חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי ורונקי

ורונקי Wronki

גרמנית Wronk
(במקורות היהודיים ורוניק)

עיר במחוז פוזנאן, פולין.

ורונקי שוכנת על הנהר וארטה כ- 50 ק"מ מצפון מערב לעיר המחוז פוזנאן.

קהילה יהודית קיימת במקום מן המאה ה-17. יהודים עסקו במסחר, היו מבקרים בירידים של לייפציג ומשמשים בכהונות חשובות בוועד ארבע ארצות. בעלי מלאכה שביניהם עבדו בעיקר בחייטות, בצורפות ובאריגה.

ממספר שיא באמצע המאה ה- 19, כ-800 נפש, ירדה הקהילה לכדי 187 ב-1921, וזאת בעקבות הגירת יהודים לברלין ולערים אחרות בגרמניה.

רק כמה עשרות יהודים היו בעיר כשפרצה מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939). בנובמבר 1939 הועברו31 היהודים שנותרו בורונקי לשטח הגנראל גוברנמאן.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
181982
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Rabbi

Born in Wronki where his father was rabbi, he was appointed to succeed his father there but had to give up the appointment in view of the opposition of Rabbi Akiva Eger to an unmarried rabbi of 21functioning as religious leader of a community. He served as rabbi in Landsberg and then in Mecklenberg-Schwerin where the government wished to strengthen the Orthodox community against the Reformers. However, he had to resign because he was too firm in his religious decisions. Lipschutz thereafter lived in private first in Hamburg, then in Berlin. He edited and republished his father's famous commentary on the Mishnah and wrote an abstract of the Shulhan Arukh.
בית-כנסת בברונקי,
פולין, שנות ה-1910
Rabbi

Born in Wronki where his father was rabbi, he was appointed to succeed his father there but had to give up the appointment in view of the opposition of Rabbi Akiva Eger to an unmarried rabbi of 21functioning as religious leader of a community. He served as rabbi in Landsberg and then in Mecklenberg-Schwerin where the government wished to strengthen the Orthodox community against the Reformers. However, he had to resign because he was too firm in his religious decisions. Lipschutz thereafter lived in private first in Hamburg, then in Berlin. He edited and republished his father's famous commentary on the Mishnah and wrote an abstract of the Shulhan Arukh.

פוזנאן Poznan

(בגרמנית פוזן, במקורות היהודיים פוזנא)

עיר מחוז במערב מרכז פולין.


בעקבות חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18 הייתה פוזנאן באזור שבשליטת פרוסיה ונודעה אז בשמה הגרמני POZEN.

אחת הקהילות הוותיקות והחשובות ביותר בפולין-ליטא. כנראה מן המאה ה-13. במרכז העיר נמצא " רחוב היהודים " שסביבו גרו היהודים מימי הביניים .הרחוב מוביל מכיכר העיר צפונה .האזכור הראשון של היהודים הוא משנת 1367 , כאשר נשרף הרובע היהודי כוללבית הכנסת הראשון שהוקם באותה שנה .עלילת-דם במקום נזכרת בתעודה משנת 1399. כיובל שנים לאחר מכן נידלדל היישוב מחמת דליקה ולא התאושש אלא בעשור השני של המאה ה-16. אותה מאה הייתה תקופה של פריחה רוחנית ושגשוג חומרי וקהילת פוזנא נעשתה למרכז יהודי בפולין גדול, עם 3,000 נפש (%10 מכלל האוכלוסיה) ו-137 בתי עץ ואבן. רבניה, "חכמי פוזנא", היו גדולי הדור. עם זאת ניהלה מאבק בלתי-פוסק עם העירונים והכמורה המקומית, שביקשו להצר את רגלי היהודים ומידי פעם היו פרחי-כהונה ישועים מתנכלים לרובע היהודי; באחת ההתקפות האלה, בשנת 1577, נהרגו 20 מיהודי המקום. מסוף המאה ואילך תכפו הפורענויות. פעמיים נאלצו לנטוש את בתיהם מחמת דליקות קשות, רבים נמלטו מפני מגפה ולא חזרו. גבר עול המסים והקהילה שקעה בחובות (ולא פרעה אותם אלא באמצע המאה ה-19). עם חדירת סוחרים גרמניים משלזיה נתקפחה פרנסתם של היהודים, ולזאת נוספו רדיפות הישועים ומגיפות והמלחמה עם השוודים בשנות ה-50 של המאה. בקשת סיוע מקהילות גרמניה ובוהמיה (1674) הושבה ריקם. עם הירידה החומרית חלה הידרדרות בחיי התרבות והחינוך ורבו המדנים
בקרב ראשי הקהילה. המצב החמיר במאה ה-18 בסידרה של דליקות, מגיפות, פשיטות, שטפונות ועלילות- דם; ב-1759 הטיל הכובש הפרוסי מס כבד על הקהילה. נטל החובות העיק יותר ויותר ו- 3000 היהודים שבה (הפעם %40 מכלל האוכלוסיה), עניים מרודים וחדשים בעיר, נשחקו עד דק.

בחלוקת פולין (1793) סופחה פוזנאן לפרוסיה וסמכויות הקהילה צומצמו, על פי התחיקה היהודית בפרוסיה כולה. ילדי היהודים התחילו להתקבל לבתי-הספר היסודיים והתיכונים הכלליים, ותנועת ה"השכלה" וההתגרמנות גברה בקרב היהודים. מאמצי העיריה להגביל את מגורי היהודים לרובע המיוחד נכשלו; השלטון החדש החליט, מטעמי הגיינה, להרשות ליהודים להתישב בכל חלקי העיר בתנאי שלא יחרגו ממספר הבתים שהיה בבעלותם ברובע המקורי, וגם הותר להם לרכוש בתים של נוצרים. בתקופת הדוכסות הגדולה של ורשה (1807- 1813) בוטלה האמאנציפאציה והוטלו מסים חדשים וכשחזר השלטון הפרוסי פרצה מחלוקת בקהילה מסביב לבחירתו של ר' יעקב משה איגר לרב המקום, כיוון שיצא נגד תכנית המשכילים להחליף את ה"חדרים" ברשת בתי-ספר ולפתוח בית-מדרש למורים בעיר. (ה"חדרים" נסגרו רק כעבור 40 שנה). כדי להגביר את ההתבוללות ולהחליש את היסוד הפולני בעיר העניקו השלטונות זכויות-אזרח לבעלי ההשכלה הגרמנית ולוותיקי הקהילה; הרוב המכריע של האוכלוסיה היהודית (%85) המשיך במעמד של תושבים "נסבלים". ב- 1853 נבחרו היהודים לראשונה למועצת העיר והפולנים הפכו למיעוט בה. היחסים בין היהודים
והגרמנים השתפרו והלכו והקשרים עם קהילות פרוסיה וגרמניה התהדקו על חשבון הזיקה למזרח. בשנות ה-60 הגיעה האוכלוסיה היהודית ל-6,000 בערך ומצבה החומרי הוטב. הוקם בית- כנסת מפואר ובתקופה שבין 1914-1876 נערכו בפוזנאן ארבעה כנסים רבניים.

בפולין העצמאית, שקמה אחרי מלחמת העולם הראשונה, נתחדשו הרדיפות ויהודים רבים עזבו את העיר. בסוף שנות השלושים נשארו בפוזנאן פחות מאלפיים יהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה נמנו בפוזנאן רק 1,500 יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לפוזנאן כמה ימים אחרי פלישתם לפולין, בתחילת ספטמבר 1939. הם החרימו את בתי-הכנסת והפכו את בנייניהם לאורוות. רכוש יהודי נשדד, ויהודים פונו מבתיהם. בימים 12-11 בדצמבר אותה השנה גורשו יהודי פוזנאן לאוסטרוב לובלסקי ולמקומות אחרים בשטחי הגנראל-גוברנמאן.

מנובמבר 1939 ועד 1943 היו בעיר ובסביבתה מחנות עבודה ליהודים שהובאו ממקומות אחרים בפולין.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה ככל הנראה שבו יהודים לחיות בפוזנאן. לפי דו"ח הוועד היהודי בפולין מ-1947 נרשמו בפוזנאן בינואר 1946 224 יהודים (148 גברים, 76 נשים), ביוני אותה השנה היו שם 343 יהודים (208 גברים ו-135 נשים).

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

בשנת 2016 קיימת בעיר קהילה יהודית שכפופה ישירות לארגון הקהילות היהודיות בפולין ( 8 קהילות ) . הקהילה נוסדה בשנת 2001 ובראשה עומד שמעון מאיקובסקי ( Szymon Majkowski ) . צשרדי הקהילה נמצאים ברחוב פודמוקלה 11 ( Podmokla 11 ) .בקהילה כמה עשרות יהודים .

לקהילה בעבר היו כמה בתי קברות שחלק מהם נהרס ע"י הגרמנים בזמן המלחמה . בראשון נפתח במאה ה- 15 וכמה בהמשך . בקטע של בית קברות ששרד נמצא קבר של הרב המפורסם עקיבא אגר שנפטר בשנת 1761 . היה רב ראשי של העיר והמחוז וכן תלמודיסת ידוע .

בית הכנסת היחידי ששרד ופעיל הינו " בית הכנסת החדש " . שנמצא בכיכר עקיבא אגר . הוא שרד כי הגרמנים הפכו אותו בזמן המלחמה לבריכת שחיה לחיילים . בעבר היו בעיר גם " בית הכנסת הישן " ברחוב היהודים ובית הכנסת " נחמיה " , אך הם פורקו בשנת 1908 ע"י הקהילה היהודית ובמקומם נבנו " בית הכנסת החדש " ובית אבות .

לייפציג LEIPZIG

(במקורות יהודים: לייפסיק, ליפסק, ליפסיק)

עיר במרכז גרמניה, 170 ק"מ מדרום מערב לברלין. עד לסיום מלחמת העולם השנייה במדינת סכסוניה (SACHSEN); ועד לאיחוד גרמניה, באוקטובר 1990, עיר מחוז בגרמניה המזרחית.

הקהילה היהודית 


משערים שראשוני היהודים באו ללייפציג ממרזבורג (MERSEBURG) הסמוכה, שבה ישבו עוד במאה ה-10. בשנת 1248 התפרסמה תעודה מאת הדוכס היינריך הנאור (1288-1221) בשבח היהודים, שבחריצותם וכושרם המסחרי תרמו לפיתוח המסחר בלייפציג. במקורות יהודיים נזכרת קהילת לייפציג לראשונה ב"אור זרוע", שו"ת, של ר' יצחק בן משה מווינה בשנים 1285-1250. ר' יצחק דן בדין ודברים שהיה לחתנו, תושב לייפציג עם יהודי תושב העיר. מהתשובה מסתבר כי ליהודי לייפציג היה בית כנסת, תלמוד תורה וכי פרנסתם העיקרית היתה מעסקי כספים.

מספר היהודים בעיר הלך וגדל, הם התגוררו ברחוב היהודים, שהיה לו שער משלו. הרחוב היה בשולי העיר, מחוץ לחומה, סמוך לדרך המובילה מלייפציג למרזבורג. בתקנות יריד לייפציג משנת 1268 ניתנה ליהודים הגנה שווה כמו לכל הסוחרים, ויום השוק הוקדם עבורם משבת ליום ששי.

בימי המגיפה השחורה (1349) גורשו היהודים מלייפציג, אבל יכלו לחזור אליה כעבור זמן קצר. בשנת 1352 נזכר בית כנסת בעיר ובשנת 1359 הוזכרו בספר העיר (STADTBUCH) "רחוב היהודים" ו"קריית היהודים". ב-1364 היה במקום בית ספר יהודי (SCOLA JUDAEORUM) שבניינו שימש גם כבית כנסת.

היהודים היו חייבים לשלם דמי חסות, שתמורתם קיבלו הגנה לגופם ולרכושם, אבל מראשית המאה ה-15 נאסר עליהם לקיים תפילה בציבור בבית הכנסת.

בשנת 1430 גורשו היהודים מסאכסוניה, בכללם יהודי לייפציג, ונושלו מרכושם. באי הירידים היהודים הורשו לסחור בעיר, אך לא הותר להם להשתקע בה; הם באו, סחרו ויצאו. בזמן שהותם בעיר התפללו בקבוצות לפי מוצאם בבתים שמחוץ לתחומי העיר, או באותם חלקים בהם יכלו לשהות במשך ימי היריד. על כל יהודי הבא ליריד של לייפציג היה לשלם דמי חסות ולהציג "תעודת יושר" מטעם השלטונות. נאסר על היהודים לפתוח חנויות ברחובות הראשיים ולסחור בימי ראשון ובחגים הנוצריים. למרות הגזירות וההגבלות, היו בין באי הירידים ב-1659 כ-500-450 סוחרים יהודים. בשנת 1700 מעל לאלף ובשנת 1800 מעל לאלפיים. בשנת 1840 באו ליריד לייפציג 3596 סוחרים יהודים. בין השנים 1764-1668 נרשמו כ-82,000 סוחרים יהודים כבאי ירידי לייפציג; הם העבירו לקופות העיר והמחוז כ-720,000 טאלר. באי הירידים היהודים סחרו בבדים, בפרוות, בכותנה ומשי ובמצרכי מזון.

כעבור זמן הותר ליהודים לפתוח חנויות ברחובות ראשיים. הסוחרים הנוצרים ומועצת העיר התנגדו, והמחלוקת בין השלטון המרכזי לבינם נמשכה כמאה שנים וגרמה לגילויי אנטישמיות.

עם התפתחות המסחר הבינלאומי עלתה חשיבות הירידים בלייפציג וחלקם של היהודים בהם גדל והלך, בעיקר בזכות סוחרים יהודים מפולין ומרוסיה שהיו מראשי הקניינים בירידי לייפציג ואשר העלו את העיר למרכז לסחר פרוות.

רובע הבריהל (BRUEHL) הועמד לרשות היהודים ותוקנו תקנות המקילות על השתתפות סוחרים יהודים בירידים של לייפציג. סוחרים יהודים מרוסיה, פולין והונגריה היו פטורים מתשלום דמי החסות, ושילמו מכסים שווים לאלה שהוטלו על הסוחרים הנוצרים. עם זאת, ב-1799 עדיין היו שם התנכלויות ליהודים.

בתחילת המאה ה-19 שוב יכלו היהודים לקיים תפילה בציבור. וב-1810 ניתן היתר ליהודי ברודי שבאו ליריד להשאר ולסחור בעיר. כך נוצר הגרעין לקהילה היהודית החדשה בלייפציג.

עד 1815 שימשו את יהודי לייפציג בתי העלמין של קהילות דסאו (DESSAU ) והאלה (HALLE). ב-1815 נעתרה מועצת העיר לבקשה לפתוח בית עלמין יהודי ראשון בלייפציג והוא שימש את הקהילה עד 1864, שנה בה קודש בית עלמין חדש. בשנת 1928 קודש בית עלמין נוסף, והוא קיים עדיין. בית העלמין הראשון לא נשתמר.

ב-1831 פורסמה החוקה של מדינת סאכסוניה והיהודים תבעו שוויון זכויות. ב-1837 הם קיבלו רשות להקים קהילה מאורגנת, וכעבור שנה קיבלו זכות ישיבה קבועה במקום. בשנת 1838 ישבו בלייפציג 45,516 תושבים, מהם רק 162 יהודים.

עוד ב-1837 ניסה הרב הראשי של דרזדן, הרב זכריה פרנקל, להביא להקמת בית כנסת בלייפציג. אבל רק ב-1855, נחנך בלייפציג בית כנסת, הראשון שבו הותר לקיים תפילה בציבור. בית הכנסת נבנה בממדים שחרגו בהרבה מצורכי הקהילה הזעירה באותו זמן. הבית נועד לשמש גם את היהודים, שבאו לירידים במאות ובאלפים. בית כנסת זה, שכונה ה"טמפל", השתייך לזרם הליברלי, הנוטה לזרם הרפורמי. בשנות העשרים למאה העשרים הוקם בית הכנסת "עץ חיים", מייסדו היה חיים אייטינזון וכיהן בו הרב אפרים קרליבך.

הרב הראשון שכיהן בקהילה היה הרב ד"ר אדולף ילינק, מ-1848 ועד 1855, משנבחר להיות רבה הראשי של קהילת וינה באוסטריה. יורשו בלייפציג היה הרב אברהם מאיר גולדשמידט, שכיהן משנת 1858 עד 1886. ב-1887 נתמנה כרב ראשון של הקהילה הד"ר נתן פורגס שכיהן בתפקידו עד 1917. ב-1917 נבחר הרב ד"ר פליקס גולדמן לכהן כרב הקהילה. הוא היה מראשי היהדות הליברלית בגרמניה, ממייסדי הסוכנות היהודית וקרן היסוד. הרב ד"ר גולדמן התפרסם בחיבוריו המדעיים ובפרסומיו במסגרת מאבקו נגד האנטישמיות. הוא כיהן בתפקידו עד שנפטר ב-1934. סגנו וממלא מקומו לאחר פטירתו של הרב גולדמן היה הרב ד"ר גוסטב כהן, שהיה רבה האחרון של קהילת לייפציג לפני מלחמת העולם ה-II והשואה.

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 באו לעיר יהודים רבים מגליציה, מאזורים אחרים בפולין (שהייתה כבר מחולקת בין אוסטריה, רוסיה ופרוסיה) ומארצות אחרות במזרח אירופה. בתחילת המאה ה-20 היו בקהילה 6,000 נפש, ב-1910 היו במקום 9,728 יהודים, וב-1925 היתה לייפציג, הגדולה בקהילות סאכסוניה; היו בה 13,047 תושבים יהודים, בתוך אוכלוסיה כללית של 679,159 תושבים.

קהילת לייפציג קיימה במסגרתה האחידה חיים דתיים, אשר שיקפו במידה רבה את מוצאם של חבריה. מלבד ה"טמפל" ורבניו, שנימנו עם הזרם הליברלי ביהדות, הוקמו במרוצת השנים כמה בתי כנסת וחדרי תפילה של הזרם האורתודוקסי. ואחדים מהם נקראו על שמות ערי המוצא של באי הירידים, שהקימו חדרי תפילה כאלה טרם שהותר להם לשבת בעיר; כגון: וילנה, יאסי, ברודי למברג ועוד.

