חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

לימה, משה בן יצחק יהודה

Lima, Mozes ben Isaac Judah (1605?-1658), rabbi and halachist. He studied at Krakow, Poland, where he became acquainted with many of the future leaders of Lithuanian Jewry. In 1637 he was appointed rabbi of Slonim (now in Belarus), and served as Av Beth Din of Vilna, Lithuania, from 1650. From 1655 until his death he was chief rabbi of Vilna. His spiritual associates included Rav Ephraim ben Jacob haKohen and Shabbtai Kohen. Lima's son Raphael published his written works in Krakow twelve years after his death. "Hilchat Mehokek" was a commentary on the Even Haezer part of the Shulchan Aruch (code of Jewish Law). This commentary was considered to be an outstanding work and had a great influence on Torah learning in future generations. Lima together with Samuel ben Uri Shraga wrote "Kunteres haAgunot" that deals with the conditions under which an agunah woman may remarry.
תאריך לידה:
1605
תאריך פטירה:
1658
מקום פטירה:
וילנה / וילניוס
סוג אישיות:
רבי
מספר פריט:
195017
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

וילנה

וילנה (בליטאית וילניוס Vilnius, בפולנית וילנו Wilno , ברוסית וילנה Vilna , ביידיש וילנע), בירת ליטא. משנת 1323 בירת דוכסות ליטא. בין שתי מלחמות העולם עיר מחוז בפולין. בשנים 1940-1991 בירת ליטא הסובייטית. בקרב יהדות מזרח אירופה, בעיקר בתקופת העת החדשה, נקראה ירושלים דליטא.


ראשית הקהילה היהודית

המסמך הראשון המעיד על קיומה של קהילה יהודית מאורגנת בווילנה הוא משנת 1568, ובו מחוייבת הקהילה במס זכות הצבעה. בפברואר 1633 קיבלו יהודי וילנה כתב פריבילגיות, שהתיר להם לעסוק בכל ענפי המסחר, בזיקוק שיכר, ובכל המלאכות שלא היו מאוגדות בגילדות. לעומת זאת הגביל הכתב את מגורי היהודים בעיר לאזורים מסויימים. במחצית הראשונה של המאה ה- 17 הצטרפו לקהילה יהודים מפראג, מפרנקפורט ומעיירות בפולין. בין המהגרים היו מלומדים ואמידים. באותה תקופה נמנו בווילנה כ- 3,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 15,000 תושבים. באותה תקופה כבר היתה הקהילה מרכז יהודי חשוב, אך רק ב- 1652 קיבלה מעמד של "קהילה ראש בית דין" במסגרת הארגונית של "ועד ליטא". בימי המרד נגד רוסיה, ב- 1794, השתתפו כמה יהודים מווילנה בקרבות לצד פולין, וה"קהל" תמך במשתתפים במרד בתרומות. בכל זאת, אחרי כיבוש העיר על ידי הרוסים, השתפר מצבם של היהודים בתחומי המסחר והמלאכות בעיר.


וילנה - מרכז של לימוד תורה

כבר בתחילת המאה ה- 17 היתה וילנה מרכז של לימודים רבניים. בין המלומדים ילידי וילנה הדינים יהושע השל בן יוסף ושבתאי הכהן. באמצע המאה ה- 17 כיהן ברבנות משה בן יצחק יהודה לימה. במחצית השנייה של המאה ה- 17 ובתחילת המאה ה- 18 פעלו בווילנה המלומדים רבי משה, הקרוי קרמר, וחתנו יוסף, מחבר "ראש יוסף", חיבור הלכתי ואגדי; רבי ברוך כהנא, הידוע כברוך חריף; הבלשן עזריאל ושני בניו ניסן ואלישע, וצבי הירש קאידנובר. מאמצע המאה ה- 18 היתה לאישיותו ולפועלו של אליהו בן שלמה זלמן, "הגאון מווילנה", השפעה מכרעת על יהדות וילנה ועל חיי הרוח שלה. לגאון מווילנה היו תלמידים וממשיכים רבים, וכך נוצר בווילנה מרכז דתי ורוחני בעל השפעה עמוקה על היהדות כולה, בעיקר בתחומי ההלכה והקבלה.


ההתנגדות לחסידות

בסוף המאה ה- 18, בהשפעתו של הגאון, נהיתה וילנה למרכזו של הזרם הקרוי "מתנגדים", אשר לו אורח חיים ולימוד תורה מובהקים, ולמעוד ההתנגדות לחסידות. ב- 1772 פירק ה"קהל" את קהילת החסידים שקמה בווילנה, והוציא נגדם איסור ונידוי.

במשך כל ימי חייו אחז הגאון מווילנה בהתנגדותו החריפה לחסידות. למרות זאת, נוצרו בווילנה קבוצות חשאיות של חסידים. מ- 1790 מצאו החסידים תומכים בקרב חברי ה"קהל". ב- 1798 אסר השלטון הרוסי על "קהל וילנה" להטיל קנסות או עונשים על עבירות דתיות. כאשר מנהיג החסידים שניאור זלמן מליאדי הוסגר לשלטונות ונכלא, נכלאו גם 22 חסידים מווילנה והסביבה, ושוחררו לאחר מכן.

זקני ה"קהל" והדיינים פוטרו מכהונתם ב- 1799, וספרי החשבונות של ה"קהל" נבדקו. ה"קהל" החדש, שניהל את ענייני הקהילה במשך שנה, נבחר מקרב החסידים. אחר כך התפייסו שתי הקבוצות, ונבחר "קהל" חדש , שכלל נציגים חסידים ומתנגדים. החסידים הורשו לפעול במסגרות קהילתיות משלהם.


המאה ה- 19

גם במאה ה- 19 המשיכה וילנה להיות מרכז ללימוד תורה. כמעוז חשוב של ההשכלה, משכה אליה גם סופרים עבריים רבים. כאשר החלה הממשלה במדיניות ה"רוסיפיקציה" של היהודים, נהפכה וילנה למרכזה של פעילות זו. בשנת 1842 נשלח לשם מקס ליליינטל במטרה לעודד ייסוד בתי ספר מודרניים, וב- 1847 נוסד בווילנה סמינר לרבנים במימון ממשלתי.

בשנת 1861, תחת שלטונו של אלכסנדר הראשון, הוסרה המגבלה על מגורי יהודים לרחובות מסוימים בעיר. באותה תקופה, החלו ראשוני הסוציאליסטים היהודים ברוסיה בפעילותם, במסגרת הסמינר לרבנים, ביניהם אהרון שמואל ליברמן וחבריו. בשנת 1881 התרחשו פרעות אנטי יהודיות. כנופיות של חיילים תקפו חנויות יהודיות. הקצבים היהודים התארגנו להתנגדות, והסגירו את הפורעים למשטרה.

במפקד של 1897 נמנו בווילנה 63,831 יהודים, שהיוו כ- 42 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר. הצפיפות והאבטלה הגוברת הביאו להגירה רבה, לארצות הברית, לדרום אפריקה, וגם לארץ ישראל.


וילנה - מרכז של פעילות פוליטית יהודית

בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 וילנה נהיתה למקום מפגשם ופעילותם של סוציאליסטים יהודים. בשנת 1895 נערכה בה ועידה של סוציאל-דמוקרטים יהודים, וב- 1897 נערך בה כנס הייסוד של מפלגת הבונד, שמרכז פעילותה היה בווילנה. בתחילת המאה ה- 20 נהיתה וילנה גם למרכז התנועה הציונית ברוסיה, ובה שכן המשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה בשנים 1905-1911. ועידותיהם של "חובבי ציון" נערכו בווילנה. ב- 1903 ביקר בעיר תיאודור הרצל, וזכה לקבלת פנים נלהבת. גם למפלגת פועלי ציון היה מטה בווילנה לזמן מה. שמריהו לוין, ממנהיגי הציונים, נבחר כנציג וילנה ב"דומה" (הפרלמנט הרוסי). תחת הנהגתו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי התארגנו בווילנה גם חוגים אורתודוכסים, ואחר כך התאחדו עם מפלגת "אגודת ישראל". בנוסף למרכז פוליטי, היתה וילנה גם מרכז תרבותי בו פרחה הספרות העברית והיידית.


המחצית הראשונה של המאה ה- 20

בימי מלחמת העולם הראשונה היתה וילנה נקודת מעבר ומקום מקלט עבור פליטים יהודים מהסביבה. תחת כיבוש גרמני שחוקק חוקים מפלים נגד היהודים, ידעו מחסור במזון ותנאים קשים והולכים.

גם אחרי המלחמה, נמשכה המצוקה. המאבק בין הפולנים לליטאים על השלטון בווילנה בשנים 1919-1920 גרם לחילופי שלטון תכופים. בחודש אפריל 1919 נטבחו בווילנה 80 יהודים על ידי יחידות פולניות.

בתקופת מלחמת האזרחים (1922-1939) עסקו יהודי וילנה בפעילות חברתית ותרבותית פורה וענפה. באותן שנים נוסדה רשת בתי ספר יסודיים ותיכוניים, בהם שפת הלימוד או השפה הראשית היתה עברית, וכן סמינרים למורים בשפה העברית או ביידיש, ובתי ספר למסחר. וילנה היתה מרכז עולמי לתרבות היידיש. מכון המחקר YIVO ליידיש ולתרבותה (כיום בניו- יורק), נוסד בווילנה ב- 1924.


תקופת השואה

מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1939, פלשה רוסיה הסובייטית לווילנה, ומסרה אותה לידי ליטא. פליטים יהודים מפולין, בה היו אזורי כיבוש גרמני ואזורי כיבוש רוסי, מצאו בווילנה מקלט. ביוני 1940 סופחה ליטא לברית המועצות. השלטונות הסובייטים סגרו מוסדות תרבות ומשרדים יהודים וציונים. העיתונות היידית כולה הוחלפה בגופי עיתונות של המפלגה הקומוניסטית. יהודים רבים, ציונים, בונדיסטים ו"בורגנים", הוגלו לפנים השטח הסובייטי, שם הוחזקו רבים מהם במחנות מעצר.

הגרמנים נכנסו לווילנה ב- 24 ביוני 1941, והתקבלו על ידי האוכלוסייה הליטאית בפרחים ובתרועות שמחה. מיד החלה רדיפתם של יהודי וילנה, כ- 80,000 במספר. עוד לפני שנתחם הגטו, נרצחו כ- 35,000 יהודים בפונאר. בינואר 1942 התאחדו כל הארגונים הפוליטיים היהודיים והקימו ארגון לוחם בשם "הארגון הפרטיזני המאוחד" (FPO), בפיקודם של יצחק וויטנברג, יוסף גלזמן ואבא קובנר. מטרת הארגון בתחילת דרכו היתה להילחם בתוך הגטו, ולא להצטרף לפרטיזנים ביערות. הארגון הבריח תחמושת, ביצע מעשי חבלה, הוציא עלון מחתרתי, ועסק גם בזיוף מסמכים. ב- 5 ביולי 1943 נעצר המפקד וויטנברג. כשהובל אל מחוץ לגטו, תקף ה FPO את משמר הליווי, והצליח לשחררו. הארגון גייס מיד את כל היחידות. הגרמנים הציבו אולטימטום: וויטנברג יסגיר את עצמו עד הבוקר, ולא יחוסל הגטו כולו. אחרי שעות ארוכות של דיונים קשים, הסגיר עצמו וויטנברג, ונרצח על ידי הגסטפו. אז החליטו אנשי ה FPO לצאת אל היערות.

בספטמבר 1943 החלו הגרמנים בתהליך חיסול גטו וילנה. בבוקר ה- 1 בספטמבר נכנסו החיילים הגרמנים לגטו. ה FPO גוייס מיד. יעקב גנס, ראש היודנראט הפציר בגרמנים לעזוב, והם עזבו. גנס, כראשי יודנראטים אחרים, היה דמות שנויה במחלוקת. אחדים ראו בו משתף פעולה עם הגרמנים, ואילו אחרים סברו שמילא את פקודות הגרמנים במטרה להציל כמה שיותר יהודים. ב- 15 בספטמבר נורה על ידי הגסטפו לאחר שהואשם בסיוע למחתרת.

בארבעת הימים הראשונים של ספטמבר 1943 גורשו 8,000 יהודים נוספים אל מחנות עבודה באסטוניה. באותם ימים עזבו את הגטו 200 לוחמים, והצטרפו לפרטיזנים. ב- 15 בחודש שוב הוקף הגטו. הגרמנים נסוגו כשנוכחו לדעת כי לוחמי ה FPO ערוכים להתנגדות. ב- 23 בחודש צוו היהודים להתכונן לגירוש נוסף, האחרון. מעריכים כי כ- 100,000 יהודים מווילנה ומהסביבה נספו בגטו וילנה בימי השואה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

וילנה שוחררה על ידי הצבא האדום ב- 12 ביולי 1944. בעיר נקבצו כ- 6,000 ניצולים מהסביבה ומהיערות.

ב- 1959 נמנו בווילנה 16,354 יהודים, שהיוו כ- 7 אחוזים מאוכלוסיית העיר. 326 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם.

