אלפי פליטים יהודים ממערב פולין. ב-14 בספטמבר 1939 נפלה העיר לידי הגרמנים ותוך ימים ספורים הוצאו להורג כ-500 יהודים, מחציתם פליטים, באשמת-שווא של התקפה על קבוצת גרמנים.

במרחק כ-5 ק"מ מפשמישל, בכפר קונקובצה (KONKOWCE) מקום שבו הייתה קהילה יהודית קטנה, נרצחו מעל 500 יהודים מפשמישל והסביבה ונטמנו בקבר אחים. מצבה לזיכרם הוקמה בידי הפולנים ב-7 במאי 1975.

ב-18 בספטמבר 1939 נמסרה פשמישל לידי ברית המועצות, ודרכה עבר קו התיחום כפי שהוסכם בין גרמניה לברית המועצות (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב). יומיים קודם לכן גירשו הגרמנים לצד המזרחי של העיר את היהודים שהתגוררו באיזור שלהם. תחת השלטון הסובייטי פסקו חיי הקהילה, בעלי-המלאכה אורגנו בקואופראטיבים ואנשי המקצועות החופשיים (פרט לרופאים) התקשו במציאת תעסוקה.

בחודשים אפריל-מאי 1940 גורשו לפנים רוסיה 7,000 יהודים, רובם פליטים מאזורי המערב. אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, כבשו הגרמנים את פשמישל ב-28 ביוני. הוקם "יודנראט" (מועצת יהודים מטעם). ביוני 1942 רצחו הגרמנים 45 יהודים, העבירו 1,000 יהודים ללבוב, למחנה יאנובסקה (JANOWSKA), ובתחילת אוגוסט שילחו 12,500 למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). בנובמבר הובילו לבלז'ץ עוד 3,500 יהודים. כאלפיים הנותרים בעיר, כמחציתם במחבואים, נרצחו תוך חודשים אחדים.

באפריל 1943 ניסתה קבוצת צעירים להתחמק ולהצטרף לפרטיזנים, כולם נתפסו והוצאו להורג. בספטמבר 1943 נרצחו 1,540 יהודים בחצר בית הספר "קופרניקה" ונטמנו שם בקבר אחים. אחרי המלחמה הוצבה במקום אנדרטה לזיכרם.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

הצבא האדום שחרר את פשמישל בסוף יולי 1944 ותוך ימים אחדים התרכזו בעיר 250 מניצולי השואה. הוקם וועד סיוע בהנהגת מרדכי שאטנר ואחריו צבי רובינפלד. ב-1947 הוגבלו תפקידי הוועד לענייני דת בלבד. באותן השנים הוקם בית יתומים ל 60 ילדים והאוכלוסיה היהודית גדלה ל 593 יהודים,אשר בהמשך רובם עזבו.

אחרי המלחמה ראש שרותי הביטחון האזורי היה יהודי בשם ברנרד שילדהאוס.

ב-1975 חיו בפשמישל 10 יהודים וב-1986 נותר יהודי אחד בעיר.

בית בעלמין היהודי הישן שהוזכר לראשונה בשנת 1568 נהרס במשך השנים.שרד ממנו רק שער אבן והשטח משמש למרעה.

בית העלמין החדש נפתח באמצע המאה ה- 19 אחרי שהישן התמלא.שרדו בו 300 מצבות.אחרי המלחמה נבנתה בו אנדרטה לזכר 4000 היהודים שנרצחו בעיר ויש בו גם כמה קברי אחים.בשנת 2002 שוחזרה רשימת הקברים שהיו במקום.

בית הכנסת הישן ששרד את השואה פורק אחרי המלחמה ע"י השלטונות.

בית הכנסת החדש היה בשימוש רק 12 שנים לפני המלחמה.אחרי המלחמה היה במשך 46 שנים ספריה עירונית ובתחילת שנות ה-90 של המאה ה -20 הוחזר לקהילה היהודית האזורית,לפי החוק החדש של החזרת רכוש קהילתי שהולאם.

אילניק (ILNIK)


כפר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ישבו בכפר כ-40 משפחות יהודיות. רובן עסקו בחקלאות, מיעוטן - במסחר זעיר וברוכלות.

בבחירות לקונגרס הציוני ב-1934 הצביעו 25 יהודים לרשימת הציונים הכלליים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברו שטחי מזרח פולין ואילניק בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 נכבש הכפר בידי הגרמנים, ובחסותם שדדו האוקראינים המקומיים את היהודים. באוגוסט אותה השנה החרימו הגרמנים סוסים, תבואה וציוד חקלאי של יהודים ומכרום לאכרי הסביבה. בתחילת 1942 אסרו שוטרים אוקראינים קבוצת צעירים יהודים ורצחו אותם ביער סמוך.

בקיץ 1942 הורו הגרמנים ליהודי אילניק לעבור לעיירה טורקה (TURKA) ונשלחו עם יהודי המקום למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). היהודים המעטים שנותרו באילניק הועברו בדצמבר 1942 לגיטו סמבור (SAMBOR) ונספו עם שרידי הקהילה היהודית שם.

קבוצות קטנות של יהודי אילניק הסתתרו ביערות הסביבה. מקצתם הוסגרו בידי איכרים ונרצחו.

בקיץ 1943 התארגנו כל היהודים שהסתתרו ביערות, ובתוכם שרידי קהילת אילניק, לשם השגת מזון בכפרים, כמה מהם היו מצויידים בנשק. לקראת החורף נבנו שני בונקרים גדולים ומצויידים היטב, אך הגרמנים גילו אותם ורצחו את רוב היהודים אחרי קרב קצר.

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4

דוברומיל DOBROMIL


עיר במחוז לבוב, אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בדוברומיל מ-1570, והיה להם שויון זכויות הן כסוחרים והן כבעלי מלאכה. ב- 1612 קיבלו יהודי דוברומיל מבעלי העיר כתב זכויות נרחב, שלפיו רשאים היו להתגורר במרכז העיר ולרכוש מגרשים, והותר להם לבנות בית כנסת ובנייני ציבור.

בית-הכנסת הגדול נבנה בסגנון גוטי. לידו נבנה בית-כנסת קטן "של החייטים". כן היו במקום בית-מדרש ושני קלויזים (בתי תפילה ולימוד של חסידים), האחד של חסידי בלז והשני של חסידי ריז'ין.

ב-1765 חיו בדוברומיל כ-1,250 יהודים.

עם חלוקת פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) ירד מספר היהודים בעיר ל-850, בגלל המסים הכבדים וצמצום אפשרויות פרנסה. אחר כך שוב עלה מספרם וב-1870 נימנו שם 1,884 יהודים. מאז היה מספר היהודים בעיר במגמת עלייה, למרות ההגירה לארצות הברית שהחלה בשנות ה-80 של המאה ה-19.

עד 1717 היתה קהילת דוברומיל כפופה לקהילת פשמישל (PRZEMYSL), מאז השתייכה לועד קהילות-הסביבה.

בראשית התקופה האוסטרית הוקם בדוברומיל בית-ספר מיסודו של הרץ הומברג, ונסגר ב- 1806. בתחילת המאה ה-20 נוסד "תלמוד תורה". בני עשירים למדו בבתי-הספר הכלליים ובגימנסיה בפשמישל.