ב-1869 נוסד בעיר ארגון הקהילות של גרמניה בהנהגת מוריץ קוהנר ויעקב נאחוד. ההשתייכות לקהילת לייפציג היתה חובה לכל יהודי תושב העיר, בין שהיה בעל נתינות גרמנית, בין שהיה בעל נתינות זרה או מחוסר נתינות. לפי החוק של מדינת סכסוניה, נחשב כל פורש מהקהילה כפורש מן היהדות. על כן לא קמו בלייפציג ארגונים קהילתיים מחוץ לקהילה הרשמית האחידה, בניגוד לנהוג בארץ פרוסיה, שבה הותר לחרדים להקים קהילות חרדיות, שפרשו מן הקהילות הכלליות.

ראשוני הרבנים של קהילת לייפציג נימנו כולם עם הזרם הליברלי ביהדות. בין השנים 1905- 1902 היה רבם של האורתודוקסים ד"ר נחמיה נובל. רב אורתודוקסי רשמי ראשון היה הד"ר אפרים קרליבך. הוא כיהן קודם כמורה (1901) ואחר כך כרבה של אגודת "תלמוד תורה". בשנת 1917 הטילה הקהילה על הרב ד"ר קרליבך את האחריות על הרבנות האורתודוקסית, וב-1924 הוא נתמנה רשמית כרבה האורתודקסי של הקהילה לצד הרב ד"ר גולדמן, רבה הליברלי של הקהילה. עם עלייתו של הרב קרליבך לארץ ישראל ב-1935 נתמנה הרב ד"ר דוד אוקס כרבה האורתודוקסי של הקהילה, והוא כיהן בה עד "ליל הבדולח" בנובמבר 1938. גם הרב אוקס עלה לארץ ישראל.

מלבד הרבנים הרשמיים של הקהילה, כיהנו כמה רבנים מטעם אגודות ובתי כנסת. שניים מאלה נתמנו כדיינים מטעם הקהילה - הרב דוד פלדמן, שהוציא מהדורה של "קיצור שולחן ערוך" ובה ציוני מקורות, השלמות ואיורים, והרב משה רוגוזניצקי. שנייהם היגרו לאנגליה לאחר עליית הנאצים לשלטון (1933) וכיהנו בה כרבני עדות.

מרכז מסחר הפרוות נמצא בבריהל (BRUEHL), והיה ברובו בידי יהודים. שטח זה נמסר עוד בימי הביניים לרשות היהודים שבאו לסחור ביריד של לייפציג. במקום זה הקימו סוחרים מברודי ב-1763 בית כנסת לבאי היריד בפונדק ZUM BLAUEN HARNISCH "המגן הכחול" בתחילה פעל בית כנסת זה רק בתקופת הירידים.

היהודים קיימו סחר-חליפין, מכרו פרוות וקנו תוצרת מקומית, ולימים גם תוצרת תעשייתית. כל-כך גדול היה היקף המסחר, שידוע על סוחר יהודי שבא מפולין בשיירה של 40 עגלות עמוסות בפרוות.

בבריהל התפרסמו שני סוחרי פרוות יהודים: חיים אייטינגון (EITINGON) משקלוב שבא ללייפציג בסוף המאה ה-19, ויוליוס אריוביטש (ARIOWITSCH) מסלונים. עסקיו של חיים איטינגון הגיעו בשנות 1928-1926 למחזור בהיקף של 25 מיליון מרקים והיה בכך לאחד בתי המסחר המובילים בגרמניה.

מלבד סוחרי הפרוות היהודים בבריהל, העסיק ענף הפרוות יהודים כפקידים וכבעלי מקצועות כגון: ממיינים, גוזרים ותופרים. הם היו חלק ממעמד הפועלים היהודי שהיה קיים בלייפציג.

בלייפציג התפתחו בתי כלבו למסחר בבעלות יהודית - כמו אלטהוף, האחים יוסקה, הלד ואחרים. בית הכלבו אורי (URY) היה מקובל מאד על ציבור הפועלים בגלל מחיריו הנוחים.

בשנות העשרים הקימה משפחת האנס קרוך את הבניין הגבוה ביותר בלייפציג. אבי המשפחה פתח בנק בעיר.

עד מלחמת העולם הראשונה הפעילה הקהילה היהודית בלייפציג כ-48 קרנות לעזרת נצרכים, שצברו כמליון מרקים. באותה תקופה נפתחו גני ילדים, בית הבראה לילדים, בית תמחוי, שתי ספריות יהודיות, כעשרה ארגונים ותנועות נוער ומגרש ספורט של "בר-כוכבא".

ב-1928 יסד חיים אייטינגון בית חולים יהודי, לימים בית חולים לנשים. ב-1931 פתחה משפות אריוביטש בית אבות יהודי.

בית ספר יהודי בשם "בית ספר תיכון לבני ישראל", נוסד בלייפציג ב-1912 ושוכן בבניין נאה, שהוקם ברחוב גוסטב-אדולף. בית הספר הוקם בידי הרב קרליבך, שניהל אותו עד שעלה לארץ ישראל. בית הספר פעל עד לשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, עת שנהייה לאחד מ-40 "בתי היהודים" בעיר, שבהם רוכזו היהודים לפני שילוחם למחנות המוות. הבניין שרד ובשנות ה-90 של המאה ה-20 שימש כספרייה לעוורים.

הרב דוד פלדמן הקים "תלמוד תורה" בעיר וניהל אותו עד עליית הנאצים לשלטון. במוסד זה נתקיימו השיעורים בשעות אחר הצהריים.

בלייפציג, כבכל גרמניה, פעלו חוגים ואישים שהגו שנאה גלוייה ליהודים, ותבעו את ביטול זכויותיהם. הם פרסמו קבצים בעלי תוכן אנטישמי כבר בשלהי המאה ה-19.

אחד המבקרים ביריד של לייפציג היה משה מנדלסון שבמחצית השנייה של המאה ה-18 התפרסם בפעילותו לתיקון התדמית השלילית של היהודים בעיני הנוצרים. עם התפשטות האמנציפציה של היהודים בגרמניה, ניכרה השפעתה גם בלייפציג. ב-1839 התקבל לראשונה יהודי, יוליוס פירסט (JULIUS FUERST), כמרצה באוניברסיטה של לייפציג. פירסט הוציא לאור את הבטאון "אוריינט" - במה למחקרים וביקורות על הסטוריה וספרות יהודית. מספרם של האקדמאים היהודים באוניברסיטה של לייפציג גדל, היו ביניהם: פרופסור ישעיהו כאהאן - המרצה הראשון לספרות שלאחר תקופת המקרא, וגיאורג ויטקובסקי, גרמניסט ומומחה ליצירות גתה. פליקס מנדלסון-ברתולדי, נכדו של משה מנדלסון, יסד את הקונסרבטוריון (בית ספר גבוה למוסיקה) בלייפציג. הוא הביא את הפסנתרן והמורה איגנאץ מושלס (IGNATZ MOSCHELES). מוסיקאים אחרים, שראשית פרסומם בלייפציג, היו גוסטאב מאהלר וקורט וייל. כמו-כן התפרסמו בה שני מנהלי האופרה, אנג'לו נוימן וגוסטב ברכר. אדוארד פון זימזון כיהן כנשיא בית המשפט בלייפציג בין השנים 1891-1879.

ב-1898 עודד יועץ החצר, פרופסור אברהם אדלר, את הקמת בית הספר הגבוה הראשון למסחר בלייפציג. ב-1911 נוסד הסמינר הראשון לנשים בידי הנרייטה גולדשמידט, במימונו של הנרי הינריכסן (HINRICHSEN) מוציא-לאור של ספרי מוסיקה, שבשנת 1901 הקים את הספריה למוסיקה ובה 15,000 ספרים.

עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הצרה את צעדי היהודים בשטחי הכלכלה והתרבות של לייפציג. באחד באפריל 1933 הוכרז החרם הכלכלי על היהודים ואחרי-כן הוצאו יהודים מהמשרות הציבוריות, ופוטרו אמנים, מדענים, וסופרים.

ב-1935 נאסר על היהודים להשתמש בשירותים ציבוריים כגון ספריות ובריכות שחייה. באוגוסט 1935 גם נאסר עליהם להשתתף באירועי בידור ותרבות. ב-1937 בא הקץ על הוצאות הספרים היהודיות.

באוגוסט 1938 היו בקהילת לייפציג 10,800 יהודים, והקהילה הייתה השישית בגודלה בין הקהילות גרמניה.


תקופת השואה

ב-29-28 באוקטובר 1938 גורשו מלייפציג כ-5000 יהודים, גברים נשים וילדים, שמוצאם היה בפולין, בין שהייתה להם נתינות פולנית ובין שלא. הם הובלו ברכבות מיוחדות לגבול הפולני. ב"ליל הבדולח", ליל 10 בנובמבר 1938, נחרבו בלייפציג כל בתי הכנסת, מלבד בית הכנסת הברודאי שברחוב קייל ששכן בבניין מגורים, ואיתם גם בית הלוויות היהודי בבית העלמין החדש. לפני העלאת בתי הכנסת באש, החרימו אנשי הגסטאפו תעודות ומסמכים של הקהילה היהודית. כמו-כן בזזו את החנויות היהודיות, ואחר כך העבירו אותן לידיים "אריות". בעליו היהודי של אחד מבתי המסחר הואשם בהצתה לשם גביית דמי הביטוח וחוייב בתשלום הנזק שגרמה השריפה שהוצתה בידי הנאצים.

בתחילת 1942 התגוררו כאלפיים היהודים האחרונים, שנותרו בלייפציג ב"בתים יהודיים" מיוחדים. בהדרגה שילחו אותם הגסטאפו והס"ס למחנות ההשמדה. יותר ממחציתם שולחו למחנות בריגה, אחר כך שולחו רבים למחנה ההשמדה בלז'ץ. באמצע פברואר 1945 יצא המשלוח האחרון לטרזיינשטאט, ובו 55 איש, רובם הצליחו לחזור.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התחדשה הקהילה וב-28 באוקטובר 1945 נחנך מחדש בית הכנסת ברחוב קייל. היהודים שעזבו את לייפציג לפני השואה לא שבו אליה. בקהילה החדשה היו מעטים מבני לייפציג שעברו את המלחמה במקום וכמה ניצולי מחנות, לאו דווקא ילידי העיר.

ב-1977 החל שיתוף פעולה בין הקהילה לבין הכנסיות הפרוטסטנטיות במפגשים שמטרתם הבנת היהדות והנצרות ושיתוף הפעולה ביניהן.

ב-1986 היו בקהילת לייפציג 41 יהודים, ומספרם הלך ונתמעט.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

בשנת 2012 לפי הערכת הארגונים היהודיים , מנתה הקהילה כ - 1300 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . רב הקהילה הוא זולאט בלה ולקהילה יש בית כנסת ומרכז קהילתי ששופצו . קיים בקהילה מקווה , אוכל כשר , חנות למוצרים כשרים ומאפיה כשרה . לקהילה מחלקה סוציאלית ויש גן ילדים ובית ספר . בשנת 2007 הוקם מרכז תרבות המפעיל מגוון תכניות חברתיות - תרבותיות . בשנת 2005 נחנך מרכז תורני לסטודנטים יהודיים בסיוע קרן לאודר . בעיר מתקיימים מפגשי סטודנטים יהודיים ממנה ומהסביבה ולימודי יהדות . בשנת 2009 נפתח מרכז תרבות נוסף במקומו של בית האבות היהודי הישן . ייחודו בכך , שהוא מאפשר השתתפות גם לתושבים שאינם יהודים . בעיר יש שני בתי עלמין יהודיים , הישן שסגור והחדש יותר שפועל משנת 1927 ושופץ בשנת 1972 , כולל בית ההספדים . 

 

ציוני דרך בתולדות יהודי גרמניה

810 | הפיל האשכנזי הראשון

איגרת קונסטנטינוס הקדוש מלמדת לראשונה על קיומה של התיישבות יהודית זעירה בעיר קלן ובערים שלאורך נהר הריין – מיינץ, וורמס ושפייר.
על-פי האיגרת, במקומות אלו שכונו "ארצות אשכנז" נהנו היהודים מזכויות אזרחיות מסוימות, אולם נאסר עליהם להפיץ את דתם ולעבוד במשרות ממשלתיות.
עד מסעות הצלב, שהחלו בשלהי המאה ה-11, ניהלו היהודים דו-קיום שליו עם התושבים המקומיים והורשו להחזיק ברכוש ולעסוק בכל המקצועות וסוגי המסחר.
אנקדוטה היסטורית מספרת על יהודי בשם יצחק, שהיה חלק ממשלחת דיפלומטית מטעם הקיסר קארל הגדול אל הח'ליף המוסלמי הרון אל-רשיד מבית עבאס. היסטוריונים משערים כי הסיבה לצירופו של יצחק למשלחת הייתה השפעתם הרבה של יהודים בחצר העבאסית. הח'ליף העבאסי, מצדו, שלח לקארל הגדול מתנה יוצאת דופן: פיל ושמו "אבו-עבאס".
שמעה של המפלצת הענקית, האוכלת בשלווה מיד המטפל שלה, נפוץ למרחקים, וכאשר שוטט הפיל ברחובות גרמניה במהלך פסטיבלים וחגיגות, נהרו רבבות איכרים כדי לחזות בפלא הזואולוגי כמוהו לא נראה מעולם במרחב הפרנקי.
על פי המקורות הפיל מת בשנת 810.


1096 | מונוגמיה, גרסת רבנו גרשום

אחת הישיבות הראשונות שנוסדו בארצות אשכנז שכנה בעיר מיינץ והוקמה על-ידי מי שכונה "רבנו גרשום מאור הגולה".
לישיבה של רבינו גרשום נהרו תלמידים רבים כדי ללמוד תורה מפי העילוי שחיבר פירושים לתלמוד וחוקק תקנות חשובות, ובהן תקנת "חרם ד'רבנו גרשום" המפורסמת, שאסרה על גבר לשאת יותר מאשה אחת.
בשלהי המאה ה-11 החלו מסעי הצלב, שנועדו לשחרר את כנסיית הקבר שבירושלים (מקום קבורתו של ישו על-פי המסורת הנוצרית) מידי הכופרים המוסלמים ועל-ידי כך לזכות בחיי העולם הבא. בד בבד הלכה והתחזקה הקריאה להרוג גם את הכופרים היהודים, וזאת בניגוד לצו של אוגוסטינוס הקדוש (354–430), שקבע כי אין להרוג ביהודים מאחר שמצבם כאזרחים נחותים הוא עדות חיה לעובדה שהאל מאס בהם.
שיאה של שנאת היהודים באותה התקופה היה ב-1096, אז התחוללו "פרעות תתנ"ו".
לפי הערכות שונות, בפרעות אלה נרצחו אלפי יהודים ורבים אחרים נפצעו, נשדדו ונאנסו.
מאותה תקופה נשתמרו כמה קינות שחוברו לזכר הקהילות היהודיות שחרבו, "קהילות שו"ם" – שפירא, ורמייזא ומגנצא (ובגרמנית של ימינו: שפייר, וורמס ומיינץ).
חרף הפרעות וההסלמה ביחס ליהודים, היישוב היהודי בגרמניה התבסס והיה לאחד ממרכזי היצירה הרוחנית באירופה ולמקור שפת היידיש.


1196 | מדינה בתוך מדינה

במרוצת השנים התגבש בריכוזי האוכלוסייה היהודיים בגרמניה מבנה הקהילה שיאפיין לימים קהילות יהודיות ברחבי אירופה כולה. הקהילה שימשה הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, ובית-הכנסת שימש את חבריה כמרכז תרבותי, חברתי ודתי.
במחצית השנייה של המאה ה-12 ידעה הקהילה היהודית הקטנה בגרמניה ימים של פריחה, חרף מסעות הצלב. באותה תקופה צמחה חסידות אשכנז, שהשפיעה השפעה מכרעת על עולמם הרוחני-דתי של היהודים במשך דורות וקבעה מסמרות בתחום התשובה והתפילה וכן בפסקי הלכה וההנהגות מיסטיות.
בראש חסידות אשכנז עמד רבי יהודה חסיד, מחבר "ספר החסידים" ומראשוני המקובלים. חסיד היה בן לשושלת המפוארת של משפחת קלונימוס, שהגיעה לארצות אשכנז בשנת 917ואשר צאצאיה – תלמידי חכמים, פייטנים, רבנים ומקובלים – הטביעו חותם עמוק על עולם היצירה היהודי.
חוג דתי נוסף היה "בעלי התוספות", שהעשירו את כרכי התלמוד בחידושיהם.
"בעלי התוספות", שראו עצמם כממשיכי המסורת התלמודית של אמוראי בבל, ייסדו בתי-מדרש ועברו מישיבה לישיבה כדי להנחיל את חידושיהם. בשנת 1209 יצאו מבתי-המדרש הללו כ-300 תלמידי חכמים, עלו לארץ ישראל והתיישבו בעכו ובירושלים. להערכת החוקרים, עליית תלמידי החכמים אלו הייתה תגובה למסעי הצלב.
עליית "בעלי התוספות" התרחשה במקביל לעלילות דם נגד היהודים, שהואשמו בשימוש בדם של ילדים נוצרים וכן בהתעללות בלחם הקודש בכנסיות.
מצויד בלחם קודש שעבר "התעללות" בידי יהודים, יצא ב-1298 אציל בשם רידנפלייש, למסע השמדה המוני של יהודים. על-פי הערכות שונות, בפרעות הללו הושמדו כ-146 קהילות ונהרגו כ-20 אלף יהודים.


