דוד בן משולם משפייר

מיינץ

MAINZ

בעברית: מגנצא; ביידיש: מגנצא; בצרפתית: מיינס

עיר במדינת ריינלנד-פפאלץ שבגרמניה, על גדות נהר הריין. מיינץ היא בירת המדינה.

המאה ה-21

במיינץ קיימת קהילה יהודית, הצומחת בקצב מהיר. בית כנסת חדש נבנה על ידי האדריכל מנואל הרץ בשנת 2010 באתר של בית הכנסת שנהרס על ידי הנאצים בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938).

יהודי מיינץ מונים כ-2,000 נפש. מעט מעל מחציתם רשומים כחברי הקהילה, והיתר אינם מסונפים.

היסטוריה

קהילת מיינץ היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות בגרמניה. יש להניח כי יהודים הגיעו לעיר כסוחרים בעידן הרומי ואולי אף הקימו שם רובע מגורים. יש הסוברים כי משפחת קלונימוס המפורסמת עברה מהעיר לוקה (Lucca) שבאיטליה למיינץ לבקשת המלך קרל הגדול במאה התשיעית. אחרים מעלים את הסברה שיהודים הגיעו למיינץ בשנת 917. אין אישוש מהימן לטענות האלה.

כראייה שקהילה יהודית מאורגנת התקיימה ככל הנראה במיינץ במאה העשירית, מובאת הכרזה של מועצת כנסייה במיינץ בשנת 906, האומרת שההורג יהודי בזדון ייחשב כרוצח לכל דבר. ארכיבישוף פרידריך, הארכיבישוף הקתולי של מיינץ (937-954), איים על היהודים בגירוש או המרת דת בכפייה, ואף הגביל את פעילותם המסחרית.

בשנת 1012, לאחר שכומר התגייר, נצטוו יהודי מייינץ על ידי הקיסר היינריך השני להתנצר או לעזוב את העיר. המגורשים הורשו לחזור מאוחר יותר והמשיכו לקחת חלק פעיל במסחר בעיר, שהייתה מרכז סחר על נהר הריין. בשנת 1080 נמלטו יהודים רבים ממיינץ לאחר שהואשמו בהצתות, שבהן נפגע גם הרובע היהודי. הם התיישבו בעיר שפייר, והקימו את הקהילה היהודית שם.

מסעות הצלב

בתחילת מסע הצלב הראשון (1096) קיבל ראש הקהילה במיינץ, קלונימוס בן משולם, תמורת סכום כסף נכבד, כתב פקודה מאת הקיסר היינריך הרביעי, המבטיח את הגנת היהודים בעיר מפני הפורעים. כ-1,300 יהודים התכנסו באחוזת ארכיבישוף העיר למצוא מחסה מהתוקפים. הבטחת הקיסר לא קויימה, ולאחר מצור קצר בן יומיים, פתחו השומרים את שערי הארמון לפורעים. ב-28 במאי 1096, 3 ימים לפני חג השבועות (ג' בסיוון ד'תתנ"ו) חדרו הצלבנים למקום ותקפו את היהודים. היהודים, שהיו חמושים, נלחמו בפורעים הצלבנים בחירוף נפש, אך בסופו של דבר גברה ידם של הפורעים. למעלה מ-1,000 יהודים מצאו את מותם במתקפה הזאת. מיעוטם נרצחו בידי הפורעים, רובם העדיפו לשלוח יד בנפשם ולמות על קידוש השם, וכמה מהם לא עמדו בניסיון והסכימו להמיר את דתם לנצרות. תמורת כופר רב, קלונימוס בן משולם וקבוצה של כ-60 מעשירי הקהילה הוברחו מהעיר ומצאו מקלט ברודסהיים, אך גם הם נתפסו בידי הפורעים בהנהגתו של הרוזן אמיקו מפלונהיים ונרצחו. קלונימוס בן משולם שלח יד בנפשו. בית הכנסת (שנזכר לראשונה בשנת 1093) ורובו של הרובע היהודי הועלו באש.

