חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי הקריביים

הקריביים

אזור הקריביים

אזור הנמצא בין צפון אמריקה לדרום אמריקה ומכיל מספר איים בים הקריבי. 

 

סוג מקום:
אזור
מספר פריט:
18499362
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
נוף עירוני באיים הקריביים, 1980
צילום: מיכה בר-עם, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מרדכי ארבל, תל אביב)

Antigua

Antigua and Barbuda

Antigua and Barbuda is a country in the Caribbean region consisting of two main islands, Antigua and Barbuda.

 

Cayman Islands

An autonomous British Overseas Territory on three islands in the western Caribbean Sea.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: less than 100 out of 70,000. 

Jewish Community of the Cayman Islands
P.O. Box 292
Grand Cayman KY1-1104
Cayman Islands
Phone: 345 526 05 72
Email: info@jccicayman.org
Website: www.jccicayman.org

Chabad Cayman Jewish Community Center
Phone: 345.516.4474
Website: https://www.chabadcaymanislands.com
E-mail: info@jewishcayman.com 

 

HISTORY

The Jews of Cayman Islands started to organize during the 1970s. At the time, the social and religious activities were centered at the home of "Harvey and Ruth", who moved to Cayman Islands from neighboring Jamaica. For many years they hosted weekly Friday evening gatherings of local Jews. With the grew in the number of Jews living on Cayman Islands, a more formal Jewish organization emerged in early 21st century.  

קובה Republica de Cuba

רפובליקה באמריקה המרכזית, הכוללת קבוצת איים בים הקאריבי.


היהודים הראשונים שהתיישבו בקובה היו יהודים מומרים שבאו לאי בשנת 1492. במאה ה-17 הגיעו לקובה פליטים יהודים מבראזיל ואחדים מהם נפלו קרבן לרדיפות האינקוויזיציה. רוב יהודי קובה עסקו במסחר ימי עם מרכזים במערב-אירופה.

לאחר שקובה השתחררה מעול ספרד (1898) התיישבו יהודים נוספים בקובה ויסדו שם קהילה מאורגנת. בחוקות המדינה משנים 1902, 1928 ובפרט 1940 הודגש עקרון חופש הדת ונוצר הבסיס החוקי לקהילה היהודית.

בשנות העשרים אמנם פורסמו חוקים שהכבידו על רוכלים, ספרים ובעלי מקצועות אחרים שבעיקר יהודים עסקו בהם, אולם הממשלה מעולם לא נקטה עמדה נגד זרים, ויהודים נחשבו זרים בקובה. משטרי הרודנות באיים לא נגעו לרעה בקהילה היהודית, בגלל צביונה הבלתי- פוליטי.

ב-1925 נאמד מספר היהודים בקובה ב-8,000 לערך, מהם 2,200 ספרדים ו- 5,200 אשכנזים, יתרם אזרחים אמריקנים. ב-1952 עלה מספר היהודים ל- 12,000, מהם %75 בהאווואנה הבירה וסביבתה.

היהודים האמריקנים עסקו בעיקר ביבוא ויצוא ובגידול סוכר וטבק. הספרדים היו מחוסרי- אמצעים בבואם,והשתלבו ברוכלות ובמסחר זעיר. יוצאי מזרח-אירופה נקלעו בבואם למשבר כלכלי והחלצותם מעיסוק ברוכלות ובעבודה שכירה התמשכה עשרות שנים.

בשנות העשרים נעשה נסיון להקים מושבות חקלאיות ליהודים. פליטים מאנטוורפן פתחו תוך שנה אחת (1942-1943) 24 מפעלים לליטוש יהלומים שהעסיקו כאלף עובדים. בסוף שנות החמישים לא נשאר כמעט זכר למעמד עובדים יהודי במדינה. מוסדות חינוך נוסדו מטעם שלוש הקבוצות ביישוב היהודי, והתנהלה פעולה תרבותית וחברתית במסגרות מפלגתיות וכלליות, לרבות עיתונות ביידיש ובספרדית.

מהפכת פידל קאסטרו (1959) נתקבלה בברכה בחוגי השמאל והסטודנטים היהודים, וגם בציבור הכללי. המהפכה אמנם העלתה לשלטון מיניסטרים יהודיים, אבל התמורות שחוללה במדינה בתחום החברתי והכלכלי הביאו חרבן על התשתית החומרית של מרבית יהודי המקום. אלפים עזבו בעיקר למיאמי שבארצות-הברית.

בסוף 1963 עוד נמצאו בקובה 3,000 יהודים, מהם %30 עצמאיים ויתרם התקיימו מכספי פיצויים על הלאמת רכוש.

בתי-הכנסת הוסיפו להתקיים וכן חוגים ציוניים ומוסדות תרבות וחינוך. כ-400 יוצאי קובה נמצאים בישראל, רובם בקיבוצים.

קובה היתה המדינה היחידה באמריקה הלאטינית שהצביעה נגד הצעת החלוקה ב-29 בנובמבר 1947. אחרי שגברה ההזדהות עם ברית-המועצות בשנות ה-60, גברה בממשלת קובה התמיכה בערבים, אבל היחסים בין קובה לישראל הוסיפו להתקיים בדרג צירים.