1348 | המוות השחור

ב-1348 התפשטה באירופה מגפת "המוות השחור", שמחקה כשליש מאוכלוסיית אירופה, ובתוכה קהילות יהודיות שלמות. מקור המגפה, נקבע אז, היה בארות המים; מכאן ועד לקביעה שהיהודים הם-הם "מרעילי הבארות" המרחק היה קצר.
ההאשמות הללו הובילו להשמדת 300 קהילות יהודיות בגרמניה. יהודים רבים הוצאו להורג בשריפה ורבים מהשורדים נמלטו לממלכת פולין, שם התפתחה לימים יהדות פולין הגדולה.
במאות ה-15 וה-16 סבלו היהודים שנותרו במרחב הגרמני מאכזריותו ואמונותיו התפלות של ההמון, נפלו קורבן לחמדנותם של הנסיכים ונאלצו להתמודד עם אי-סובלנות הולכת וגוברת מצד הכנסייה. רוב יהודי גרמניה בתקופה זו התפרנסו כסוחרי בדים, משכונאים, חלפני כספים, רוכלים ונוודים. הותר להם להתגורר רק בערים הגדולות, שם הם נדחקו לרבעים מוכי עוני וצפיפות. רבים מהם שוטטו בדרכים כל השבוע, נושאים את מרכולתם מכפר לכפר, סופגים בוז והשפלות מידי המקומיים.
דמות זו של "היהודי הנודד" קיבלה לימים ביטוי בשירה הגרמנית: "יהודי אומלל, לנדוד הוא מצווה, רוכל מורעב בכפר ועיירה, נוקשות עצמותיו, רועד מכפור אימים, לעד יקרא: סדקית למכירה!" (מתוך ספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני", הוצאת דביר, 2004).

1529 | היה טוב, היה יוסל

במאה ה-16 ניכרו באירופה ניצנים של נאורות. תרבות הרנסנס, רעיונות ההומניזם, תנועת הרפורמציה ועוד היו הסימנים המובהקים לכך.
שני אישים גרמנים חשובים שייצגו מגמות אלו היו הפילוסוף יוהנס רויכלין והנזיר והתאולוג מרטין לותר. השניים היו תמימי דעים בנוגע לצדקתה של הרפורמה הדתית בנצרות, אולם ביחס ליהודים הם אחזו בגישות שונות.
רויכלין, שהתמחה בחקר השפה העברית, נטה חיבה לתרבות היהודית. עדות לכך אפשר למצוא בפולמוס שערך בשנת 1509 עם היהודי המומר יוהנס פפרקורן, שפעל להשמדת כתבי התלמוד. רויכלין התפרסם גם בזכות כתב ההגנה שהציג לטובת היהודים, הידוע בשם "אויגנשפיגל" ("מראה עיניים"), שקרא לשוויון וטען כי מוצאם של כל בני המין האנושי אחד.
לעומתו בשנת 1543 פרסם מרטין לותר מאמר בשם "על היהודים ושקריהם", ובו הציע לשרוף בתי-כנסת ולגרש את היהודים מגרמניה.
ארבע מאות שנה מאוחר יותר הוציאו הנאצים מהדורה מחודשת של הספר והוסיפו אותו לקנון שלהם לצד "מיין קמפף" של היטלר ו"היהודי זיס" של גבלס.
בשנת 1529 התמנה היהודי יוסף איש רוסהיים למשרה בעלת התואר הארוך "הממונה על היהודים בקיסרות הרומית הקדושה של האומה הגרמנית".
יוסף היה בין הראשונים שמילאו את תפקיד "השתדלן" – דמות חדשה במרחב היהודי, שתפקידה לשמש מעין לוביסט של היהודים במסדרונות השלטון. בין הישגיו של יוסף היו כתב חסות שקבע כי כל חייל שייגע לרעה ביהודים דינו מוות, וכן הצלתם של 200 יהודים שדינם נגזר להישרף על המוקד.


1669 | קודם ניקח את וינה, אחר-כך את ברלין

בשלהי המאה ה-18 הורכב המרחב הגרמני מפסיפס של יותר מ-100 מדינות עצמאיות תחת שליטים אבסולוטיים גדולים וקטנים: מלכים, דוכסים, רוזנים, בישופים ועוד.
להלכה היו רובם כפופים ל"קיסר הרומי הקדוש של האומה הגרמנית" שישב בווינה, אולם למעשה היו אלו מדינות אוטונומיות עם גבולות, חוקים ומטבעות משלהן. פרוסיה, שבשטחה שכנה העיר ברלין – לימים בירתה ולאחר מכן בירת גרמניה כולה – היתה אחת הדוכסויות הגדולות, ועד המחצית השנייה של המאה ה-18 נעשתה למעצמה החמישית בגודלה באירופה.
עד שנת 1669 נאסר על יהודים להתגורר בברלין או בסביבתה, אך בעקבות מלחמת 30 השנים והגירעון שיצרה בתקציב הדוכסות, השתנה המצב. כדי להתניע את כלכלת פרוסיה החליט המלך פרידריך הראשון לקלוט את 50 העשירים מבין יהודי וינה שגורשו מאוסטריה. היהודים הללו הוכרזו כ"יהודי חסות", והתחייבו בחוזה לשלם למלך 2,000 טאלר (כ-90 אלף דולר בערכים של ימינו), להקים תעשיות מסוימות ולהימנע מלבנות בתי-כנסת.
משגדלה האוכלוסייה היהודית בברלין, כינה אותה המלך "התפשטות ארבה" וקבע כי רק 120 המשפחות "העשירות והמובחרות" ביותר מבין היהודים יוסיפו להתגורר בעיר. השאר גורשו ממנה.
שנאתו של המלך פרידריך לא כללה יהודים "מועילים", כמו לוין גומפרץ, שהשיג אשראי בנקאי עבור הוצאותיו המופרזות, או ירמיה הרץ, שהיה הצורף המלכותי. בניגוד ליהודים האחרים, שניים אלו היו פטורים למשל מהחובה הנתעבת לשלם מס בכל פעם שעברו בשער רוזנטל, אחד משערי הכניסה המפורסמים לברלין.


1734 | סוקרטס היהודי

בסתיו 1743 עבר נער בן 14 בשערי העיר ברלין. הוא היה קטן לגילו, וסבל מגיבנת קלה ומלקות בדיבור. נאמר עליו כי "אפילו האכזר בלבבות היה נכמר למראהו", ובכל זאת הוא ניחן בתווי פנים נאים ועיניו הביעו עומק, תבונה וברק. ברישומי שער רוזנטל, שדרכו נכנס הנער, נכתב כי באותו היום עברו בו "שישה שוורים, שבעה חזירים ויהודי אחד". כשפנה השומר בשער לנער ושאל אותו מה הוא מוכר, השיב הנער בגמגום אך בביטחון מפתיע: "ת...ת...תבונה".
אפילו סופר עם כוח דמיון יוצא מגדר הרגיל לא היה משער שהגיבן המגמגם, משה מנדלסון, יהפוך לימים לדמות כה מרכזית בהיסטוריה של עידן ההשכלה בכלל והיהדות בפרט.
פחות משני עשורים לאחר שנכנס בשערי ברלין, ומכוחו של לימוד עצמי, נעשה הנער לאחד הפילוסופים החשובים בגרמניה. חשוב עד כדי כך שבמדריך טיולים גרמני משנת 1986 נטען כי "ההיסטוריה של הספרות בברלין מתחילה באותו יום סתווי בשנת 1743, שבו נכנס לעיר תלמיד ישיבה בן 14 בשם משה מנדלסון דרך השער השמור ליהודים ובקר בלבד".
מנדלסון, שכונה "סוקרטס היהודי", היה מופת נערץ ליהודי גרמניה. אידיאולוגיית "שביל הזהב" שלו, המזיגה שכונן בהגותו בין דת לתבונה ואורח החיים הדתי שדבק בו חרף ניסיונותיהם של אנשי דת נוצרים לשכנעו להמיר את דתו תמורת טובות הנאה מפתות – כל אלה הפכו אותו לכוכב הצפון של יהודי גרמניה.
ואולם, מנדלסון – האיש שסימל יותר מכל את מגמת התאזרחותם של היהודים בגרמניה – זיהה את צביעותה של האליטה הגרמנית. למרות המוניטין שיצאו לו כעילוי אינטלקטואלי, הוא מעולם לא קיבל משרה באקדמיה ונאלץ להתפרנס כפועל פשוט במפעל. "חיי כה מוגבלים בסובלנות מכל הצדדים", כתב בסרקזם לאחר מידידיו, "עד שלמען ילדי עלי לכלוא את עצמי במשך היום במפעל למשי" (הציטוטים שאובים מספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני").


1780 | סימנים של נאורות

בשלהי המאה ה-18 נראה כי יהודי גרמניה משתלבים להפליא בחברה הגרמנית. קיסר אוסטריה יוזף השני העניק להם את "כתב הסובלנות", וב-1781 קרא פקיד פרוסי בכיר, כריסטיאן פון-דוהם, לאמנציפציה פוליטית ואזרחית לכל יהודי גרמניה, קריאה שעוררה דיון ציבורי נרחב.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1783, הוצג בתאטרון המרכזי בברלין מחזה של גוטהולד אפרים לסינג, מן החשובים שבמחזאי גרמניה באותה העת.
לסינג העמיד במרכז מחזהו יהודי נאור, חכם, סובלני ומי שמאמין באחווה עולמית – ניגוד גמור לדמות היהודי החמדן, המושחת והנכלולי שהיה נפוץ בתרבות הפופולרית באירופה עד אז.
תגובות היהודים לביטויי הנאורות היו מעורבות. רבים מהם הגיבו בהתלהבות ובאופוריה, שבאו לידי ביטוי גם בספרו של המשורר הגרמני-יהודי נפתלי הרץ וייזל, "דברי שלום ואמת". אחרים, לעומת זאת, הביעו חשש עמוק שמאחורי מסך העשן של הסובלנות מסתתרת שנאה עתיקה ורעילה וכי מטרתה האמיתית של ה"סובלנות" היא למחוק את זהותם הדתית של היהודים.


1790 | הסלונים הספרותיים

אחד הביטויים המרתקים לרוח הפלורליסטית שאפיינה את החברה הגבוהה בברלין בשלהי המאה ה-18 היה הסלונים הספרותיים של הנרייטה הרץ ורחל לוי.
כל משכיל בעיני עצמו ביקש להיות מוזמן לסלונים הללו, שבהם התכנסו אינטלקטואלים ואמנים, סופרים ומוזיקאים, יזמים ואנשי רוח – יהודים ולא יהודים.
מאחר ובאותה עת טרם הוקמה אוניברסיטה בברלין, וחיי החצר של מלך פרוסיה פרידריך השני היו משעממים ומוגבלים, הסלונים הספרותיים הציעו מוצא לצעירים שהשתוקקו למזון אינטלקטואלי. הם שוחחו שם על אמנות, ספרות ושירה, התכבדו במתאבנים ובמשקאות, ובחדרי חדרים החליפו נשיקות גנובות.
בברלין של אותם ימים חיו משפחות יהודיות עשירות רבות (כזכור, היהודים העניים גורשו מן העיר), והעובדה שדווקא יהודים, ובמיוחד נשים יהודיות, גילו עניין כה רב באמנות הייתה יוצאת דופן. העזתן של הנשים הללו הייתה כפולה ומכופלת מאחר והם גם היו נשים וגם היו יהודיות. עבור האורחים היהודים היו הסלונים בבחינת "אוטופיה בזעיר אנפין", כלשונה של הסופרת דבורה הרץ. הסופרת הצרפתייה מאדאם דה-סטאל אמרה בעת ביקורה בברלין כי הסלונים של הנרייטה ורחל הם המקומות היחידים בכל גרמניה שבהם היו אריסטוקרטים ויהודים יכולים להיפגש זה עם זה בחופשיות.
המלחמה בין פרוסיה לצרפת שמה קץ לתופעת הסלונים הספרותיים. "הכול שקע ב-1806", כתבה רחל לוי, המרתקת מבין בעלות הסלונים, "צלל כמו ספינה הנושאת את המתנות היפות ביותר, את תענוגות החיים היפים ביותר".




1806 | רומנטיקה באוויר

בזמן שהפילוסוף הגרמני הידוע פרידריך הגל השקיף ממרפסת ביתו על הכובש נפוליאון נכנס בשערי העיר וחש שהוא עד ל"קץ ההיסטוריה", הביט ילד יהודי בן תשע בשם היינריך היינה על אביו לובש בגאווה את המדים הכחולים-אדומים בתפקידו החדש כאחראי על בטחון רחובותיה של העיר דיסלדורף. בניגוד להגל חש הילד, שעתיד להפוך לאחד המשוררים החשובים בגרמניה, כי הוא עד לתחילתה של היסטוריה חדשה.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שהסתיימה בתבוסת הפרוסים, בישרה עידן חדש ליהודים. בשטחים שסופחו לצרפת, וביניהם דיסלדורף, הוענקו ליהודים זכויות פוליטיות מלאות, ובפעם הראשונה בתולדות גרמניה הורשו יהודים כמו אביו של היינה לכהן במשרות ציבוריות. גם בשטח פרוסיה, שקוצץ ביותר ממחצית לאחר המלחמה, נערכו רפורמות. הפרוסים הליברלים שאחזו בשלטון פיזרו את הגילדות הימי-ביניימיות, ביטלו עונשים גופניים והעניקו ליהודים – אמנם לעשירים בלבד – מעמד מוניציפלי, גם אם לא אזרחי.
אולם, שלא כמו בארה"ב ובצרפת, שם מעשה השחרור היה תולדה של מהפכה עממית, בגרמניה רעיונות השוויון וההשכלה הונחתו מלמעלה, משורות השלטון.
בשנים ההן התפשטה בגרמניה התנועה הרומנטית, שהמירה את רעיונות האוניברסליות של ההשכלה ברעיון הלאומנות ודגלה באיחוד המקודש בין העם, הכנסייה והמדינה.
אחד העיקרים של התנועה הרומנטית היה הגדרת האומות במונחים אורגניים ואת האומה הגרמנית כאומה אידאלית, הומוגנית ובעיקר נטולת יהודים. שנאת יהודים מסוג חדש החלה לצוץ, שנאה ששילבה רגשות דתיים ונימוקים גזעיים עם רתיעה מהרציונליות של תנועת ההשכלה, שזוהתה עם "הראש היהודי". מייצגה העיקרי של תפיסה זו היה הפילוסוף הגרמני יוהאן פיכטה, שאמר: "יש לערוף לילה אחד את ראשי כל היהודים ולהחליפם בחדשים, שאין בהם אף רעיון יהודי אחד".


1819 | הֶפ הֶפ הֶפ

בשנת 1819 פרצו מהומות בעיר וירצבורג, וזאת על רקע עליית התנועה הרומנטית הלאומנית, ביטול צווי האמנציפציה של נפוליאון והתגברות האנטישמיות בקרב האריסטוקרטיה הגרמנית. הפורעים פרצו לחנויות ולבתי היהודים, בזזו אותם וזרעו בהם הרס בעודם זועקים את קריאת ה - "הֶפ הֶפ הֶפ" ("ירושלים אבודה" בלטינית), קריאה שעל-פי המסורת הייתה מיוחסת לגיוס צלבנים במסעות הצלב.
שלוש שנים קודם לכן, ב-1816, התחולל בגרמניה משבר כלכלי חמור, שתוצאותיו היו גם הן בין הסיבות לפרוץ הפרעות. העובדה שכ-90% מיהודי גרמניה באותה עת היו עניים מרודים לא העלתה ולא הורידה בעיני הפורעים, שהדירו רגליהם מהאזורים בהם התגוררו היהודים האמידים (בעיקר בפרוסיה).
היהודים הגיבו למהומות באיפוק. אלה מן המעמד הבינוני-גבוה, שרובם חיו בברלין ולא נחשפו למהומות, לא חשו שותפות גורל עם אחיהם. גל המתנצרים בקרבם גבר, ורבים מהם, וביניהם המשורר היינריך היינה, קיוו כי אם ישילו את השפה והלבוש מבית אבא, תימחק השנאה ההיסטורית כלפיהם. אלא שרובם גילו שדבר לא השתנה גם כאשר "זחלו אל הצלב", כדבריו של היינה.
כמה שבועות לאחר המהומות נפגשו בברלין שלושה צעירים יהודים יוצאי דופן – אדוארד גאנס, ליאופולד צונץ ומשה מוזר – והחליטו לייסד "אגודה לתרבות ומדע" במטרה לקרב את היהודים לחברה הגרמנית ובכך לפורר את חומות השנאה. מייסדי האגודה השיתו את עקרונות המחקר המודרני על חקר היהדות, בתקווה שאם החברה האירופית תכיר את היהדות ואת תרומתה לתרבות העולמית, תחדל האנטישמיות. נישא על גלי האופטימיות שלו ושל חבריו, הגיש גאנס את מועמדותו למשרה באוניברסיטת ברלין.
למותר לציין שהוא נדחה לאלתר.



1848 | מהפכת "אביב העמים"

"הייתי צריך להיות בריא או מת", אמר המשורר היינריך היינה, משותק למחצה ומרותק למיטתו בגלות בפריז, כשקיבל את החדשות על המהפכה בגרמניה. ואכן, הגם שטען כי מהפכת "אביב העמים" היא פרודיה על המהפכה הצרפתית, היינה היה נרגש לנוכח האפשרות שגרמניה תיפטר מסיגי הלאומנות והמלוכנות ותאמץ את ערכי החירות והשוויון.
חרף כישלונה, המהפכה הייתה נקודת מפנה מכרעת בחייהם של יהודי גרמניה. העובדה שליברלים יהודים רבים נטלו בה חלק פעיל בישרה על שינוי תודעתי עמוק. לראשונה בתולדות גרמניה החלה הפסיביות היהודית המסורתית לפנות את מקומה למעורבות פוליטית פעילה. לאחר כמה עשורים שבמהלכן האליטה היהודית כמעט נעלמה מן העולם בגל ההתנצרויות הראשון קם דור חדש: דור של מנהיגים יהודים שהיו גאים ביהדותם.
המהפכן לודוויג במברגר, המזרחן מוריץ שטיינשניידר, הרופא הכריזמטי יוהאן יעקובי והסופר ברתולד אורבך היו רק מקצת היהודים שהיו נחושים להגשים את ערכי המהפכה. זו הייתה הפעם הראשונה, כתב ההיסטוריון עמוס אילון, שנציגי היהודים היו כה בוטים, תקיפים ומודעים לזכויותיהם.
אדם אחר שבלט בזמן המהפכה היה נצר למשפחת רבנים ותיקה – המהפכן קארל מרקס. שבועות אחדים לאחר שפרסם את "המניפסט הקומוניסטי" שלו, מיהר מרקס להצטרף לחבריו המהפכנים בקלן ובדיסלדורף, ושם הפיץ את רעיונותיו. מרקס לא רחש אהדה ליהדות. את האמנציפציה, למשל, לא תפס כשחרור היהודים בגרמניה, אלא כ"שחרור האנושות מהיהדות". סלידתו מהדת והשקפתו המפורסמת כי היא אופיום להמונים התבררה כאירונית כשלימים ייסד דת עולמית חדשה, הקומוניזם, שתוצאותיה היו הרות גורל.