מות הקדושים של יהודי מיינץ הונצח במאה ה-12 כדוגמה להקרבה עליונה, עקדה. הכרוניקה של ר' שלמה בן שמעון מתארת ​​את מעשי ההקרבה וקידוש השם של פרעות תתנ"ו. הוא אף טוען שקהילת מיינץ היא הקהילה היהודית הקדומה והידועה ביותר על נהר הריין.

קמעא קמעא התאוששה הקהילה בשנים שלאחר הפרעות. הקיסר היינריך הרביעי התיר ליהודים שהתנצרו בכפייה לשוב ליהדות, וקבע שגם היהודים ייהנו גם מ"שלום המלך", שהוכרז לראשונה במיינץ, אשר הסדיר מערכת שיפוטית ליישוב סכסוכים בדרכי שלום. במהלכו של מסע הצלב השני (1147) נרצחו גם כמה מיהודי מיינץ. במסע הצלב השלישי (1189-92), יהודי מיינץ לא נפגעו בזכות ההגנה הנחרצת של הקיסר פרידריך הראשון ברברוסה. ברברוסה אף הכריז על "השלום האימפריאלי הגדול", שהרחיב את "שלום המלך" המקורי של הקיסר היינריך הרביעי והחיל אותו על כל האימפריה.

רדיפות ופרעות

בשנת 1259 נצטוו יהודי מיינץ ללבוש טלאי מזהה על בגדיהם. בשנים 1281 ו-1283 היו יהודים רבים קורבנות של עלילות דם. באותה התקופה בית הכנסת הועלה באש. בשנת 1286, כמה מיהודי מיינץ, יחד עם יהודים מהקהילות השכנות של שפייר, וורמס ואופנהיים, נטלו חלק בניסיון הכושל לעלות לארץ ישראל בהנהגתו של רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג. רכושם של אלה שהצליחו בפועל הוחרם, ורבי מאיר נתפס ונכלא עד סוף ימיו.

במהלך פרעות "המוות השחור" (1349), כמעט כל הקהילה נספתה. כמה מהם מתו בלחימה נגד ההמון שהאשים אותם במגיפה, אך הרוב (כ-3,000 נפש) נספו בלהבות בית הכנסת והרובע היהודי, שהיהודים עצמם הציתו במעשה של קידוש השם. בשנת 1356 החלו היהודים להתגורר מחדש במיינץ. עם זאת, הקהילה לא שבה לימי הזוהר שלה בעבר.

מסי היהודים, שהושתו על הקהילה ב-1295 וחודש ב-1366, העיקו על היהודים יותר ויותר. ב-1385 הקהילה העלתה מס בשווי של 3,000 גולדן, כ"ביטוי של הכרת טובה" על הגנה מפני פורעים במקומות שונים.

שורה של רדיפות וגירושים התרחשו בשנים הבאות. ב-1438 נהרסו בית הכנסת ובית הקברות, ב-1462 היה גירוש, וב-1473 בית הכנסת הוסב לכנסייה, ומצבות קבורה נגזלו ושימשו לבנייה.

מצב כלכלי

עד המחצית השנייה של המאה ה-12 עסקו יהודי מיינץ בפעילות מסחרית תוססת, וכבר בשלב מוקדם של פעילותם המסחרית השתתפו בירידי קלן. החל מתקופה זו ואילך, החלפנות הייתה עיסוק חשוב בקרב יהודי מיינץ, כמו בכל יתר הקהילות הגרמניות. רשומות מהמאה ה-12, ובמיוחד מהמאה ה-13, מעידות שלעתים קרובות כנסיות ומנזרים היו חייבים כסף ליהודים.

