חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי מורסיה

מורסיה

עיר בדרום מזרח ספרד.


מורסיה נכבשה סופית מידי המוסלמים ב-1265. יהודים סייעו לכובשים; יהודה דה לה קאוואלריה הילווה כספים לציוד הצי הנוצרי, ואסטריק בונסיניור נשא ונתן עם המוסלמים על תנאי הכניעה; הוא גם שימש כמתרגם רשמי של תעודות ערביות.

יהודים בשירות מלכי אראגון וקאסטיליה היו נועדים במורסיה בעניני מדינה. אלפונוסו העשירי חתנו של הכובש חיימה הראשון, היקצה ליהודים רובע מיוחד ואסר עליהם במפורש להתגורר בין נוצרים. כמוכן חוייבו היהודים בתשלום מס שנתי למלך ומעשר לשלטונות הכנסיה.

ב-1307 נתמנה דון יצחק בן יעיש כממונה על המוסלמים במלכות מורסיה, והיה היהודי האחרון בתפקיד כזה במדינה. לקראת סוף המאה שימשו יהודים כמוכסים ואחד מהם, שלמה אבן לוף, היה בן-חסותו של מלך אראגון.

יהודי מורסיה עשו רבות לפדיון שבויים, ונטלו חלק פעיל בסחר הימי, בנוסף לעיסוקיהם במסחר הפנים-ארצי, במלאכה ובחקלאות. יחסיהם עם הנוצרים היו תקינים ושניים מזקני העדה השתתפו בישיבות המועצה העירונית.

ב-1488 פרשו המלכים את חסותם על שמואל אבולעפיה לאות הוקרה על שירותיו לכתר במלחמת גראנאדה. שלמה בן מימון זלמתי הדפיס ספרים עבריים במורסיה ב-1490.

אחרי גירוש ספרד (1492) הוטל על פרנאנדו נונז קורונל (בשעתו אברהם סניור) ועל לואיז דה אלקלע לגבות את חובות היהודים. בין "הנוצרים החדשים" במקום היו רבים שהמשיכו בקיום המיצוות ואחרים היו באים לשם כדי לשוב לחיק היהדות. בית-דין של האינקוויזיציה הוקם במורסיה במועד מוקדם למדי.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
191196
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
BONSENYOR, BONSAGNER, BOS SENHER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי.

השמות בונסניור, בונסנייר ובו סנייר, שפירושם המילולי הוא "בנו של הזקן"/"מבוגר", יכולים להיות קשורים בשם הגרמני / יידיש אלטר. אלט היה כינוי או שם פרטי שהתייחס לאדם מבוגר אבל גם שם שניתן לילדים קטנים במטרה להגן עליהם מפני רוחות רעות וסכנות אחרות.

אלטר יכול להיות תרגום של המילה העברית זקן שפירושה גם "מכובד", "חכם". סניור, השם המקביל בלטינית, מתועד במאה ה-11 בגרמניה and במאה ה-15 בספרד. בונסניאר, שפירושו המילולי הוא "אדון/ שליט טוב" מוזכר בצרפת בשנת 1276; בו סניאר אף הוא בצרפת בשנת 1286; בונסניור בספרד במאה ה-13, בונסנהור בצרפת ב-1417, סנאור, סניור בספרד במאה ה-15, בנסינור בצרפת במאה ה-15, ובן סניור בצפון אפריקה במאה ה-16. סיניור הוא השם המקביל באיטלקית, וסניור בצרפתית. שמות משפחה הכוללים את המילה אלט, שפירושה בגרמנית "ישן", אפשר שקשורים בשמות של עיירות וכפרים גרמניים, כמו אלטדורף בבאדן, אלדורף בפרנקוניה, אלטברג בסכסוניה, אלטברגה בווסטפליה, אלטנבורג בתורינגיה, אלטקונשטאדט בבוואריה, ואלטנדורך, רובע מגורים באסן, מערב גרמניה. סניור, המתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-15 בספרד, כול להיות קשור גם בביטוי העברי שניאור. על כן משמעות השם שניאור ושמות דומים הוא "שני אורות".

מסורת אחת מסבירה את שניאור כשם שניתן לתינוק שהתיתם משני הוריו מתוך אמונה שנשמות הוריו יהיו כמו "שני אורות" אשר יגנו עליו.

על פי מקור אחר, מדובר בזוג הורים שכל אחד מהם ביקש לקראו לילד בשמו של האב מהצד שלו. שמו של סב אחד היה מאיר והסב השני נקרא אורי. מאחר שמשמעותם של שני השמות האלה היא "אור", הילד נקרא בשם שניאור (" שני אורות") שהוא מן פשרה אשר מצאה חן בעני שני ההורים.

שניאור מתועד כשם משפחה במאה ה-16 בהולנד עם יוסף בן דויד שניאור.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי בונסניור כוללים אסטרוק בן יהודה בונסמיור, רופא ומתורגמן מערבית אשר פעל בחצר ממלכת ארגון, ספרד, במאה ה-13.
TURIEL, TURELL, TUREL

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

טורל, טוריאל ושמות משפחה דומים קשורים בשמו של הכפר טאולר באי מיורקה, ספרד, או בשמו של הכפר טוראל במחוז אורנסה בצפון מערב ספרד, או בשמה של העיר טרואל בארגון, ספרד. שם המשפחה היהודי טאולר מתועד בשנת 1282. טוריאל מתועד במאה ה-14, ובן טורל, אבנטוריאל ואבנטאורל מתועדים במאה ה-15. אברהם טוריאל, בן המאה ה-14, היה אחד מנכבדי הקהילה היהודית בעיר אלקלה דה הנרס, ספרד. בתחילת המאה ה-20 , טוריאל מתועד כשם משפחה יהודי בקהילה היהודית ברודוס, יוון.
VAEZ, VAIZ, VAIS, BAIS

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה קשור בשמה של העיירה באזה באנדלוסיה, , ספרד. במאה ה-17, Vais מתועד כשם משפחה יהודי במסמך של הקונסוליה הצרפתית בטוניס מ-19 במרץ 1673, המציין יהודי אחד בשם יעקוב ויס. השם ואז מתועד במסמך דומה מ-1 במאי 1686, המזכיר את אברהם ואז מבני קהילת גרנה - יהודים מליבורנו, איטליה, אשר התיישבו בטוניס החל מהמאה ה-16. במאה ה-18 הגרסה ביס מתועדת כשם משפחה יהודי בכתובה מטוניס מ-10 ביולי 1788 של רפאל, בנו של אברהם ביס, ושל רעיתו שרה, בתו של אברהם לומברוסו. ויס מתועד כשם משפחה יהודי בטוניס. ב"סמטת הרופא" ליד שוק אל-גרנה בטוניס פעל בית כנסת פרטי שהיה ידוע בשם ויס.
IBN LOP

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

איבן לופ, המכיל את התחילית הערבית איבן שפירושה "בנו של",מבוסס על המונח לופ.

לופ הוא גרסה ספרדית מימי הביניים של המונח הערבי לוב, המקביל למילה העברית "לב". בוז'ו הוא המונח המקביל בפורטוגזית.

המילה העברית "לב" קשורה פוניטית בשם המקראי לוי ויכולה לרמוז על השתייכות המשפחה אל הלוויים.

שמות יהודיים המכילים את המילה לופ יכולים להיות קשורים בלופוס, המונח הלטיני שמשמעותו "זאב", והגרסאות שלו. זאב הוא הכינוי המסורתי של בנימין (בראשית, מ"ט,כ"ז). אבן לופ מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1287, ליופ ב-1288, אבנלופ ב-1293, ואבן לופ במאה ה-14. סולומון איבן לופ היה חוכר מיסים במאה ה-14 באי מאיורקה, ספרד.
ABULAFIA, ABULAFFIA, ABULEFIA, ABUALEFIA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). אבולעפיה נגזר מהביטוי הערבי אבו אל-עלפיה, הפירוש המילולי "אבי הבריאות/חיים טובים", שם משפחה שאומץ על ידי רופאים מוסלמים ויהודים. מסמכים ספרדיים מתעדים איותים שונים של השמות אבנפיה, אבינפיה ואבניאפיה; במאה ה-14 - אפיה (Afia, Affia), אבלפיה ואבולפיה (משוייכים בעיקר לאזור של קורדובה בספרד) ועפיה במאה ה-15 - אבינגפיה, אבולפיו, הבולפיה ואבונפיה.

