חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי טרוכנברוד- לוזישץ'

טרוכנברוד - לוזישץ' TRUCHENBROD - LOZISHT

(במקורות היהודיים: קהילות ט"ל)

שתי עיירות סמוכות זו לזו במחוז לוצק (LUCK), אוקראינה. בין שתי מלחמות העולם בגליל ווהלין בפולין.


בגבולות פולין נקראה טרוכנברוד בשם זופייבקה (ZOFJOWKA) ולוזישץ' בשם איגנטובקה (IGNATOWKA). העיירות שכנו כ-45 ק"מ ממערב לעיר רובנו (ROVNO) וכ-30 ק"מ ממזרח ללוצק (LOCK). בשנות השלושים למאה ה-19 בתחום המושב הרוסי בימי הצאר ניקולאי הראשון הקימו שתי הקהילות, אז טרוכנברוד ולוזישץ, קהילה יהודית משותפת.


זופייבקה, היא טרוכנברוד, נוסדה ב-1835, כשיהודים מביילורוסיה ומווהלין התיישבו על 7,000 דונם אדמה חקלאית שרכשו ממשפחת אצילים. ב-1865 קיבלו לבקשתם מעמד עירוני והמקום, אז טרוכנברוד, נעשה לעיירה. ב-1889 ישבו שם 1,200 יהודים.

בהתחלה התפרנסו יהודי המקום מחקלאות ועסקו גם בבורסקאות, במסחר זעיר ובמלאכה. בראשית המאה העשרים הוקם שם בית חרושת לזכוכית. בית החרושת הביא לפריחה כלכלית בעיירה ובסביבתה.

ב-1914, אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הורע המצב הכלכלי. גברים צעירים גוייסו לצבא ונפסק הסיוע שקיבלו משפחות בעיירה מקרוביהם בארצות-הברית. בסתיו 1915 התקרבה החזית למקום, קוזקים ששירתו בצבא הרוסי וכנופיות מקומיות של אוקראינים תקפו את היהודים ושדדו את רכושם; השתררו רעב ומחסור. יהודי המקום התארגנו להגנה עצמית, ובינתיים נכבש האזור בידי האוסטרים. למרות הקפדת שלטונות הכיבוש האוסטרים על תנאי תברואה נאותים, פרצה מגיפת טיפוס ורבים מיהודי טרוכנברוד נפטרו. גברים יהודים בני 60-15 הוצאו לעבודות כפייה. כומר אוסטרי וכמה קציני צבא פתחו בית ספר בעיירה ולימדו את הילדים גרמנית. כעבור כתשעה חדשים נסוגו האוסטרים והרוסים חזרו לעיירה. בעת מהפכת 1917 נמנעו פגיעות ביהודי המקום בזכות הגנה עצמית יהודית מאורגנת. בתום מלחמת העולם הראשונה נכללו זופייבקה ואיגנטובקה בשטח פולין העצמאית.

בעיירה היו שבעה בתי כנסת, ארבעה מהם של חסידים. הרב הראשון שכיהן במקום היה ר' איצי וולף וייסמן. בימי כהונתו של ר' ברוך זאב בייגל, שהחלו ב-1910, בחרו לעצמם חסידי ברזנה רב משלהם, ר' משה בידר פרלמוטר, הוא נפטר במגפת הטיפוס ב-1916 ואחריו כיהן ר' גרשון וייסמן לצידו של ר' בייגל עד שניספו שניהם בשואה.

חדר מתוקן נוסד בעיירה ב-1910 והתקיימו שעורים למבוגרים ללימוד כתיבה ביידיש וברוסית. ב-1912 נפתח בית ספר עברי שלימדו בו לימודי קודש וגם רוסית. בית ספר זה נסגר ב- 1914.

ב-1922 נפתח למשך ארבע שנים בית ספר עברי מרשת "תרבות", לידו פעל גן ילדים. אחר כך נפתח בעיירה בית ספר פולני ממלכתי שרוב מוריו ורוב תלמידיו היו יהודים. לימודי קודש נלמדו במסגרת פרטית. זמן מה פעלה גם ישיבה בזופייבקה.

בשנת 1921 ישבו בזופייבקה 1,531 יהודים ו-18 גויים. כלכלת זופייבקה שוקמה במהירות בפולין העצמאית שאחרי מלחמת העולם הראשונה. מפעלי הבורסקאות הכניסו מכונות לעבודה ועשר מחלבות של כ-500 פרות שיווקו את החלב ומוצריו לערי הסביבה. בעקבות המשבר הכלכלי של שנות השלושים ותמיכת ממשלת פולין בקואופרטיבים פולניים שוב נפגעה פרנסת היהודים.

פעילות ציונית התחילה במקום עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, כשב-1908 נוסדה שם "אגודה ציונית". אחרי המלחמה נפתחו בעיירה סניפי כל התנועות הציוניות ורוב תנועות הנוער, הפעילות ביותר היו "החלוץ" ו"בית"ר". התקיימו הכשרות לעלייה במקום ועד 1939 עלו 45 משפחות לארץ ישראל, רובן של חקלאים. בסתיו 1938 התקיים בזופייבקה הקורס הראשון של מפקדי האצ"ל בפולין. ב-1934 נוסד סניף של "הנוער הציוני". כן פעלה במחתרת קבוצה של קומוניסטים.


איגנטובקה, היא לוזישץ', נוסדה ב-1838 כמושבה חקלאית יהודית. ב-1897 ישבו שם 567 יהודים ולהם 2,800 דונם אדמה. מספרם גדל ובראשית המאה העשרים הגיע ל-1,204.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נפגעה איגנטובקה ולאחריה מקצת היהודים עזבוה (רובם למושבות הברון הירש בארגנטינה). אחרי המלחמה שוקמו המשקים שנפגעו בעזרת הג'וינט ובעזרת "אורט", שנציגו לכל האזור ישב במקום.

פרנסת היהודים הייתה בעיקר על משק החלב; מוצרי חלב שווקו לערים הגדולות. כן הייתה שם טחנת קמח גדולה ובתי מלאכה של בורסקאים.

בפולין בין שתי מלחמות העולם הייתה איגנטובקה קהילה עצמאית. כיהנו בה שני רבנים: ר' זלמן שוסטר ור' שמעון גולדשטיין. בשנות העשרים היו שם שני בתי כנסת. יהודי המקום היו רובם ככולם חסידים.

פעילות ציונית בין שתי מלחמות העולם הייתה מרוכזת בזופייבקה השכנה. שם היו גן ילדים ובית ספר עברי, ספרייה וסניפי התנועות הציוניות. רוב הנוער באיגנטובקה השתייך לתנועת הנוער בית"ר שפתחה את סניפה במקום ב-1932. הכשרות חקלאיות של בית"ר ושל "החלוץ" באו לאיגנטובקה מרחבי פולין. בשנות העשרים עלו כמה יהודים מאיגנטובקה לארץ ישראל.

ב-1921 נימנו במקום 577 יהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בזופייבקה כ-2,000 יהודים ובאיגנטובקה ישבו 900.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה הנאצית לברית המועצות עברו שטחי מזרח פולין, ווהלין בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

עם כניסת הסובייטים עברה את הגבול לוילנה קבוצה של כ-20 צעירים חברי תנועות הנוער הציוניות, רובם חברי בית"ר. ב-1941 הם הצליחו להגיע לארץ ישראל ורובם הצטרפו לתנועת לח"י. בימי השלטון הסובייטי התיישבו בזופייבקה פליטים יהודים מפולין הכבושה ומספר תושבי העיירה עלה ל-3,500. מספר היהודים באיגנטובקה עלה אז ל-1,200.

ב-22 ביוני 1941 תקפו הגרמנים את ברית המועצות. זופייבקה ואיגנטובקה נכבשו בסוף יוני; הגרמנים מינו ממשל אוקראיני על האזור והקימו משטרת עזר של אוקראינים ("שוצמנים"). בימים הראשונים לכיבוש נרצחו יהודים ורכוש יהודי חובל ונשדד במהלך פרעות של כפריים אוקראינים. שוב נתארגנה הגנה עצמית יהודית.

בראשית יולי מינו הגרמנים יודנראט (מועצת יהודים מטעם) והיהודים חוייבו בעבודות כפייה בחקלאות ובבתי החרושת המקומיים ששירתו עתה את הגרמנים. 50 יהודים מזופייבקה נשלחו לעבוד בתחנת הרכבת בעיירה קיוורצה (KIWERCE) והיו נתונים להתעללות שומריהם הגרמנים והאוקראינים. בסתו 1941 הוחרמו המשקים החקלאיים שבידי היהודים והוחרמו מהם פרוות, בגדים חמים אחרים וחפצי ערך. היהודים נדרשו לשלם דמי כופר של מאות רובלים. ד"ר קלינגר, יהודי שהתחזה לגרמני בן המקום ("פולקסדוייטש"), קשר קשרים עם ההנהגה הגרמנית והביא להעסקת יהודים בייצור תיקים ומגפיים לגרמנים, העבודה נעשתה בעיירה ומנעה שילוחים לעבודות כפייה. זהותו של ד"ר קלינגר נתגלתה והוא נרצח בידי שוטרים אוקראינים.

בי"א באב תש"ב, 25 ביולי 1942, הועברו יהודי איגנטובקה לזופייבקה, שם רוכזו יהודי זופייבקה ויהודי הסביבה במרכז העיירה; בעלי מקצועות נדרשים ומשפחותיהם הועברו לאזור סלישצ'ה (SELISHCHE) הסמוך. נפוצו שמועות שהגרמנים מתכננים לרצוח את היהודים שנותרו בזופייבקה. יהודים ניסו לברוח ליערות ונורו בידי שוטרים אוקראינים שסיירו לשם כך בעיירה. ב-י"ד באב תש"ב (27 ביולי) התקיימה האקציה (פעולת חיסול). ה"שוצמנים" הביאו משאיות לעיירה, השליכו לתוכן את הילדים והצעידו בעקבותיהן את שאר היהודים ליער, לעבר בורות שנחפרו ליד הכפר יארומליה (YAROMLA). שם נרצחו היהודים ביריות ונטמנו בקברי אחים.

באקציה השנייה, ביום הכיפורים תש"ג, 2 בספטמבר 1942, נרצחו גם היהודים שישבו בסלישצ'ה ויהודים ששבו מהיער לתפילת החג. בעת חפירת הבורות תקפו כמה יהודים את שומריהם הגרמנים והאוקראינים באתים שבידיהם, במאבק הצליחו כמה יהודים להמלט ליער.

בעיירה נותרו רק כמה עשרות יהודים, מבין אלה שהכינו מוצרי עור עבור הגרמנים. באקציה שלישית בדצמבר 1942 נרצחו גם הם. עשרה יהודים ששימשו את הגרמנים כמנהלי עבודה והושארו בחיים עוד זמן מה, נכלאו בבית הכנסת בזופייבקה ונספו כשהוצת בית הכנסת. העיירה הוכרזה "יודנריין" (נקייה מיהודים).

עוד לפני האקציות התארגנו בני נוער יהודים להתנגדות והחלו באיסוף נשק. בספטמבר 1942 הקימו בסיס ביער סמוך ונסתייעו בקומוניסטים אוקראינים. הצטרפו אליהם יהודים שברחו במהלך האקציות והם קיימו קשר עם ארגונים של פרטיזנים סובייטים. בנובמבר 1942 עברה הקבוצה לצפון מזרח ווהליו ופעלה באוגדת קובפאק של הפרטיזנים הסובייטים. 64 פרטיזנים יהודים שיצאו מזופיובקה הצטרפו גם הם ליחידות פרטיזנים שפעלו בשטח.


בפברואר 1944 שוחררו זופייבקה ואיגנטובקה בידי הצבא האדום. היהודים לא שבו אליהן, רכושם נשדד ובתיהם פורקו בידי אוקראינים.

באוגוסט 1992 הוקמו במקום מצבות לזכר יהודי קהילות ט"ל שנרצחו בידי הנאצים ועוזריהם. המצבות הוקמו בידי משלחת מישראל של יהודים יוצאי המקום. בשטח שבו שכנו בעבר שתי העיירות נמצאו שדות חיטה ותירס, לעיירות לא נותר זכר.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
181247
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
WEISMAN, WEIZMAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.שם משפחה זה נגזר ממילה המתארת תכונה פיזית.

הפירוש המילולי של השם וייסמן בגרמנית הוא "איש לבן". בתור שם משפחה אפשר שנובע מכינוי אישי של אנשים עם שיער או זקו לבן או עור בעל גוון בהיר.

