חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 3
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי ביאליסטוק

ביאליסטוק BIALYSTOK


עיר מחוז בצפון מזרח פולין.

ההתיישבות היהודית

יהודים התיישבו בביאליסטוק, כשהייתה עדיין כפר, בעידודו של הרוזן ברניצקי (BRANICKI) בעל-אדמות המקום. איזכור ראשון של יהודים בעיר הוא משנים 1661 - 1658 ונמצא ברישום " בפנקס טיקוצין " , כלומר הרישום של הקהילה היהודית בטיקוצין הסמוכה .הם היו מסופחים לקהילה היהודית בטיקטין (TIKTIN, TYKOCIN) ותרמו להתפתחות הכפר לישוב עירוני. בשנת 1663 יש רישום לגבי 75 יהודים בוגרים בעיר ובית כנסת ראשון מוקם בה בשנת 1693 , בית כנסת מעץ בשם " נר תמיד " . סביב בית הכנסת קם הרובע היהודי הראשון .

ב-1745 נעשתה ביאליסטוק לקהילה עצמאית, וב-1749 השתתפו ראשיה בבחירות לרשויות המקומיות. ב-1772 כבר ישבו שם 3,400 יהודים.

מצב היהודים בביאליסטוק הורע עם חלוקות פולין בסוף המאה ה-18, כאשר האיזור עבר לזמן קצר לידי פרוסיה ואחר לשליטת רוסיה הצארית. ביאליסטוק חזרה לשטחה של פולין רק ב-1921, כשלש שנים אחרי סיומה של מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) וכינונה מחדש של פולין העצמאית.

פליטים יהודים רבים באו לביאליסטוק בשנים 1825 -1835 וב-1845 (בעקבות "החוקה היהודית" של שנת 1804, שהביאה לגירוש היהודים מהכפרים ולשלילת מקורות פרנסתם). בשנת 1856 כבר חיו בעיר 9,547 יהודים בתוך אוכלוסיה כוללת של 13,787. יהודים רבים מבין הפליטים היו חסרי בית ובלא פרנסה, והקהילה נחלצה לעזרתם במסגרת ארגוני צדקה וגמילות חסדים שהקימה לשם כך.

בימי שלטון רוסיה הצארית נפתח בביאליסטוק ,בנוסף לחדר המסורתי, "חדר מתוקן" (שנלמדו בו גם לימודי חול), כן היה שם בית ספר יסודי יהודי ובית ספר לבנות , אמנם שפת הלימוד היתה רוסית אבל גם השפה העברית נלמדה שם. ב-1910 פתחה הקהילה גם גן ילדים יהודי; ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה נפתחו בביאליסטוק בתי ספר נוספים וביניהם בית הספר והגימנסיה "תחכמוני", בתי ספר מקצועיים, תלמוד תורה, ישיבות, הגימנסיה היידישאית, בית הספר העברי היסודי של רשת "תרבות" וגמנסיה עברית. הגמנסיה העברית נודעה ברמת לימודים גבוהה ובוגריה התקבלו לאוניברסיטה העברית בירושלים ולטכניון בחיפה בלא בחינות כניסה.בין בוגרי הגמנסיה העברית בביאליסטוק היו: יוסף סרלין, שר הבריאות בממשלת ישראל בתקופת הכנסת השנייה; יצחק שמיר, ראש ממשלת ישראל (בשנים 1984-1983 ובשנים 1992-1986) וחברת הכנסת חייקה גרוסמן.

כמה בתי כנסת היו בביאליסטוק והנודע שבהם, ה"כאר שול", בית הכנסת הקוראלי, שהייתה לו מקהלה משלו והופיעו בו חזנים ידועי-שם.

בין רבני הקהילה היו אריה לייב בן ר' ברוך בנדיט (כיהן שם בשנים 1815 - 1820) בעל "שאגת אריה"; ר' יום-טוב ליפמן הילפרין כיהן בביאליסטוק בשנים 1849 - 1879 ור' שמואל מוהליבר (1824 - 1898) מגדולי רבני רוסיה, מראשי חיבת ציון ומאבות הציונות הדתית, כיהן כרב קהילת ביאליסטוק בשנים 1883 - 1896 ולאחר מותו נטמן בבית העלמין היהודי בעיר. ב-ג' כסלו תשנ"א (10 בנובמבר 1991) הובאו עצמותיו לישראל, לבית העלמין שבמזכרת בתיה.

ב-1833 הגיע מגרמניה אליעזר הלברשטאם, מי שנחשב למחולל תנועת ההשכלה בביאליסטוק.


עם העברת האזור לשלטון הרוסי הורע מצבם הכלכלי של יהודי ביאליסטוק, אולם עד מהרה גילו את יתרון היותם בגבולה המערבי של רוסיה הצארית, פיתחו מסחר ענף עם שווקיה והיו ליבואני תה ודברי מותרות אחרים. באותה תקופה מצאו היהודים פרנסה גם כספקי הצבא. בראשית המאה ה-19, כשהתיישבו בעיר בעלי מלאכה לטוויה ואריגה, הקימו יהודי המקום בתי מלאכה בעבורם, סיפקו להם חומר גלם ושיווקו את המוצרים.

ב-1804 פתח ר' אהרון הלוי הורוויץ את בית הדפוס הראשון בעיר.

ב-1850 הקימו שני יהודים בית חרושת לטקסטיל והכשירו פועלים יהודים בכל תחומי הטוויה, האריגה, הסריגה וצביעת הבדים. ב-1860 היו 19 מבין 44 בתי חרושת לטקסטיל בביאליסטוק בבעלות יהודים, וב-1898 היו 299 מתוך 372 בידי יהודים, כמעט %60 מעובדי תעשיית הטקסטיל בביאליסטוק היו יהודים, וכמעט %50 מרווחי תעשיית הטקסטיל בעיר היו של יהודים.

ב-1895 ישבו בביאליסטוק 47,783 יהודים (בתוך אוכלוסיה של 62,993. ב-1897 מבין 3,628 בעלי חנויות בעיר היו 3,186 יהודים. בשנת 1912 היהודים מהווים 75% מתושבי העיר והעיר קרויה "ירושלים של הצפון" .
בשנת 1913 מוקם בה תאטרון יהודי .

בשנת 1921, עת עבר אזור ביאליסטוק לשטחה של פולין העצמאית, היו %93 יהודים בין אנשי העסקים שבעיר ו-%89 מהתעשייה הייתה בבעלות יהודים. אחר כך ירד אחוז היהודים בעסקים ובשנת 1928 עמד על %78.3 בלבד.

ב-1932 ישבו בביאליסטוק 39,165 יהודים בתוך 91,207 תושבי העיר.

בהיותה עיר תעשייתית שרוב עובדיה יהודים, הייתה ביאליסטוק מעוזה של תנועת הפועלים היהודית. ב-1897 הצטרפו פועלים יהודים רבים לתנועת הבונד (BUND) והדפיסו במחתרת את העיתון "דער ביאליסטוקער ארבאיטער" ("הפועל הביאליסטוקי"). יעקב פאט היה מנהיג ה"בונד" בביאליסטוק. פעולות התנועה בימי המהפכה הרוסית של 1905 - 1906 עוררו תגובות עזות של דכוי מצד השלטונות והם גם עודדו את הפורגרום שפרץ ב-1 ביוני 1906 ונמשך שלושה ימים. 70 יהודים נרצחו וכ-90 נפצעו פצעים קשים. רכוש יהודי נהרס ונשדד. ועדת חקירה של ה"דומה" (DUMA, בית הנבחרים הרוסי) הטילה את האחריות למהומות על המשטרה ועל רשויות העיר. ההרס הרב שהשאיר הפוגרום הביא למשבר זמני בכלכלת העיר.

תנועת ההשכלה היהודית נקלטה בביאליסטוק כבר בראשיתה, כשהיו יהודי העיר בקשר עם יהודי גרמניה בתקופה הקצרה שהיו בשליטת פרוסיה. בין חבריה הידועים היו: בני משפחת זמנהוף וביניהם ד"ר אלעזר לודוויג זמנהוף יוצר שפת האספרנטו(יליד 1859), אברהם שפירו מחבר "תולדות ישראל וספרותו" (1892), יחיאל מיכאל זבלודובסקי מחבר "רוח חיים" (1860) והמשורר מנחם מנדל דוליצקי.