ב- 1970 עלה מספרם בהרבה. בעיר נותר בית כנסת אחד, בו ביקרו בדרך כלל רק יהודים מבוגרים. רק בחגים, ובמיוחד בשמחת תורה, התאספו בו מאות יהודים, כולל צעירים. אחרי מלחמת ששת הימים גברה ההזדהות עם מדינת ישראל, ונהיתה גלוייה יותר, בייחוד בקרב הצעירים. היהודים מווילנה השתתפו במחאה נגד המדיניות הרשמית נגד יהודים ונגד ישראל, ובייחוד נגד הסירוב לאפשר להם לעלות לישראל.


חידוש החיים היהודים בווילנה

ב- 23 באוגוסט 1988, כאשר כבר היו סימנים לקריסת השלטון הסובייטי בליטא, הקימה קבוצת יהודים קטנה ארגון ששמו "תקומה". המייסדים והמנהיגים היו רינה זילברמן, גריגורי (גרישה) אלפרנאס, הירש בליצקי (סירובניק) ואזרח אמריקאי ששמו לא ידוע. מטרת הארגון היתה החייאת התרבות היהודית בקרב יהודי ליטא ועידוד העלייה לישראל.

ב- 26 בספטמבר 1988 ארגן "תקומה" מצעד אל פונאר, שם נרצחו בימי מלחמת העולם השנייה כ- 80,000 יהודים מווילנה ומהסביבה. על יד כל בור הריגה הציבו אנשי "תקומה" מגן דוד לצד לוחות הזיכרון, עליהם צוין רק שהקורבנות היו אזרחים סובייטים. במצעד השתתפו כ- 3,000 אנשים.

ביטאון התנועה, "אצלנו", הודפס במחתרת, בשפה הרוסית, והופץ בין חברים ומכרים, והארגון קיים גם מפגשים והרצאות ברוסית.
ארגון "תקומה" הקים בית ספר ובו 4 כתות ללימוד עברית, באישור הקג"ב.

ב- 6 במרס 1989 נערך בארמון התרבות של וילנה (שמדרגותיו עשויות מצבות של יהודים) כנס של נציגי קהילות יהודיות מרחבי ליטא, ביוזמת "תקומה". בכנס השתתפו כ- 2,000 נציגים, והונח בסיס לשיתוף פעולה ועזרה הדדית בין יהודי וילנה, קובנה וערים נוספות.

ליטא קיבלה עצמאות ב- 1990. עד אז, תחת שלטון סובייטי, לא היתה בליטא קהילה יהודית מאורגנת. רק ב- 1989 נוסד איגוד לתרבות יהודי ליטא, צעד ראשון לקראת הקמת קהילה יהודית חדשה. האיגוד נהיה רשמית לקהילה היהודית החדשה של ליטא בנובמבר 1991. בראש הקהילה עומדת מועצה שנבחרת על ידי ועד, שאחראי גם לבחירת יו"ר הקהילה. ב- 1997 חיו בליטא על פי ההערכה כ- 6,000 יהודים, רובם בווילנה.


פעילות תרבותית

הפעילות התרבותית בקהילה היהודית מוקדשת בעיקר לשימור הזהות הלאומית היהודית, ולימוד המורשת היהודית. הקהילה מקיימת מפגשים,, הרצאות ותערוכות במגוון נושאים, כולל מדינת ישראל וחגי ישראל. בעדיפות עליונה עדיין עומד נושא הנצחתם של קורבנות השואה. ברחבי ליטא ישנם כ- 200 אתרי רצח המונים שיש לטפל בהם. בכל שנה, ב- 23 בספטמבר, חל יום הזיכרון לשואה בליטא. ביום זה נערכים טקסי זיכרון במבצר התשיעי בקובנה ובפונאר, בהם התרחשו הרציחות הנוראות ביותר.

במוזיאון הלאומי של הגאון מווילנה, שנוסד ב- 1989, יש תערוכה קבועה בנושא השואה, וכן תערוכות מתחלפות במגוון נושאים, ביניהם "היהודים בליטא במלחמה נגד הנאציזם", שנפתחה ב- 2000, לציון 55 שנים לניצחון על הנאצים. לאחרונה יצא לאור ספר חדש ובו רשימת שמותיהם של אסירי גטו וילנה.

בווילנה פועלים מוסדות תרבות יהודיים, ביניהם מועדון התרבות, שמושך אליו קהל רב, גם לא-יהודי, מועדון "אילן" לילדים ולנוער, ומועדון הקשישים "אבי מען זייט זיך". הקהילה מוציאה לאור את "ירושלים דליטא", כתב-עת בארבע שפות (יידיש, ליטאית, אנגלית ורוסית), ובו דיווחים מחיי הקהילה, בדגש מיוחד על היבטים תרבותיים.


חינוך

כיום שוב פועלים בתי ספר יהודיים בווילנה, ביניהם בית הספר הממלכתי "שלום עליכם", בו לומדים כ- 200 תלמידים. תכנית הלימודים כוללת, בנוסף ללימודים כלליים, עברית, תנ"ך, ותולדות עם ישראל. קהילת חב"ד בווילנה מפעילה בית ספר פרטי.


סעד ורווחה

הקהילה היהודית מפעילה מערכת רווחה קהילתית כוללת, לתמיכה בנזקקים, בעיקר גימלאים בודדים, שקרוביהם היגרו למקומות אחרים, או שנפגעו קשות מהמשבר הכלכלי שפקד את ליטא אחרי התמוטטות ברית המועצות. תכנית הרווחה כוללת חלוקת מזון, בגדים, הקצבה, סיוע בטיפול רפואי, שירותים שונים כגון ניקיון, כביסה, ועוד. במימון התכנית מסייעים בנדיבות ארגונים יהודים שונים, בייחוד ה"ג'וינט", וכן תורמים פרטיים.


הקהילה היהודית במאה ה- 21

לפי נתוני הארגונים היהודים יש בעיר כ - 4000 יהודים במסגרת קהילה יהודית מתפקדת.ישנו מרכז קהילתי , כולל בית כנסת,פעילות חסד,תרבות וחברה,בעיקר לפי לוח השנה העברי.יש קבוצות לימוד מסורת ותרבות יהודית,להקות זמר,מחול,תיאטרון ומוסיקה.כמו כן קיים מרכז לתרבות יידיש .

במערכת החינוך יש גן ילדים ושני בתי ספר ללימוד יהדות ויידיש באוניברסיטה המקומית.כן יש מדור לספרות יהודית בספריה הלאומית.

תערוכות בנושאים יהודיים מוצגות במקומות שונים וישנם תכנים יהודיים הנלמדים גם בבתי הספר ואף יש תערוכות קבע בנושא השואה.יוצא רבעון בשם ירושלים של ליטא.

בבית הקהילה היהודית ממוקמים משרדיהם של ארגונים יהודים שונים כגון : הסטודנטים היהודים,ניצולי המחנות , ותיקי מלחמת העולם ועוד.

בעיר ישנה קהלה של חב"ד בהנהלת הרב שלום בער קרינסקי ,שמפעילה בית כנסת,מקווה,אוכל כשר,חסד,חברת ותרבות ועוד.

גם הסוכנות היהודית פועלת בוילנה בתחומי תרבות והכנה לעלייה לישראל.היא מפעילה מחנות קיץ וסמינרים של הקהילה וחב"ד.

בעיר ישנו בית עלמין יהודי גדול שעדיין פעילקבורים בו רבנים חשובים וביניהם הגאון מוילנה.

בעיר מתקיימים ביקורים רבים בעיקר במסגרת ביקורי שורשים.

בשנת 2014 נפתחה בוילנה שגרירות ישראל לליטא.עד למועד זה השגריר בלטביה פעל גם בליטא.

סלונים Slonim

עיר בבלרוס. בין שתי מלחמות העולם במחוז נובוגרודק בפולין.

קהילה יהודית מאורגנת הייתה בסלונים - אז בממלכת פולין-ליטא - כבר במאה ה- 16. על-פי החלטת "ועד ליטא", סופחה קהילת סלונים בשנת 1623 לקהילת בריסק דליטא. שמונה שנים לאחר-מכן תועדה סלונים כקהילה עצמאית.

ב- 1642 הוקם בעיר בית-כנסת מפואר, בנוי באבן. בין עשירי העיר היו היהודים שעסקו ביצוא תבואה ועצים לקניגסברג וסוחרים יהודים שהשתתפו בירידים של לייפציג. יהודים אחרים בקהילה עסקו בעבודות קבלנות, בייצור משקאות חריפים והתפרנסו כבעלי מלאכה.

בחלוקה השלישית של פולין (1795) עבר האזור לשליטת רוסיה הצארית.

במאה ה- 19 התפרנסו יהודי סלונים כסוחרי עצים, פרוות ועורות וכספקים של הצבא. יהודים הקימו בסלונים בתי חרושת לעיבוד ברזל, בתי חרושת לטכסטיל, לגפרורים, לציוד חקלאי וללבני-בניין. בסוף המאה עסקו בקהילה היהודית בסלונים גם בייצור תשמישי-קדושה.

בגלל גירוש היהודים מיישובים כפריים בשנת 1882, גדלה האוכלוסייה היהודית בסלונים ומנתה 11,435 יהודים, שהיו 78 אחוזים מכלל האוכלוסייה ב-1897.

בין רבני העיר היו משה בן יצחק יהודה לימה בעל "חלקת מחוקק" (במאה ה-17), שמעון בן מרדכי (במאה ה-18), ויהושע יצחק בן יחיאל שפירא בעל "נחלת יהושע" (במאה ה-19).

בסלונים ייסד הרב אברהם בן יצחק ויינברג את שושלת הצדיקים לבית סלונים, וישיבת סלונים הייתה מן הוותיקות והמיוחסות בליטא.

בשנת 1897 התחילו פועלי סלונים להקים איגודים מקצועיים, מפלגות הפועלים דוגמת ה"בונד" ו"פועלי-ציון" נעשו לגורם חשוב במקום בתחילת המאה העשרים. המפלגות אירגנו הגנה עצמית יהודית אחרי הפוגרום בביאליסטוק בשנת 1906; וב- 1913 הכריזו שביתת-מחאה בעקבות משפט בייליס.

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם פעלו בקרב יהודי סלונים כל המפלגות הציוניות. "החלוץ" קיים מחנה הכשרה לעלייה. בתי-ספר של "תרבות", ציש"א ו"תחכמוני" היו בעיר, ובשנים 1926 - 1939 יצא לאור שבועון ביידיש.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בסלונים יותר מ- 8,600 יהודים, 53 אחוזים מכלל האוכלוסייה (1931).


תקופת השואה
עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש מערב פולין בידי הגרמנים הגיעו לסלונים אלפי פליטים יהודים מאזורי פולין הכבושים. מספר היהודים בעיר הגיע ל- 10,500 והקהילה קלטה את כולם. סלונים הייתה ברצועה המזרחית של פולין שהועברה לשליטת ברית המועצות בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין גרמניה לברית-המועצות.

עם כניסת הסובייטים לסלונים ניסו צעירים יהודים להסתנן לווילנה כדי להמשיך משם לארץ-ישראל, מעטים הצליחו. באפריל 1940 גירשו השלטונות הסובייטים כאלף יהודים, רובם מבין הפליטים, לפנים רוסיה; בין המגורשים היה גם ראש הקהילה הציוני יצחק אפרת.

ב- 25 ביוני 1941, כמה ימים אחרי מתקפתם על ברית המועצות, כבשו הגרמנים את סלונים. הם הקימו יודנראט ובראשו וולף ברמן, והטילו על הקהילה קנס כספי כבד. באקציה ראשונה ב-17 ביולי רצחו הגרמנים למעלה מ- 1,200 יהודים במבואות העיר, וביניהם את מנהיגי הקהילה ומשכיליה ואת כל חברי היודנראט, שהואשמו באי ציות לגרמנים. הוקם יודנראט שני ובראשו היה גרשון קווינט. באוגוסט 1941 העבירו את היהודים לשכונה מיוחדת שנתחמה כגטו; היו שם 15,000 יהודי המקום ופליטים. באמצע נובמבר אותה השנה, באקציה שנייה שנמשכה כשבועיים, רצחו הגרמנים ועוזריהם (ליטאים ובלרוסים) כ- 10,000 יהודים, ביניהם חברי היודנראט השני. אחרי האקציה החלה להתארגן מחתרת בגטו.

בראשית שנת 1942 רוכזו בגיטו סלונים יהודים מקהילות בסביבה. את הגברים לקחו לעבודות כפייה.

ביום 29 ביוני 1942 החלה האקציה השלישית, ונמשכה עד 15 ביולי. הגרמנים ועוזריהם רצחו כ- 10,000 יהודים. 800 הצליחו להימלט ליערות; מחציתם נתגלו ונרצחו עד סוף השנה, האחרים הצטרפו לפארטיזנים. בדצמבר 1942 נרצחו אחרוני היהודים בגטו סלונים.

כאשר שוחררה סלונים בידי הצבא האדום, ב- 10 ביולי 1944 נמצאו בה כ- 80 יהודים.

אחרי השואה נשארו יהודים מעטים לחיות בסלונים; ב- 1946 חיו במקום שלושים יהודים.