מ-1286 ועד סוף המאה ה-14 עמד בראש הקהילה היהודית מנהיג שנקרא ה"יודנבישוף", שמונה על ידי הארכיבישוף, ואיתו לא פחות מארבעה פרנסים שהיוו יחד את ה"יודנראט", היא מועצת היהודים. ב -1390 סבלה יהדות מיינץ מהפסד כספי גדול, כאשר מלך בוהמיה, הקיסר ואצלאב הרביעי, שמט את כל חובותיו ליהודים.

תורה והלכה

במאה העשירית נוסדה ישיבה במיינץ על ידי משפחת קלונימוס. הישיבה זכתה למעמד רם ביהדות בזכות רבי גרשום בן יהודה, הידוע כרבנו גרשום מאור הגולה, ותלמידיו ובני דורו, יהודה הכהן, יעקב בן יקר, יצחק הלוי ויצחק בן יהודה.התקנות שקבע רבנו גרשום, חלו על שלוש קהילות הריין (מיינץ, וורמס ושפייר), אבל הוכרו גם ביתר קהילות גרמניה ואירופה, וניתן להן תוקף של הלכה פסוקה, עובדה אשר תרמה למוניטין התורני של קהילת מיינץ.

בשנת 1150 התאגדו הרבנים של שפייר, וורמס ומיינץ (ועד קהילות שו"ם) בייסוד בית דין ליהודי גרמניה. הכינוסים של רבני הוועד התקיימו במיינץ (בשנים 1150, 1223, 1245, 1307 ו-1381) ופסקי ההלכה שלהם והחלטותיהם, הידועים כ"תקנות שו"ם", הוכרו על ידי שאר הקהילות בגרמניה ואף מחוצה לה.

רבה של מיינץ, יעקב בן משה מולין (1356- 1427), הידוע כמהרי"ל, תיקן עבור קהילות הריין תקנות בעניינים רבים ושונים. גולת הכותרת של כתביו, "ספר המנהגים", (שנערך וסודר בידי תלמידו ר' אלעזר בן יעקב, המכונה זלמן משוטיגווערא, מהעיר סנט גור) מכיל תיאור מפורט של מנהגים הנוגעים לחיי היום יום בבית ובבית הכנסת והוא מהווה סמכות עליונה למקור מנהגי יהדות גרמניה. ספר זה הוא גם מקור למנהגי יהדות אשכנז, אשר ניתוספו לשולחן ערוך.

בין חכמי מיינץ בשיא ימי הביניים (המאות ה -11 עד ה -13) בלטו גם:

ר' נתן בן מכיר בן יהודה;(בסביבות 1100)
ר' אליעזר בן נתן (בסביבות 1150)
ר' משולם בן קלינומוס (בסביבות 1150)
ר' יהודה בן קלינומוס בן משה (בסביבות 1175)
ר' ברוך בן שמואל (בסביבות 1200)
ור' מאיר מרוטנבורג (1220-1293)

היו גם כמה מלומדים בני קהילת ממיינץ בעת החדשה, בעיקר מייקל קריזנאך, יצחק ברניס, יוסף דרנבורג ולודוויג במברגר. במברגר היה מנהיג מהפכת 1848, ואחד המנהיגים המרכזיים של הליברלים הגרמנים (1823-1899). בשנת 1933 היו שלמה לוי ומשה במברגר רבנים של הזרם המרכזי והקהילות האורתודוקסיות.

העת החדשה

בתחילת העת החדשה חיו רק יהודים בודדים במיינץ. המעטים הללו גורשו בשנת 1579, אך קהילה חדשה הוקמה מחדש בשנת 1583, מחוזקת על ידי הגירה מפרנקפורט, (1614), וורמס (1615) והנאו. בשנת 1630 מונה רב לקהילה באישור השלטונות, והוקם בית כנסת שנבנה בשנת 1639. בית כנסת נוסף נבנה בשנת 1673, הורחב ושופץ בשנת 1717, ושוב בשנת 1773. הוא הוסב מאוחר יותר למרכז קהילתי.