הצורות האיטלקיות של השם כוללות את בולאפי (Bolaffi), שהוא דומה מאוד לשם האנגלי בולאפיי.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אבולעפיה כוללים את המשורר ופרשן התלמוד מאיר אבולעפיה (1244-1170), ראש יהודי קסטיליה; הפילוסוף הספרדי אברהם בן שמואל אבולעפיה (1291-1240), מראשוני המקובלים; ושמואל הלוי אבולעפיה, איש מדע ומתרגמן ספרדי בן המאה ה-13.

דבדו

Debdou; בערבית: دبدو


עיר במחוז ווג'דה על גבול אלג'יריה, מזרח מרוקו.


הנסיך העצמאי מחמד מריני התיר ליהודים להתיישב בדבדו במאה ה- 14. במאה ה- 15 הגיעו לשם יהודים מפאס. מהמאה ה- 16 הייתה דבדו כפופה לשלטון המרכזי במרוקו, ב- 1596 מתועדת קהילה יהודית בעיר. במאה ה- 17 הייתה הקהילה בחסות מושל פאס.

במהלך המאה ה- 18 היגרו יהודים מדבדו לערים אחרות במרוקו ובאלג'יריה אך שמרו על קשר עם עירם. לאחר מות המלך מולאי אסמאעיל (1727) התחוללו מהומות ויהודי דבדו נפגעו. ב- 1730 נרצח הרב יצחק בן-נאים. ב- 1745 פגעה מגפת כולרה בעיר ו- 300 משפחות יהודים עזבו. ב- 1780 היו בדבדו 700 משפחות יהודיות. ב- 1880 היו מקרי שוד וביזה נגד יהודים. ב- 1883 מנתה הקהילה כ- 300 משפחות וב- 1910 עלה מספרן ל- 900 משפחות. לאחר מרד בוחמארה (1902 - 1909) והכיבוש הצרפתי של מרוקו (1912), ירד מספר היהודים בדבדו. הם התיישבו בערים אחרות במרוקו אך דבדו המשיכה להיות מרכז יהודי בגלל קברי הקדושים שבה. ב- 1931 היו 1,018 יהודים בעיר, ב- 1936 היו 1,525, במפקד 1947 נימנו 1,093. ב- 1950 מנתה הקהילה כאלף נפשות. בעקבות עלייה לישראל נותרו 612 יהודים בדבדו בשנת 1951, וב- 1960 נותרו 382 יהודים.


חיי הקהילה

היהודים בדבדו ישבו במרכז העיר בשכונה מיוחדת. הקהילה היהודית נחלקה לשני פלגים יריבים: האחד סביב משפחות כהן סקאלי שהגיעו מסוויליה ב- 1931 (קנ"א) בעקבות הגירוש, והשני סביב משפחת מורציאנו שמוצאה ממורסיה. בקהילה היו כהנים רבים ולכן דבדו נקראת גם "עיר כהנים", הם התייחסו לצדוק הכהן ומעמדם הוכר בפאס, דוגמת כהני ג'רבה. יהודי דבדו שמרו על מנהגי יהודי ספרד, ובלשונם היו ביטויים ספרדיים.

לאחר מגיפת הכולרה ב- 1745 נשארו בדבדו 160 ממשפחות כהן-סקאלי ו- 110 ממשפחות מורציאנו וכן 60 משפחות אחרות, ביניהן בן-סוסן, בן-חמו, בן-נאים.

יהודים מילאו תפקידים בולטים במינהל המקומי ובשלטון. דוד כהן-סקאלי היה מושל בלתי רשמי של דבדו בשנים 1895 - 1910.

דבדו הייתה מרכז יהודי חשוב בצפון אפריקה. מקובליה, חכמיה וסופריה היו ידועים בקהילות מרוקו ואלג'יריה, וחיברו ספרים חשובים של הלכה ופרשנות. בדבדו פעלו 17 בתי כנסת לפי מנהג יהודי ספרד.

יהודי הקהילה היו סוחרים, צורפים, חייטים ואורגים, ורבים עסקו בגידול צאן ובקר. הנשים עסקו בעבודות רקמה. הקהילה קיימה קשרי מסחר עם קהילת פאס. סוחריה ייבאו מוצרי צמר, עורות, שטיחים, זיתים ושמן. היהודים הפעילו שוק שהיה פתוח גם לסוחרים מאלג'יריה. בדבדו לא נכפה האיסור הממשלתי על יהודים לקנות קרקעות מחוץ לאזורי מגוריהם, כפי שהיה מקובל בישובים אחרים במרוקו, ומשום כך היו שם יהודים בעלי מטעים, פרדסים, שדות וכרמים. היהודים היו בקשרים טובים עם המוסלמים ונהנו מחופש תנועה באזורים שונים לצורכי מסחר.

מנהיגי הקהילה היו דייני הקהל וראשי משפחות הכהנים וכן ראשי משפחת מורציאנו. בתקופות המאוחרות עמד נגיד בראש הקהילה. בדרך כלל היה זה בן למשפחת מורציאנו.

לאחר הכיבוש הצרפתי הנהיג את הקהילה ועד נבחר ובראשו נשיא, במקביל למשרת השיח' האחראי לענייני המשפט. כן נתמנה דיין על-ידי הרבנות הראשית ברבאט. הנשיאים היו ממשפחת מורציאנו.

בתי הכנסת בדבדו היו משפחתיים ושימשו גם מקום לתלמוד תורה ולישיבה. ביניהם בית כנסת "לדוגם", בית כנסת עתיק של כהן צבאן ובית הכנסת של ר' אברהם בן-סוסן. היו שלושה בתי עלמין: העתיק, בית עלמין מ- 1539 והשלישי משנת 1859.

טקסי הילולה של רשב"י, של ר' מאיר בעל הנס וסביב קברי צדיקים היו נהוגים במקום. ישבו בדבדו מקובלים ידועים, כמו הרב שלמה הכהן צבאן (הרש"ק) ור' דוד הלוי, מחבר ספרי קבלה. פעלו ישיבות כמו ישיבת הרש"ק, ואלה של ר' אברהם בן-שושן ור' שמואל מורציאנו. כן פעלו חברות צדקה ולימוד כמו חברת "גומלי חסדים", חברת "הזוהר", חברת תהילים וחברת הש"ס. אנשי דבדו השתתפו בחברת "דובב שפתי ישנים" בפאס, שעסקה בהוצאה לאור של כתבי- יד.

עיקר החינוך נעשה בבתי הכנסת. משנת 1870 נכנסה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") לפעילות בדבדו, נסיון לפתוח בית ספר לא עלה יפה, ו"אליאנס" התרכזה בתמיכה כספית בקהילה בעתות מצוקה. לאחר מלחמת העולם השנייה החלו ארגונים אמריקנים, כמו ג'וינט, חב"ד ואוצר-התורה, לממן פעולות חינוך וכיתות לימוד.

לקהילת דבדו הייתה זיקה דתית לארץ ישראל. כבר בשנים 1840 - 1890 עלו יהודי דבדו והתיישבו בצפת, בטבריה ובירושלים. לכן עלו רובם ככולם לישראל עם העלייה ההמונית ממרוקו בשנות ה- 50.

קורוניה

עיר נמל במערב ספרד.

שברי מציבות שנמצאו במקום מעידים על קיום יישוב יהודי במאות 12-11. הקהילה גדלה עם הגירת יהודים מדרום-ספרד במאה ה-15, והתעשרה ממסחר עם ערי חוף אחרות בקאסטיליה ובאראגון.

