חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קלמן קרל מאיר רוטשילד

Kalman Carl Mayer Rothschild  (1788-1855), banker in the Kingdom of the Two Sicilies and the founder of the Rothschild banking family of Naples, who had been born in Frankfurt am Main, Germany. He was the fourth of the five sons of Mayer Amschel Rothschild. Wanting to expand the family business across Europe, Amschel, the eldest Rothschild's son remained in Frankfurt, while each of the other sons were sent to different European cities to establish a banking branch.

The 1821 occupation of Naples by the Austrian army provided the opportunity for the Rothschilds to set up business in the Kingdom. As such, Carl Rothschild was sent to Naples where he established C M de Rothschild & Figli to operate as a satellite office to the Rothschild banking family.

He proved himself in Naples as a strong financial manager and someone very capable at developing all-important business connections. He established a good working relationship with Luigi de Medici, the Direttore della Segreteria di Azienda del Regno di Napoli (Finance Minister), and his operation became the dominant banking house in Naples. During the winter of 1826, Leopold of Saxe-Coburg, future King of the Belgians was a guest of Carl von Rothschild at his villa in Naples. In 1829, Carl was appointed consul-general of Sicily at Frankfurt and in January 1832 the Jewish banker was given a ribbon and star of the Sacred Military Constantinian Order of Saint George at a ceremony with the new Roman Catholic Pope, Gregory XVI.

Carl von Rothschild maintained homes in Frankfurt am Main and in Naples. In 1837 he built the Villa Günthersburg on a large country property outside Frankfurt am Main owned by his father at what is now Günthersburg Park. In 1841, he bought the Villa Pignatelli at Riviera di Chiaia with a spectacular view of the Mediterranean sea and Vesuvio Volcano.

תאריך לידה:
1788
תאריך פטירה:
1855
מקום לידה:
פרנקפורט אם מיין
מקום פטירה:
איטליה
סוג אישיות:
בנקאים
מספר פריט:
181041
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
ROTSCHILD, ROTHSCHILD

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. אפשר ששם משפחה זה הוא טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה רוטשילד שייך לקבוצת שמות משפחה יהודיים אשר נגזרו משלטי הבתים שהיו נהוגים בערי גרמניה בימי הביניים, כמו לדוגמא ברובע היהודי (Judengasse) של פרנקפורט אם המיין, שבו לכל בית היה שלט, בדרך כלל בדמות בעל חיים או פרח. עם הזמן, המונחים שתיארו רבים משלטי הבתים האלה הפכו לשמות משפחה קבועים.

פירוש שם המשפחה רוטשילד בגרמנית הוא "מגן אדום".

רוטשילד היה שלט הבית מס' 148 ברובע היהודי של העיר פרנקפורט אם מיין. ידוע שאחד מאבותיה של משפחת רוטשילד הנודעת התגורר ברובע היהודי של פרנקפורט בבית המכונה "צום רוטן האן" ("אצל התרנגול האדום"), לפני שעבר לגור בבית המכונה "אצל המגן האדום", ששמו הקודם היה "אצל המגן הירוק". מאוחר יותר שונה הצבע לאדום ובהמשך שימש סימן הבית המחודש מקור לשם המשפחה רוטשילד. רוטשילד (רוטצ'יילד) מתועד כשם משפחה יהודי עם סילביה רוטשילד, מחברת ועובדת קהילתית אשר חיה בארה"ב במאה ה-20.

המפורסמת שבין המשפחות היהודיות בשם רוטשילד היא משפחתו של מאיר אמשל רוטשילד (1812-1744) מפרנקפורט, שצאצאיו הקימו רשת בנקים מצליחים ברחבי מערב אירופה. הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד (1934-1845), מהענף הצרפתי של משפחת רוטשילד, היה מתומכיה החשובים ביותר של התנועה הציונית ושל מפעל ההתיישהות היהודית בארץ ישראל, וזכור בתולדות ישראל בכינוי "הנדבן הידוע".
קארל מאייר פון רוטשילד (1788-1855)
דיוקן
פרנקםורט ע"נ מיין, גרמניה, המאה ה-19
(בית התפוצות ארכיון התצלומים,
אוסף ד"ר פאול ארנסברג)

נאפולי

עיר בדרום איטליה. בשנת 1969 התגוררו בה 450 יהודים.


מניחים כי יהודים התיישבו בנאפולי במאה הראשונה לספירה. במאה ה-4 כבר היתה בה קהילה חשובה ומבוססת. ב-536 עזרו יהודי המקום לגותים במלחמתם עם הכובש הביזאנטי.

בנימין מטודלה ביקר בעיר ב- 1159 לערך ומצא בה 500 יהודים. בסוף המאה ה-13 סבלו מהסתת נזירים דומיניקאניים ואחד מבתי-הכנסת הופקע לצורך כנסיה, אך ב- 1330 הוזמנו יהודים מן האיים הבאליאריים להשתקע בנאפולי על סמך שוויון במסים עם שאר חלקי האוכלוסיה. המצב נשאר בעינו גם תחת שלטון אראגון מ-1442, ובסוף המאה מצאו בנאפולי מקלט ארעי פליטים רבים מספרד, סיציליה וסארדיניה וביניהם דון יצחק אברבנאל, שנעשה יועץ כספים למלך נאפולי.

יש אומרים שגולי ספרד הביאו לעיר את המגפה שהפילה 20,000 חללים ב-1492. ב-1495 כבשו הספרדים את מלכות נאפולי וכעבור שנה פורסם צו גירוש שהוצא לפועל ב-1510. הגירוש חל על כל יהודי המקום פרט למאתיים משפחות עשירות; צו שני נדחה לעשר שנים תמורת תשלום כבד, אך הופעל בסופו של דבר לפני המועד. היה זה ב- 1541, ומאז ועד 1735 לא הותרה ישיבת יהודים בעיר; המעטים שנענו להזמנה לשוב ולהשתקע בה גורשו תוך שנים אחדות בלחץ הישועים.

נאפולי היתה מרכז חשוב של דפוסים עבריים מלפני 1500, אינקונאבולה בלע"ז. בראשית המאה ה-19 ישבו בנאפולי משפחות אחדות, וביניהם הבאנקאי קארל מאיר פון רוטשילד מפראנקפורט. בית-כנסת נפתח רק ב-1864. ב-1931 מנתה הקהילה כאלף נפש והיא חלשה על יישובי היהודים בדרום-איטליה כולה.

הכיבוש הגרמני לא האריך ימים בנאפולי, אבל 11 יהודים נשלחו למחנות ואחרים נרצחו. אחרי המלחמה נשארו במקום יותר מ-530 יהודים.

פראנקפורט על הנהר מיין

(במקורות היהודיים פד"מ, ראשי תיבות של פרנקפורט דמיין)

עיר במחוז הסן נאסאו, גרמניה.

הקהילה היהודית


פראנקפורט הייתה מרכז מסחרי מראשיתה, וקרוב לוודאי שסוחרים יהודיים היו מבקרים בירידי-הסתיו שלה מדי שנה. ב-1074 מנה הקיסר היינריך ה-4 את פראנקפורט עם הערים הפתוחות לפני יהודי וורמייזא, ללא תשלום דמי-מכס.

במאה ה-12 הייתה פראנקפורט קהילה מאורגנת ומשגשגת, אם כי קטנה בכמות. ב-1241 התפרעו תושבי העיר, הרסו את בתי-היהודים ורצחו יותר מ-150 מתוך 200 היהודים במקום, ביניהם שלושת רבני הקהילה. רבים הוטבלו לנצרות. בקהילות גרמניה נכללה בשעתה בט' באב תפילה מיוחדת לזכר הקדושים. בחקירה שנערכה בפקודת פרידריך השני התברר שהמהומות החלו בגלל שמד מאונס. תושבי העיר זכו בחנינה, שלומם של היהודים הובטח ועל המתפרעים הוטלו קנסות כבדים. כעבור שלושים שנה שוב הייתה פראנקפורט קהילה שוקקת חיים, ולה בית-כנסת מרכזי ("אלטשול"), בית-עלמין, בית-מרחץ, בתי-חולים לאנשי המקום ולעוברי-אורח, "בית-ריקודים" לחתונות ולאירועים חברתיים אחרים ומוסדות חינוך וצדקה.