תומכים רבים היו לרעיון הציוני בביאליסטוק והם הלכו ורבו עם השנים. קבוצה של "חובבי ציון" נוסדה בביאליסטוק כבר בשנת 1880, בהנהגת ר' שמואל מוהליבר ויוסף חזנוביץ. הראשונים שעלו מביאליסטוק לארץ ישראל היו בין מקימי פתח תקווה, כפר אוריה ועקרון (היא מזכרת בתיה). לימים היו העולים מביאליסטוק לישראל בין מקימי תעשיית הטקסטיל ותעשיית החבלים בישראל, ביניהם משפחת ירושלמי (ירוזולימסקי).

סניפים של התנועה הציונית הוקמו שם כבר בראשית התהוותה של מסגרת התנועה. הרבנים שכיהנו בעיר למן סוף המאה ה-19 תמכו בתנועה הציונית.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו בביאליסטוק סניפים פעילים של כל המפלגות הציוניות וכל תנועות הנוער הציוניות היו מיוצגות בה. חיי הציבור היהודי בעיר וחיי החברה התרכזו סביב התנועה הציונית; בבית העם היו חוגים, הרצאות, הצגות, דיונים ספרותיים ושעורי עברית למבוגרים, כן פעלו שם ספריות בכל השפות המדוברות בקרב יהודי ביאליסטוק, כולל עברית, ויצאו לאור עתונים בשפות אלה.נחום צמח, מייסד תיאטרון "הבימה", הוא בן ביאליסטוק.

בין אגודות הספורט הפעילות היו "מכבי" ו"שומריה".

יושב ראש ועד הקהילה האחרון, שכיהן עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה עורך הדין צבי קלמנטינובסקי.


בשנת 1939 ישבו בביאליסטוק כ-60,000 יהודים. אוכלוסיית העיר הייתה אז כ-120,000 נפש.


תקופת השואה:

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) כבשו הגרמנים את ביאליסטוק והחזיקו בעיר בימים 15 - 22 בספטמבר. לאחר מכן, על-פי ההסכם בין גרמניה לברית המועצות (הסכם ריבנטרופ - מולוטוב שנחתם באוגוסט אותה שנה) נמסרה העיר, ככל הרצועה המזרחית של פולין לידי ברית המועצות.

ב-27 ביוני 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ב-22 ביוני) כבשו הגרמנים את העיר. למחרת, ביום שכונה לימים "יום ששי האדום", שרפו הגרמנים את בית הכנסת הגדול על כ-1,000 יהודים שנכלאו בתוכו.

כעבור ימים אחדים הוצאו אלפי יהודים מחוגי האינטליגנציה אל מחוץ-לעיר ונורו למוות.

ב-26 ביולי הוקם "יודנראט" בראשות הרב רוזנמן, אבל הרוח החיה ואיש-הקשר עם הגרמנים היה המהנדס אפרים ברש.

ב-1 באוגוסט נאסרה היציאה מן הגטו. בשנה הראשונה רתמו הגרמנים את כוח-העבודה בגטו, גברים ונשים בני 65-15, לצורכי המאמץ המלחמתי. הם הועסקו בתנאי ניצול וטרור בין חומות-הגטו ובמפעלים גרמניים מחוצה לו. ה"יודנראט" העסיק 2,000 אנשים למילוי תפקידיו השונים, לרבות 200 אנשי "המשטרה היהודית", אך את עיקר הדגש שם ברש על הייצור התעשייתי, בתקווה שתועלתו הרבה תדחה ואפילו תמנע את שלב ההשמדה, שעליו היתה לו ידיעה מוסמכת. רוב אנשי הגטו היו שותפים לאשליה זו.

בנובמבר 1942 חוסלו כל הקהילות היהודיות במחוז ביאליסטוק, כ-200,000 יהודים. הם רוכזו, רובם ככולם, במחנה הגדוד ה-10 (בעבר של הצבא הפולני), המקום היה ידוע כ"אומשלאגפלאץ" (מקום ריכוז היהודים לפני שילוחם למחנות ההשמדה) אכזרי ביותר, שם הועמסו על רכבות ושולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

בימים 12-5 בפברואר 1943 פתחו הגרמנים ב"אקציה" הראשונה, 1,000 יהודים נרצחו בגטו ו-10,000 הובלו לטרבלינקה. השלטונות הגרמניים במקום היו מעונינים בקיומו של הגטו מטעמים כלכליים, אבל הכריעה דעת הדרגים העליונים בברלין, ונקבע מועד לחיסול הגטו - ב-16 באוגוסט 1943.

תנועת המחתרת בגטו ביאליסטוק התחילה להתגבש בנובמבר 1942, עם בואו של מרדכי טננבוים (תמרוף), שליח הארגון היהודי הלוחם בורשה. אחרי ה"אקציה" הראשונה הוגברה הכוננות הקרבית, נעשו נסיונות ליצור מגע עם הפארטיזנים שבסביבה ושלוש קבוצות קטנות אף הצליחו להסתנן ליערות. ביולי 1943 ניתקה המחתרת את קשריה עם הנהגת הגטו, ופלגיה הרעיוניים השונים התלכדו בארגון שתמך בדעתו של טננבוים, שהמאבק הלאומי בגרמנים חייב להתנהל קודם כל בתחום הגטו ולא ביערות. ב-16 באוגוסט נכנסה המחתרת לקרב עם הגרמנים, שפרצו לגטו בסיוע טאנקים. המרד דוכא: 72 לוחמים התרכזו בבונקר לקראת יציאה ליערות, כולם נתגלו ונהרגו פרט לאחד. חילופי- היריות עם הגרמנים נמשכו מדי לילה בלילה, במשך חודש ימים.

מניחים שמנהיגי המרד, טננבוים ודניאל מושקוביץ, התאבדו בתום הקרבות. מלבדם נמנו עם ראשי המחתרת גם זרח זילברברג, הרשל רוזנטאל, חייקה גרוסמן וישראל מארגוליס. יוזם המרד היה יצחק מלמד
( שרחוב נקרא על שמו במרכז העיר )

יהודי הגטו, 40,000 במספר, נשלחו לטרבלינקה ולמאידאנק, חברי ה"יודנראט" יצאו אחרונים. הלוחמים שהצליחו להצטרף לפרטיזנים התאחדו במרוצת הזמן לקבוצת "קדימה" ונקלטו ביחידות בפיקוד פרטיזנים סובייטיים.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה (1945) נותרו בחיים 260 מתושבי הגטו, ובביאליסטוק עצמה - 1,085 יהודים, 900 מהם היו תושבי העיר לפני המלחמה. בגלל האווירה האנטישמית בפולין בשנים 68 - 1967 , רוב היהודים היגרו מהעיר עד לשנת 1972 . בתחילת שנות ה - 90 נותרו בה 9 יהודים ובשנת 2016 אין בה קהילה יהודית .

בעיר היו 4 בתי קברות . שלשה מהם נהרסו ובשטחם מוקמות רק אנדרטאות . הרביעי שרד ויש בו כמה אלפי קברים . בית קברות זה נוסד בשנת 1890 ונמצא בצפון העיר . במרכז בית הקברות נמצא "אוהל" של הרב חיים הרץ הלפרן שנפטר בשנת 1919 וכן אנדרטה לזכר הנרצחים בפוגרום בשנת 1906 .

יוצאי העיר בעולם

בנוסף לריכוזם בישראל, חיים יוצאי קהילת ביאליסטוק בארצות הברית, בארגנטינה, במקסיקו, באוסטרליה, באורוגואי ובדרום אפריקה. ה-"ביאליסטאקער צענטער" בניו יורק מרכז את פעילות יוצאי ביאליסטוק ברחבי ארצות הברית וסייע בהקמת מפעלי בריאות ורווחה בישראל. כמה בני ביאליסטוק שישבו בברית המועצות עלו בשנות 1991 - 1992 לישראל.