הקהילה היהודית בקורוניה חדלה להתקיים עם גירוש יהודי ספרד ב- 1492.

בעיר קיים רחוב בשם "סינאגוגה" (בית-כנסת בספרדית).

בקורוניה הושלם בשנת 1486 "תנ"ך קניקוט", כתב-יד עברי מן המפוארים ביותר. התנ"ך נמצא בספריה הבודליאנית באוכספורד, אנגליה.

Aragon 

A region in northeastern Spain. The former medieval Kingdom of Aragon united with the medieval Kingdom of Castille to form the modern Spanish State. 

סביליה

עיר באנסלוסיה , דרום-ספרד.


המסורת מספרת שהיהודים הראשונים שהתיישבו בסביליה היו מבני בית דוד, והגיעו לעיר אחרי חורבן בית ראשון. בין הראשונים הייתה משפחת אברבנאל.

יהודים ישבו בסביליה בימי הוויזיגותים, וכאשר נכבשה בידי המוסלמים ב-711, השתקעו בעיר ובסביבתה יהודים נוספים מאנשי חיל-המצב.

יהודי סביליה עסקו במסחר וברפואה ושלטו שליטה מלאה בענף הצביעה. הקהילה קלטה פליטים יהודים מגראנאדה ומהגרים יהודים מצפון-אפריקה; עד שהושמדה כליל עם שאר קהילות אנדאלוסיה בפלישת האלמואחדין במחצית השנייה של המאה ה-12.

פרדינאנד ה-3 כבש את סביליה ב-1248, ועד היום שמור בקתדראלה המקומית מפתח מעוטר, מתנת היהודים בכניסתו לעיר, ועליו הכתובת בעברית "מלך המלכים יפתח, מלך כל הארץ יבוא". בחלוקת השלל נמסרו לקהילה שלושה מסגדים ומבניהם הוסבו לבתי-כנסת, ויהודים רבים קיבלו שדות וכרמים בתנאי שישבו בעיר ישיבת-קבע. ביניהם היו דון טודרוס בן יוסף הלוי אבולעפיה ובנו יוסף, שנודעו בכך שציוו את רכושם לעירייה.

העיר נעשתה למרכז מסחרי גדול, לתועלתם של היהודים. לפי תקנות המקום הובאו משפטים בין יהודים ונוצרים לפני שופטים עירוניים, פרט לעינייני מסים. תקנות הקהילה הקפידו על טוהר המידות, ואף על-פי כן נמצאו בה נשים שקיימו יחסים עם לא-יהודים, וזכויותיהן לא נתקפחו בשל כך. ב-1312 קיבלה הקהילה אישור מלכות להמית בתלייה את אחד המלשינים בעיר, ור' אשר בן יחיאל (הרא"ש) שיבח אותה על מעשה זה. רופאים ממשפחת אבן זימרא הועסקו בשירות העירוני וגם ניהלו עסקי כספים. בהגנתו על היישוב היהודי הסתמך המלך על התועלת החומרית והצבאית שיכול להפיק מהם במלחמה עם הערבים.

ב-1378 יצא הנזיר פראנט מארטינז בקריאה להרוס את 23 בתי-הכנסת בעיר ולהפריד בין מגורי יהודים ונוצרים; לבקשת הקהילה הורה המלך לשלטונות הכנסיה לשים קץ להסתה ולהחזיר ליהודים את בתי-הכנסת. התופעה הייתה שכיחה בספרד ובמקומות אחרים, שכמרים קנאים היו מפליגים בהסתה על דעת עצמם ומעמידים את הממשלות ואת שלטונות הכנסייה בפני עובדות מוגמרות.

ביוני 1391 הושמדה הקהילה כמעט כליל בגל הפרעות ששטף את קאסטיליה ואראגון; בתי- הכנסת נהפכו לכנסיות וקופת הכנסייה התעשרה מן השלל הרב. תהליך ההתאוששות היה איטי, וב-1476 אף נצטוו היהודים לעבור לשתי שכונות אחרות, ולשאת בהוצאות הכרוכות בשיפוצן.

ב-1 בינואר 1483 נצטוו יהודי אנדאלוסיה לעזוב את העיר תוך חודש ימים, וכאשר פורסם צו הגירוש מספרד כולה (1492) שימשה סביליה כנמל-הפלגה ראשי לצפון-אפריקה.

"הנוצרים החדשים" בסביליה שמרו אמונים לדת ישראל, וכשגברה הסכנה יצאו רבים מהם לצפון-אפריקה ולמקומות אחרים; הנותרים בעיר שכרו 300 פרשים ו-5,000 רגלים להגנתם ולבסוף ניסו לעבור לגיבראלטאר.

האינקוויזיציה התחילה בפעולתה ביאנואר 1481 ולפי הערכה זהירה הועלו על המוקד בסביליה תוך שבע שנים יותר מ-700 איש; 5,000 הוחזרו לחיק הכנסיה. האנוסים אף התחילו לאגור נשק כדי לעמוד על נפשם.


בתחילת המאה העשרים התחדש היישוב היהודי בסביליה, כשהתיישבו בעיר יהודים מצפון- אפריקה. בשנות ה-30 הגיעו גם פליטים יהודים מגרמניה, ובשנות ה-60 הצטרפו אליהם יהודים ממארוקו ומאלג'יריה.

The Xuetes of Majorca

The Xuetes [in the Catalan language], also known as Chuetas in Spanish, are a group of people who live on the island of Majorca who are descendants of Jews who converted to Christianity but kept their Judaism secret. Through the centuries they married only within their own community. Today the community numbers approximately 18,000.


The Jewish districts of Majorca were attacked in 1391. Thereafter there was increasing pressure on them to renounce their ancestral faith. The mass conversion of the Jews of Majorca in 1435 was therefore not the result of religious conviction and in no way did it bring to an end prejudice against the conversos, so the need to live together as a community, to support one another financially and socially, was as great as ever. For some fifty years the community functioned as before and its members were permitted to live without being molested, although some activities were clandestine. The Inquisition arrived in Majorca, however, in 1485 with the objective of engineering the repression of Crypto-Judaism and the severe punishment of those who were found guilty of heresy. From 1488 until 1492, 559 people confessed to the observance of Jewish practices, of them 82 people were executed and burned while a majority of the remainder succeeded in fleeing and were merely burnt in effigy.


After this period the Inquisition in Majorca ceased to act even against those who were suspected of certain prohibited practices, partly because the Catholic Church had other concerns (such as Protestantism) and partly because majority of ex-Jews adhered unconditionally to Christianity. However, a small group, later to be known as the Xuetes (probably derived from the word juetó or jueu, meaning "Jew", but others claim that it is derived from the word xulla which is a type of bacon and so has a pejorative sense when applied to conversos), remained by forming strong bonds of internal cohesion.


For various reasons the Xuetes started to establish trading companies, were involved in foreign trade, insurance and the marketing of imported goods. They regularly donated the profits from their businesses to community institutions. The nature of the trading activities enabled them to maintain contacts with Jewish communities elsewhere, in particular those of Livorno, Rome, Marseilles and Amsterdam. They had access to Jewish books and it is known that Rafel Valls, the leader of the community, was dubbed el Rabi (“The Rabbi”).


Persecution returned in 1673 when a ship with a group of Jews expelled from Oran in North Africa (now in Algeria) by the Spanish crown called at Palma. The Inquisition arrested a seventeen year old youth, Isaac Lopez, who had been born in Madrid and baptized but had then fled to Morocco with his converso parents. The boy refused to repent and was burnt. The same year some servants of the conversos informed the Church of the Jewish practices of their masters. In 1674 the Inquisition accused the Crypto-Jews of Majorca of a multitude of crimes including refusing to marry Christians, giving their children Hebrew names, refusing to display Christian symbols in their homes, keeping Jewish dietary laws, observing the Jewish Sabbath, financing a synagogue in Rome and insulting and tricking Christians in various ways. As a result 237 people were arrested including the leaders of the community. Five Auto da Fe took place and 221 conversos were condemned, their property confiscated and they were sentenced to prison terms. After their sentences had been served they resolved to secretly flee the island. In 1688 one such group embarked clandestinely on an English ship in the hope of fleeing the island but were forced to return on account of bad weather. They were arrested and consequently 73 were condemned, of them 37 were executed and burnt. The children and grandchildren of the condemned were forbidden to hold public office, be ordained as priests or marry persons other than Xuetes. By force of custom the prohibitions continued for many generations, far longer than originally intended.