במחצית הראשונה של המאה ה-14 הוכבד עול המסים לקופת המלך ולעירייה, והתועלת שהפיקו מן היהודים מנעה רדיפות. אולם הפרעות שפרצו בתקופת "המגיפה השחורה" לא פסחו על יהודי פראנקפורט. הקיסר קארל ה-4 ויתר לאנשי העיר, תמורת תשלום נאה, על זכויות היהודים, וכעבור זמן קצר נמחקה הקהילה מעל פני האדמה. יהודים רבים הציתו את בתיהם במו ידיהם כדי שלא ייפלו בידי ההמון המתפרע.

פראנקפורט חזרה ופתחה את שעריה בפני יהודים ב-1360. פעילותם הכלכלית הייתה חשובה לעיר המשגשגת. מעתה חוייב כל יהודי להגיש בקשה אישית להיתר-ישיבה מדי שנה בשנה, אגב תשלום מסים והיטלים כבדים. הותקנה מערכת תקנות להסדרת היחסים בין העיר לקהילה.

בין רבני המקום וראשי הקהל במאה ה-14 נמנו זיסקינד וימפפן, שהביא את גופת המהר"ם מרוטנבורג לקבר ישראל, ואלכסנדר זוסלין הכהן.

בשנת 1462 הועברו 110 היהודים שחיו אז בפראנקפורט לרחוב מיוחד, מוקף חומות ושערים, וזאת על-פי דרישות חוזרות ונשנות מצד הקיסר והכנסיה, לרבות האפיפיור. היהודים לא הורשו לחרוג מהגבולות שנקבעו להם, והצפיפות בגיטו גדלה, אבל הארגון הקהילתי התחזק והסתעף. מנהיגים דתיים וחילוניים ("הוכמייסטר" ו"באומייסטר") יצרו מסורת מקומית שנשמרה בקפדנות בחיי הדת, החברה והכלכלה. גדול הרבנים בדורות ההם היה נתן אפשטיין.

מלחמת האיכרים ומלחמות-הדת במאה ה-16 האפילו על חיי הקהילה ואף על-פי כן נוצרו בעיר תנאים נוחים ליוזמה כלכלית, ויהודי פראנקפורט הצליחו לשמור על זכויותיהם. הקהילה (בת 900 נפש) הגיעה לשיא שגשוגה לקראת סוף המאה, וגם נעשתה למקום תורה בזכות הישיבות של ר' אליעזר טרווס ור' עקיבא בן יעקב פראנקפורטר, ופסקי בית-הדין שלה מצאו להם מהלכים בקהילות רבות בגרמניה.

כנסים רבניים נערכו בפראנקפורט בשנים 1562, 1582, 1603. כל אותו זמן נמשך המאבק בעיר בין המשפחות המיוחסות ובין הסוחרים הזעירים ובעלי-המלאכה, שרבים מהם היו בעלי-חוב של היהודים. ב-1614 פרץ לגיטו אספסוף, בהנהגת הצורר וינצנט פטמילך; היהודים גורשו מן העיר. כעבור שנתיים הוצאו להורג ראשי המתפרעים והיהודים הוחזרו ברוב טקס לחומות הגיטו. מאז נחוג בקהילה יום כ' באדר כ"פורים של וינץ" (כלומר וינצנט). ר' ישעיה הורוביץ, בעל "שני לוחות הברית" (השל"ה הקדוש), רבה של פראנקפורט משנת 1606, לא היה בין החוזרים. בין רבני הקהילה האחרים היו בנו שבתאי הורוביץ; חיים כהן, נכדו של המהר"ל מפראג; מאיר בן יעקב הכהן שיף, יליד המקום, אהרן שמואל קאידאנובר ובנו צבי הירש.

יהודי פראנקפורט פיתחו מנהגי תפילה מיוחדים שעליהם הייתה גאוות הקהילה מאות בשנים (הם לוקטו בידי יוסף יוספא האן בספרו "יוסיף אומץ"). בדליקה בשנת 1711 שפרצה בביתו של הרב הראשי נפתלי בן יצחק הכהן עלה באש כמעט כל הרובע היהודי; תושביו נאלצו לחזור אליו לאחר שנבנה מחדש.

בחיי הקהילה שלטו משפחות עתיקות ששמן נגזר מצורת השלטים בפתחי בתיהם, כגון רוטשילד ("שלט אדום"), שווארצשילד ("שלט שחור") קאן ושיף. לישיבות של ר' שמואל שוטן ור' יעקב יהושע פאלק נהרו תלמידים ממקומות יישוב אחרים בגרמניה. התנועה לתיקונים בחינוך היהודי, מחוגו של משה מנדלסון בברלין, מצאה לה מהלכים בקרב המשפחות היהודיות האמידות בפראנקפורט, שראו בתנועה צעד לקראת האמאנציפאציה. 49 מחשובי הקהילה חתמו על ה"ביאור" של מנדלסון (1782), ואילו הרב הראשי פנחס הורוביץ תקף אותו בחריפות, וב-1797 הטיל חרם על תכנית להקים בית-ספר ללימודי-חול.

ב-1806 נכללה פראנקפורט בקונפדראציה של הריין מיסודו של נאפוליון וכעבור חמש שנים בוטל הגיטו ופורסמה הצהרה על שוויון-זכויות, שכללה במפורש גם את היהודים. אחרי תבוסת נאפוליון ביקש הסנאט של פראנקפורט לבטל את זכויות היהודים, וסיכל את מאמציה של משלחת הקהילה בקונגרס הווינאי (1815).

אחרי משא-ומתן ממושך, שבמהלכו אירעו בשנת 1819 "מהומות הפ-הפ", הוענקו ליהודים זכויות שוות בחיים האזרחיים (1824) אבל חוקי-אפליה מסויימים הוחזרו על כנם והרכבו של ועד הקהילה ופעולותיו נשארו בפיקוח הסנאט.

בינתיים הלך והתרחב הקרע בין דתיים ורפורמיים בתוך הקהילה. הרב צבי הירש הורוביץ אמנם חידש את הסכמת אביו לסידור-התפילה שהוציא שמשון היידנהיים, שכלל תרגום לגרמנית ופירוש למדני, אולם לא היה בכך כדי לספק את חסידי הרפורמה וההתבוללות. עוד ב-1804 הם הקימו בית-ספר כללי בשם "פילאנטרופין", ובו הייתה תכנית לימודים חילונית. בית הספר נעשה במרוצת הזמן למעוז הרפורמה ביהדות. כעבור שלוש שנים נוסדה לשכת "הבונים החופשיים", וחבריה פעלו בתוקף לקידום תנועת החילון בקהילה. בשנים 1832-1817 הורכב ועד הקהילה על טהרת חברי הלשכה. ב-1819 נסגרו כל ה"חדרים" בפקודת המשטרה, וועד הקהילה מצדו מנע הקמת בית-ספר דתי-כללי. מספר בחורי הישיבות פחת והלך. ב-1842 נאמד שיעור המשפחות החרדיות בקהילה בפחות מ-%10 מכלל יהודי פראנקפורט. באותה השנה העלו הרפורמים את התביעה לבטל את המצוות שמקורן בתלמוד, את ברית-המילה ואת האמונה בביאת המשיח. הרב הישיש שלמה אברהם טרייר, אחד משני נציגי פראנקפורט לסנהדרין של פאריס ב-1807, פירסם קובץ של תשובות רבנים וחוקרים בני-דורו, בגרמנית, על משמעות המילה ביהדות. ב-1845 נערכה בפראנקפורט ועידת רבנים חסידי
הרפורמה, וביניהם בן המקום ר' אברהם גייגר (רב בפראנקפורט בשנים 1870-1863). התנועה המהפכנית ב-1848 החישה את מהלך האמאנציפאציה שהושגה סופית ב-1864.