בשנת 1970 חיו בקובה כ- 1,500 יהודים.

בשנת 1997 חיו בקובה 800 יהודים, רובם התגוררו בהאוואנה הבירה. בהאוונה נמצאים גם הארגון הקהילתי של יהודי קובה וארבעה בתי כנסת, שניים ספרדיים ושניים אשכנזיים. בית הספר העברי נסגר בשנת 1975, והקהילה מקיימת בית ספר של יום ראשון ללימודי יהדות ועברית. הארגון הקהילתי מייבא לקובה מזון כשר.

בשנת 1999 עלו 400 יהודים מקובה לישראל.

קורסאו Curacao

אי, הגדול באיי האנטילים ההולנדיים (הודו המערבית), בים הקאריבי ליד חופי ונצואלה, אמריקה התיכונה.


בשנת 1650 הגיעו לקורסאו 12 משפחות יהודיות מהולנד, שנשלחו מטעם השלטונות ההולנדיים כדי לפתח את האפשרויות החקלאיות של האיים. עדת "מקווה ישראל" נוסדה באי ב-1651, ונחשבת לקהילה היהודית העתיקה ביותר בחצי כדור-הארץ המערבי. בשנת 1654 הגיעו לקורסאו פליטים יהודים מברזיל שנכבשה בידי הפורטוגלים והביאו עמם רכוש רב. מאז עסקו יהודי האי בעיקר במסחר (כולל סחר בעבדים; יעקב סניור, שנקרא גם פיליפ הנריקס, היה גדול סוחרי העבדים במאה ה-17).

בשנת 1656 נקנה קרקע לבית קברות. ר' יאשיה פארדו, ה"חכם" הראשון בקהילה, נתמנה ב- 1674. וכעבור כמה שנים הוקם בית כנסת.

בסוף המאה ה- 17 יצאו 90 מיהודי קורסאו לצפון אפריקה, ביניהם משפחת טורו. המאה ה- 18 הייתה תקופת גידול ושגשוג לקהילת קורסאו. בית כנסת נוסף הוקם ב- 1732. בשנת 1740 הוקמה קהילה נוספת "נוה שלום" ובנתה לה בית כנסת ב- 1743. בשנת 1750 ישבו בקורסאו 2,000 יהודים.

במחצית השנייה של המאה ה-18 תכפו בקהילה הסכסוכים הפנימיים, וגרמו להתערבות השלטונות ולשיגור חיילים לשמירת הסדר בהלוויות של יהודים. שלום-בית הוחזר ב-1821.

יעקב לופז דא פונסיקא, בן המקום שהוסמך לרבנות באמסטרדאם, הנהיג את הקהילה בשנים 1764- 1815. ארבעים שנה אחרי מותו עלה על כס הרבנות ר' אהרן מנדס צ'ומאסיירו. בזמנו חל פילוג בקהילה ונוסדה עדה רפורמית (1864). באותה תקופה הונהגו מקהלה מעורבת ונגינה בעוגב.

עד סוף המאה ה- 18 היו יהודי קורסאו ביחסים מצוינים עם החברה ההולנדית להודו המערבית ועם המימשל המקומי, ואף יצאו בשליחויות בעלות אופי רגיש לוונצואלה ולאיים הסמוכים. היהודים תרמו ביד רחבה להקמת ביצורים, כנסיות ובתי-חולים במקום, ושימשו בתפקידים רשמיים. רבים שימשו כקונסולים של הולנד ביבשת אמריקה או ייצגו ממשלות זרות במקום.

בשנת 1963 התמזגו שתי העדות והצטרפו לאיחוד העולמי של היהדות המתקדמת. משנות ה-20 התחילו לבוא מהגרים מרומניה וב-1959 פתחו בית-כנסת משלהם.

בתי-עסק רבים של יהודים ניזוקו בהתפרעויות ב-1969, שלא כוונו נגד היהודים דווקא.

ב-1970 מנתה קהילת קורסאו 750 נפש. בשנת 1998 ישבו בקורסאו 300 יהודים.

האיטי

מדינה בים הקריבי, אמריקה המרכזית.

ראשוני היהודים הגיעו למקום מבראזיל מיד לאחר כיבוש האי בידי הצרפתים במאה ה-17; הם הועסקו במטעי הסוכר ואף רכשו אדמות, אבל הצרפתים נטו לצמצם את אחיזתם באי. ב- 1683 גורשו כליל, יחד עם שאר היהודים במושבות צרפת בהודו המערבית. ב-1830 לערך הגיעו למקום משפחות בודדות, אחרי כשלון המרד בפולין, והשתלבו יפה ברבדים העליונים של החברה המקומית. בסוף המאה נתחדש היישוב על-ידי כ-30 משפחות מהגרים ממצרים, סוריה והלבנון, שעסקו בעיקר בבדים. בעשרים שנות הכיבוש האמריקאני, מ-1915, יצאו רבים ממאתיים היהודים במקום לארצות-הברית ולדרום-אמריקה.

