חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 2
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי גרוזד

גרוזד GRUZDZIAI


עיירה במחוז שאוולי (בליטאית SIAULIAI), צפון ליטא.


בשנת 1897 ישבו בגרוזד 482 יהודים (%41 מכלל התושבים). הקהילה היתה מאורגנת ולה בית מדרש ומוסדות צדקה כמו "לינת הצדק" ו"גמילות חסד".

לפני מלחמת העולם הראשונה ישבו בקהילה 120 משפחות, אחרי המלחמה ירד מספרן ל- 40.

בין רבני גרוזד היה ר' משה ב"ר ישעיהו רפאל שפירא.


רוב יהודי העיירה התפרנסו מחנוונות, ממלאכה ומחקלאות. יום רביעי בשבוע היה יום השוק בגרוזד, וגם יריד שנתי היה שם.

בשנת 1929 פרצה דליקה בעיירה ונשרפו כרבע מבתי היהודים, סניף הבנק העממי היהודי סייע לנפגעים בשריפה.

בגלל מצב כלכלי קשה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, היגרו יהודים מגרוזד לדרום אפריקה, לארצות הברית ולמכסיקו. קצתם עלו לארץ ישראל. רוב הנשארים במקום נעזרו בקרוביהם שמעבר לים.


בשנת 1941 חיו בגרוזד 27 משפחות יהודיות (כ-150 נפש).


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

ב-29 ביוני 1941, כשבוע ימים אחרי פרוץ מלחמת גרמניה-ברית המועצות, כבש הצבא הגרמני את העיירה. בו ביום גירשו ליטאים לאומנים חמושים את היהודים מבתיהם וכלאו אותם בבית המדרש. למורת רוחם של הליטאים שיחררו הגרמנים את היהודים והם חזרו לבתיהם.

ב-5 באוגוסט כלאו בבית המדרש את הגברים היהודים ואת הנשים היהודיות, שלא היו הורים לילדים. ביום המחרת הם נורו למוות בבית העלמין היהודי ונקברו בבור שנחפר מראש. הרצח בוצע על-ידי ליטאים, והגרמנים עמדו מן הצד וצילמו.

כעבור כחודש ימים הועברה שארית הקהילה לעיר ז'אגר (ZAGARE), וביום הכיפורים תש"ב (ספטמבר 1941) נרצחו יהודי גרוזד עם יהודי ז'אגר ונקברו בקבר אחים.


אחרי המלחמה גודר קבר-האחים שליד בית העלמין היהודי בגרוזד, שטמונים בו 50 מבני הקהילה.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
192003
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
SHAPIRA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שפירא הוא גרסה של שפירו. ,שם זה קשור בשמה של העיר שפייר בריינלנד, גרמניה. היהודים התיישבו בעיר זאת במאה ה-11, אבל נאלצו לעזוב אותה במאה ה-14, כאשר הם היגרו לפולין, בוהמיה, הונגריה ורוסיה. הקהילות היהודיות של שפייר, מגנצה וורמס הידועות בהסטוריה היהודית כקהילות שו"ם, היו מרכז רוחני יהודי חשוב בימי הביניים. "תקנות שו"ם" פורסמו ע"י רבני שלושת הקהילות האלה במאה ה-12. שמות משפחה יהודיים הקשורים בשמה של העיר שפאיר כוללים את ספירה, ספיר, ספרו, שפירו, שפיר, שפאיר, ספראי וספיראה. שפירא מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1654 והגרסה הצרפתית שפרט באמצע המאה ה-20. דה ספרה (שפירושו המילולי: "משפייר") מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1400; ספירה ב-1530; ספירו במאה ה-16; שפאיר ב-1644; ספיר ב-1670; וספיר ב-1767.

שמות אלה ושמות דומים יכולים להיות קשורים גם במילה העברית "שפר". שמות אלה קשורים גם בספיר, סוג של אבן יקרה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי שפירא כוללים את הרב אליהו בן בנימין וולף שפירא (1712-1660), יליד צ'כיה שהיה ידוע בחייו כסמכות הלכתית;בני משפחת שפירא החסידית הידועה גם בכינוי שושלת מונקץ'; את אברהם שפירא (1965-1870), אחד החברים הראשונים בארגון "השומר" בארץ ישראל; והמנהיג הציוני הרמן (צבי הירש) שפירא (1898-1848), ממנהיגיה הראשונים של תנועת "חיבת ציון".
בית המדרש,
גרוזד, ליטא, אוגוסט 1939
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
אוסף דוד קמזון, ישראל)
שחקני תיאטרון חובבים,
גורזד, ליטא, אוגוסט 1939
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
אוסף דוד קמזון, ישראל)

ז'אגר Zagare

עיירה במחוז שאוולי (SIAULIAI), צפון ליטא.