עם התרופפות המשטר האוטוקראטי בקהילה הקימה קבוצת חרדים אגודה משלהם, בהנהגת הרב שמשון רפאל הירש (1851). משפחת רוטשילד תרמה להקמת בית-כנסת אורתודוכסי חדש. ב-1876 יצאה האגודה מרשות הקהילה והקימה עדה נפרדת, שצורת החיים ומוסדות החינוך שבה שימשו אות ומופת ליהדות המסורתית בגרמניה כולה. מ-3,300 יהודים בערך ב-1817 גדלה הקהילה בפראנקפורט לכדי 10,000 ב-1871 וקרוב ל-22,000 בסוף המאה (%7,5 מכלל האוכלוסיה).

יהודים רבים מן האזורים הכפריים השתקעו בעיר המשגשגת, במידה רבה בזכות יוזמתם של סוחרים ואנשי-ממון יהודיים. רבים ממוסדות העיר - בתי- חולים, ספריות ומוזיאונים - הוקמו בתרומות של יהודים, במיוחד של משפחת רוטשילד. ליאופולד זונמאן ייסד את העתון הליבראלי "פראנקפורטר צייטונג" ואוניברסיטת פראנקפורט הוקמה ב-1912 בעיקר בכספי יהודים. בין מוסדות הקהילה היו שלושה בתי-ספר ("פילאנטרופין", בית-ספר יסודי ותיכון), "ישיבה", שני בתי-חולים, בית-יתומים, מושב-זקנים, אגודות צדקה ושני בתי-עלמין (העתיק נסגר ב-1828). יהודי פראנקפורט הירבו לסייע למהגרים יהודים נזקקים ותרמו ביד נדיבה ל"כוללים" בארץ ישראל (דרך פראנקפורט היו נשלחות התרומות מכל מערב-אירופה מאז המאה ה-16).

משנת 1906 הופיע בפראנקפורט השבועון החרדי "דער איזראעליט". בספרייה העירונית הייתה מחלקה יהודית ובה אוסף נדיר של ספרים וכתבי-עת יהודיים. בעשור הראשון של המאה העשרים נבנו בפראנקפורט עוד כמה בתי-כנסת מפוארים. ב-1920 הקים פראנץ רוזנצווייג מכון ללימודי היהדות, ומארטין בובר, אז פרופסור באוניברסיטת פראנקפורט, היה מרצה בו לפני קהל רב. נוסדו עוד שתי "ישיבות", האחת על-ידי הרב יעקב הופמאן, שנעשה רב הקהילה החרדית ב-1922.

בין גדולי הקהילה היו הסופר לודביג ברנה, ההיסטוריון י"מ יוסט, האמנים בנו אלקאן ומוריץ אופנהיים, הביוכימאי פאול אהרליך והסוציולוג פראנץ אופנהיימר. בציבור החרדי בלטו יעקב רוזנהיים ויצחק ברויאר.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בפראקפורט למעלה מ- 25,000 יהודים.


תקופת השואה

באפריל 1933, חודש אחרי עלותם לשלטון בגרמניה, הכריזו הנאצים חרם על בתי- עסק של יהודים ועל בעלי המקצועות חופשיים בציבור היהודי. פוטרו פקידים, אקאדמאים, שחקנים ומוסיקאים. בלחץ השלטון והמפלגה נסגרו או הועברו לידיים "אריות" רוב החברות היהודיות, בעוד יחידות הס"א וסטודנטים נאציים מטילים אימה על היהודים. הקהילה הגיבה בהרחבת השירותים הקיימים, בפתיחת מוסדות חדשים לסיוע כלכלי, ביצירת אפשרויות תעסוקה והכשרה מקצועית, בהקמת מוסדות חינוך לנוער ולמבוגרים ובסיוע להגירה, הכל בפיקוחו הקפדני של הגסטאפו.

ב"ליל הבדולח" בנובמבר 1938 הועלו באש בתי-הכנסת הגדולים של שתי העדות; בנייני הקהילה, בתים פרטיים וחנויות נפרצו ונשדדו. מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות-הריכוז בוכנוואלד ודאכאו. אחר-כך התמזגה העדה החרדית עם הקהילה הכללית, בפקודת השלטונות. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, השתלבה הקהילה המאוחדת ב"איחוד הקהילות של הרייך". נכסי הקהילה הועברו לבעלות עירונית. מוסדות-הצדקה הועמדו תחת פיקוח ישיר של הגסטאפו במאי 1940.

איש הגסטאפו הולאנד, שהיה פקיד העיריה, טיפל גם בענייני ההגירה של היהודים וכעבור זמן היה ממונה על גיוס יהודים לעבודות-כפייה ועל "נוהלים סדירים" לפני הגירוש.

מ-26,158 נפש ב-1933 ירד מספר היהודים בפראנקפורט, כתוצאה מהגירה, ל-10,803 ביוני 1941, וזאת למרות זרם הפליטים מערי-השדה.

ב-19 באוקטובר 1941 החלו שילוחים לגיטו לודז' שעל אדמת פולין הכבושה. אחר-כך נשלחו יהודים מפרנקפורט על המיין גם לגיטאות ולמחנות בערים למינסק (בילורוסיה), ריגה (לאטוויה), טרזיינשטאדט (צ'כוסלובקיה) ולמחנות אחרים. בתום הגירושים ההמוניים, בספטמבר 1943, נותרו בעיר רק 602 יהודים, ביניהם בני זוגות מעורבים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התארגנה בפראנקפורט קהילה חדשה שמנתה קצת יותר מ-1,100 נפש בשנת 1952. עליהם נתוספו מקבלי קיצבאות ויורדים מישראל, וכעבור שבע שנים הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,560 בערך.

ניגוני התפילה והחזנות בקהילת פראנקפורט דמיין היו התגלמות המסורת האשכנזית המערבית. כל מאורע חשוב בלוח-השנה היהודית זכה לניגון משלו, לפי טיב החג או המעשה. אך למרות הדבקות הקפדנית במסורת, מרמזים רבים מלחנים אלה על השפעה משירי-עם גרמניים.

ב-1970 התגוררו בעיר 4,350 יהודים, שני-שלישים מהם בני 40 ומעלה; הקהילה הייתה השנייה בגודלה במדינה אחרי ברלין. בצד בית-כנסת גדול ששוקם היו פתוחים בעיר עוד חמישה בתי-תפילה קטנים.

ב-1965 נפתח בפראנקפורט בית-ספר יהודי ראשון בגרמניה שלאחר המלחמה, וממרס 1968 יצא- לאור בטאון הקהילה. באותה השנה נחנך גם מושב-זקנים ל-200 איש. בספרייה העירונית מצוי האוסף הגדול ביותר בגרמניה של ספרים וכתבי-יד ביהדות. ה"ממורבוך" העתיק של הקהילה הועבר לבית-הספרים הלאומי בירושלים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים מנתה הקהילה בשנת 2005 כ -  7200 נפש , כמחציתם יוצאי ברית המועצות לשעבר . העיר יחד עם ברלין , מינכן ודיסלדורף הן 4 הקהילות הגדולות בגרמניה . יש בעיר מספר בתי כנסת , מסעדות כשרות , חנויות ליודאיקה ומספר מרכזים קהילתיים . הקהילה המרכזית כוללת בית כנסת , מרכז קהילתי שבו גני ילדים, בית ספר , כית אבות והיא מפעילה ארגונים התנדבותיים אחדים כמו חברה קדישא, טיפול בקשישים ועוד .