בועידה עולמית של יוצאי ביאליסטוק ב"ביאליסטוק סנטר" בניו יורק ב-1949 הוחלט על הקמתה בישראל של "קרית ביאליסטוק", שתהייה הן אתר הנצחה לעברה המפואר של הקהילה היהודית בביאליסטוק והן מפעל לקליטתם בישראל של שארית הפליטה. הקרייה הוקמה ליד יהוד ובה למעלה מ-200 בתי משפחות, בית כנסת, בית ספר, גני ילדים, מוסדות ציבור, היכל תרבות ואיזור תעשייה.

סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
188492
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

זוסמן סגלוביץ' (1884-1949) משורר וסופר. נולד בביאליסטוק, פולין, התגורר בלודז' ובווארשה, עלה לארץ-ישראל ב-1941 ולבסוף השתקע בארה"ב. הוא מחברו של ספר השירה "שטילע טרוימען" (Shtile Troymen, 1909), השיר "אין קאזמרזש" (In Kazmerzh, 1912), מחזור שירי האהבה "צייטיקע טרויבען" (Tsaytike Troybn), הדרמה הפיוטית "די וואנט" (Di Vant, 1915), הרומנים "די ווילדע צילקע" (Di Vilde Tsilke, 1922), "ראמאנטישע יארן" (Romantishe Yorn, 1923) ו"די ברידער נעזאר" (Di Brider Nezar, 1929). נפטר בניו-יורק.

Eisenstadt, Abraham Zvi Hirsch ben Jacob (1813-1868), rabbi and halakhic authority, born in Bialystok, Poland (then part of the Russian Empire). At the young age of 23, he was appointed rabbi of Berestovitsa, district of Grodno (1836). In 1856 he became rabbi of Utena (district of Kovno), Lithuania.

He set out to collect and digest the halachic material scattered throughout rabbinical responsa and decisions and then relate it to the Joseph Caro’s Shulchan Aruch. He also wished to explain the logic of the arguments used by the writers of these responsa. Eisenstadt’s work was therefore intended to assist later rabbis to make decisions and come to conclusions on problems which had occurred as a result of changing circumstances since the time when Shulchan Aruch was written. He believed that it was impossible to come to any practical conclusion on the basis of the basis of the original text alone and therefore his books were to fill in a missing link in the chain of rabbinical literature. Eisenstadt prepared his “Pitchei Teshuvah” commentary on the Yoreh De’ah, Even Ha-Ezer and Chosen Mishpat sections of the Shulchan Aruch. [The "Orech Hayim" part had been similarly covered by the work of Haim Mordechai Margolioth of Dubnow]. At the end of his introduction to "Even Ha-Ezer", Eisenstadt set out the 180 volumes of rabbinic responsa which he had scanned.

"Pitchei Teshuvah" on "Yoreh De’ah" and "Even Ha-Ezer" were published in 1836 and 1861, while the work on "Chosen Mishpat" was published after his death in 1875. His works were highly appreciated by other halakhists and remain in use to this day. Eisenstadt's son and later his grandson succeeded him in his capacity of rabbi of Utena.

לודביק אלעזר זמנהוף, רופא ובלשן בפולין.
ב-1878 פרסם את יסודות הלשון החדשה והפשוטה שתתרום להבנה בינלאומית. שם הלשון נגזר מחתימתו 'דוקטור אספרנטו' - הרופא בעל התקווה. ב-1905 כינס קונגרס בינלאומי ראשון של דוברי האספרנטו.
נמנה על ראשוני 'חיבת ציון'.

 

יוסף בלומברג (1904-1973), חזן ומפיק תקליטים, נולד בביאליסטוק, פולין (אז חלק מהאימפריה הרוסית).
ב-1922 עלה לארץ ישראל כחלוץ ועבד סלילת כבישים ובחקלאות. מאוחר יותר עבר לתל אביב שם קיבל שיעורי זמרה מבוסיה בורובסקי. קולו של בלומברג היה בריטון לירי. הוא סיים את לימודיו וב-1923 הופיע במשך תקופה קצרה עם האופרה הארצישראלית שהוקמה באותה שנה בתל אביב.
 
בתחילת שנת 1930 עזב לפריס שם המשיך את לימודי הזמרה שלו. באפריל 1930 לקח חלק באירוע הגדול של "קונצרט של מוזיקה יהודית". ב-1932 נישא לסטודנטית צעירה למשפטים מליטא והשתקע בפריס.
ב-1933, ביחד עם ליאון אלגזי (1971-1890), מלחין ומנצח יליד רומניה ששימש כיועצו המוסיקלי, הקים את חברת התקליטים "רינהפון – התקליטים של המזרח". בלומברג הקליט תקליטים רבים של מוזיקה חזנית ושירים ביידיש תחת שמו, ואחרים בשם בן-אבא, לכבוד אביו שלמה בן-אבא.
 
בין תקליטיו נמצאים "קידוש", "אדון עולם", "אלוהי עד שלא נוצרתי".
בימים הראשונים לקיומה של החברה נעשו ההקלטות הראשונות בביתו, אבל מאוחר יותר הן נעשו בליווי אורגן ומקהלה בבית הכנסת ברחוב נוטר דאם דה נזרה.
בלומברג הקליט גם שירים בעברית וביניהם "יה ליל" (מילים ולחן ידידיה אדמון) "למדבר שאנו" (מילים אלכסנדר פן), "שיר השומר" (מילים עמנואל לין) "יפים הלילות בכנען" (מילים יצחק קצנלסון)
הסטודיו של בלומברג הפיק תקליטים של אמנים צעירים בתחילת הקריירה שלהם, רבים מהם יהפכו בעתיד למפורסמים. באותו זמן המשיך להופיע ברסיטלים של מוזיקה חזנית ומוזיקה קלאסית.
 
כשגרמניה נאצית כבשה את צרפת ביוני 1940 בלומברג ניצל מגורלם הטרגי של יהודי אירופה בזכות היותו בעל אזרחות בריטית. הוא נשלח למחנה מעצר בעיירה ויטל בהרי הווז' ביחד עם כשלושת אלפים אזרחים בריטים ואמריקאים שנכלאו שם.
 
בנובמבר 1945 בלומברג הופיע בקונצרט הראשון שלו מאז המלחמה בליון, צרפת. קצת אחר כך, במרץ 1946, המשפחה חזרה לארץ ישראל. אחרי הקמת המדינה הוא יסד חברת תקליטים נוספת. בלומברג המשיך להופיע בקונצרטים והושמע לעיתים קרובות ברדיו הישראלי. ב-8 ביוני 1954, ביחד עם תזמורת "קול ישראל", בלומברג השתתף בבכורה העולמית של האופרה "דוד" מאת דריוס מיו שהועלתה בירושלים.
במהלך שנות ה-1960 קולו התחיל להיחלש והוא הפסיק את הופעותיו. הוא נפטר ב-1973.

Samuel Pisar (1929-2015) - Yad Vashem Institute in Paris Director, Lawyer and Author.