קרקוב (קראקוב) Krakow

(במקורות היהודיים קראקא)

עיר מחוז בגליציה המערבית, דרום פולין.


הטירה העתיקה (Wawel) וסביבה עיר בצורה הוקמו במקום במאות ה-7 וה-8 לספירה. העיר הייתה כבר אז מרכז מסחרי וצומת דרכים. בסוף המאה ה-10 נכבשה בידי מלכי פולין, הוקמה שם בישופות (וקתדרלה גדולה שעדיין עומדת על תילה) ומאמצע המאה ה-11 הייתה קרקוב משכנם של מלכי פולין עד שבסוף המאה ה-16 נקבעה וארשה לבירת פולין. במחצית השנייה של המאה ה-14 הוקמה בקרקוב האוניברסיטה הראשונה בפולין, הורחבה בראשית המאה ה- 15 בידי המלך ולאדיסלאב יאגילו, וידועה מאז בשם "היאגילונית".


הקהילה היהודית

היהודים הראשונים באו לעיר עם מהגרים מגרמניה באמצע המאה ה-13.כבר בשנת 1304 מוזכר במסמכים "רחוב היהודים" בקרקוב שכיום הוא רחוב אננה הקדושה (Sw. Anna). רחוב זה שימש כמרכז הרובע היהודי ויהודים חיו ברובע ביחד עם הנוצרים וכן בהמשך ליד האוניברסיטה היאגלונית הסמוכה. .ברובע היהודי היו גם בית כנסת, מקווה, בית חולים ואולם חתונות. מאחורי החומ שהקיפה בימי הביניים את קרקוב (כיום שדרות פלנטי), היה בית קברות יהודי בכפר קביורי (Kawiory), ששמו כנראה מהמלה העברית קברים. באמצע המאה ה- 14 חיו ברובע כמה מאות יהודים והמספר גדל באופן משמעותי במאה ה- 15 עקב הריבוי הטבעי והגירה מתמדת.
ב-1335 ייסד המלך קאז'ימייז' עיר על שמו קאז'ימייז' (Kazimierz) ליד קרקוב, ויהודים השתקעו גם בה סמוך להיווסדה. כבר אז עורר היישוב היהודי המצליח בקרקוב את חמת העירונים הגרמניים שישבו בקרקוב, ובסוף המאה דרשה מועצת העיר להתיר ליהודים למכור את נכסי המקרקעין שלהם לנוצרים בלבד. במאה שלאחריה גברו החיכוכים עם העירונים, בפרט בימי המלך ולאדיסלאב יאגילו. בשנת 1400 הופקע לצורכי האוניברסיטה בניין ברחוב היהודי, ובכך נפתח פתח להתקפות ולהתנכלויות חוזרות מצד הסטודנטים; לדרישתם אף מונה מקרב היהודים מלווה מיוחד שנאלץ לחלק הלוואות לסטודנטים בריבית של 25% לכל היותר.

התפרעויות בשל עלילת-דם אירעו בשנים 1407 ו-1423, וב-1454 נרצחו יהודים בעיר בעקבות ביקורו של המסית הפראנציסקאני קאפיסטראנו. ב-1469 נאלצו היהודים לעקור מבתיהם ברחוב האוניברסיטה וכעבור 16 שנים הוטלו עליהם הגבלות ששיתקו למעשה את מסחרם. דליקה שפרצה ברחוב היהודי והתפשטה לבתים נוצריים גררה מהומות נגד היהודים. הפעם הם התארגנו להגנה עצמית. ראשי העדה נאסרו, ושוחררו בהתערבות ההומאניסטן פיליפו בואנוקורסי (1494). כעבור שנה גורשו היהודים מקרקוב ועברו לקאז'מייז' (בפי העם קוזמיר), שכבר הייתה אז קהילה מבוססת ולה בית כנסת מפואר בסגנון גותי שהושלם ב-1407. זה היה בית הכנסת הוותיק ביותר "די אלטע שול" והוא עדיין עומד על תילו.

יותר מ-400 שנה ניהלו יהודי קאז'ימייז' מאבק על הזכות לסחור ולעבוד בקרקוב. לרוב מאבקם הוכתר בהצלחה. לקראת סוף המאה ה-15 ייסד ר' יעקב פולאק "ישיבה" בקאז'ימייז', הישיבה התפרסמה בשיטת הפלפול שהנהיגה בלימוד התלמוד.

בתחילת המאה ה-16 השתקעו בקאז'ימייז' יהודים מבוהמיה ומוראביה, וביקשו לשמור על ארגון קהילתי משלהם, למרות התנגדות עזה של תושבי העיר הוותיקים. אחרי מותם שני הרבנים המקבילים הראשונים, בוטלה הכפילות וכהונת הרב של הקהילה כולה עברה לידי ר' משה פישל ה"פולני".

מהגרים חדשים שבאו ממערב אירופה באמצע המאה ה-16 קיבלו זכויות מיוחדות מידי מלכי פולין, לרבות פטור מתשלום מסי הקהילה. ההעדפה בוטלה לאחר פניות חוזרות מצד הנהגת הקהילה. מחמת הצפיפות הגוברת בקאז'ימייז' (היישוב מנה אז יותר מאלפיים נפש) הורחב, במחצית השנייה של המאה, תחום העיר היהודית והותר להקים בית כנסת נוסף. גם הוטל איסור על לא יהודים לרכוש בתי מגורים ובתי עסק בקאז'ימייז'. תמורת זאת התחייבו היהודים לבנות שער בחומת העיר ולפרוע את פיגורי המס לאוצר העירייה. בשטחים החדשים הוקמו במרוצת הזמן בתי עשירים דוגמת משפחות יצחק יקלס, וולף פופר ואחרות.

פעילות כלכלית של יהודים בקרקוב העיר הייתה כרוכה בשיחוד בעלי שררה בממשל ובכנסיה. בעלי הנכסים בעיר היו מעוניינים בהתרת המסחר היהודי ואילו חנוונים ובעלי-מלאכה חששו מן התחרות הצפויה.

באמצע המאה ה-16 חי בקרקוב ר' משה איסרלש (הרמ"א), והוקם עבורו בית כנסת הידוע כ"בית הכנסת של הרמ"א". ר' משה ייסד ישיבה, כיהן כאב"ד של קרקוב ונודע בעולם היהודי. באמצע המאה ה-17 היו בקאז'ימייז' שבעה בתי כנסת גדולים והעיר התפרסמה בישיבותיה בהנהגת גדולי תורה, כגון ר' יוסף בן גרשון כ"ץ, ר' נתן נטע שפירא, ר' מאיר גדליה מלובלין ור' יואל סירקיס. כרב הקהילה כיהן אז יום טוב ליפמן הלר (1579-1654).

שבתאי צבי ותנועתו שפעלה במחצית השנייה של המאה ה-17 הסעירו את הקהילה. והתסיסה הדתית בעקבות תנועת הרפורמציה הנוצרית השפיעה גם היא.

לפי תקנות שנ"ה (1595) הייתה הנהגת הקהילה נתונה בידי עשירי העיר ומורכבת מארבעה "ראשים", חמישה "טובי העיר" ו-14 חברי ה"קהל" (כלומר מועצת הקהילה), וביחד 23 איש כמספר סנהדרין קטנה. ה"ראשים" התחלפו ביניהם לפי תור בשיטת "פרנס החודש" ונושאי תפקידים אחרים בקהילה, בשכר או שלא בשכר, טיפלו בהערכת המיסים וגבייתם, בעניניי צדקה ובפיקוח על הסדר בשווקים. בתי הדין פעלו בשלושה מישורים, לפי סכום התביעה.

קאז'ימייז' הייתה מן הקהילות החשובות ב"ועד ארבע ארצות", המוסד העליון של האוטונומיה היהודית בפולין בשנים 1580-1764.

בשנות ה-30 של המאה ה-17 נמלטו לקאז'ימייז' רבים מיהודי גרמניה, מפני מלחמת שלושים השנה (1618-1648) ובעקבותיהם הגיעו פליטי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) מאוקראינה ומפודוליה. ב-1655 נפלה קאז'ימייז' בידי השוודים שפלשו לפולין, והפולנים גבו מהיהודים קנסות כבדים בטענה שסייעו לפולש. תכפו ההתנפלויות על בתי יהודים מצד הסטודנטים וההמון העירוני, והיו מקרים של עלילת-דם. הרוקח מתתיהו קאלאהורה מת על קידוש השם אחרי עינויים קשים (1663). כעבור 14 שנה מתו כאלף מיהודי קאז'ימייז' במגיפה והעיר נעזבה מרוב תושביה. לשיקומה הכריז המלך על דחיית פרעון חובות היהודים לעירייה ולאנשים פרטיים, והטיל עונשים כבדים על המתפרעים. ובכל זאת עדיין נאסר על היהודים להיכנס לקרקוב בימי ראשון ובימי חג נוצריים. הנודע בין רבני הקהילה באותם הימים היה ר' אהרן שמואל קאראנובר (מהרש"ק, 1614-1676).

בעזרת האצולה והמלך הצליחו היהודים להגדיל את מעורבותם בחיי הכלכלה בקרקוב. בעיקר עסקו בסחר פרוות ועורות, שעווה, מלח, טבק והלבשה. יהודים סחרו גם במתכות יקרות ועסקו בצורפות, בייבוא וייצוא ובחכירת אחוזות וניהולן. לצד ההתעשרות בחוגי המסחר והכספים ביישוב היהודי חלה התרוששות בקרב ההמונים והוחרפו החיכוכים המעמדיים. ההוצאות שהיו כרוכות במאבק לזכויות מסחר ומגורים בקרקוב הכניסו את הקהילה לחובות כבדים לנוצרים עשירים ולכנסייה, ועם ירידת קרנה של קאז'ימייז' מצאו קהילות סמוכות שעת כושר להשתחרר מהאפוטרופסות שלה, וכך גם הכנסות הקהילה ירדו.

במלחמות פולין ורוסיה בשנים 1768-1772 סבלו היהודים מידי חיילי שני הצדדים. הקהילה מנתה אז 3,500 נפש, מהם 212 בעלי בתים.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) הייתה קאז'ימייז' מסופחת לאוסטריה ואילו קרקוב נמסרה לידיה רק אחרי החלוקה השלישית ב-1795. בשנה זו ערכו האוסטרים מפקד אוכלוסין בקאזימייז' של האוכלוסיה היהודית. את פרטי המפקד ניתן לראות באינטרנט, כולל פירוט האנשים שחיו בכל בית. האוסטרים הטילו הגבלות על מספר המשפחות היהודיות בקרקוב ("חוק המשפחות") והגבילו את המסחר היהודי בעיר עצמה. היהודים ריכזו את עסקיהם באזור מסחרי חדש בקאז'ימייז' שכלל 45 בנקים ומלווים בריבית, 52 סוחרי טכסטיל, 17 סוחרי נרות, 18 פונדאקים וכן חייטים, אופים ופרוונים. עשירים רבים עקרו מקרקוב לווארשה ולערים אחרות. כדי למנוע בריחה כללית של יהודים הציעה עיריית קרקוב הקלות לסוחרים היהודים.

בשנות ה-80 גברה השפעת החסידות, בפרט בקרב עניי הקהילה, למרות החרמות ה"מתנגדים". זכות הבחירה בקהילה הודרגה לפי "היטל הנרות" שהכביד על דלת-העם. הגרעון בקופת הקהילה גדל עם ריבוי הצרכים ועם גידול שיעור הריבית על ההלואות. הקהילה נאלצה להגדיל את המיסים העקיפים על מצרכי יסוד.

בשנים 1809-1815השתייכה קרקוב לדוכסות הגדולה של וארשה, זו ביטלה מקצת ההגבלות האוסטריות אבל הטילה חדשות במקומן.

בשנים 1815-1846 הייתה קרקוב רפובליקה עצמאית, על-פי החלטת קונגרס וינה. מחוץ לקאז'ימייז' הותרו המגורים רק ליהודים "בני תרבות" בלבוש אירופי ובעלי רכוש (מכלל 13,000 התושבים היהודים ענו על דרישות אלה לא יותר מ-196). הארגון הקהילתי המסורתי בוטל ובמקומו מונה ועד לענייני יהודים בראשות לא-יהודי, ולצדו רב שנבחר לשלוש שנים, והיה בקי בלשון הפולנית ובגרמנית ובעל תעודת בגרות. לצד הרב כיהנו שני נציגים מטעם משלמי המסים הגבוהים ביותר. פנקסי הקהילה התנהלו בפולנית. ב-1833 התגוררו בקרקוב רבתי 10,820 יהודים (28% מכלל האוכלוסיה).

בשנות השלושים נפתחו מוסדות חינוך יהודיים לבנים ולבנות, וב-1844 נחנך בעיר בית הכנסת הרפורמי הראשון. משנת 1832 שימשו ברבנות דב בריש פייזלס, ובמקביל לו ר' שאול רפאל לאנדו, שהנהיג את עדת החסידים בעיר.