ב-1910 חיו בדוברומיל כ-2,270 יהודים, כ-%70 מכלל האוכלוסיה.

אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בראש-השנה תרע"ה (1914) נכנס הצבא הרוסי לדוברומיל. היהודים לא נפגעו לרעה, אך במרץ 1915, כאשר כבדו הקרבות על מבצר פשמישל, גורשו כל יהודי דוברומיל לסאמבור (SAMBOR). כשנכבשה פשמישל בידי הרוסים הותר ליהודי דוברומיל לחזור לבתיהם. שבועות אחדים אחר כך נסוג הצבא הרוסי והצבא האוסטרי נכנס לעיר, במגיפת כולירה שפרצה ניספו כ-500 יהודים.

אחרי המלחמה (1918) חזרה דוברומיל לשליטת פולין וב-1921 ישבו שם כ-2,120 יהודים; אוכלוסיית העיר הייתה אז 3,431 נפשות.


בימי ממלכת פולין התפרנסו יהודי דוברומיל ממסחר וממלאכה. אחדים עסקו בסחר-חוץ, בעיקר עם הונגריה. עם הסיפוח לאוסטריה צומצמו מקורות הפרנסה, והתרחבו רק בשנות ה-70 של המאה ה-19, כאשר נסללה מסילת הרכבת. אז הקימו יהודי דוברומיל בית-יציקה, בתי חרושת לסבון ולגפרורים ותעשייה זעירה. בעלי המלאכה שבעיר עסקו בעיקר בקונפקציה. בין יהודי דוברומיל היו גם רוכלים ועגלונים. בתחילת המאה ה-20 התיישבו בדוברומיל כמה עורכי דין וכמה רופאים יהודים.

ב-1919 התארגנו הסוחרים הנוצרים באיגוד משלהם, שהתחרה במסחר היהודי. לפיכך הקימה הקהילה באמצע שנות העשרים קופת גמילות חסדים שתמכה בסוחרים ובבעלי המלאכה.


פעילות ציונית החלה בדוברומיל ב-1908. ב-1909 הוקמה במחתרת, בשל התנגדותם של החרדים, אגודת "תיאודור הרצל". באותה עת הוקם גם חוג-פועלים במפלגה הסוציאליסטית היהודית. ב-1912 נוסדה "אגודת-החרדים". אחרי מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) נתרופפה השפעתם של חסידי בלז ועלתה קרנם של הציונים. במקום פעלו סניפי "הציונים הכלליים", ה"התאחדות", "המזרחי", "הציונים הרביזיוניסטים", "מפלגת פועלי-ציון" (חדלה לפעול ב-1924) ו-ויצ"ו. כן פעלו ארגוני-הנוער: "הנוער הציוני", "בית"ר", "עקיבא", "השומר הצעיר" ו"גורדוניה".

ב-1922 הוקם בית-ספר עברי משלים מרשת "תרבות". ב-1934 נוסד איגוד הספורט "מכבי". ב- 1927 בחרו יהודי דוברומיל בבחירות לעירייה ב-19 נציגים מתוך 48. ב-1934 נבחר יהודי כסגן ראש העירייה.


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בדוברומיל כ-2,500 יהודים.


תקופת השואה

בספטמבר 1939, כמה ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה דוברומיל בידי הגרמנים. אך בעקבות ההסכם הגרמני הסובייטי עברה ב-17 בספטמבר 1939 לשליטת ברית המועצות. השלטונות הסובייטים רדפו את היהודים העשירים ואת מנהיגי הארגונים הציוניים. חנויות יהודיות הולאמו ומפעלי תעשייה ודירות הוחרמו. כל הארגונים היהודיים פורקו. לעיר הגיעו כ-650 פליטים מפולין הכבושה בידי הגרמנים, והקהילה הפעילה מטבח עממי וסייעה להם במלבושים ובכסף.

ב-28 ביוני 1941, שבוע אחרי מתקפתו על ברית המועצות, כבש הצבא הגרמני את דוברומיל. זמן קצר אחרי כניסת הגרמנים רוכזו היהודים בכיכר השוק, שם הוכו והושפלו. 50 צעירים הוסעו ליעד בלתי ידוע. איכרים סיפרו שהצעירים נרצחו במכרה מלח נטוש בסביבה.

לאוקראינים ניתנה יד חופשית לפרוע ביהודים, והם תקפו יהודים, פרצו לדירותיהם ושדדו את רכושם. בית-הכנסת הגדול, כל בתי-המדרש והקלויז של חסידי בלז הועלו באש. הגרמנים והשוטרים האוקראינים ערכו מצוד על גברים יהודים. החטופים נצטוו להצית את בתי- התפילה, ויהודים אחדים נזרקו לאש ונשרפו חיים.

הוקם יודנראט (מועצת קהילה מטעם) ונצטווה לשלם לגרמנים סכומי כסף גדולים ולספק להם חפצים וסחורות. כן נדרש היודנראט להעמיד לרשות הגרמנים עובדים לעבודות כפייה בעיר ובסביבה.

בכעין גיטו רוכזו היהודים סביב ככר סטארה-טארגוביצה (TARGOWICA STARA) ושם גרו בצפיפות רבה. התפילה בציבור נאסרה ויציאת יהודים מהעיר הותרה רק לבעלי רשיונות מיוחדים.

ב-29 ביולי 1942 רוכזו כל יהודי דוברומיל בככר השוק. התשושים נורו במקום. הבריאים, הצעירים ובעלי המלאכה מויינו ונשלחו למחנה העבודה בפשמישל, אחדים נשארו בדוברומיל ועבדו במפעלים ובמנסרות. כל האחרים שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC).

כ-500 יהודים נותרו בדוברומיל. ביום ט"ו בכסלו תש"ג (24 בנובמבר 1942) הם הובלו למנסרת "ליכטמן", נצטוו לחפור בור גדול, נורו במקום ונטמנו בבור. בפקודת השלטונות נחרש הקבר במרוצת הזמן בטרקטורים.


ב-8 באוגוסט 1944 שוחררה דוברומיל בידי הצבא האדום. רק 25 יהודים שרדו מכל קהילת דוברומיל.

 

Chyrów

חירוב

Chyrów בפולנית, Хирів / Khyriv  באוקראינית

עיירה נפת סטארי סמביר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד 1939 בפולין.

חירוב ממוקמת 12 ק"מ מגבול פולין.

שמו של היישוב קשור לאחד ממייסדי רוס של קייב – חוריב. חירוב מתועדת  משנת 1374 כעיר בנסיכות פשמישל. בשנת 1528 היה היישוב שייך לאצילים פולנים וזכה מהמלך הפולני בזכויות עיר לפי חוקי מגדבורג. העיר נודעה בגידול ובמסחר בסוסים משובחים והייתה עד למהפכה התעשייתית מרכז גדול לייצור גרביים בעבודת יד.