Samuel Pisar, a native of Bialystok, was 10 years old when Stalin and Hitler carved up his native Poland and ignited World War II. After six years of Soviet oppression and Nazi internment in Auschwitz and other infernos he escaped from Dachau and was liberated by the U.S. Army in the wake of the Normandy landings. At the age of 16, he was the only survivor of his family and his school.
He resumed his education in Paris and Melbourne, and earned doctorates from Harvard and the Sorbonne, as well as honorary doctorates from other American and European universities. In the late 1950s he began his professional career at the United Nations in New York and UNESCO in Paris, returning to Washington in 1960 to serve as a member of John F. Kennedy’s task force on foreign economic policy, adviser to the State Department and consultant to committees of the Senate and the House of Representatives. In 1961 he was made a citizen of the United States by a special Act of Congress, signed by President Kennedy.
As an international lawyer in America, Britain and France, he has acted for governments, industrial, commercial and financial corporations, charitable foundations and the International Olympic Committee. He presided at the 1983 world gathering of Nobel Laureates and at numerous international conferences on trade, law and diplomacy, testified repeatedly in Congress and addressed the European Parliament, the Davos Economic Forum, the New York Council on Foreign Relations, the North Atlantic Assembly and the International Monetary Fund. Elected a trustee of the prestigious Brookings Institution in 1999, he is also the founder-president of Yad Vashem France and administrator of the Foundation for the Memory of the Shoah.
Pisar was one of the first to urge broader economic, cultural and human contacts as “weapons of peace” to reconcile the so-called hereditary enemies of history. At the height of the Cold War, he helped shape policies for a stronger Euro-American partnership and expanded intercourse with Eastern Europe, Russia and China. As a defender of freedom and human rights, he took up the causes of oppressed minorities, political dissidents such as Greek composer Mikis Theodorakis and Russian scientist Andrei Sakharov, and succeeded in freeing many “refuseniks” from Soviet jails.
His books, translated into 20 languages, include “Coexistence and Commerce”- acclaimed by Jean Monnet, the “father” of Europe and many heads of state and government - was described as a work that “charts an enlightened course for the future of American and Western policy” (Senator Edward Kennedy) and “benefits politicians, civil servants, students and businessmen” (David Rockefeller). His autobiography, "Of Blood and Hope,” was greeted as “an extraordinary story of 20th century terror, fortitude and faith in the human spirit” (Arthur Schlesinger Jr.) and a memoir from “a man of great insight” (Alexander Solzhenitsyn).
A recipient of the highest French, Australian, Polish and other distinctions, as well as numerous American awards, Pisar was nominated and short-listed for the Nobel Peace Prize in 1973. On the 50th anniversary of the Allied victory in Europe, President Bill Clinton publicly recounted his traumatic adolescence and miraculous liberation by a platoon of GIs, while President Jacques Chirac cited his life and work in a historic speech acknowledging France’s responsibility for the crimes of the Vichy regime.

Isaac Berenblum (1903-2000), pathologist and biochemist, born in Bialystok, Poland (then part of the Russian Empire) and brought to England in 1914. From 1920 he studied at the Universty of Leeds, where he gained his master's degree in 1936 in physiology and biochemistry. Berenblum developed a keen interest in cancer research. From 1936 to 1948 he was a member of the School of Pathology at Oxford and was in charge of the Oxford Research Centre of the British Empire Cancer Campaign.

At this time he developed the theory of the two-stage mechanism for the production of tumors. He discovered that in addition to the chemical which causes cancer, another chemical is needed for the promotion of a tumor. Between 1948 and 1950 he further developed this theory at the National Cancer Institute at Bethesda, MD, in the USA. In 1950 Berenblum immigrated to Israel where he became head of the department of experimental biology at the Weizmann Institute of Science in Rehovot as the Jack Cotton of Cancer Research. There he set up the department of experimental biology and developed an internationally respected school of cell biologists and cancer researchers. At the same time he was visiting Professor of Oncology at the Hebrew University of Jerusalem. In 1966 he was visiting professor at the University of Texas. In 1971 the Weizmann Institute appointed him Professor Emeritus.

Berenblum received many awards for his work. From 1952 to 1959 he was a Member of the Israel Research Council, in 1954-66 he was Member of the Cancer Research Commission of the International Union Against Cancer, from 1955-1975 Chairman of the Israel Cancer Association, in 1959 he was a Founding Member of the Israel Academy of Sciences. He was elected a Honorary Life Member of the New York Academy of Sciences and Humanities and in 1961 was Charter Member of the World Academy of Arts and Sciences. He was chairman of the Israel Society for the Fight Against Cancer.

מנחם מנדל דוליצקי (1856-1931) משורר וסופר.

נולד בביאליסטוק, פולין, ועבד בערים שונות כמורה לעברית. ב-1881 היה עד לפוגרום שנערך בדרום-רוסיה והרושם הקשה שהותירו בו האירועים בא לידי ביטוי בכמה משיריו (האיכר והנוצה 1884) ומסיפוריו (בתוכי לביאים, 1884, מבית ומחוץ, 1891). הוא הצטרף לתנועת חיבת-ציון וכתב שירי געגועים לציון. בשנים 1889-1882 התגורר דוליצקי במוסקבה ושימש מזכירו העברי של הנדבן ק"ז ויסוצקי. לימים חיבר את הביוגרפיה של מעסיקו. ב-1892, בעקבות גירוש היהודים ממוסקבה, היגר דוליצקי לארה"ב, ופרסם תיאורים במבנה שירי של רדיפות היהודים ברוסיה. מכיוון שלא יכול היה להמשיך ולכתוב עברית, עבד לבסוף ככתב עבור עיתון יומי ביידיש. דוליצקי נפטר בלוס-אנג'לס, קליפורניה.

Samuel Mohliver

Rabbi, leader of Zionist movement Hibbat Zion.

Born in 1824, in Glubokoye, a town near Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire), Mohliver studied at the yeshiva of Bialystok where he was ordained as a rabbi at the early age of eighteen. For some five years he refused to practice as a rabbi but finally accepted the position of rabbi of his native town in 1848. In the years which followed he was called to fill the role of communal rabbi in increasingly more important communities: first at Sakiai, Lithuania (then in Russia), Suwalki, Poland (then in Russia), and Radom, Poland (then in Russia). Finally from 1883 until his death in 1898 he was rabbi of Bialystok, Poland.

The pogroms initiated by the Russians against the Jews in 1881 moved him to work for the emigration of Jews to Eretz Israel. To escape the persecution many Jews had fled across the Russian border as far as Lvov in Galicia which was then part of the Austrian empire (now Lviv, in Ukraine). Mohliver tried to divert them to Eretz Israel, without success. However he did not let the matter rest and was partly responsible for the founding of the Hibbat Zion Zionist movement (also known as Hovevei Zion) and became one of its leaders. The movement was dominated by secular Jews and he was one of the very few traditional rabbis associated with it. His decision to remain within the Zionist movement and cooperate with agnostic or less observant Jews was a turning point in the history of religious Zionism which ultimately led to the creation of the Mizrachi movement. Throughout his life Mohliver pressurized the religious establishment to attach itself to Zionism while pressurizing the secular Zionists to accommodate the religious groups.

In his articles published in the newspaper “Ha-Levanon” he stressed the need for cooperation with the “maskilim” [followers of the Haskala or Jewish enlightenment, movement, who pressed for more integration of Jews into European society and more education in secular studies] and insisted that rabbis "combine the Torah and wisdom as the time is appropriate." Mohliver devoted most of his time and effort to the Zionist movement and worked tirelessly to increase the Jewish population in Eretz Israel. In 1882, he traveled to Paris and succeeded in persuading Baron Edmond de Rothschild to take an interest in the efforts to support existing settlements in Eretz Israel and to establish new ones. As a result of his efforts Ekron and Rishon Le Zion were founded, and the settlement of Petach Tikvah, at the time in a difficult position, was consolidated. In 1890, Mohliver helped to found the settlement of Rehovot. In 1888, a shemittah year when according to the Torah the fields in the Land of Israel should lie fallow, he joined Rabbi I. E. Spektor and Rabbi M. Eliasberg and others to find innovative interpretations of the Law which enabled the farmers to continue to work their fields.

In 1890, he headed a Hovevei Zion group on a tour of Eretz Israel, and upon his return to Bialystok published an open letter entitled "The Purpose of my Trip to the Holy Land," in which he called upon members of Hovevei Zion "to work physically and financially for the sake of Eretz Israel." A citrus orchard near Haderah, later to become a kibbutz, was named Gan Shmuel in honor of Mohliver on the occasion of his 70th birthday. He was recognized as the leader of Russian Zionists. A letter from him, read to delegates at the first Zionist Congress in Basel in 1897 created a great impression and he was chosen to be one of the four leaders charged with directing the work of the Zionist Movement in Russia. He later became a close friend of Herzl. Mohliver wrote many talmudic respnsa and rabbinical treatises most of which were lost in the Bialystok pogrom in 1906. Some of the ones that survived were published in 1944 under the name "Ikrei Halakhah v-She'elot u-Teshuvot".

Rabbi Samuel Mohliver died in Bialystok in 1898.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי ביאליסטוק

ביאליסטוק BIALYSTOK


עיר מחוז בצפון מזרח פולין.