עם החזרת העיר לשלטון אוסטריה (1846) שלחה קהילת וינה סיוע למשפחות הנזקקות בקאז'ימייז'. במהפיכת 1848 נבחרו 12 יהודים למועצה העירונית של קרקוב רבתי ובבחירות לפרלמנט האוסטרי אותה השנה נמנה הרב מייזלס עם קבוצת הצירים מקרקוב. הדי המהפכה ברחוב היהודי התבטאו בדרישה לבטל את המס על בשר כשר ולהטילו על בשר עוף, מאכל השכבות המבוססות, לצמצם את שכר עובדי הקהילה ולקצץ בזכויות העשירים. חלק פעיל בחיי הציבור מילאה בימים ההם ה"אגודה לשחרור רוחני וגשמי" של היהודים, שנטתה להתבוללות בתרבות הפולנית.

כאשר עבר הרב מייזלס לווארשה, עלה על כס הרבנות בעיר ר' שמעון שרייבר סופר, בנו של חת"ם סופר, וניהל מאבק חריף נגד קבוצת המתבוללים, שבראשם עמדו יוסף אטינגר והרב הרפורמי שמעון דאנקוביץ.

בעקבות האמנציפציה בשנים 1867-1868 וביטול הגבלת המגורים בקרקוב, הוקמה מועצה דתית בהנהגת המשכילים. באוניברסיטת קרקוב כבר למדו אז 25 יהודים בפקולטה למשפטים, 14 בפקולטה לרפואה ו-10 במדרשה הטכנית. 200 צעירים למדו בבתי-ספר תיכוניים ובבתי-מדרש למורים בעיר. בית הספר העברי הראשון, בהנהלת אב בית הדין חיים אריה הורוביץ, הוקם בקרקוב ב-1874. לקראת סוף המאה פעלו בעיר מוסדות "כל ישראל חברים", ובתי-ספר מקצועיים, "חדרים", ישיבות ומוסדות חינוך יסודיים ותיכוניים ששפת ההוראה בהם הייתה פולנית וגרמנית.

בצד ההשפעה החסידית החזקה בקרב המוני העם, התבלטו יהודים בחיי התרבות והציבור הכלליים בקרקוב, דוגמת הבלשן ליאון שטרנבאך, הצייר מאוריצי גוטליב, המשפטן יוסף רוזנבלט והרופאים פיליפ אייזנברג ואיזידור יורוביץ, מנהל בית החולים היהודי במקום. היהודי מאוריצי דאטנר נעשה נשיא לשכת המסחר והתעשייה בקרקוב.

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר 25,670 נפש 28% מכלל תושבי העיר). יהודים רבים היו בעלי חנויות מכולת והלבשה, כמה היו סוחרי זיפים ושיער סוסים לתעשייה. לסוחרים העשירים היו מחסני יינות וטכסטיל ועסקי עצים, נוצות וביצים. רבים מבעלי המלאכה היו חייטים, זגגים ונגרים. ובין השאר פעלו אז בקרקוב 52 רופאים יהודים (מתוך 248) ו-47 עורכי דין יהודים (מתוך 110).

בשנות ה-80 נוסדה בקרקוב האגודה הראשונה של "חובבי ציון" בהנהגת שמעון סופר ואהרון מארקוס ולציונות המדינית קמו מנהיגים מקומיים כמו יהושע טהון ויוליוס שיינווטר. "החברה העברית לתרבות" ואגודת "שפת אמת" פעלו לתחיית הלשון העברית. נוסדה אגודת סטודנטים לאומית "השחר" והופיע כתב עת בשם "המגיד החדש". בשנים 1905-1914 יצא לאור בקרקוב בטאון "פועלי ציון" בשם "דער יידישער ארבעטער". ב-1900 הוקמה תנועה לשוויון אזרחי בראשות איגנאץ לאנדאו ואדולף גרוס, וב-1905 נוסד בעיר ועד הצירים של ציוני מערב גאליציה בראשות יוסף מרגליות. בחיי התרבות התבלטו ההיסטוריונים חיים נתן דמביצר ופייבל הירש וטשטיין, הסופר והעיתונאי וילהלם פלדמן , החוקר שלמה רובין, הסופר דוד רוטבלום והמשורר היידי מרדכי גבירטיג.

המצוקה הכלכלית בפולין העצמאית שלאחר מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) תרמה להגברת האנטישמיות בקרקוב. התנועה האנטישמית שצמחה על רקע ההתחרות הפולנית הגרמנית בעיר בסוף המאה ה-19, ומפלגת הדמוקרטיים הלאומיים בפולין ("אנדקים"), עשו לליבוי יצרים נגד היהודים. מספר יהודי קרקוב בשנת 1921 הגיע ל-45,229. הנוער היהודי התארגן להגנה עצמית, בהנהגת יעקב ביליק וי' אלסטר, והתנגש עם קבוצות פורעים. פעולות התגוננות ארעו בעיקר לאחר כניסתם לעיר של חיילי הגנרל האלר, שונא היהודים מושבע.

ב-1931 התפקדו בעיר 56,800 יהודים (רבע מכלל התושבים), 31% מהם בתעשיייה ובמלאכה, 46% במסחר ובביטוח 7% בתחבורה, 2.5%בחינוך ותרבות, כ-1% בשרתות ו-13% בעלי פרנסות שונות. דלת-העם הוסיפו להתרכז בקאז'ימייז'.

בתקופה שבין שתי המלחמות נעשתה קרקוב מרכז יהודי חשוב. בעיר הייתה תנועה ציונית פעילה, שהונהגה בידי יהושע טהון ויצחק שווארצבארט (לימים חבר המועצה הלאומית הפולנית הגולה בלונדון). הופיע יומון ציוני רב השפעה ("נובי דזיינניק"), פעלו מוסדות חינוך רבים וביניהם בית ספר תיכון עברי, בית-ספר למסחר ובית-מדרש למורות "בית יעקב". כראש הקהילה שימש באותה העת רפאל לנדאו.

ערב מלחמת העולם השנייה גרו בקרקוב כ-60,000 יהודים, מספר תושבי העיר הגיע לכרבע מיליון.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה, ב-6 בספטמבר 1939, נכנסו הגרמנים לקרקוב, ורדיפת היהודים התחילה מייד. באוקטובר הוכרזה קרקוב לבירת שטח הכיבוש הפולני (גנרלגוברנמן) וכל הצווים האנטי-יהודיים שפירסמו שלטונות הכיבוש הונהגו שם לראשונה. הוועד היהודי שהתארגן בראשית ימי הכיבוש, הוכרז ב-28 בנובמבר ליודנראט, היושב שלו היה ד"ר מרק ביברשטיין, סגנו היה ד"ר וילהלם גולדבלאט. בקיץ 1940 נאסרו שניהם בידי הגסטפו וליושב ראש מונה ד"ר ארטור רוזנצווייג.

בראשית דצמבר 1939 ניהלו הגרמנים מבצע טרור בשכונות היהודיות, גזלו רכוש רב והעלו באש כמה בתי כנסת. במאי 1940 נאסר על היהודים להופיע בשדרות ובכיכרות העיר, ובאותו החודש החל גירוש היהודים מקרקוב לעיירות הסביבה. עד מרס 1941 גורשו כ-40,000 יהודים ובעת הגירוש נשדד רכושם. כ-15,000 קיבלו היתרים מיוחדים להישאר.

במרס 1941 הוקם גיטו, הוקף חומה ונסגר ב-20 במרס. נוסף ליהודי קרקוב שוכנו בו מגורשים מקהילות סמוכות, ובעיקר מקהילות סקאווינה (Skawina) , וייליצ'קה (Wieliczka) , ו-ראבקה (Rabka). בגיטו היו רוב הזמן כ- 18,000 תושבים, הצפיפות הייתה רבה ותנאים סניטריים ירודים. מוסדות לעזרה הדדית פעלו בגיטו בניסיון להקל על המצוקה. מפעלים גרמניים העסיקו יהודים בתוך הגיטו, ויהודים אחרים הוצאו תחת משמר לעבוד במפעלים גרמניים בעיר.

ב- 19 במרס 1942 הייתה בגיטו "האקציה נגד אנשי הרוח" שבמהלכה הוציאו הגרמנים למחנה ההשמדה אושוויץ 50 יהודים ידועי-שם, ושם רצחו אותם.

ב- 28 במאי 1942 נסגר הגיטו והחלה אקציה שנמשכה על 8 ביוני, בסיומה שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ כ-6,000 יהודים וכ-300 נורו במקום. בין הקרבנות היו המשורר מרדכי גבירטיג ויושב ראש היודנראט ארטור רוזנצווייג. אחרי האקציה צומצם שטח הגיטו.

ב-27 וב-28 באוקטובר 1942 נערכה אקציה נוספת. כ-7,000 יהודים הוצאו מהגיטו וכ-600 נורו במקום. רוב המוצאים מהגיטו הובאו למחנה ההשמדה בלז'ץ ומיעוטם לאושוויץ. במהלך האקציה חוסלו בית החולים, בית הזקנים ובית היתומים. אחרי האקציה שוב צומצם שטח הגיטו וחולק לשניים, והעובדים שוכנו בנפרד.

ב-13 במרס 1943 הועברו העובדים, כ-2,000 יהודים, מן הגיטו למחנה פלאשוב Plaszow הסמוך, ולמחרת חוסל הגיטו. כ-2,300 יהודים נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחו שם, וכ-700 נורו במקום במהלך הפעולה. מבין יוצאי גיטו קרקוב שנשלחו לפלאשוב שרדו אחרי המלחמה כמה מאות בלבד.

התארגנות המחתרת היהודית התחילה בסוף שנת 1940, באוקטובר 1942 התגבש "הארגון היהודי הלוחם"; בראש הארגון עמדו השק (צבי) באומינגר, אהרון ליבסקינד, גולה מירה, שמשון דרנגר, טובה (גוסטה) דרנגר-דוידזון ואברהם לייבוביץ-לאבאן. הארגון היה בקשר עם פרטיזנים יהודים במחוז ובגיטו וארשה. זמן-מה פעל בקרקוב יצחק (אנטק) צוקרמן, מראשי הארגון בווארשה. כ-10 פעולות קרב נעשו מחוץ לגיטו, המפורסמת ביותר הייתה ההתקפה ב-22 בדצמבר 1942 על בית הקפה "ציגנריה" במרכז קרקוב, ששימש מקום מפגש לקצינים גרמנים. כן היו מעשי חבלה ברכבות. אחרי השמדת גיטו קרקוב פעלו אנשי הארגון גם במחנה העבודה פלאשוב.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה יצאו ממחבואם יהודים מעטים. אלפים אחדים חזרו מגלות רוסיה, אך לא השתקעו בעיר מחשש פוגרומים. אחרון היהודים בקאז'ימייז' עזב ב-1968. אחרי גל ההגירה בשנים 1967-1968 נותרו בקרקוב כ-700 יהודים, רובם זקנים. בית-הכנסת "הישן" נעשה למוזיאון יהודי ובית העלמין הישן שופץ בכספי תורמים מארצות הברית ומקנדה.

בשנת 1993 הוקמה הקהילה היהודית החדשה בקרקוב על בסיס הקהילה הישנה שהייתה בשנים 1946-1993. מאז 1997 עמד בראש הקהילה תדאוש יעקובוביץ ומשנת 2013 הרב הראשי הוא אליעזר גור אריה שהגיע מישראל . משרדי הקהילה הועברו בשנת 2016 מרחוב סקבינסקה 2 לרחוב מיודובה ( בבית הכנסת "קופה") שבמרכז הרובע היהודי . כיום חברים בקהילה 160 חברים .

לקהילה 4 בתי כנסת פעילים - הרמ"א (שופץ ונפתח מחדש בפסח 2016), הטמפל הרפורמי , יזאק וקופה. כמו כן הקהילה הינה בעלת עוד כמה בתי כנסת ובראשם הישן (העתיק ביותר בפולין מהמאה ה-14שמשמש כמוזיאון ). והיא גם בעלת בתי הקברות בקרקוב ובכל המחוז, מאז הוחזר הרכוש הקהילתי ל-8 הקהילות הקיימות כיום בפולין. לקהילה יש גם מקווה ומסעדה כשרה.

הרובע היהודי (קאזימייז), שצורף כרובע בקרקוב, בסוף המאה ה-19, שופץ וחודש בראשית המאה ה-21 והפך למרכז בילוי פופולרי לתושבי קרקוב ולתיירים הרבים שמגיעים מרחבי העולם . בסוף כל חודש יוני נערך ברובע "הפסטיבל היהודי" בהשתתפות אלפי אנשים מכול העולם .

משנת 2016 עומד בראש הקהילה היהודית מר תדאוש יעקובוביץ' .


מקורות ביבליוגרפים:

1. פרופ' מאיר בלאבן - תולדות היהודים בקרקוב ובקז'מייז' 1304-1868.
פורסם בקרקוב בשנת 1931 (פורסם בפולנית ותורגם לעברית בישראל בתחילת המאה ה-21).

2. Zydzi Krakowscy i ich Gmina w latach 1869-1919 .
יהודי קרקוב וקהילתם בשנים 1869-1919
פורסם ע"י Andrzej Zbikowski בווארשה בשנת 1994 כספר המשך
לזה של פרופ' בלאבן. פורסם רק בפולנית.