Further trials were held in 1695, 1718 and 1720. The Crypto-Jewish community was finished. The leaders of the community had escaped, the mass burnings and the general fear made it impossible for the remainder to sustain their ancestral faith. In 1691 a book was published in Majorca glorifying the Inquisition, intending to place on public record the infamy of the conversos and to provide an ideological basis to justify the continued segregation and humiliation of the Xuetes. Pictures were painted and publicly exhibited to glorify the verdict. The Church insisted that it was of vital importance to preserve the memory of the events, despite the offence given to the remaining members of the Xuetes community who were living in the island as Christians.
The Inquisition had intended to bring about the disappearance of the Jews. By perpetuating the memory of their trials, however, they achieved the opposite. It perpetuated the memory of the condemned and their families, even if by now they had become sincere Christians and their lives had no Jewish content.


For their part the Xuetes tried to protect and preserve their commercial connections and fight for equal rights. After strenuous petitions, legal processes and often racist opposition from the authorities, King Charles III decreed in November 1782 that they were entitled full freedom of movement and that all insults and humiliation should cease, but he also argued that these rights should be introduced gradually in order to allow the controversy to die down. Within less than a year, however, there were complaints from aggrieved Xuetes that discrimination against them had not lessened. In response an advisory panel appointed by the king demanded that the insulting pictures be removed, the books glorifying the Inquisition in Majorca be withdrawn and that members of the group be allowed to enroll at universities and that ecclesiastical and military positions be open to them. Only in 1788 was some limited progress made. In practice most discrimination and prejudice against them remained in force.


The last fifty years of the old regime in Spain (1812-1868) saw power swing regular from one side to another. Whenever supporters of the old regime were in power the Xuetes were often physically attacked, there were riots in their district and their shops were looted, and their goal of achieving equal rights seemed as far away as ever. During some of the progressive periods the group started to found social clubs and associations of mutual aid for their members. They also began to be accepted as members of the liberal political parties and through them began to be appointed to positions in political institutions. In 1836 one of the group’s members, Onofre Cortes, was appointed councilor of the Palma town hall: it was the first time in 300 years that a Xueta had occupied such a senior position. Since then it has become a regular occurrence.


There was a gradual improvement in the years of the Second Republic (1869-1936). Once they were permitted to do so some families started to give their children higher education and they began to play a part in the artistic and cultural movements of the time. In this way the Xuetes played a leading role in the revival of Catalan culture in Majorca. Nevertheless Josef Tarongi (1847-1890), a priest and writer, encountered difficulties in studying and graduating; when he was finally ordained he was permitted to practice only outside Majorca. In 1923 a Xueta politician, Guillem Forteza Pinya, was mayor of Palma. During this period for the first time a Xueta priest preached a sermon in the cathedral of Palma.
During the period of the Spanish Civil War (1936-1939), many Xuetes were the victims of Francoist repression. Others however supported the Fascist regime despite the fact that they were considered to have links with Europe’s Jews. At the end of Franco era Spain gradually became less clerical and more secular. Freedom of the private practice of religion was legally permitted in Spain for the first time. This made possible the renewal of some contacts between Xuetes and Judaism. Both Xuetes, almost all of whom are today practicing Christians, and Jews nevertheless have problems defining the possible new relationship between one another. However, in 1977 Nicolau Aguilo immigrated to Israel, returned to Judaism as Nissan ben Avraham and became a rabbi.


Prejudice has not been completely eradicated. In 2001 a survey conducted by the University of the Balearic Islands indicated that 30% of Mallorcans would still refuse to marry a Xueta and 5% declared that they would not even wish to have Xuetes as friend. On the positive side the Xueta have established the association Liegat Jueu (association for the “Jewish Legacy”) and the city of Palma has joined the Red de Juderias de Espana (“Network of Spanish Jewry”).

גראנאדה

עיר באנדאלוסיה, ספרד.

ביהדות ספרד רווחה האגדה שבגראנאדה ישבו יהודים עוד מימי נבוכדנצר, ועל כך מספר גם שלמה אבן וירגא בספרו "שבט יהודה"; אפילו המאורים חשבו כי היהודים היו מייסדי העיר. עובדה היסטורית היא כי חיל-המצב שהופקד על העיר אחרי הכיבוש הערבי ב- 711 כלל גם יהודים. בתקופת בית אומאיה (מאות 8-7) היתה גראנאדה מן הקהילות החשובות ביותר בספרד, ובמאה ה-11, כאשר נעשתה נסיכות עצמאית, מילאו יהודים תפקידים חשובים במימשל. שמואל הנגיד, מלבד היותו ראש הקהל כיהן גם כשר מדינה ומפקד הצבא במקום. את מעמדם הרם של היהודים בהנהגת המדינה ניתן להסביר בכך שהכת הצבאית השלטת לא היכתה שורשים במקום ונשענה בלית ברירה על נושאי-משרה יהודים שלא התחרו בה על כס השלטון.

אותו זמן היוו היהודים רוב בעיר, ובמדינות השכנות נכתבו כתבי- פלסתר נגדם כדי לנגח את גראנאדה. יוסף, בנו של שמואל הנגיד, נפל קרבן להתמרדות המונית ב-1066 שבה קיפחו את חייהם, לדברי אבן וירגא, 1,500 יהודים. הקהילה התאוששה אבל כעבור 24 שנים, עם כיבוש העיר על-ידי האלמוראווידים, נחרבה כליל; בין הפליטים היתה גם משפחת אבן עזרא. תחת שלטון האלמואחדים (1212-1148) הותרו המגורים בעיר רק ליהודים שקיבלו את דת האיסלאם. במאה ה- 13 עשו יהודים יד אחת עם הנוצרים בנסיונות כושלים לגרש את הערבים; הם חזרו לגראנאדה בימי השושלת המוסלמית ששלטה במקום עד 1492.

אחרי גזירות קנ"א (1391) מצאו אנוסים רבים מקלט בגראנאדה וחזרו לחיק היהדות. בהסכם הכניעה בין מלך גראנאדה ופרדינאנד ואיזאבלה נקבע כי יהודים ילידי המקום יקבלו הגנה, ותינתן להם אפשרות להגר לצפון-אפריקה אם ירצו בכך. אנוסים שחזרו ליהדות נצטוו לעזוב, וכן הוסכם שיהודי לא ישב בדין במשפט נגד מאורים ולא ישרת כגובה-מסים. צו הגירוש נגד יהודי ספרד נחתם ב-31 במארס 1492 בגראנאדה, העיר שנכבשה אחרונה. המלך פרדינאנד ציווה להרוס את הרובע היהודי שהכיל 20,000 תושבים. מלבד משפחות שמואל הנגיד ואבן עזרא פעלו בגראנאדה יהודה אבן תיבון, סעדיה בן מימון אבן דאנאן, שלמה בן יוסף אבן איוב וחכמים אחרים.

קארתאגנה

עיר נמל בדרום ספרד.


שם המקום נזכר בתלמוד ובמדרשים ומתייחס לספרד כולה.

היישוב היהודי בקארתאגנה מקורו כנראה בתקופת הכיבוש הרומאי. פרטים על מס-היהודים ידועים מן המאה ה-13, לאחר שעבר האיזור לידי קאסטיליה.

אחרי גירוש ספרד ב- 1492 עברו את קארתאגנה יהודים רבים, בדרכם לצפון-אפריקה ולארצות המזרח.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי מורסיה
מורסיה

עיר בדרום מזרח ספרד.