ההתיישבות היהודית

יהודים התיישבו בביאליסטוק, כשהייתה עדיין כפר, בעידודו של הרוזן ברניצקי (BRANICKI) בעל-אדמות המקום. איזכור ראשון של יהודים בעיר הוא משנים 1661 - 1658 ונמצא ברישום " בפנקס טיקוצין " , כלומר הרישום של הקהילה היהודית בטיקוצין הסמוכה .הם היו מסופחים לקהילה היהודית בטיקטין (TIKTIN, TYKOCIN) ותרמו להתפתחות הכפר לישוב עירוני. בשנת 1663 יש רישום לגבי 75 יהודים בוגרים בעיר ובית כנסת ראשון מוקם בה בשנת 1693 , בית כנסת מעץ בשם " נר תמיד " . סביב בית הכנסת קם הרובע היהודי הראשון .

ב-1745 נעשתה ביאליסטוק לקהילה עצמאית, וב-1749 השתתפו ראשיה בבחירות לרשויות המקומיות. ב-1772 כבר ישבו שם 3,400 יהודים.

מצב היהודים בביאליסטוק הורע עם חלוקות פולין בסוף המאה ה-18, כאשר האיזור עבר לזמן קצר לידי פרוסיה ואחר לשליטת רוסיה הצארית. ביאליסטוק חזרה לשטחה של פולין רק ב-1921, כשלש שנים אחרי סיומה של מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) וכינונה מחדש של פולין העצמאית.

פליטים יהודים רבים באו לביאליסטוק בשנים 1825 -1835 וב-1845 (בעקבות "החוקה היהודית" של שנת 1804, שהביאה לגירוש היהודים מהכפרים ולשלילת מקורות פרנסתם). בשנת 1856 כבר חיו בעיר 9,547 יהודים בתוך אוכלוסיה כוללת של 13,787. יהודים רבים מבין הפליטים היו חסרי בית ובלא פרנסה, והקהילה נחלצה לעזרתם במסגרת ארגוני צדקה וגמילות חסדים שהקימה לשם כך.

בימי שלטון רוסיה הצארית נפתח בביאליסטוק ,בנוסף לחדר המסורתי, "חדר מתוקן" (שנלמדו בו גם לימודי חול), כן היה שם בית ספר יסודי יהודי ובית ספר לבנות , אמנם שפת הלימוד היתה רוסית אבל גם השפה העברית נלמדה שם. ב-1910 פתחה הקהילה גם גן ילדים יהודי; ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה נפתחו בביאליסטוק בתי ספר נוספים וביניהם בית הספר והגימנסיה "תחכמוני", בתי ספר מקצועיים, תלמוד תורה, ישיבות, הגימנסיה היידישאית, בית הספר העברי היסודי של רשת "תרבות" וגמנסיה עברית. הגמנסיה העברית נודעה ברמת לימודים גבוהה ובוגריה התקבלו לאוניברסיטה העברית בירושלים ולטכניון בחיפה בלא בחינות כניסה.בין בוגרי הגמנסיה העברית בביאליסטוק היו: יוסף סרלין, שר הבריאות בממשלת ישראל בתקופת הכנסת השנייה; יצחק שמיר, ראש ממשלת ישראל (בשנים 1984-1983 ובשנים 1992-1986) וחברת הכנסת חייקה גרוסמן.

כמה בתי כנסת היו בביאליסטוק והנודע שבהם, ה"כאר שול", בית הכנסת הקוראלי, שהייתה לו מקהלה משלו והופיעו בו חזנים ידועי-שם.

בין רבני הקהילה היו אריה לייב בן ר' ברוך בנדיט (כיהן שם בשנים 1815 - 1820) בעל "שאגת אריה"; ר' יום-טוב ליפמן הילפרין כיהן בביאליסטוק בשנים 1849 - 1879 ור' שמואל מוהליבר (1824 - 1898) מגדולי רבני רוסיה, מראשי חיבת ציון ומאבות הציונות הדתית, כיהן כרב קהילת ביאליסטוק בשנים 1883 - 1896 ולאחר מותו נטמן בבית העלמין היהודי בעיר. ב-ג' כסלו תשנ"א (10 בנובמבר 1991) הובאו עצמותיו לישראל, לבית העלמין שבמזכרת בתיה.

ב-1833 הגיע מגרמניה אליעזר הלברשטאם, מי שנחשב למחולל תנועת ההשכלה בביאליסטוק.


עם העברת האזור לשלטון הרוסי הורע מצבם הכלכלי של יהודי ביאליסטוק, אולם עד מהרה גילו את יתרון היותם בגבולה המערבי של רוסיה הצארית, פיתחו מסחר ענף עם שווקיה והיו ליבואני תה ודברי מותרות אחרים. באותה תקופה מצאו היהודים פרנסה גם כספקי הצבא. בראשית המאה ה-19, כשהתיישבו בעיר בעלי מלאכה לטוויה ואריגה, הקימו יהודי המקום בתי מלאכה בעבורם, סיפקו להם חומר גלם ושיווקו את המוצרים.

ב-1804 פתח ר' אהרון הלוי הורוויץ את בית הדפוס הראשון בעיר.

ב-1850 הקימו שני יהודים בית חרושת לטקסטיל והכשירו פועלים יהודים בכל תחומי הטוויה, האריגה, הסריגה וצביעת הבדים. ב-1860 היו 19 מבין 44 בתי חרושת לטקסטיל בביאליסטוק בבעלות יהודים, וב-1898 היו 299 מתוך 372 בידי יהודים, כמעט %60 מעובדי תעשיית הטקסטיל בביאליסטוק היו יהודים, וכמעט %50 מרווחי תעשיית הטקסטיל בעיר היו של יהודים.

ב-1895 ישבו בביאליסטוק 47,783 יהודים (בתוך אוכלוסיה של 62,993. ב-1897 מבין 3,628 בעלי חנויות בעיר היו 3,186 יהודים. בשנת 1912 היהודים מהווים 75% מתושבי העיר והעיר קרויה "ירושלים של הצפון" .
בשנת 1913 מוקם בה תאטרון יהודי .

בשנת 1921, עת עבר אזור ביאליסטוק לשטחה של פולין העצמאית, היו %93 יהודים בין אנשי העסקים שבעיר ו-%89 מהתעשייה הייתה בבעלות יהודים. אחר כך ירד אחוז היהודים בעסקים ובשנת 1928 עמד על %78.3 בלבד.

ב-1932 ישבו בביאליסטוק 39,165 יהודים בתוך 91,207 תושבי העיר.

בהיותה עיר תעשייתית שרוב עובדיה יהודים, הייתה ביאליסטוק מעוזה של תנועת הפועלים היהודית. ב-1897 הצטרפו פועלים יהודים רבים לתנועת הבונד (BUND) והדפיסו במחתרת את העיתון "דער ביאליסטוקער ארבאיטער" ("הפועל הביאליסטוקי"). יעקב פאט היה מנהיג ה"בונד" בביאליסטוק. פעולות התנועה בימי המהפכה הרוסית של 1905 - 1906 עוררו תגובות עזות של דכוי מצד השלטונות והם גם עודדו את הפורגרום שפרץ ב-1 ביוני 1906 ונמשך שלושה ימים. 70 יהודים נרצחו וכ-90 נפצעו פצעים קשים. רכוש יהודי נהרס ונשדד. ועדת חקירה של ה"דומה" (DUMA, בית הנבחרים הרוסי) הטילה את האחריות למהומות על המשטרה ועל רשויות העיר. ההרס הרב שהשאיר הפוגרום הביא למשבר זמני בכלכלת העיר.

תנועת ההשכלה היהודית נקלטה בביאליסטוק כבר בראשיתה, כשהיו יהודי העיר בקשר עם יהודי גרמניה בתקופה הקצרה שהיו בשליטת פרוסיה. בין חבריה הידועים היו: בני משפחת זמנהוף וביניהם ד"ר אלעזר לודוויג זמנהוף יוצר שפת האספרנטו(יליד 1859), אברהם שפירו מחבר "תולדות ישראל וספרותו" (1892), יחיאל מיכאל זבלודובסקי מחבר "רוח חיים" (1860) והמשורר מנחם מנדל דוליצקי.