בתקופת הכיבוש הצרפתי (1644-1648) סבלו היהודים מהגבלות חמורות. בהשפעת ה"טולנראנזפטנט" ("צו הסובלנות"), שהוציא הקיסר יוסף השני ב-1781, שהרחיב את חופש הדת של נוצרים לא קתולים תושבי הממלכה ההבסבורגית, היטיב הארכיבישוף-אלקטור את מעמדם המשפטי של היהודים, ואפשר להם לפתוח בתי הספר יהודיים וגם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים.

לאחר כיבושה של מיינץ בידי הרפובליקה הצרפתית (1792) בוטל מס הגולגולת, ה"לייבזול", מס מיוחד שהיהודים נאלצו לשלם ברוב מדינות אירופה מימי הביניים ועד ראשית המאה התשע עשרה. ב-12 בספטמבר 1798 הוסרו שערי הגטו, ויהודים החלו לרכוש בתי מגורים בקרב האוכלוסייה המקומית. קהילת מיינץ שלחה צירים לכנס הסנהדרין של נפוליאון בפריז ב-1806. ב-1820 הם קיבלו אזרחות, ובשנת 1841 שוויון מלא כאזרחי הרפובליקה הצרפתית.

באמצע המאה ה-19 התפצלה הקהילה כאשר הרב יוסף אוב הציג רפורמות דת, כמו שימוש בעוגב, בבית כנסת שנבנה לאחרונה (1856). מרקוס להמן ייסד בית ספר תיכון שההוראה בו הייתה בשפות זרות בשנת 1859. עד שחוקק החוק הפרוסי משנת 1876, שהסדיר פרישת חברים מקהילות דתיות, נותרו האורתודוקסים בתוך הקהילה, ונפרדו ממנה רק מאוחר יותר.

יהודים אורתודוקסים, שהתנגדו לשיטות הרפורמיות ופרשו מהקהילה, ייסדו לעצמם בית כנסת ארעי בפינת הרחובות פלכמרקט ומרגרטנסטראסה. לאחר מכן נבנה במקום בית כנסת בשנת 1879, והוא הורחב לכ-300 מתפללים.יהודי מזרח אירופה ערכו את תפילותיהם תפילה ב-13 מרגרטנשטיין, שהוקם בשנות ה-80 של המאה ה-19. הקהילה חנכה בשנת 1913 בית כנסת חדש בהינדנבורגשטראסה, עם 580 מושבים לגברים ו -482 נשים. בשנת 1929, הקהילה האורתודוכסית הקימה בית כנסת חדש.

במאה ה-19 גדלה האוכלוסייה היהודית של מיינץ, ובמאה ה-20 היא פחתה. במאה ה-20 ירד גם אחוז היהודים  מכלל האוכלוסייה:

2,665 נפש (5.8%) בשנת 1861
2,998 נפש (5.8%) בשנת 1871
3,104 נפש (3.7%) בשנת 1900
2,738 נפש (2.5%) בשנת 1925
ו-2,730  נפש (1.8%) בשנת 1933

תקופת השואה

בפרעות ליל הבדולח (9 - 10 בנובמבר 1938), נבזז ונשרף בית הכנסת של הזרם המרכזי (כולל המוזיאון והספרייה). פנים בית הכנסת האורתודוכסי נהרס והוצת, אך השריפה כובתה. בית הכנסת של היהודים המזרח אירופאים נהרס ונבזז. יהודי אחד נרצח, שניים שמו קץ לחייהם ו-60 גברים יהודים גורשו למחנה הריכוז בוכנוואלד. ב-17 במאי 1939 נותרו רק 1,452 יהודים במיינץ.

בית הכנסת האורתודוכסי נהרס כליל ב-1939/40, ולאחר מכן נערכו התפילות במרכז הקהילתי (2 פורסטרשטראסה), עד הגירוש הסופי. זרם העוזבים אוזן חלקית על ידי זרם של פליטים שהגיעו לעיר מהאיזורים הכפריים. בחדשים מארס וספטמבר 1942 גורשו רוב יהודי מיינץ לפולין ולטרזינשטט, וב-10 בפברואר 1943 גורשו הנותרים. בין 1,300 ל-1,400 יהודים ממיינץ נספו בשואה.