בעקבות החלוקה הראשונה של פולין ב-1772, חירוב סופחה לאימפריה האוסטרית כחלק מחבל גליציה. בשנת 1872 נבנתה ביישוב תחנת הרכבת של מסילת הברזל בודפשט- לבוב. באותו הזמן הוקם בחירוב "הקולגיום", גימנזיום קתולי בהנהלת מסדר הנזירים הישועים ובו ספרייה עשירה במיוחד. בימי מלחמת העולם הראשונה ביקר בעיירה הסופר הצ'כי ירוסלב הרשק ורשמי הביקור משתקפים בספרו "החייל האמיץ שווייק". בתום מלחמת העולם הראשונה ב-1918 ומלחמת אוקראינה-פולין 1919-1918 חירוב נכללת ברפובליקה של פולין, במחוז לבוב, נפת סטארי סמבור. בפרוץ מלחמת העולם השניה בספטמבר 1939 ברית המועצות כבשה את חירוב וסיפחה את העיירה לרפובליקה האוקראינית הסובייטית. ב-1 באוגוסט 1941 לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות, חירוב נכללת בשטחים הפולניים של גנרל גוברנמונט הגרמני שמרכזו בקרקוב.

 

הקהילה היהודית

היהודים מוזכרים בחירוב לראשונה ב-1544. הם עסקו בעיקר במסחר, בחלפנות כספים וקצת במלאכה. בשנת 1740 מוקם בחירוב בית כנסת הבנוי עץ. באותו הזמן הוקם גם בית העלמין במקום. עם הקמת מסילת הברזל ב-1872 חלה התפתחות מואצת של העיר והקהילה היהודית שיגשגה. בסוף המאה ה-19 התגוררו בעיירה כ-1,000 יהודים שהיוו כ-45% מכלל תושבי המקום. במאה ה-19 הוקם בית הכנסת השני. ב-1913 מנתה האוכלוסייה של חירוב כ-3,400 תושבים, מתוכם 2,000 יהודים, 1,000 פולנים

 ו-400 אוקראינים. לאחר מלחמת העולם הראשונה חלה ירידה במספר היהודים במקום. במפקד של 1921 בחירוב היו רשומים 919 יהודים שהם 34,6% מכלל האוכלוסיה.

את הקהילה ניהלו עד מלחמת העולם הראשונה בני המשפחות העשירות בעיר. רוב יהודי חירוב היו מחסידי האדמו"רים בני הרב נפתלי צבי מרופשיץ.

הרבנים שכיהנו בחירוב: ר' צבי-הירש ב"ר מאיר, מי שהיה חתנו של ר' מנחם מנדל הורוויץ-רובין מלינסק (נפטר ב-1811), ואחריו ר' מאיר ב"ר אברהם אב"ד טיצ'ין, שישב בחירוב ב-1820. מאמצע המאה ה-19 ועד סוף קיומה של הקהילה ישבו בה הרבנים לבית רימאלט. הראשון בהם היה ר' צבי-הירש, בנו של ר' אברהם-מרדכי מדוברומיל (שנודע בכינויו "הגאון מטורקה"). אחריו כיהן בנו, ר' טודרוס. את כסאו ירש בנו. ר' אלימלך-שמעון, שנפטר ב-1892. אחריו בא בנו, ר' פנחס, שישב על כס הרבנות בחירוב עד 1904, וממנה עבר לז'ולקייב, שם נפטר ב-1934. את תפקידו בחירוב מילא בנו, ר' צבי, שאף הוא כאביו עבר ב-1935 לכהן כרבה של ז'ולקייב. רבה האחרון של חירוב היה בנו של ר' צבי, ר' אלימלך (שנספה בשואה). בין שתי מלחמות העולם ישב בחירוב האדמו"ר משושלת רופשיץ, ר' אברהם-יצחק ב"ר יהושע, נכדו של ר' מנחם-מנדל מגלוגוב.

בראשית המאה ה- 20 הוקם במקום האיגוד הציוני התחיה, ולידו איגוד נשים ציוניות-דבורה. הציונים הכללייים והנוער הציוני שלה היו התנועה הציונית השלטת בין שתי מלחמות העולם. ב-1927 הוקמה קופת גמ"ח אשר נתנה הלוואות בלא ריבית לנזקקים. רוב ילדי היהודים למדו בחדרים ורק מיעוטם בבית הספר הכללי. ב-1922 הוקם בית ספר עברי "תרבות" ובו ספרייה. כל 25 תלמידיו היו בנות.

הקהילה של חירוב תרמה כספים עבור בית החולים היהודי בפשמישל ולהקמת בית הספר היהודי למסחר בסאמבור.

ב-1903 העלילו על היהודים שהם לקחו דם למצות ממשרתת פולניה שעבדה בבית הרב. השלטונות מנעו אז פוגרום ביהודים, אולם בפסח תר"ע 1910

סטודנטים פולנים מה"קולגיום" הקתולי ערכו פוגרום ביהודי חירוב.

 

שנות השואה

עם הכיבוש הגרמני של חירוב באוגוסט 1941 הגרמנים הרסו ושרפו את בית הכנסת הישן.  יהודי חירוב נתונים לדיכוי והתעללויות קשות וגטו הוקם במקום. מעט מאוד ידוע על גורלם של יהודי חירוב. מעריכים שבגטו חירוב היו כלואים כ-900 יהודים. בספרייה של ה"קולגיום" הישועי, שהכילה כ-30,000 כרכים, הועסק ככל הנראה בקיטלוג הספרים הסופר היהודי ברונו שולץ. ביוני 1942 רוב יהודי חירוב נשלחו למחנה המוות בלז'ץ. היהודים הנותרים הובלו לגטו בדוברומיל. ב-29 ביוני 1942 כל היהודים שרוכזו בדוברומיל נשלחו להשמדה בלז'ץ.

 

לאחר השואה

חוריב שוחרר מהכיבוש הנאצי על ידי הצבא הסובייטי ב-8 באוגוסט 1944. על פי הסכמי יאלטה מפברואר 1945 סופחה לאוקראינה הסובייטית. בית הכנסת "הישן" שנהרס על ידי הנאצים ב-1941 לא שוקם. בית הכנסת "החדש" חולל על ידי הנאצים. היום הבניין משמש כמחסן. בית העלמין שממוקם במערבה של העיירה נהרס על ידי הנאצים והאוכלוסייה המקומית. לא השתמרו המצבות, נותרו רק שרידי החומה שהקיפה את בית העלמין.
 

חוריב זכתה לפרסום כאחת התחנות ב"דרך החייל האמיץ שווייק".

 

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי סאמבור
סאמבור SAMBOR

עיר במחוז לבוב (LVOV), מערב-אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


סאמבור נוסדה ב-1387 כעיר מלכותית. יהודים תועדו באיזור במאה ה-15 כסוחרי מלח וחוכרי מסים. באמצע המאה ה-16 נאסרה ישיבתם בעיר הם העתיקו את מגוריהם לאחד מפרבריה. באמצע המאה ה-17, בלחץ העירונים ניסתה העירייה להרחיקם גם משם; ובסופו של דבר הותרה ישיבתם תמורת תשלום פיצויים, בערבות הקהילה היהודית בפשמישל (PRZEMYSL). ב-1725 הכירו השלטונות בקהילה היהודית בסאמבור וכעבור ארבעים שנה נחנך בעיר בית כנסת מפואר, שעמד על תילו עד השואה. באותה עת ישבו בעיר כ-500 יהודים.