הקהילה מקיימת פעילות חברתית - תרבותית ודתית נרחבת וכן פסטיבל של תרבות יהודית ויש מוזיאון יהודי . בשנת 1992 נפתח מוזיאון ברחוב היהודים במרתף בניין הקהילה . בית העלמין הישן מתוחזק , חלקו נהרס וקבורים בו אישיים חשובים כמו מאיר רוטשילד מייסד השושלת . הונחו מספר לוחות זיכרון לנרצחי השואה וכן נפתח בית עלמין חדש  .

יש בעיר בית חב"ד בהנהלת הרב זלמן גורביץ ושליחים נוספים לתפקידים שונים . כן יש בית כנסת, מקווה , שיעורים לנוער ומבוגרים , פרויקט בני ובנות מצווה, אירוח בשבתות וחגים , מחנות קיץ , פעילות לנוער היהודי בחופשות , תלמוד תורה  , בית ספר , חנות יודאיקה , ספרייה , שיעורים לסטודנטים ושרותי דת שונים . במרכז הקהילה ישנם אולמות לקונצרטים ושאר פעילויות ומרכז מידע על שירותים יהודיים בעיר . כן מתקיימים בעיר סיורים באתרים יהודיים .

 

איטליה ITALY

ציוני דרך בתולדות יהודי איטליה

59 לפנה"ס | הרבנית פופיאה

האגדה מספרת כי בשנת 59 לפנה"ס הכריז המדינאי, הסופר והנואם הרומאי הדגול מרקוס טוליוס קיקרו שהוא חושש לדבר בקול רם, וזאת, מאימת תושביה היהודים של רומא. קיקרו אמנם נודע בחיבתו לגוזמאות, אך גם אם הפריז בדבריו, אין ספק שהיהודים באימפריה הרומית הגדולה היו באותה תקופה גורם שכדאי להתחשב בו.
רוב היהודים שהגיעו לאיטליה זרמו לרומא. רבים מהם היו עבדים משוחררים מיהודה, שבויי מלחמות טיטוס ופומפיוס, וכן סוחרים ובעלי מלאכה שנמשכו אל הווי החיים התוסס בבירה הרומאית. לפי מקורות היסטוריים שונים, מליץ היושר של היהודים באותה תקופה היה יוליוס קיסר, שהעניק להם זכויות מיוחדות שאיפשרו להם, בין השאר, לקיים מצוות, להתדיין בבתי-דין יהודיים וכן לשלוח ביכורים לבית-המקדש בירושלים.
אחת המגמות המרתקות באותה תקופה, המתועדת גם בספרות ההיסטורית, היתה אימוץ מנהגים יהודיים בקרב תושבי רומא הנוכרים. אחת הדמויות הידועות בקבוצה זו, שכונתה "יראי ה'", היתה פופיאה, אשתו של הקיסר נירון, שהקפידה על שמירת השבת ונמנעה ממאכל בהמות אסורות.

70 לספירה | עבדות לא מודרנית

לפי מקורות היסטוריים שונים, מספר השבויים העברים שהגיעו מיהודה לרומא בשנת 70 לספירה, אחרי דיכוי "המרד הגדול" וחורבן בית-המקדש בירושלים, עמד על כ-100 אלף איש. הרומאים ניתבו את כוח האדם החדש לבניית היכלי ציבור מפוארים. לפי המסופר, כ-20 אלף עבדים יהודים בנו את הקולוסיאום, זירת הגלדיאטורים הידועה ברומא, שסיפקה בזמנו את הסיפא לאמירתו המפורסמת של נירון, "תנו להם לחם ושעשועים".
במחווה של סולידריות, הקהילה היהודית פדתה את רוב השבויים שהגיעו מיהודה. כך גדלה הקהילה ושיגשגה, והקימה כ-12 בתי-כנסת ולצדם שורה של ישיבות שקיימו קשר תורני רציף עם חכמי ארץ ישראל. היסטוריונים מתארים את הקהילה היהודית באותה תקופה כמי שעברה "הלניזציה"; התפילה בבתי-הכנסת והקריאה בתורה נעשו בשפה היוונית, וגם נישואים לנשים נוכריות נפוצו אז. יחד עם זאת, חברי הקהילה הקפידו על קיום המצוות ועל נאמנות למסורת. בין החוקרים שוררת הסכמה כי הקהילה היהודית באימפריה הרומית בעת העתיקה היתה הגרעין שממנו בקעה לימים יהדות אירופה.

314 | הברבור השחור והופעת הנצרות

בספרו "הברבור השחור" מתאר נאסים טאלב את ההיסטוריה כרצופה ברבורים שחורים, כלומר, אירועים שלא היה ניתן לצפות מראש ושהשפיעו השפעה מכרעת על ההיסטוריה האנושית. בין האירועים מסוג זה מונה טאלב את עליית הנצרות – דת קטנה ואזוטרית, בראשיתה, שצמחה במזרח הקרוב.
ברבור שחור או לא, השתלטות הנצרות על האימפריה הרומית בשנת 314 לספירה הביאה עמה הרעה ניכרת במצבם של היהודים ברומא ומחוצה לה. בלחץ הכנסייה פירסמו השלטונות חוקים שהפלו יהודים בתחום האזרחי, הכלכלי והדתי. בין השאר נאסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות ולהקים בתי-כנסת חדשים.
כ-200 שנה לפני עליית הנצרות התרחש מאורע חשוב אחר: בסביבות 132 לספירה החליט הקיסר הרומאי אדריאנוס, חסיד הדת ההלניסטית וחובב פסלים ידוע, להפוך את ירושלים לעיר אלילית, "איליה קפיטולינה" שמה. החלטה זו, יחד עם איסור על מצוות המילה ושמירת השבת, היתה העילה לפרוץ "מרד בר-כוכבא" בארץ ישראל. המרד דוכא באכזריות בידי הרומאים. אחרי המרד הוגלו עשרות אלפי שבויים יהודים לרומא ונמכרו כעבדים.

476 | אימפריות נופלות

האימפריה הרומית הגדולה ניצבה בחזית התרבות האנושית במשך כ-800 שנה. חותמה ניכר בתרבות העולם עד ימינו, ומופיע כמעט בכל תחום: האמנות, האדריכלות, חוכמת המשפט והמדינה, האסטרטגיה הצבאית ועוד ועוד. גם התככים והמזימות בחצר הקיסרות הרומית היו לשם דבר, ובמרוצת 2,000 השנים האחרונות הם סיפקו השראה לאינספור ספרים ויצירות אמנות פלסטית – ובעשורים האחרונים גם סרטים וסדרות טלוויזיה.
בשלהי המאה החמישית, עם נפילתה של האימפריה הרומית, התיישבו יהודים בכל השטחים שהיו בשליטתה. שרידים מחיי היהודים דאז נמצאו ביישובים רבים באיטליה, ביניהם בסיציליה, סרדיניה, מילאנו, ברשיה, בולוניה ופירנצה.
דווקא תחת שלטון האפיפיור היה מצב היהודים טוב יותר, בעיקר במדינת האפיפיור: חבל ארץ שהיה בריבונות הכנסייה אחרי נפילת האימפריה, וכלל את רומא וחלקים אחרים של איטליה. הסיבות ליחסה הטוב של הכנסייה ליהודים בשטחים הללו היו פוליטיות, כלכליות ותיאולוגיות גם יחד: על-פי פרשנות נוצרית לפסוק ב"תהילים" "אל תהרגם פן ישכחוני עמי", אין להרוג את היהודים, פן תישכח מלב הנוצרים ראשית דתם, שצאצאי היהודים, בני דורו של ישו, הם עדות חיה לקיומה. ועדיין, במאה החמישית חלה ירידה במספר היהודים באיטליה, ממאות אלפים לעשרות אלפים בלבד.