3. Eugeniusz Duda - Krakowski judaica
אוגינוש דודה - יהדות קרקוב
פורסם רק בפולנית בווארשה בשנת 1991

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
לימה, משה בן יצחק יהודה
Lima, Mozes ben Isaac Judah (1605?-1658), rabbi and halachist. He studied at Krakow, Poland, where he became acquainted with many of the future leaders of Lithuanian Jewry. In 1637 he was appointed rabbi of Slonim (now in Belarus), and served as Av Beth Din of Vilna, Lithuania, from 1650. From 1655 until his death he was chief rabbi of Vilna. His spiritual associates included Rav Ephraim ben Jacob haKohen and Shabbtai Kohen. Lima's son Raphael published his written works in Krakow twelve years after his death. "Hilchat Mehokek" was a commentary on the Even Haezer part of the Shulchan Aruch (code of Jewish Law). This commentary was considered to be an outstanding work and had a great influence on Torah learning in future generations. Lima together with Samuel ben Uri Shraga wrote "Kunteres haAgunot" that deals with the conditions under which an agunah woman may remarry.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ליטא
קרקוב
סלונים
וילנה / וילניוס
ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.

קרקוב (קראקוב) Krakow

(במקורות היהודיים קראקא)

עיר מחוז בגליציה המערבית, דרום פולין.


הטירה העתיקה (Wawel) וסביבה עיר בצורה הוקמו במקום במאות ה-7 וה-8 לספירה. העיר הייתה כבר אז מרכז מסחרי וצומת דרכים. בסוף המאה ה-10 נכבשה בידי מלכי פולין, הוקמה שם בישופות (וקתדרלה גדולה שעדיין עומדת על תילה) ומאמצע המאה ה-11 הייתה קרקוב משכנם של מלכי פולין עד שבסוף המאה ה-16 נקבעה וארשה לבירת פולין. במחצית השנייה של המאה ה-14 הוקמה בקרקוב האוניברסיטה הראשונה בפולין, הורחבה בראשית המאה ה- 15 בידי המלך ולאדיסלאב יאגילו, וידועה מאז בשם "היאגילונית".


הקהילה היהודית

היהודים הראשונים באו לעיר עם מהגרים מגרמניה באמצע המאה ה-13.כבר בשנת 1304 מוזכר במסמכים "רחוב היהודים" בקרקוב שכיום הוא רחוב אננה הקדושה (Sw. Anna). רחוב זה שימש כמרכז הרובע היהודי ויהודים חיו ברובע ביחד עם הנוצרים וכן בהמשך ליד האוניברסיטה היאגלונית הסמוכה. .ברובע היהודי היו גם בית כנסת, מקווה, בית חולים ואולם חתונות. מאחורי החומ שהקיפה בימי הביניים את קרקוב (כיום שדרות פלנטי), היה בית קברות יהודי בכפר קביורי (Kawiory), ששמו כנראה מהמלה העברית קברים. באמצע המאה ה- 14 חיו ברובע כמה מאות יהודים והמספר גדל באופן משמעותי במאה ה- 15 עקב הריבוי הטבעי והגירה מתמדת.
ב-1335 ייסד המלך קאז'ימייז' עיר על שמו קאז'ימייז' (Kazimierz) ליד קרקוב, ויהודים השתקעו גם בה סמוך להיווסדה. כבר אז עורר היישוב היהודי המצליח בקרקוב את חמת העירונים הגרמניים שישבו בקרקוב, ובסוף המאה דרשה מועצת העיר להתיר ליהודים למכור את נכסי המקרקעין שלהם לנוצרים בלבד. במאה שלאחריה גברו החיכוכים עם העירונים, בפרט בימי המלך ולאדיסלאב יאגילו. בשנת 1400 הופקע לצורכי האוניברסיטה בניין ברחוב היהודי, ובכך נפתח פתח להתקפות ולהתנכלויות חוזרות מצד הסטודנטים; לדרישתם אף מונה מקרב היהודים מלווה מיוחד שנאלץ לחלק הלוואות לסטודנטים בריבית של 25% לכל היותר.

התפרעויות בשל עלילת-דם אירעו בשנים 1407 ו-1423, וב-1454 נרצחו יהודים בעיר בעקבות ביקורו של המסית הפראנציסקאני קאפיסטראנו. ב-1469 נאלצו היהודים לעקור מבתיהם ברחוב האוניברסיטה וכעבור 16 שנים הוטלו עליהם הגבלות ששיתקו למעשה את מסחרם. דליקה שפרצה ברחוב היהודי והתפשטה לבתים נוצריים גררה מהומות נגד היהודים. הפעם הם התארגנו להגנה עצמית. ראשי העדה נאסרו, ושוחררו בהתערבות ההומאניסטן פיליפו בואנוקורסי (1494). כעבור שנה גורשו היהודים מקרקוב ועברו לקאז'מייז' (בפי העם קוזמיר), שכבר הייתה אז קהילה מבוססת ולה בית כנסת מפואר בסגנון גותי שהושלם ב-1407. זה היה בית הכנסת הוותיק ביותר "די אלטע שול" והוא עדיין עומד על תילו.

יותר מ-400 שנה ניהלו יהודי קאז'ימייז' מאבק על הזכות לסחור ולעבוד בקרקוב. לרוב מאבקם הוכתר בהצלחה. לקראת סוף המאה ה-15 ייסד ר' יעקב פולאק "ישיבה" בקאז'ימייז', הישיבה התפרסמה בשיטת הפלפול שהנהיגה בלימוד התלמוד.

בתחילת המאה ה-16 השתקעו בקאז'ימייז' יהודים מבוהמיה ומוראביה, וביקשו לשמור על ארגון קהילתי משלהם, למרות התנגדות עזה של תושבי העיר הוותיקים. אחרי מותם שני הרבנים המקבילים הראשונים, בוטלה הכפילות וכהונת הרב של הקהילה כולה עברה לידי ר' משה פישל ה"פולני".

מהגרים חדשים שבאו ממערב אירופה באמצע המאה ה-16 קיבלו זכויות מיוחדות מידי מלכי פולין, לרבות פטור מתשלום מסי הקהילה. ההעדפה בוטלה לאחר פניות חוזרות מצד הנהגת הקהילה. מחמת הצפיפות הגוברת בקאז'ימייז' (היישוב מנה אז יותר מאלפיים נפש) הורחב, במחצית השנייה של המאה, תחום העיר היהודית והותר להקים בית כנסת נוסף. גם הוטל איסור על לא יהודים לרכוש בתי מגורים ובתי עסק בקאז'ימייז'. תמורת זאת התחייבו היהודים לבנות שער בחומת העיר ולפרוע את פיגורי המס לאוצר העירייה. בשטחים החדשים הוקמו במרוצת הזמן בתי עשירים דוגמת משפחות יצחק יקלס, וולף פופר ואחרות.

פעילות כלכלית של יהודים בקרקוב העיר הייתה כרוכה בשיחוד בעלי שררה בממשל ובכנסיה. בעלי הנכסים בעיר היו מעוניינים בהתרת המסחר היהודי ואילו חנוונים ובעלי-מלאכה חששו מן התחרות הצפויה.

באמצע המאה ה-16 חי בקרקוב ר' משה איסרלש (הרמ"א), והוקם עבורו בית כנסת הידוע כ"בית הכנסת של הרמ"א". ר' משה ייסד ישיבה, כיהן כאב"ד של קרקוב ונודע בעולם היהודי. באמצע המאה ה-17 היו בקאז'ימייז' שבעה בתי כנסת גדולים והעיר התפרסמה בישיבותיה בהנהגת גדולי תורה, כגון ר' יוסף בן גרשון כ"ץ, ר' נתן נטע שפירא, ר' מאיר גדליה מלובלין ור' יואל סירקיס. כרב הקהילה כיהן אז יום טוב ליפמן הלר (1579-1654).

שבתאי צבי ותנועתו שפעלה במחצית השנייה של המאה ה-17 הסעירו את הקהילה. והתסיסה הדתית בעקבות תנועת הרפורמציה הנוצרית השפיעה גם היא.

לפי תקנות שנ"ה (1595) הייתה הנהגת הקהילה נתונה בידי עשירי העיר ומורכבת מארבעה "ראשים", חמישה "טובי העיר" ו-14 חברי ה"קהל" (כלומר מועצת הקהילה), וביחד 23 איש כמספר סנהדרין קטנה. ה"ראשים" התחלפו ביניהם לפי תור בשיטת "פרנס החודש" ונושאי תפקידים אחרים בקהילה, בשכר או שלא בשכר, טיפלו בהערכת המיסים וגבייתם, בעניניי צדקה ובפיקוח על הסדר בשווקים. בתי הדין פעלו בשלושה מישורים, לפי סכום התביעה.

קאז'ימייז' הייתה מן הקהילות החשובות ב"ועד ארבע ארצות", המוסד העליון של האוטונומיה היהודית בפולין בשנים 1580-1764.

בשנות ה-30 של המאה ה-17 נמלטו לקאז'ימייז' רבים מיהודי גרמניה, מפני מלחמת שלושים השנה (1618-1648) ובעקבותיהם הגיעו פליטי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) מאוקראינה ומפודוליה. ב-1655 נפלה קאז'ימייז' בידי השוודים שפלשו לפולין, והפולנים גבו מהיהודים קנסות כבדים בטענה שסייעו לפולש. תכפו ההתנפלויות על בתי יהודים מצד הסטודנטים וההמון העירוני, והיו מקרים של עלילת-דם. הרוקח מתתיהו קאלאהורה מת על קידוש השם אחרי עינויים קשים (1663). כעבור 14 שנה מתו כאלף מיהודי קאז'ימייז' במגיפה והעיר נעזבה מרוב תושביה. לשיקומה הכריז המלך על דחיית פרעון חובות היהודים לעירייה ולאנשים פרטיים, והטיל עונשים כבדים על המתפרעים. ובכל זאת עדיין נאסר על היהודים להיכנס לקרקוב בימי ראשון ובימי חג נוצריים. הנודע בין רבני הקהילה באותם הימים היה ר' אהרן שמואל קאראנובר (מהרש"ק, 1614-1676).

בעזרת האצולה והמלך הצליחו היהודים להגדיל את מעורבותם בחיי הכלכלה בקרקוב. בעיקר עסקו בסחר פרוות ועורות, שעווה, מלח, טבק והלבשה. יהודים סחרו גם במתכות יקרות ועסקו בצורפות, בייבוא וייצוא ובחכירת אחוזות וניהולן. לצד ההתעשרות בחוגי המסחר והכספים ביישוב היהודי חלה התרוששות בקרב ההמונים והוחרפו החיכוכים המעמדיים. ההוצאות שהיו כרוכות במאבק לזכויות מסחר ומגורים בקרקוב הכניסו את הקהילה לחובות כבדים לנוצרים עשירים ולכנסייה, ועם ירידת קרנה של קאז'ימייז' מצאו קהילות סמוכות שעת כושר להשתחרר מהאפוטרופסות שלה, וכך גם הכנסות הקהילה ירדו.

במלחמות פולין ורוסיה בשנים 1768-1772 סבלו היהודים מידי חיילי שני הצדדים. הקהילה מנתה אז 3,500 נפש, מהם 212 בעלי בתים.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) הייתה קאז'ימייז' מסופחת לאוסטריה ואילו קרקוב נמסרה לידיה רק אחרי החלוקה השלישית ב-1795. בשנה זו ערכו האוסטרים מפקד אוכלוסין בקאזימייז' של האוכלוסיה היהודית. את פרטי המפקד ניתן לראות באינטרנט, כולל פירוט האנשים שחיו בכל בית. האוסטרים הטילו הגבלות על מספר המשפחות היהודיות בקרקוב ("חוק המשפחות") והגבילו את המסחר היהודי בעיר עצמה. היהודים ריכזו את עסקיהם באזור מסחרי חדש בקאז'ימייז' שכלל 45 בנקים ומלווים בריבית, 52 סוחרי טכסטיל, 17 סוחרי נרות, 18 פונדאקים וכן חייטים, אופים ופרוונים. עשירים רבים עקרו מקרקוב לווארשה ולערים אחרות. כדי למנוע בריחה כללית של יהודים הציעה עיריית קרקוב הקלות לסוחרים היהודים.

בשנות ה-80 גברה השפעת החסידות, בפרט בקרב עניי הקהילה, למרות החרמות ה"מתנגדים". זכות הבחירה בקהילה הודרגה לפי "היטל הנרות" שהכביד על דלת-העם. הגרעון בקופת הקהילה גדל עם ריבוי הצרכים ועם גידול שיעור הריבית על ההלואות. הקהילה נאלצה להגדיל את המיסים העקיפים על מצרכי יסוד.

בשנים 1809-1815השתייכה קרקוב לדוכסות הגדולה של וארשה, זו ביטלה מקצת ההגבלות האוסטריות אבל הטילה חדשות במקומן.