בשנות ה-30 הגיעו מהגרים חדשים, הפעם ממרכז אירופה ומזרחה. כל מה שנדרש מן המהגרים עד 1938 היה הצגת סכום של 100 דולאר; מאז הועלה לאלף דולאר.

בשנת 1975 היו 150 יהודים בהאיטי, רובם בבירה פורט-או- פרינס. לא היה במקום ארגון קהילתי, לא בית כנסת ולא בית ספר עברי.

ישראל מחזיקה קונסול כבוד בפורט-או-פרינס; שגריר ישראל בפאנאמה משמש כשגריר נודד גם בהאיטי. בבירה יושבת גם משלחת ישראלית לשיתוף פעולה טכני המסייעת בפיתוח החקלאות במדינה.

בשנת 1997 נזכרו ברישומי הקונגרס היהודי העולמי 25 יהודים בהאיטי, רובם ככולם בעיר הבירה. הם מקיימים שרותי דת ותפילה בבתים פרטיים.

ג'אמאיקה

אי באיי הודו המערבית. מאז 1962 רפובליקה עצמאית בחבר העמים הבריטי.

בעת כיבוש האי בידי בריטניה ב-1655, הייתה האוכלוסייה הלבנה באי ספרדית רובה ככולה, וכללה יהודים. אליהם הצטרפו עם הזמן מהגרים יהודים מבראזיל, מאנגליה, מגויאנה הבריטית ומסורינאם. עד לרעש-האדמה ביוני 1692 ישבו רוב היהודים בפורט רויאל וכמעט שלא הופלו לרעה.

זכויות-אזרח מלא השיגו יהודי האי אחרי מאבק ממושך רק ב-1831 וכעבור 18 שנה כבר היו היהודים שישית ממליאת בית-הנבחרים המקומי, יהודי כיהן בתפקיד "ספיקר", והמוסד אף החליט לדחות מושב שחל ביום הכיפורים.

על המתיישבים הישנים נוספו עד תחילת המאה הנוכחית יהודים יוצאי גרמניה, סוריה ומצרים אבל רבים עזבו במחצית השנייה של המאה ה- 19 בגלל השפל הכלכלי באי.

משנות שבעים ישבו יותר מ-%90 מן האוכלוסיה היהודית בסביבת הבירה קינגסטון. אחרי שנשרף בית הכנסת הפורטוגלי הישן ב-1882 נעשה נסיון לקהילה מאוחדת של אשכנזים וספרדים והוקם בית-כנסת "שערי שלום"; הוא נהרס ברעש-אדמה ונבנה מחדש במתכונתו הישנה; מצויים בו ספרי-תורה אחדים בני מאתיים שנה ומעלה ומנהג אופייני לו - שכבת חול על פני הרצפה, כדוגמת בתי-כנסת ספרדיים באמסטרדאם, בקוראסאו, בפאנאמה ובאיי הבתולה. בקהילה בית ספר יומי, ומושב זקנים. נישואי תערובת במקום מתרבים והולכים.

בשנת 1975 היו 500 יהודים בין כשני מיליון תושבי ג'מאיקה.

בשנת 1997 נימנו בג'מאיקה 300 יהודים, אוכלוסיית המקום הייתה אז 2,429,000.

לישראל ולג'מאיקה קשרים דיפלומטיים מלאים.

איי ורג'ן (איי הבתולה) Virgin Islands

קבוצת איים באיי הודו המערבית.


בשנת 1684 מינה קריסטיאן מלך דנמרק את גבריאל מילאן MILAN למושל האיים, והוא היה אחד היהודים הראשונים שהגיעו למקום. הדנים, כמו ההולנדים שמשלו באיים לפניהם, היו ליברלים כלפי כל דתות, וב- 1685 ניתן באי סנט-תומאס THOMAS חופש פולחן מוחלט לקתולים וליהודים.

סיפורה של הקהילה היהודית בסנט-תומאס אופייני לתולדותיהם של יהודי איי הודו המערבית; הקמת מטעי סוכר ופתיחת קווי הובלה ימית הביאו לשגשוג כלכלי. בשיאה נמנו בקהילת סנט תומאס 400 חברים. בית תפילה הוקם בעיר שרלוט אמאלי CHARLOTTE AMALIE, ב- 1833 במקום בית תפילה ישן יותר שנהרס בדליקה. בית התפילה נקרא "קהל-קדוש של ברכה, שלום ומעשים אוהבים", הוא היחיד באי והוא ציון דרך. זה בית הכנסת העתיק ביותר תחת דגל ארצות הברית, שפעל ברציפות מאז הקמתו. מאז חנוכת בית הכנסת הראשון, ב- 1795, קיימה הקהילה את כל התפילות של ערבי שבת.

בית העלמין היהודי בסנט תומאס, שרוב מצבותיו מכילות כתובות בספרדית ובפורטוגלית, שימש נושא למחקר שהתפרסם בשנת 1957 במאמר בשם "299 כתובות מבית העלמין היהודי בסנט תומאס באיי הודו המערבית, 1837 - 1916".