מורסיה נכבשה סופית מידי המוסלמים ב-1265. יהודים סייעו לכובשים; יהודה דה לה קאוואלריה הילווה כספים לציוד הצי הנוצרי, ואסטריק בונסיניור נשא ונתן עם המוסלמים על תנאי הכניעה; הוא גם שימש כמתרגם רשמי של תעודות ערביות.

יהודים בשירות מלכי אראגון וקאסטיליה היו נועדים במורסיה בעניני מדינה. אלפונוסו העשירי חתנו של הכובש חיימה הראשון, היקצה ליהודים רובע מיוחד ואסר עליהם במפורש להתגורר בין נוצרים. כמוכן חוייבו היהודים בתשלום מס שנתי למלך ומעשר לשלטונות הכנסיה.

ב-1307 נתמנה דון יצחק בן יעיש כממונה על המוסלמים במלכות מורסיה, והיה היהודי האחרון בתפקיד כזה במדינה. לקראת סוף המאה שימשו יהודים כמוכסים ואחד מהם, שלמה אבן לוף, היה בן-חסותו של מלך אראגון.

יהודי מורסיה עשו רבות לפדיון שבויים, ונטלו חלק פעיל בסחר הימי, בנוסף לעיסוקיהם במסחר הפנים-ארצי, במלאכה ובחקלאות. יחסיהם עם הנוצרים היו תקינים ושניים מזקני העדה השתתפו בישיבות המועצה העירונית.

ב-1488 פרשו המלכים את חסותם על שמואל אבולעפיה לאות הוקרה על שירותיו לכתר במלחמת גראנאדה. שלמה בן מימון זלמתי הדפיס ספרים עבריים במורסיה ב-1490.

אחרי גירוש ספרד (1492) הוטל על פרנאנדו נונז קורונל (בשעתו אברהם סניור) ועל לואיז דה אלקלע לגבות את חובות היהודים. בין "הנוצרים החדשים" במקום היו רבים שהמשיכו בקיום המיצוות ואחרים היו באים לשם כדי לשוב לחיק היהדות. בית-דין של האינקוויזיציה הוקם במורסיה במועד מוקדם למדי.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

קארתאגנה
גראנאדה
מיורקה
סביליה
אראגון
קורוניה
דבדו
קארתאגנה

עיר נמל בדרום ספרד.


שם המקום נזכר בתלמוד ובמדרשים ומתייחס לספרד כולה.

היישוב היהודי בקארתאגנה מקורו כנראה בתקופת הכיבוש הרומאי. פרטים על מס-היהודים ידועים מן המאה ה-13, לאחר שעבר האיזור לידי קאסטיליה.

אחרי גירוש ספרד ב- 1492 עברו את קארתאגנה יהודים רבים, בדרכם לצפון-אפריקה ולארצות המזרח.
גראנאדה

עיר באנדאלוסיה, ספרד.

ביהדות ספרד רווחה האגדה שבגראנאדה ישבו יהודים עוד מימי נבוכדנצר, ועל כך מספר גם שלמה אבן וירגא בספרו "שבט יהודה"; אפילו המאורים חשבו כי היהודים היו מייסדי העיר. עובדה היסטורית היא כי חיל-המצב שהופקד על העיר אחרי הכיבוש הערבי ב- 711 כלל גם יהודים. בתקופת בית אומאיה (מאות 8-7) היתה גראנאדה מן הקהילות החשובות ביותר בספרד, ובמאה ה-11, כאשר נעשתה נסיכות עצמאית, מילאו יהודים תפקידים חשובים במימשל. שמואל הנגיד, מלבד היותו ראש הקהל כיהן גם כשר מדינה ומפקד הצבא במקום. את מעמדם הרם של היהודים בהנהגת המדינה ניתן להסביר בכך שהכת הצבאית השלטת לא היכתה שורשים במקום ונשענה בלית ברירה על נושאי-משרה יהודים שלא התחרו בה על כס השלטון.

אותו זמן היוו היהודים רוב בעיר, ובמדינות השכנות נכתבו כתבי- פלסתר נגדם כדי לנגח את גראנאדה. יוסף, בנו של שמואל הנגיד, נפל קרבן להתמרדות המונית ב-1066 שבה קיפחו את חייהם, לדברי אבן וירגא, 1,500 יהודים. הקהילה התאוששה אבל כעבור 24 שנים, עם כיבוש העיר על-ידי האלמוראווידים, נחרבה כליל; בין הפליטים היתה גם משפחת אבן עזרא. תחת שלטון האלמואחדים (1212-1148) הותרו המגורים בעיר רק ליהודים שקיבלו את דת האיסלאם. במאה ה- 13 עשו יהודים יד אחת עם הנוצרים בנסיונות כושלים לגרש את הערבים; הם חזרו לגראנאדה בימי השושלת המוסלמית ששלטה במקום עד 1492.

אחרי גזירות קנ"א (1391) מצאו אנוסים רבים מקלט בגראנאדה וחזרו לחיק היהדות. בהסכם הכניעה בין מלך גראנאדה ופרדינאנד ואיזאבלה נקבע כי יהודים ילידי המקום יקבלו הגנה, ותינתן להם אפשרות להגר לצפון-אפריקה אם ירצו בכך. אנוסים שחזרו ליהדות נצטוו לעזוב, וכן הוסכם שיהודי לא ישב בדין במשפט נגד מאורים ולא ישרת כגובה-מסים. צו הגירוש נגד יהודי ספרד נחתם ב-31 במארס 1492 בגראנאדה, העיר שנכבשה אחרונה. המלך פרדינאנד ציווה להרוס את הרובע היהודי שהכיל 20,000 תושבים. מלבד משפחות שמואל הנגיד ואבן עזרא פעלו בגראנאדה יהודה אבן תיבון, סעדיה בן מימון אבן דאנאן, שלמה בן יוסף אבן איוב וחכמים אחרים.
The Xuetes of Majorca

The Xuetes [in the Catalan language], also known as Chuetas in Spanish, are a group of people who live on the island of Majorca who are descendants of Jews who converted to Christianity but kept their Judaism secret. Through the centuries they married only within their own community. Today the community numbers approximately 18,000.


The Jewish districts of Majorca were attacked in 1391. Thereafter there was increasing pressure on them to renounce their ancestral faith. The mass conversion of the Jews of Majorca in 1435 was therefore not the result of religious conviction and in no way did it bring to an end prejudice against the conversos, so the need to live together as a community, to support one another financially and socially, was as great as ever. For some fifty years the community functioned as before and its members were permitted to live without being molested, although some activities were clandestine. The Inquisition arrived in Majorca, however, in 1485 with the objective of engineering the repression of Crypto-Judaism and the severe punishment of those who were found guilty of heresy. From 1488 until 1492, 559 people confessed to the observance of Jewish practices, of them 82 people were executed and burned while a majority of the remainder succeeded in fleeing and were merely burnt in effigy.


After this period the Inquisition in Majorca ceased to act even against those who were suspected of certain prohibited practices, partly because the Catholic Church had other concerns (such as Protestantism) and partly because majority of ex-Jews adhered unconditionally to Christianity. However, a small group, later to be known as the Xuetes (probably derived from the word juetó or jueu, meaning "Jew", but others claim that it is derived from the word xulla which is a type of bacon and so has a pejorative sense when applied to conversos), remained by forming strong bonds of internal cohesion.


For various reasons the Xuetes started to establish trading companies, were involved in foreign trade, insurance and the marketing of imported goods. They regularly donated the profits from their businesses to community institutions. The nature of the trading activities enabled them to maintain contacts with Jewish communities elsewhere, in particular those of Livorno, Rome, Marseilles and Amsterdam. They had access to Jewish books and it is known that Rafel Valls, the leader of the community, was dubbed el Rabi (“The Rabbi”).