בחלק מן המקרים וייסמן הוא טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

אפשר ששם משפחה זה קשור בשמות של עיירות וערים במרכז ובמזרח אירופה, ביניהן וייסנברג / ויסמבורג באלזס, מזרח צרפת; וייסוייל בבאדן, גרמניה; שטולווייסבורג / סקשפהרוואר במרכז הונגריה; ווייסנבורג / אלבה יוליה בטרנסילבניה, מרכז רומניה.

גרסאות אחדות, כמו וייסבקר, שפירושו המילולי הוא "אופה (של לחם) לבן", הן שמות שנגזרו מעיסוקים ואפשר שבמקור אומצו ע"י אופים וטוחנים שמלאכתם הייתה קשורה בקמח "לבן". כשם משפחה יהודי וייס מתועד בשנת 1197 בעיר וירצבורג, גרמניה, עם שמואל וייס שהיה ידוע גם בשם אלבוס. וייסווסר מתועד בשנת 1678; וייסויילר בשנת 1687; וייקופף ב-1690; וייזויילר ב-1700; וייסל ווייסליץ ב-1711; וייבורג במאה ה-18; וייס וויסנבורגר ב-1808; וייסקופף ב-1891 וויססקוף ב-1954. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי וייסמן כוללים במאה ה-20 את סיימור ס. וייסמן, מנהל של ארגון אמריקאי; ואת המשפטן הישראלי יואש וייסמן. מרדכי וייסמן (נולד בעיירה ראדז'יקוב, גליציה, בשנת 1908) נהרג ב-13 במאי 1948, יומו הראשון של מלחמת העצמאות של ישראל.
HIRSCH, HIRSH, HERSCH, HIRSCHMAN, HERSCHMAN, HERSHON, HIRSCHKO, HERSHKE

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

השם הגרמני הירש שפירושו "צבי" / "אייל" הוא כינוי גרמני / יידיש נפוץ של השם המקראי נפתלי, אשר מתואר בברכת יעקוב כ"אילה שלחה" (בראשית, מ"ט,כ"א). השם העברי צבי והתרגום שלו לשפות שונות הפכו לכינוי המסורתי של השם המקראי נפתלי.

כאשר היהודים אימצו שמות משפחה קבועים, רבים בחרו בפטרונימים שנגזרו מהשם הפופולרי ה ירש והגרסאות שלו. המינהג של מתן שמות פרטיים על פי שמות של בעלי חיים נובע מ"ברכת יעקוב" בתנ"ך (בראשית, מ"ט). סיבה נוספת הייתה כרוכה באמונה העממית שע"י מתן שם של חיה עוצמתו והאנרגיה של החיה תעבור אל הילד כמקור של כח ובריאות.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי הירש והגרסאות שלו כוללים את הברון מוריס דה הירש (1896-1831), הבנקאי והנדבן הגרמני אשר ייסד את החברה להתיישבות יהודית והתומך היהודי הראשון בתוכנית להתיישבות יהודית המונית בארץ ישראל; את הפתולוג הגרמני אוגוסט הירש (1894-1817); את הרופאה הגרמנית רחל הירש (1953-1870); את דמוגרף, הפובליציסט ומנהיג מפלגת ה"בונד" פסח ליבמן הרש (1955-1882) אשר נולד בליטא; את החזן יליד אוקראינה מרדכי הרשמן (1940-1888); את הרופא האמריקאי שלום ז. הירשמן, בן המאה ה-20; ואת המשורר היידיש יליד פולין הרש דניאלביץ (1941-1881), אשר התפרסם בשם העט הרשלה. השם הרשמן מתועד עם הרב אברהם מ. הרשמן, אשר חי בארה"ב בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
PERLMUTTER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). פרלמוטר היא מילה גרמנית שפירושה "צדפת הפנינים". אפשר ששם משפחה זה נגזר מעיסוק ואומץ ע"י יצרן או סוחר בחפצים שעוטרו בצדפת הפנינים. במקרים מסויימים כשם משפחה יהודי פרלמוטר הוא מטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה. השם הפרטי פרל, שפירושו "פנינה", הוא שם מקביל לשם העברי מרגלית וכולם היו נפוצים מאד בכל קהילות ישראל.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי פרלמוטר כוללים את הצייר ההונגי איז'אק פרלמוטר (1932-1866) והרופא האמריקאי אירוין פרלמוטר בן המאה ה-20.
BEIGEL

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).

בייגל הוא אחד הכינויים שציינו אופים. מספר גרסאות של שמות כמו בקר המתייחסים למלאכת האפייה נגזרו מנוטריקונים (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) . "בני קדושים" או "בני קדושים רבנים". אחרים קשורים בשם הפרטי העברי ברוך. הדמות המקראית ברוך בן נריה היה סופרו וידידו של ירמיהו הנביא. ברוך הפף לשם פרטי ווטיבי נפוץ בכל קהילות ישראל בתפוצות ושימש בסיס לשמות משפחה רבים. בקר מתועד בשנת 1260 בקולן, מערב גרמניה, באק ב-1495 במינסטר, מערב גרמניה, עם מאיר באק; בק ב-1668 בפראג, בוהמיה, עם שמואל בק; ובאקאופן, שפירושו המילולי בגרמנית הוא "תנור אפיה", בשנת 1677 עם סרלה באקאופן מפראג.

בקר תורגם לפקרסקי בשפות הסלביות וברויטמן ביידיש, שפירושו המילולי "איש הלחם". שמות נוספים הקשורים במלאכת האפייה כוללים את בולקה וזמל שמשמעותן "לחמניה" ביידיש, ומצה, שם שמתייחס למצות של פסח.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי בייגל כוללים את הכלכלן יליד פולין רודולף בייגל (1915-1844), מחברו של ספרי לימוד בתחום הכלכלה. במאה ה-20, בייגל מתועד כשם משפחה יהודי עם גרטה בייגל, עורכת כתב עת צרפתי-אנגלי; ואת סטפני בייגל, ילידת אוסטריה, אשר גורשה מצרפת למחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ בספטמבר 1942.

רובנו ROVNO

(בפולנית ROWNE, במקורות היהודיים רובנה, באוקראינית ריבנה)

עיר במערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בחבל ווהלין בפולין.


על יהודים במקום ידוע מתעודות מן המאה ה-16. היישוב היהודי גדל לאחר שעברה העיר לרשות הנסיכים הפולנים לבית לובומירסקי (1723) שעודדו כניסת יהודים והקמת מוסדות קהילתיים כחלק מתכנית פיתוח כללית. עם חלוקות פולין בסוף המאה ה- 18 עבר האזור לשליטת רוסיה הצארית, ואחרי מלחמת העולם הראשונה היה בתחומי פולין העצמאית.

מ-2,150 נפש בקירוב בתחילת המאה ה-19 גדלה אוכלוסיית היהודים ברובנה ל-13,780 בסוף המאה (%56 מכלל האוכלוסיה). ברוסיה הצארית שכנה רובנה בקירבת הגבול עם גאליציה (אזורי דרום פולין שעברו עם החלוקה לשליטת אוסטריה) ונעשתה מרכז לאספקה צבאית ולימים צומת רכבות חשוב. באביב 1919 סבלה הקהילה מכנופיות האוקראינם של פטלורה. במיפקד 1921, בפולין העצמאית, נמנו ברובנה 21,700 יהודים (%71 באוכלוסיית העיר).

קבוצת "חובבי ציון" התארגנה ברובנה ב-1884. ותחת השלטון האוקראיני הקצר בשנים 1920-1918 שכן ברובנה המרכז הציוני לווהלין ולפודוליה כולה; צירים מרובנה השתתפו בכל הקונגרסים הציוניים. סניף ה"בונד" במקום הוקם ב-1903. השכלה עברית ניתנה ברשת של מוסדות חינוך, החל ב"חדר המתוקן" וכלה במוסדות "תרבות" לדרגותיהם; סניף "תרבות" (1919) נעשה למרכז הרשת בווהלין. עד 1921 פעלו גם שני בתי-ספר ביידיש. בשנים 1939- 1924 הופיע ברובנה השבועון "וואלינער לעבען".

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו ברובנה כ-28,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברה רובנה, ככל שטחי מזרח פולין, לשליטת ברית המועצות. הארגונים היהודיים פורקו, עסקני ה"בונד" והמפלגות הציוניות נאסרו ובתי-הספר העבריים נסגרו. הגיעו פליטים רבים ממערב-פולין, ורובנה נעשתה מוקד חשוב לפעולה ציונית במחתרת; דרכה נמלטו רבים לווילנה ולעבר רומניה והונגריה בדרום.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (21 ביוני 1941) נפלה רובנה לידי הגרמנים ב-29 ביוני 1941, ובו ביום נרצחו 300 יהודים; עד נובמבר עלה מספר החללים לאלף ומעלה. הוקם "יודנראט" בראשות ד"ר ברגמן, מנהל לשעבר של התיכון היידי. אחד מחברי ה"יודנראט", ליאון סוחארצ'וק, שלח יד בנפשו. ב-6 בנובמבר נרצחו בחורשת סוסנקי 18,000 יהודים, האחרים נכלאו בגיטו. ביולי 1942 הוצאו להורג 5,000 יהודים ביאנובה דולינה.

צעירים מרובנה השתתפו בקבוצות פארטיזאניות וסייעו בשחרור העיר בפברואר 1944. אחרי המלחמה התרכזו בשטח שמסביב לבית-הכנסת הגדול כאלף משארית הפליטה, מהם מאה תושבי העירלשעבר; רובם התפזרו למקומות אחרים.

ב-1957 הפכו את בית-העלמין לגן ציבורי. בית הכנסת האחרון שפעל נסגר בפקודת השלטונות ב-1959. בניין בית-הכנסת הגדול נעשה למועדון ספורט. בסוף שנות השישים ישבו ברובנה כ-600 יהודים.

הקהילה היהודית בריבנה בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1996, מנתה הקהילה היהודית כ- 600 נפש.
בעיר יש קהילה יהודית, המפעילה בית כנסת וחדרים לשימוש הקהילה.
בית כנסת נוסף בעיר הינו בהנהלת נציג חב"ד, הרב שניאור שניאורסון. במקום יש מרכז חסד וגן ילדים. כמו כן, בעיר קיים מרכז תרבות המפעיל בית ספר של יום ראשון, תוכנית נעל"ה של הסוכנות היהודית וכן מחנות קיץ. מרכז חסד נוסף בעיר פועל בהנהלת גנדי פריימן מארגון "חסד אושר".
כתובת בית הכנסת: רחוב שקולניה 38

http://fjc.ru/centers/ukraine/rivne/

וילנה

וילנה (בליטאית וילניוס Vilnius, בפולנית וילנו Wilno , ברוסית וילנה Vilna , ביידיש וילנע), בירת ליטא. משנת 1323 בירת דוכסות ליטא. בין שתי מלחמות העולם עיר מחוז בפולין. בשנים 1940-1991 בירת ליטא הסובייטית. בקרב יהדות מזרח אירופה, בעיקר בתקופת העת החדשה, נקראה ירושלים דליטא.


ראשית הקהילה היהודית

המסמך הראשון המעיד על קיומה של קהילה יהודית מאורגנת בווילנה הוא משנת 1568, ובו מחוייבת הקהילה במס זכות הצבעה. בפברואר 1633 קיבלו יהודי וילנה כתב פריבילגיות, שהתיר להם לעסוק בכל ענפי המסחר, בזיקוק שיכר, ובכל המלאכות שלא היו מאוגדות בגילדות. לעומת זאת הגביל הכתב את מגורי היהודים בעיר לאזורים מסויימים. במחצית הראשונה של המאה ה- 17 הצטרפו לקהילה יהודים מפראג, מפרנקפורט ומעיירות בפולין. בין המהגרים היו מלומדים ואמידים. באותה תקופה נמנו בווילנה כ- 3,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 15,000 תושבים. באותה תקופה כבר היתה הקהילה מרכז יהודי חשוב, אך רק ב- 1652 קיבלה מעמד של "קהילה ראש בית דין" במסגרת הארגונית של "ועד ליטא". בימי המרד נגד רוסיה, ב- 1794, השתתפו כמה יהודים מווילנה בקרבות לצד פולין, וה"קהל" תמך במשתתפים במרד בתרומות. בכל זאת, אחרי כיבוש העיר על ידי הרוסים, השתפר מצבם של היהודים בתחומי המסחר והמלאכות בעיר.