מקהילת סנט תומאס יצאו שני מושלים של איי ורג'ן: מוריס פידאנג דה קאסטרו MORRIS FIDANGUE DE CASTRO וראלף פאייוונסקי RALPH PAIEWONSKY. שני פוליטיקאים יהודים אמריקאים יצאו מאיי ורג'ן: דוד לוי DAVID LEVI, שינה את שמו לדוד יולי YULEE ונעשה ב- 1845 הסנטור הראשון של פלורידה ויהודה פ' בנימין, שנולד בסנט קרואה ST. CROIX.

הבית שבו נולד הצייר היהודי קאמיל פיסארו CAMILLE PISSARRO ב- 1830 נמצא עדיין בלב המרכז המסחרי בעיר שרלוט אמאלי. מלון גראנד GRAND, השוכן בכיכר המרכזית של שרלוט אמאלי, נבנה בידי אביו של פיסארו ב- 1841.

ב- 1968 הייתה אוכלוסיית ורג'ן בת 60,000 נפשות, ביניהן כ- 100 משפחות יהודיות.

ארובה

אי מאיי האנטילים ההולנדים (הודו המערבית ההולנדית), בים הקאריבי, אמריקה המרכזית.

במאה ה-19 ישבו באי כמה עשרות יהודים ואחרי 1924 נוספו עליהם מהגרים מהולאנד, סורינאם ומזרח-אירופה. ב-1942 נפתח באי מרכז יהודי וכעבור ארבע שנים התארגנה קהילה. בית-כנסת נחנך ב-1962. ב-1970 מנתה הקהילה 35 משפחות.

רפובליקה דומיניקנית

מדינה בחלקו המזרחי של האי היספאניולה, איי הודו המערבית בים הקאריבי.


יהודים ספרדיים מאיי האנטילים ההולאנדיים הגיעו למקום באמצע המאה ה- 19, נשאו נשים מבנות המקום ובניהם התנצרו. מוצאם היהודי של המתיישבים הראשונים ניכר על-פי אבני מציבות שאינם נושאים צלבים. בין צאצאיהם היו פראנסיסקו הנריקס אי קארווארול, רופא ולימים נשיא המדינה (1916), ושני בניו, פדרו ומקס הנריקס אורניה, האחד סופר ידוע והאחר שגריר ארצו בארגון האומות המאוחדות, שבירך את ישראל על הצטרפותה לארגון ב-1949.

אמנם כבר ב-1882 העלו גורמים מקומיים בפני אגודת "כל ישראל חברים" בפאריס תכנית של התיישבות חקלאית ברפובליקה הדומיניקאנית, אבל היישוב היהודי הקיים שם צמח רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם בואם של מהגרים ממזרח אירופה, גרמניה והונגריה. ומספרם

הלך וגדל בימי מלחמת העולם השנייה עם שואת יהודי אירופה. ערב מלחמת-העולם השנייה לא עלה מספר היהודים ברפובליקה הדומיניקנית על 40; זרם הפליטים העלה את מספרם לאלף בערך ב-1943.

בועידת אוויאן שכינס הנשיא רוזוולט, נשיא ארצות-הברית, בשנת 1938, הציעה הרפובליקה הדומיניקאנית לקלוט 100,000 פליטים יהודים שנרדפו בידי הנאצים, ואף חתמה על הסכמים עם הג'וינט לסייע להתיישבותם ברפובליקה. במסגרת ההסכם הוצאו ליהודים לפחות 5,000 אשרות-כניסה לרפובליקה הדומיניקאנית, והיו תרומה חשובה להצלת יהודים מן השואה, אך רק יהודים מעטים מבין מקבלי האשרות אמנם הגיעו לחופי המדינה.

ראשוני המהגרים היהודים הגיעו לאיזור סוסואה, על החוף הצפוני, באמצע שנות הארבעים, ועד 1947 עברו דרך סוסואה 705 מתיישבים. פחות ממחצית היהודים שנשארו במושבה עסקו בחקלאות; האחרים עברו למסחר ומלאכה.

ב-1950 התפקדו ברפובליקה הדומיניקנית 463 תושבים יהודים.

שגרירות ישראלית הוקמה במדינה בשנת 1964, כמה חודשים אחרי שהרפובליקה הדומיניקנית הקימה את שגרירותה בירושלים.

בשנת 1968 הייתה קהילה יהודית של של 150 יהודים בסוסואה וסביבתה, כ- 100 יהודים חיו בסאנטו דומינגו ועוד כ- 30 בסאנטיגו וסביבתה. בתי כנסת היו בסוסוא ובסאנטו דומינגו, אך לא כיהנו רבנים בקהילות.

בשנת 1997 נרשמו ברפובליקה הדומיניקנית 250 יהודים; רובם בבירה סאנטו דומינגו והייתה גם קהילה יהודית קטנה בעיר סוסוא.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי הקריביים

הקריביים

אזור הקריביים

אזור הנמצא בין צפון אמריקה לדרום אמריקה ומכיל מספר איים בים הקריבי. 