לאחר המלחמה

הקהילה היהודית של מיינץ הוקמה מחדש על ידי ניצולים באוקטובר 1945, ובית כנסת נפתח ב-1947. ב-1952 הועבר בית הכנסת למבנה בפורסטרשטראסה, אשר הוחזר לקהילה. בית הכנסת שופץ והורחב בשנת 1966, ומשרד ממשלתי הוקם במקום שבו היה בית הכנסת ההרוס של הזרם המרכזי. בשנת 1988, כמה מעמודי התווך המקוריים של הבניין הוסבו לאנדרטה. הקהילה גדלה מ-80 נפש ב-1948 ל-122 נפש ב-1970.

שפייר

Speyer

במקורות היהודיים שפיירא, שפירא, אשפירא, שפייער

עיר בריינלאנד-פפאלץ, גרמניה. 

לפי מסורת מקומית נוסד היישוב היהודי במקום עוד בימי הרומאים, אך יש להניח שראשוני היהודים הגיעו לעיר רק בתחילת המאה ה-11. עדויות מתועדות לישוב יהודים בעיירה הן רק משנת 1084. יהודים ברחו אז ממיינץ (מגנצא) מחשש לרדיפות בגלל שריפה שהאשימו אותם בגרימתה והבישוף רידיגר (Ruediger) התיר להם להתגורר ברובע מיוחד, ולבנות קיר מגן סביב הרובע. כמו כן הוא נתן להם חלקה מאדמות הכנסייה לשימושם כבית קברות. הבישוף גם העניק להם חופש סחר בלתי מוגבל ואוטונומיה ניכרת. בין השאר הבישוף התיר להם למכור לנוצרים בשר שאינו כשר ליהודים, כמו כן ניתנה להם הרשות להעסיק משרתים נוצרים, והם לא היו צריכים לשלם חובות או אגרות בעת כניסה או יציאה מהעיר. ב-1096 נבנה בית כנסת בשפייר.

יהודי שפייר היו בין הראשונים מבין הקהילות בחבל הריין שנפגעו בעת מסע הצלב הראשון (ב-3 במאי, 1096). אספסוף של צלבנים הקיף את בית הכנסת במטרה לפגוע במתפללים במקום, אך המתפללים הוזהרו קודם לכן והם סיימו את תפילתם מוקדם ונסו לבתיהם. למרות זאת, עשרה יהודים נתפסו מחוץ לבתיהם ונהרגו. כששמע הבישוף ג'ון על מה שהתרחש, הוא הגיע עם חיילי המשמר שלו להגנת היהודים, מנע שפיכות דמים נוספת והעניש כמה מהרוצחים.

הקהילה צמחה ושגשגה במהלך המאה ה-12; מצבה הכלכלי היה מצוין, והיא ביססה את עצמה כמרכז תורני. עם חכמי שפאייר נמנו אז אליקים בן משולם הלוי, תלמידו של יצחק בן יהודה ממיינץ; קלונימוס בן יצחק, ידוע כמיסטיקן וכתלמודיסט; יצחק בן אשר הלוי; יעקב בן יצחק הלוי, תוסאפיסט גרמני ומחבר "הלהט בתקופת מסע הצלב"; שמואל בן קלונימוס החסיד; שמריה בן מרדכי, כתב של ר' יעקב תם וסמכות תלמודית גדולה; מאיר בן קלונימוס בעל פירוש לספרא, ספרי ומכילתא, ויהודה בן קולונימוס בן מאיר, מחבר הלקסיקון התלמודי: "ייחוסי תנאים ואמוראים".