וילנה - מרכז של לימוד תורה

כבר בתחילת המאה ה- 17 היתה וילנה מרכז של לימודים רבניים. בין המלומדים ילידי וילנה הדינים יהושע השל בן יוסף ושבתאי הכהן. באמצע המאה ה- 17 כיהן ברבנות משה בן יצחק יהודה לימה. במחצית השנייה של המאה ה- 17 ובתחילת המאה ה- 18 פעלו בווילנה המלומדים רבי משה, הקרוי קרמר, וחתנו יוסף, מחבר "ראש יוסף", חיבור הלכתי ואגדי; רבי ברוך כהנא, הידוע כברוך חריף; הבלשן עזריאל ושני בניו ניסן ואלישע, וצבי הירש קאידנובר. מאמצע המאה ה- 18 היתה לאישיותו ולפועלו של אליהו בן שלמה זלמן, "הגאון מווילנה", השפעה מכרעת על יהדות וילנה ועל חיי הרוח שלה. לגאון מווילנה היו תלמידים וממשיכים רבים, וכך נוצר בווילנה מרכז דתי ורוחני בעל השפעה עמוקה על היהדות כולה, בעיקר בתחומי ההלכה והקבלה.


ההתנגדות לחסידות

בסוף המאה ה- 18, בהשפעתו של הגאון, נהיתה וילנה למרכזו של הזרם הקרוי "מתנגדים", אשר לו אורח חיים ולימוד תורה מובהקים, ולמעוד ההתנגדות לחסידות. ב- 1772 פירק ה"קהל" את קהילת החסידים שקמה בווילנה, והוציא נגדם איסור ונידוי.

במשך כל ימי חייו אחז הגאון מווילנה בהתנגדותו החריפה לחסידות. למרות זאת, נוצרו בווילנה קבוצות חשאיות של חסידים. מ- 1790 מצאו החסידים תומכים בקרב חברי ה"קהל". ב- 1798 אסר השלטון הרוסי על "קהל וילנה" להטיל קנסות או עונשים על עבירות דתיות. כאשר מנהיג החסידים שניאור זלמן מליאדי הוסגר לשלטונות ונכלא, נכלאו גם 22 חסידים מווילנה והסביבה, ושוחררו לאחר מכן.

זקני ה"קהל" והדיינים פוטרו מכהונתם ב- 1799, וספרי החשבונות של ה"קהל" נבדקו. ה"קהל" החדש, שניהל את ענייני הקהילה במשך שנה, נבחר מקרב החסידים. אחר כך התפייסו שתי הקבוצות, ונבחר "קהל" חדש , שכלל נציגים חסידים ומתנגדים. החסידים הורשו לפעול במסגרות קהילתיות משלהם.


המאה ה- 19

גם במאה ה- 19 המשיכה וילנה להיות מרכז ללימוד תורה. כמעוז חשוב של ההשכלה, משכה אליה גם סופרים עבריים רבים. כאשר החלה הממשלה במדיניות ה"רוסיפיקציה" של היהודים, נהפכה וילנה למרכזה של פעילות זו. בשנת 1842 נשלח לשם מקס ליליינטל במטרה לעודד ייסוד בתי ספר מודרניים, וב- 1847 נוסד בווילנה סמינר לרבנים במימון ממשלתי.

בשנת 1861, תחת שלטונו של אלכסנדר הראשון, הוסרה המגבלה על מגורי יהודים לרחובות מסוימים בעיר. באותה תקופה, החלו ראשוני הסוציאליסטים היהודים ברוסיה בפעילותם, במסגרת הסמינר לרבנים, ביניהם אהרון שמואל ליברמן וחבריו. בשנת 1881 התרחשו פרעות אנטי יהודיות. כנופיות של חיילים תקפו חנויות יהודיות. הקצבים היהודים התארגנו להתנגדות, והסגירו את הפורעים למשטרה.

במפקד של 1897 נמנו בווילנה 63,831 יהודים, שהיוו כ- 42 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר. הצפיפות והאבטלה הגוברת הביאו להגירה רבה, לארצות הברית, לדרום אפריקה, וגם לארץ ישראל.


וילנה - מרכז של פעילות פוליטית יהודית

בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 וילנה נהיתה למקום מפגשם ופעילותם של סוציאליסטים יהודים. בשנת 1895 נערכה בה ועידה של סוציאל-דמוקרטים יהודים, וב- 1897 נערך בה כנס הייסוד של מפלגת הבונד, שמרכז פעילותה היה בווילנה. בתחילת המאה ה- 20 נהיתה וילנה גם למרכז התנועה הציונית ברוסיה, ובה שכן המשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה בשנים 1905-1911. ועידותיהם של "חובבי ציון" נערכו בווילנה. ב- 1903 ביקר בעיר תיאודור הרצל, וזכה לקבלת פנים נלהבת. גם למפלגת פועלי ציון היה מטה בווילנה לזמן מה. שמריהו לוין, ממנהיגי הציונים, נבחר כנציג וילנה ב"דומה" (הפרלמנט הרוסי). תחת הנהגתו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי התארגנו בווילנה גם חוגים אורתודוכסים, ואחר כך התאחדו עם מפלגת "אגודת ישראל". בנוסף למרכז פוליטי, היתה וילנה גם מרכז תרבותי בו פרחה הספרות העברית והיידית.


המחצית הראשונה של המאה ה- 20

בימי מלחמת העולם הראשונה היתה וילנה נקודת מעבר ומקום מקלט עבור פליטים יהודים מהסביבה. תחת כיבוש גרמני שחוקק חוקים מפלים נגד היהודים, ידעו מחסור במזון ותנאים קשים והולכים.

גם אחרי המלחמה, נמשכה המצוקה. המאבק בין הפולנים לליטאים על השלטון בווילנה בשנים 1919-1920 גרם לחילופי שלטון תכופים. בחודש אפריל 1919 נטבחו בווילנה 80 יהודים על ידי יחידות פולניות.

בתקופת מלחמת האזרחים (1922-1939) עסקו יהודי וילנה בפעילות חברתית ותרבותית פורה וענפה. באותן שנים נוסדה רשת בתי ספר יסודיים ותיכוניים, בהם שפת הלימוד או השפה הראשית היתה עברית, וכן סמינרים למורים בשפה העברית או ביידיש, ובתי ספר למסחר. וילנה היתה מרכז עולמי לתרבות היידיש. מכון המחקר YIVO ליידיש ולתרבותה (כיום בניו- יורק), נוסד בווילנה ב- 1924.


תקופת השואה

מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1939, פלשה רוסיה הסובייטית לווילנה, ומסרה אותה לידי ליטא. פליטים יהודים מפולין, בה היו אזורי כיבוש גרמני ואזורי כיבוש רוסי, מצאו בווילנה מקלט. ביוני 1940 סופחה ליטא לברית המועצות. השלטונות הסובייטים סגרו מוסדות תרבות ומשרדים יהודים וציונים. העיתונות היידית כולה הוחלפה בגופי עיתונות של המפלגה הקומוניסטית. יהודים רבים, ציונים, בונדיסטים ו"בורגנים", הוגלו לפנים השטח הסובייטי, שם הוחזקו רבים מהם במחנות מעצר.

הגרמנים נכנסו לווילנה ב- 24 ביוני 1941, והתקבלו על ידי האוכלוסייה הליטאית בפרחים ובתרועות שמחה. מיד החלה רדיפתם של יהודי וילנה, כ- 80,000 במספר. עוד לפני שנתחם הגטו, נרצחו כ- 35,000 יהודים בפונאר. בינואר 1942 התאחדו כל הארגונים הפוליטיים היהודיים והקימו ארגון לוחם בשם "הארגון הפרטיזני המאוחד" (FPO), בפיקודם של יצחק וויטנברג, יוסף גלזמן ואבא קובנר. מטרת הארגון בתחילת דרכו היתה להילחם בתוך הגטו, ולא להצטרף לפרטיזנים ביערות. הארגון הבריח תחמושת, ביצע מעשי חבלה, הוציא עלון מחתרתי, ועסק גם בזיוף מסמכים. ב- 5 ביולי 1943 נעצר המפקד וויטנברג. כשהובל אל מחוץ לגטו, תקף ה FPO את משמר הליווי, והצליח לשחררו. הארגון גייס מיד את כל היחידות. הגרמנים הציבו אולטימטום: וויטנברג יסגיר את עצמו עד הבוקר, ולא יחוסל הגטו כולו. אחרי שעות ארוכות של דיונים קשים, הסגיר עצמו וויטנברג, ונרצח על ידי הגסטפו. אז החליטו אנשי ה FPO לצאת אל היערות.

בספטמבר 1943 החלו הגרמנים בתהליך חיסול גטו וילנה. בבוקר ה- 1 בספטמבר נכנסו החיילים הגרמנים לגטו. ה FPO גוייס מיד. יעקב גנס, ראש היודנראט הפציר בגרמנים לעזוב, והם עזבו. גנס, כראשי יודנראטים אחרים, היה דמות שנויה במחלוקת. אחדים ראו בו משתף פעולה עם הגרמנים, ואילו אחרים סברו שמילא את פקודות הגרמנים במטרה להציל כמה שיותר יהודים. ב- 15 בספטמבר נורה על ידי הגסטפו לאחר שהואשם בסיוע למחתרת.

בארבעת הימים הראשונים של ספטמבר 1943 גורשו 8,000 יהודים נוספים אל מחנות עבודה באסטוניה. באותם ימים עזבו את הגטו 200 לוחמים, והצטרפו לפרטיזנים. ב- 15 בחודש שוב הוקף הגטו. הגרמנים נסוגו כשנוכחו לדעת כי לוחמי ה FPO ערוכים להתנגדות. ב- 23 בחודש צוו היהודים להתכונן לגירוש נוסף, האחרון. מעריכים כי כ- 100,000 יהודים מווילנה ומהסביבה נספו בגטו וילנה בימי השואה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

וילנה שוחררה על ידי הצבא האדום ב- 12 ביולי 1944. בעיר נקבצו כ- 6,000 ניצולים מהסביבה ומהיערות.

ב- 1959 נמנו בווילנה 16,354 יהודים, שהיוו כ- 7 אחוזים מאוכלוסיית העיר. 326 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם.

ב- 1970 עלה מספרם בהרבה. בעיר נותר בית כנסת אחד, בו ביקרו בדרך כלל רק יהודים מבוגרים. רק בחגים, ובמיוחד בשמחת תורה, התאספו בו מאות יהודים, כולל צעירים. אחרי מלחמת ששת הימים גברה ההזדהות עם מדינת ישראל, ונהיתה גלוייה יותר, בייחוד בקרב הצעירים. היהודים מווילנה השתתפו במחאה נגד המדיניות הרשמית נגד יהודים ונגד ישראל, ובייחוד נגד הסירוב לאפשר להם לעלות לישראל.


חידוש החיים היהודים בווילנה

ב- 23 באוגוסט 1988, כאשר כבר היו סימנים לקריסת השלטון הסובייטי בליטא, הקימה קבוצת יהודים קטנה ארגון ששמו "תקומה". המייסדים והמנהיגים היו רינה זילברמן, גריגורי (גרישה) אלפרנאס, הירש בליצקי (סירובניק) ואזרח אמריקאי ששמו לא ידוע. מטרת הארגון היתה החייאת התרבות היהודית בקרב יהודי ליטא ועידוד העלייה לישראל.

ב- 26 בספטמבר 1988 ארגן "תקומה" מצעד אל פונאר, שם נרצחו בימי מלחמת העולם השנייה כ- 80,000 יהודים מווילנה ומהסביבה. על יד כל בור הריגה הציבו אנשי "תקומה" מגן דוד לצד לוחות הזיכרון, עליהם צוין רק שהקורבנות היו אזרחים סובייטים. במצעד השתתפו כ- 3,000 אנשים.

ביטאון התנועה, "אצלנו", הודפס במחתרת, בשפה הרוסית, והופץ בין חברים ומכרים, והארגון קיים גם מפגשים והרצאות ברוסית.
ארגון "תקומה" הקים בית ספר ובו 4 כתות ללימוד עברית, באישור הקג"ב.

ב- 6 במרס 1989 נערך בארמון התרבות של וילנה (שמדרגותיו עשויות מצבות של יהודים) כנס של נציגי קהילות יהודיות מרחבי ליטא, ביוזמת "תקומה". בכנס השתתפו כ- 2,000 נציגים, והונח בסיס לשיתוף פעולה ועזרה הדדית בין יהודי וילנה, קובנה וערים נוספות.