בשנים 1815-1846 הייתה קרקוב רפובליקה עצמאית, על-פי החלטת קונגרס וינה. מחוץ לקאז'ימייז' הותרו המגורים רק ליהודים "בני תרבות" בלבוש אירופי ובעלי רכוש (מכלל 13,000 התושבים היהודים ענו על דרישות אלה לא יותר מ-196). הארגון הקהילתי המסורתי בוטל ובמקומו מונה ועד לענייני יהודים בראשות לא-יהודי, ולצדו רב שנבחר לשלוש שנים, והיה בקי בלשון הפולנית ובגרמנית ובעל תעודת בגרות. לצד הרב כיהנו שני נציגים מטעם משלמי המסים הגבוהים ביותר. פנקסי הקהילה התנהלו בפולנית. ב-1833 התגוררו בקרקוב רבתי 10,820 יהודים (28% מכלל האוכלוסיה).

בשנות השלושים נפתחו מוסדות חינוך יהודיים לבנים ולבנות, וב-1844 נחנך בעיר בית הכנסת הרפורמי הראשון. משנת 1832 שימשו ברבנות דב בריש פייזלס, ובמקביל לו ר' שאול רפאל לאנדו, שהנהיג את עדת החסידים בעיר.

עם החזרת העיר לשלטון אוסטריה (1846) שלחה קהילת וינה סיוע למשפחות הנזקקות בקאז'ימייז'. במהפיכת 1848 נבחרו 12 יהודים למועצה העירונית של קרקוב רבתי ובבחירות לפרלמנט האוסטרי אותה השנה נמנה הרב מייזלס עם קבוצת הצירים מקרקוב. הדי המהפכה ברחוב היהודי התבטאו בדרישה לבטל את המס על בשר כשר ולהטילו על בשר עוף, מאכל השכבות המבוססות, לצמצם את שכר עובדי הקהילה ולקצץ בזכויות העשירים. חלק פעיל בחיי הציבור מילאה בימים ההם ה"אגודה לשחרור רוחני וגשמי" של היהודים, שנטתה להתבוללות בתרבות הפולנית.

כאשר עבר הרב מייזלס לווארשה, עלה על כס הרבנות בעיר ר' שמעון שרייבר סופר, בנו של חת"ם סופר, וניהל מאבק חריף נגד קבוצת המתבוללים, שבראשם עמדו יוסף אטינגר והרב הרפורמי שמעון דאנקוביץ.

בעקבות האמנציפציה בשנים 1867-1868 וביטול הגבלת המגורים בקרקוב, הוקמה מועצה דתית בהנהגת המשכילים. באוניברסיטת קרקוב כבר למדו אז 25 יהודים בפקולטה למשפטים, 14 בפקולטה לרפואה ו-10 במדרשה הטכנית. 200 צעירים למדו בבתי-ספר תיכוניים ובבתי-מדרש למורים בעיר. בית הספר העברי הראשון, בהנהלת אב בית הדין חיים אריה הורוביץ, הוקם בקרקוב ב-1874. לקראת סוף המאה פעלו בעיר מוסדות "כל ישראל חברים", ובתי-ספר מקצועיים, "חדרים", ישיבות ומוסדות חינוך יסודיים ותיכוניים ששפת ההוראה בהם הייתה פולנית וגרמנית.

בצד ההשפעה החסידית החזקה בקרב המוני העם, התבלטו יהודים בחיי התרבות והציבור הכלליים בקרקוב, דוגמת הבלשן ליאון שטרנבאך, הצייר מאוריצי גוטליב, המשפטן יוסף רוזנבלט והרופאים פיליפ אייזנברג ואיזידור יורוביץ, מנהל בית החולים היהודי במקום. היהודי מאוריצי דאטנר נעשה נשיא לשכת המסחר והתעשייה בקרקוב.

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר 25,670 נפש 28% מכלל תושבי העיר). יהודים רבים היו בעלי חנויות מכולת והלבשה, כמה היו סוחרי זיפים ושיער סוסים לתעשייה. לסוחרים העשירים היו מחסני יינות וטכסטיל ועסקי עצים, נוצות וביצים. רבים מבעלי המלאכה היו חייטים, זגגים ונגרים. ובין השאר פעלו אז בקרקוב 52 רופאים יהודים (מתוך 248) ו-47 עורכי דין יהודים (מתוך 110).

בשנות ה-80 נוסדה בקרקוב האגודה הראשונה של "חובבי ציון" בהנהגת שמעון סופר ואהרון מארקוס ולציונות המדינית קמו מנהיגים מקומיים כמו יהושע טהון ויוליוס שיינווטר. "החברה העברית לתרבות" ואגודת "שפת אמת" פעלו לתחיית הלשון העברית. נוסדה אגודת סטודנטים לאומית "השחר" והופיע כתב עת בשם "המגיד החדש". בשנים 1905-1914 יצא לאור בקרקוב בטאון "פועלי ציון" בשם "דער יידישער ארבעטער". ב-1900 הוקמה תנועה לשוויון אזרחי בראשות איגנאץ לאנדאו ואדולף גרוס, וב-1905 נוסד בעיר ועד הצירים של ציוני מערב גאליציה בראשות יוסף מרגליות. בחיי התרבות התבלטו ההיסטוריונים חיים נתן דמביצר ופייבל הירש וטשטיין, הסופר והעיתונאי וילהלם פלדמן , החוקר שלמה רובין, הסופר דוד רוטבלום והמשורר היידי מרדכי גבירטיג.

המצוקה הכלכלית בפולין העצמאית שלאחר מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) תרמה להגברת האנטישמיות בקרקוב. התנועה האנטישמית שצמחה על רקע ההתחרות הפולנית הגרמנית בעיר בסוף המאה ה-19, ומפלגת הדמוקרטיים הלאומיים בפולין ("אנדקים"), עשו לליבוי יצרים נגד היהודים. מספר יהודי קרקוב בשנת 1921 הגיע ל-45,229. הנוער היהודי התארגן להגנה עצמית, בהנהגת יעקב ביליק וי' אלסטר, והתנגש עם קבוצות פורעים. פעולות התגוננות ארעו בעיקר לאחר כניסתם לעיר של חיילי הגנרל האלר, שונא היהודים מושבע.

ב-1931 התפקדו בעיר 56,800 יהודים (רבע מכלל התושבים), 31% מהם בתעשיייה ובמלאכה, 46% במסחר ובביטוח 7% בתחבורה, 2.5%בחינוך ותרבות, כ-1% בשרתות ו-13% בעלי פרנסות שונות. דלת-העם הוסיפו להתרכז בקאז'ימייז'.

בתקופה שבין שתי המלחמות נעשתה קרקוב מרכז יהודי חשוב. בעיר הייתה תנועה ציונית פעילה, שהונהגה בידי יהושע טהון ויצחק שווארצבארט (לימים חבר המועצה הלאומית הפולנית הגולה בלונדון). הופיע יומון ציוני רב השפעה ("נובי דזיינניק"), פעלו מוסדות חינוך רבים וביניהם בית ספר תיכון עברי, בית-ספר למסחר ובית-מדרש למורות "בית יעקב". כראש הקהילה שימש באותה העת רפאל לנדאו.

ערב מלחמת העולם השנייה גרו בקרקוב כ-60,000 יהודים, מספר תושבי העיר הגיע לכרבע מיליון.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה, ב-6 בספטמבר 1939, נכנסו הגרמנים לקרקוב, ורדיפת היהודים התחילה מייד. באוקטובר הוכרזה קרקוב לבירת שטח הכיבוש הפולני (גנרלגוברנמן) וכל הצווים האנטי-יהודיים שפירסמו שלטונות הכיבוש הונהגו שם לראשונה. הוועד היהודי שהתארגן בראשית ימי הכיבוש, הוכרז ב-28 בנובמבר ליודנראט, היושב שלו היה ד"ר מרק ביברשטיין, סגנו היה ד"ר וילהלם גולדבלאט. בקיץ 1940 נאסרו שניהם בידי הגסטפו וליושב ראש מונה ד"ר ארטור רוזנצווייג.

בראשית דצמבר 1939 ניהלו הגרמנים מבצע טרור בשכונות היהודיות, גזלו רכוש רב והעלו באש כמה בתי כנסת. במאי 1940 נאסר על היהודים להופיע בשדרות ובכיכרות העיר, ובאותו החודש החל גירוש היהודים מקרקוב לעיירות הסביבה. עד מרס 1941 גורשו כ-40,000 יהודים ובעת הגירוש נשדד רכושם. כ-15,000 קיבלו היתרים מיוחדים להישאר.

במרס 1941 הוקם גיטו, הוקף חומה ונסגר ב-20 במרס. נוסף ליהודי קרקוב שוכנו בו מגורשים מקהילות סמוכות, ובעיקר מקהילות סקאווינה (Skawina) , וייליצ'קה (Wieliczka) , ו-ראבקה (Rabka). בגיטו היו רוב הזמן כ- 18,000 תושבים, הצפיפות הייתה רבה ותנאים סניטריים ירודים. מוסדות לעזרה הדדית פעלו בגיטו בניסיון להקל על המצוקה. מפעלים גרמניים העסיקו יהודים בתוך הגיטו, ויהודים אחרים הוצאו תחת משמר לעבוד במפעלים גרמניים בעיר.

ב- 19 במרס 1942 הייתה בגיטו "האקציה נגד אנשי הרוח" שבמהלכה הוציאו הגרמנים למחנה ההשמדה אושוויץ 50 יהודים ידועי-שם, ושם רצחו אותם.

ב- 28 במאי 1942 נסגר הגיטו והחלה אקציה שנמשכה על 8 ביוני, בסיומה שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ כ-6,000 יהודים וכ-300 נורו במקום. בין הקרבנות היו המשורר מרדכי גבירטיג ויושב ראש היודנראט ארטור רוזנצווייג. אחרי האקציה צומצם שטח הגיטו.

ב-27 וב-28 באוקטובר 1942 נערכה אקציה נוספת. כ-7,000 יהודים הוצאו מהגיטו וכ-600 נורו במקום. רוב המוצאים מהגיטו הובאו למחנה ההשמדה בלז'ץ ומיעוטם לאושוויץ. במהלך האקציה חוסלו בית החולים, בית הזקנים ובית היתומים. אחרי האקציה שוב צומצם שטח הגיטו וחולק לשניים, והעובדים שוכנו בנפרד.

ב-13 במרס 1943 הועברו העובדים, כ-2,000 יהודים, מן הגיטו למחנה פלאשוב Plaszow הסמוך, ולמחרת חוסל הגיטו. כ-2,300 יהודים נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחו שם, וכ-700 נורו במקום במהלך הפעולה. מבין יוצאי גיטו קרקוב שנשלחו לפלאשוב שרדו אחרי המלחמה כמה מאות בלבד.

התארגנות המחתרת היהודית התחילה בסוף שנת 1940, באוקטובר 1942 התגבש "הארגון היהודי הלוחם"; בראש הארגון עמדו השק (צבי) באומינגר, אהרון ליבסקינד, גולה מירה, שמשון דרנגר, טובה (גוסטה) דרנגר-דוידזון ואברהם לייבוביץ-לאבאן. הארגון היה בקשר עם פרטיזנים יהודים במחוז ובגיטו וארשה. זמן-מה פעל בקרקוב יצחק (אנטק) צוקרמן, מראשי הארגון בווארשה. כ-10 פעולות קרב נעשו מחוץ לגיטו, המפורסמת ביותר הייתה ההתקפה ב-22 בדצמבר 1942 על בית הקפה "ציגנריה" במרכז קרקוב, ששימש מקום מפגש לקצינים גרמנים. כן היו מעשי חבלה ברכבות. אחרי השמדת גיטו קרקוב פעלו אנשי הארגון גם במחנה העבודה פלאשוב.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה יצאו ממחבואם יהודים מעטים. אלפים אחדים חזרו מגלות רוסיה, אך לא השתקעו בעיר מחשש פוגרומים. אחרון היהודים בקאז'ימייז' עזב ב-1968. אחרי גל ההגירה בשנים 1967-1968 נותרו בקרקוב כ-700 יהודים, רובם זקנים. בית-הכנסת "הישן" נעשה למוזיאון יהודי ובית העלמין הישן שופץ בכספי תורמים מארצות הברית ומקנדה.

בשנת 1993 הוקמה הקהילה היהודית החדשה בקרקוב על בסיס הקהילה הישנה שהייתה בשנים 1946-1993. מאז 1997 עמד בראש הקהילה תדאוש יעקובוביץ ומשנת 2013 הרב הראשי הוא אליעזר גור אריה שהגיע מישראל . משרדי הקהילה הועברו בשנת 2016 מרחוב סקבינסקה 2 לרחוב מיודובה ( בבית הכנסת "קופה") שבמרכז הרובע היהודי . כיום חברים בקהילה 160 חברים .

לקהילה 4 בתי כנסת פעילים - הרמ"א (שופץ ונפתח מחדש בפסח 2016), הטמפל הרפורמי , יזאק וקופה. כמו כן הקהילה הינה בעלת עוד כמה בתי כנסת ובראשם הישן (העתיק ביותר בפולין מהמאה ה-14שמשמש כמוזיאון ). והיא גם בעלת בתי הקברות בקרקוב ובכל המחוז, מאז הוחזר הרכוש הקהילתי ל-8 הקהילות הקיימות כיום בפולין. לקהילה יש גם מקווה ומסעדה כשרה.