ז'אגר סמוכה לגבול לאטוויה והנהר שוואנטה חוצה אותה ל"ז'אגר ישן" ו"ז'אגר חדש", ובכל אחת קהילה יהודית נפרדת. יהודים ישבו בז'אגר כבר במאה ה-16, ובהיותה עיירת גבול עסקו בחכירת מכס וסחרו במלח ובמתכות שייבאו מארצות חוץ. הם ייצאו דונג, דבש ועורות וגם בעלי מלאכה יהודים התיישבו שם, ובשנת 1766 כבר היו בז'אגר 840 יהודים. ב-1790 הייתה ככר השוק כולה בידי יהודים, ובה 30 חנויות ובתי מרזח ששרתו את העיירה וסביבתה.

בראשית המאה ה-19, לבקשת היהודים, הגדילו השלטונות את מספר ימי השוק והירידים השנתיים, והסחורה שעברה דרכם בימים אלה הוערכה באלפי רובלים. ב-1803 רוצפה ככר השוק ונפתח שם בית משפט שלום. יהודים הקימו בתי מלאכה קטנים לייצור נרות, למי-דבש, לתייל, לעורות, ולעיבוד זיפים. הם גם פיתחו את המסחר בפשתן, בתבואה, בברזל, בבדים, ביין ובמכונות ובעיקר ייצאו מוצרים אלה לגרמניה.

מספר היהודים הלך וגדל, ב-1847 ישבו שם 2,266 יהודים וב-1897 עלה מספרם ל-5,443; רובם (3,814) בז'אגר החדשה, שבה החלו היהודים להתיישב רק באמצע המאה ה-19.

עד למלחמת העולם הראשונה הלכה העיר וגדלה ושווקיה וירידיה היו מפורסמים בליטא כולה. החנויות הרבות של ככר השוק המרכזית נבנו בלבנים אדומות כמרכז מסחרי חדיש.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) עזבו היהודים את העיר ורק קצתם שבו אליה אחרי המלחמה. הניתוק מן השווקים בלאטוויה, הריחוק מתחנת הרכבת והעדר כביש סלול במקום הפכוה לעיירה מנותקת ודלה. היהודים שישבו שם בשנות העשרים עדיין עסקו במסחר ובמלאכה ורבים גידלו ירקות. בימי ליטא העצמאית היגרו יהודים רבים לארצות אמריקה ולדרום אפריקה והיו שעלו לארץ ישראל.

שר הבריאות בממשלת דרום אפריקה באמצע המאה העשרים, ד"ר הרי קלוגמן, היה יליד ז'אגר, שהיגר לשם בראשית המאה, ולאחוזתו שליד יוהנסברוג קרא "ז'אגריה".

כבר באמצע המאה ה-18 היו בז'אגר כמה בתי מדרש ובית כנסת. ר' ברל איצקוביץ היה רב העיירה ואחראי לתשלום דמי החכירה של היהודים לשלטונות. הקהילה היהודית הייתה המוסד האוטונומי הראשון במקום (בימי יקטרינה השנייה, 1762 - 1796) ובית הדין שלה קדם לבית המשפט העירוני. אחרי התיישבות היהודים בז'אגר החדשה היו במקום שתי קהילות נפרדות ולהן כמה בתי כנסת ובתי מדרש. כן היו רבנים נפרדים וחזנים ושוחטים נפרדים ובמשך הזמן גם בית עלמין נפרד לכל קהילה. בשתי הקהילות היו חדרים, גני ילדים, בית ספר "יבנה", ספרייה ומוסדות צדקה וגמילות חסדים. כן פעל שם בנק יהודי עממי.