 

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
נוף עירוני באיים הקריביים, 1980
נוף עירוני באיים הקריביים, 1980
צילום: מיכה בר-עם, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מרדכי ארבל, תל אביב)

אנטיגואה

Antigua

Antigua and Barbuda

Antigua and Barbuda is a country in the Caribbean region consisting of two main islands, Antigua and Barbuda.

 

איי קיימן

Cayman Islands

An autonomous British Overseas Territory on three islands in the western Caribbean Sea.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: less than 100 out of 70,000. 

Jewish Community of the Cayman Islands
P.O. Box 292
Grand Cayman KY1-1104
Cayman Islands
Phone: 345 526 05 72
Email: info@jccicayman.org
Website: www.jccicayman.org

Chabad Cayman Jewish Community Center
Phone: 345.516.4474
Website: https://www.chabadcaymanislands.com
E-mail: info@jewishcayman.com 

 

HISTORY

The Jews of Cayman Islands started to organize during the 1970s. At the time, the social and religious activities were centered at the home of "Harvey and Ruth", who moved to Cayman Islands from neighboring Jamaica. For many years they hosted weekly Friday evening gatherings of local Jews. With the grew in the number of Jews living on Cayman Islands, a more formal Jewish organization emerged in early 21st century.  

קובה
קובה Republica de Cuba

רפובליקה באמריקה המרכזית, הכוללת קבוצת איים בים הקאריבי.


היהודים הראשונים שהתיישבו בקובה היו יהודים מומרים שבאו לאי בשנת 1492. במאה ה-17 הגיעו לקובה פליטים יהודים מבראזיל ואחדים מהם נפלו קרבן לרדיפות האינקוויזיציה. רוב יהודי קובה עסקו במסחר ימי עם מרכזים במערב-אירופה.

לאחר שקובה השתחררה מעול ספרד (1898) התיישבו יהודים נוספים בקובה ויסדו שם קהילה מאורגנת. בחוקות המדינה משנים 1902, 1928 ובפרט 1940 הודגש עקרון חופש הדת ונוצר הבסיס החוקי לקהילה היהודית.

בשנות העשרים אמנם פורסמו חוקים שהכבידו על רוכלים, ספרים ובעלי מקצועות אחרים שבעיקר יהודים עסקו בהם, אולם הממשלה מעולם לא נקטה עמדה נגד זרים, ויהודים נחשבו זרים בקובה. משטרי הרודנות באיים לא נגעו לרעה בקהילה היהודית, בגלל צביונה הבלתי- פוליטי.

ב-1925 נאמד מספר היהודים בקובה ב-8,000 לערך, מהם 2,200 ספרדים ו- 5,200 אשכנזים, יתרם אזרחים אמריקנים. ב-1952 עלה מספר היהודים ל- 12,000, מהם %75 בהאווואנה הבירה וסביבתה.

היהודים האמריקנים עסקו בעיקר ביבוא ויצוא ובגידול סוכר וטבק. הספרדים היו מחוסרי- אמצעים בבואם,והשתלבו ברוכלות ובמסחר זעיר. יוצאי מזרח-אירופה נקלעו בבואם למשבר כלכלי והחלצותם מעיסוק ברוכלות ובעבודה שכירה התמשכה עשרות שנים.

בשנות העשרים נעשה נסיון להקים מושבות חקלאיות ליהודים. פליטים מאנטוורפן פתחו תוך שנה אחת (1942-1943) 24 מפעלים לליטוש יהלומים שהעסיקו כאלף עובדים. בסוף שנות החמישים לא נשאר כמעט זכר למעמד עובדים יהודי במדינה. מוסדות חינוך נוסדו מטעם שלוש הקבוצות ביישוב היהודי, והתנהלה פעולה תרבותית וחברתית במסגרות מפלגתיות וכלליות, לרבות עיתונות ביידיש ובספרדית.

מהפכת פידל קאסטרו (1959) נתקבלה בברכה בחוגי השמאל והסטודנטים היהודים, וגם בציבור הכללי. המהפכה אמנם העלתה לשלטון מיניסטרים יהודיים, אבל התמורות שחוללה במדינה בתחום החברתי והכלכלי הביאו חרבן על התשתית החומרית של מרבית יהודי המקום. אלפים עזבו בעיקר למיאמי שבארצות-הברית.

בסוף 1963 עוד נמצאו בקובה 3,000 יהודים, מהם %30 עצמאיים ויתרם התקיימו מכספי פיצויים על הלאמת רכוש.

בתי-הכנסת הוסיפו להתקיים וכן חוגים ציוניים ומוסדות תרבות וחינוך. כ-400 יוצאי קובה נמצאים בישראל, רובם בקיבוצים.

קובה היתה המדינה היחידה באמריקה הלאטינית שהצביעה נגד הצעת החלוקה ב-29 בנובמבר 1947. אחרי שגברה ההזדהות עם ברית-המועצות בשנות ה-60, גברה בממשלת קובה התמיכה בערבים, אבל היחסים בין קובה לישראל הוסיפו להתקיים בדרג צירים.