1035 | נתן החכם

"מן הענווים", "מן התפוחים", "מן הזקנים" ו"מן האדומים" אמנם נשמעים כמו זנים של פירות הדר, אך למעשה אלו הם שמות המשפחה של ארבע משפחות אצולה יהודיות שהגיעו לרומא, על-פי המסורת, אחרי חורבן בית שני, וצאצאיהן נחשבו במשך דורות למנהיגי וחכמי הציבור היהודי באיטליה. נתמקד באחד החשובים והמשפיעים שבהם: נתן הרומי, נצר למשפחת מן-הענווים, שנולד ברומא בשנת 1035.
מפעלו המרכזי של נתן הרומי היה יצירת המופת הלקסיקוגרפית "הערוך" – אוצר המלים העבריות מימי הספרות היהודית הבתר-מקראית ועד ימיו של המחבר, כמו גם תרגומיהן לאיטלקית, ערבית, פרסית ויוונית. לספר זה נודעה חשיבות רבה בהפצתה של היהדות באירופה הרב-לשונית והוא שימש חוליה חיונית בשרשרת החוכמה היהודית לדורותיה.
ברם, המידע על יהדות איטליה בתקופת ימי הביניים דל ביותר. מן המעט הידוע עולה כי בדרום איטליה הוקמו מרכזי תלמוד שמהם העבירו בני משפחת קלונימוס את התורה למגנצה (מיינץ שבעמק הריין בגרמניה), וכן כי באותה תקופה נוסדו קהילות יהודיות בוונציה, בפירנצה, בפרארה ובמנטובה.

1224 | משה קיבל תורה מסיני ומסרה לאבן-סינא שמסרה לחכם יעקב בן-אבא

אחד המאפיינים העיקריים של תקופת הרנסנס האיטלקי היה גילוי הקלאסיקה היוונית בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הרפואה והמדע. אלא שרבים מהחיבורים המקוריים נעלמו; שוחרי הקלאסיקה נדרשו להסתפק בתרגומי הכתבים לערבית בידי הפילוסופים אבן-סינא ואבן-רושד, שנחשבו לגדולי המפרשים והמתרגמים של אריסטו ופילוסופים אחרים מן התקופה.
כאן נכנסים לתמונה היהודים, שהחזיקו בידם את מפתח התרגום: "עם שקיעתה של תרבות הערבים בספרד, נטלו היהודים את אבוקת החוכמה מן הידיים שרפו, ומסרוה בהצלחה מופלאה ליד העולם הנוצרי, שהיה צמא להשכלה חדשה זו" כתב ססיל רות בספרו "הרנסנס הלטיני והמתרגמים היהודים".
היסטוריונים של ימי הביניים הדגישו את חשיבות תפקידם של היהודים כנשאי התרבות היוונית. תרגום הקלאסיקות הגדולות מערבית ללטינית – שתי שפות שהיהודים שלטו בהן, הן בגלל הנדודים שנכפו עליהם והן בגלל קשרי המסחר הענפים בין הקהילות היהודיות במקומות מושבן השונים – תרמו תרומה מכרעת לתרבות הרנסנס.
ברומא התרכזה חבורה גדולה של מלומדים יהודים, רופאים-פילוסופים, שעסקו בתרגום ובפרשנות הכתבים היווניים העתיקים וכתבי המלומדים המוסלמים. שלושה מהם היו הלל בן-שמואל מוורונה, יצחק בן-מרדכי, רופאם של האפיפיורים בימיו, והחכם יעקב בן-אבא, שהוזמן ב-1224 לנאפולי לשמש מתורגמן בחצרו של הקיסר פרידריך השני.

1450 | בעזרת הדפוס

בפקולטות למדעי החיים מקובל להתייחס לחיים כאל תהליך של זרימת מידע. בהשאלה נוכל לומר כי משמעות החיים, לפי השקפה זו, מתגלמת במידע שאנו אוספים ומעבירים הלאה – ולא רק במידע הגנטי שאנו נושאים, אלא גם בחוויות שתיעדנו, ביומנים שכתבנו, בטכנולוגיות שפיתחנו וביצירות שחיברנו. מהפכת הדפוס שהתחוללה באמצע המאה ה-15 היתה מעין "מעמד הר סיני" בעיני המחזיקים בתפיסת עולם זו. מרגע המצאת הדפוס, כל סופר או מדען שחיבר את האופוס-ויטה שלו היה יכול להפיץ את כתביו בהיקפים שלא נודעו עד אז.
מן הרבע האחרון של המאה ה-15 החלו בתי-הדפוס העבריים באיטליה לבנות את הספרייה היהודית המשרתת אותנו עד עצם היום הזה. כדי להבין את היקף תרומתה של יהדות איטליה בתחום זה נזכיר שני בתי-דפוס מרכזיים. הראשון הוא בית-הדפוס של דניאל בומברג בוונציה, שפעל בשנות ה-20 של המאה ה-16 וקבע את צורתם של ספרי התנ"ך וספרי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם היום. השני הוא בית-הדפוס המפורסם של משפחת שונצינו, ששימר את ספרות הפרשנות וההלכה שנכתבה בימי הביניים בצרפת ובספרד.

1500 | הנדידה צפונה

עד המאה ה-15 חיו רוב היהודים באיטליה בדרומה של הארץ, כולל האי סיציליה. רק עם כיבוש דרום איטליה בשלהי המאה ה-15 בידי הספרדים הקתולים, שהיו עוינים ליהודים, נדד היישוב היהודי אל חלקה הצפוני. יש לציין שכמעט עד סוף המאה ה-19 היתה איטליה מורכבת מעשרות מדינות וערים עצמאיות או עצמאיות למחצה, שכל אחת מהן ניהלה ריבונות עצמאית עם חוקים ומינהל ציבורי משל עצמה. היחס אל היהודים השתנה ממקום למקום וממדינה למדינה. בוונציה, למשל, התקבלו היהודים כתושבים עם מגבלות מסוימות – ואילו ג'נובה, יריבתה של ונציה, לא קלטה יהודים כלל. גירוש יהודים היה באותן שנים מציאות יומיומית, כך שבכמה מן הערים הם התקבלו בזרועות פתוחות, ואילו מאחרות גורשו בבושת פנים.

1516 | הסוחרים מוונציה

מקור המונח "גטו" הוא ברובע היהודי בוונציה, כנראה רובע המגורים היהודי העתיק ביותר בעולם, שקיים עד היום. ההנחה הרווחת היא שמקור המלה "גטו" הוא בבית-יציקה (ג'טו באיטלקית) ששכן סמוך לרובע היהודי. מאוחר יותר השתמש האפיפיור פיוס הרביעי במלה "גטו" לתיאור מקום מגוריהם של היהודים, ומאז השתרש השם והוטען במשמעויות תרבותיות וחברתיות שונות.
יהודים התגוררו בוונציה כבר במאה הרביעית והחמישית, אך נוכחותם בעיר זכתה לתגבור משמעות מאין כמוהו במאה ה-14, אחרי מלחמות ורונה וג'נובה, אז הגיע לוונציה זרם גדול של יהודים סוחרים ומלווים בריבית, בעידוד שליטי העיר, שביקשו לחזק את כלכלתה. במרץ 1516 הוגבל תחום מגורי היהודים בעיר לרובע מיוחד. חופש התנועה שלהם הוגבל, והם אולצו לענוד טלאי צהוב ובהמשך גם לחבוש כובע צהוב.
חרף ההגבלות, החיים היהודיים בוונציה שיגשגו. תושבי העיר היהודים הקימו בתי-מדרש ובתי-כנסת שבהם פעלו רבנים חשובים, ביניהם רבי לאון יהודה אריה ממודינה ורבי שמואל קצנלבוגן. לצד זאת פעלו בגטו מוסדות תרבות רבים, ביניהם תיאטרון, חנויות ספרים וכמובן בית-הדפוס העברי הראשון.
הגטו בוונציה אמנם הוקם מסיבות כלכליות, אך 49 שנה מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1555, הוקם הגטו הראשון ברומא – והפעם היו הסיבות לכך דתיות. האפיפיור פאולוס הרביעי הוציא מכתב פומבי שאסר על יהודים לגור בשכנות לנוצרים.
הקמתו של הגטו ברומא בישרה על הקמת גטאות נוספים בכל רחבי איטליה, בין היתר בפירנצה ובפדובה. בגטאות הללו הלכו והתפתחו הווי חיים ופולקלור ייחודיים. הגטאות אורגנו על-ידי חברי הקהילה, שהקימו מוסדות לעזרה הדדית ובתי-דין פנימיים.