1870 | האומנם?

באמצע המאה ה-19 פרחו ברחבי גרמניה כ-1,000 קהילות יהודיות קטנות בעיירות ובכפרים בבוואריה, בווירטמברג, בהסן, בווסטפליה ובעמק הריין. רוב היהודים היו שומרי מצוות, דיברו יידיש בניב מערבי ועסקו בעיקר בסחר בבקר ובסוסים.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שפרצה ב-1870 והסתיימה בניצחונם המוחץ של הפרוסים, העניקה ליהודים הזדמנות פז להפגין את נאמנותם לגרמניה. בין 7,000 ל-12 אלף לוחמים יהודים השתתפו בקרבות, "כאילו גמרו אומר לשים קץ לתדמיתם הישנה כחיילים כושלים וחסרי התלהבות", כדברי הסופר תיאודור פונטנה.
היהודים פעלו גם בחלונות הגבוהים. היהודי לודוויג במברגר, מוותיקי מהפכת 1848, עקב מגלותו שבפריז אחר הכוחות הפרוסים המתקדמים לפריז. עם כיבוש העיר הצטרף למטה האישי של "קנצלר הברזל" אוטו פון-ביסמרק ושימש לו יועץ בכיר, בשל ניסיונו כמהפכן. במטה המפקדה הגרמנית בפריז פגש יהודי אחר, גֶרסון בלייכרדר, שהיה הבנקאי הכול-יכול של ביסמרק. בלייכרדר, שכמו נוצק בדמות "יהודי החצר", היה אחראי על התקציבים הסודיים שבהם שיחד ביסמרק את המלכים והדוכסים בנסיכויות של דרום גרמניה, במטרה לשכנעם לאחד את המדינות העצמאיות בגרמניה תחת שלטון אחד – משימה שצלחה בסופו של דבר.
ב-1871 אושר חוק האמנציפציה והוחל על גרמניה כולה. כאזרחים שווי זכויות החלו היהודים לקצור הצלחות בכל תחומי החיים. יותר מ-60% מהם השתייכו למעמד הבינוני המבוסס. הם הפגינו נוכחות ראויה לציון בעולם המו"לות והעיתונות, ויותר ויותר יהודים צעירים, בניהם של חנוונים, פונדקאים, סוחרי בקר ורוכלים, נרשמו לאוניברסיטאות.
אט-אט החלו היהודים להיטמע באוכלוסייה ולאמץ את הזהות הגרמנית. לבתי-הכנסת הוכנסו עוגבים, והתפילה המסורתית נזנחה. הפילוסוף היהודי הרמן כהן הכריז כי שירות גרמניה הוא מעשה קדוש "כמו לשרת את אלוהים" ואילו הסופר הגרמני-יהודי המצליח ברתולד אורבך, שכונה "דיקנס הגרמני", קבע כי תהליך האינטגרציה הושלם בהצלחה.
האומנם?



1880 | האנטישמיות החדשה

ב-22 בנובמבר 1880 ישב הסופר ברתולד אורבך ביציע המבקרים של הפרלמנט הפרוסי. חברי הפרלמנט דנו בהצעה לשלול את זכויות האזרח של היהודים. אורבך שב לביתו מדוכדך ועצוב, פתח את פנקסו וכתב: "חייתי ועמלתי לשווא".
כמו פעילים יהודים רבים אחרים גם אורבך הקדיש את חייו למשימת השתלבותם של היהודים בגרמניה. כמה שנים קודם לדיון בפרלמנט אף הכריז כי עם מתן האמנציפציה ליהודים, הושלם מיזוגם בחברה הגרמנית. עתה היה שבור ומאוכזב.
מפולת הבורסה הגרמנית ב-1873 הייתה, בעיני היסטוריונים רבים, קו פרשת המים. רגשות הזעם והתסכול של ההמון מצאו כתובת: "המתעשר החדש" (כלומר, היהודי) ניצל את תמימותו של הנוצרי הישר וספסר בכספו. לאנטישמיות הוותיקה נוסף הפחד; אם בעבר הואשמו היהודים בשנוררות, העדר מוסר והיגיינה לקויה, כעת יוחסו להם ערמומיות וכוח חסר מצרים. אישים יהודים בכירים, וביניהם איל הרכבות הנרי סטרוסברג והבנקאי גרסון בלייכרדר, הוצגו כמשחיתי הכלכלה הגרמנית וכאשמים המרכזיים במצוקתם של הגרמנים. באקלים הגרמני, שבו הזיקה לפאודליות הייתה עדיין ניכרת, נחשבו היהודים – נושאי דגל הליברליזם, הדמוקרטיה והשוק החופשי – לא רק כאחראים למשבר, אלא גם כמכונני הקפיטליזם עצמו, שזוהה כחומרני, נצלני ומנוון.
אישים גרמנים בולטים, ובכללם הכומר הפרוטסטנטי אדולף שטקר וההיסטוריון היינריך פון-טרייטשקה, העניקו לאנטישמיות החדשה את איצטלת הכנסייה והאקדמיה. ביסמרק וחבריו האצילים, שבעצמם התעשרו על חשבון הציבור, העניקו לה את חותם האריסטוקרטיה.


1914 | קדמה, חילון ודת

את 25 השנים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הגדיר הסופר היהודי-גרמני סטפן צווייג כ"תור הזהב של הביטחון". "שנות החרדה", כפי שכונו מאוחר יותר שנות ה-70 של המאה ה-19, חלפו להן. ביטוייה של אפליית היהודים היו שוליים, וגל האנטישמיות שאפיין את העשור הקודם שכך. הציוני לעתיד ריכרד ליכטהיים אף אמר כי עד 1914 מעולם לא חש באנטישמיות. הפילוסוף היהודי וולטר בנימין ציין כי גדל בהרגשה שהוא "בטוח כליל בעצמו ובעמידותו"; את הלך הרוח שהשרתה עליו החווילה של סבתו, ששכנה בפרבר ברלינאי אמיד, תיאר כ"תחושות בלתי נשכחות של ביטחון בורגני כמעט נצחי".
בתפאורה של שגשוג כלכלי, קִדמה טכנולוגית ושלטון חוק יציב, הלך וגדל ומספרם של יזמים יהודים, והם ייסדו כמה מן התעשיות החדשות בגרמניה. עם הידועים שבהם יש למנות את הבנקאי מקס ורבורג, איל הפחם אדוארד ארנהולד, איל הכותנה ג'ייסון פרנק ו"ביסמארק של תעשיית החשמל הגרמנית", אמיל רנתאו, שבנו, וולטר רנתאו, יכהן לימים כשר החוץ של בממשלת ויימר.
בד בבד גבר ניתוקם של היהודים מן המסורת, שהומרה בתבניות מודרניות – אם בנוסח "היהדות החווייתית" של הפילוסוף מרטין בובר ואם במודל התנועה הרפורמית שנוסדה בגרמניה במהלך המאה ה-19. הבלשן היהודי ויקטור קלמפרד סיפר כי מיד אחרי שזכה אביו למשרת "מטיף המשנה" בקהילה הרפורמית החדשה בברלין, נכנסה אמו לאטליז לא כשר וקנתה "נקניק מעורב, מעט מכל סוג". כשהגיעו הביתה אמרה האם בפנים קורנות: "זה מה שאחרים אוכלים, עכשיו גם לנו מותר לאכול את זה".
יהודים רבים חדלו למול את בניהם ולערוך טקסי בר-מצווה. יותר ויותר יהודים היו לחילונים, ואחרים בחרו להמיר את דתם כדי לשפר את מעמדם החברתי. בשנת 1918, למשל, המירו את דתם כ-21% מהגברים היהודים בגרמניה.






1914 | מלחמת העולם הראשונה- יותר קתולים מהאפיפיור

השתלבותם הניכרת של היהודים בהוויה הגרמנית באה לידי ביטוי באופנים רבים, החל בהערצה לתיאטרון ולמוזיקה הגרמניים וכלה בהצטרפות לגל הפטריוטיות ששטף את גרמניה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914
רבים מהיהודים זנחו את השקפתם הקוסמופוליטית ואת תמיכתם המסורתית במפלגות הסוציאליסטיות שדגלו באחוות עמים, והמירו אותן בפסטיבל סנטימנטלי של לאומנות.
בין הקנאים למלחמה בלטו במיוחד האינטלקטואלים היהודים. הרמן כהן, מחבר "דת התבונה ממקורות היהדות", האמין שהאידיאלים הנעלים ביותר התגשמו במלחמה זו. סטפן צווייג, פציפיסט מושבע שטען כי לעולם לא ייגע ברובה, אפילו לא ביריד משחקים, אמר בהתלהבות כי זכה "לחיות ברגע הנפלא הזה". פליקס קלמפרד, מנתח מוח ידוע, הופתע מעוצמת התרגשותו לנוכח "תפארתה של המלחמה", ומרטין בובר העלה על נס את המלחמה וטען שהיא חוויה תרבותית משחררת. ואלה רק מקצת האינטלקטואלים היהודים שנסחפו בלהט הפטריוטיות הגרמנית הלאומנית.
היחיד שירד לעומק האיוולת שבמלחמה היה התעשיין היהודי וולטר רנתאו. כששמע על פרוץ מלחמת העולם הראשונה, "חיוורון נורא התפשט על פניו". ואולם, חרף התנגדותו למלחמה נרתם רנתאו למאמץ הפטריוטי ולקח על עצמו את ניהולה של כלכלת החירום הלאומית. לימים יציינו היסטוריונים שונים כי אילולא רנתאו והפקידים המוכשרים שעבדו תחתיו, היתה גרמניה מתמוטטת בתוך חודשים אחדים.
12 אלף יהודים נפלו במהלך המלחמה, ויותר מ-7,000 מהם זכו לעיטורי גבורה – הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה.


1933 | אשליית ויימאר

הצלחתה של מהפכת 1918, שהפילה את המשטר המונרכי והמסואב בגרמניה, הפריכה את טענתו של לנין כי מהפכנים גרמנים לעולם לא יכבשו תחנת רכבת בלי לקנות כרטיסים תחילה.
ויימאר של גתה, ניטשה ושילר נבחרה לשמש ביתה של הרפובליקה הגרמנית החדשה, וסיסמאות המלחמה הפטריוטיות הוחלפו בנאומים חוצבי להבות שקראו לכונן חוקה המושתתת על עקרונות זכויות האדם.
ברפובליקה החדשה זכו היהודים סוף-סוף בשוויון מלא לא רק להלכה, אלא גם למעשה. ברגע אחד נפתח הסכר, וגל של אינטלקטואלים יהודים שטף את שדות ההשכלה. תורת היחסות של איינשטיין, הפילוסופיה של הוסרל וארנסט קסירר, התיאטרון של מקס ריינהרדט ועוד הם רק מעט מזעיר מתרומתם העצומה של היהודים באותה תקופה לתרבות האירופית.
ואולם, מתחת לפני השטח רחשו זרמים רוויים בפסולת אנטישמית. האינפלציה הדוהרת, האבטלה הגואה והכבוד הגרמני שנרמס בעקבות הסכמי השלום בתום מלחמת העולם הראשונה בוורסאי היו רבי עוצמה לא פחות ואולי הרבה יותר מאשליית הנאורות של ויימאר.
הקש האחרון היה המשבר הכלכלי החריף שפקד את גרמניה ב-1929, שבעקבותיו הצטרפו רבים מבני המעמד הבינוני למפלגות הימין הקיצוניות. היהודים הואשמו ש"תקעו סכין בגב האומה", וביום בהיר אחד מצאו עצמם משויכים לאחת משתי קבוצות – "הקפיטליסטים החזירים" או "הבולשביקים החזירים".
לימים יטענו היסטוריונים כי זרע הפורענות שממנו נבטה המפלגה הנאצית נטמן עוד בימי המהפכה הכושלת של 1848. תרבות המיליטריזם, הגזענות, התבוסה במלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי החמור דישנו והשקו אותו עד לשיא פריחתו ביום ה-30 בינואר 1933, אז מונה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה.





1939 | דמדומי הציביליזציה

ב-1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון והאנטישמיות התייצבה במרכז הבמה. לשנאה היה ריבון, והוא היה נחוש ומפלצתי. כדור השלג האנטישמי התגלגל וצבר עוד ועוד תומכים ומאמינים. בכיכר האוניברסיטה שבברלין נשרפו ספרים שנכתבו על-ידי יהודים. בשנת 1935 נחקקו חוקי נירנברג. ב-1938 התחולל ליל הבדולח – פרעות מאורגנות נגד היהודים. השואה עמדה בפתח.
הטכנולוגיה הישנה של הפוגרומים התגלגלה לטכנולוגיה חדשנית: מחנות השמדה. הקריאות לטבח יהודים בכיכר העיר הומרו בוועדות מכובדות שחבריהן ניסחו מסמכים רשמיים לצד הקינוח, עם כוס יין משובח. המיתוסים הישנים הומרו בתעמולה מתוחכמת שזיהתה את היהודים עם חרקים, מכרסמים וטפילים למיניהם.
יהודים רבים האמינו כי מדובר בעוד גל אנטישמיות שיחלוף במהרה, אך רבים אחרים הבינו כי הפעם מדובר במשהו אחר, שיטתי, מאורגן והמוני, והחלו לארוז את חפציהם לקראת הגירה (ראו טבלה עם נתונים על הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1933–1939).
ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה כ"יודנריין" (בגרמנית: נקייה מיהודים). עם המעטים שניצלו מן ההשמדה נמנו יהודים שנישאו ב"נישואי תערובת" לארים וקומץ יהודים ששרדו במחבוא בסיוע חסידי אומות העולם.
עליית הנאצים בגרמניה ושואת יהודי אירופה סתמו את הגולל על אחת הקהילות המרתקות והיצירתיות בתולדות העם היהודי. משבט נרדף של חנוונים, סוחרי בקר ורוכלים נודדים הפכו היהודים לקהילה משגשגת של סופרים, יזמים, משוררים, מוזיקאים, מדענים, מו"לים ופעילים פוליטיים, שהיו מבחינות רבות למוביליה של אירופה המודרנית. מלחמת העולם השנייה שמה לכל זה קץ.


הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1939–1933

מדינת היעד מספר המהגרים
63,000 ארצות-הברית
55,000 פלשתינה
40,000 בריטניה הגדולה
30,000 צרפת
25,000 ארגנטינה
13,000 ברזיל
5,500 דרום-אפריקה
5,000 איטליה
25,000 מדינות אחרות באירופה
20,000 מדינות אחרות בדרום אפריקה
15,000 מדינות המזרח הרחוק
8,000 אחרות
304,500 סה"כ



תחילת המאה ה-21
עם תום מלחמת העולם השנייה נותרו בגרמניה רק כמה עשרות אלפי יהודים, מהם יהודים עקורים ממקומות אחרים ומהם יהודים ששרדו את המלחמה. רבים מהם התעקשו ששהותם ב"ארץ הארורה" היא זמנית. ואולם, בראשית שנות ה-50 נשמעו קולות שקראו לפיוס עם החברה הגרמנית. הקהילות היהודיות, ובראשן קהילת ברלין, שוקמו, ובשנת 1967 היה מספר היהודים הרשומים בקהילה כ-26 אלף.
עם התפוררות המשטר הקומוניסטי בברית-המועצות פתחה ממשלת גרמניה את שערי המדינה בפני היהודים, וכ-104,000 יהודים, בעיקר מרוסיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות, היגרו אליה. נכון לראשית המאה ה-21, קהילת יהודי גרמניה היא השלישית בגודלה באירופה המערבית: כ-115 אלף יהודים מתגוררים בה, מהם כ-10,000 ישראלים. האוכלוסייה היהודית בגרמניה מורכבת מכ-90 קהילות יהודיות חדשות, הגדולה שבהן בברלין, ולאחריה בפרנקפורט ובמינכן.

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.

בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.

אינוברוצלאב

(בגרמנית הוהנזאלצה)

עיר במחוז פוזנאן, מרכז פולין.

ידיעות ראשונות על יישוב יהודי במקום מקורן מאמצע המאה ה-15; בסוף המאה ה-16 היתה בה קהילה לכל דבר. היא הושמדה כמעט כליל במצור צבא צ'ארנייצקי בשנת 1656. אגב כך גם אבד כתב הזכויות שניתן ליהודי העיר ב-1600 והמלך יאן סובייסקי חזר ואישר אותו ב- 1681, על אפם וחמתם של שלטונות העיר. את ענייני הקהילה ניהלו שלושה פרנסים שנבחרו במעמד הרב וראש העיר אחת לשלש שנים והתחלפו זה בזה מדי שנה. בשנת 1765 התגוררו בעיר ובסביבה 980 יהודים. עם חלוקת פולין הראשונה וסיפוח העיר לפרוסיה (1772) בוטלה הזכות להישפט בבתי-דין של הקהילה. כעבור חמש שנים עלו באש 145 מבתי היהודים ורבים עזבו בגלל משבר כלכלי. בתחילת המאה ה-19 השתפר המצב ומספר היהודים בעיר גדל כפליים תוך מאה שנה (לכדי 1,158 ב-1905). בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם נידלדלה הקהילה וב-1939 לא מנתה אלא 172 נפש.

רבים נמלטו עוד לפני כניסת הגרמנים במלחמת העולם השנייה; וב-14 בנובמבר 1939 נשלחו אחרוני היהודים בעיר לגנייזנו ולקרושביצה.

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי ורונקי
ורונקי Wronki

גרמנית Wronk
(במקורות היהודיים ורוניק)

עיר במחוז פוזנאן, פולין.