שמה של ז'אגר הלך לפניה כ"עיר של תורה וחכמה" שהעמידה חכמים בתורה, משכילים, סופרים וחוקרים רבים, שכונו גם "חכמי ז'אגר". הרבנים האחרונים שכיהנו בז'אגר החדשה היו: ר' יהודה לייב ריף, ר' ישראל ריף ובנו ר' יצחק ריף. ובז'אגר הישנה: ר' קלונימוס גולדשטיין.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בז'אגר כ-3,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

למחרת פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות כבשו הגרמנים את ז'אגר. קבוצה חמושה ומאורגנת של ליטאים לאומנים העמידו עצמם לרשות הגרמנים בביצוע ההגבלות על היהודים. בין השאר נאסרה פתיחת התריסים בבתי היהודים והעלאת עשן בארובותיהם, נאסר עליהם לשאוב מים מבארות של גויים, ועל הליטאים נאסר למכור להם לחם, כן נאסרה על היהודים ההליכה על מדרכות. קבוצה של גברים יהודים, והרב הזקן ישראל ריף ביניהם, נלקחו לעבודות קשות באחוזה סמוכה ובסופו של יום העבודה הוחזרו לכיכר השוק, ושם התעללו בהם הליטאים בנוכחות קהל משתף פעולה.

ביום 25 ביוני 1941 הוצאו להורג ארבעים גברים יהודים בחורשה סמוכה לעיירה, אחרי שנלקחו מבית הכנסת כביכול לעבודה בלאטוויה. באותה תואנה הוצאו למחרת היום ארבעים גברים נוספים מבית הכנסת ונרצחו ביריות בבית העלמין היהודי בז'אגר החדשה. הרצח בוצע בידי ליטאים שבראשם המורה סטאסיס בוסיס ועורך הדין קרופשיס.

בראשית חודש יולי נתחם גיטו בשכונה אחת בעיר והובאו אליו גם שרידי הקהילות היהודיות בכמה עיירות סמוכות. בסך הכל היו שם כ-7,000 יהודים. הגיטו נוהל בידי זקיפים ליטאים ובסיוע מפקד המשטרה הליטאית. איש גיסטפו משאוולי שימש להם כיועץ. ליהודים לא הותרה כל נציגות משלהם, הגיטו היה ללא שמירה והיהודים היו נתונים יומם ולילה לפגיעות בגופם וברכושם על ידי ליטאים ולאטווים שחדרו לגיטו כרצונם. מדי יום הוצאו יהודים לעבודות כפייה והוכרחו לירוק בפני הרב ולא - ישלמו בחייהם, לפיכך ציווה הרב ריף, שכל יהודי היוצא לעבודה יירק בפניו.

ביום הכיפורים תש"ב (סוף ספטמבר 1941) באה פלוגת גרמנים לז'אגר. מפקדם ציווה על היהודים למסור לו את כל כספם ואת כל דברי הערך שברשותם ובתמורה הובטחו להם חייהם. למחרת נצטוו כל היהודים על ילדיהם להתכנס בככר השוק לשמוע את נאום המפקד על תנאי חייהם החדשים. תוך כדי הנאום פרצו ליטאים לככר וירו ביהודים במכונות יריה. רבים נהרגו במקום, אך כמה מהיהודים גילו התנגדות, פגעו בתוקפיהם ורבים הצליחו להמלט. בעזרת תגבורת של חיילים גרמנים שהוזעקו משאוולי, נתפסו בסופו של דבר רוב היהודים, הובלו לבורות שהוכנו מראש ונרצחו באכזריות. היו שנורו במקומות מחבואיהם. קרוב ל-2,500 יהודים נרצחו בז'אגר באותה הפעולה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אין יהודים בעיר וחיי הקהילה לא חודשו אחרי המלחמה.

במקום הוקמה אנדרטה ליהודים שנרצחו בשואה.

בעיר היו שני בתי עלמין יהודים.אחד נהרס לגמרי ובמקום אפילו לא הוצב שלט זכרון.השני הרוס ונותרו בו מצבות רבות זרוקות ונפולות.

בית הכנסת ששרד בעיר משמש כאולם התעמלות.אין במקום שום אזכור למה שימש קודם המבנה.

שאוולי Siauliai

במקורות היהודיים: בעברית שבלי, ביידיש שאוול.

עיר מחוז בצפון מערב ליטא, עד 1991 בברית המועצות.


שאוולי, על אם הדרך בין ריגה לברלין באזור של גבעות מיוערות וסמוכה לאגם, נזכרת בשם "סאולה" (SAULE) בתעודות גרמניות מן המחצית הראשונה של המאה ה-13. במאה ה-18 קיבלה זכויות של עיר ובשנת 1802 נעשתה עיר מחוז במסגרת המינהל של רוסיה הצארית.