תומכים רבים היו לרעיון הציוני בביאליסטוק והם הלכו ורבו עם השנים. קבוצה של "חובבי ציון" נוסדה בביאליסטוק כבר בשנת 1880, בהנהגת ר' שמואל מוהליבר ויוסף חזנוביץ. הראשונים שעלו מביאליסטוק לארץ ישראל היו בין מקימי פתח תקווה, כפר אוריה ועקרון (היא מזכרת בתיה). לימים היו העולים מביאליסטוק לישראל בין מקימי תעשיית הטקסטיל ותעשיית החבלים בישראל, ביניהם משפחת ירושלמי (ירוזולימסקי).

סניפים של התנועה הציונית הוקמו שם כבר בראשית התהוותה של מסגרת התנועה. הרבנים שכיהנו בעיר למן סוף המאה ה-19 תמכו בתנועה הציונית.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו בביאליסטוק סניפים פעילים של כל המפלגות הציוניות וכל תנועות הנוער הציוניות היו מיוצגות בה. חיי הציבור היהודי בעיר וחיי החברה התרכזו סביב התנועה הציונית; בבית העם היו חוגים, הרצאות, הצגות, דיונים ספרותיים ושעורי עברית למבוגרים, כן פעלו שם ספריות בכל השפות המדוברות בקרב יהודי ביאליסטוק, כולל עברית, ויצאו לאור עתונים בשפות אלה.נחום צמח, מייסד תיאטרון "הבימה", הוא בן ביאליסטוק.

בין אגודות הספורט הפעילות היו "מכבי" ו"שומריה".

יושב ראש ועד הקהילה האחרון, שכיהן עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה עורך הדין צבי קלמנטינובסקי.


בשנת 1939 ישבו בביאליסטוק כ-60,000 יהודים. אוכלוסיית העיר הייתה אז כ-120,000 נפש.


תקופת השואה:

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) כבשו הגרמנים את ביאליסטוק והחזיקו בעיר בימים 15 - 22 בספטמבר. לאחר מכן, על-פי ההסכם בין גרמניה לברית המועצות (הסכם ריבנטרופ - מולוטוב שנחתם באוגוסט אותה שנה) נמסרה העיר, ככל הרצועה המזרחית של פולין לידי ברית המועצות.

ב-27 ביוני 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ב-22 ביוני) כבשו הגרמנים את העיר. למחרת, ביום שכונה לימים "יום ששי האדום", שרפו הגרמנים את בית הכנסת הגדול על כ-1,000 יהודים שנכלאו בתוכו.

כעבור ימים אחדים הוצאו אלפי יהודים מחוגי האינטליגנציה אל מחוץ-לעיר ונורו למוות.

ב-26 ביולי הוקם "יודנראט" בראשות הרב רוזנמן, אבל הרוח החיה ואיש-הקשר עם הגרמנים היה המהנדס אפרים ברש.

ב-1 באוגוסט נאסרה היציאה מן הגטו. בשנה הראשונה רתמו הגרמנים את כוח-העבודה בגטו, גברים ונשים בני 65-15, לצורכי המאמץ המלחמתי. הם הועסקו בתנאי ניצול וטרור בין חומות-הגטו ובמפעלים גרמניים מחוצה לו. ה"יודנראט" העסיק 2,000 אנשים למילוי תפקידיו השונים, לרבות 200 אנשי "המשטרה היהודית", אך את עיקר הדגש שם ברש על הייצור התעשייתי, בתקווה שתועלתו הרבה תדחה ואפילו תמנע את שלב ההשמדה, שעליו היתה לו ידיעה מוסמכת. רוב אנשי הגטו היו שותפים לאשליה זו.

בנובמבר 1942 חוסלו כל הקהילות היהודיות במחוז ביאליסטוק, כ-200,000 יהודים. הם רוכזו, רובם ככולם, במחנה הגדוד ה-10 (בעבר של הצבא הפולני), המקום היה ידוע כ"אומשלאגפלאץ" (מקום ריכוז היהודים לפני שילוחם למחנות ההשמדה) אכזרי ביותר, שם הועמסו על רכבות ושולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

בימים 12-5 בפברואר 1943 פתחו הגרמנים ב"אקציה" הראשונה, 1,000 יהודים נרצחו בגטו ו-10,000 הובלו לטרבלינקה. השלטונות הגרמניים במקום היו מעונינים בקיומו של הגטו מטעמים כלכליים, אבל הכריעה דעת הדרגים העליונים בברלין, ונקבע מועד לחיסול הגטו - ב-16 באוגוסט 1943.

תנועת המחתרת בגטו ביאליסטוק התחילה להתגבש בנובמבר 1942, עם בואו של מרדכי טננבוים (תמרוף), שליח הארגון היהודי הלוחם בורשה. אחרי ה"אקציה" הראשונה הוגברה הכוננות הקרבית, נעשו נסיונות ליצור מגע עם הפארטיזנים שבסביבה ושלוש קבוצות קטנות אף הצליחו להסתנן ליערות. ביולי 1943 ניתקה המחתרת את קשריה עם הנהגת הגטו, ופלגיה הרעיוניים השונים התלכדו בארגון שתמך בדעתו של טננבוים, שהמאבק הלאומי בגרמנים חייב להתנהל קודם כל בתחום הגטו ולא ביערות. ב-16 באוגוסט נכנסה המחתרת לקרב עם הגרמנים, שפרצו לגטו בסיוע טאנקים. המרד דוכא: 72 לוחמים התרכזו בבונקר לקראת יציאה ליערות, כולם נתגלו ונהרגו פרט לאחד. חילופי- היריות עם הגרמנים נמשכו מדי לילה בלילה, במשך חודש ימים.

מניחים שמנהיגי המרד, טננבוים ודניאל מושקוביץ, התאבדו בתום הקרבות. מלבדם נמנו עם ראשי המחתרת גם זרח זילברברג, הרשל רוזנטאל, חייקה גרוסמן וישראל מארגוליס. יוזם המרד היה יצחק מלמד
( שרחוב נקרא על שמו במרכז העיר )

יהודי הגטו, 40,000 במספר, נשלחו לטרבלינקה ולמאידאנק, חברי ה"יודנראט" יצאו אחרונים. הלוחמים שהצליחו להצטרף לפרטיזנים התאחדו במרוצת הזמן לקבוצת "קדימה" ונקלטו ביחידות בפיקוד פרטיזנים סובייטיים.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה (1945) נותרו בחיים 260 מתושבי הגטו, ובביאליסטוק עצמה - 1,085 יהודים, 900 מהם היו תושבי העיר לפני המלחמה. בגלל האווירה האנטישמית בפולין בשנים 68 - 1967 , רוב היהודים היגרו מהעיר עד לשנת 1972 . בתחילת שנות ה - 90 נותרו בה 9 יהודים ובשנת 2016 אין בה קהילה יהודית .

בעיר היו 4 בתי קברות . שלשה מהם נהרסו ובשטחם מוקמות רק אנדרטאות . הרביעי שרד ויש בו כמה אלפי קברים . בית קברות זה נוסד בשנת 1890 ונמצא בצפון העיר . במרכז בית הקברות נמצא "אוהל" של הרב חיים הרץ הלפרן שנפטר בשנת 1919 וכן אנדרטה לזכר הנרצחים בפוגרום בשנת 1906 .

יוצאי העיר בעולם

בנוסף לריכוזם בישראל, חיים יוצאי קהילת ביאליסטוק בארצות הברית, בארגנטינה, במקסיקו, באוסטרליה, באורוגואי ובדרום אפריקה. ה-"ביאליסטאקער צענטער" בניו יורק מרכז את פעילות יוצאי ביאליסטוק ברחבי ארצות הברית וסייע בהקמת מפעלי בריאות ורווחה בישראל. כמה בני ביאליסטוק שישבו בברית המועצות עלו בשנות 1991 - 1992 לישראל.