בסוף המאה ה-19 היו בקהילה היהודית, החסידית ברובה, כ-3,000 נפש (%48 מכלל האוכלוסיה), ויותר מ-4,000 ב-1921

רוב יהודי סאמבור עסקו במלאכה ובמסחר קמעוני, מעטים סחרו בסיטונות בעצים ובתבואה. בסוף המאה ה-18 פעל בעיר דפוס שהתמחה בהדפסת לוחות-שנה.

בתחילת המאה ה-20 כיהן כראש העיר היהודי ד"ר שטאיירמן, באותו הזמן נוסד בית-ספר למסחר ליהודים, שזכה להכרה רשמית. בין שתי מלחמות-העולם פעלו בעיר בית ספר עברי של "תרבות" ובית ספר "בית יעקב". באותה תקופה פעלו שם גם סניפי רוב המפלגות הציוניות.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסאמבור כ-8,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברה סאמבור ככל שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות. פעילות קהילתית ופוליטית נאסרה, פרט לתפילה בציבור. בקיץ 1940 גורשו מאות יהודים לפנים רוסיה.

עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) התגייסו צעירים יהודים לצבא האדום. העיר נכבשה בידי הגרמנים ב-1 ביולי 1941 ובו ביום רצחו אוקראינים לאומניים כמאה יהודים.

בחודשי החורף נלקחו גברים יהודים לעבודות כפייה בסלילת כבישים. במארס 1942 הוקם בפרבר היהודים גיטו פתוח, והועברו אליו גם יהודי הסביבה. בראש היודנראט (מועצת יהודים מטעם) הועמד ד"ר שנייטשר. בארבע אקציות (פעולות חיסול) בחדשים אוגוסט- אוקטובר הועברו רוב יהודי הגיטו למחנה ההשמדה בלז'ץ. כמאה זקנים נרצחו במקום. קבוצה קטנה נשלחה למחנה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב. קבוצת צעירים, בהנהגת ארטור סאנדאור, השיגה נשק והתחילה באימונים בבית-העלמין. ב-14 במארס 1943 אספו הגרמנים את שארית הקהילה בבית-העלמין ורצחו 900 יהודים, ביניהם ילדים שרוכזו ונורו לעיני אמהותיהם. כעבור חודשיים נרצחו 1,200 יהודים ביער סמוך. בקיץ 1944 נתגלו בעיר וסביבתה עוד 165 יהודים ונרצחו במקום. כששוחררה העיר בידי הצבא האדום באוגוסט 1944 נותרו בחיים רק יהודים ספורים.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בתחילת שנות ה-2000 נותרו במקום פחות מ- 10 יהודים. במקום לא התקיימה קהילה ולא הייתה פעילות יהודית. בית העלמין מוזנח ואינו מתוחזק מצד הרשויות. בשנת 1992 הוקמה במקום גדר ואנדרטה לנרצחי השואה. יהודי מקומי בשם אלימלך שוחט, בשיתוף הפזורה האוקראינית הגדולה בקנדה הכוללת יהודים שמוצאם מהעיר, שיתפו פעולה בשיקום בית העלמין.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

חירוב
גליציה המזרחית, אוקראינה
דוברומיל
לבוב
אילניק
פשמישל
בוריניה

 

Chyrów

חירוב

Chyrów בפולנית, Хирів / Khyriv  באוקראינית

עיירה נפת סטארי סמביר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד 1939 בפולין.

חירוב ממוקמת 12 ק"מ מגבול פולין.

שמו של היישוב קשור לאחד ממייסדי רוס של קייב – חוריב. חירוב מתועדת  משנת 1374 כעיר בנסיכות פשמישל. בשנת 1528 היה היישוב שייך לאצילים פולנים וזכה מהמלך הפולני בזכויות עיר לפי חוקי מגדבורג. העיר נודעה בגידול ובמסחר בסוסים משובחים והייתה עד למהפכה התעשייתית מרכז גדול לייצור גרביים בעבודת יד.

בעקבות החלוקה הראשונה של פולין ב-1772, חירוב סופחה לאימפריה האוסטרית כחלק מחבל גליציה. בשנת 1872 נבנתה ביישוב תחנת הרכבת של מסילת הברזל בודפשט- לבוב. באותו הזמן הוקם בחירוב "הקולגיום", גימנזיום קתולי בהנהלת מסדר הנזירים הישועים ובו ספרייה עשירה במיוחד. בימי מלחמת העולם הראשונה ביקר בעיירה הסופר הצ'כי ירוסלב הרשק ורשמי הביקור משתקפים בספרו "החייל האמיץ שווייק". בתום מלחמת העולם הראשונה ב-1918 ומלחמת אוקראינה-פולין 1919-1918 חירוב נכללת ברפובליקה של פולין, במחוז לבוב, נפת סטארי סמבור. בפרוץ מלחמת העולם השניה בספטמבר 1939 ברית המועצות כבשה את חירוב וסיפחה את העיירה לרפובליקה האוקראינית הסובייטית. ב-1 באוגוסט 1941 לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות, חירוב נכללת בשטחים הפולניים של גנרל גוברנמונט הגרמני שמרכזו בקרקוב.

 

הקהילה היהודית

היהודים מוזכרים בחירוב לראשונה ב-1544. הם עסקו בעיקר במסחר, בחלפנות כספים וקצת במלאכה. בשנת 1740 מוקם בחירוב בית כנסת הבנוי עץ. באותו הזמן הוקם גם בית העלמין במקום. עם הקמת מסילת הברזל ב-1872 חלה התפתחות מואצת של העיר והקהילה היהודית שיגשגה. בסוף המאה ה-19 התגוררו בעיירה כ-1,000 יהודים שהיוו כ-45% מכלל תושבי המקום. במאה ה-19 הוקם בית הכנסת השני. ב-1913 מנתה האוכלוסייה של חירוב כ-3,400 תושבים, מתוכם 2,000 יהודים, 1,000 פולנים

 ו-400 אוקראינים. לאחר מלחמת העולם הראשונה חלה ירידה במספר היהודים במקום. במפקד של 1921 בחירוב היו רשומים 919 יהודים שהם 34,6% מכלל האוכלוסיה.

את הקהילה ניהלו עד מלחמת העולם הראשונה בני המשפחות העשירות בעיר. רוב יהודי חירוב היו מחסידי האדמו"רים בני הרב נפתלי צבי מרופשיץ.

הרבנים שכיהנו בחירוב: ר' צבי-הירש ב"ר מאיר, מי שהיה חתנו של ר' מנחם מנדל הורוויץ-רובין מלינסק (נפטר ב-1811), ואחריו ר' מאיר ב"ר אברהם אב"ד טיצ'ין, שישב בחירוב ב-1820. מאמצע המאה ה-19 ועד סוף קיומה של הקהילה ישבו בה הרבנים לבית רימאלט. הראשון בהם היה ר' צבי-הירש, בנו של ר' אברהם-מרדכי מדוברומיל (שנודע בכינויו "הגאון מטורקה"). אחריו כיהן בנו, ר' טודרוס. את כסאו ירש בנו. ר' אלימלך-שמעון, שנפטר ב-1892. אחריו בא בנו, ר' פנחס, שישב על כס הרבנות בחירוב עד 1904, וממנה עבר לז'ולקייב, שם נפטר ב-1934. את תפקידו בחירוב מילא בנו, ר' צבי, שאף הוא כאביו עבר ב-1935 לכהן כרבה של ז'ולקייב. רבה האחרון של חירוב היה בנו של ר' צבי, ר' אלימלך (שנספה בשואה). בין שתי מלחמות העולם ישב בחירוב האדמו"ר משושלת רופשיץ, ר' אברהם-יצחק ב"ר יהושע, נכדו של ר' מנחם-מנדל מגלוגוב.