הרובע היהודי (קאזימייז), שצורף כרובע בקרקוב, בסוף המאה ה-19, שופץ וחודש בראשית המאה ה-21 והפך למרכז בילוי פופולרי לתושבי קרקוב ולתיירים הרבים שמגיעים מרחבי העולם . בסוף כל חודש יוני נערך ברובע "הפסטיבל היהודי" בהשתתפות אלפי אנשים מכול העולם .

משנת 2016 עומד בראש הקהילה היהודית מר תדאוש יעקובוביץ' .


מקורות ביבליוגרפים:

1. פרופ' מאיר בלאבן - תולדות היהודים בקרקוב ובקז'מייז' 1304-1868.
פורסם בקרקוב בשנת 1931 (פורסם בפולנית ותורגם לעברית בישראל בתחילת המאה ה-21).

2. Zydzi Krakowscy i ich Gmina w latach 1869-1919 .
יהודי קרקוב וקהילתם בשנים 1869-1919
פורסם ע"י Andrzej Zbikowski בווארשה בשנת 1994 כספר המשך
לזה של פרופ' בלאבן. פורסם רק בפולנית.

3. Eugeniusz Duda - Krakowski judaica
אוגינוש דודה - יהדות קרקוב
פורסם רק בפולנית בווארשה בשנת 1991

סלונים Slonim

עיר בבלרוס. בין שתי מלחמות העולם במחוז נובוגרודק בפולין.

קהילה יהודית מאורגנת הייתה בסלונים - אז בממלכת פולין-ליטא - כבר במאה ה- 16. על-פי החלטת "ועד ליטא", סופחה קהילת סלונים בשנת 1623 לקהילת בריסק דליטא. שמונה שנים לאחר-מכן תועדה סלונים כקהילה עצמאית.

ב- 1642 הוקם בעיר בית-כנסת מפואר, בנוי באבן. בין עשירי העיר היו היהודים שעסקו ביצוא תבואה ועצים לקניגסברג וסוחרים יהודים שהשתתפו בירידים של לייפציג. יהודים אחרים בקהילה עסקו בעבודות קבלנות, בייצור משקאות חריפים והתפרנסו כבעלי מלאכה.

בחלוקה השלישית של פולין (1795) עבר האזור לשליטת רוסיה הצארית.

במאה ה- 19 התפרנסו יהודי סלונים כסוחרי עצים, פרוות ועורות וכספקים של הצבא. יהודים הקימו בסלונים בתי חרושת לעיבוד ברזל, בתי חרושת לטכסטיל, לגפרורים, לציוד חקלאי וללבני-בניין. בסוף המאה עסקו בקהילה היהודית בסלונים גם בייצור תשמישי-קדושה.

בגלל גירוש היהודים מיישובים כפריים בשנת 1882, גדלה האוכלוסייה היהודית בסלונים ומנתה 11,435 יהודים, שהיו 78 אחוזים מכלל האוכלוסייה ב-1897.

בין רבני העיר היו משה בן יצחק יהודה לימה בעל "חלקת מחוקק" (במאה ה-17), שמעון בן מרדכי (במאה ה-18), ויהושע יצחק בן יחיאל שפירא בעל "נחלת יהושע" (במאה ה-19).

בסלונים ייסד הרב אברהם בן יצחק ויינברג את שושלת הצדיקים לבית סלונים, וישיבת סלונים הייתה מן הוותיקות והמיוחסות בליטא.

בשנת 1897 התחילו פועלי סלונים להקים איגודים מקצועיים, מפלגות הפועלים דוגמת ה"בונד" ו"פועלי-ציון" נעשו לגורם חשוב במקום בתחילת המאה העשרים. המפלגות אירגנו הגנה עצמית יהודית אחרי הפוגרום בביאליסטוק בשנת 1906; וב- 1913 הכריזו שביתת-מחאה בעקבות משפט בייליס.

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם פעלו בקרב יהודי סלונים כל המפלגות הציוניות. "החלוץ" קיים מחנה הכשרה לעלייה. בתי-ספר של "תרבות", ציש"א ו"תחכמוני" היו בעיר, ובשנים 1926 - 1939 יצא לאור שבועון ביידיש.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בסלונים יותר מ- 8,600 יהודים, 53 אחוזים מכלל האוכלוסייה (1931).


תקופת השואה
עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש מערב פולין בידי הגרמנים הגיעו לסלונים אלפי פליטים יהודים מאזורי פולין הכבושים. מספר היהודים בעיר הגיע ל- 10,500 והקהילה קלטה את כולם. סלונים הייתה ברצועה המזרחית של פולין שהועברה לשליטת ברית המועצות בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין גרמניה לברית-המועצות.

עם כניסת הסובייטים לסלונים ניסו צעירים יהודים להסתנן לווילנה כדי להמשיך משם לארץ-ישראל, מעטים הצליחו. באפריל 1940 גירשו השלטונות הסובייטים כאלף יהודים, רובם מבין הפליטים, לפנים רוסיה; בין המגורשים היה גם ראש הקהילה הציוני יצחק אפרת.

ב- 25 ביוני 1941, כמה ימים אחרי מתקפתם על ברית המועצות, כבשו הגרמנים את סלונים. הם הקימו יודנראט ובראשו וולף ברמן, והטילו על הקהילה קנס כספי כבד. באקציה ראשונה ב-17 ביולי רצחו הגרמנים למעלה מ- 1,200 יהודים במבואות העיר, וביניהם את מנהיגי הקהילה ומשכיליה ואת כל חברי היודנראט, שהואשמו באי ציות לגרמנים. הוקם יודנראט שני ובראשו היה גרשון קווינט. באוגוסט 1941 העבירו את היהודים לשכונה מיוחדת שנתחמה כגטו; היו שם 15,000 יהודי המקום ופליטים. באמצע נובמבר אותה השנה, באקציה שנייה שנמשכה כשבועיים, רצחו הגרמנים ועוזריהם (ליטאים ובלרוסים) כ- 10,000 יהודים, ביניהם חברי היודנראט השני. אחרי האקציה החלה להתארגן מחתרת בגטו.

בראשית שנת 1942 רוכזו בגיטו סלונים יהודים מקהילות בסביבה. את הגברים לקחו לעבודות כפייה.

ביום 29 ביוני 1942 החלה האקציה השלישית, ונמשכה עד 15 ביולי. הגרמנים ועוזריהם רצחו כ- 10,000 יהודים. 800 הצליחו להימלט ליערות; מחציתם נתגלו ונרצחו עד סוף השנה, האחרים הצטרפו לפארטיזנים. בדצמבר 1942 נרצחו אחרוני היהודים בגטו סלונים.

כאשר שוחררה סלונים בידי הצבא האדום, ב- 10 ביולי 1944 נמצאו בה כ- 80 יהודים.

אחרי השואה נשארו יהודים מעטים לחיות בסלונים; ב- 1946 חיו במקום שלושים יהודים.
וילנה

וילנה (בליטאית וילניוס Vilnius, בפולנית וילנו Wilno , ברוסית וילנה Vilna , ביידיש וילנע), בירת ליטא. משנת 1323 בירת דוכסות ליטא. בין שתי מלחמות העולם עיר מחוז בפולין. בשנים 1940-1991 בירת ליטא הסובייטית. בקרב יהדות מזרח אירופה, בעיקר בתקופת העת החדשה, נקראה ירושלים דליטא.


ראשית הקהילה היהודית

המסמך הראשון המעיד על קיומה של קהילה יהודית מאורגנת בווילנה הוא משנת 1568, ובו מחוייבת הקהילה במס זכות הצבעה. בפברואר 1633 קיבלו יהודי וילנה כתב פריבילגיות, שהתיר להם לעסוק בכל ענפי המסחר, בזיקוק שיכר, ובכל המלאכות שלא היו מאוגדות בגילדות. לעומת זאת הגביל הכתב את מגורי היהודים בעיר לאזורים מסויימים. במחצית הראשונה של המאה ה- 17 הצטרפו לקהילה יהודים מפראג, מפרנקפורט ומעיירות בפולין. בין המהגרים היו מלומדים ואמידים. באותה תקופה נמנו בווילנה כ- 3,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 15,000 תושבים. באותה תקופה כבר היתה הקהילה מרכז יהודי חשוב, אך רק ב- 1652 קיבלה מעמד של "קהילה ראש בית דין" במסגרת הארגונית של "ועד ליטא". בימי המרד נגד רוסיה, ב- 1794, השתתפו כמה יהודים מווילנה בקרבות לצד פולין, וה"קהל" תמך במשתתפים במרד בתרומות. בכל זאת, אחרי כיבוש העיר על ידי הרוסים, השתפר מצבם של היהודים בתחומי המסחר והמלאכות בעיר.


וילנה - מרכז של לימוד תורה

כבר בתחילת המאה ה- 17 היתה וילנה מרכז של לימודים רבניים. בין המלומדים ילידי וילנה הדינים יהושע השל בן יוסף ושבתאי הכהן. באמצע המאה ה- 17 כיהן ברבנות משה בן יצחק יהודה לימה. במחצית השנייה של המאה ה- 17 ובתחילת המאה ה- 18 פעלו בווילנה המלומדים רבי משה, הקרוי קרמר, וחתנו יוסף, מחבר "ראש יוסף", חיבור הלכתי ואגדי; רבי ברוך כהנא, הידוע כברוך חריף; הבלשן עזריאל ושני בניו ניסן ואלישע, וצבי הירש קאידנובר. מאמצע המאה ה- 18 היתה לאישיותו ולפועלו של אליהו בן שלמה זלמן, "הגאון מווילנה", השפעה מכרעת על יהדות וילנה ועל חיי הרוח שלה. לגאון מווילנה היו תלמידים וממשיכים רבים, וכך נוצר בווילנה מרכז דתי ורוחני בעל השפעה עמוקה על היהדות כולה, בעיקר בתחומי ההלכה והקבלה.


ההתנגדות לחסידות

בסוף המאה ה- 18, בהשפעתו של הגאון, נהיתה וילנה למרכזו של הזרם הקרוי "מתנגדים", אשר לו אורח חיים ולימוד תורה מובהקים, ולמעוד ההתנגדות לחסידות. ב- 1772 פירק ה"קהל" את קהילת החסידים שקמה בווילנה, והוציא נגדם איסור ונידוי.

במשך כל ימי חייו אחז הגאון מווילנה בהתנגדותו החריפה לחסידות. למרות זאת, נוצרו בווילנה קבוצות חשאיות של חסידים. מ- 1790 מצאו החסידים תומכים בקרב חברי ה"קהל". ב- 1798 אסר השלטון הרוסי על "קהל וילנה" להטיל קנסות או עונשים על עבירות דתיות. כאשר מנהיג החסידים שניאור זלמן מליאדי הוסגר לשלטונות ונכלא, נכלאו גם 22 חסידים מווילנה והסביבה, ושוחררו לאחר מכן.

זקני ה"קהל" והדיינים פוטרו מכהונתם ב- 1799, וספרי החשבונות של ה"קהל" נבדקו. ה"קהל" החדש, שניהל את ענייני הקהילה במשך שנה, נבחר מקרב החסידים. אחר כך התפייסו שתי הקבוצות, ונבחר "קהל" חדש , שכלל נציגים חסידים ומתנגדים. החסידים הורשו לפעול במסגרות קהילתיות משלהם.


המאה ה- 19

גם במאה ה- 19 המשיכה וילנה להיות מרכז ללימוד תורה. כמעוז חשוב של ההשכלה, משכה אליה גם סופרים עבריים רבים. כאשר החלה הממשלה במדיניות ה"רוסיפיקציה" של היהודים, נהפכה וילנה למרכזה של פעילות זו. בשנת 1842 נשלח לשם מקס ליליינטל במטרה לעודד ייסוד בתי ספר מודרניים, וב- 1847 נוסד בווילנה סמינר לרבנים במימון ממשלתי.

בשנת 1861, תחת שלטונו של אלכסנדר הראשון, הוסרה המגבלה על מגורי יהודים לרחובות מסוימים בעיר. באותה תקופה, החלו ראשוני הסוציאליסטים היהודים ברוסיה בפעילותם, במסגרת הסמינר לרבנים, ביניהם אהרון שמואל ליברמן וחבריו. בשנת 1881 התרחשו פרעות אנטי יהודיות. כנופיות של חיילים תקפו חנויות יהודיות. הקצבים היהודים התארגנו להתנגדות, והסגירו את הפורעים למשטרה.

במפקד של 1897 נמנו בווילנה 63,831 יהודים, שהיוו כ- 42 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר. הצפיפות והאבטלה הגוברת הביאו להגירה רבה, לארצות הברית, לדרום אפריקה, וגם לארץ ישראל.


וילנה - מרכז של פעילות פוליטית יהודית

בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 וילנה נהיתה למקום מפגשם ופעילותם של סוציאליסטים יהודים. בשנת 1895 נערכה בה ועידה של סוציאל-דמוקרטים יהודים, וב- 1897 נערך בה כנס הייסוד של מפלגת הבונד, שמרכז פעילותה היה בווילנה. בתחילת המאה ה- 20 נהיתה וילנה גם למרכז התנועה הציונית ברוסיה, ובה שכן המשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה בשנים 1905-1911. ועידותיהם של "חובבי ציון" נערכו בווילנה. ב- 1903 ביקר בעיר תיאודור הרצל, וזכה לקבלת פנים נלהבת. גם למפלגת פועלי ציון היה מטה בווילנה לזמן מה. שמריהו לוין, ממנהיגי הציונים, נבחר כנציג וילנה ב"דומה" (הפרלמנט הרוסי). תחת הנהגתו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי התארגנו בווילנה גם חוגים אורתודוכסים, ואחר כך התאחדו עם מפלגת "אגודת ישראל". בנוסף למרכז פוליטי, היתה וילנה גם מרכז תרבותי בו פרחה הספרות העברית והיידית.