בועידה עולמית של יוצאי ביאליסטוק ב"ביאליסטוק סנטר" בניו יורק ב-1949 הוחלט על הקמתה בישראל של "קרית ביאליסטוק", שתהייה הן אתר הנצחה לעברה המפואר של הקהילה היהודית בביאליסטוק והן מפעל לקליטתם בישראל של שארית הפליטה. הקרייה הוקמה ליד יהוד ובה למעלה מ-200 בתי משפחות, בית כנסת, בית ספר, גני ילדים, מוסדות ציבור, היכל תרבות ואיזור תעשייה.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
זוסמן סגלוביץ'

זוסמן סגלוביץ' (1884-1949) משורר וסופר. נולד בביאליסטוק, פולין, התגורר בלודז' ובווארשה, עלה לארץ-ישראל ב-1941 ולבסוף השתקע בארה"ב. הוא מחברו של ספר השירה "שטילע טרוימען" (Shtile Troymen, 1909), השיר "אין קאזמרזש" (In Kazmerzh, 1912), מחזור שירי האהבה "צייטיקע טרויבען" (Tsaytike Troybn), הדרמה הפיוטית "די וואנט" (Di Vant, 1915), הרומנים "די ווילדע צילקע" (Di Vilde Tsilke, 1922), "ראמאנטישע יארן" (Romantishe Yorn, 1923) ו"די ברידער נעזאר" (Di Brider Nezar, 1929). נפטר בניו-יורק.

איזנשטדט, אברהם צבי הירש בן יעקב
Eisenstadt, Abraham Zvi Hirsch ben Jacob (1813-1868), rabbi and halakhic authority, born in Bialystok, Poland (then part of the Russian Empire). At the young age of 23, he was appointed rabbi of Berestovitsa, district of Grodno (1836). In 1856 he became rabbi of Utena (district of Kovno), Lithuania.

He set out to collect and digest the halachic material scattered throughout rabbinical responsa and decisions and then relate it to the Joseph Caro’s Shulchan Aruch. He also wished to explain the logic of the arguments used by the writers of these responsa. Eisenstadt’s work was therefore intended to assist later rabbis to make decisions and come to conclusions on problems which had occurred as a result of changing circumstances since the time when Shulchan Aruch was written. He believed that it was impossible to come to any practical conclusion on the basis of the basis of the original text alone and therefore his books were to fill in a missing link in the chain of rabbinical literature. Eisenstadt prepared his “Pitchei Teshuvah” commentary on the Yoreh De’ah, Even Ha-Ezer and Chosen Mishpat sections of the Shulchan Aruch. [The "Orech Hayim" part had been similarly covered by the work of Haim Mordechai Margolioth of Dubnow]. At the end of his introduction to "Even Ha-Ezer", Eisenstadt set out the 180 volumes of rabbinic responsa which he had scanned.

"Pitchei Teshuvah" on "Yoreh De’ah" and "Even Ha-Ezer" were published in 1836 and 1861, while the work on "Chosen Mishpat" was published after his death in 1875. His works were highly appreciated by other halakhists and remain in use to this day. Eisenstadt's son and later his grandson succeeded him in his capacity of rabbi of Utena.
זמנהוף, לודביק לזר

לודביק אלעזר זמנהוף, רופא ובלשן בפולין.
ב-1878 פרסם את יסודות הלשון החדשה והפשוטה שתתרום להבנה בינלאומית. שם הלשון נגזר מחתימתו 'דוקטור אספרנטו' - הרופא בעל התקווה. ב-1905 כינס קונגרס בינלאומי ראשון של דוברי האספרנטו.
נמנה על ראשוני 'חיבת ציון'.

יוסף בלומברג

 

יוסף בלומברג (1904-1973), חזן ומפיק תקליטים, נולד בביאליסטוק, פולין (אז חלק מהאימפריה הרוסית).
ב-1922 עלה לארץ ישראל כחלוץ ועבד סלילת כבישים ובחקלאות. מאוחר יותר עבר לתל אביב שם קיבל שיעורי זמרה מבוסיה בורובסקי. קולו של בלומברג היה בריטון לירי. הוא סיים את לימודיו וב-1923 הופיע במשך תקופה קצרה עם האופרה הארצישראלית שהוקמה באותה שנה בתל אביב.
 
בתחילת שנת 1930 עזב לפריס שם המשיך את לימודי הזמרה שלו. באפריל 1930 לקח חלק באירוע הגדול של "קונצרט של מוזיקה יהודית". ב-1932 נישא לסטודנטית צעירה למשפטים מליטא והשתקע בפריס.
ב-1933, ביחד עם ליאון אלגזי (1971-1890), מלחין ומנצח יליד רומניה ששימש כיועצו המוסיקלי, הקים את חברת התקליטים "רינהפון – התקליטים של המזרח". בלומברג הקליט תקליטים רבים של מוזיקה חזנית ושירים ביידיש תחת שמו, ואחרים בשם בן-אבא, לכבוד אביו שלמה בן-אבא.
 
בין תקליטיו נמצאים "קידוש", "אדון עולם", "אלוהי עד שלא נוצרתי".
בימים הראשונים לקיומה של החברה נעשו ההקלטות הראשונות בביתו, אבל מאוחר יותר הן נעשו בליווי אורגן ומקהלה בבית הכנסת ברחוב נוטר דאם דה נזרה.
בלומברג הקליט גם שירים בעברית וביניהם "יה ליל" (מילים ולחן ידידיה אדמון) "למדבר שאנו" (מילים אלכסנדר פן), "שיר השומר" (מילים עמנואל לין) "יפים הלילות בכנען" (מילים יצחק קצנלסון)
הסטודיו של בלומברג הפיק תקליטים של אמנים צעירים בתחילת הקריירה שלהם, רבים מהם יהפכו בעתיד למפורסמים. באותו זמן המשיך להופיע ברסיטלים של מוזיקה חזנית ומוזיקה קלאסית.
 
כשגרמניה נאצית כבשה את צרפת ביוני 1940 בלומברג ניצל מגורלם הטרגי של יהודי אירופה בזכות היותו בעל אזרחות בריטית. הוא נשלח למחנה מעצר בעיירה ויטל בהרי הווז' ביחד עם כשלושת אלפים אזרחים בריטים ואמריקאים שנכלאו שם.
 
בנובמבר 1945 בלומברג הופיע בקונצרט הראשון שלו מאז המלחמה בליון, צרפת. קצת אחר כך, במרץ 1946, המשפחה חזרה לארץ ישראל. אחרי הקמת המדינה הוא יסד חברת תקליטים נוספת. בלומברג המשיך להופיע בקונצרטים והושמע לעיתים קרובות ברדיו הישראלי. ב-8 ביוני 1954, ביחד עם תזמורת "קול ישראל", בלומברג השתתף בבכורה העולמית של האופרה "דוד" מאת דריוס מיו שהועלתה בירושלים.
במהלך שנות ה-1960 קולו התחיל להיחלש והוא הפסיק את הופעותיו. הוא נפטר ב-1973.
שמואל פיזאר

Samuel Pisar (1929-2015) - Yad Vashem Institute in Paris Director, Lawyer and Author.