הקהילה היהודית

בשנת 1861 נמנו בעיר 8,524 נפשות ב-1902 13,794, ובשנת 1928 חיו בשאוולי 21,878 יהודים. בימי ליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה שאוולי העיר השנייה בגדלה, אחרי קובנה.

היהודים הראשונים התיישבו בשאוולי במאה ה-17. ב-1701 התירו להם לבנות בית כנסת. קהילת שאוולי נזכרת בפנקס מדינת ליטא במאה ה-18.

בשלהי המאה ה-18 (1776) היו בשאוולי 687 יהודים משלמי מס גולגולת, ב1847 ישבו במקום 2,565 יהודים. מספרם עלה בהתמדה וב-1902 הם היו כ-%71 מכלל האוכלוסיה.

בעיר היו 30 "חדרים" שלמדו בהם 459 ילדים. בבית הספר לבנות, שנוסד בשנת 1894 בידי המורה אש (ASH), למדו 150 תלמידות; בתלמוד תורה שנוסד ב-1908 למדו 250 ילדים ובישיבה, שנוסדה ב-1913, היו למעלה ממאה תלמידים.

הקהילה היהודית הקימה בשנת 1891 בית חולים משלה, הפעילה חברת "ביקור חולים", מוסדות צדקה וגמילות חסדים, מושב זקנים ובית יתומים. המשפחות פרנקל ונורוק השתתפו בתקציב הקהילה להחזקת מוסדות אלה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) ישבו בעיר כ-12,000 יהודים. במהלך המלחמה, בראשית 1915, הורו להם השלטונות לפנות את העיר; רובם הוגלו למרכז רוסיה ורכושם בשאוולי הופקר ונשדד.

בימי הכיבוש הגרמני בעיר (מ-1915 ועד סוף המלחמה ב-1918), התיישבו בשאוולי יהודים רבים מן העיירות הסמוכות ויהודים שברחו מפלך וילנה. בתום המלחמה החלו חוזרים לעיר היהודים שהוגלו. הם התיישבו ושיקמו את בתיהם במקום שהיו בעבר, במרכז העיר. בשנת 1921 כבר ישבו שם 7,000 יהודים והיו %35 מאוכלוסיית העיר.

באותה תקופה הוקמו בתי תפילה רבים, ישיבה, בית ספר ומוסדות חינוך ותרבות. הקהילה הפעילה גם מוסדות צדקה וגמילות חסדים למיניהם. בית המדרש הגדול שנבנה עוד בשנת תרנ"ה (1895) שימש גם כבית כנסת והתפללו בו חזן ומקהלה. בין מנחה למעריב היו שם שעורי גמרא עם רבנים ידועי שם כמו ר' שלמה איזיקס ור' אליהו מפושוויטין.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נוסדה ישיבה קטנה נוספת בשאוולי, תלמוד תורה נהיה לבית ספר עברי ו-400 תלמידים למדו בו. בבית הספר האידי שבעיר למדו 300 תלמידים. כן היו בעיר בית ספר דתי, גימנסיה עברית ולידה גן ילדים עברי ובית ספר עממי. בבתי הספר היו ספריות של ספרים בעברית.

בראשית המאה העשרים היו בשאוולי %80 בעלי מלאכה יהודים מבין 1,733 בעלי המלאכה שבעיר. אחר כך פנו יהודים רבים למקצועות אחרים ומספרם בין בעלי המלאכה ירד, אבל הם היו עדיין גורם בעל משקל באירגוני בעלי המלאכה.

בימי ליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם שוקמה שאוולי לעיר מודרנית בעלת רחובות מרווחים ובתי מגורים חדישים. בתי החרושת, שהיו בבעלות משפחת פרנקל, היהודית, הרחיבו את פעולתם ורכשו שווקים חדשים בארצות אירופה ובאנגליה. הם הקימו גם בית חרושת לנעליים ותוצרתו נמכרה בליטא כולה. רוב התעשייה בעיר הייתה בידי יהודים וביזמתם הוקמו בתי דפוס, בתי חרושת לטכסטיל, לכלי אלומיניום, למסמרים, לרהיטים, ללבני סיליקט ואחרים. גם טחנת הקמח הגדולה הייתה בידי יהודים. רוב הפקידים והפועלים בבתי החרושת היו יהודים.