בשנת 1970 חיו בקובה כ- 1,500 יהודים.

בשנת 1997 חיו בקובה 800 יהודים, רובם התגוררו בהאוואנה הבירה. בהאוונה נמצאים גם הארגון הקהילתי של יהודי קובה וארבעה בתי כנסת, שניים ספרדיים ושניים אשכנזיים. בית הספר העברי נסגר בשנת 1975, והקהילה מקיימת בית ספר של יום ראשון ללימודי יהדות ועברית. הארגון הקהילתי מייבא לקובה מזון כשר.

בשנת 1999 עלו 400 יהודים מקובה לישראל.

קורסאו
קורסאו Curacao

אי, הגדול באיי האנטילים ההולנדיים (הודו המערבית), בים הקאריבי ליד חופי ונצואלה, אמריקה התיכונה.


בשנת 1650 הגיעו לקורסאו 12 משפחות יהודיות מהולנד, שנשלחו מטעם השלטונות ההולנדיים כדי לפתח את האפשרויות החקלאיות של האיים. עדת "מקווה ישראל" נוסדה באי ב-1651, ונחשבת לקהילה היהודית העתיקה ביותר בחצי כדור-הארץ המערבי. בשנת 1654 הגיעו לקורסאו פליטים יהודים מברזיל שנכבשה בידי הפורטוגלים והביאו עמם רכוש רב. מאז עסקו יהודי האי בעיקר במסחר (כולל סחר בעבדים; יעקב סניור, שנקרא גם פיליפ הנריקס, היה גדול סוחרי העבדים במאה ה-17).

בשנת 1656 נקנה קרקע לבית קברות. ר' יאשיה פארדו, ה"חכם" הראשון בקהילה, נתמנה ב- 1674. וכעבור כמה שנים הוקם בית כנסת.

בסוף המאה ה- 17 יצאו 90 מיהודי קורסאו לצפון אפריקה, ביניהם משפחת טורו. המאה ה- 18 הייתה תקופת גידול ושגשוג לקהילת קורסאו. בית כנסת נוסף הוקם ב- 1732. בשנת 1740 הוקמה קהילה נוספת "נוה שלום" ובנתה לה בית כנסת ב- 1743. בשנת 1750 ישבו בקורסאו 2,000 יהודים.

במחצית השנייה של המאה ה-18 תכפו בקהילה הסכסוכים הפנימיים, וגרמו להתערבות השלטונות ולשיגור חיילים לשמירת הסדר בהלוויות של יהודים. שלום-בית הוחזר ב-1821.

יעקב לופז דא פונסיקא, בן המקום שהוסמך לרבנות באמסטרדאם, הנהיג את הקהילה בשנים 1764- 1815. ארבעים שנה אחרי מותו עלה על כס הרבנות ר' אהרן מנדס צ'ומאסיירו. בזמנו חל פילוג בקהילה ונוסדה עדה רפורמית (1864). באותה תקופה הונהגו מקהלה מעורבת ונגינה בעוגב.

עד סוף המאה ה- 18 היו יהודי קורסאו ביחסים מצוינים עם החברה ההולנדית להודו המערבית ועם המימשל המקומי, ואף יצאו בשליחויות בעלות אופי רגיש לוונצואלה ולאיים הסמוכים. היהודים תרמו ביד רחבה להקמת ביצורים, כנסיות ובתי-חולים במקום, ושימשו בתפקידים רשמיים. רבים שימשו כקונסולים של הולנד ביבשת אמריקה או ייצגו ממשלות זרות במקום.

בשנת 1963 התמזגו שתי העדות והצטרפו לאיחוד העולמי של היהדות המתקדמת. משנות ה-20 התחילו לבוא מהגרים מרומניה וב-1959 פתחו בית-כנסת משלהם.

בתי-עסק רבים של יהודים ניזוקו בהתפרעויות ב-1969, שלא כוונו נגד היהודים דווקא.

ב-1970 מנתה קהילת קורסאו 750 נפש. בשנת 1998 ישבו בקורסאו 300 יהודים.

האיטי
האיטי

מדינה בים הקריבי, אמריקה המרכזית.

ראשוני היהודים הגיעו למקום מבראזיל מיד לאחר כיבוש האי בידי הצרפתים במאה ה-17; הם הועסקו במטעי הסוכר ואף רכשו אדמות, אבל הצרפתים נטו לצמצם את אחיזתם באי. ב- 1683 גורשו כליל, יחד עם שאר היהודים במושבות צרפת בהודו המערבית. ב-1830 לערך הגיעו למקום משפחות בודדות, אחרי כשלון המרד בפולין, והשתלבו יפה ברבדים העליונים של החברה המקומית. בסוף המאה נתחדש היישוב על-ידי כ-30 משפחות מהגרים ממצרים, סוריה והלבנון, שעסקו בעיקר בבדים. בעשרים שנות הכיבוש האמריקאני, מ-1915, יצאו רבים ממאתיים היהודים במקום לארצות-הברית ולדרום-אמריקה.