1707 | שד"ל ורמח"ל

חרף ההסתגרות בגטאות, יהודי איטליה העמידו למדנים ותלמידי חכמים לרוב. שניים מהגדולים שבהם ידועים בשמותיהם המקוצרים: רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) ושד"ל (שמואל דוד לוצאטו).
רמח"ל נולד בפדובה בשנת 1707, ומסופר עליו כי כבר בגיל 14 ידע את התלמוד והמשנה על-פה. הגאון הצעיר שלח ידו גם בספרות כללית, חיבר מחזות וכתב שירה. הוא נמשך גם לקבלה ולמיסטיקה, ואיגד סביבו חבורה של תלמידי חכמים שעסקו בתורת הנסתר ובכתבי האר"י.
במקביל ללימודיו בבית-המדרש חווה רמח"ל מפגש שבועי עם מלאך בשם "המגיד", שנהג לבקרו בקביעות ולשתפו בסודות הקבלה ובצירופי האותיות. ברגע של חולשה גילה רמח"ל את סודו לאחד מחבריו, שלא התאפק והפיץ את הסיפור. הגילוי עורר סערה גדולה. רמח"ל הואשם בעיסוק במאגיה ובכישוף, כתביו נלקחו ממנו וכמה מהם נשרפו. בעקבות הפרשה היגר רמח"ל מאיטליה לאמסטרדם, שם כתב את ספרו "מסילת ישרים", חיבור שנמצא בכל ספרייה תורנית עד היום.
100 שנה לאחר הולדתו של רמח"ל נולד בטריאסטה שד"ל, איש אשכולות שעסק בפילוסופיה, שירה ופרשנות המקרא ונחשב לאחד מאבות תנועת ההשכלה היהודית. הגותו של שד"ל שילבה בין רציונליות וחתירה לאמת לבין רומנטיקה והשקפות דתיות ולאומיות. בניגוד לרמח"ל, הוא סלד מעיסוק בקבלה ובמיסטיקה. ספריו זכו לתפוצה אדירה, ויש אומרים כי הוא סימן את הדרך למבשרי דור התחייה.

1870 | חירות, שוויון, אחווה

72 שנה חלפו מאז כבש נפוליאון את צפון איטליה והכריז כי היהודים הם אזרחים מן המניין ועד שתהליך האמנסיפציה הושלם במלואו והיהודים יצאו מהגטאות והחלו לתפוס את מקומם כאזרחים איטלקים לכל דבר ועניין.
אלא שחסידי דת האמנסיפציה, שהעמידו "אלוהים" משלהם – רעיון אחדות האומה – חששו כי היהודים הבדלנים ייצרו "אומה בתוך אומה". אשר על כן נהגו כלפי היהודים באותו זמן לפי העיקרון שהתקבל כבר בימיה של המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18: "יש למנוע כל זכות מן היהודים כאומה, ולהעניק להם את כל הזכויות כיחידים".
האמנסיפציה האיטלקית הצליחה מעל ומעבר למשוער. יהודי איטליה השתלבו במדינה החדשה באופן חסר תקדים. במסגרת זו נפתחה בפניהם גם הדרך לקריירות בשירות הדיפלומטי, במנגנון שירות המדינה ובצבא – דרך שהיתה סגורה בפני רוב היהודים בכל מקום אחר במערב. איטליה היתה המדינה הראשונה באירופה שמינתה שר מלחמה יהודי, ג'וזפה אוטולנגי, וראש ממשלה יהודי, לואיג'י לוצאטי. בשנים ההן נפוצו נישואי תערובת וההתבוללות גברה, עד כי התעורר החשש שהמיעוט היהודי באיטליה – כעשירית האחוז מכלל האוכלוסייה – פשוט ייעלם.


1922 | עליית הפשיזם

לא פעם במהלך ההיסטוריה, דווקא כשהיהודים ביקשו להשתלב בחברה הכללית, הגיע מישהו שהזכיר להם את מוצאם. במקרה של יהודי איטליה היה זה הרודן בניטו מוסוליני, "איל דוצ'ה", שעמד בראש המפלגה הפשיסטית שעלתה לשלטון באיטליה בשנת 1922.
מבחינת יחסו ליהודים, עידן מוסוליני מתחלק לשלוש תקופות.
התקופה הראשונה כונתה "תקופת ירח הדבש" ונמשכה כעשר שנים, עד 1932. בתקופה זו כובדו הזכויות האזרחיות והדתיות של המיעוט היהודי, ומוסוליני אף גינה בפומבי גזענות ואנטישמיות. מוסוליני אף קיים יחסים טובים עם מנהיגים ציונים ועודד את פעילות הפדרציה הציונית, הגם שהתנגד לבדלנות היהודית.
התקופה השנייה, "תקופת הזיקית", החלה ב-1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, והסתיימה בשנת 1938. בתקופה זו החל מוסוליני לפסוח על שתי הסעיפים: מחד גיסא פיזר הצהרות וחוקים לטובת היהודים, ומאידך גיסא נקט צעדים אנטישמיים לא-רשמיים והשמיע גילויי אהדה לאנטישמיות בגרמניה, שאליה הצטרף בהמשך כבעל-ברית.
התקופה השלישית, "תקופת הפרצוף האמיתי", החלה ב-1938, אז פורסמו חוקי הגזע נגד היהודים. מוסוליני שרף את הגשרים עם המערב, התחייב לציר רומא-ברלין ופתח במתקפה עיתונאית אנטישמית חסרת תקדים, שהופנתה בגלוי נגד יהדות איטליה כולה.

1943 | דם, גזע ודמעות

"אני מאמין באמת ובתמים שאילו היה בידי סמרטוט יבש, הייתי מאושר" (הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי מתאר יום עבודה שגרתי בקור המקפיא של אושוויץ)

אם היו שואלים יהודי באירופה בשנת 1938, עת נקבעו חוקי הגזע באיטליה, באיזו מדינה הוא מעדיף לחיות, סביר להניח שארץ המגף היתה בתחתית הרשימה. אלא שבדומה למשפט הידוע של קארל מרקס, שאמר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה – היה זה דווקא השלטון הפשיסטי ש"שמר" על יהודי איטליה.
הסיבה לכך היתה פוליטית. מוסוליני ביקש להצטייר בעיני אזרחי איטליה כמנהיג עצמאי, ועל כן מנע מהנאצים להשית את "הפתרון הסופי" על האזרחים שחיו תחת שלטונו – גם אם מדובר ב"אזרחים סוג ב'".
בשנת 1943 הודח מוסוליני מראשות הממשלה ובמקומו מונה המרשל פייטרו באדוליו, שחתם מיד על הסכם שביתת נשק עם בנות-הברית. לכאורה, רווח והצלה ליהודים, אלא שכידוע, גורל הוא לא פעם עניין של גיאוגרפיה: רוב אזרחי איטליה היהודים התגוררו בצפון המדינה, באזור שהיה בשליטה נאצית. מבין 44,500 יהודים שחיו באיטליה לפני מלחמת העולם השנייה, לפחות 7,682 נספו בשואה.
יהדות איטליה הוכתה מכה קשה: אלפים איבדו את קהילתם, סדר החיים היהודיים שובש ורבים מאלו שנותרו במדינה היו שבורים בגופם וברוחם. אחד מהם, הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, שמצוטט לעיל, חיבר את הספר "הזהו אדם", שנחשב לאחד התיאורים המצמררים והריאליסטיים ביותר של השואה. לוי נפל אל מותו ממרפסת ביתו בשנת 1987. הסברה הרווחת היא שהתאבד.