באותה עת הוקמו מוסדות אשראי חדשים, נפתח סניף הבנק המרכזי ובנק עממי יהודי וגם אגודה לאשראי הדדי, סניף של הבנק המסחרי ובנק פרטי אחד.

בשנות השלושים הטילה הממשלה הליטאית מסים כבדים על הקהילה היהודית בשאוולי והמפרנסים היהודים נתקלו בקשיים, בשל אפלייה ברורה של השלטונות לטובת הליטאים. הסוחרים היהודים היו בתחרות קשה עם הקואופרטיבים הליטאים ועם מפעלי הממשלה, ולמרות כל זאת הייתה הקהילה אחת האמידות במדינה והרווחה הכלכלית הביאה לגידול היישוב היהודי בעיר ולביסוסו החמרי והרוחני.

קהילת שאוולי הושתתה על עקרונות דמוקרטיים, %40 מהכנסותיה באו מתקציב העיריה, היהודים היו פעילים בחיים המוניציפליים והיו להם ארבעה נציגים במועצת העיר.

הרעיון הציוני נקלט בשאוולי עוד בימי חיבת ציון (1880). בראש "חובבי ציון" בעיר עמד מ' חורונז'יצקי. הקהילה הייתה מסורה לארץ ישראל וכבר בסוף המאה ה-19 הוקם שם סניף של "קרן היסוד". אגודת "הזמיר" שהוקמה לפני מלחמת העולם הראשונה ערכה נשפים ספרותיים וערבי מוסיקה.

בימי ליטא העצמאית היו רוב יהודי העיר ציונים והועד הציוני פעל למען הקרנות הציוניות ולמען חינוך עברי. נפתחו ספרייה, גן ילדים עברי, שעורי ערב בעברית ועוד.

בשאוולי היו סניפים של רוב המפלגות הציוניות: "הציונים הכלליים", "המזרחי", "צ.ס." (ציונים סוציאליסטים), "הצה"ר" (הציונים הרביזיוניסטים), ואירגון הנשים "ויצו".

כן היו בעיר "אגודת ישראל", ארגון מקצועי של בעלי המלאכה וקבוצת אידישיסטים בעלי מוסדות משלהם.

הנוער היה מאורגן ב"החלוץ", "השומר הצעיר", "ביתר", "הפועל המזרחי", "גורדוניה" ו"הנוער הציוני". כן פעלו אגודות הספורט "מכבי" ו"הפועל". מאות מבני הנוער השתתפו בהכשרה חלוצית בחוות חקלאיות באזור הכפרי ובבתי החרושת בעיר, ורבים עלו לארץ ישראל עם העלייה השלישית והרביעית.

ערב מלחמת העולם השנייה (1939) ישבו בשאוולי כ-8,000 יהודים והיו %25 מאוכלוסיית העיר.


תקופת השואה:

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי (לפי ההסכם בין גרמניה לברית המועצות מאוגוסט 1938) ובסוף קיץ 1940 נהייתה לרפובליקה סובייטית.

ועד הקהילה היהודית בשאוולי חוסל; בתי החרושת, המפעלים והחנויות שהיו בבעלות יהודים הולאמו; נסגרו כל מוסדות החינוך העבריים והתנועות הציוניות פוזרו. האוכלוסיה היהודית האמידה נפגעה ורמת החיים בעיר ירדה. יהודים החלו לחפש לעצמם מקורות פרנסה אחרים ופנו לעבודת כפיים; ויהודים אחרים, בעלי עבר קומוניסטי או כאלה שהתאימו עצמם למשטר החדש, השתלבו בפקידות הממשל הסובייטי והיו שהגיעו למשרות בכירות.

בהיות שאוולי נקודה אסטרטגית חשובה וצומת מסילות רכבת, נבנו בה מבנים צבאיים, הוקם שדה תעופה וגייסות סובייטים רבים חנו שם.

ב-15 ביוני 1941 היגלו השלטונות הסובייטים "אלמנטים עויינים למשטר" לעמקי רוסיה. ביניהם היו יהודים רבים. ודווקא מבין אלה נותרו רבים בחיים אחרי המלחמה.

אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות, שנפתחה ביום 22 ביוני 1941, החל הצבא האדום לפנות את העיר. יהודים מעטים הצליחו להמלט גם הם לתוך ברית המועצות, אחר כך חסמו הסובייטים את גבולם בפני הפליטים, הגרמנים הפציצו את הדרכים ואת מסילות הרכבת, ודרכי הבריחה נחסמו.

כ-500 יהודים משאוולי נרצחו בכפרי הסביבה, שבהם ניסו להסתתר מפחד הגרמנים הקרבים, אולם רוב היהודים נשארו בעיר ובאו לשם גם פליטים יהודים מערים סמוכות לגבול הגרמני.

בליל 26 ביוני 1941 נכנסו הגרמנים לעיר. אל הצבא הגרמני נתלוו "עוצבות המבצע" (EINZATSGRUPPEN) שמטרתם הייתה לחסל את "אוייבי הרייך", ובראש וראשונה את היהודים. ליטאים לאומנים חמושים התארגנו והעמידו עצמם לרשות הגרמנים וההתעללות ביהודים החלה מיד. גברים יהודים נעצרו והועסקו בנקוי רחובות. אחר כך נעצרו עסקני ציבור, רבני הקהילה ובעלי תפקידים במשטר הקומוניסטי, הם הוחזקו בבתי הסוהר של העיר, הועבדו בפרך בשעות היום ועברו ענויים והשפלות בלילות. על היהודים נגזר לענוד סימן מזהה - הטלאי הצהוב - ונאסר עליהם להלך על המדרכות.

בלילה שבין 28 ל-29 ביוני ערכו ליטאים מעצרים בבתי היהודים; הם עצרו אנשים מבוגרים מרכיבי משקפיים בעלי "מראה אינטליגנטי" והובילו אותם לבורות ביער קוז'אי (KUZIAI) כ-15 ק"מ מהעיר, שם נורו. את המעטים שהצליחו להמלט הסגירו הליטאים לידי הגרמנים.

בעיר נמשכו מעצרי גברים ונערים ובתי הסוהר היו מלאים עד אפס מקום. יהודים נורו גם בחצר בית הסוהר. פליטים יהודים מעיירות שאוכלוסייתן היהודית כבר חוסלה הביאו לעיר ידיעות על הטבח אך אלו נתקבלו בספקנות.

ליטא הכבושה הייתה חלק מחבל "אוסטלאנד" של הרייך הגרמני (OSTLAND, כלל את הארצות הבאלטיות ואת ביילורוסיה) והעיר שאוולי - מרכזה של יחידה אדמיניסטרטיבית בשלטון הכיבוש האזרחי של ליטא. ב-10 ביולי 1941 מינה הממשל הצבאי הגרמני מינהל וראש עיריה ליטאי לשאוולי. והליטאים ניגשו למימוש תכניתם לעשות את העיר "יודן ריין" (נקייה מיהודים). הם תכננו לגרש את כל יהודי שאוולי לעיר הקטנה ז'אגר (ZAGARE) וביום 22 באוגוסט התפרסם בעיר צו על כך מטעם השלטונות הגרמניים. עסקני ציבור יהודים והכומר הליטאי לאפיס (LAPIS) ניסו לבטל את רוע הגזרה.

באותה עת התגבשה הנהגה יהודית בשאוולי ומטרתה הייתה להקים גיטו בעיר עצמה. בסופו של דבר בוטלה תכנית העברת יהודי שאוולי לז'אגר, שם היו צפויים להשמדה, לאחר שהגרמנים שוכנעו בתועלת שבניצול כוח עבודה יהודי בשאוולי. הגרמנים הורו להפעיל מחדש את בית החרושת לעורות של פרנקל, ויהודים רבים חזרו לעבוד שם.

במחצית השנייה של יולי 1941 נתחם גיטו ברובעים הדלים של העיר, רובע קאווקאז ורובע טראקו (TRAKU) , היהודים נצטוו לעקור לשם והותר להם לקחת מרכושם את החיוני בלבד.

ב-1 בספטמבר נסגר הגיטו רשמית ואי אפשר היה לצאת ממנו או להכנס אליו, אלא באישורים מיוחדים. כ-1,000 יהודים שנשארו בעיר וחיכו לפתיחת רובע מגורים שלישי כגיטו, רוכזו בבית הכנסת ומשם נשלחו לז'אגר ונרצחו בימים הראשונים של ספטמבר 1941.