Persecution returned in 1673 when a ship with a group of Jews expelled from Oran in North Africa (now in Algeria) by the Spanish crown called at Palma. The Inquisition arrested a seventeen year old youth, Isaac Lopez, who had been born in Madrid and baptized but had then fled to Morocco with his converso parents. The boy refused to repent and was burnt. The same year some servants of the conversos informed the Church of the Jewish practices of their masters. In 1674 the Inquisition accused the Crypto-Jews of Majorca of a multitude of crimes including refusing to marry Christians, giving their children Hebrew names, refusing to display Christian symbols in their homes, keeping Jewish dietary laws, observing the Jewish Sabbath, financing a synagogue in Rome and insulting and tricking Christians in various ways. As a result 237 people were arrested including the leaders of the community. Five Auto da Fe took place and 221 conversos were condemned, their property confiscated and they were sentenced to prison terms. After their sentences had been served they resolved to secretly flee the island. In 1688 one such group embarked clandestinely on an English ship in the hope of fleeing the island but were forced to return on account of bad weather. They were arrested and consequently 73 were condemned, of them 37 were executed and burnt. The children and grandchildren of the condemned were forbidden to hold public office, be ordained as priests or marry persons other than Xuetes. By force of custom the prohibitions continued for many generations, far longer than originally intended.


Further trials were held in 1695, 1718 and 1720. The Crypto-Jewish community was finished. The leaders of the community had escaped, the mass burnings and the general fear made it impossible for the remainder to sustain their ancestral faith. In 1691 a book was published in Majorca glorifying the Inquisition, intending to place on public record the infamy of the conversos and to provide an ideological basis to justify the continued segregation and humiliation of the Xuetes. Pictures were painted and publicly exhibited to glorify the verdict. The Church insisted that it was of vital importance to preserve the memory of the events, despite the offence given to the remaining members of the Xuetes community who were living in the island as Christians.
The Inquisition had intended to bring about the disappearance of the Jews. By perpetuating the memory of their trials, however, they achieved the opposite. It perpetuated the memory of the condemned and their families, even if by now they had become sincere Christians and their lives had no Jewish content.


For their part the Xuetes tried to protect and preserve their commercial connections and fight for equal rights. After strenuous petitions, legal processes and often racist opposition from the authorities, King Charles III decreed in November 1782 that they were entitled full freedom of movement and that all insults and humiliation should cease, but he also argued that these rights should be introduced gradually in order to allow the controversy to die down. Within less than a year, however, there were complaints from aggrieved Xuetes that discrimination against them had not lessened. In response an advisory panel appointed by the king demanded that the insulting pictures be removed, the books glorifying the Inquisition in Majorca be withdrawn and that members of the group be allowed to enroll at universities and that ecclesiastical and military positions be open to them. Only in 1788 was some limited progress made. In practice most discrimination and prejudice against them remained in force.


The last fifty years of the old regime in Spain (1812-1868) saw power swing regular from one side to another. Whenever supporters of the old regime were in power the Xuetes were often physically attacked, there were riots in their district and their shops were looted, and their goal of achieving equal rights seemed as far away as ever. During some of the progressive periods the group started to found social clubs and associations of mutual aid for their members. They also began to be accepted as members of the liberal political parties and through them began to be appointed to positions in political institutions. In 1836 one of the group’s members, Onofre Cortes, was appointed councilor of the Palma town hall: it was the first time in 300 years that a Xueta had occupied such a senior position. Since then it has become a regular occurrence.


There was a gradual improvement in the years of the Second Republic (1869-1936). Once they were permitted to do so some families started to give their children higher education and they began to play a part in the artistic and cultural movements of the time. In this way the Xuetes played a leading role in the revival of Catalan culture in Majorca. Nevertheless Josef Tarongi (1847-1890), a priest and writer, encountered difficulties in studying and graduating; when he was finally ordained he was permitted to practice only outside Majorca. In 1923 a Xueta politician, Guillem Forteza Pinya, was mayor of Palma. During this period for the first time a Xueta priest preached a sermon in the cathedral of Palma.
During the period of the Spanish Civil War (1936-1939), many Xuetes were the victims of Francoist repression. Others however supported the Fascist regime despite the fact that they were considered to have links with Europe’s Jews. At the end of Franco era Spain gradually became less clerical and more secular. Freedom of the private practice of religion was legally permitted in Spain for the first time. This made possible the renewal of some contacts between Xuetes and Judaism. Both Xuetes, almost all of whom are today practicing Christians, and Jews nevertheless have problems defining the possible new relationship between one another. However, in 1977 Nicolau Aguilo immigrated to Israel, returned to Judaism as Nissan ben Avraham and became a rabbi.


Prejudice has not been completely eradicated. In 2001 a survey conducted by the University of the Balearic Islands indicated that 30% of Mallorcans would still refuse to marry a Xueta and 5% declared that they would not even wish to have Xuetes as friend. On the positive side the Xueta have established the association Liegat Jueu (association for the “Jewish Legacy”) and the city of Palma has joined the Red de Juderias de Espana (“Network of Spanish Jewry”).
סביליה

עיר באנסלוסיה , דרום-ספרד.


המסורת מספרת שהיהודים הראשונים שהתיישבו בסביליה היו מבני בית דוד, והגיעו לעיר אחרי חורבן בית ראשון. בין הראשונים הייתה משפחת אברבנאל.

יהודים ישבו בסביליה בימי הוויזיגותים, וכאשר נכבשה בידי המוסלמים ב-711, השתקעו בעיר ובסביבתה יהודים נוספים מאנשי חיל-המצב.

יהודי סביליה עסקו במסחר וברפואה ושלטו שליטה מלאה בענף הצביעה. הקהילה קלטה פליטים יהודים מגראנאדה ומהגרים יהודים מצפון-אפריקה; עד שהושמדה כליל עם שאר קהילות אנדאלוסיה בפלישת האלמואחדין במחצית השנייה של המאה ה-12.

פרדינאנד ה-3 כבש את סביליה ב-1248, ועד היום שמור בקתדראלה המקומית מפתח מעוטר, מתנת היהודים בכניסתו לעיר, ועליו הכתובת בעברית "מלך המלכים יפתח, מלך כל הארץ יבוא". בחלוקת השלל נמסרו לקהילה שלושה מסגדים ומבניהם הוסבו לבתי-כנסת, ויהודים רבים קיבלו שדות וכרמים בתנאי שישבו בעיר ישיבת-קבע. ביניהם היו דון טודרוס בן יוסף הלוי אבולעפיה ובנו יוסף, שנודעו בכך שציוו את רכושם לעירייה.

העיר נעשתה למרכז מסחרי גדול, לתועלתם של היהודים. לפי תקנות המקום הובאו משפטים בין יהודים ונוצרים לפני שופטים עירוניים, פרט לעינייני מסים. תקנות הקהילה הקפידו על טוהר המידות, ואף על-פי כן נמצאו בה נשים שקיימו יחסים עם לא-יהודים, וזכויותיהן לא נתקפחו בשל כך. ב-1312 קיבלה הקהילה אישור מלכות להמית בתלייה את אחד המלשינים בעיר, ור' אשר בן יחיאל (הרא"ש) שיבח אותה על מעשה זה. רופאים ממשפחת אבן זימרא הועסקו בשירות העירוני וגם ניהלו עסקי כספים. בהגנתו על היישוב היהודי הסתמך המלך על התועלת החומרית והצבאית שיכול להפיק מהם במלחמה עם הערבים.

ב-1378 יצא הנזיר פראנט מארטינז בקריאה להרוס את 23 בתי-הכנסת בעיר ולהפריד בין מגורי יהודים ונוצרים; לבקשת הקהילה הורה המלך לשלטונות הכנסיה לשים קץ להסתה ולהחזיר ליהודים את בתי-הכנסת. התופעה הייתה שכיחה בספרד ובמקומות אחרים, שכמרים קנאים היו מפליגים בהסתה על דעת עצמם ומעמידים את הממשלות ואת שלטונות הכנסייה בפני עובדות מוגמרות.