בראשית המאה ה- 20 הוקם במקום האיגוד הציוני התחיה, ולידו איגוד נשים ציוניות-דבורה. הציונים הכללייים והנוער הציוני שלה היו התנועה הציונית השלטת בין שתי מלחמות העולם. ב-1927 הוקמה קופת גמ"ח אשר נתנה הלוואות בלא ריבית לנזקקים. רוב ילדי היהודים למדו בחדרים ורק מיעוטם בבית הספר הכללי. ב-1922 הוקם בית ספר עברי "תרבות" ובו ספרייה. כל 25 תלמידיו היו בנות.

הקהילה של חירוב תרמה כספים עבור בית החולים היהודי בפשמישל ולהקמת בית הספר היהודי למסחר בסאמבור.

ב-1903 העלילו על היהודים שהם לקחו דם למצות ממשרתת פולניה שעבדה בבית הרב. השלטונות מנעו אז פוגרום ביהודים, אולם בפסח תר"ע 1910

סטודנטים פולנים מה"קולגיום" הקתולי ערכו פוגרום ביהודי חירוב.

 

שנות השואה

עם הכיבוש הגרמני של חירוב באוגוסט 1941 הגרמנים הרסו ושרפו את בית הכנסת הישן.  יהודי חירוב נתונים לדיכוי והתעללויות קשות וגטו הוקם במקום. מעט מאוד ידוע על גורלם של יהודי חירוב. מעריכים שבגטו חירוב היו כלואים כ-900 יהודים. בספרייה של ה"קולגיום" הישועי, שהכילה כ-30,000 כרכים, הועסק ככל הנראה בקיטלוג הספרים הסופר היהודי ברונו שולץ. ביוני 1942 רוב יהודי חירוב נשלחו למחנה המוות בלז'ץ. היהודים הנותרים הובלו לגטו בדוברומיל. ב-29 ביוני 1942 כל היהודים שרוכזו בדוברומיל נשלחו להשמדה בלז'ץ.

 

לאחר השואה

חוריב שוחרר מהכיבוש הנאצי על ידי הצבא הסובייטי ב-8 באוגוסט 1944. על פי הסכמי יאלטה מפברואר 1945 סופחה לאוקראינה הסובייטית. בית הכנסת "הישן" שנהרס על ידי הנאצים ב-1941 לא שוקם. בית הכנסת "החדש" חולל על ידי הנאצים. היום הבניין משמש כמחסן. בית העלמין שממוקם במערבה של העיירה נהרס על ידי הנאצים והאוכלוסייה המקומית. לא השתמרו המצבות, נותרו רק שרידי החומה שהקיפה את בית העלמין.
 

חוריב זכתה לפרסום כאחת התחנות ב"דרך החייל האמיץ שווייק".

 

דוברומיל DOBROMIL


עיר במחוז לבוב, אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בדוברומיל מ-1570, והיה להם שויון זכויות הן כסוחרים והן כבעלי מלאכה. ב- 1612 קיבלו יהודי דוברומיל מבעלי העיר כתב זכויות נרחב, שלפיו רשאים היו להתגורר במרכז העיר ולרכוש מגרשים, והותר להם לבנות בית כנסת ובנייני ציבור.

בית-הכנסת הגדול נבנה בסגנון גוטי. לידו נבנה בית-כנסת קטן "של החייטים". כן היו במקום בית-מדרש ושני קלויזים (בתי תפילה ולימוד של חסידים), האחד של חסידי בלז והשני של חסידי ריז'ין.

ב-1765 חיו בדוברומיל כ-1,250 יהודים.

עם חלוקת פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) ירד מספר היהודים בעיר ל-850, בגלל המסים הכבדים וצמצום אפשרויות פרנסה. אחר כך שוב עלה מספרם וב-1870 נימנו שם 1,884 יהודים. מאז היה מספר היהודים בעיר במגמת עלייה, למרות ההגירה לארצות הברית שהחלה בשנות ה-80 של המאה ה-19.

עד 1717 היתה קהילת דוברומיל כפופה לקהילת פשמישל (PRZEMYSL), מאז השתייכה לועד קהילות-הסביבה.

בראשית התקופה האוסטרית הוקם בדוברומיל בית-ספר מיסודו של הרץ הומברג, ונסגר ב- 1806. בתחילת המאה ה-20 נוסד "תלמוד תורה". בני עשירים למדו בבתי-הספר הכלליים ובגימנסיה בפשמישל.

ב-1910 חיו בדוברומיל כ-2,270 יהודים, כ-%70 מכלל האוכלוסיה.

אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בראש-השנה תרע"ה (1914) נכנס הצבא הרוסי לדוברומיל. היהודים לא נפגעו לרעה, אך במרץ 1915, כאשר כבדו הקרבות על מבצר פשמישל, גורשו כל יהודי דוברומיל לסאמבור (SAMBOR). כשנכבשה פשמישל בידי הרוסים הותר ליהודי דוברומיל לחזור לבתיהם. שבועות אחדים אחר כך נסוג הצבא הרוסי והצבא האוסטרי נכנס לעיר, במגיפת כולירה שפרצה ניספו כ-500 יהודים.

אחרי המלחמה (1918) חזרה דוברומיל לשליטת פולין וב-1921 ישבו שם כ-2,120 יהודים; אוכלוסיית העיר הייתה אז 3,431 נפשות.


בימי ממלכת פולין התפרנסו יהודי דוברומיל ממסחר וממלאכה. אחדים עסקו בסחר-חוץ, בעיקר עם הונגריה. עם הסיפוח לאוסטריה צומצמו מקורות הפרנסה, והתרחבו רק בשנות ה-70 של המאה ה-19, כאשר נסללה מסילת הרכבת. אז הקימו יהודי דוברומיל בית-יציקה, בתי חרושת לסבון ולגפרורים ותעשייה זעירה. בעלי המלאכה שבעיר עסקו בעיקר בקונפקציה. בין יהודי דוברומיל היו גם רוכלים ועגלונים. בתחילת המאה ה-20 התיישבו בדוברומיל כמה עורכי דין וכמה רופאים יהודים.

ב-1919 התארגנו הסוחרים הנוצרים באיגוד משלהם, שהתחרה במסחר היהודי. לפיכך הקימה הקהילה באמצע שנות העשרים קופת גמילות חסדים שתמכה בסוחרים ובבעלי המלאכה.