בגיטו שוכנו כ-5,500 יהודים והצפיפות בו הייתה קשה, "ועדת הבנייה" שהתארגנה בגיטו הכשירה למגורים עליות גג, מחסנים רפתות ועוד. במשך חודש ספטמבר 1941 המשיכו השלטונות הגרמניים בסלקציות של אנשי הגיטו ו"אקציות" של רצח בוצעו בזו אחר זו בידי עוזריהם הליטאים. ב-6 בספטמבר נשלחו למוות 47 ילדי בית היתומים ועמם המורה ואם הבית. ב-10 בספטמבר הוצאו מן הגטו 130 יהודים זקנים וחולים והומתו גם הם. ביום 12 בספטמבר באו לגיטו ליטאים חמושים, מצויידים ברשימות של אינטלקטואלים יהודים, רבים הצליחו להסתתר, 30 איש הוצאו להורג באותו היום.

ב-13 בספטמבר החלה לפעול בגיטו ועדה שחילקה אישורי עבודה ("צהובים"). הועד היהודי השיג כמה טפסים ריקים והם שימשו להצלת יהודים בהזדמנויות שונות.

עוד 90 איש נמצאו בלתי כשירים לעבודה וגם הם הוצאו להורג. עד סוף ספטמבר 1941 הומתו 2,236 יהודים בשאוולי.

באוקטובר 1941 הופסקו מבצעי הרצח השיטתי, ותושבי הגיטו נצטווו להתארגן בעבודה. יהודים עבדו בשדה התעופה, בבית החרושת לעורות, בתחנת הרכבת ואצל אכרי הסביבה. בעלי מלאכה מיומנים עבדו עבור אנשי הממשל ואנשי הצבא הגרמנים. היודנראט שמינו הגרמנים סמוך לכיבוש העיר וקראו לו ה"נציגות" זכה בהכרת כל יושבי הגיטו.

תפקיד הנציגות היה, בין היתר, לפרסם את צווי השלטונות ולבצעם, אך היא לא חדלה תוך כדי כך לנסות לשפר את מצב היהודים הן במקומות העבודה והן בגיטו. כמו כן טיפלה הנציגות בפליטים יהודים שבאו לגיטו מעיירות קטנות שחוסלו.

בעזרת מנגנון מינהלי של 150 איש הפעילה הנציגות מוסדות ציבור כמו משרד עבודה, משטרה, מחלקת בריאות, עזרה סוציאלית, מחלקת תזונה, מרכז חינוך, בית דין, בתי מלאכה ומחלקת בינוי. בית חולים של 40 מיטות פעל בגיטו ו-18 רופאים יהודים שימשו בו. מטבח ציבורי שרת חסרי משפחות וחסרי אמצעים.

אף על פי שהמנהיגות הדתית חוסלה בידי הגרמנים בימים הראשונים למלחמה, כמעט לא שינו שומרי המסורת ממנהגם גם בתחומי הגיטו. בסכנת נפשות הוקמו שם שני בתי כנסת ונוסדו חוגים קטנים ללימוד גמרא. לפסקי הלכה פנו לעתים אף אל הרב של גיטו קובנה. ילדי הגיטו שרצו בכך קיבלו שעורי דת מתלמידי ישיבה מתנדבים.

בית הספר בגיטו הופעל בסתר בידי מורים ומתנדבים שדאגו גם לארוחות לילדים ולנקיונם. גם ילדים יתומים וחסרי משפחות טופלו במסגרת בית הספר. שני בתי ספר שוכנו בבתי הכנסת המאולתרים.

בתקופות שקט יחסי בגיטו, נערכו פעולות תרבות, התקיימו חוגים ואסיפות ונחוגו החגים היהודיים. בהווי הגיטו נכתבו שירים, סיפורים, מחזות ויומנים אישיים; רק מקצתם נשתמרו.

תנועות הנוער "מסדה", "החלוץ", "ביתר" ונוער קומוניסטי פעלו בגיטו במחתרת. תכניות להתנגדות פעילה נגד הגרמנים לא יצאו לפועל בשל תנאי הגיטו, אך התנועות פירסמו עתוני מחתרת וציינו ימי זכרון לאומיים. דרכן נוצרו רוב הקשרים להעברת ידיעות על המתרחש בעולם ולנסיונות בריחה מהגיטו.