ליטא קיבלה עצמאות ב- 1990. עד אז, תחת שלטון סובייטי, לא היתה בליטא קהילה יהודית מאורגנת. רק ב- 1989 נוסד איגוד לתרבות יהודי ליטא, צעד ראשון לקראת הקמת קהילה יהודית חדשה. האיגוד נהיה רשמית לקהילה היהודית החדשה של ליטא בנובמבר 1991. בראש הקהילה עומדת מועצה שנבחרת על ידי ועד, שאחראי גם לבחירת יו"ר הקהילה. ב- 1997 חיו בליטא על פי ההערכה כ- 6,000 יהודים, רובם בווילנה.


פעילות תרבותית

הפעילות התרבותית בקהילה היהודית מוקדשת בעיקר לשימור הזהות הלאומית היהודית, ולימוד המורשת היהודית. הקהילה מקיימת מפגשים,, הרצאות ותערוכות במגוון נושאים, כולל מדינת ישראל וחגי ישראל. בעדיפות עליונה עדיין עומד נושא הנצחתם של קורבנות השואה. ברחבי ליטא ישנם כ- 200 אתרי רצח המונים שיש לטפל בהם. בכל שנה, ב- 23 בספטמבר, חל יום הזיכרון לשואה בליטא. ביום זה נערכים טקסי זיכרון במבצר התשיעי בקובנה ובפונאר, בהם התרחשו הרציחות הנוראות ביותר.

במוזיאון הלאומי של הגאון מווילנה, שנוסד ב- 1989, יש תערוכה קבועה בנושא השואה, וכן תערוכות מתחלפות במגוון נושאים, ביניהם "היהודים בליטא במלחמה נגד הנאציזם", שנפתחה ב- 2000, לציון 55 שנים לניצחון על הנאצים. לאחרונה יצא לאור ספר חדש ובו רשימת שמותיהם של אסירי גטו וילנה.

בווילנה פועלים מוסדות תרבות יהודיים, ביניהם מועדון התרבות, שמושך אליו קהל רב, גם לא-יהודי, מועדון "אילן" לילדים ולנוער, ומועדון הקשישים "אבי מען זייט זיך". הקהילה מוציאה לאור את "ירושלים דליטא", כתב-עת בארבע שפות (יידיש, ליטאית, אנגלית ורוסית), ובו דיווחים מחיי הקהילה, בדגש מיוחד על היבטים תרבותיים.


חינוך

כיום שוב פועלים בתי ספר יהודיים בווילנה, ביניהם בית הספר הממלכתי "שלום עליכם", בו לומדים כ- 200 תלמידים. תכנית הלימודים כוללת, בנוסף ללימודים כלליים, עברית, תנ"ך, ותולדות עם ישראל. קהילת חב"ד בווילנה מפעילה בית ספר פרטי.


סעד ורווחה

הקהילה היהודית מפעילה מערכת רווחה קהילתית כוללת, לתמיכה בנזקקים, בעיקר גימלאים בודדים, שקרוביהם היגרו למקומות אחרים, או שנפגעו קשות מהמשבר הכלכלי שפקד את ליטא אחרי התמוטטות ברית המועצות. תכנית הרווחה כוללת חלוקת מזון, בגדים, הקצבה, סיוע בטיפול רפואי, שירותים שונים כגון ניקיון, כביסה, ועוד. במימון התכנית מסייעים בנדיבות ארגונים יהודים שונים, בייחוד ה"ג'וינט", וכן תורמים פרטיים.


הקהילה היהודית במאה ה- 21

לפי נתוני הארגונים היהודים יש בעיר כ - 4000 יהודים במסגרת קהילה יהודית מתפקדת.ישנו מרכז קהילתי , כולל בית כנסת,פעילות חסד,תרבות וחברה,בעיקר לפי לוח השנה העברי.יש קבוצות לימוד מסורת ותרבות יהודית,להקות זמר,מחול,תיאטרון ומוסיקה.כמו כן קיים מרכז לתרבות יידיש .

במערכת החינוך יש גן ילדים ושני בתי ספר ללימוד יהדות ויידיש באוניברסיטה המקומית.כן יש מדור לספרות יהודית בספריה הלאומית.

תערוכות בנושאים יהודיים מוצגות במקומות שונים וישנם תכנים יהודיים הנלמדים גם בבתי הספר ואף יש תערוכות קבע בנושא השואה.יוצא רבעון בשם ירושלים של ליטא.

בבית הקהילה היהודית ממוקמים משרדיהם של ארגונים יהודים שונים כגון : הסטודנטים היהודים,ניצולי המחנות , ותיקי מלחמת העולם ועוד.

בעיר ישנה קהלה של חב"ד בהנהלת הרב שלום בער קרינסקי ,שמפעילה בית כנסת,מקווה,אוכל כשר,חסד,חברת ותרבות ועוד.

גם הסוכנות היהודית פועלת בוילנה בתחומי תרבות והכנה לעלייה לישראל.היא מפעילה מחנות קיץ וסמינרים של הקהילה וחב"ד.

בעיר ישנו בית עלמין יהודי גדול שעדיין פעילקבורים בו רבנים חשובים וביניהם הגאון מוילנה.

בעיר מתקיימים ביקורים רבים בעיקר במסגרת ביקורי שורשים.

בשנת 2014 נפתחה בוילנה שגרירות ישראל לליטא.עד למועד זה השגריר בלטביה פעל גם בליטא.

לוצק Luck, Lutsk

עיר בווהלין, אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה עיר מחוז בווהלין, פולין.


יהודים ישבו בלוצק במאה ה- 10, ועדת קראים השתקעה שם במאה ה- 13; שתי העדות נהנו מזכויות שוות. חשיבותה של לוצק כמרכז פוליטי וכלכלי גדלה אחרי איחוד פולין וליטא ב- 1569. יהודים הפיקו תועלת מן האיחוד, עסקו במסחר סיטוני, חכרו הכנסות ממכס, מבשלות בירה ומשרפות אשלג, סחרו בעצי-יער ובתוצרת חקלאית. יהודי לוצק השתתפו בירידים של ליטא ופולין, והקימו אגודות של בעלי-מלאכה.

ב- 1576 נעשתה העיר חלק מממלכת פולין וכעבור שנים אחדות הורה המלך שמסים עירוניים ייגבו מן היהודים רק לפי מספרם היחסי בכלל האוכלוסיה. הוא אישר מחדש את זכותם להתגורר בלוצק והתיר לנציגי הקהילה להשתתף בישיבות של מועצת העיר בדיון על מסים וארנונות.

היהודים והקראים כאחד סבלו קשות בימי חמלניצקי (1648 - 1649), אבל הקהילה התאוששה עד מהרה. במאה ה- 18 נפגעה הקהילה מידי ההאידאמאקים וב- 1764 פקדה אותה עלילת-דם.

לוצק הייתה חברה בגליל ווהלין במסגרת ועד ארבע הארצות. העיר הייתה מקום תורה, בזכות ישיבותיה ורבניה דוגמת ר' משה בן יהודה הכהן, ר' יעקב בן אפרים שלמה שור ור' יואל בן יצחק האלפרן ("ר' יואל הגדול").

חלק מן המבצר שהקים הנסיך הליטאי ויטולד שוקם כבית-כנסת, בהסכמת המלך זיגמונט השלישי; בעמדות שעל הגג היו תותחנים יהודים מגינים על העיר בעת צרה במשך מאות בשנים. מינהרות תת-קרקעיות הוליכו מבית-הכנסת אל בניינים חשובים בעיר.

בחלוקת פולין בסוף המאה ה- 18 עבר האזור לשליטת רוסיה הצארית. בראשית המאה ה- 19, כאשר גרשו השלטונות הרוסיים את היהודים מן הכפרים, גדל מספר היהודים בלוצק.

במהלך מלחמת-העולם הראשונה עברה העיר פעמים אחדות מיד ליד ונפגעה. בימי השלטי האוקראיני פטליורה (1918) נרצחו יהודים רבים, ואחר כך הצבא הפולני התנכל ליהודים בטענה שסייעו בידי אויביהם. באותו הזמן התארגנה בעיר הגנה עצמית, עד ששבה העיר לשליטת פולין העצמאית.

בעת המשבר הכלכלי של שנות השלושים נפגעו גם יהודי לוצק. בסיוע ממשלתי הוקם בעיר סניף של בית-חרושת לנעליים "באטה" ומפעלים ותיקים של יהודים נאלצו להיסגר.

מבחינה מספרית קפאה האוכלוסיה היהודית (15,000 בערך) על שמריה אך שיעורם בכלל האוכלוסיה ירד מ- 70 אחוזים בשנת 1921 ל- 36.5 אחוזים ב- 1937.

יהודים היו פעילים בחיים הציבוריים ונציגיהם ישבו במועצת העיר. רבה האחרון של הקהילה היה זלמן סורוצקין. היה בלוצק בית-חולים יהודי, בצד ארגוני סעד ורפואה, מהם בתמיכת יוצאי העיר בארצות-הברית. כמו-כן פעלו בה בתי-ספר של "תרבות" ושל "אגודת- ישראל".

ב- 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, נאמד היישוב היהודי בלוצק ב- 20,000 נפש לערך.


תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נמסרו שטחי מזרח פולין, ולוצק בתוכם, לידי ברית המועצות. השלטונות הסובייטיים בלוצק פיזרו את הארגונים היהודיים; דתיים, קהילתיים, וציוניים; והלאימו מפעלים פרטיים. ביוני 1940 נחשפה פעילות חשאית של תנועת "גורדוניה" ומנהיגיה נאסרו. פליטים יהודים משטחי הכיבוש הגרמניים שהגיעו ללוצק גורשו לפנים רוסיה.

בעקבות מתקפת גרמניה על ברית המועצות (יוני 1941) יצאו צעירים יהודים רבים יחד עם הצבא הסובייטי הנסוג. העיר נפלה בידי הגרמנים ב- 26 ביוני וכעבור ימים אחדים הוציאו הגרמנים להורג כ- 2,000 יהודים.

ב- 4 ביולי 1941 הגרמנים רצחו עוד 3,000 יהודים במבצר לובארט. בדצמבר אותה השנה הוקם גיטו. היודנראט ניסה להקל על מצוקת היהודים בגיטו; נוסדו בית-יתומים, מושב-זקנים ובתי-תמחוי.

באביב 1942 נתפסו צעירים יהודים בבריחתם מהגיטו, ונרצחו בידי אוקראינים. מעטים הצליחו להצטרף אל הפרטיזנים הסובייטים באיזור ואחד מהם, יואל שצ'רבאטו, היה למפקד הבטליון השביעי ביחידות הפרטיזנים.

בינתיים ביצעו הגרמנים את ה"אקציה" הגדולה לחיסול גיטו לוצק - בימים 19 - 23 באוגוסט 1942 הובילו קרוב ל- 17,000 יהודים למוות אל גבעות פולאנקה במבואות העיר. הם השאירו כ- 500 יהודים בגיטו כדי לאסוף דברי ערך ולמסרם לגרמנים, ואחר רצחו גם אותם, ב- 12 בדצמבר 1942. אולם כאן נתקלו הגרמנים בהתנגדות חמושה; היהודים התבצרו בתוך בניין, והצליחו להדוף את הגרמנים פעמים אחדות. לבסוף הוכרעו תוך גרימת אבידות לגרמנים.

עם שחרור העיר בידי הצבא האדום באביב 1945 יצאו ממחבואיהם ומן היערות כ- 150 יהודים.

אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בלוצק. בסוף שנות השישים ישבו בלוצק כ- 1,500 יהודים, לא היה להם בית-כנסת.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1996 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ-800 נפש. נכון לשנת 2009 כ- 300 מתוכם השתייכו לקהילה הרפורמית. ראש הקהילה הרפורמית בעיר היה אדוארד דולינסקי.
בשנת 1999 הוחזר בנין הקהילה הרפורמית לפדרציית הארגונים היהודיים בעיר. הקהילה, שמארגנת פעילויות חברתיות- תרבותיות, נהנית מתמיכתה של הקהילה הרפורמית בהרדפורשייר, אנגליה.
הקהילה האורתודוכסית בעיר והייתה בניהולו של משה מוצסוביצקי ומחזיקה מרכז חסד. רשת "אורט" פתחה בעיר מרכז ללימודי טכנולוגיית מידע ותקשורת.

בעיר יש בית עלמין ישן שאינו מתוחזק, אך עדיין שימש לקבורה. במקום יש קבר אחים מסומן, שמוחזק על ידי העיריה ומתנדבים.
.
כתובת הקהילה: רחוב בוגדן חמלניצקי 6.