ורונקי שוכנת על הנהר וארטה כ- 50 ק"מ מצפון מערב לעיר המחוז פוזנאן.

קהילה יהודית קיימת במקום מן המאה ה-17. יהודים עסקו במסחר, היו מבקרים בירידים של לייפציג ומשמשים בכהונות חשובות בוועד ארבע ארצות. בעלי מלאכה שביניהם עבדו בעיקר בחייטות, בצורפות ובאריגה.

ממספר שיא באמצע המאה ה- 19, כ-800 נפש, ירדה הקהילה לכדי 187 ב-1921, וזאת בעקבות הגירת יהודים לברלין ולערים אחרות בגרמניה.

רק כמה עשרות יהודים היו בעיר כשפרצה מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939). בנובמבר 1939 הועברו31 היהודים שנותרו בורונקי לשטח הגנראל גוברנמאן.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ורשה
אינוברוצלאב
ברלין
פולין
גרמניה
לייפציג
פוזנאן

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

אינוברוצלאב

(בגרמנית הוהנזאלצה)

עיר במחוז פוזנאן, מרכז פולין.

ידיעות ראשונות על יישוב יהודי במקום מקורן מאמצע המאה ה-15; בסוף המאה ה-16 היתה בה קהילה לכל דבר. היא הושמדה כמעט כליל במצור צבא צ'ארנייצקי בשנת 1656. אגב כך גם אבד כתב הזכויות שניתן ליהודי העיר ב-1600 והמלך יאן סובייסקי חזר ואישר אותו ב- 1681, על אפם וחמתם של שלטונות העיר. את ענייני הקהילה ניהלו שלושה פרנסים שנבחרו במעמד הרב וראש העיר אחת לשלש שנים והתחלפו זה בזה מדי שנה. בשנת 1765 התגוררו בעיר ובסביבה 980 יהודים. עם חלוקת פולין הראשונה וסיפוח העיר לפרוסיה (1772) בוטלה הזכות להישפט בבתי-דין של הקהילה. כעבור חמש שנים עלו באש 145 מבתי היהודים ורבים עזבו בגלל משבר כלכלי. בתחילת המאה ה-19 השתפר המצב ומספר היהודים בעיר גדל כפליים תוך מאה שנה (לכדי 1,158 ב-1905). בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם נידלדלה הקהילה וב-1939 לא מנתה אלא 172 נפש.

רבים נמלטו עוד לפני כניסת הגרמנים במלחמת העולם השנייה; וב-14 בנובמבר 1939 נשלחו אחרוני היהודים בעיר לגנייזנו ולקרושביצה.
ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.

בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

ציוני דרך בתולדות יהודי גרמניה

810 | הפיל האשכנזי הראשון

איגרת קונסטנטינוס הקדוש מלמדת לראשונה על קיומה של התיישבות יהודית זעירה בעיר קלן ובערים שלאורך נהר הריין – מיינץ, וורמס ושפייר.
על-פי האיגרת, במקומות אלו שכונו "ארצות אשכנז" נהנו היהודים מזכויות אזרחיות מסוימות, אולם נאסר עליהם להפיץ את דתם ולעבוד במשרות ממשלתיות.
עד מסעות הצלב, שהחלו בשלהי המאה ה-11, ניהלו היהודים דו-קיום שליו עם התושבים המקומיים והורשו להחזיק ברכוש ולעסוק בכל המקצועות וסוגי המסחר.
אנקדוטה היסטורית מספרת על יהודי בשם יצחק, שהיה חלק ממשלחת דיפלומטית מטעם הקיסר קארל הגדול אל הח'ליף המוסלמי הרון אל-רשיד מבית עבאס. היסטוריונים משערים כי הסיבה לצירופו של יצחק למשלחת הייתה השפעתם הרבה של יהודים בחצר העבאסית. הח'ליף העבאסי, מצדו, שלח לקארל הגדול מתנה יוצאת דופן: פיל ושמו "אבו-עבאס".
שמעה של המפלצת הענקית, האוכלת בשלווה מיד המטפל שלה, נפוץ למרחקים, וכאשר שוטט הפיל ברחובות גרמניה במהלך פסטיבלים וחגיגות, נהרו רבבות איכרים כדי לחזות בפלא הזואולוגי כמוהו לא נראה מעולם במרחב הפרנקי.
על פי המקורות הפיל מת בשנת 810.


1096 | מונוגמיה, גרסת רבנו גרשום

אחת הישיבות הראשונות שנוסדו בארצות אשכנז שכנה בעיר מיינץ והוקמה על-ידי מי שכונה "רבנו גרשום מאור הגולה".
לישיבה של רבינו גרשום נהרו תלמידים רבים כדי ללמוד תורה מפי העילוי שחיבר פירושים לתלמוד וחוקק תקנות חשובות, ובהן תקנת "חרם ד'רבנו גרשום" המפורסמת, שאסרה על גבר לשאת יותר מאשה אחת.
בשלהי המאה ה-11 החלו מסעי הצלב, שנועדו לשחרר את כנסיית הקבר שבירושלים (מקום קבורתו של ישו על-פי המסורת הנוצרית) מידי הכופרים המוסלמים ועל-ידי כך לזכות בחיי העולם הבא. בד בבד הלכה והתחזקה הקריאה להרוג גם את הכופרים היהודים, וזאת בניגוד לצו של אוגוסטינוס הקדוש (354–430), שקבע כי אין להרוג ביהודים מאחר שמצבם כאזרחים נחותים הוא עדות חיה לעובדה שהאל מאס בהם.
שיאה של שנאת היהודים באותה התקופה היה ב-1096, אז התחוללו "פרעות תתנ"ו".
לפי הערכות שונות, בפרעות אלה נרצחו אלפי יהודים ורבים אחרים נפצעו, נשדדו ונאנסו.
מאותה תקופה נשתמרו כמה קינות שחוברו לזכר הקהילות היהודיות שחרבו, "קהילות שו"ם" – שפירא, ורמייזא ומגנצא (ובגרמנית של ימינו: שפייר, וורמס ומיינץ).
חרף הפרעות וההסלמה ביחס ליהודים, היישוב היהודי בגרמניה התבסס והיה לאחד ממרכזי היצירה הרוחנית באירופה ולמקור שפת היידיש.


1196 | מדינה בתוך מדינה

במרוצת השנים התגבש בריכוזי האוכלוסייה היהודיים בגרמניה מבנה הקהילה שיאפיין לימים קהילות יהודיות ברחבי אירופה כולה. הקהילה שימשה הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, ובית-הכנסת שימש את חבריה כמרכז תרבותי, חברתי ודתי.
במחצית השנייה של המאה ה-12 ידעה הקהילה היהודית הקטנה בגרמניה ימים של פריחה, חרף מסעות הצלב. באותה תקופה צמחה חסידות אשכנז, שהשפיעה השפעה מכרעת על עולמם הרוחני-דתי של היהודים במשך דורות וקבעה מסמרות בתחום התשובה והתפילה וכן בפסקי הלכה וההנהגות מיסטיות.
בראש חסידות אשכנז עמד רבי יהודה חסיד, מחבר "ספר החסידים" ומראשוני המקובלים. חסיד היה בן לשושלת המפוארת של משפחת קלונימוס, שהגיעה לארצות אשכנז בשנת 917ואשר צאצאיה – תלמידי חכמים, פייטנים, רבנים ומקובלים – הטביעו חותם עמוק על עולם היצירה היהודי.
חוג דתי נוסף היה "בעלי התוספות", שהעשירו את כרכי התלמוד בחידושיהם.
"בעלי התוספות", שראו עצמם כממשיכי המסורת התלמודית של אמוראי בבל, ייסדו בתי-מדרש ועברו מישיבה לישיבה כדי להנחיל את חידושיהם. בשנת 1209 יצאו מבתי-המדרש הללו כ-300 תלמידי חכמים, עלו לארץ ישראל והתיישבו בעכו ובירושלים. להערכת החוקרים, עליית תלמידי החכמים אלו הייתה תגובה למסעי הצלב.
עליית "בעלי התוספות" התרחשה במקביל לעלילות דם נגד היהודים, שהואשמו בשימוש בדם של ילדים נוצרים וכן בהתעללות בלחם הקודש בכנסיות.
מצויד בלחם קודש שעבר "התעללות" בידי יהודים, יצא ב-1298 אציל בשם רידנפלייש, למסע השמדה המוני של יהודים. על-פי הערכות שונות, בפרעות הללו הושמדו כ-146 קהילות ונהרגו כ-20 אלף יהודים.


1348 | המוות השחור

ב-1348 התפשטה באירופה מגפת "המוות השחור", שמחקה כשליש מאוכלוסיית אירופה, ובתוכה קהילות יהודיות שלמות. מקור המגפה, נקבע אז, היה בארות המים; מכאן ועד לקביעה שהיהודים הם-הם "מרעילי הבארות" המרחק היה קצר.
ההאשמות הללו הובילו להשמדת 300 קהילות יהודיות בגרמניה. יהודים רבים הוצאו להורג בשריפה ורבים מהשורדים נמלטו לממלכת פולין, שם התפתחה לימים יהדות פולין הגדולה.
במאות ה-15 וה-16 סבלו היהודים שנותרו במרחב הגרמני מאכזריותו ואמונותיו התפלות של ההמון, נפלו קורבן לחמדנותם של הנסיכים ונאלצו להתמודד עם אי-סובלנות הולכת וגוברת מצד הכנסייה. רוב יהודי גרמניה בתקופה זו התפרנסו כסוחרי בדים, משכונאים, חלפני כספים, רוכלים ונוודים. הותר להם להתגורר רק בערים הגדולות, שם הם נדחקו לרבעים מוכי עוני וצפיפות. רבים מהם שוטטו בדרכים כל השבוע, נושאים את מרכולתם מכפר לכפר, סופגים בוז והשפלות מידי המקומיים.
דמות זו של "היהודי הנודד" קיבלה לימים ביטוי בשירה הגרמנית: "יהודי אומלל, לנדוד הוא מצווה, רוכל מורעב בכפר ועיירה, נוקשות עצמותיו, רועד מכפור אימים, לעד יקרא: סדקית למכירה!" (מתוך ספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני", הוצאת דביר, 2004).

1529 | היה טוב, היה יוסל

במאה ה-16 ניכרו באירופה ניצנים של נאורות. תרבות הרנסנס, רעיונות ההומניזם, תנועת הרפורמציה ועוד היו הסימנים המובהקים לכך.
שני אישים גרמנים חשובים שייצגו מגמות אלו היו הפילוסוף יוהנס רויכלין והנזיר והתאולוג מרטין לותר. השניים היו תמימי דעים בנוגע לצדקתה של הרפורמה הדתית בנצרות, אולם ביחס ליהודים הם אחזו בגישות שונות.
רויכלין, שהתמחה בחקר השפה העברית, נטה חיבה לתרבות היהודית. עדות לכך אפשר למצוא בפולמוס שערך בשנת 1509 עם היהודי המומר יוהנס פפרקורן, שפעל להשמדת כתבי התלמוד. רויכלין התפרסם גם בזכות כתב ההגנה שהציג לטובת היהודים, הידוע בשם "אויגנשפיגל" ("מראה עיניים"), שקרא לשוויון וטען כי מוצאם של כל בני המין האנושי אחד.
לעומתו בשנת 1543 פרסם מרטין לותר מאמר בשם "על היהודים ושקריהם", ובו הציע לשרוף בתי-כנסת ולגרש את היהודים מגרמניה.
ארבע מאות שנה מאוחר יותר הוציאו הנאצים מהדורה מחודשת של הספר והוסיפו אותו לקנון שלהם לצד "מיין קמפף" של היטלר ו"היהודי זיס" של גבלס.
בשנת 1529 התמנה היהודי יוסף איש רוסהיים למשרה בעלת התואר הארוך "הממונה על היהודים בקיסרות הרומית הקדושה של האומה הגרמנית".
יוסף היה בין הראשונים שמילאו את תפקיד "השתדלן" – דמות חדשה במרחב היהודי, שתפקידה לשמש מעין לוביסט של היהודים במסדרונות השלטון. בין הישגיו של יוסף היו כתב חסות שקבע כי כל חייל שייגע לרעה ביהודים דינו מוות, וכן הצלתם של 200 יהודים שדינם נגזר להישרף על המוקד.


1669 | קודם ניקח את וינה, אחר-כך את ברלין

בשלהי המאה ה-18 הורכב המרחב הגרמני מפסיפס של יותר מ-100 מדינות עצמאיות תחת שליטים אבסולוטיים גדולים וקטנים: מלכים, דוכסים, רוזנים, בישופים ועוד.
להלכה היו רובם כפופים ל"קיסר הרומי הקדוש של האומה הגרמנית" שישב בווינה, אולם למעשה היו אלו מדינות אוטונומיות עם גבולות, חוקים ומטבעות משלהן. פרוסיה, שבשטחה שכנה העיר ברלין – לימים בירתה ולאחר מכן בירת גרמניה כולה – היתה אחת הדוכסויות הגדולות, ועד המחצית השנייה של המאה ה-18 נעשתה למעצמה החמישית בגודלה באירופה.
עד שנת 1669 נאסר על יהודים להתגורר בברלין או בסביבתה, אך בעקבות מלחמת 30 השנים והגירעון שיצרה בתקציב הדוכסות, השתנה המצב. כדי להתניע את כלכלת פרוסיה החליט המלך פרידריך הראשון לקלוט את 50 העשירים מבין יהודי וינה שגורשו מאוסטריה. היהודים הללו הוכרזו כ"יהודי חסות", והתחייבו בחוזה לשלם למלך 2,000 טאלר (כ-90 אלף דולר בערכים של ימינו), להקים תעשיות מסוימות ולהימנע מלבנות בתי-כנסת.
משגדלה האוכלוסייה היהודית בברלין, כינה אותה המלך "התפשטות ארבה" וקבע כי רק 120 המשפחות "העשירות והמובחרות" ביותר מבין היהודים יוסיפו להתגורר בעיר. השאר גורשו ממנה.
שנאתו של המלך פרידריך לא כללה יהודים "מועילים", כמו לוין גומפרץ, שהשיג אשראי בנקאי עבור הוצאותיו המופרזות, או ירמיה הרץ, שהיה הצורף המלכותי. בניגוד ליהודים האחרים, שניים אלו היו פטורים למשל מהחובה הנתעבת לשלם מס בכל פעם שעברו בשער רוזנטל, אחד משערי הכניסה המפורסמים לברלין.


1734 | סוקרטס היהודי

בסתיו 1743 עבר נער בן 14 בשערי העיר ברלין. הוא היה קטן לגילו, וסבל מגיבנת קלה ומלקות בדיבור. נאמר עליו כי "אפילו האכזר בלבבות היה נכמר למראהו", ובכל זאת הוא ניחן בתווי פנים נאים ועיניו הביעו עומק, תבונה וברק. ברישומי שער רוזנטל, שדרכו נכנס הנער, נכתב כי באותו היום עברו בו "שישה שוורים, שבעה חזירים ויהודי אחד". כשפנה השומר בשער לנער ושאל אותו מה הוא מוכר, השיב הנער בגמגום אך בביטחון מפתיע: "ת...ת...תבונה".
אפילו סופר עם כוח דמיון יוצא מגדר הרגיל לא היה משער שהגיבן המגמגם, משה מנדלסון, יהפוך לימים לדמות כה מרכזית בהיסטוריה של עידן ההשכלה בכלל והיהדות בפרט.
פחות משני עשורים לאחר שנכנס בשערי ברלין, ומכוחו של לימוד עצמי, נעשה הנער לאחד הפילוסופים החשובים בגרמניה. חשוב עד כדי כך שבמדריך טיולים גרמני משנת 1986 נטען כי "ההיסטוריה של הספרות בברלין מתחילה באותו יום סתווי בשנת 1743, שבו נכנס לעיר תלמיד ישיבה בן 14 בשם משה מנדלסון דרך השער השמור ליהודים ובקר בלבד".
מנדלסון, שכונה "סוקרטס היהודי", היה מופת נערץ ליהודי גרמניה. אידיאולוגיית "שביל הזהב" שלו, המזיגה שכונן בהגותו בין דת לתבונה ואורח החיים הדתי שדבק בו חרף ניסיונותיהם של אנשי דת נוצרים לשכנעו להמיר את דתו תמורת טובות הנאה מפתות – כל אלה הפכו אותו לכוכב הצפון של יהודי גרמניה.
ואולם, מנדלסון – האיש שסימל יותר מכל את מגמת התאזרחותם של היהודים בגרמניה – זיהה את צביעותה של האליטה הגרמנית. למרות המוניטין שיצאו לו כעילוי אינטלקטואלי, הוא מעולם לא קיבל משרה באקדמיה ונאלץ להתפרנס כפועל פשוט במפעל. "חיי כה מוגבלים בסובלנות מכל הצדדים", כתב בסרקזם לאחר מידידיו, "עד שלמען ילדי עלי לכלוא את עצמי במשך היום במפעל למשי" (הציטוטים שאובים מספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני").


1780 | סימנים של נאורות

בשלהי המאה ה-18 נראה כי יהודי גרמניה משתלבים להפליא בחברה הגרמנית. קיסר אוסטריה יוזף השני העניק להם את "כתב הסובלנות", וב-1781 קרא פקיד פרוסי בכיר, כריסטיאן פון-דוהם, לאמנציפציה פוליטית ואזרחית לכל יהודי גרמניה, קריאה שעוררה דיון ציבורי נרחב.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1783, הוצג בתאטרון המרכזי בברלין מחזה של גוטהולד אפרים לסינג, מן החשובים שבמחזאי גרמניה באותה העת.
לסינג העמיד במרכז מחזהו יהודי נאור, חכם, סובלני ומי שמאמין באחווה עולמית – ניגוד גמור לדמות היהודי החמדן, המושחת והנכלולי שהיה נפוץ בתרבות הפופולרית באירופה עד אז.
תגובות היהודים לביטויי הנאורות היו מעורבות. רבים מהם הגיבו בהתלהבות ובאופוריה, שבאו לידי ביטוי גם בספרו של המשורר הגרמני-יהודי נפתלי הרץ וייזל, "דברי שלום ואמת". אחרים, לעומת זאת, הביעו חשש עמוק שמאחורי מסך העשן של הסובלנות מסתתרת שנאה עתיקה ורעילה וכי מטרתה האמיתית של ה"סובלנות" היא למחוק את זהותם הדתית של היהודים.