פעילות ציונית החלה בדוברומיל ב-1908. ב-1909 הוקמה במחתרת, בשל התנגדותם של החרדים, אגודת "תיאודור הרצל". באותה עת הוקם גם חוג-פועלים במפלגה הסוציאליסטית היהודית. ב-1912 נוסדה "אגודת-החרדים". אחרי מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) נתרופפה השפעתם של חסידי בלז ועלתה קרנם של הציונים. במקום פעלו סניפי "הציונים הכלליים", ה"התאחדות", "המזרחי", "הציונים הרביזיוניסטים", "מפלגת פועלי-ציון" (חדלה לפעול ב-1924) ו-ויצ"ו. כן פעלו ארגוני-הנוער: "הנוער הציוני", "בית"ר", "עקיבא", "השומר הצעיר" ו"גורדוניה".

ב-1922 הוקם בית-ספר עברי משלים מרשת "תרבות". ב-1934 נוסד איגוד הספורט "מכבי". ב- 1927 בחרו יהודי דוברומיל בבחירות לעירייה ב-19 נציגים מתוך 48. ב-1934 נבחר יהודי כסגן ראש העירייה.


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בדוברומיל כ-2,500 יהודים.


תקופת השואה

בספטמבר 1939, כמה ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה דוברומיל בידי הגרמנים. אך בעקבות ההסכם הגרמני הסובייטי עברה ב-17 בספטמבר 1939 לשליטת ברית המועצות. השלטונות הסובייטים רדפו את היהודים העשירים ואת מנהיגי הארגונים הציוניים. חנויות יהודיות הולאמו ומפעלי תעשייה ודירות הוחרמו. כל הארגונים היהודיים פורקו. לעיר הגיעו כ-650 פליטים מפולין הכבושה בידי הגרמנים, והקהילה הפעילה מטבח עממי וסייעה להם במלבושים ובכסף.

ב-28 ביוני 1941, שבוע אחרי מתקפתו על ברית המועצות, כבש הצבא הגרמני את דוברומיל. זמן קצר אחרי כניסת הגרמנים רוכזו היהודים בכיכר השוק, שם הוכו והושפלו. 50 צעירים הוסעו ליעד בלתי ידוע. איכרים סיפרו שהצעירים נרצחו במכרה מלח נטוש בסביבה.

לאוקראינים ניתנה יד חופשית לפרוע ביהודים, והם תקפו יהודים, פרצו לדירותיהם ושדדו את רכושם. בית-הכנסת הגדול, כל בתי-המדרש והקלויז של חסידי בלז הועלו באש. הגרמנים והשוטרים האוקראינים ערכו מצוד על גברים יהודים. החטופים נצטוו להצית את בתי- התפילה, ויהודים אחדים נזרקו לאש ונשרפו חיים.

הוקם יודנראט (מועצת קהילה מטעם) ונצטווה לשלם לגרמנים סכומי כסף גדולים ולספק להם חפצים וסחורות. כן נדרש היודנראט להעמיד לרשות הגרמנים עובדים לעבודות כפייה בעיר ובסביבה.

בכעין גיטו רוכזו היהודים סביב ככר סטארה-טארגוביצה (TARGOWICA STARA) ושם גרו בצפיפות רבה. התפילה בציבור נאסרה ויציאת יהודים מהעיר הותרה רק לבעלי רשיונות מיוחדים.

ב-29 ביולי 1942 רוכזו כל יהודי דוברומיל בככר השוק. התשושים נורו במקום. הבריאים, הצעירים ובעלי המלאכה מויינו ונשלחו למחנה העבודה בפשמישל, אחדים נשארו בדוברומיל ועבדו במפעלים ובמנסרות. כל האחרים שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC).

כ-500 יהודים נותרו בדוברומיל. ביום ט"ו בכסלו תש"ג (24 בנובמבר 1942) הם הובלו למנסרת "ליכטמן", נצטוו לחפור בור גדול, נורו במקום ונטמנו בבור. בפקודת השלטונות נחרש הקבר במרוצת הזמן בטרקטורים.


ב-8 באוגוסט 1944 שוחררה דוברומיל בידי הצבא האדום. רק 25 יהודים שרדו מכל קהילת דוברומיל.
לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4
אילניק (ILNIK)


כפר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ישבו בכפר כ-40 משפחות יהודיות. רובן עסקו בחקלאות, מיעוטן - במסחר זעיר וברוכלות.

בבחירות לקונגרס הציוני ב-1934 הצביעו 25 יהודים לרשימת הציונים הכלליים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברו שטחי מזרח פולין ואילניק בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 נכבש הכפר בידי הגרמנים, ובחסותם שדדו האוקראינים המקומיים את היהודים. באוגוסט אותה השנה החרימו הגרמנים סוסים, תבואה וציוד חקלאי של יהודים ומכרום לאכרי הסביבה. בתחילת 1942 אסרו שוטרים אוקראינים קבוצת צעירים יהודים ורצחו אותם ביער סמוך.

בקיץ 1942 הורו הגרמנים ליהודי אילניק לעבור לעיירה טורקה (TURKA) ונשלחו עם יהודי המקום למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). היהודים המעטים שנותרו באילניק הועברו בדצמבר 1942 לגיטו סמבור (SAMBOR) ונספו עם שרידי הקהילה היהודית שם.

קבוצות קטנות של יהודי אילניק הסתתרו ביערות הסביבה. מקצתם הוסגרו בידי איכרים ונרצחו.

בקיץ 1943 התארגנו כל היהודים שהסתתרו ביערות, ובתוכם שרידי קהילת אילניק, לשם השגת מזון בכפרים, כמה מהם היו מצויידים בנשק. לקראת החורף נבנו שני בונקרים גדולים ומצויידים היטב, אך הגרמנים גילו אותם ורצחו את רוב היהודים אחרי קרב קצר.
פשמישל PRZEMYSL

(במקורות היהודיים פרמסלא)

עיר במזרח גליציה המזרחית, פולין.


הקהילה היהודית

איזכור ראשון של יהודים בעיר הינו משנות ה - 30 של המאה ה - 11,העתיק ביותר לגבי שהות יהודים בפולין .אזכורים נוספים הם משנת 1367 ומשנים 1452 - 1402 בהן מוזכרים משפטים של 305 יהודים שחיו בעיר .

רחוב יהודי מוזכר כבר בעיר בשנת 1419,בית כנסת בשנת 1518 ומקווה בשנת 1538.

יהודים התיישבו בפשמישל במחצית השנייה של המאה ה-14, באמצע המאה ה-16 ישבו בעיר כ-18 משפחות יהודיות. בעלילת דם ב-1630 נידון למוות בפשמישל היהודי משה שמולר באשמת חילול "לחם-הקודש". כעבור שמונה שנים נצטוו יישובי הסביבה לשלם את מסיהם באמצעות קהילת פשמישל וכעבור עשרות שנים נעשתה פשמישל מן הקהילות החשובות במדינת רייסן במסגרת ועד ארבע הארצות. במאה ה-18 נידלדלה הקהילה ושקעה בחובות.

עם החלוקה הראשונה של פולין ב-1772 עברה פשמישל תחת שלטון הקיסרות האוסטרית. באותה תקופה גברה תנועת ה"השכלה" בעיר, ומחצית מחברי המועצה העירונית היו יהודית. משה שיינבאך, חבר המועצה והקהילה גם יחד, שלט בחיי הציבור במקום בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914).

ב-1910 הייתה האוכלוסיה היהודית בפשמישל יותר מ-16,000 (%29.6 מהאוכלוסיה הכללית), 18,360 יהודים (כ-%38) ישבו שם ב-1921 ו-17,300 (%34) ב-1931.