בשנות ה-30 הגיעו מהגרים חדשים, הפעם ממרכז אירופה ומזרחה. כל מה שנדרש מן המהגרים עד 1938 היה הצגת סכום של 100 דולאר; מאז הועלה לאלף דולאר.

בשנת 1975 היו 150 יהודים בהאיטי, רובם בבירה פורט-או- פרינס. לא היה במקום ארגון קהילתי, לא בית כנסת ולא בית ספר עברי.

ישראל מחזיקה קונסול כבוד בפורט-או-פרינס; שגריר ישראל בפאנאמה משמש כשגריר נודד גם בהאיטי. בבירה יושבת גם משלחת ישראלית לשיתוף פעולה טכני המסייעת בפיתוח החקלאות במדינה.

בשנת 1997 נזכרו ברישומי הקונגרס היהודי העולמי 25 יהודים בהאיטי, רובם ככולם בעיר הבירה. הם מקיימים שרותי דת ותפילה בבתים פרטיים.

ג'אמאיקה
ג'אמאיקה

אי באיי הודו המערבית. מאז 1962 רפובליקה עצמאית בחבר העמים הבריטי.

בעת כיבוש האי בידי בריטניה ב-1655, הייתה האוכלוסייה הלבנה באי ספרדית רובה ככולה, וכללה יהודים. אליהם הצטרפו עם הזמן מהגרים יהודים מבראזיל, מאנגליה, מגויאנה הבריטית ומסורינאם. עד לרעש-האדמה ביוני 1692 ישבו רוב היהודים בפורט רויאל וכמעט שלא הופלו לרעה.

זכויות-אזרח מלא השיגו יהודי האי אחרי מאבק ממושך רק ב-1831 וכעבור 18 שנה כבר היו היהודים שישית ממליאת בית-הנבחרים המקומי, יהודי כיהן בתפקיד "ספיקר", והמוסד אף החליט לדחות מושב שחל ביום הכיפורים.

על המתיישבים הישנים נוספו עד תחילת המאה הנוכחית יהודים יוצאי גרמניה, סוריה ומצרים אבל רבים עזבו במחצית השנייה של המאה ה- 19 בגלל השפל הכלכלי באי.

משנות שבעים ישבו יותר מ-%90 מן האוכלוסיה היהודית בסביבת הבירה קינגסטון. אחרי שנשרף בית הכנסת הפורטוגלי הישן ב-1882 נעשה נסיון לקהילה מאוחדת של אשכנזים וספרדים והוקם בית-כנסת "שערי שלום"; הוא נהרס ברעש-אדמה ונבנה מחדש במתכונתו הישנה; מצויים בו ספרי-תורה אחדים בני מאתיים שנה ומעלה ומנהג אופייני לו - שכבת חול על פני הרצפה, כדוגמת בתי-כנסת ספרדיים באמסטרדאם, בקוראסאו, בפאנאמה ובאיי הבתולה. בקהילה בית ספר יומי, ומושב זקנים. נישואי תערובת במקום מתרבים והולכים.

בשנת 1975 היו 500 יהודים בין כשני מיליון תושבי ג'מאיקה.

בשנת 1997 נימנו בג'מאיקה 300 יהודים, אוכלוסיית המקום הייתה אז 2,429,000.

לישראל ולג'מאיקה קשרים דיפלומטיים מלאים.

איי ורג'ן
איי ורג'ן (איי הבתולה) Virgin Islands

קבוצת איים באיי הודו המערבית.


בשנת 1684 מינה קריסטיאן מלך דנמרק את גבריאל מילאן MILAN למושל האיים, והוא היה אחד היהודים הראשונים שהגיעו למקום. הדנים, כמו ההולנדים שמשלו באיים לפניהם, היו ליברלים כלפי כל דתות, וב- 1685 ניתן באי סנט-תומאס THOMAS חופש פולחן מוחלט לקתולים וליהודים.

סיפורה של הקהילה היהודית בסנט-תומאס אופייני לתולדותיהם של יהודי איי הודו המערבית; הקמת מטעי סוכר ופתיחת קווי הובלה ימית הביאו לשגשוג כלכלי. בשיאה נמנו בקהילת סנט תומאס 400 חברים. בית תפילה הוקם בעיר שרלוט אמאלי CHARLOTTE AMALIE, ב- 1833 במקום בית תפילה ישן יותר שנהרס בדליקה. בית התפילה נקרא "קהל-קדוש של ברכה, שלום ומעשים אוהבים", הוא היחיד באי והוא ציון דרך. זה בית הכנסת העתיק ביותר תחת דגל ארצות הברית, שפעל ברציפות מאז הקמתו. מאז חנוכת בית הכנסת הראשון, ב- 1795, קיימה הקהילה את כל התפילות של ערבי שבת.

בית העלמין היהודי בסנט תומאס, שרוב מצבותיו מכילות כתובות בספרדית ובפורטוגלית, שימש נושא למחקר שהתפרסם בשנת 1957 במאמר בשם "299 כתובות מבית העלמין היהודי בסנט תומאס באיי הודו המערבית, 1837 - 1916".