1790 | הסלונים הספרותיים

אחד הביטויים המרתקים לרוח הפלורליסטית שאפיינה את החברה הגבוהה בברלין בשלהי המאה ה-18 היה הסלונים הספרותיים של הנרייטה הרץ ורחל לוי.
כל משכיל בעיני עצמו ביקש להיות מוזמן לסלונים הללו, שבהם התכנסו אינטלקטואלים ואמנים, סופרים ומוזיקאים, יזמים ואנשי רוח – יהודים ולא יהודים.
מאחר ובאותה עת טרם הוקמה אוניברסיטה בברלין, וחיי החצר של מלך פרוסיה פרידריך השני היו משעממים ומוגבלים, הסלונים הספרותיים הציעו מוצא לצעירים שהשתוקקו למזון אינטלקטואלי. הם שוחחו שם על אמנות, ספרות ושירה, התכבדו במתאבנים ובמשקאות, ובחדרי חדרים החליפו נשיקות גנובות.
בברלין של אותם ימים חיו משפחות יהודיות עשירות רבות (כזכור, היהודים העניים גורשו מן העיר), והעובדה שדווקא יהודים, ובמיוחד נשים יהודיות, גילו עניין כה רב באמנות הייתה יוצאת דופן. העזתן של הנשים הללו הייתה כפולה ומכופלת מאחר והם גם היו נשים וגם היו יהודיות. עבור האורחים היהודים היו הסלונים בבחינת "אוטופיה בזעיר אנפין", כלשונה של הסופרת דבורה הרץ. הסופרת הצרפתייה מאדאם דה-סטאל אמרה בעת ביקורה בברלין כי הסלונים של הנרייטה ורחל הם המקומות היחידים בכל גרמניה שבהם היו אריסטוקרטים ויהודים יכולים להיפגש זה עם זה בחופשיות.
המלחמה בין פרוסיה לצרפת שמה קץ לתופעת הסלונים הספרותיים. "הכול שקע ב-1806", כתבה רחל לוי, המרתקת מבין בעלות הסלונים, "צלל כמו ספינה הנושאת את המתנות היפות ביותר, את תענוגות החיים היפים ביותר".




1806 | רומנטיקה באוויר

בזמן שהפילוסוף הגרמני הידוע פרידריך הגל השקיף ממרפסת ביתו על הכובש נפוליאון נכנס בשערי העיר וחש שהוא עד ל"קץ ההיסטוריה", הביט ילד יהודי בן תשע בשם היינריך היינה על אביו לובש בגאווה את המדים הכחולים-אדומים בתפקידו החדש כאחראי על בטחון רחובותיה של העיר דיסלדורף. בניגוד להגל חש הילד, שעתיד להפוך לאחד המשוררים החשובים בגרמניה, כי הוא עד לתחילתה של היסטוריה חדשה.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שהסתיימה בתבוסת הפרוסים, בישרה עידן חדש ליהודים. בשטחים שסופחו לצרפת, וביניהם דיסלדורף, הוענקו ליהודים זכויות פוליטיות מלאות, ובפעם הראשונה בתולדות גרמניה הורשו יהודים כמו אביו של היינה לכהן במשרות ציבוריות. גם בשטח פרוסיה, שקוצץ ביותר ממחצית לאחר המלחמה, נערכו רפורמות. הפרוסים הליברלים שאחזו בשלטון פיזרו את הגילדות הימי-ביניימיות, ביטלו עונשים גופניים והעניקו ליהודים – אמנם לעשירים בלבד – מעמד מוניציפלי, גם אם לא אזרחי.
אולם, שלא כמו בארה"ב ובצרפת, שם מעשה השחרור היה תולדה של מהפכה עממית, בגרמניה רעיונות השוויון וההשכלה הונחתו מלמעלה, משורות השלטון.
בשנים ההן התפשטה בגרמניה התנועה הרומנטית, שהמירה את רעיונות האוניברסליות של ההשכלה ברעיון הלאומנות ודגלה באיחוד המקודש בין העם, הכנסייה והמדינה.
אחד העיקרים של התנועה הרומנטית היה הגדרת האומות במונחים אורגניים ואת האומה הגרמנית כאומה אידאלית, הומוגנית ובעיקר נטולת יהודים. שנאת יהודים מסוג חדש החלה לצוץ, שנאה ששילבה רגשות דתיים ונימוקים גזעיים עם רתיעה מהרציונליות של תנועת ההשכלה, שזוהתה עם "הראש היהודי". מייצגה העיקרי של תפיסה זו היה הפילוסוף הגרמני יוהאן פיכטה, שאמר: "יש לערוף לילה אחד את ראשי כל היהודים ולהחליפם בחדשים, שאין בהם אף רעיון יהודי אחד".


1819 | הֶפ הֶפ הֶפ

בשנת 1819 פרצו מהומות בעיר וירצבורג, וזאת על רקע עליית התנועה הרומנטית הלאומנית, ביטול צווי האמנציפציה של נפוליאון והתגברות האנטישמיות בקרב האריסטוקרטיה הגרמנית. הפורעים פרצו לחנויות ולבתי היהודים, בזזו אותם וזרעו בהם הרס בעודם זועקים את קריאת ה - "הֶפ הֶפ הֶפ" ("ירושלים אבודה" בלטינית), קריאה שעל-פי המסורת הייתה מיוחסת לגיוס צלבנים במסעות הצלב.
שלוש שנים קודם לכן, ב-1816, התחולל בגרמניה משבר כלכלי חמור, שתוצאותיו היו גם הן בין הסיבות לפרוץ הפרעות. העובדה שכ-90% מיהודי גרמניה באותה עת היו עניים מרודים לא העלתה ולא הורידה בעיני הפורעים, שהדירו רגליהם מהאזורים בהם התגוררו היהודים האמידים (בעיקר בפרוסיה).
היהודים הגיבו למהומות באיפוק. אלה מן המעמד הבינוני-גבוה, שרובם חיו בברלין ולא נחשפו למהומות, לא חשו שותפות גורל עם אחיהם. גל המתנצרים בקרבם גבר, ורבים מהם, וביניהם המשורר היינריך היינה, קיוו כי אם ישילו את השפה והלבוש מבית אבא, תימחק השנאה ההיסטורית כלפיהם. אלא שרובם גילו שדבר לא השתנה גם כאשר "זחלו אל הצלב", כדבריו של היינה.
כמה שבועות לאחר המהומות נפגשו בברלין שלושה צעירים יהודים יוצאי דופן – אדוארד גאנס, ליאופולד צונץ ומשה מוזר – והחליטו לייסד "אגודה לתרבות ומדע" במטרה לקרב את היהודים לחברה הגרמנית ובכך לפורר את חומות השנאה. מייסדי האגודה השיתו את עקרונות המחקר המודרני על חקר היהדות, בתקווה שאם החברה האירופית תכיר את היהדות ואת תרומתה לתרבות העולמית, תחדל האנטישמיות. נישא על גלי האופטימיות שלו ושל חבריו, הגיש גאנס את מועמדותו למשרה באוניברסיטת ברלין.
למותר לציין שהוא נדחה לאלתר.



1848 | מהפכת "אביב העמים"

"הייתי צריך להיות בריא או מת", אמר המשורר היינריך היינה, משותק למחצה ומרותק למיטתו בגלות בפריז, כשקיבל את החדשות על המהפכה בגרמניה. ואכן, הגם שטען כי מהפכת "אביב העמים" היא פרודיה על המהפכה הצרפתית, היינה היה נרגש לנוכח האפשרות שגרמניה תיפטר מסיגי הלאומנות והמלוכנות ותאמץ את ערכי החירות והשוויון.
חרף כישלונה, המהפכה הייתה נקודת מפנה מכרעת בחייהם של יהודי גרמניה. העובדה שליברלים יהודים רבים נטלו בה חלק פעיל בישרה על שינוי תודעתי עמוק. לראשונה בתולדות גרמניה החלה הפסיביות היהודית המסורתית לפנות את מקומה למעורבות פוליטית פעילה. לאחר כמה עשורים שבמהלכן האליטה היהודית כמעט נעלמה מן העולם בגל ההתנצרויות הראשון קם דור חדש: דור של מנהיגים יהודים שהיו גאים ביהדותם.
המהפכן לודוויג במברגר, המזרחן מוריץ שטיינשניידר, הרופא הכריזמטי יוהאן יעקובי והסופר ברתולד אורבך היו רק מקצת היהודים שהיו נחושים להגשים את ערכי המהפכה. זו הייתה הפעם הראשונה, כתב ההיסטוריון עמוס אילון, שנציגי היהודים היו כה בוטים, תקיפים ומודעים לזכויותיהם.
אדם אחר שבלט בזמן המהפכה היה נצר למשפחת רבנים ותיקה – המהפכן קארל מרקס. שבועות אחדים לאחר שפרסם את "המניפסט הקומוניסטי" שלו, מיהר מרקס להצטרף לחבריו המהפכנים בקלן ובדיסלדורף, ושם הפיץ את רעיונותיו. מרקס לא רחש אהדה ליהדות. את האמנציפציה, למשל, לא תפס כשחרור היהודים בגרמניה, אלא כ"שחרור האנושות מהיהדות". סלידתו מהדת והשקפתו המפורסמת כי היא אופיום להמונים התבררה כאירונית כשלימים ייסד דת עולמית חדשה, הקומוניזם, שתוצאותיה היו הרות גורל.


1870 | האומנם?

באמצע המאה ה-19 פרחו ברחבי גרמניה כ-1,000 קהילות יהודיות קטנות בעיירות ובכפרים בבוואריה, בווירטמברג, בהסן, בווסטפליה ובעמק הריין. רוב היהודים היו שומרי מצוות, דיברו יידיש בניב מערבי ועסקו בעיקר בסחר בבקר ובסוסים.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שפרצה ב-1870 והסתיימה בניצחונם המוחץ של הפרוסים, העניקה ליהודים הזדמנות פז להפגין את נאמנותם לגרמניה. בין 7,000 ל-12 אלף לוחמים יהודים השתתפו בקרבות, "כאילו גמרו אומר לשים קץ לתדמיתם הישנה כחיילים כושלים וחסרי התלהבות", כדברי הסופר תיאודור פונטנה.
היהודים פעלו גם בחלונות הגבוהים. היהודי לודוויג במברגר, מוותיקי מהפכת 1848, עקב מגלותו שבפריז אחר הכוחות הפרוסים המתקדמים לפריז. עם כיבוש העיר הצטרף למטה האישי של "קנצלר הברזל" אוטו פון-ביסמרק ושימש לו יועץ בכיר, בשל ניסיונו כמהפכן. במטה המפקדה הגרמנית בפריז פגש יהודי אחר, גֶרסון בלייכרדר, שהיה הבנקאי הכול-יכול של ביסמרק. בלייכרדר, שכמו נוצק בדמות "יהודי החצר", היה אחראי על התקציבים הסודיים שבהם שיחד ביסמרק את המלכים והדוכסים בנסיכויות של דרום גרמניה, במטרה לשכנעם לאחד את המדינות העצמאיות בגרמניה תחת שלטון אחד – משימה שצלחה בסופו של דבר.
ב-1871 אושר חוק האמנציפציה והוחל על גרמניה כולה. כאזרחים שווי זכויות החלו היהודים לקצור הצלחות בכל תחומי החיים. יותר מ-60% מהם השתייכו למעמד הבינוני המבוסס. הם הפגינו נוכחות ראויה לציון בעולם המו"לות והעיתונות, ויותר ויותר יהודים צעירים, בניהם של חנוונים, פונדקאים, סוחרי בקר ורוכלים, נרשמו לאוניברסיטאות.
אט-אט החלו היהודים להיטמע באוכלוסייה ולאמץ את הזהות הגרמנית. לבתי-הכנסת הוכנסו עוגבים, והתפילה המסורתית נזנחה. הפילוסוף היהודי הרמן כהן הכריז כי שירות גרמניה הוא מעשה קדוש "כמו לשרת את אלוהים" ואילו הסופר הגרמני-יהודי המצליח ברתולד אורבך, שכונה "דיקנס הגרמני", קבע כי תהליך האינטגרציה הושלם בהצלחה.
האומנם?



1880 | האנטישמיות החדשה

ב-22 בנובמבר 1880 ישב הסופר ברתולד אורבך ביציע המבקרים של הפרלמנט הפרוסי. חברי הפרלמנט דנו בהצעה לשלול את זכויות האזרח של היהודים. אורבך שב לביתו מדוכדך ועצוב, פתח את פנקסו וכתב: "חייתי ועמלתי לשווא".
כמו פעילים יהודים רבים אחרים גם אורבך הקדיש את חייו למשימת השתלבותם של היהודים בגרמניה. כמה שנים קודם לדיון בפרלמנט אף הכריז כי עם מתן האמנציפציה ליהודים, הושלם מיזוגם בחברה הגרמנית. עתה היה שבור ומאוכזב.
מפולת הבורסה הגרמנית ב-1873 הייתה, בעיני היסטוריונים רבים, קו פרשת המים. רגשות הזעם והתסכול של ההמון מצאו כתובת: "המתעשר החדש" (כלומר, היהודי) ניצל את תמימותו של הנוצרי הישר וספסר בכספו. לאנטישמיות הוותיקה נוסף הפחד; אם בעבר הואשמו היהודים בשנוררות, העדר מוסר והיגיינה לקויה, כעת יוחסו להם ערמומיות וכוח חסר מצרים. אישים יהודים בכירים, וביניהם איל הרכבות הנרי סטרוסברג והבנקאי גרסון בלייכרדר, הוצגו כמשחיתי הכלכלה הגרמנית וכאשמים המרכזיים במצוקתם של הגרמנים. באקלים הגרמני, שבו הזיקה לפאודליות הייתה עדיין ניכרת, נחשבו היהודים – נושאי דגל הליברליזם, הדמוקרטיה והשוק החופשי – לא רק כאחראים למשבר, אלא גם כמכונני הקפיטליזם עצמו, שזוהה כחומרני, נצלני ומנוון.
אישים גרמנים בולטים, ובכללם הכומר הפרוטסטנטי אדולף שטקר וההיסטוריון היינריך פון-טרייטשקה, העניקו לאנטישמיות החדשה את איצטלת הכנסייה והאקדמיה. ביסמרק וחבריו האצילים, שבעצמם התעשרו על חשבון הציבור, העניקו לה את חותם האריסטוקרטיה.


1914 | קדמה, חילון ודת

את 25 השנים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הגדיר הסופר היהודי-גרמני סטפן צווייג כ"תור הזהב של הביטחון". "שנות החרדה", כפי שכונו מאוחר יותר שנות ה-70 של המאה ה-19, חלפו להן. ביטוייה של אפליית היהודים היו שוליים, וגל האנטישמיות שאפיין את העשור הקודם שכך. הציוני לעתיד ריכרד ליכטהיים אף אמר כי עד 1914 מעולם לא חש באנטישמיות. הפילוסוף היהודי וולטר בנימין ציין כי גדל בהרגשה שהוא "בטוח כליל בעצמו ובעמידותו"; את הלך הרוח שהשרתה עליו החווילה של סבתו, ששכנה בפרבר ברלינאי אמיד, תיאר כ"תחושות בלתי נשכחות של ביטחון בורגני כמעט נצחי".
בתפאורה של שגשוג כלכלי, קִדמה טכנולוגית ושלטון חוק יציב, הלך וגדל ומספרם של יזמים יהודים, והם ייסדו כמה מן התעשיות החדשות בגרמניה. עם הידועים שבהם יש למנות את הבנקאי מקס ורבורג, איל הפחם אדוארד ארנהולד, איל הכותנה ג'ייסון פרנק ו"ביסמארק של תעשיית החשמל הגרמנית", אמיל רנתאו, שבנו, וולטר רנתאו, יכהן לימים כשר החוץ של בממשלת ויימר.
בד בבד גבר ניתוקם של היהודים מן המסורת, שהומרה בתבניות מודרניות – אם בנוסח "היהדות החווייתית" של הפילוסוף מרטין בובר ואם במודל התנועה הרפורמית שנוסדה בגרמניה במהלך המאה ה-19. הבלשן היהודי ויקטור קלמפרד סיפר כי מיד אחרי שזכה אביו למשרת "מטיף המשנה" בקהילה הרפורמית החדשה בברלין, נכנסה אמו לאטליז לא כשר וקנתה "נקניק מעורב, מעט מכל סוג". כשהגיעו הביתה אמרה האם בפנים קורנות: "זה מה שאחרים אוכלים, עכשיו גם לנו מותר לאכול את זה".
יהודים רבים חדלו למול את בניהם ולערוך טקסי בר-מצווה. יותר ויותר יהודים היו לחילונים, ואחרים בחרו להמיר את דתם כדי לשפר את מעמדם החברתי. בשנת 1918, למשל, המירו את דתם כ-21% מהגברים היהודים בגרמניה.