2014 | בתחילת המאה ה-21

איטליה זוכרת את יהודיה. ב-2008, למשל, נערכו כחמישה כנסים אקדמיים שעסקו בחוקי הגזע באיטליה, במלאות 70 שנה להכרזתם. במדינה אף הוקמו אתרים להנצחת השואה, ומתקיימות בה עצרות לזכר שואת יהודי איטליה. סוגיית היהודים כלולה בתוכניות הלימודים של בתי-הספר הממלכתיים.
נכון ל-2014 מתקיימות באיטליה 21 קהילות יהודיות המונות 35 אלף נפש. בתי-הכנסת העתיקים נמצאים בשלבים שונים של שיפוץ. היהודים חברים ב"איגוד הקהילות היהודיות של איטליה", המייצג אותם מול הממשל. רוב היהודים באיטליה הם מהגרים ובני מהגרים, ורובם חיים בשתי קהילות עיקריות, ברומא ובמילאנו. ברחבי איטליה ניתן למצוא אתרים רבים למורשת יהודית, וביניהם מוזיאונים, בתי-כנסת, שכונות יהודיות עתיקות, אתרים ארכיאולוגיים ועוד.
בישראל חיים כ-10,000 יהודים יוצאי איטליה. כ-3,000 מהם מאורגנים במסגרת "ארגון יוצאי איטליה", המוציא לאור ביטאון בשפה האיטלקית. חברי הארגון נפגשים באירועים מרכזיים בבית-הכנסת האיטלקי היפהפה שבירושלים, שם נערכות התפילות בנוסח הייחודי של הקהילה.
במאגרי המידע הפתוחים
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קלמן קרל מאיר רוטשילד

Kalman Carl Mayer Rothschild  (1788-1855), banker in the Kingdom of the Two Sicilies and the founder of the Rothschild banking family of Naples, who had been born in Frankfurt am Main, Germany. He was the fourth of the five sons of Mayer Amschel Rothschild. Wanting to expand the family business across Europe, Amschel, the eldest Rothschild's son remained in Frankfurt, while each of the other sons were sent to different European cities to establish a banking branch.

The 1821 occupation of Naples by the Austrian army provided the opportunity for the Rothschilds to set up business in the Kingdom. As such, Carl Rothschild was sent to Naples where he established C M de Rothschild & Figli to operate as a satellite office to the Rothschild banking family.

He proved himself in Naples as a strong financial manager and someone very capable at developing all-important business connections. He established a good working relationship with Luigi de Medici, the Direttore della Segreteria di Azienda del Regno di Napoli (Finance Minister), and his operation became the dominant banking house in Naples. During the winter of 1826, Leopold of Saxe-Coburg, future King of the Belgians was a guest of Carl von Rothschild at his villa in Naples. In 1829, Carl was appointed consul-general of Sicily at Frankfurt and in January 1832 the Jewish banker was given a ribbon and star of the Sacred Military Constantinian Order of Saint George at a ceremony with the new Roman Catholic Pope, Gregory XVI.

Carl von Rothschild maintained homes in Frankfurt am Main and in Naples. In 1837 he built the Villa Günthersburg on a large country property outside Frankfurt am Main owned by his father at what is now Günthersburg Park. In 1841, he bought the Villa Pignatelli at Riviera di Chiaia with a spectacular view of the Mediterranean sea and Vesuvio Volcano.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
רוטשילד
ROTSCHILD, ROTHSCHILD

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. אפשר ששם משפחה זה הוא טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה רוטשילד שייך לקבוצת שמות משפחה יהודיים אשר נגזרו משלטי הבתים שהיו נהוגים בערי גרמניה בימי הביניים, כמו לדוגמא ברובע היהודי (Judengasse) של פרנקפורט אם המיין, שבו לכל בית היה שלט, בדרך כלל בדמות בעל חיים או פרח. עם הזמן, המונחים שתיארו רבים משלטי הבתים האלה הפכו לשמות משפחה קבועים.

פירוש שם המשפחה רוטשילד בגרמנית הוא "מגן אדום".

רוטשילד היה שלט הבית מס' 148 ברובע היהודי של העיר פרנקפורט אם מיין. ידוע שאחד מאבותיה של משפחת רוטשילד הנודעת התגורר ברובע היהודי של פרנקפורט בבית המכונה "צום רוטן האן" ("אצל התרנגול האדום"), לפני שעבר לגור בבית המכונה "אצל המגן האדום", ששמו הקודם היה "אצל המגן הירוק". מאוחר יותר שונה הצבע לאדום ובהמשך שימש סימן הבית המחודש מקור לשם המשפחה רוטשילד. רוטשילד (רוטצ'יילד) מתועד כשם משפחה יהודי עם סילביה רוטשילד, מחברת ועובדת קהילתית אשר חיה בארה"ב במאה ה-20.

המפורסמת שבין המשפחות היהודיות בשם רוטשילד היא משפחתו של מאיר אמשל רוטשילד (1812-1744) מפרנקפורט, שצאצאיו הקימו רשת בנקים מצליחים ברחבי מערב אירופה. הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד (1934-1845), מהענף הצרפתי של משפחת רוטשילד, היה מתומכיה החשובים ביותר של התנועה הציונית ושל מפעל ההתיישהות היהודית בארץ ישראל, וזכור בתולדות ישראל בכינוי "הנדבן הידוע".
קלמן קרל מייר פון רוטשילד (1855-1788), פרנקםורט ע"נ מיין, גרמניה, המאה ה-19
קארל מאייר פון רוטשילד (1788-1855)
דיוקן
פרנקםורט ע"נ מיין, גרמניה, המאה ה-19
(בית התפוצות ארכיון התצלומים,
אוסף ד"ר פאול ארנסברג)

נאפולי
נאפולי

עיר בדרום איטליה. בשנת 1969 התגוררו בה 450 יהודים.


מניחים כי יהודים התיישבו בנאפולי במאה הראשונה לספירה. במאה ה-4 כבר היתה בה קהילה חשובה ומבוססת. ב-536 עזרו יהודי המקום לגותים במלחמתם עם הכובש הביזאנטי.

בנימין מטודלה ביקר בעיר ב- 1159 לערך ומצא בה 500 יהודים. בסוף המאה ה-13 סבלו מהסתת נזירים דומיניקאניים ואחד מבתי-הכנסת הופקע לצורך כנסיה, אך ב- 1330 הוזמנו יהודים מן האיים הבאליאריים להשתקע בנאפולי על סמך שוויון במסים עם שאר חלקי האוכלוסיה. המצב נשאר בעינו גם תחת שלטון אראגון מ-1442, ובסוף המאה מצאו בנאפולי מקלט ארעי פליטים רבים מספרד, סיציליה וסארדיניה וביניהם דון יצחק אברבנאל, שנעשה יועץ כספים למלך נאפולי.