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי טרוכנברוד- לוזישץ'
טרוכנברוד - לוזישץ' TRUCHENBROD - LOZISHT

(במקורות היהודיים: קהילות ט"ל)

שתי עיירות סמוכות זו לזו במחוז לוצק (LUCK), אוקראינה. בין שתי מלחמות העולם בגליל ווהלין בפולין.


בגבולות פולין נקראה טרוכנברוד בשם זופייבקה (ZOFJOWKA) ולוזישץ' בשם איגנטובקה (IGNATOWKA). העיירות שכנו כ-45 ק"מ ממערב לעיר רובנו (ROVNO) וכ-30 ק"מ ממזרח ללוצק (LOCK). בשנות השלושים למאה ה-19 בתחום המושב הרוסי בימי הצאר ניקולאי הראשון הקימו שתי הקהילות, אז טרוכנברוד ולוזישץ, קהילה יהודית משותפת.


זופייבקה, היא טרוכנברוד, נוסדה ב-1835, כשיהודים מביילורוסיה ומווהלין התיישבו על 7,000 דונם אדמה חקלאית שרכשו ממשפחת אצילים. ב-1865 קיבלו לבקשתם מעמד עירוני והמקום, אז טרוכנברוד, נעשה לעיירה. ב-1889 ישבו שם 1,200 יהודים.

בהתחלה התפרנסו יהודי המקום מחקלאות ועסקו גם בבורסקאות, במסחר זעיר ובמלאכה. בראשית המאה העשרים הוקם שם בית חרושת לזכוכית. בית החרושת הביא לפריחה כלכלית בעיירה ובסביבתה.

ב-1914, אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הורע המצב הכלכלי. גברים צעירים גוייסו לצבא ונפסק הסיוע שקיבלו משפחות בעיירה מקרוביהם בארצות-הברית. בסתיו 1915 התקרבה החזית למקום, קוזקים ששירתו בצבא הרוסי וכנופיות מקומיות של אוקראינים תקפו את היהודים ושדדו את רכושם; השתררו רעב ומחסור. יהודי המקום התארגנו להגנה עצמית, ובינתיים נכבש האזור בידי האוסטרים. למרות הקפדת שלטונות הכיבוש האוסטרים על תנאי תברואה נאותים, פרצה מגיפת טיפוס ורבים מיהודי טרוכנברוד נפטרו. גברים יהודים בני 60-15 הוצאו לעבודות כפייה. כומר אוסטרי וכמה קציני צבא פתחו בית ספר בעיירה ולימדו את הילדים גרמנית. כעבור כתשעה חדשים נסוגו האוסטרים והרוסים חזרו לעיירה. בעת מהפכת 1917 נמנעו פגיעות ביהודי המקום בזכות הגנה עצמית יהודית מאורגנת. בתום מלחמת העולם הראשונה נכללו זופייבקה ואיגנטובקה בשטח פולין העצמאית.

בעיירה היו שבעה בתי כנסת, ארבעה מהם של חסידים. הרב הראשון שכיהן במקום היה ר' איצי וולף וייסמן. בימי כהונתו של ר' ברוך זאב בייגל, שהחלו ב-1910, בחרו לעצמם חסידי ברזנה רב משלהם, ר' משה בידר פרלמוטר, הוא נפטר במגפת הטיפוס ב-1916 ואחריו כיהן ר' גרשון וייסמן לצידו של ר' בייגל עד שניספו שניהם בשואה.

חדר מתוקן נוסד בעיירה ב-1910 והתקיימו שעורים למבוגרים ללימוד כתיבה ביידיש וברוסית. ב-1912 נפתח בית ספר עברי שלימדו בו לימודי קודש וגם רוסית. בית ספר זה נסגר ב- 1914.

ב-1922 נפתח למשך ארבע שנים בית ספר עברי מרשת "תרבות", לידו פעל גן ילדים. אחר כך נפתח בעיירה בית ספר פולני ממלכתי שרוב מוריו ורוב תלמידיו היו יהודים. לימודי קודש נלמדו במסגרת פרטית. זמן מה פעלה גם ישיבה בזופייבקה.

בשנת 1921 ישבו בזופייבקה 1,531 יהודים ו-18 גויים. כלכלת זופייבקה שוקמה במהירות בפולין העצמאית שאחרי מלחמת העולם הראשונה. מפעלי הבורסקאות הכניסו מכונות לעבודה ועשר מחלבות של כ-500 פרות שיווקו את החלב ומוצריו לערי הסביבה. בעקבות המשבר הכלכלי של שנות השלושים ותמיכת ממשלת פולין בקואופרטיבים פולניים שוב נפגעה פרנסת היהודים.

פעילות ציונית התחילה במקום עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, כשב-1908 נוסדה שם "אגודה ציונית". אחרי המלחמה נפתחו בעיירה סניפי כל התנועות הציוניות ורוב תנועות הנוער, הפעילות ביותר היו "החלוץ" ו"בית"ר". התקיימו הכשרות לעלייה במקום ועד 1939 עלו 45 משפחות לארץ ישראל, רובן של חקלאים. בסתיו 1938 התקיים בזופייבקה הקורס הראשון של מפקדי האצ"ל בפולין. ב-1934 נוסד סניף של "הנוער הציוני". כן פעלה במחתרת קבוצה של קומוניסטים.


איגנטובקה, היא לוזישץ', נוסדה ב-1838 כמושבה חקלאית יהודית. ב-1897 ישבו שם 567 יהודים ולהם 2,800 דונם אדמה. מספרם גדל ובראשית המאה העשרים הגיע ל-1,204.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נפגעה איגנטובקה ולאחריה מקצת היהודים עזבוה (רובם למושבות הברון הירש בארגנטינה). אחרי המלחמה שוקמו המשקים שנפגעו בעזרת הג'וינט ובעזרת "אורט", שנציגו לכל האזור ישב במקום.

פרנסת היהודים הייתה בעיקר על משק החלב; מוצרי חלב שווקו לערים הגדולות. כן הייתה שם טחנת קמח גדולה ובתי מלאכה של בורסקאים.

בפולין בין שתי מלחמות העולם הייתה איגנטובקה קהילה עצמאית. כיהנו בה שני רבנים: ר' זלמן שוסטר ור' שמעון גולדשטיין. בשנות העשרים היו שם שני בתי כנסת. יהודי המקום היו רובם ככולם חסידים.

פעילות ציונית בין שתי מלחמות העולם הייתה מרוכזת בזופייבקה השכנה. שם היו גן ילדים ובית ספר עברי, ספרייה וסניפי התנועות הציוניות. רוב הנוער באיגנטובקה השתייך לתנועת הנוער בית"ר שפתחה את סניפה במקום ב-1932. הכשרות חקלאיות של בית"ר ושל "החלוץ" באו לאיגנטובקה מרחבי פולין. בשנות העשרים עלו כמה יהודים מאיגנטובקה לארץ ישראל.

ב-1921 נימנו במקום 577 יהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בזופייבקה כ-2,000 יהודים ובאיגנטובקה ישבו 900.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה הנאצית לברית המועצות עברו שטחי מזרח פולין, ווהלין בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

עם כניסת הסובייטים עברה את הגבול לוילנה קבוצה של כ-20 צעירים חברי תנועות הנוער הציוניות, רובם חברי בית"ר. ב-1941 הם הצליחו להגיע לארץ ישראל ורובם הצטרפו לתנועת לח"י. בימי השלטון הסובייטי התיישבו בזופייבקה פליטים יהודים מפולין הכבושה ומספר תושבי העיירה עלה ל-3,500. מספר היהודים באיגנטובקה עלה אז ל-1,200.

ב-22 ביוני 1941 תקפו הגרמנים את ברית המועצות. זופייבקה ואיגנטובקה נכבשו בסוף יוני; הגרמנים מינו ממשל אוקראיני על האזור והקימו משטרת עזר של אוקראינים ("שוצמנים"). בימים הראשונים לכיבוש נרצחו יהודים ורכוש יהודי חובל ונשדד במהלך פרעות של כפריים אוקראינים. שוב נתארגנה הגנה עצמית יהודית.

בראשית יולי מינו הגרמנים יודנראט (מועצת יהודים מטעם) והיהודים חוייבו בעבודות כפייה בחקלאות ובבתי החרושת המקומיים ששירתו עתה את הגרמנים. 50 יהודים מזופייבקה נשלחו לעבוד בתחנת הרכבת בעיירה קיוורצה (KIWERCE) והיו נתונים להתעללות שומריהם הגרמנים והאוקראינים. בסתו 1941 הוחרמו המשקים החקלאיים שבידי היהודים והוחרמו מהם פרוות, בגדים חמים אחרים וחפצי ערך. היהודים נדרשו לשלם דמי כופר של מאות רובלים. ד"ר קלינגר, יהודי שהתחזה לגרמני בן המקום ("פולקסדוייטש"), קשר קשרים עם ההנהגה הגרמנית והביא להעסקת יהודים בייצור תיקים ומגפיים לגרמנים, העבודה נעשתה בעיירה ומנעה שילוחים לעבודות כפייה. זהותו של ד"ר קלינגר נתגלתה והוא נרצח בידי שוטרים אוקראינים.

בי"א באב תש"ב, 25 ביולי 1942, הועברו יהודי איגנטובקה לזופייבקה, שם רוכזו יהודי זופייבקה ויהודי הסביבה במרכז העיירה; בעלי מקצועות נדרשים ומשפחותיהם הועברו לאזור סלישצ'ה (SELISHCHE) הסמוך. נפוצו שמועות שהגרמנים מתכננים לרצוח את היהודים שנותרו בזופייבקה. יהודים ניסו לברוח ליערות ונורו בידי שוטרים אוקראינים שסיירו לשם כך בעיירה. ב-י"ד באב תש"ב (27 ביולי) התקיימה האקציה (פעולת חיסול). ה"שוצמנים" הביאו משאיות לעיירה, השליכו לתוכן את הילדים והצעידו בעקבותיהן את שאר היהודים ליער, לעבר בורות שנחפרו ליד הכפר יארומליה (YAROMLA). שם נרצחו היהודים ביריות ונטמנו בקברי אחים.

באקציה השנייה, ביום הכיפורים תש"ג, 2 בספטמבר 1942, נרצחו גם היהודים שישבו בסלישצ'ה ויהודים ששבו מהיער לתפילת החג. בעת חפירת הבורות תקפו כמה יהודים את שומריהם הגרמנים והאוקראינים באתים שבידיהם, במאבק הצליחו כמה יהודים להמלט ליער.

בעיירה נותרו רק כמה עשרות יהודים, מבין אלה שהכינו מוצרי עור עבור הגרמנים. באקציה שלישית בדצמבר 1942 נרצחו גם הם. עשרה יהודים ששימשו את הגרמנים כמנהלי עבודה והושארו בחיים עוד זמן מה, נכלאו בבית הכנסת בזופייבקה ונספו כשהוצת בית הכנסת. העיירה הוכרזה "יודנריין" (נקייה מיהודים).

עוד לפני האקציות התארגנו בני נוער יהודים להתנגדות והחלו באיסוף נשק. בספטמבר 1942 הקימו בסיס ביער סמוך ונסתייעו בקומוניסטים אוקראינים. הצטרפו אליהם יהודים שברחו במהלך האקציות והם קיימו קשר עם ארגונים של פרטיזנים סובייטים. בנובמבר 1942 עברה הקבוצה לצפון מזרח ווהליו ופעלה באוגדת קובפאק של הפרטיזנים הסובייטים. 64 פרטיזנים יהודים שיצאו מזופיובקה הצטרפו גם הם ליחידות פרטיזנים שפעלו בשטח.


בפברואר 1944 שוחררו זופייבקה ואיגנטובקה בידי הצבא האדום. היהודים לא שבו אליהן, רכושם נשדד ובתיהם פורקו בידי אוקראינים.

באוגוסט 1992 הוקמו במקום מצבות לזכר יהודי קהילות ט"ל שנרצחו בידי הנאצים ועוזריהם. המצבות הוקמו בידי משלחת מישראל של יהודים יוצאי המקום. בשטח שבו שכנו בעבר שתי העיירות נמצאו שדות חיטה ותירס, לעיירות לא נותר זכר.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

אוקראינה
לוצק
וילנה / וילניוס
רובנו

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/

לוצק Luck, Lutsk

עיר בווהלין, אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה עיר מחוז בווהלין, פולין.