המחצית הראשונה של המאה ה- 20

בימי מלחמת העולם הראשונה היתה וילנה נקודת מעבר ומקום מקלט עבור פליטים יהודים מהסביבה. תחת כיבוש גרמני שחוקק חוקים מפלים נגד היהודים, ידעו מחסור במזון ותנאים קשים והולכים.

גם אחרי המלחמה, נמשכה המצוקה. המאבק בין הפולנים לליטאים על השלטון בווילנה בשנים 1919-1920 גרם לחילופי שלטון תכופים. בחודש אפריל 1919 נטבחו בווילנה 80 יהודים על ידי יחידות פולניות.

בתקופת מלחמת האזרחים (1922-1939) עסקו יהודי וילנה בפעילות חברתית ותרבותית פורה וענפה. באותן שנים נוסדה רשת בתי ספר יסודיים ותיכוניים, בהם שפת הלימוד או השפה הראשית היתה עברית, וכן סמינרים למורים בשפה העברית או ביידיש, ובתי ספר למסחר. וילנה היתה מרכז עולמי לתרבות היידיש. מכון המחקר YIVO ליידיש ולתרבותה (כיום בניו- יורק), נוסד בווילנה ב- 1924.


תקופת השואה

מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1939, פלשה רוסיה הסובייטית לווילנה, ומסרה אותה לידי ליטא. פליטים יהודים מפולין, בה היו אזורי כיבוש גרמני ואזורי כיבוש רוסי, מצאו בווילנה מקלט. ביוני 1940 סופחה ליטא לברית המועצות. השלטונות הסובייטים סגרו מוסדות תרבות ומשרדים יהודים וציונים. העיתונות היידית כולה הוחלפה בגופי עיתונות של המפלגה הקומוניסטית. יהודים רבים, ציונים, בונדיסטים ו"בורגנים", הוגלו לפנים השטח הסובייטי, שם הוחזקו רבים מהם במחנות מעצר.

הגרמנים נכנסו לווילנה ב- 24 ביוני 1941, והתקבלו על ידי האוכלוסייה הליטאית בפרחים ובתרועות שמחה. מיד החלה רדיפתם של יהודי וילנה, כ- 80,000 במספר. עוד לפני שנתחם הגטו, נרצחו כ- 35,000 יהודים בפונאר. בינואר 1942 התאחדו כל הארגונים הפוליטיים היהודיים והקימו ארגון לוחם בשם "הארגון הפרטיזני המאוחד" (FPO), בפיקודם של יצחק וויטנברג, יוסף גלזמן ואבא קובנר. מטרת הארגון בתחילת דרכו היתה להילחם בתוך הגטו, ולא להצטרף לפרטיזנים ביערות. הארגון הבריח תחמושת, ביצע מעשי חבלה, הוציא עלון מחתרתי, ועסק גם בזיוף מסמכים. ב- 5 ביולי 1943 נעצר המפקד וויטנברג. כשהובל אל מחוץ לגטו, תקף ה FPO את משמר הליווי, והצליח לשחררו. הארגון גייס מיד את כל היחידות. הגרמנים הציבו אולטימטום: וויטנברג יסגיר את עצמו עד הבוקר, ולא יחוסל הגטו כולו. אחרי שעות ארוכות של דיונים קשים, הסגיר עצמו וויטנברג, ונרצח על ידי הגסטפו. אז החליטו אנשי ה FPO לצאת אל היערות.

בספטמבר 1943 החלו הגרמנים בתהליך חיסול גטו וילנה. בבוקר ה- 1 בספטמבר נכנסו החיילים הגרמנים לגטו. ה FPO גוייס מיד. יעקב גנס, ראש היודנראט הפציר בגרמנים לעזוב, והם עזבו. גנס, כראשי יודנראטים אחרים, היה דמות שנויה במחלוקת. אחדים ראו בו משתף פעולה עם הגרמנים, ואילו אחרים סברו שמילא את פקודות הגרמנים במטרה להציל כמה שיותר יהודים. ב- 15 בספטמבר נורה על ידי הגסטפו לאחר שהואשם בסיוע למחתרת.

בארבעת הימים הראשונים של ספטמבר 1943 גורשו 8,000 יהודים נוספים אל מחנות עבודה באסטוניה. באותם ימים עזבו את הגטו 200 לוחמים, והצטרפו לפרטיזנים. ב- 15 בחודש שוב הוקף הגטו. הגרמנים נסוגו כשנוכחו לדעת כי לוחמי ה FPO ערוכים להתנגדות. ב- 23 בחודש צוו היהודים להתכונן לגירוש נוסף, האחרון. מעריכים כי כ- 100,000 יהודים מווילנה ומהסביבה נספו בגטו וילנה בימי השואה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

וילנה שוחררה על ידי הצבא האדום ב- 12 ביולי 1944. בעיר נקבצו כ- 6,000 ניצולים מהסביבה ומהיערות.

ב- 1959 נמנו בווילנה 16,354 יהודים, שהיוו כ- 7 אחוזים מאוכלוסיית העיר. 326 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם.

ב- 1970 עלה מספרם בהרבה. בעיר נותר בית כנסת אחד, בו ביקרו בדרך כלל רק יהודים מבוגרים. רק בחגים, ובמיוחד בשמחת תורה, התאספו בו מאות יהודים, כולל צעירים. אחרי מלחמת ששת הימים גברה ההזדהות עם מדינת ישראל, ונהיתה גלוייה יותר, בייחוד בקרב הצעירים. היהודים מווילנה השתתפו במחאה נגד המדיניות הרשמית נגד יהודים ונגד ישראל, ובייחוד נגד הסירוב לאפשר להם לעלות לישראל.


חידוש החיים היהודים בווילנה

ב- 23 באוגוסט 1988, כאשר כבר היו סימנים לקריסת השלטון הסובייטי בליטא, הקימה קבוצת יהודים קטנה ארגון ששמו "תקומה". המייסדים והמנהיגים היו רינה זילברמן, גריגורי (גרישה) אלפרנאס, הירש בליצקי (סירובניק) ואזרח אמריקאי ששמו לא ידוע. מטרת הארגון היתה החייאת התרבות היהודית בקרב יהודי ליטא ועידוד העלייה לישראל.

ב- 26 בספטמבר 1988 ארגן "תקומה" מצעד אל פונאר, שם נרצחו בימי מלחמת העולם השנייה כ- 80,000 יהודים מווילנה ומהסביבה. על יד כל בור הריגה הציבו אנשי "תקומה" מגן דוד לצד לוחות הזיכרון, עליהם צוין רק שהקורבנות היו אזרחים סובייטים. במצעד השתתפו כ- 3,000 אנשים.

ביטאון התנועה, "אצלנו", הודפס במחתרת, בשפה הרוסית, והופץ בין חברים ומכרים, והארגון קיים גם מפגשים והרצאות ברוסית.
ארגון "תקומה" הקים בית ספר ובו 4 כתות ללימוד עברית, באישור הקג"ב.

ב- 6 במרס 1989 נערך בארמון התרבות של וילנה (שמדרגותיו עשויות מצבות של יהודים) כנס של נציגי קהילות יהודיות מרחבי ליטא, ביוזמת "תקומה". בכנס השתתפו כ- 2,000 נציגים, והונח בסיס לשיתוף פעולה ועזרה הדדית בין יהודי וילנה, קובנה וערים נוספות.

ליטא קיבלה עצמאות ב- 1990. עד אז, תחת שלטון סובייטי, לא היתה בליטא קהילה יהודית מאורגנת. רק ב- 1989 נוסד איגוד לתרבות יהודי ליטא, צעד ראשון לקראת הקמת קהילה יהודית חדשה. האיגוד נהיה רשמית לקהילה היהודית החדשה של ליטא בנובמבר 1991. בראש הקהילה עומדת מועצה שנבחרת על ידי ועד, שאחראי גם לבחירת יו"ר הקהילה. ב- 1997 חיו בליטא על פי ההערכה כ- 6,000 יהודים, רובם בווילנה.


פעילות תרבותית

הפעילות התרבותית בקהילה היהודית מוקדשת בעיקר לשימור הזהות הלאומית היהודית, ולימוד המורשת היהודית. הקהילה מקיימת מפגשים,, הרצאות ותערוכות במגוון נושאים, כולל מדינת ישראל וחגי ישראל. בעדיפות עליונה עדיין עומד נושא הנצחתם של קורבנות השואה. ברחבי ליטא ישנם כ- 200 אתרי רצח המונים שיש לטפל בהם. בכל שנה, ב- 23 בספטמבר, חל יום הזיכרון לשואה בליטא. ביום זה נערכים טקסי זיכרון במבצר התשיעי בקובנה ובפונאר, בהם התרחשו הרציחות הנוראות ביותר.

במוזיאון הלאומי של הגאון מווילנה, שנוסד ב- 1989, יש תערוכה קבועה בנושא השואה, וכן תערוכות מתחלפות במגוון נושאים, ביניהם "היהודים בליטא במלחמה נגד הנאציזם", שנפתחה ב- 2000, לציון 55 שנים לניצחון על הנאצים. לאחרונה יצא לאור ספר חדש ובו רשימת שמותיהם של אסירי גטו וילנה.

בווילנה פועלים מוסדות תרבות יהודיים, ביניהם מועדון התרבות, שמושך אליו קהל רב, גם לא-יהודי, מועדון "אילן" לילדים ולנוער, ומועדון הקשישים "אבי מען זייט זיך". הקהילה מוציאה לאור את "ירושלים דליטא", כתב-עת בארבע שפות (יידיש, ליטאית, אנגלית ורוסית), ובו דיווחים מחיי הקהילה, בדגש מיוחד על היבטים תרבותיים.


חינוך

כיום שוב פועלים בתי ספר יהודיים בווילנה, ביניהם בית הספר הממלכתי "שלום עליכם", בו לומדים כ- 200 תלמידים. תכנית הלימודים כוללת, בנוסף ללימודים כלליים, עברית, תנ"ך, ותולדות עם ישראל. קהילת חב"ד בווילנה מפעילה בית ספר פרטי.


סעד ורווחה

הקהילה היהודית מפעילה מערכת רווחה קהילתית כוללת, לתמיכה בנזקקים, בעיקר גימלאים בודדים, שקרוביהם היגרו למקומות אחרים, או שנפגעו קשות מהמשבר הכלכלי שפקד את ליטא אחרי התמוטטות ברית המועצות. תכנית הרווחה כוללת חלוקת מזון, בגדים, הקצבה, סיוע בטיפול רפואי, שירותים שונים כגון ניקיון, כביסה, ועוד. במימון התכנית מסייעים בנדיבות ארגונים יהודים שונים, בייחוד ה"ג'וינט", וכן תורמים פרטיים.


הקהילה היהודית במאה ה- 21

לפי נתוני הארגונים היהודים יש בעיר כ - 4000 יהודים במסגרת קהילה יהודית מתפקדת.ישנו מרכז קהילתי , כולל בית כנסת,פעילות חסד,תרבות וחברה,בעיקר לפי לוח השנה העברי.יש קבוצות לימוד מסורת ותרבות יהודית,להקות זמר,מחול,תיאטרון ומוסיקה.כמו כן קיים מרכז לתרבות יידיש .

במערכת החינוך יש גן ילדים ושני בתי ספר ללימוד יהדות ויידיש באוניברסיטה המקומית.כן יש מדור לספרות יהודית בספריה הלאומית.

תערוכות בנושאים יהודיים מוצגות במקומות שונים וישנם תכנים יהודיים הנלמדים גם בבתי הספר ואף יש תערוכות קבע בנושא השואה.יוצא רבעון בשם ירושלים של ליטא.

בבית הקהילה היהודית ממוקמים משרדיהם של ארגונים יהודים שונים כגון : הסטודנטים היהודים,ניצולי המחנות , ותיקי מלחמת העולם ועוד.

בעיר ישנה קהלה של חב"ד בהנהלת הרב שלום בער קרינסקי ,שמפעילה בית כנסת,מקווה,אוכל כשר,חסד,חברת ותרבות ועוד.

גם הסוכנות היהודית פועלת בוילנה בתחומי תרבות והכנה לעלייה לישראל.היא מפעילה מחנות קיץ וסמינרים של הקהילה וחב"ד.

בעיר ישנו בית עלמין יהודי גדול שעדיין פעילקבורים בו רבנים חשובים וביניהם הגאון מוילנה.

בעיר מתקיימים ביקורים רבים בעיקר במסגרת ביקורי שורשים.

בשנת 2014 נפתחה בוילנה שגרירות ישראל לליטא.עד למועד זה השגריר בלטביה פעל גם בליטא.