ביוני 1391 הושמדה הקהילה כמעט כליל בגל הפרעות ששטף את קאסטיליה ואראגון; בתי- הכנסת נהפכו לכנסיות וקופת הכנסייה התעשרה מן השלל הרב. תהליך ההתאוששות היה איטי, וב-1476 אף נצטוו היהודים לעבור לשתי שכונות אחרות, ולשאת בהוצאות הכרוכות בשיפוצן.

ב-1 בינואר 1483 נצטוו יהודי אנדאלוסיה לעזוב את העיר תוך חודש ימים, וכאשר פורסם צו הגירוש מספרד כולה (1492) שימשה סביליה כנמל-הפלגה ראשי לצפון-אפריקה.

"הנוצרים החדשים" בסביליה שמרו אמונים לדת ישראל, וכשגברה הסכנה יצאו רבים מהם לצפון-אפריקה ולמקומות אחרים; הנותרים בעיר שכרו 300 פרשים ו-5,000 רגלים להגנתם ולבסוף ניסו לעבור לגיבראלטאר.

האינקוויזיציה התחילה בפעולתה ביאנואר 1481 ולפי הערכה זהירה הועלו על המוקד בסביליה תוך שבע שנים יותר מ-700 איש; 5,000 הוחזרו לחיק הכנסיה. האנוסים אף התחילו לאגור נשק כדי לעמוד על נפשם.


בתחילת המאה העשרים התחדש היישוב היהודי בסביליה, כשהתיישבו בעיר יהודים מצפון- אפריקה. בשנות ה-30 הגיעו גם פליטים יהודים מגרמניה, ובשנות ה-60 הצטרפו אליהם יהודים ממארוקו ומאלג'יריה.

Aragon 

A region in northeastern Spain. The former medieval Kingdom of Aragon united with the medieval Kingdom of Castille to form the modern Spanish State. 

קורוניה

עיר נמל במערב ספרד.

שברי מציבות שנמצאו במקום מעידים על קיום יישוב יהודי במאות 12-11. הקהילה גדלה עם הגירת יהודים מדרום-ספרד במאה ה-15, והתעשרה ממסחר עם ערי חוף אחרות בקאסטיליה ובאראגון.

הקהילה היהודית בקורוניה חדלה להתקיים עם גירוש יהודי ספרד ב- 1492.

בעיר קיים רחוב בשם "סינאגוגה" (בית-כנסת בספרדית).

בקורוניה הושלם בשנת 1486 "תנ"ך קניקוט", כתב-יד עברי מן המפוארים ביותר. התנ"ך נמצא בספריה הבודליאנית באוכספורד, אנגליה.

דבדו

Debdou; בערבית: دبدو


עיר במחוז ווג'דה על גבול אלג'יריה, מזרח מרוקו.


הנסיך העצמאי מחמד מריני התיר ליהודים להתיישב בדבדו במאה ה- 14. במאה ה- 15 הגיעו לשם יהודים מפאס. מהמאה ה- 16 הייתה דבדו כפופה לשלטון המרכזי במרוקו, ב- 1596 מתועדת קהילה יהודית בעיר. במאה ה- 17 הייתה הקהילה בחסות מושל פאס.

במהלך המאה ה- 18 היגרו יהודים מדבדו לערים אחרות במרוקו ובאלג'יריה אך שמרו על קשר עם עירם. לאחר מות המלך מולאי אסמאעיל (1727) התחוללו מהומות ויהודי דבדו נפגעו. ב- 1730 נרצח הרב יצחק בן-נאים. ב- 1745 פגעה מגפת כולרה בעיר ו- 300 משפחות יהודים עזבו. ב- 1780 היו בדבדו 700 משפחות יהודיות. ב- 1880 היו מקרי שוד וביזה נגד יהודים. ב- 1883 מנתה הקהילה כ- 300 משפחות וב- 1910 עלה מספרן ל- 900 משפחות. לאחר מרד בוחמארה (1902 - 1909) והכיבוש הצרפתי של מרוקו (1912), ירד מספר היהודים בדבדו. הם התיישבו בערים אחרות במרוקו אך דבדו המשיכה להיות מרכז יהודי בגלל קברי הקדושים שבה. ב- 1931 היו 1,018 יהודים בעיר, ב- 1936 היו 1,525, במפקד 1947 נימנו 1,093. ב- 1950 מנתה הקהילה כאלף נפשות. בעקבות עלייה לישראל נותרו 612 יהודים בדבדו בשנת 1951, וב- 1960 נותרו 382 יהודים.


חיי הקהילה

היהודים בדבדו ישבו במרכז העיר בשכונה מיוחדת. הקהילה היהודית נחלקה לשני פלגים יריבים: האחד סביב משפחות כהן סקאלי שהגיעו מסוויליה ב- 1931 (קנ"א) בעקבות הגירוש, והשני סביב משפחת מורציאנו שמוצאה ממורסיה. בקהילה היו כהנים רבים ולכן דבדו נקראת גם "עיר כהנים", הם התייחסו לצדוק הכהן ומעמדם הוכר בפאס, דוגמת כהני ג'רבה. יהודי דבדו שמרו על מנהגי יהודי ספרד, ובלשונם היו ביטויים ספרדיים.

לאחר מגיפת הכולרה ב- 1745 נשארו בדבדו 160 ממשפחות כהן-סקאלי ו- 110 ממשפחות מורציאנו וכן 60 משפחות אחרות, ביניהן בן-סוסן, בן-חמו, בן-נאים.

יהודים מילאו תפקידים בולטים במינהל המקומי ובשלטון. דוד כהן-סקאלי היה מושל בלתי רשמי של דבדו בשנים 1895 - 1910.

דבדו הייתה מרכז יהודי חשוב בצפון אפריקה. מקובליה, חכמיה וסופריה היו ידועים בקהילות מרוקו ואלג'יריה, וחיברו ספרים חשובים של הלכה ופרשנות. בדבדו פעלו 17 בתי כנסת לפי מנהג יהודי ספרד.

יהודי הקהילה היו סוחרים, צורפים, חייטים ואורגים, ורבים עסקו בגידול צאן ובקר. הנשים עסקו בעבודות רקמה. הקהילה קיימה קשרי מסחר עם קהילת פאס. סוחריה ייבאו מוצרי צמר, עורות, שטיחים, זיתים ושמן. היהודים הפעילו שוק שהיה פתוח גם לסוחרים מאלג'יריה. בדבדו לא נכפה האיסור הממשלתי על יהודים לקנות קרקעות מחוץ לאזורי מגוריהם, כפי שהיה מקובל בישובים אחרים במרוקו, ומשום כך היו שם יהודים בעלי מטעים, פרדסים, שדות וכרמים. היהודים היו בקשרים טובים עם המוסלמים ונהנו מחופש תנועה באזורים שונים לצורכי מסחר.

מנהיגי הקהילה היו דייני הקהל וראשי משפחות הכהנים וכן ראשי משפחת מורציאנו. בתקופות המאוחרות עמד נגיד בראש הקהילה. בדרך כלל היה זה בן למשפחת מורציאנו.

לאחר הכיבוש הצרפתי הנהיג את הקהילה ועד נבחר ובראשו נשיא, במקביל למשרת השיח' האחראי לענייני המשפט. כן נתמנה דיין על-ידי הרבנות הראשית ברבאט. הנשיאים היו ממשפחת מורציאנו.

בתי הכנסת בדבדו היו משפחתיים ושימשו גם מקום לתלמוד תורה ולישיבה. ביניהם בית כנסת "לדוגם", בית כנסת עתיק של כהן צבאן ובית הכנסת של ר' אברהם בן-סוסן. היו שלושה בתי עלמין: העתיק, בית עלמין מ- 1539 והשלישי משנת 1859.