בעבר עסקו היהודים במסחר סיטוני, בחיטה ובעצים, באספקה לחיל המצב האוסטרי, בבנקאות, במלאכה ותעשייה ובחקלאות. והיו ביניהם עניים רבים, שנעזרו במוסדות הצדקה של הקהילה.

ב-1875 נוסדה בעיר אגודת ישוב ארץ-ישראל ובמרוצת הזמן פעלו בפשמישל סניפים של ארגונים ציוניים, של ה"בונד", "אגודת-ישראל" ואחרים. בן המקום הרמאן ליברמאן היה ממייסדי המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פפ"ס). ב-1915 נפלה העיר לידי הרוסים ובתקופת הכיבוש הקצרה ברחו רבים מתושביה היהודים. ב-1928, בשלטון פולין, זכתה קואליציה של הגוש הלאומי היהודי ומפלגת הסנאציה הפולנית ב-18 מכלל 40 המושבים במועצת העיר; בבחירות לוועד הקהילה זכתה "אגודת-ישראל". בבחירות 1936 ניצחו המפלגות הציוניות ויעקב רבהאן נבחר לראש הקהילה.

ב-1939 ישבו בפשמישל כ-20,000 יהודים.


תקופת השואה

כשפרצה מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) באו לעיר אלפי פליטים יהודים ממערב פולין. ב-14 בספטמבר 1939 נפלה העיר לידי הגרמנים ותוך ימים ספורים הוצאו להורג כ-500 יהודים, מחציתם פליטים, באשמת-שווא של התקפה על קבוצת גרמנים.

במרחק כ-5 ק"מ מפשמישל, בכפר קונקובצה (KONKOWCE) מקום שבו הייתה קהילה יהודית קטנה, נרצחו מעל 500 יהודים מפשמישל והסביבה ונטמנו בקבר אחים. מצבה לזיכרם הוקמה בידי הפולנים ב-7 במאי 1975.

ב-18 בספטמבר 1939 נמסרה פשמישל לידי ברית המועצות, ודרכה עבר קו התיחום כפי שהוסכם בין גרמניה לברית המועצות (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב). יומיים קודם לכן גירשו הגרמנים לצד המזרחי של העיר את היהודים שהתגוררו באיזור שלהם. תחת השלטון הסובייטי פסקו חיי הקהילה, בעלי-המלאכה אורגנו בקואופראטיבים ואנשי המקצועות החופשיים (פרט לרופאים) התקשו במציאת תעסוקה.

בחודשים אפריל-מאי 1940 גורשו לפנים רוסיה 7,000 יהודים, רובם פליטים מאזורי המערב. אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, כבשו הגרמנים את פשמישל ב-28 ביוני. הוקם "יודנראט" (מועצת יהודים מטעם). ביוני 1942 רצחו הגרמנים 45 יהודים, העבירו 1,000 יהודים ללבוב, למחנה יאנובסקה (JANOWSKA), ובתחילת אוגוסט שילחו 12,500 למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). בנובמבר הובילו לבלז'ץ עוד 3,500 יהודים. כאלפיים הנותרים בעיר, כמחציתם במחבואים, נרצחו תוך חודשים אחדים.

באפריל 1943 ניסתה קבוצת צעירים להתחמק ולהצטרף לפרטיזנים, כולם נתפסו והוצאו להורג. בספטמבר 1943 נרצחו 1,540 יהודים בחצר בית הספר "קופרניקה" ונטמנו שם בקבר אחים. אחרי המלחמה הוצבה במקום אנדרטה לזיכרם.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

הצבא האדום שחרר את פשמישל בסוף יולי 1944 ותוך ימים אחדים התרכזו בעיר 250 מניצולי השואה. הוקם וועד סיוע בהנהגת מרדכי שאטנר ואחריו צבי רובינפלד. ב-1947 הוגבלו תפקידי הוועד לענייני דת בלבד. באותן השנים הוקם בית יתומים ל 60 ילדים והאוכלוסיה היהודית גדלה ל 593 יהודים,אשר בהמשך רובם עזבו.

אחרי המלחמה ראש שרותי הביטחון האזורי היה יהודי בשם ברנרד שילדהאוס.

ב-1975 חיו בפשמישל 10 יהודים וב-1986 נותר יהודי אחד בעיר.

בית בעלמין היהודי הישן שהוזכר לראשונה בשנת 1568 נהרס במשך השנים.שרד ממנו רק שער אבן והשטח משמש למרעה.

בית העלמין החדש נפתח באמצע המאה ה- 19 אחרי שהישן התמלא.שרדו בו 300 מצבות.אחרי המלחמה נבנתה בו אנדרטה לזכר 4000 היהודים שנרצחו בעיר ויש בו גם כמה קברי אחים.בשנת 2002 שוחזרה רשימת הקברים שהיו במקום.

בית הכנסת הישן ששרד את השואה פורק אחרי המלחמה ע"י השלטונות.

בית הכנסת החדש היה בשימוש רק 12 שנים לפני המלחמה.אחרי המלחמה היה במשך 46 שנים ספריה עירונית ובתחילת שנות ה-90 של המאה ה -20 הוחזר לקהילה היהודית האזורית,לפי החוק החדש של החזרת רכוש קהילתי שהולאם.
בוריניה BORINYA

(בפולנית BORYNIA)


כפר במחוז דרוהוביץ, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים התגוררו בבוריניה מסוף המאה ה-19. ב-1880 היו במקום 86 יהודים בתוך אוכלוסיה של כ-1,300 איש.

בין שתי מלחמות העולם עסקו יהודי בוריניה במסחר זעיר, במלאכה ובחקלאות. במקום הייתה פעילות ציונית והתארגנו סניפי "אחווה" ו"החלוץ".


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בבוריניה כ-100 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברו שטחי מזרח פולין, ובוריניה בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

המסחר היהודי הפרטי הופסק ובעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים. אדמות חקלאיות שהיו שייכות ליהודים הולאמו, אך חיי-הדת התנהלו ללא הפרעות. יהודים שהיו מאוהדי המשטר הסובייטי השתלבו בפקידות המינהל המקומי.

בתחילת יולי 1941, בעקבות מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ב22 בינוי 1941, כבשו הגרמנים את בוריניה. האוקראינים המקומיים שדדו את רכוש היהודים ופגעו בגופם. באמצע יולי נצטוו היהודים לשאת סרט לבן ובו מגן-דוד על הזרוע השמאלית. הגברים נלקחו לעבודות-כפייה בכבישים ובגשרים בהשגחת שוטרים אוקראינים שהתעללו בהם. נשים יהודיות הועסקו בעבודות משפילות.

בסוף קיץ 1941 אספו אנשי גסטאפו כ-30 איש, כולם בני משפחת פורמן או נושאים שם זה, והוציאום להורג סמוך לכפר, בתואנה שהיו פעילים בתקופת השלטון הסובייטי.

ב-2 בפברואר 1942 רצחו גרמנים ושוטרים אוקראינים 36 יהודים בשדה מחוץ לבוריניה.