יהודים ישבו בלוצק במאה ה- 10, ועדת קראים השתקעה שם במאה ה- 13; שתי העדות נהנו מזכויות שוות. חשיבותה של לוצק כמרכז פוליטי וכלכלי גדלה אחרי איחוד פולין וליטא ב- 1569. יהודים הפיקו תועלת מן האיחוד, עסקו במסחר סיטוני, חכרו הכנסות ממכס, מבשלות בירה ומשרפות אשלג, סחרו בעצי-יער ובתוצרת חקלאית. יהודי לוצק השתתפו בירידים של ליטא ופולין, והקימו אגודות של בעלי-מלאכה.

ב- 1576 נעשתה העיר חלק מממלכת פולין וכעבור שנים אחדות הורה המלך שמסים עירוניים ייגבו מן היהודים רק לפי מספרם היחסי בכלל האוכלוסיה. הוא אישר מחדש את זכותם להתגורר בלוצק והתיר לנציגי הקהילה להשתתף בישיבות של מועצת העיר בדיון על מסים וארנונות.

היהודים והקראים כאחד סבלו קשות בימי חמלניצקי (1648 - 1649), אבל הקהילה התאוששה עד מהרה. במאה ה- 18 נפגעה הקהילה מידי ההאידאמאקים וב- 1764 פקדה אותה עלילת-דם.

לוצק הייתה חברה בגליל ווהלין במסגרת ועד ארבע הארצות. העיר הייתה מקום תורה, בזכות ישיבותיה ורבניה דוגמת ר' משה בן יהודה הכהן, ר' יעקב בן אפרים שלמה שור ור' יואל בן יצחק האלפרן ("ר' יואל הגדול").

חלק מן המבצר שהקים הנסיך הליטאי ויטולד שוקם כבית-כנסת, בהסכמת המלך זיגמונט השלישי; בעמדות שעל הגג היו תותחנים יהודים מגינים על העיר בעת צרה במשך מאות בשנים. מינהרות תת-קרקעיות הוליכו מבית-הכנסת אל בניינים חשובים בעיר.

בחלוקת פולין בסוף המאה ה- 18 עבר האזור לשליטת רוסיה הצארית. בראשית המאה ה- 19, כאשר גרשו השלטונות הרוסיים את היהודים מן הכפרים, גדל מספר היהודים בלוצק.

במהלך מלחמת-העולם הראשונה עברה העיר פעמים אחדות מיד ליד ונפגעה. בימי השלטי האוקראיני פטליורה (1918) נרצחו יהודים רבים, ואחר כך הצבא הפולני התנכל ליהודים בטענה שסייעו בידי אויביהם. באותו הזמן התארגנה בעיר הגנה עצמית, עד ששבה העיר לשליטת פולין העצמאית.

בעת המשבר הכלכלי של שנות השלושים נפגעו גם יהודי לוצק. בסיוע ממשלתי הוקם בעיר סניף של בית-חרושת לנעליים "באטה" ומפעלים ותיקים של יהודים נאלצו להיסגר.

מבחינה מספרית קפאה האוכלוסיה היהודית (15,000 בערך) על שמריה אך שיעורם בכלל האוכלוסיה ירד מ- 70 אחוזים בשנת 1921 ל- 36.5 אחוזים ב- 1937.

יהודים היו פעילים בחיים הציבוריים ונציגיהם ישבו במועצת העיר. רבה האחרון של הקהילה היה זלמן סורוצקין. היה בלוצק בית-חולים יהודי, בצד ארגוני סעד ורפואה, מהם בתמיכת יוצאי העיר בארצות-הברית. כמו-כן פעלו בה בתי-ספר של "תרבות" ושל "אגודת- ישראל".

ב- 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, נאמד היישוב היהודי בלוצק ב- 20,000 נפש לערך.


תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נמסרו שטחי מזרח פולין, ולוצק בתוכם, לידי ברית המועצות. השלטונות הסובייטיים בלוצק פיזרו את הארגונים היהודיים; דתיים, קהילתיים, וציוניים; והלאימו מפעלים פרטיים. ביוני 1940 נחשפה פעילות חשאית של תנועת "גורדוניה" ומנהיגיה נאסרו. פליטים יהודים משטחי הכיבוש הגרמניים שהגיעו ללוצק גורשו לפנים רוסיה.

בעקבות מתקפת גרמניה על ברית המועצות (יוני 1941) יצאו צעירים יהודים רבים יחד עם הצבא הסובייטי הנסוג. העיר נפלה בידי הגרמנים ב- 26 ביוני וכעבור ימים אחדים הוציאו הגרמנים להורג כ- 2,000 יהודים.

ב- 4 ביולי 1941 הגרמנים רצחו עוד 3,000 יהודים במבצר לובארט. בדצמבר אותה השנה הוקם גיטו. היודנראט ניסה להקל על מצוקת היהודים בגיטו; נוסדו בית-יתומים, מושב-זקנים ובתי-תמחוי.

באביב 1942 נתפסו צעירים יהודים בבריחתם מהגיטו, ונרצחו בידי אוקראינים. מעטים הצליחו להצטרף אל הפרטיזנים הסובייטים באיזור ואחד מהם, יואל שצ'רבאטו, היה למפקד הבטליון השביעי ביחידות הפרטיזנים.

בינתיים ביצעו הגרמנים את ה"אקציה" הגדולה לחיסול גיטו לוצק - בימים 19 - 23 באוגוסט 1942 הובילו קרוב ל- 17,000 יהודים למוות אל גבעות פולאנקה במבואות העיר. הם השאירו כ- 500 יהודים בגיטו כדי לאסוף דברי ערך ולמסרם לגרמנים, ואחר רצחו גם אותם, ב- 12 בדצמבר 1942. אולם כאן נתקלו הגרמנים בהתנגדות חמושה; היהודים התבצרו בתוך בניין, והצליחו להדוף את הגרמנים פעמים אחדות. לבסוף הוכרעו תוך גרימת אבידות לגרמנים.

עם שחרור העיר בידי הצבא האדום באביב 1945 יצאו ממחבואיהם ומן היערות כ- 150 יהודים.

אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בלוצק. בסוף שנות השישים ישבו בלוצק כ- 1,500 יהודים, לא היה להם בית-כנסת.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1996 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ-800 נפש. נכון לשנת 2009 כ- 300 מתוכם השתייכו לקהילה הרפורמית. ראש הקהילה הרפורמית בעיר היה אדוארד דולינסקי.
בשנת 1999 הוחזר בנין הקהילה הרפורמית לפדרציית הארגונים היהודיים בעיר. הקהילה, שמארגנת פעילויות חברתיות- תרבותיות, נהנית מתמיכתה של הקהילה הרפורמית בהרדפורשייר, אנגליה.
הקהילה האורתודוכסית בעיר והייתה בניהולו של משה מוצסוביצקי ומחזיקה מרכז חסד. רשת "אורט" פתחה בעיר מרכז ללימודי טכנולוגיית מידע ותקשורת.

בעיר יש בית עלמין ישן שאינו מתוחזק, אך עדיין שימש לקבורה. במקום יש קבר אחים מסומן, שמוחזק על ידי העיריה ומתנדבים.
.
כתובת הקהילה: רחוב בוגדן חמלניצקי 6.
וילנה

וילנה (בליטאית וילניוס Vilnius, בפולנית וילנו Wilno , ברוסית וילנה Vilna , ביידיש וילנע), בירת ליטא. משנת 1323 בירת דוכסות ליטא. בין שתי מלחמות העולם עיר מחוז בפולין. בשנים 1940-1991 בירת ליטא הסובייטית. בקרב יהדות מזרח אירופה, בעיקר בתקופת העת החדשה, נקראה ירושלים דליטא.


ראשית הקהילה היהודית

המסמך הראשון המעיד על קיומה של קהילה יהודית מאורגנת בווילנה הוא משנת 1568, ובו מחוייבת הקהילה במס זכות הצבעה. בפברואר 1633 קיבלו יהודי וילנה כתב פריבילגיות, שהתיר להם לעסוק בכל ענפי המסחר, בזיקוק שיכר, ובכל המלאכות שלא היו מאוגדות בגילדות. לעומת זאת הגביל הכתב את מגורי היהודים בעיר לאזורים מסויימים. במחצית הראשונה של המאה ה- 17 הצטרפו לקהילה יהודים מפראג, מפרנקפורט ומעיירות בפולין. בין המהגרים היו מלומדים ואמידים. באותה תקופה נמנו בווילנה כ- 3,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 15,000 תושבים. באותה תקופה כבר היתה הקהילה מרכז יהודי חשוב, אך רק ב- 1652 קיבלה מעמד של "קהילה ראש בית דין" במסגרת הארגונית של "ועד ליטא". בימי המרד נגד רוסיה, ב- 1794, השתתפו כמה יהודים מווילנה בקרבות לצד פולין, וה"קהל" תמך במשתתפים במרד בתרומות. בכל זאת, אחרי כיבוש העיר על ידי הרוסים, השתפר מצבם של היהודים בתחומי המסחר והמלאכות בעיר.


וילנה - מרכז של לימוד תורה

כבר בתחילת המאה ה- 17 היתה וילנה מרכז של לימודים רבניים. בין המלומדים ילידי וילנה הדינים יהושע השל בן יוסף ושבתאי הכהן. באמצע המאה ה- 17 כיהן ברבנות משה בן יצחק יהודה לימה. במחצית השנייה של המאה ה- 17 ובתחילת המאה ה- 18 פעלו בווילנה המלומדים רבי משה, הקרוי קרמר, וחתנו יוסף, מחבר "ראש יוסף", חיבור הלכתי ואגדי; רבי ברוך כהנא, הידוע כברוך חריף; הבלשן עזריאל ושני בניו ניסן ואלישע, וצבי הירש קאידנובר. מאמצע המאה ה- 18 היתה לאישיותו ולפועלו של אליהו בן שלמה זלמן, "הגאון מווילנה", השפעה מכרעת על יהדות וילנה ועל חיי הרוח שלה. לגאון מווילנה היו תלמידים וממשיכים רבים, וכך נוצר בווילנה מרכז דתי ורוחני בעל השפעה עמוקה על היהדות כולה, בעיקר בתחומי ההלכה והקבלה.


ההתנגדות לחסידות

בסוף המאה ה- 18, בהשפעתו של הגאון, נהיתה וילנה למרכזו של הזרם הקרוי "מתנגדים", אשר לו אורח חיים ולימוד תורה מובהקים, ולמעוד ההתנגדות לחסידות. ב- 1772 פירק ה"קהל" את קהילת החסידים שקמה בווילנה, והוציא נגדם איסור ונידוי.

במשך כל ימי חייו אחז הגאון מווילנה בהתנגדותו החריפה לחסידות. למרות זאת, נוצרו בווילנה קבוצות חשאיות של חסידים. מ- 1790 מצאו החסידים תומכים בקרב חברי ה"קהל". ב- 1798 אסר השלטון הרוסי על "קהל וילנה" להטיל קנסות או עונשים על עבירות דתיות. כאשר מנהיג החסידים שניאור זלמן מליאדי הוסגר לשלטונות ונכלא, נכלאו גם 22 חסידים מווילנה והסביבה, ושוחררו לאחר מכן.

זקני ה"קהל" והדיינים פוטרו מכהונתם ב- 1799, וספרי החשבונות של ה"קהל" נבדקו. ה"קהל" החדש, שניהל את ענייני הקהילה במשך שנה, נבחר מקרב החסידים. אחר כך התפייסו שתי הקבוצות, ונבחר "קהל" חדש , שכלל נציגים חסידים ומתנגדים. החסידים הורשו לפעול במסגרות קהילתיות משלהם.


המאה ה- 19

גם במאה ה- 19 המשיכה וילנה להיות מרכז ללימוד תורה. כמעוז חשוב של ההשכלה, משכה אליה גם סופרים עבריים רבים. כאשר החלה הממשלה במדיניות ה"רוסיפיקציה" של היהודים, נהפכה וילנה למרכזה של פעילות זו. בשנת 1842 נשלח לשם מקס ליליינטל במטרה לעודד ייסוד בתי ספר מודרניים, וב- 1847 נוסד בווילנה סמינר לרבנים במימון ממשלתי.

בשנת 1861, תחת שלטונו של אלכסנדר הראשון, הוסרה המגבלה על מגורי יהודים לרחובות מסוימים בעיר. באותה תקופה, החלו ראשוני הסוציאליסטים היהודים ברוסיה בפעילותם, במסגרת הסמינר לרבנים, ביניהם אהרון שמואל ליברמן וחבריו. בשנת 1881 התרחשו פרעות אנטי יהודיות. כנופיות של חיילים תקפו חנויות יהודיות. הקצבים היהודים התארגנו להתנגדות, והסגירו את הפורעים למשטרה.