טקסי הילולה של רשב"י, של ר' מאיר בעל הנס וסביב קברי צדיקים היו נהוגים במקום. ישבו בדבדו מקובלים ידועים, כמו הרב שלמה הכהן צבאן (הרש"ק) ור' דוד הלוי, מחבר ספרי קבלה. פעלו ישיבות כמו ישיבת הרש"ק, ואלה של ר' אברהם בן-שושן ור' שמואל מורציאנו. כן פעלו חברות צדקה ולימוד כמו חברת "גומלי חסדים", חברת "הזוהר", חברת תהילים וחברת הש"ס. אנשי דבדו השתתפו בחברת "דובב שפתי ישנים" בפאס, שעסקה בהוצאה לאור של כתבי- יד.

עיקר החינוך נעשה בבתי הכנסת. משנת 1870 נכנסה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") לפעילות בדבדו, נסיון לפתוח בית ספר לא עלה יפה, ו"אליאנס" התרכזה בתמיכה כספית בקהילה בעתות מצוקה. לאחר מלחמת העולם השנייה החלו ארגונים אמריקנים, כמו ג'וינט, חב"ד ואוצר-התורה, לממן פעולות חינוך וכיתות לימוד.

לקהילת דבדו הייתה זיקה דתית לארץ ישראל. כבר בשנים 1840 - 1890 עלו יהודי דבדו והתיישבו בצפת, בטבריה ובירושלים. לכן עלו רובם ככולם לישראל עם העלייה ההמונית ממרוקו בשנות ה- 50.

אבולעפיה
איבן לופ
וייס
טוריאל
בונסניור
ABULAFIA, ABULAFFIA, ABULEFIA, ABUALEFIA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). אבולעפיה נגזר מהביטוי הערבי אבו אל-עלפיה, הפירוש המילולי "אבי הבריאות/חיים טובים", שם משפחה שאומץ על ידי רופאים מוסלמים ויהודים. מסמכים ספרדיים מתעדים איותים שונים של השמות אבנפיה, אבינפיה ואבניאפיה; במאה ה-14 - אפיה (Afia, Affia), אבלפיה ואבולפיה (משוייכים בעיקר לאזור של קורדובה בספרד) ועפיה במאה ה-15 - אבינגפיה, אבולפיו, הבולפיה ואבונפיה.

הצורות האיטלקיות של השם כוללות את בולאפי (Bolaffi), שהוא דומה מאוד לשם האנגלי בולאפיי.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אבולעפיה כוללים את המשורר ופרשן התלמוד מאיר אבולעפיה (1244-1170), ראש יהודי קסטיליה; הפילוסוף הספרדי אברהם בן שמואל אבולעפיה (1291-1240), מראשוני המקובלים; ושמואל הלוי אבולעפיה, איש מדע ומתרגמן ספרדי בן המאה ה-13.
IBN LOP

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

איבן לופ, המכיל את התחילית הערבית איבן שפירושה "בנו של",מבוסס על המונח לופ.

לופ הוא גרסה ספרדית מימי הביניים של המונח הערבי לוב, המקביל למילה העברית "לב". בוז'ו הוא המונח המקביל בפורטוגזית.

המילה העברית "לב" קשורה פוניטית בשם המקראי לוי ויכולה לרמוז על השתייכות המשפחה אל הלוויים.

שמות יהודיים המכילים את המילה לופ יכולים להיות קשורים בלופוס, המונח הלטיני שמשמעותו "זאב", והגרסאות שלו. זאב הוא הכינוי המסורתי של בנימין (בראשית, מ"ט,כ"ז). אבן לופ מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1287, ליופ ב-1288, אבנלופ ב-1293, ואבן לופ במאה ה-14. סולומון איבן לופ היה חוכר מיסים במאה ה-14 באי מאיורקה, ספרד.
VAEZ, VAIZ, VAIS, BAIS

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה קשור בשמה של העיירה באזה באנדלוסיה, , ספרד. במאה ה-17, Vais מתועד כשם משפחה יהודי במסמך של הקונסוליה הצרפתית בטוניס מ-19 במרץ 1673, המציין יהודי אחד בשם יעקוב ויס. השם ואז מתועד במסמך דומה מ-1 במאי 1686, המזכיר את אברהם ואז מבני קהילת גרנה - יהודים מליבורנו, איטליה, אשר התיישבו בטוניס החל מהמאה ה-16. במאה ה-18 הגרסה ביס מתועדת כשם משפחה יהודי בכתובה מטוניס מ-10 ביולי 1788 של רפאל, בנו של אברהם ביס, ושל רעיתו שרה, בתו של אברהם לומברוסו. ויס מתועד כשם משפחה יהודי בטוניס. ב"סמטת הרופא" ליד שוק אל-גרנה בטוניס פעל בית כנסת פרטי שהיה ידוע בשם ויס.
TURIEL, TURELL, TUREL

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

טורל, טוריאל ושמות משפחה דומים קשורים בשמו של הכפר טאולר באי מיורקה, ספרד, או בשמו של הכפר טוראל במחוז אורנסה בצפון מערב ספרד, או בשמה של העיר טרואל בארגון, ספרד. שם המשפחה היהודי טאולר מתועד בשנת 1282. טוריאל מתועד במאה ה-14, ובן טורל, אבנטוריאל ואבנטאורל מתועדים במאה ה-15. אברהם טוריאל, בן המאה ה-14, היה אחד מנכבדי הקהילה היהודית בעיר אלקלה דה הנרס, ספרד. בתחילת המאה ה-20 , טוריאל מתועד כשם משפחה יהודי בקהילה היהודית ברודוס, יוון.
BONSENYOR, BONSAGNER, BOS SENHER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי.

השמות בונסניור, בונסנייר ובו סנייר, שפירושם המילולי הוא "בנו של הזקן"/"מבוגר", יכולים להיות קשורים בשם הגרמני / יידיש אלטר. אלט היה כינוי או שם פרטי שהתייחס לאדם מבוגר אבל גם שם שניתן לילדים קטנים במטרה להגן עליהם מפני רוחות רעות וסכנות אחרות.

אלטר יכול להיות תרגום של המילה העברית זקן שפירושה גם "מכובד", "חכם". סניור, השם המקביל בלטינית, מתועד במאה ה-11 בגרמניה and במאה ה-15 בספרד. בונסניאר, שפירושו המילולי הוא "אדון/ שליט טוב" מוזכר בצרפת בשנת 1276; בו סניאר אף הוא בצרפת בשנת 1286; בונסניור בספרד במאה ה-13, בונסנהור בצרפת ב-1417, סנאור, סניור בספרד במאה ה-15, בנסינור בצרפת במאה ה-15, ובן סניור בצפון אפריקה במאה ה-16. סיניור הוא השם המקביל באיטלקית, וסניור בצרפתית. שמות משפחה הכוללים את המילה אלט, שפירושה בגרמנית "ישן", אפשר שקשורים בשמות של עיירות וכפרים גרמניים, כמו אלטדורף בבאדן, אלדורף בפרנקוניה, אלטברג בסכסוניה, אלטברגה בווסטפליה, אלטנבורג בתורינגיה, אלטקונשטאדט בבוואריה, ואלטנדורך, רובע מגורים באסן, מערב גרמניה. סניור, המתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-15 בספרד, כול להיות קשור גם בביטוי העברי שניאור. על כן משמעות השם שניאור ושמות דומים הוא "שני אורות".

מסורת אחת מסבירה את שניאור כשם שניתן לתינוק שהתיתם משני הוריו מתוך אמונה שנשמות הוריו יהיו כמו "שני אורות" אשר יגנו עליו.

על פי מקור אחר, מדובר בזוג הורים שכל אחד מהם ביקש לקראו לילד בשמו של האב מהצד שלו. שמו של סב אחד היה מאיר והסב השני נקרא אורי. מאחר שמשמעותם של שני השמות האלה היא "אור", הילד נקרא בשם שניאור (" שני אורות") שהוא מן פשרה אשר מצאה חן בעני שני ההורים.

שניאור מתועד כשם משפחה במאה ה-16 בהולנד עם יוסף בן דויד שניאור.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי בונסניור כוללים אסטרוק בן יהודה בונסמיור, רופא ומתורגמן מערבית אשר פעל בחצר ממלכת ארגון, ספרד, במאה ה-13.