בדצמבר 1941 היו בגיטו שאוולי 4,500 יהודים - ה"חיוניים" לעבודה ומשפחותיהם.

ב-7 בפברואר 1942 הוצאה פקודה האוסרת על לידות בגיטו, הפעלתה החלה באוגוסט ומשפחה שעברה עליה הייתה צפוייה למוות ביריה. הרופאים היהודים נאלצו לבצע הפלות ולידות מוקדמות ולהמית את התינוקות שנולדו חיים.

במאי 1942 נשלחו יהודים מהגיטו לעבודה עונתית במכרות כבול, משם שבו פגועים ונכים.

באותו הזמן החלו שומרי הגיטו הליטאים לערוך חיפושים על גופם ובכליהם של החוזרים מהעבודה לגיטו; מי שנמצא אצלו מזון היה צפוי למלקות ולמאסר. ביוני כפו על היהודים לבצע בפומבי גזר-דין של מוות בתלייה ליהודי שנתפס עם לחם וסיגריות על גופו.

בראשית שנת 1943 הגיעו לגיטו ידיעות על תבוסת הגרמנים בקרב סטלינגראד וביולי - על הדחתו של מוסוליני באיטליה. ובו בזמן הגיעו גם ידיעות על השמדה המונית של יהודים ועל חיסול גיטאות קטנים בליטא.

בספטמבר 1943 עבר הגיטו לידי הס"ס ונהייה ל"מחנה ריכוז שאוולי". בשערים שמרו חיילי ס"ס ושוטרים ליטאים, "הנציגות" איבדה את סמכותה ונוצרו חמישה מחנות, לפי מקומות העבודה העיקריים של היהודים.

ביום 5 בנובמבר 1943, כאשר הכל יצאו לעבודתם, ערכו אנשי הס"ס "אקציה" בכל המחנות. קרוב ל-600 ילדים, כ-200 זקנים וכמה נשים שסרבו להפרד מילדיהן נלקחו בכוח מבתיהם וממקומות מסתור והוסעו אל מותם. כ-250 ילדים, שהצליחו להסתירם, נשארו לפי שעה עם משפחותיהם. ההגבלות והקשיים גברו מיום ליום ויהודים שניסו להמלט הסתכנו בהוצאה להורג ביריה.

משהחל הצבא האדום בשחרור ליטא, רוכזו בגיטו שאוולי כל יהודי מחנות העבודה מן הסביבה, במטרה לפנותם לגרמניה. ב-9 ביולי 1944 הפסיקו הגרמנים להוציא אנשים לעבודה, וסגרו את המחנות.כשהחלה הפצצת העיר בידי הצבא האדום ניסו יהודים להמלט. אחדים מאלה שהצליחו מצאו מקלט ביערות, מעטים הצטרפו לפרטיזנים וכמה הסתתרו במקומות מחבוא או בעזרת ליטאים מקומיים. אך רוב יהודי שאוולי שולחו בשלוש רכבות שיצאו מן הגיטו ב-15, ב-17 וב-19 ביולי למחנות ריכוז בגרמניה, קבוצה קטנה שולחה לריגה. הגיטו הריק עלה באש בהפצצות הכבדות שקדמו לשחרור העיר.

מתוך כ-3,000 יהודי שאוולי שפונו מן הגיטו, שרדו רק כ-500; האחרים ניספו במחנה שטוטהוף בגרמניה, בעבודות כפייה בפולין, במחנות ריכוז בסביבות דכאו; וסמוך לסיום המלחמה ברכבות הפנוי וב"צעדת המוות".

ב-26 ביולי 1944 שחרר הצבא האדום את שאוולי. חיילים יהודים מן הדיביזיה הליטאית מצאו בעיר ביום השחרור כ-100 יהודים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה - 21

אחרי המלחמה חזרו יהודים לחיות בעיר וחודשה בה הקהילה.
הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה.

בשנת 1960 נסגר בית הכנסת בפקודת השלטונות ונהרס בית העלמין היהודי.עצמות הנפטרים הועברו לקבורה בווילנה.

בשנת 2015 לפי נתוני הקהילה היהודית היו בה כ - 150 חברים.באותה השנה נפתח בית כנסת חדש.הקהילה מתפקדת בכוחות עצמה ובסיוע ארגון קהילות ליטא וארגונים בחו"ל.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.