במפקד של 1897 נמנו בווילנה 63,831 יהודים, שהיוו כ- 42 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר. הצפיפות והאבטלה הגוברת הביאו להגירה רבה, לארצות הברית, לדרום אפריקה, וגם לארץ ישראל.


וילנה - מרכז של פעילות פוליטית יהודית

בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 וילנה נהיתה למקום מפגשם ופעילותם של סוציאליסטים יהודים. בשנת 1895 נערכה בה ועידה של סוציאל-דמוקרטים יהודים, וב- 1897 נערך בה כנס הייסוד של מפלגת הבונד, שמרכז פעילותה היה בווילנה. בתחילת המאה ה- 20 נהיתה וילנה גם למרכז התנועה הציונית ברוסיה, ובה שכן המשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה בשנים 1905-1911. ועידותיהם של "חובבי ציון" נערכו בווילנה. ב- 1903 ביקר בעיר תיאודור הרצל, וזכה לקבלת פנים נלהבת. גם למפלגת פועלי ציון היה מטה בווילנה לזמן מה. שמריהו לוין, ממנהיגי הציונים, נבחר כנציג וילנה ב"דומה" (הפרלמנט הרוסי). תחת הנהגתו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי התארגנו בווילנה גם חוגים אורתודוכסים, ואחר כך התאחדו עם מפלגת "אגודת ישראל". בנוסף למרכז פוליטי, היתה וילנה גם מרכז תרבותי בו פרחה הספרות העברית והיידית.


המחצית הראשונה של המאה ה- 20

בימי מלחמת העולם הראשונה היתה וילנה נקודת מעבר ומקום מקלט עבור פליטים יהודים מהסביבה. תחת כיבוש גרמני שחוקק חוקים מפלים נגד היהודים, ידעו מחסור במזון ותנאים קשים והולכים.

גם אחרי המלחמה, נמשכה המצוקה. המאבק בין הפולנים לליטאים על השלטון בווילנה בשנים 1919-1920 גרם לחילופי שלטון תכופים. בחודש אפריל 1919 נטבחו בווילנה 80 יהודים על ידי יחידות פולניות.

בתקופת מלחמת האזרחים (1922-1939) עסקו יהודי וילנה בפעילות חברתית ותרבותית פורה וענפה. באותן שנים נוסדה רשת בתי ספר יסודיים ותיכוניים, בהם שפת הלימוד או השפה הראשית היתה עברית, וכן סמינרים למורים בשפה העברית או ביידיש, ובתי ספר למסחר. וילנה היתה מרכז עולמי לתרבות היידיש. מכון המחקר YIVO ליידיש ולתרבותה (כיום בניו- יורק), נוסד בווילנה ב- 1924.


תקופת השואה

מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1939, פלשה רוסיה הסובייטית לווילנה, ומסרה אותה לידי ליטא. פליטים יהודים מפולין, בה היו אזורי כיבוש גרמני ואזורי כיבוש רוסי, מצאו בווילנה מקלט. ביוני 1940 סופחה ליטא לברית המועצות. השלטונות הסובייטים סגרו מוסדות תרבות ומשרדים יהודים וציונים. העיתונות היידית כולה הוחלפה בגופי עיתונות של המפלגה הקומוניסטית. יהודים רבים, ציונים, בונדיסטים ו"בורגנים", הוגלו לפנים השטח הסובייטי, שם הוחזקו רבים מהם במחנות מעצר.

הגרמנים נכנסו לווילנה ב- 24 ביוני 1941, והתקבלו על ידי האוכלוסייה הליטאית בפרחים ובתרועות שמחה. מיד החלה רדיפתם של יהודי וילנה, כ- 80,000 במספר. עוד לפני שנתחם הגטו, נרצחו כ- 35,000 יהודים בפונאר. בינואר 1942 התאחדו כל הארגונים הפוליטיים היהודיים והקימו ארגון לוחם בשם "הארגון הפרטיזני המאוחד" (FPO), בפיקודם של יצחק וויטנברג, יוסף גלזמן ואבא קובנר. מטרת הארגון בתחילת דרכו היתה להילחם בתוך הגטו, ולא להצטרף לפרטיזנים ביערות. הארגון הבריח תחמושת, ביצע מעשי חבלה, הוציא עלון מחתרתי, ועסק גם בזיוף מסמכים. ב- 5 ביולי 1943 נעצר המפקד וויטנברג. כשהובל אל מחוץ לגטו, תקף ה FPO את משמר הליווי, והצליח לשחררו. הארגון גייס מיד את כל היחידות. הגרמנים הציבו אולטימטום: וויטנברג יסגיר את עצמו עד הבוקר, ולא יחוסל הגטו כולו. אחרי שעות ארוכות של דיונים קשים, הסגיר עצמו וויטנברג, ונרצח על ידי הגסטפו. אז החליטו אנשי ה FPO לצאת אל היערות.

בספטמבר 1943 החלו הגרמנים בתהליך חיסול גטו וילנה. בבוקר ה- 1 בספטמבר נכנסו החיילים הגרמנים לגטו. ה FPO גוייס מיד. יעקב גנס, ראש היודנראט הפציר בגרמנים לעזוב, והם עזבו. גנס, כראשי יודנראטים אחרים, היה דמות שנויה במחלוקת. אחדים ראו בו משתף פעולה עם הגרמנים, ואילו אחרים סברו שמילא את פקודות הגרמנים במטרה להציל כמה שיותר יהודים. ב- 15 בספטמבר נורה על ידי הגסטפו לאחר שהואשם בסיוע למחתרת.

בארבעת הימים הראשונים של ספטמבר 1943 גורשו 8,000 יהודים נוספים אל מחנות עבודה באסטוניה. באותם ימים עזבו את הגטו 200 לוחמים, והצטרפו לפרטיזנים. ב- 15 בחודש שוב הוקף הגטו. הגרמנים נסוגו כשנוכחו לדעת כי לוחמי ה FPO ערוכים להתנגדות. ב- 23 בחודש צוו היהודים להתכונן לגירוש נוסף, האחרון. מעריכים כי כ- 100,000 יהודים מווילנה ומהסביבה נספו בגטו וילנה בימי השואה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

וילנה שוחררה על ידי הצבא האדום ב- 12 ביולי 1944. בעיר נקבצו כ- 6,000 ניצולים מהסביבה ומהיערות.

ב- 1959 נמנו בווילנה 16,354 יהודים, שהיוו כ- 7 אחוזים מאוכלוסיית העיר. 326 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם.

ב- 1970 עלה מספרם בהרבה. בעיר נותר בית כנסת אחד, בו ביקרו בדרך כלל רק יהודים מבוגרים. רק בחגים, ובמיוחד בשמחת תורה, התאספו בו מאות יהודים, כולל צעירים. אחרי מלחמת ששת הימים גברה ההזדהות עם מדינת ישראל, ונהיתה גלוייה יותר, בייחוד בקרב הצעירים. היהודים מווילנה השתתפו במחאה נגד המדיניות הרשמית נגד יהודים ונגד ישראל, ובייחוד נגד הסירוב לאפשר להם לעלות לישראל.


חידוש החיים היהודים בווילנה

ב- 23 באוגוסט 1988, כאשר כבר היו סימנים לקריסת השלטון הסובייטי בליטא, הקימה קבוצת יהודים קטנה ארגון ששמו "תקומה". המייסדים והמנהיגים היו רינה זילברמן, גריגורי (גרישה) אלפרנאס, הירש בליצקי (סירובניק) ואזרח אמריקאי ששמו לא ידוע. מטרת הארגון היתה החייאת התרבות היהודית בקרב יהודי ליטא ועידוד העלייה לישראל.

ב- 26 בספטמבר 1988 ארגן "תקומה" מצעד אל פונאר, שם נרצחו בימי מלחמת העולם השנייה כ- 80,000 יהודים מווילנה ומהסביבה. על יד כל בור הריגה הציבו אנשי "תקומה" מגן דוד לצד לוחות הזיכרון, עליהם צוין רק שהקורבנות היו אזרחים סובייטים. במצעד השתתפו כ- 3,000 אנשים.

ביטאון התנועה, "אצלנו", הודפס במחתרת, בשפה הרוסית, והופץ בין חברים ומכרים, והארגון קיים גם מפגשים והרצאות ברוסית.
ארגון "תקומה" הקים בית ספר ובו 4 כתות ללימוד עברית, באישור הקג"ב.

ב- 6 במרס 1989 נערך בארמון התרבות של וילנה (שמדרגותיו עשויות מצבות של יהודים) כנס של נציגי קהילות יהודיות מרחבי ליטא, ביוזמת "תקומה". בכנס השתתפו כ- 2,000 נציגים, והונח בסיס לשיתוף פעולה ועזרה הדדית בין יהודי וילנה, קובנה וערים נוספות.

ליטא קיבלה עצמאות ב- 1990. עד אז, תחת שלטון סובייטי, לא היתה בליטא קהילה יהודית מאורגנת. רק ב- 1989 נוסד איגוד לתרבות יהודי ליטא, צעד ראשון לקראת הקמת קהילה יהודית חדשה. האיגוד נהיה רשמית לקהילה היהודית החדשה של ליטא בנובמבר 1991. בראש הקהילה עומדת מועצה שנבחרת על ידי ועד, שאחראי גם לבחירת יו"ר הקהילה. ב- 1997 חיו בליטא על פי ההערכה כ- 6,000 יהודים, רובם בווילנה.


פעילות תרבותית

הפעילות התרבותית בקהילה היהודית מוקדשת בעיקר לשימור הזהות הלאומית היהודית, ולימוד המורשת היהודית. הקהילה מקיימת מפגשים,, הרצאות ותערוכות במגוון נושאים, כולל מדינת ישראל וחגי ישראל. בעדיפות עליונה עדיין עומד נושא הנצחתם של קורבנות השואה. ברחבי ליטא ישנם כ- 200 אתרי רצח המונים שיש לטפל בהם. בכל שנה, ב- 23 בספטמבר, חל יום הזיכרון לשואה בליטא. ביום זה נערכים טקסי זיכרון במבצר התשיעי בקובנה ובפונאר, בהם התרחשו הרציחות הנוראות ביותר.

במוזיאון הלאומי של הגאון מווילנה, שנוסד ב- 1989, יש תערוכה קבועה בנושא השואה, וכן תערוכות מתחלפות במגוון נושאים, ביניהם "היהודים בליטא במלחמה נגד הנאציזם", שנפתחה ב- 2000, לציון 55 שנים לניצחון על הנאצים. לאחרונה יצא לאור ספר חדש ובו רשימת שמותיהם של אסירי גטו וילנה.

בווילנה פועלים מוסדות תרבות יהודיים, ביניהם מועדון התרבות, שמושך אליו קהל רב, גם לא-יהודי, מועדון "אילן" לילדים ולנוער, ומועדון הקשישים "אבי מען זייט זיך". הקהילה מוציאה לאור את "ירושלים דליטא", כתב-עת בארבע שפות (יידיש, ליטאית, אנגלית ורוסית), ובו דיווחים מחיי הקהילה, בדגש מיוחד על היבטים תרבותיים.


חינוך

כיום שוב פועלים בתי ספר יהודיים בווילנה, ביניהם בית הספר הממלכתי "שלום עליכם", בו לומדים כ- 200 תלמידים. תכנית הלימודים כוללת, בנוסף ללימודים כלליים, עברית, תנ"ך, ותולדות עם ישראל. קהילת חב"ד בווילנה מפעילה בית ספר פרטי.


סעד ורווחה

הקהילה היהודית מפעילה מערכת רווחה קהילתית כוללת, לתמיכה בנזקקים, בעיקר גימלאים בודדים, שקרוביהם היגרו למקומות אחרים, או שנפגעו קשות מהמשבר הכלכלי שפקד את ליטא אחרי התמוטטות ברית המועצות. תכנית הרווחה כוללת חלוקת מזון, בגדים, הקצבה, סיוע בטיפול רפואי, שירותים שונים כגון ניקיון, כביסה, ועוד. במימון התכנית מסייעים בנדיבות ארגונים יהודים שונים, בייחוד ה"ג'וינט", וכן תורמים פרטיים.


הקהילה היהודית במאה ה- 21

לפי נתוני הארגונים היהודים יש בעיר כ - 4000 יהודים במסגרת קהילה יהודית מתפקדת.ישנו מרכז קהילתי , כולל בית כנסת,פעילות חסד,תרבות וחברה,בעיקר לפי לוח השנה העברי.יש קבוצות לימוד מסורת ותרבות יהודית,להקות זמר,מחול,תיאטרון ומוסיקה.כמו כן קיים מרכז לתרבות יידיש .