מקהילת סנט תומאס יצאו שני מושלים של איי ורג'ן: מוריס פידאנג דה קאסטרו MORRIS FIDANGUE DE CASTRO וראלף פאייוונסקי RALPH PAIEWONSKY. שני פוליטיקאים יהודים אמריקאים יצאו מאיי ורג'ן: דוד לוי DAVID LEVI, שינה את שמו לדוד יולי YULEE ונעשה ב- 1845 הסנטור הראשון של פלורידה ויהודה פ' בנימין, שנולד בסנט קרואה ST. CROIX.

הבית שבו נולד הצייר היהודי קאמיל פיסארו CAMILLE PISSARRO ב- 1830 נמצא עדיין בלב המרכז המסחרי בעיר שרלוט אמאלי. מלון גראנד GRAND, השוכן בכיכר המרכזית של שרלוט אמאלי, נבנה בידי אביו של פיסארו ב- 1841.

ב- 1968 הייתה אוכלוסיית ורג'ן בת 60,000 נפשות, ביניהן כ- 100 משפחות יהודיות.

ארובה
ארובה

אי מאיי האנטילים ההולנדים (הודו המערבית ההולנדית), בים הקאריבי, אמריקה המרכזית.

במאה ה-19 ישבו באי כמה עשרות יהודים ואחרי 1924 נוספו עליהם מהגרים מהולאנד, סורינאם ומזרח-אירופה. ב-1942 נפתח באי מרכז יהודי וכעבור ארבע שנים התארגנה קהילה. בית-כנסת נחנך ב-1962. ב-1970 מנתה הקהילה 35 משפחות.

רפובליקה דומיניקנית
רפובליקה דומיניקנית

מדינה בחלקו המזרחי של האי היספאניולה, איי הודו המערבית בים הקאריבי.


יהודים ספרדיים מאיי האנטילים ההולאנדיים הגיעו למקום באמצע המאה ה- 19, נשאו נשים מבנות המקום ובניהם התנצרו. מוצאם היהודי של המתיישבים הראשונים ניכר על-פי אבני מציבות שאינם נושאים צלבים. בין צאצאיהם היו פראנסיסקו הנריקס אי קארווארול, רופא ולימים נשיא המדינה (1916), ושני בניו, פדרו ומקס הנריקס אורניה, האחד סופר ידוע והאחר שגריר ארצו בארגון האומות המאוחדות, שבירך את ישראל על הצטרפותה לארגון ב-1949.

אמנם כבר ב-1882 העלו גורמים מקומיים בפני אגודת "כל ישראל חברים" בפאריס תכנית של התיישבות חקלאית ברפובליקה הדומיניקאנית, אבל היישוב היהודי הקיים שם צמח רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם בואם של מהגרים ממזרח אירופה, גרמניה והונגריה. ומספרם

הלך וגדל בימי מלחמת העולם השנייה עם שואת יהודי אירופה. ערב מלחמת-העולם השנייה לא עלה מספר היהודים ברפובליקה הדומיניקנית על 40; זרם הפליטים העלה את מספרם לאלף בערך ב-1943.

בועידת אוויאן שכינס הנשיא רוזוולט, נשיא ארצות-הברית, בשנת 1938, הציעה הרפובליקה הדומיניקאנית לקלוט 100,000 פליטים יהודים שנרדפו בידי הנאצים, ואף חתמה על הסכמים עם הג'וינט לסייע להתיישבותם ברפובליקה. במסגרת ההסכם הוצאו ליהודים לפחות 5,000 אשרות-כניסה לרפובליקה הדומיניקאנית, והיו תרומה חשובה להצלת יהודים מן השואה, אך רק יהודים מעטים מבין מקבלי האשרות אמנם הגיעו לחופי המדינה.

ראשוני המהגרים היהודים הגיעו לאיזור סוסואה, על החוף הצפוני, באמצע שנות הארבעים, ועד 1947 עברו דרך סוסואה 705 מתיישבים. פחות ממחצית היהודים שנשארו במושבה עסקו בחקלאות; האחרים עברו למסחר ומלאכה.

ב-1950 התפקדו ברפובליקה הדומיניקנית 463 תושבים יהודים.

שגרירות ישראלית הוקמה במדינה בשנת 1964, כמה חודשים אחרי שהרפובליקה הדומיניקנית הקימה את שגרירותה בירושלים.

בשנת 1968 הייתה קהילה יהודית של של 150 יהודים בסוסואה וסביבתה, כ- 100 יהודים חיו בסאנטו דומינגו ועוד כ- 30 בסאנטיגו וסביבתה. בתי כנסת היו בסוסוא ובסאנטו דומינגו, אך לא כיהנו רבנים בקהילות.

בשנת 1997 נרשמו ברפובליקה הדומיניקנית 250 יהודים; רובם בבירה סאנטו דומינגו והייתה גם קהילה יהודית קטנה בעיר סוסוא.