1914 | מלחמת העולם הראשונה- יותר קתולים מהאפיפיור

השתלבותם הניכרת של היהודים בהוויה הגרמנית באה לידי ביטוי באופנים רבים, החל בהערצה לתיאטרון ולמוזיקה הגרמניים וכלה בהצטרפות לגל הפטריוטיות ששטף את גרמניה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914
רבים מהיהודים זנחו את השקפתם הקוסמופוליטית ואת תמיכתם המסורתית במפלגות הסוציאליסטיות שדגלו באחוות עמים, והמירו אותן בפסטיבל סנטימנטלי של לאומנות.
בין הקנאים למלחמה בלטו במיוחד האינטלקטואלים היהודים. הרמן כהן, מחבר "דת התבונה ממקורות היהדות", האמין שהאידיאלים הנעלים ביותר התגשמו במלחמה זו. סטפן צווייג, פציפיסט מושבע שטען כי לעולם לא ייגע ברובה, אפילו לא ביריד משחקים, אמר בהתלהבות כי זכה "לחיות ברגע הנפלא הזה". פליקס קלמפרד, מנתח מוח ידוע, הופתע מעוצמת התרגשותו לנוכח "תפארתה של המלחמה", ומרטין בובר העלה על נס את המלחמה וטען שהיא חוויה תרבותית משחררת. ואלה רק מקצת האינטלקטואלים היהודים שנסחפו בלהט הפטריוטיות הגרמנית הלאומנית.
היחיד שירד לעומק האיוולת שבמלחמה היה התעשיין היהודי וולטר רנתאו. כששמע על פרוץ מלחמת העולם הראשונה, "חיוורון נורא התפשט על פניו". ואולם, חרף התנגדותו למלחמה נרתם רנתאו למאמץ הפטריוטי ולקח על עצמו את ניהולה של כלכלת החירום הלאומית. לימים יציינו היסטוריונים שונים כי אילולא רנתאו והפקידים המוכשרים שעבדו תחתיו, היתה גרמניה מתמוטטת בתוך חודשים אחדים.
12 אלף יהודים נפלו במהלך המלחמה, ויותר מ-7,000 מהם זכו לעיטורי גבורה – הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה.


1933 | אשליית ויימאר

הצלחתה של מהפכת 1918, שהפילה את המשטר המונרכי והמסואב בגרמניה, הפריכה את טענתו של לנין כי מהפכנים גרמנים לעולם לא יכבשו תחנת רכבת בלי לקנות כרטיסים תחילה.
ויימאר של גתה, ניטשה ושילר נבחרה לשמש ביתה של הרפובליקה הגרמנית החדשה, וסיסמאות המלחמה הפטריוטיות הוחלפו בנאומים חוצבי להבות שקראו לכונן חוקה המושתתת על עקרונות זכויות האדם.
ברפובליקה החדשה זכו היהודים סוף-סוף בשוויון מלא לא רק להלכה, אלא גם למעשה. ברגע אחד נפתח הסכר, וגל של אינטלקטואלים יהודים שטף את שדות ההשכלה. תורת היחסות של איינשטיין, הפילוסופיה של הוסרל וארנסט קסירר, התיאטרון של מקס ריינהרדט ועוד הם רק מעט מזעיר מתרומתם העצומה של היהודים באותה תקופה לתרבות האירופית.
ואולם, מתחת לפני השטח רחשו זרמים רוויים בפסולת אנטישמית. האינפלציה הדוהרת, האבטלה הגואה והכבוד הגרמני שנרמס בעקבות הסכמי השלום בתום מלחמת העולם הראשונה בוורסאי היו רבי עוצמה לא פחות ואולי הרבה יותר מאשליית הנאורות של ויימאר.
הקש האחרון היה המשבר הכלכלי החריף שפקד את גרמניה ב-1929, שבעקבותיו הצטרפו רבים מבני המעמד הבינוני למפלגות הימין הקיצוניות. היהודים הואשמו ש"תקעו סכין בגב האומה", וביום בהיר אחד מצאו עצמם משויכים לאחת משתי קבוצות – "הקפיטליסטים החזירים" או "הבולשביקים החזירים".
לימים יטענו היסטוריונים כי זרע הפורענות שממנו נבטה המפלגה הנאצית נטמן עוד בימי המהפכה הכושלת של 1848. תרבות המיליטריזם, הגזענות, התבוסה במלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי החמור דישנו והשקו אותו עד לשיא פריחתו ביום ה-30 בינואר 1933, אז מונה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה.





1939 | דמדומי הציביליזציה

ב-1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון והאנטישמיות התייצבה במרכז הבמה. לשנאה היה ריבון, והוא היה נחוש ומפלצתי. כדור השלג האנטישמי התגלגל וצבר עוד ועוד תומכים ומאמינים. בכיכר האוניברסיטה שבברלין נשרפו ספרים שנכתבו על-ידי יהודים. בשנת 1935 נחקקו חוקי נירנברג. ב-1938 התחולל ליל הבדולח – פרעות מאורגנות נגד היהודים. השואה עמדה בפתח.
הטכנולוגיה הישנה של הפוגרומים התגלגלה לטכנולוגיה חדשנית: מחנות השמדה. הקריאות לטבח יהודים בכיכר העיר הומרו בוועדות מכובדות שחבריהן ניסחו מסמכים רשמיים לצד הקינוח, עם כוס יין משובח. המיתוסים הישנים הומרו בתעמולה מתוחכמת שזיהתה את היהודים עם חרקים, מכרסמים וטפילים למיניהם.
יהודים רבים האמינו כי מדובר בעוד גל אנטישמיות שיחלוף במהרה, אך רבים אחרים הבינו כי הפעם מדובר במשהו אחר, שיטתי, מאורגן והמוני, והחלו לארוז את חפציהם לקראת הגירה (ראו טבלה עם נתונים על הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1933–1939).
ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה כ"יודנריין" (בגרמנית: נקייה מיהודים). עם המעטים שניצלו מן ההשמדה נמנו יהודים שנישאו ב"נישואי תערובת" לארים וקומץ יהודים ששרדו במחבוא בסיוע חסידי אומות העולם.
עליית הנאצים בגרמניה ושואת יהודי אירופה סתמו את הגולל על אחת הקהילות המרתקות והיצירתיות בתולדות העם היהודי. משבט נרדף של חנוונים, סוחרי בקר ורוכלים נודדים הפכו היהודים לקהילה משגשגת של סופרים, יזמים, משוררים, מוזיקאים, מדענים, מו"לים ופעילים פוליטיים, שהיו מבחינות רבות למוביליה של אירופה המודרנית. מלחמת העולם השנייה שמה לכל זה קץ.


הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1939–1933

מדינת היעד מספר המהגרים
63,000 ארצות-הברית
55,000 פלשתינה
40,000 בריטניה הגדולה
30,000 צרפת
25,000 ארגנטינה
13,000 ברזיל
5,500 דרום-אפריקה
5,000 איטליה
25,000 מדינות אחרות באירופה
20,000 מדינות אחרות בדרום אפריקה
15,000 מדינות המזרח הרחוק
8,000 אחרות
304,500 סה"כ



תחילת המאה ה-21
עם תום מלחמת העולם השנייה נותרו בגרמניה רק כמה עשרות אלפי יהודים, מהם יהודים עקורים ממקומות אחרים ומהם יהודים ששרדו את המלחמה. רבים מהם התעקשו ששהותם ב"ארץ הארורה" היא זמנית. ואולם, בראשית שנות ה-50 נשמעו קולות שקראו לפיוס עם החברה הגרמנית. הקהילות היהודיות, ובראשן קהילת ברלין, שוקמו, ובשנת 1967 היה מספר היהודים הרשומים בקהילה כ-26 אלף.
עם התפוררות המשטר הקומוניסטי בברית-המועצות פתחה ממשלת גרמניה את שערי המדינה בפני היהודים, וכ-104,000 יהודים, בעיקר מרוסיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות, היגרו אליה. נכון לראשית המאה ה-21, קהילת יהודי גרמניה היא השלישית בגודלה באירופה המערבית: כ-115 אלף יהודים מתגוררים בה, מהם כ-10,000 ישראלים. האוכלוסייה היהודית בגרמניה מורכבת מכ-90 קהילות יהודיות חדשות, הגדולה שבהן בברלין, ולאחריה בפרנקפורט ובמינכן.

לייפציג LEIPZIG

(במקורות יהודים: לייפסיק, ליפסק, ליפסיק)

עיר במרכז גרמניה, 170 ק"מ מדרום מערב לברלין. עד לסיום מלחמת העולם השנייה במדינת סכסוניה (SACHSEN); ועד לאיחוד גרמניה, באוקטובר 1990, עיר מחוז בגרמניה המזרחית.

הקהילה היהודית 


משערים שראשוני היהודים באו ללייפציג ממרזבורג (MERSEBURG) הסמוכה, שבה ישבו עוד במאה ה-10. בשנת 1248 התפרסמה תעודה מאת הדוכס היינריך הנאור (1288-1221) בשבח היהודים, שבחריצותם וכושרם המסחרי תרמו לפיתוח המסחר בלייפציג. במקורות יהודיים נזכרת קהילת לייפציג לראשונה ב"אור זרוע", שו"ת, של ר' יצחק בן משה מווינה בשנים 1285-1250. ר' יצחק דן בדין ודברים שהיה לחתנו, תושב לייפציג עם יהודי תושב העיר. מהתשובה מסתבר כי ליהודי לייפציג היה בית כנסת, תלמוד תורה וכי פרנסתם העיקרית היתה מעסקי כספים.

מספר היהודים בעיר הלך וגדל, הם התגוררו ברחוב היהודים, שהיה לו שער משלו. הרחוב היה בשולי העיר, מחוץ לחומה, סמוך לדרך המובילה מלייפציג למרזבורג. בתקנות יריד לייפציג משנת 1268 ניתנה ליהודים הגנה שווה כמו לכל הסוחרים, ויום השוק הוקדם עבורם משבת ליום ששי.

בימי המגיפה השחורה (1349) גורשו היהודים מלייפציג, אבל יכלו לחזור אליה כעבור זמן קצר. בשנת 1352 נזכר בית כנסת בעיר ובשנת 1359 הוזכרו בספר העיר (STADTBUCH) "רחוב היהודים" ו"קריית היהודים". ב-1364 היה במקום בית ספר יהודי (SCOLA JUDAEORUM) שבניינו שימש גם כבית כנסת.

היהודים היו חייבים לשלם דמי חסות, שתמורתם קיבלו הגנה לגופם ולרכושם, אבל מראשית המאה ה-15 נאסר עליהם לקיים תפילה בציבור בבית הכנסת.

בשנת 1430 גורשו היהודים מסאכסוניה, בכללם יהודי לייפציג, ונושלו מרכושם. באי הירידים היהודים הורשו לסחור בעיר, אך לא הותר להם להשתקע בה; הם באו, סחרו ויצאו. בזמן שהותם בעיר התפללו בקבוצות לפי מוצאם בבתים שמחוץ לתחומי העיר, או באותם חלקים בהם יכלו לשהות במשך ימי היריד. על כל יהודי הבא ליריד של לייפציג היה לשלם דמי חסות ולהציג "תעודת יושר" מטעם השלטונות. נאסר על היהודים לפתוח חנויות ברחובות הראשיים ולסחור בימי ראשון ובחגים הנוצריים. למרות הגזירות וההגבלות, היו בין באי הירידים ב-1659 כ-500-450 סוחרים יהודים. בשנת 1700 מעל לאלף ובשנת 1800 מעל לאלפיים. בשנת 1840 באו ליריד לייפציג 3596 סוחרים יהודים. בין השנים 1764-1668 נרשמו כ-82,000 סוחרים יהודים כבאי ירידי לייפציג; הם העבירו לקופות העיר והמחוז כ-720,000 טאלר. באי הירידים היהודים סחרו בבדים, בפרוות, בכותנה ומשי ובמצרכי מזון.

כעבור זמן הותר ליהודים לפתוח חנויות ברחובות ראשיים. הסוחרים הנוצרים ומועצת העיר התנגדו, והמחלוקת בין השלטון המרכזי לבינם נמשכה כמאה שנים וגרמה לגילויי אנטישמיות.

עם התפתחות המסחר הבינלאומי עלתה חשיבות הירידים בלייפציג וחלקם של היהודים בהם גדל והלך, בעיקר בזכות סוחרים יהודים מפולין ומרוסיה שהיו מראשי הקניינים בירידי לייפציג ואשר העלו את העיר למרכז לסחר פרוות.

רובע הבריהל (BRUEHL) הועמד לרשות היהודים ותוקנו תקנות המקילות על השתתפות סוחרים יהודים בירידים של לייפציג. סוחרים יהודים מרוסיה, פולין והונגריה היו פטורים מתשלום דמי החסות, ושילמו מכסים שווים לאלה שהוטלו על הסוחרים הנוצרים. עם זאת, ב-1799 עדיין היו שם התנכלויות ליהודים.

בתחילת המאה ה-19 שוב יכלו היהודים לקיים תפילה בציבור. וב-1810 ניתן היתר ליהודי ברודי שבאו ליריד להשאר ולסחור בעיר. כך נוצר הגרעין לקהילה היהודית החדשה בלייפציג.

עד 1815 שימשו את יהודי לייפציג בתי העלמין של קהילות דסאו (DESSAU ) והאלה (HALLE). ב-1815 נעתרה מועצת העיר לבקשה לפתוח בית עלמין יהודי ראשון בלייפציג והוא שימש את הקהילה עד 1864, שנה בה קודש בית עלמין חדש. בשנת 1928 קודש בית עלמין נוסף, והוא קיים עדיין. בית העלמין הראשון לא נשתמר.

ב-1831 פורסמה החוקה של מדינת סאכסוניה והיהודים תבעו שוויון זכויות. ב-1837 הם קיבלו רשות להקים קהילה מאורגנת, וכעבור שנה קיבלו זכות ישיבה קבועה במקום. בשנת 1838 ישבו בלייפציג 45,516 תושבים, מהם רק 162 יהודים.

עוד ב-1837 ניסה הרב הראשי של דרזדן, הרב זכריה פרנקל, להביא להקמת בית כנסת בלייפציג. אבל רק ב-1855, נחנך בלייפציג בית כנסת, הראשון שבו הותר לקיים תפילה בציבור. בית הכנסת נבנה בממדים שחרגו בהרבה מצורכי הקהילה הזעירה באותו זמן. הבית נועד לשמש גם את היהודים, שבאו לירידים במאות ובאלפים. בית כנסת זה, שכונה ה"טמפל", השתייך לזרם הליברלי, הנוטה לזרם הרפורמי. בשנות העשרים למאה העשרים הוקם בית הכנסת "עץ חיים", מייסדו היה חיים אייטינזון וכיהן בו הרב אפרים קרליבך.

הרב הראשון שכיהן בקהילה היה הרב ד"ר אדולף ילינק, מ-1848 ועד 1855, משנבחר להיות רבה הראשי של קהילת וינה באוסטריה. יורשו בלייפציג היה הרב אברהם מאיר גולדשמידט, שכיהן משנת 1858 עד 1886. ב-1887 נתמנה כרב ראשון של הקהילה הד"ר נתן פורגס שכיהן בתפקידו עד 1917. ב-1917 נבחר הרב ד"ר פליקס גולדמן לכהן כרב הקהילה. הוא היה מראשי היהדות הליברלית בגרמניה, ממייסדי הסוכנות היהודית וקרן היסוד. הרב ד"ר גולדמן התפרסם בחיבוריו המדעיים ובפרסומיו במסגרת מאבקו נגד האנטישמיות. הוא כיהן בתפקידו עד שנפטר ב-1934. סגנו וממלא מקומו לאחר פטירתו של הרב גולדמן היה הרב ד"ר גוסטב כהן, שהיה רבה האחרון של קהילת לייפציג לפני מלחמת העולם ה-II והשואה.

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 באו לעיר יהודים רבים מגליציה, מאזורים אחרים בפולין (שהייתה כבר מחולקת בין אוסטריה, רוסיה ופרוסיה) ומארצות אחרות במזרח אירופה. בתחילת המאה ה-20 היו בקהילה 6,000 נפש, ב-1910 היו במקום 9,728 יהודים, וב-1925 היתה לייפציג, הגדולה בקהילות סאכסוניה; היו בה 13,047 תושבים יהודים, בתוך אוכלוסיה כללית של 679,159 תושבים.

קהילת לייפציג קיימה במסגרתה האחידה חיים דתיים, אשר שיקפו במידה רבה את מוצאם של חבריה. מלבד ה"טמפל" ורבניו, שנימנו עם הזרם הליברלי ביהדות, הוקמו במרוצת השנים כמה בתי כנסת וחדרי תפילה של הזרם האורתודוקסי. ואחדים מהם נקראו על שמות ערי המוצא של באי הירידים, שהקימו חדרי תפילה כאלה טרם שהותר להם לשבת בעיר; כגון: וילנה, יאסי, ברודי למברג ועוד.

ב-1869 נוסד בעיר ארגון הקהילות של גרמניה בהנהגת מוריץ קוהנר ויעקב נאחוד. ההשתייכות לקהילת לייפציג היתה חובה לכל יהודי תושב העיר, בין שהיה בעל נתינות גרמנית, בין שהיה בעל נתינות זרה או מחוסר נתינות. לפי החוק של מדינת סכסוניה, נחשב כל פורש מהקהילה כפורש מן היהדות. על כן לא קמו בלייפציג ארגונים קהילתיים מחוץ לקהילה הרשמית האחידה, בניגוד לנהוג בארץ פרוסיה, שבה הותר לחרדים להקים קהילות חרדיות, שפרשו מן הקהילות הכלליות.

ראשוני הרבנים של קהילת לייפציג נימנו כולם עם הזרם הליברלי ביהדות. בין השנים 1905- 1902 היה רבם של האורתודוקסים ד"ר נחמיה נובל. רב אורתודוקסי רשמי ראשון היה הד"ר אפרים קרליבך. הוא כיהן קודם כמורה (1901) ואחר כך כרבה של אגודת "תלמוד תורה". בשנת 1917 הטילה הקהילה על הרב ד"ר קרליבך את האחריות על הרבנות האורתודוקסית, וב-1924 הוא נתמנה רשמית כרבה האורתודקסי של הקהילה לצד הרב ד"ר גולדמן, רבה הליברלי של הקהילה. עם עלייתו של הרב קרליבך לארץ ישראל ב-1935 נתמנה הרב ד"ר דוד אוקס כרבה האורתודוקסי של הקהילה, והוא כיהן בה עד "ליל הבדולח" בנובמבר 1938. גם הרב אוקס עלה לארץ ישראל.

מלבד הרבנים הרשמיים של הקהילה, כיהנו כמה רבנים מטעם אגודות ובתי כנסת. שניים מאלה נתמנו כדיינים מטעם הקהילה - הרב דוד פלדמן, שהוציא מהדורה של "קיצור שולחן ערוך" ובה ציוני מקורות, השלמות ואיורים, והרב משה רוגוזניצקי. שנייהם היגרו לאנגליה לאחר עליית הנאצים לשלטון (1933) וכיהנו בה כרבני עדות.