בקיץ אותה שנה גורשו קבוצות יהודים מבוריניה לטורקה (TURKA) הסמוכה, משם הובלו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). מעטים שניסו להימלט להונגריה נתפסו בידי משטרת הגבול או בידי אוקראינים מקומיים. אחדים נרצחו בידי איכרים, שקיבלו תשלום להעבירם את הגבול.

בדצמבר 1942 הועברו אחרוני יהודי בוריניה לגטו סאמבור (SAMBOR) ובוריניה הוכרזה "נקיה מיהודים".

נותרו בחיים רק כמה יהודים שהוחבאו אצל פולנים וכמה שהסתתרו ביערות.
גליציה המזרחית, אוקראינה
Artur Sandauer
פליטים יהודים מסאמבור בדרך, גליציה המזרחית, 1917-1916
הכיכר המרכזית ההרוסה בסאמבור, גליציה המזרחית, פולין, 1917-1916
פליטים יהודים מסאמבור בדרך, גליציה המזרחית, 1916-1917
צילום שנעשה ע"י חיילי הצבא הגרמני במלחמת העולם ה-I
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות האקדמיה הפולנית למדעים, וארשה)
הכיכר המרכזית בסאמבור,
גליציה המזרחית, פולין, 1916-1917
צילום שנעשה ע"י חיילי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות האקדמיה הפולנית למדעים, וארשה)
רוטנשטרייך, נתן
שטוירמן, אדוארד
Philosopher and educator

He was born in Sambor, son of a Polish Jewish leader, and was active in his youth in the Gordonia movement. He settled in Palestine in 1932 and studied at the Hebrew University. Rotenstreich worked for ten years as head of the Youth Aliya Teachers' College in Jerusalem and from 1951 taught in the Hebrew University where he was professor of philosophy, dean of the humanities (1957-61) and rector (1965-69). He was the first chairman of the Committee for Higher Education (1973-79) and chaired a government commission which proposed extensive reforms in the educational system. Rotenstreich was awarded an Israel Prize in 1963. His scholarship centered on modern continental philosophy and modern Jewish thought and Zionist ideology.
שטוירמן, אדוארד , פסנתרן ומלחין. נולד בסמבור (Sambor), פולין (אז בתחומי גרמניה). הגיע בגיל צעיר לברלין, שם למד בשנים 1914-1911 פסנתר אצל בוזוני ותיאוריה אצל שנברג. בשנים 1936-1932 לימד בבית הספר ע"ש פדרבסקי בלבוב, ואחר כך בקונסרבטוריון היהודי בקרלוב. ב-1936 הגיע לארה"ב ולימד בקונסרבטוריון של פילדלפיה ובבית הספר למוסיקה ג'וליארד בניו-יורק.
שטוירמן התמסר לביצועה ולקידומה של המוסיקה המודרנית, ובמיוחד של מוסיקה לפסנתר ומוסיקה קאמרית מאת שנברג. הוא עיבד לפסנתר יצירות רבות של שנברג. יצירותיו שלו, אחדות מהן אטונליות ואחרות דודקפוניות, כוללות יצירות לתזמורת, מוסיקה קאמרית, מוסיקה לקול, שירים וקטעים לפסנתר. נפטר בניו-יורק.
רוטנשטרייך, נתן
שטוירמן, אדוארד
Philosopher and educator

He was born in Sambor, son of a Polish Jewish leader, and was active in his youth in the Gordonia movement. He settled in Palestine in 1932 and studied at the Hebrew University. Rotenstreich worked for ten years as head of the Youth Aliya Teachers' College in Jerusalem and from 1951 taught in the Hebrew University where he was professor of philosophy, dean of the humanities (1957-61) and rector (1965-69). He was the first chairman of the Committee for Higher Education (1973-79) and chaired a government commission which proposed extensive reforms in the educational system. Rotenstreich was awarded an Israel Prize in 1963. His scholarship centered on modern continental philosophy and modern Jewish thought and Zionist ideology.
שטוירמן, אדוארד , פסנתרן ומלחין. נולד בסמבור (Sambor), פולין (אז בתחומי גרמניה). הגיע בגיל צעיר לברלין, שם למד בשנים 1914-1911 פסנתר אצל בוזוני ותיאוריה אצל שנברג. בשנים 1936-1932 לימד בבית הספר ע"ש פדרבסקי בלבוב, ואחר כך בקונסרבטוריון היהודי בקרלוב. ב-1936 הגיע לארה"ב ולימד בקונסרבטוריון של פילדלפיה ובבית הספר למוסיקה ג'וליארד בניו-יורק.
שטוירמן התמסר לביצועה ולקידומה של המוסיקה המודרנית, ובמיוחד של מוסיקה לפסנתר ומוסיקה קאמרית מאת שנברג. הוא עיבד לפסנתר יצירות רבות של שנברג. יצירותיו שלו, אחדות מהן אטונליות ואחרות דודקפוניות, כוללות יצירות לתזמורת, מוסיקה קאמרית, מוסיקה לקול, שירים וקטעים לפסנתר. נפטר בניו-יורק.
שטוירמן, אדוארד
שטוירמן, אדוארד , פסנתרן ומלחין. נולד בסמבור (Sambor), פולין (אז בתחומי גרמניה). הגיע בגיל צעיר לברלין, שם למד בשנים 1914-1911 פסנתר אצל בוזוני ותיאוריה אצל שנברג. בשנים 1936-1932 לימד בבית הספר ע"ש פדרבסקי בלבוב, ואחר כך בקונסרבטוריון היהודי בקרלוב. ב-1936 הגיע לארה"ב ולימד בקונסרבטוריון של פילדלפיה ובבית הספר למוסיקה ג'וליארד בניו-יורק.
שטוירמן התמסר לביצועה ולקידומה של המוסיקה המודרנית, ובמיוחד של מוסיקה לפסנתר ומוסיקה קאמרית מאת שנברג. הוא עיבד לפסנתר יצירות רבות של שנברג. יצירותיו שלו, אחדות מהן אטונליות ואחרות דודקפוניות, כוללות יצירות לתזמורת, מוסיקה קאמרית, מוסיקה לקול, שירים וקטעים לפסנתר. נפטר בניו-יורק.
שטוירמן, אדוארד
שטוירמן, אדוארד , פסנתרן ומלחין. נולד בסמבור (Sambor), פולין (אז בתחומי גרמניה). הגיע בגיל צעיר לברלין, שם למד בשנים 1914-1911 פסנתר אצל בוזוני ותיאוריה אצל שנברג. בשנים 1936-1932 לימד בבית הספר ע"ש פדרבסקי בלבוב, ואחר כך בקונסרבטוריון היהודי בקרלוב. ב-1936 הגיע לארה"ב ולימד בקונסרבטוריון של פילדלפיה ובבית הספר למוסיקה ג'וליארד בניו-יורק.
שטוירמן התמסר לביצועה ולקידומה של המוסיקה המודרנית, ובמיוחד של מוסיקה לפסנתר ומוסיקה קאמרית מאת שנברג. הוא עיבד לפסנתר יצירות רבות של שנברג. יצירותיו שלו, אחדות מהן אטונליות ואחרות דודקפוניות, כוללות יצירות לתזמורת, מוסיקה קאמרית, מוסיקה לקול, שירים וקטעים לפסנתר. נפטר בניו-יורק.