Samuel Pisar, a native of Bialystok, was 10 years old when Stalin and Hitler carved up his native Poland and ignited World War II. After six years of Soviet oppression and Nazi internment in Auschwitz and other infernos he escaped from Dachau and was liberated by the U.S. Army in the wake of the Normandy landings. At the age of 16, he was the only survivor of his family and his school.
He resumed his education in Paris and Melbourne, and earned doctorates from Harvard and the Sorbonne, as well as honorary doctorates from other American and European universities. In the late 1950s he began his professional career at the United Nations in New York and UNESCO in Paris, returning to Washington in 1960 to serve as a member of John F. Kennedy’s task force on foreign economic policy, adviser to the State Department and consultant to committees of the Senate and the House of Representatives. In 1961 he was made a citizen of the United States by a special Act of Congress, signed by President Kennedy.
As an international lawyer in America, Britain and France, he has acted for governments, industrial, commercial and financial corporations, charitable foundations and the International Olympic Committee. He presided at the 1983 world gathering of Nobel Laureates and at numerous international conferences on trade, law and diplomacy, testified repeatedly in Congress and addressed the European Parliament, the Davos Economic Forum, the New York Council on Foreign Relations, the North Atlantic Assembly and the International Monetary Fund. Elected a trustee of the prestigious Brookings Institution in 1999, he is also the founder-president of Yad Vashem France and administrator of the Foundation for the Memory of the Shoah.
Pisar was one of the first to urge broader economic, cultural and human contacts as “weapons of peace” to reconcile the so-called hereditary enemies of history. At the height of the Cold War, he helped shape policies for a stronger Euro-American partnership and expanded intercourse with Eastern Europe, Russia and China. As a defender of freedom and human rights, he took up the causes of oppressed minorities, political dissidents such as Greek composer Mikis Theodorakis and Russian scientist Andrei Sakharov, and succeeded in freeing many “refuseniks” from Soviet jails.
His books, translated into 20 languages, include “Coexistence and Commerce”- acclaimed by Jean Monnet, the “father” of Europe and many heads of state and government - was described as a work that “charts an enlightened course for the future of American and Western policy” (Senator Edward Kennedy) and “benefits politicians, civil servants, students and businessmen” (David Rockefeller). His autobiography, "Of Blood and Hope,” was greeted as “an extraordinary story of 20th century terror, fortitude and faith in the human spirit” (Arthur Schlesinger Jr.) and a memoir from “a man of great insight” (Alexander Solzhenitsyn).
A recipient of the highest French, Australian, Polish and other distinctions, as well as numerous American awards, Pisar was nominated and short-listed for the Nobel Peace Prize in 1973. On the 50th anniversary of the Allied victory in Europe, President Bill Clinton publicly recounted his traumatic adolescence and miraculous liberation by a platoon of GIs, while President Jacques Chirac cited his life and work in a historic speech acknowledging France’s responsibility for the crimes of the Vichy regime.

יצחק ברנבלום

Isaac Berenblum (1903-2000), pathologist and biochemist, born in Bialystok, Poland (then part of the Russian Empire) and brought to England in 1914. From 1920 he studied at the Universty of Leeds, where he gained his master's degree in 1936 in physiology and biochemistry. Berenblum developed a keen interest in cancer research. From 1936 to 1948 he was a member of the School of Pathology at Oxford and was in charge of the Oxford Research Centre of the British Empire Cancer Campaign.

At this time he developed the theory of the two-stage mechanism for the production of tumors. He discovered that in addition to the chemical which causes cancer, another chemical is needed for the promotion of a tumor. Between 1948 and 1950 he further developed this theory at the National Cancer Institute at Bethesda, MD, in the USA. In 1950 Berenblum immigrated to Israel where he became head of the department of experimental biology at the Weizmann Institute of Science in Rehovot as the Jack Cotton of Cancer Research. There he set up the department of experimental biology and developed an internationally respected school of cell biologists and cancer researchers. At the same time he was visiting Professor of Oncology at the Hebrew University of Jerusalem. In 1966 he was visiting professor at the University of Texas. In 1971 the Weizmann Institute appointed him Professor Emeritus.

Berenblum received many awards for his work. From 1952 to 1959 he was a Member of the Israel Research Council, in 1954-66 he was Member of the Cancer Research Commission of the International Union Against Cancer, from 1955-1975 Chairman of the Israel Cancer Association, in 1959 he was a Founding Member of the Israel Academy of Sciences. He was elected a Honorary Life Member of the New York Academy of Sciences and Humanities and in 1961 was Charter Member of the World Academy of Arts and Sciences. He was chairman of the Israel Society for the Fight Against Cancer.

רובין, הרץ
מנחם מנדל דוליצקי

מנחם מנדל דוליצקי (1856-1931) משורר וסופר.

נולד בביאליסטוק, פולין, ועבד בערים שונות כמורה לעברית. ב-1881 היה עד לפוגרום שנערך בדרום-רוסיה והרושם הקשה שהותירו בו האירועים בא לידי ביטוי בכמה משיריו (האיכר והנוצה 1884) ומסיפוריו (בתוכי לביאים, 1884, מבית ומחוץ, 1891). הוא הצטרף לתנועת חיבת-ציון וכתב שירי געגועים לציון. בשנים 1889-1882 התגורר דוליצקי במוסקבה ושימש מזכירו העברי של הנדבן ק"ז ויסוצקי. לימים חיבר את הביוגרפיה של מעסיקו. ב-1892, בעקבות גירוש היהודים ממוסקבה, היגר דוליצקי לארה"ב, ופרסם תיאורים במבנה שירי של רדיפות היהודים ברוסיה. מכיוון שלא יכול היה להמשיך ולכתוב עברית, עבד לבסוף ככתב עבור עיתון יומי ביידיש. דוליצקי נפטר בלוס-אנג'לס, קליפורניה.

בינטסקי, פסח
שמואל מוהליבר
Samuel Mohliver

Rabbi, leader of Zionist movement Hibbat Zion.

Born in 1824, in Glubokoye, a town near Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire), Mohliver studied at the yeshiva of Bialystok where he was ordained as a rabbi at the early age of eighteen. For some five years he refused to practice as a rabbi but finally accepted the position of rabbi of his native town in 1848. In the years which followed he was called to fill the role of communal rabbi in increasingly more important communities: first at Sakiai, Lithuania (then in Russia), Suwalki, Poland (then in Russia), and Radom, Poland (then in Russia). Finally from 1883 until his death in 1898 he was rabbi of Bialystok, Poland.

The pogroms initiated by the Russians against the Jews in 1881 moved him to work for the emigration of Jews to Eretz Israel. To escape the persecution many Jews had fled across the Russian border as far as Lvov in Galicia which was then part of the Austrian empire (now Lviv, in Ukraine). Mohliver tried to divert them to Eretz Israel, without success. However he did not let the matter rest and was partly responsible for the founding of the Hibbat Zion Zionist movement (also known as Hovevei Zion) and became one of its leaders. The movement was dominated by secular Jews and he was one of the very few traditional rabbis associated with it. His decision to remain within the Zionist movement and cooperate with agnostic or less observant Jews was a turning point in the history of religious Zionism which ultimately led to the creation of the Mizrachi movement. Throughout his life Mohliver pressurized the religious establishment to attach itself to Zionism while pressurizing the secular Zionists to accommodate the religious groups.

In his articles published in the newspaper “Ha-Levanon” he stressed the need for cooperation with the “maskilim” [followers of the Haskala or Jewish enlightenment, movement, who pressed for more integration of Jews into European society and more education in secular studies] and insisted that rabbis "combine the Torah and wisdom as the time is appropriate." Mohliver devoted most of his time and effort to the Zionist movement and worked tirelessly to increase the Jewish population in Eretz Israel. In 1882, he traveled to Paris and succeeded in persuading Baron Edmond de Rothschild to take an interest in the efforts to support existing settlements in Eretz Israel and to establish new ones. As a result of his efforts Ekron and Rishon Le Zion were founded, and the settlement of Petach Tikvah, at the time in a difficult position, was consolidated. In 1890, Mohliver helped to found the settlement of Rehovot. In 1888, a shemittah year when according to the Torah the fields in the Land of Israel should lie fallow, he joined Rabbi I. E. Spektor and Rabbi M. Eliasberg and others to find innovative interpretations of the Law which enabled the farmers to continue to work their fields.

In 1890, he headed a Hovevei Zion group on a tour of Eretz Israel, and upon his return to Bialystok published an open letter entitled "The Purpose of my Trip to the Holy Land," in which he called upon members of Hovevei Zion "to work physically and financially for the sake of Eretz Israel." A citrus orchard near Haderah, later to become a kibbutz, was named Gan Shmuel in honor of Mohliver on the occasion of his 70th birthday. He was recognized as the leader of Russian Zionists. A letter from him, read to delegates at the first Zionist Congress in Basel in 1897 created a great impression and he was chosen to be one of the four leaders charged with directing the work of the Zionist Movement in Russia. He later became a close friend of Herzl. Mohliver wrote many talmudic respnsa and rabbinical treatises most of which were lost in the Bialystok pogrom in 1906. Some of the ones that survived were published in 1944 under the name "Ikrei Halakhah v-She'elot u-Teshuvot".

Rabbi Samuel Mohliver died in Bialystok in 1898.