מרכז מסחר הפרוות נמצא בבריהל (BRUEHL), והיה ברובו בידי יהודים. שטח זה נמסר עוד בימי הביניים לרשות היהודים שבאו לסחור ביריד של לייפציג. במקום זה הקימו סוחרים מברודי ב-1763 בית כנסת לבאי היריד בפונדק ZUM BLAUEN HARNISCH "המגן הכחול" בתחילה פעל בית כנסת זה רק בתקופת הירידים.

היהודים קיימו סחר-חליפין, מכרו פרוות וקנו תוצרת מקומית, ולימים גם תוצרת תעשייתית. כל-כך גדול היה היקף המסחר, שידוע על סוחר יהודי שבא מפולין בשיירה של 40 עגלות עמוסות בפרוות.

בבריהל התפרסמו שני סוחרי פרוות יהודים: חיים אייטינגון (EITINGON) משקלוב שבא ללייפציג בסוף המאה ה-19, ויוליוס אריוביטש (ARIOWITSCH) מסלונים. עסקיו של חיים איטינגון הגיעו בשנות 1928-1926 למחזור בהיקף של 25 מיליון מרקים והיה בכך לאחד בתי המסחר המובילים בגרמניה.

מלבד סוחרי הפרוות היהודים בבריהל, העסיק ענף הפרוות יהודים כפקידים וכבעלי מקצועות כגון: ממיינים, גוזרים ותופרים. הם היו חלק ממעמד הפועלים היהודי שהיה קיים בלייפציג.

בלייפציג התפתחו בתי כלבו למסחר בבעלות יהודית - כמו אלטהוף, האחים יוסקה, הלד ואחרים. בית הכלבו אורי (URY) היה מקובל מאד על ציבור הפועלים בגלל מחיריו הנוחים.

בשנות העשרים הקימה משפחת האנס קרוך את הבניין הגבוה ביותר בלייפציג. אבי המשפחה פתח בנק בעיר.

עד מלחמת העולם הראשונה הפעילה הקהילה היהודית בלייפציג כ-48 קרנות לעזרת נצרכים, שצברו כמליון מרקים. באותה תקופה נפתחו גני ילדים, בית הבראה לילדים, בית תמחוי, שתי ספריות יהודיות, כעשרה ארגונים ותנועות נוער ומגרש ספורט של "בר-כוכבא".

ב-1928 יסד חיים אייטינגון בית חולים יהודי, לימים בית חולים לנשים. ב-1931 פתחה משפות אריוביטש בית אבות יהודי.

בית ספר יהודי בשם "בית ספר תיכון לבני ישראל", נוסד בלייפציג ב-1912 ושוכן בבניין נאה, שהוקם ברחוב גוסטב-אדולף. בית הספר הוקם בידי הרב קרליבך, שניהל אותו עד שעלה לארץ ישראל. בית הספר פעל עד לשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, עת שנהייה לאחד מ-40 "בתי היהודים" בעיר, שבהם רוכזו היהודים לפני שילוחם למחנות המוות. הבניין שרד ובשנות ה-90 של המאה ה-20 שימש כספרייה לעוורים.

הרב דוד פלדמן הקים "תלמוד תורה" בעיר וניהל אותו עד עליית הנאצים לשלטון. במוסד זה נתקיימו השיעורים בשעות אחר הצהריים.

בלייפציג, כבכל גרמניה, פעלו חוגים ואישים שהגו שנאה גלוייה ליהודים, ותבעו את ביטול זכויותיהם. הם פרסמו קבצים בעלי תוכן אנטישמי כבר בשלהי המאה ה-19.

אחד המבקרים ביריד של לייפציג היה משה מנדלסון שבמחצית השנייה של המאה ה-18 התפרסם בפעילותו לתיקון התדמית השלילית של היהודים בעיני הנוצרים. עם התפשטות האמנציפציה של היהודים בגרמניה, ניכרה השפעתה גם בלייפציג. ב-1839 התקבל לראשונה יהודי, יוליוס פירסט (JULIUS FUERST), כמרצה באוניברסיטה של לייפציג. פירסט הוציא לאור את הבטאון "אוריינט" - במה למחקרים וביקורות על הסטוריה וספרות יהודית. מספרם של האקדמאים היהודים באוניברסיטה של לייפציג גדל, היו ביניהם: פרופסור ישעיהו כאהאן - המרצה הראשון לספרות שלאחר תקופת המקרא, וגיאורג ויטקובסקי, גרמניסט ומומחה ליצירות גתה. פליקס מנדלסון-ברתולדי, נכדו של משה מנדלסון, יסד את הקונסרבטוריון (בית ספר גבוה למוסיקה) בלייפציג. הוא הביא את הפסנתרן והמורה איגנאץ מושלס (IGNATZ MOSCHELES). מוסיקאים אחרים, שראשית פרסומם בלייפציג, היו גוסטאב מאהלר וקורט וייל. כמו-כן התפרסמו בה שני מנהלי האופרה, אנג'לו נוימן וגוסטב ברכר. אדוארד פון זימזון כיהן כנשיא בית המשפט בלייפציג בין השנים 1891-1879.

ב-1898 עודד יועץ החצר, פרופסור אברהם אדלר, את הקמת בית הספר הגבוה הראשון למסחר בלייפציג. ב-1911 נוסד הסמינר הראשון לנשים בידי הנרייטה גולדשמידט, במימונו של הנרי הינריכסן (HINRICHSEN) מוציא-לאור של ספרי מוסיקה, שבשנת 1901 הקים את הספריה למוסיקה ובה 15,000 ספרים.

עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הצרה את צעדי היהודים בשטחי הכלכלה והתרבות של לייפציג. באחד באפריל 1933 הוכרז החרם הכלכלי על היהודים ואחרי-כן הוצאו יהודים מהמשרות הציבוריות, ופוטרו אמנים, מדענים, וסופרים.

ב-1935 נאסר על היהודים להשתמש בשירותים ציבוריים כגון ספריות ובריכות שחייה. באוגוסט 1935 גם נאסר עליהם להשתתף באירועי בידור ותרבות. ב-1937 בא הקץ על הוצאות הספרים היהודיות.

באוגוסט 1938 היו בקהילת לייפציג 10,800 יהודים, והקהילה הייתה השישית בגודלה בין הקהילות גרמניה.


תקופת השואה

ב-29-28 באוקטובר 1938 גורשו מלייפציג כ-5000 יהודים, גברים נשים וילדים, שמוצאם היה בפולין, בין שהייתה להם נתינות פולנית ובין שלא. הם הובלו ברכבות מיוחדות לגבול הפולני. ב"ליל הבדולח", ליל 10 בנובמבר 1938, נחרבו בלייפציג כל בתי הכנסת, מלבד בית הכנסת הברודאי שברחוב קייל ששכן בבניין מגורים, ואיתם גם בית הלוויות היהודי בבית העלמין החדש. לפני העלאת בתי הכנסת באש, החרימו אנשי הגסטאפו תעודות ומסמכים של הקהילה היהודית. כמו-כן בזזו את החנויות היהודיות, ואחר כך העבירו אותן לידיים "אריות". בעליו היהודי של אחד מבתי המסחר הואשם בהצתה לשם גביית דמי הביטוח וחוייב בתשלום הנזק שגרמה השריפה שהוצתה בידי הנאצים.

בתחילת 1942 התגוררו כאלפיים היהודים האחרונים, שנותרו בלייפציג ב"בתים יהודיים" מיוחדים. בהדרגה שילחו אותם הגסטאפו והס"ס למחנות ההשמדה. יותר ממחציתם שולחו למחנות בריגה, אחר כך שולחו רבים למחנה ההשמדה בלז'ץ. באמצע פברואר 1945 יצא המשלוח האחרון לטרזיינשטאט, ובו 55 איש, רובם הצליחו לחזור.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התחדשה הקהילה וב-28 באוקטובר 1945 נחנך מחדש בית הכנסת ברחוב קייל. היהודים שעזבו את לייפציג לפני השואה לא שבו אליה. בקהילה החדשה היו מעטים מבני לייפציג שעברו את המלחמה במקום וכמה ניצולי מחנות, לאו דווקא ילידי העיר.

ב-1977 החל שיתוף פעולה בין הקהילה לבין הכנסיות הפרוטסטנטיות במפגשים שמטרתם הבנת היהדות והנצרות ושיתוף הפעולה ביניהן.

ב-1986 היו בקהילת לייפציג 41 יהודים, ומספרם הלך ונתמעט.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

בשנת 2012 לפי הערכת הארגונים היהודיים , מנתה הקהילה כ - 1300 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . רב הקהילה הוא זולאט בלה ולקהילה יש בית כנסת ומרכז קהילתי ששופצו . קיים בקהילה מקווה , אוכל כשר , חנות למוצרים כשרים ומאפיה כשרה . לקהילה מחלקה סוציאלית ויש גן ילדים ובית ספר . בשנת 2007 הוקם מרכז תרבות המפעיל מגוון תכניות חברתיות - תרבותיות . בשנת 2005 נחנך מרכז תורני לסטודנטים יהודיים בסיוע קרן לאודר . בעיר מתקיימים מפגשי סטודנטים יהודיים ממנה ומהסביבה ולימודי יהדות . בשנת 2009 נפתח מרכז תרבות נוסף במקומו של בית האבות היהודי הישן . ייחודו בכך , שהוא מאפשר השתתפות גם לתושבים שאינם יהודים . בעיר יש שני בתי עלמין יהודיים , הישן שסגור והחדש יותר שפועל משנת 1927 ושופץ בשנת 1972 , כולל בית ההספדים . 

 

פוזנאן Poznan

(בגרמנית פוזן, במקורות היהודיים פוזנא)

עיר מחוז במערב מרכז פולין.


בעקבות חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18 הייתה פוזנאן באזור שבשליטת פרוסיה ונודעה אז בשמה הגרמני POZEN.

אחת הקהילות הוותיקות והחשובות ביותר בפולין-ליטא. כנראה מן המאה ה-13. במרכז העיר נמצא " רחוב היהודים " שסביבו גרו היהודים מימי הביניים .הרחוב מוביל מכיכר העיר צפונה .האזכור הראשון של היהודים הוא משנת 1367 , כאשר נשרף הרובע היהודי כוללבית הכנסת הראשון שהוקם באותה שנה .עלילת-דם במקום נזכרת בתעודה משנת 1399. כיובל שנים לאחר מכן נידלדל היישוב מחמת דליקה ולא התאושש אלא בעשור השני של המאה ה-16. אותה מאה הייתה תקופה של פריחה רוחנית ושגשוג חומרי וקהילת פוזנא נעשתה למרכז יהודי בפולין גדול, עם 3,000 נפש (%10 מכלל האוכלוסיה) ו-137 בתי עץ ואבן. רבניה, "חכמי פוזנא", היו גדולי הדור. עם זאת ניהלה מאבק בלתי-פוסק עם העירונים והכמורה המקומית, שביקשו להצר את רגלי היהודים ומידי פעם היו פרחי-כהונה ישועים מתנכלים לרובע היהודי; באחת ההתקפות האלה, בשנת 1577, נהרגו 20 מיהודי המקום. מסוף המאה ואילך תכפו הפורענויות. פעמיים נאלצו לנטוש את בתיהם מחמת דליקות קשות, רבים נמלטו מפני מגפה ולא חזרו. גבר עול המסים והקהילה שקעה בחובות (ולא פרעה אותם אלא באמצע המאה ה-19). עם חדירת סוחרים גרמניים משלזיה נתקפחה פרנסתם של היהודים, ולזאת נוספו רדיפות הישועים ומגיפות והמלחמה עם השוודים בשנות ה-50 של המאה. בקשת סיוע מקהילות גרמניה ובוהמיה (1674) הושבה ריקם. עם הירידה החומרית חלה הידרדרות בחיי התרבות והחינוך ורבו המדנים
בקרב ראשי הקהילה. המצב החמיר במאה ה-18 בסידרה של דליקות, מגיפות, פשיטות, שטפונות ועלילות- דם; ב-1759 הטיל הכובש הפרוסי מס כבד על הקהילה. נטל החובות העיק יותר ויותר ו- 3000 היהודים שבה (הפעם %40 מכלל האוכלוסיה), עניים מרודים וחדשים בעיר, נשחקו עד דק.

בחלוקת פולין (1793) סופחה פוזנאן לפרוסיה וסמכויות הקהילה צומצמו, על פי התחיקה היהודית בפרוסיה כולה. ילדי היהודים התחילו להתקבל לבתי-הספר היסודיים והתיכונים הכלליים, ותנועת ה"השכלה" וההתגרמנות גברה בקרב היהודים. מאמצי העיריה להגביל את מגורי היהודים לרובע המיוחד נכשלו; השלטון החדש החליט, מטעמי הגיינה, להרשות ליהודים להתישב בכל חלקי העיר בתנאי שלא יחרגו ממספר הבתים שהיה בבעלותם ברובע המקורי, וגם הותר להם לרכוש בתים של נוצרים. בתקופת הדוכסות הגדולה של ורשה (1807- 1813) בוטלה האמאנציפאציה והוטלו מסים חדשים וכשחזר השלטון הפרוסי פרצה מחלוקת בקהילה מסביב לבחירתו של ר' יעקב משה איגר לרב המקום, כיוון שיצא נגד תכנית המשכילים להחליף את ה"חדרים" ברשת בתי-ספר ולפתוח בית-מדרש למורים בעיר. (ה"חדרים" נסגרו רק כעבור 40 שנה). כדי להגביר את ההתבוללות ולהחליש את היסוד הפולני בעיר העניקו השלטונות זכויות-אזרח לבעלי ההשכלה הגרמנית ולוותיקי הקהילה; הרוב המכריע של האוכלוסיה היהודית (%85) המשיך במעמד של תושבים "נסבלים". ב- 1853 נבחרו היהודים לראשונה למועצת העיר והפולנים הפכו למיעוט בה. היחסים בין היהודים
והגרמנים השתפרו והלכו והקשרים עם קהילות פרוסיה וגרמניה התהדקו על חשבון הזיקה למזרח. בשנות ה-60 הגיעה האוכלוסיה היהודית ל-6,000 בערך ומצבה החומרי הוטב. הוקם בית- כנסת מפואר ובתקופה שבין 1914-1876 נערכו בפוזנאן ארבעה כנסים רבניים.

בפולין העצמאית, שקמה אחרי מלחמת העולם הראשונה, נתחדשו הרדיפות ויהודים רבים עזבו את העיר. בסוף שנות השלושים נשארו בפוזנאן פחות מאלפיים יהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה נמנו בפוזנאן רק 1,500 יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לפוזנאן כמה ימים אחרי פלישתם לפולין, בתחילת ספטמבר 1939. הם החרימו את בתי-הכנסת והפכו את בנייניהם לאורוות. רכוש יהודי נשדד, ויהודים פונו מבתיהם. בימים 12-11 בדצמבר אותה השנה גורשו יהודי פוזנאן לאוסטרוב לובלסקי ולמקומות אחרים בשטחי הגנראל-גוברנמאן.

מנובמבר 1939 ועד 1943 היו בעיר ובסביבתה מחנות עבודה ליהודים שהובאו ממקומות אחרים בפולין.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה ככל הנראה שבו יהודים לחיות בפוזנאן. לפי דו"ח הוועד היהודי בפולין מ-1947 נרשמו בפוזנאן בינואר 1946 224 יהודים (148 גברים, 76 נשים), ביוני אותה השנה היו שם 343 יהודים (208 גברים ו-135 נשים).

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

בשנת 2016 קיימת בעיר קהילה יהודית שכפופה ישירות לארגון הקהילות היהודיות בפולין ( 8 קהילות ) . הקהילה נוסדה בשנת 2001 ובראשה עומד שמעון מאיקובסקי ( Szymon Majkowski ) . צשרדי הקהילה נמצאים ברחוב פודמוקלה 11 ( Podmokla 11 ) .בקהילה כמה עשרות יהודים .

לקהילה בעבר היו כמה בתי קברות שחלק מהם נהרס ע"י הגרמנים בזמן המלחמה . בראשון נפתח במאה ה- 15 וכמה בהמשך . בקטע של בית קברות ששרד נמצא קבר של הרב המפורסם עקיבא אגר שנפטר בשנת 1761 . היה רב ראשי של העיר והמחוז וכן תלמודיסת ידוע .

בית הכנסת היחידי ששרד ופעיל הינו " בית הכנסת החדש " . שנמצא בכיכר עקיבא אגר . הוא שרד כי הגרמנים הפכו אותו בזמן המלחמה לבריכת שחיה לחיילים . בעבר היו בעיר גם " בית הכנסת הישן " ברחוב היהודים ובית הכנסת " נחמיה " , אך הם פורקו בשנת 1908 ע"י הקהילה היהודית ובמקומם נבנו " בית הכנסת החדש " ובית אבות .
בית-כנסת ורונקי, פולין, שנות ה-1910
בית-כנסת בברונקי,
פולין, שנות ה-1910
Lipschutz, Barukh Yitshak Ben Yisrael
Rabbi

Born in Wronki where his father was rabbi, he was appointed to succeed his father there but had to give up the appointment in view of the opposition of Rabbi Akiva Eger to an unmarried rabbi of 21functioning as religious leader of a community. He served as rabbi in Landsberg and then in Mecklenberg-Schwerin where the government wished to strengthen the Orthodox community against the Reformers. However, he had to resign because he was too firm in his religious decisions. Lipschutz thereafter lived in private first in Hamburg, then in Berlin. He edited and republished his father's famous commentary on the Mishnah and wrote an abstract of the Shulhan Arukh.
Lipschutz, Barukh Yitshak Ben Yisrael
Rabbi

Born in Wronki where his father was rabbi, he was appointed to succeed his father there but had to give up the appointment in view of the opposition of Rabbi Akiva Eger to an unmarried rabbi of 21functioning as religious leader of a community. He served as rabbi in Landsberg and then in Mecklenberg-Schwerin where the government wished to strengthen the Orthodox community against the Reformers. However, he had to resign because he was too firm in his religious decisions. Lipschutz thereafter lived in private first in Hamburg, then in Berlin. He edited and republished his father's famous commentary on the Mishnah and wrote an abstract of the Shulhan Arukh.