במערכת החינוך יש גן ילדים ושני בתי ספר ללימוד יהדות ויידיש באוניברסיטה המקומית.כן יש מדור לספרות יהודית בספריה הלאומית.

תערוכות בנושאים יהודיים מוצגות במקומות שונים וישנם תכנים יהודיים הנלמדים גם בבתי הספר ואף יש תערוכות קבע בנושא השואה.יוצא רבעון בשם ירושלים של ליטא.

בבית הקהילה היהודית ממוקמים משרדיהם של ארגונים יהודים שונים כגון : הסטודנטים היהודים,ניצולי המחנות , ותיקי מלחמת העולם ועוד.

בעיר ישנה קהלה של חב"ד בהנהלת הרב שלום בער קרינסקי ,שמפעילה בית כנסת,מקווה,אוכל כשר,חסד,חברת ותרבות ועוד.

גם הסוכנות היהודית פועלת בוילנה בתחומי תרבות והכנה לעלייה לישראל.היא מפעילה מחנות קיץ וסמינרים של הקהילה וחב"ד.

בעיר ישנו בית עלמין יהודי גדול שעדיין פעילקבורים בו רבנים חשובים וביניהם הגאון מוילנה.

בעיר מתקיימים ביקורים רבים בעיקר במסגרת ביקורי שורשים.

בשנת 2014 נפתחה בוילנה שגרירות ישראל לליטא.עד למועד זה השגריר בלטביה פעל גם בליטא.
רובנו ROVNO

(בפולנית ROWNE, במקורות היהודיים רובנה, באוקראינית ריבנה)

עיר במערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בחבל ווהלין בפולין.


על יהודים במקום ידוע מתעודות מן המאה ה-16. היישוב היהודי גדל לאחר שעברה העיר לרשות הנסיכים הפולנים לבית לובומירסקי (1723) שעודדו כניסת יהודים והקמת מוסדות קהילתיים כחלק מתכנית פיתוח כללית. עם חלוקות פולין בסוף המאה ה- 18 עבר האזור לשליטת רוסיה הצארית, ואחרי מלחמת העולם הראשונה היה בתחומי פולין העצמאית.

מ-2,150 נפש בקירוב בתחילת המאה ה-19 גדלה אוכלוסיית היהודים ברובנה ל-13,780 בסוף המאה (%56 מכלל האוכלוסיה). ברוסיה הצארית שכנה רובנה בקירבת הגבול עם גאליציה (אזורי דרום פולין שעברו עם החלוקה לשליטת אוסטריה) ונעשתה מרכז לאספקה צבאית ולימים צומת רכבות חשוב. באביב 1919 סבלה הקהילה מכנופיות האוקראינם של פטלורה. במיפקד 1921, בפולין העצמאית, נמנו ברובנה 21,700 יהודים (%71 באוכלוסיית העיר).

קבוצת "חובבי ציון" התארגנה ברובנה ב-1884. ותחת השלטון האוקראיני הקצר בשנים 1920-1918 שכן ברובנה המרכז הציוני לווהלין ולפודוליה כולה; צירים מרובנה השתתפו בכל הקונגרסים הציוניים. סניף ה"בונד" במקום הוקם ב-1903. השכלה עברית ניתנה ברשת של מוסדות חינוך, החל ב"חדר המתוקן" וכלה במוסדות "תרבות" לדרגותיהם; סניף "תרבות" (1919) נעשה למרכז הרשת בווהלין. עד 1921 פעלו גם שני בתי-ספר ביידיש. בשנים 1939- 1924 הופיע ברובנה השבועון "וואלינער לעבען".

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו ברובנה כ-28,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברה רובנה, ככל שטחי מזרח פולין, לשליטת ברית המועצות. הארגונים היהודיים פורקו, עסקני ה"בונד" והמפלגות הציוניות נאסרו ובתי-הספר העבריים נסגרו. הגיעו פליטים רבים ממערב-פולין, ורובנה נעשתה מוקד חשוב לפעולה ציונית במחתרת; דרכה נמלטו רבים לווילנה ולעבר רומניה והונגריה בדרום.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (21 ביוני 1941) נפלה רובנה לידי הגרמנים ב-29 ביוני 1941, ובו ביום נרצחו 300 יהודים; עד נובמבר עלה מספר החללים לאלף ומעלה. הוקם "יודנראט" בראשות ד"ר ברגמן, מנהל לשעבר של התיכון היידי. אחד מחברי ה"יודנראט", ליאון סוחארצ'וק, שלח יד בנפשו. ב-6 בנובמבר נרצחו בחורשת סוסנקי 18,000 יהודים, האחרים נכלאו בגיטו. ביולי 1942 הוצאו להורג 5,000 יהודים ביאנובה דולינה.

צעירים מרובנה השתתפו בקבוצות פארטיזאניות וסייעו בשחרור העיר בפברואר 1944. אחרי המלחמה התרכזו בשטח שמסביב לבית-הכנסת הגדול כאלף משארית הפליטה, מהם מאה תושבי העירלשעבר; רובם התפזרו למקומות אחרים.

ב-1957 הפכו את בית-העלמין לגן ציבורי. בית הכנסת האחרון שפעל נסגר בפקודת השלטונות ב-1959. בניין בית-הכנסת הגדול נעשה למועדון ספורט. בסוף שנות השישים ישבו ברובנה כ-600 יהודים.

הקהילה היהודית בריבנה בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1996, מנתה הקהילה היהודית כ- 600 נפש.
בעיר יש קהילה יהודית, המפעילה בית כנסת וחדרים לשימוש הקהילה.
בית כנסת נוסף בעיר הינו בהנהלת נציג חב"ד, הרב שניאור שניאורסון. במקום יש מרכז חסד וגן ילדים. כמו כן, בעיר קיים מרכז תרבות המפעיל בית ספר של יום ראשון, תוכנית נעל"ה של הסוכנות היהודית וכן מחנות קיץ. מרכז חסד נוסף בעיר פועל בהנהלת גנדי פריימן מארגון "חסד אושר".
כתובת בית הכנסת: רחוב שקולניה 38

http://fjc.ru/centers/ukraine/rivne/
בייגל
פרלמוטר
הירש
ויסמן
BEIGEL

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).

בייגל הוא אחד הכינויים שציינו אופים. מספר גרסאות של שמות כמו בקר המתייחסים למלאכת האפייה נגזרו מנוטריקונים (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) . "בני קדושים" או "בני קדושים רבנים". אחרים קשורים בשם הפרטי העברי ברוך. הדמות המקראית ברוך בן נריה היה סופרו וידידו של ירמיהו הנביא. ברוך הפף לשם פרטי ווטיבי נפוץ בכל קהילות ישראל בתפוצות ושימש בסיס לשמות משפחה רבים. בקר מתועד בשנת 1260 בקולן, מערב גרמניה, באק ב-1495 במינסטר, מערב גרמניה, עם מאיר באק; בק ב-1668 בפראג, בוהמיה, עם שמואל בק; ובאקאופן, שפירושו המילולי בגרמנית הוא "תנור אפיה", בשנת 1677 עם סרלה באקאופן מפראג.

בקר תורגם לפקרסקי בשפות הסלביות וברויטמן ביידיש, שפירושו המילולי "איש הלחם". שמות נוספים הקשורים במלאכת האפייה כוללים את בולקה וזמל שמשמעותן "לחמניה" ביידיש, ומצה, שם שמתייחס למצות של פסח.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי בייגל כוללים את הכלכלן יליד פולין רודולף בייגל (1915-1844), מחברו של ספרי לימוד בתחום הכלכלה. במאה ה-20, בייגל מתועד כשם משפחה יהודי עם גרטה בייגל, עורכת כתב עת צרפתי-אנגלי; ואת סטפני בייגל, ילידת אוסטריה, אשר גורשה מצרפת למחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ בספטמבר 1942.
PERLMUTTER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). פרלמוטר היא מילה גרמנית שפירושה "צדפת הפנינים". אפשר ששם משפחה זה נגזר מעיסוק ואומץ ע"י יצרן או סוחר בחפצים שעוטרו בצדפת הפנינים. במקרים מסויימים כשם משפחה יהודי פרלמוטר הוא מטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה. השם הפרטי פרל, שפירושו "פנינה", הוא שם מקביל לשם העברי מרגלית וכולם היו נפוצים מאד בכל קהילות ישראל.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי פרלמוטר כוללים את הצייר ההונגי איז'אק פרלמוטר (1932-1866) והרופא האמריקאי אירוין פרלמוטר בן המאה ה-20.
HIRSCH, HIRSH, HERSCH, HIRSCHMAN, HERSCHMAN, HERSHON, HIRSCHKO, HERSHKE

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

השם הגרמני הירש שפירושו "צבי" / "אייל" הוא כינוי גרמני / יידיש נפוץ של השם המקראי נפתלי, אשר מתואר בברכת יעקוב כ"אילה שלחה" (בראשית, מ"ט,כ"א). השם העברי צבי והתרגום שלו לשפות שונות הפכו לכינוי המסורתי של השם המקראי נפתלי.

כאשר היהודים אימצו שמות משפחה קבועים, רבים בחרו בפטרונימים שנגזרו מהשם הפופולרי ה ירש והגרסאות שלו. המינהג של מתן שמות פרטיים על פי שמות של בעלי חיים נובע מ"ברכת יעקוב" בתנ"ך (בראשית, מ"ט). סיבה נוספת הייתה כרוכה באמונה העממית שע"י מתן שם של חיה עוצמתו והאנרגיה של החיה תעבור אל הילד כמקור של כח ובריאות.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי הירש והגרסאות שלו כוללים את הברון מוריס דה הירש (1896-1831), הבנקאי והנדבן הגרמני אשר ייסד את החברה להתיישבות יהודית והתומך היהודי הראשון בתוכנית להתיישבות יהודית המונית בארץ ישראל; את הפתולוג הגרמני אוגוסט הירש (1894-1817); את הרופאה הגרמנית רחל הירש (1953-1870); את דמוגרף, הפובליציסט ומנהיג מפלגת ה"בונד" פסח ליבמן הרש (1955-1882) אשר נולד בליטא; את החזן יליד אוקראינה מרדכי הרשמן (1940-1888); את הרופא האמריקאי שלום ז. הירשמן, בן המאה ה-20; ואת המשורר היידיש יליד פולין הרש דניאלביץ (1941-1881), אשר התפרסם בשם העט הרשלה. השם הרשמן מתועד עם הרב אברהם מ. הרשמן, אשר חי בארה"ב בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
WEISMAN, WEIZMAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.שם משפחה זה נגזר ממילה המתארת תכונה פיזית.

הפירוש המילולי של השם וייסמן בגרמנית הוא "איש לבן". בתור שם משפחה אפשר שנובע מכינוי אישי של אנשים עם שיער או זקו לבן או עור בעל גוון בהיר.

בחלק מן המקרים וייסמן הוא טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

אפשר ששם משפחה זה קשור בשמות של עיירות וערים במרכז ובמזרח אירופה, ביניהן וייסנברג / ויסמבורג באלזס, מזרח צרפת; וייסוייל בבאדן, גרמניה; שטולווייסבורג / סקשפהרוואר במרכז הונגריה; ווייסנבורג / אלבה יוליה בטרנסילבניה, מרכז רומניה.

גרסאות אחדות, כמו וייסבקר, שפירושו המילולי הוא "אופה (של לחם) לבן", הן שמות שנגזרו מעיסוקים ואפשר שבמקור אומצו ע"י אופים וטוחנים שמלאכתם הייתה קשורה בקמח "לבן". כשם משפחה יהודי וייס מתועד בשנת 1197 בעיר וירצבורג, גרמניה, עם שמואל וייס שהיה ידוע גם בשם אלבוס. וייסווסר מתועד בשנת 1678; וייסויילר בשנת 1687; וייקופף ב-1690; וייזויילר ב-1700; וייסל ווייסליץ ב-1711; וייבורג במאה ה-18; וייס וויסנבורגר ב-1808; וייסקופף ב-1891 וויססקוף ב-1954. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי וייסמן כוללים במאה ה-20 את סיימור ס. וייסמן, מנהל של ארגון אמריקאי; ואת המשפטן הישראלי יואש וייסמן. מרדכי וייסמן (נולד בעיירה ראדז'יקוב, גליציה, בשנת 1908) נהרג ב-13 במאי 1948, יומו הראשון של מלחמת העצמאות של ישראל.