ב-1195 ציווה הקיסר היינריך ה-6 לפצות את יהודי המקום על נזקים שסבלו עקב עלילת דם ולפצותם על נזקים ועל שריפת בית הכנסת ועל בנייה מחדש של בתים שנהרסו. עלילת דם שנייה, ששוב גרמה לסבל רב לקהילה אירעה ב-1282. כעבור ארבע שנים השתתפו רבים מיהודי שפאייר ומקהילות שכנות של וורמס, מיינץ ואופנהיים בניסיון עלייה לארץ ישראל, שלא צלח, בהנהגת המהר"ם מרוטנבורג. לקהילה הייתה אוטונומיה רבה, בניהול על ידי רב יחד עם מועצה עירונית יהודית. בתקופה זו הקהילה החזיקה לא רק בית כנסת ובית קברות, אלא גם אולם חתונות קהילתי, בית חולים לעניים חסרי מעון ("הקדש") ומאפיית מצות. עם מוסדות קהילתיים דוגמת "הקדש" לעניים, אולם לחתונות ומאפיה למצות. בתחילת המאה ה-13 תיקנו קהילות שפייר, ורמייזא ומגנצא את תקנות שו"ם שנודעה להם השפעה מכרעת על חיי היהודים בקהילות אשכנז.

עלילת דם נוספת פקדה את הקהילה ב-1342, אבל החורבן הגדול בא בעת רדיפות "המגיפה השחורה" (בינואר 1349). עם קשיים רבים התחדש היישוב, אך לא זכה עוד למעמדו הקודם כמקום תורה. ב-1405 היהודים גורשו מהעיר והותר להם לשוב רק ב-1421. ב-1430 הם גורשו שוב, וחזרו ב-1434, וגורשו שוב שנה לאחר מכן. לאחר 30 שנים הם חזרו שוב לגור בשפייר. קארל ה-4 מחל לתושבי העיר על מעשי הטבח והשוד שעשו ליהודים והתיר להם להחזיק בגזל.

ב-1467 העיר העניקה הגנה ליהודים לתקופה של 10 שנים. עם זאת, בשנת 1468 וב-1472 פרסם הבישוף מתיאס פון רמונג גזרות אנטי יהודיות, כולל איסור על גביית ריבית; איסור ליהודים להופיע בציבור בימי חגים נוצריים; חייב את היהודים ללבוש בגדים ייחודיים; איסור על בניית בית ספר או בית כנסת ללא אישור הבישוף; וצו המגביל את יהודי שפייר לגור בגטו.

באותה עת מספר היהודים בשפייר הידלדל. למעשה, מהמאה ה-16 עד המאה ה-18 רק יהודים בודדים גרו בעיר. אלה שנמלטו משפייר התיישבו בישובים סמוכים, כמו ברוכסל (Bruchsal), ברגהאוזן (Berghausen), הרטהאוזן (Harthausen), דודנהופן (Dudenhofen), אוטרשטאדט (Otterstadt) ולנדאו.

במאה ה-19 הקהילה התחדשה ואף זכתה לשגשוג. נפתח תלמוד תורה חדש ובית הכנסת הורחב ב-1866. בית קברות חדש הוקם ב-1888. בתחילת המאה ה-20 ישבו על כיסא הרבנות בשפייר דר' אדולף וולף סאלוונדי (Salvendi) ודר' שטקלמאכר (Steckelmache).

ב-1933, שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נותרו בשפייר 264 יהודים. באותה השנה נאסר על כל הקהילות לקיים אירועי תרבות ונאסר על חברות בתנועות נוער יהודיות. במאי 1934 פתחה הקהילה קורסים ללימוד הלשון העברית.

ב-1939 נותרו עדיין 77 יהודים בעיר; 51 מהם נשלחו ב-22 באוקטובר 1940 למחנה הריכוז גירס (Gures) בדרום צרפת, כל הנותרים למחנות במזרח אירופה

במוזיאון ההיסטורי בשפייר שמורים תשמישי קדושה ומצבות יהודיות מן המאות ה-12 וה-15.