יש אומרים שגולי ספרד הביאו לעיר את המגפה שהפילה 20,000 חללים ב-1492. ב-1495 כבשו הספרדים את מלכות נאפולי וכעבור שנה פורסם צו גירוש שהוצא לפועל ב-1510. הגירוש חל על כל יהודי המקום פרט למאתיים משפחות עשירות; צו שני נדחה לעשר שנים תמורת תשלום כבד, אך הופעל בסופו של דבר לפני המועד. היה זה ב- 1541, ומאז ועד 1735 לא הותרה ישיבת יהודים בעיר; המעטים שנענו להזמנה לשוב ולהשתקע בה גורשו תוך שנים אחדות בלחץ הישועים.

נאפולי היתה מרכז חשוב של דפוסים עבריים מלפני 1500, אינקונאבולה בלע"ז. בראשית המאה ה-19 ישבו בנאפולי משפחות אחדות, וביניהם הבאנקאי קארל מאיר פון רוטשילד מפראנקפורט. בית-כנסת נפתח רק ב-1864. ב-1931 מנתה הקהילה כאלף נפש והיא חלשה על יישובי היהודים בדרום-איטליה כולה.

הכיבוש הגרמני לא האריך ימים בנאפולי, אבל 11 יהודים נשלחו למחנות ואחרים נרצחו. אחרי המלחמה נשארו במקום יותר מ-530 יהודים.

פרנקפורט אם מיין

פראנקפורט על הנהר מיין

(במקורות היהודיים פד"מ, ראשי תיבות של פרנקפורט דמיין)

עיר במחוז הסן נאסאו, גרמניה.

הקהילה היהודית


פראנקפורט הייתה מרכז מסחרי מראשיתה, וקרוב לוודאי שסוחרים יהודיים היו מבקרים בירידי-הסתיו שלה מדי שנה. ב-1074 מנה הקיסר היינריך ה-4 את פראנקפורט עם הערים הפתוחות לפני יהודי וורמייזא, ללא תשלום דמי-מכס.

במאה ה-12 הייתה פראנקפורט קהילה מאורגנת ומשגשגת, אם כי קטנה בכמות. ב-1241 התפרעו תושבי העיר, הרסו את בתי-היהודים ורצחו יותר מ-150 מתוך 200 היהודים במקום, ביניהם שלושת רבני הקהילה. רבים הוטבלו לנצרות. בקהילות גרמניה נכללה בשעתה בט' באב תפילה מיוחדת לזכר הקדושים. בחקירה שנערכה בפקודת פרידריך השני התברר שהמהומות החלו בגלל שמד מאונס. תושבי העיר זכו בחנינה, שלומם של היהודים הובטח ועל המתפרעים הוטלו קנסות כבדים. כעבור שלושים שנה שוב הייתה פראנקפורט קהילה שוקקת חיים, ולה בית-כנסת מרכזי ("אלטשול"), בית-עלמין, בית-מרחץ, בתי-חולים לאנשי המקום ולעוברי-אורח, "בית-ריקודים" לחתונות ולאירועים חברתיים אחרים ומוסדות חינוך וצדקה.

במחצית הראשונה של המאה ה-14 הוכבד עול המסים לקופת המלך ולעירייה, והתועלת שהפיקו מן היהודים מנעה רדיפות. אולם הפרעות שפרצו בתקופת "המגיפה השחורה" לא פסחו על יהודי פראנקפורט. הקיסר קארל ה-4 ויתר לאנשי העיר, תמורת תשלום נאה, על זכויות היהודים, וכעבור זמן קצר נמחקה הקהילה מעל פני האדמה. יהודים רבים הציתו את בתיהם במו ידיהם כדי שלא ייפלו בידי ההמון המתפרע.

פראנקפורט חזרה ופתחה את שעריה בפני יהודים ב-1360. פעילותם הכלכלית הייתה חשובה לעיר המשגשגת. מעתה חוייב כל יהודי להגיש בקשה אישית להיתר-ישיבה מדי שנה בשנה, אגב תשלום מסים והיטלים כבדים. הותקנה מערכת תקנות להסדרת היחסים בין העיר לקהילה.

בין רבני המקום וראשי הקהל במאה ה-14 נמנו זיסקינד וימפפן, שהביא את גופת המהר"ם מרוטנבורג לקבר ישראל, ואלכסנדר זוסלין הכהן.

בשנת 1462 הועברו 110 היהודים שחיו אז בפראנקפורט לרחוב מיוחד, מוקף חומות ושערים, וזאת על-פי דרישות חוזרות ונשנות מצד הקיסר והכנסיה, לרבות האפיפיור. היהודים לא הורשו לחרוג מהגבולות שנקבעו להם, והצפיפות בגיטו גדלה, אבל הארגון הקהילתי התחזק והסתעף. מנהיגים דתיים וחילוניים ("הוכמייסטר" ו"באומייסטר") יצרו מסורת מקומית שנשמרה בקפדנות בחיי הדת, החברה והכלכלה. גדול הרבנים בדורות ההם היה נתן אפשטיין.

מלחמת האיכרים ומלחמות-הדת במאה ה-16 האפילו על חיי הקהילה ואף על-פי כן נוצרו בעיר תנאים נוחים ליוזמה כלכלית, ויהודי פראנקפורט הצליחו לשמור על זכויותיהם. הקהילה (בת 900 נפש) הגיעה לשיא שגשוגה לקראת סוף המאה, וגם נעשתה למקום תורה בזכות הישיבות של ר' אליעזר טרווס ור' עקיבא בן יעקב פראנקפורטר, ופסקי בית-הדין שלה מצאו להם מהלכים בקהילות רבות בגרמניה.

כנסים רבניים נערכו בפראנקפורט בשנים 1562, 1582, 1603. כל אותו זמן נמשך המאבק בעיר בין המשפחות המיוחסות ובין הסוחרים הזעירים ובעלי-המלאכה, שרבים מהם היו בעלי-חוב של היהודים. ב-1614 פרץ לגיטו אספסוף, בהנהגת הצורר וינצנט פטמילך; היהודים גורשו מן העיר. כעבור שנתיים הוצאו להורג ראשי המתפרעים והיהודים הוחזרו ברוב טקס לחומות הגיטו. מאז נחוג בקהילה יום כ' באדר כ"פורים של וינץ" (כלומר וינצנט). ר' ישעיה הורוביץ, בעל "שני לוחות הברית" (השל"ה הקדוש), רבה של פראנקפורט משנת 1606, לא היה בין החוזרים. בין רבני הקהילה האחרים היו בנו שבתאי הורוביץ; חיים כהן, נכדו של המהר"ל מפראג; מאיר בן יעקב הכהן שיף, יליד המקום, אהרן שמואל קאידאנובר ובנו צבי הירש.

יהודי פראנקפורט פיתחו מנהגי תפילה מיוחדים שעליהם הייתה גאוות הקהילה מאות בשנים (הם לוקטו בידי יוסף יוספא האן בספרו "יוסיף אומץ"). בדליקה בשנת 1711 שפרצה בביתו של הרב הראשי נפתלי בן יצחק הכהן עלה באש כמעט כל הרובע היהודי; תושביו נאלצו לחזור אליו לאחר שנבנה מחדש.

בחיי הקהילה שלטו משפחות עתיקות ששמן נגזר מצורת השלטים בפתחי בתיהם, כגון רוטשילד ("שלט אדום"), שווארצשילד ("שלט שחור") קאן ושיף. לישיבות של ר' שמואל שוטן ור' יעקב יהושע פאלק נהרו תלמידים ממקומות יישוב אחרים בגרמניה. התנועה לתיקונים בחינוך היהודי, מחוגו של משה מנדלסון בברלין, מצאה לה מהלכים בקרב המשפחות היהודיות האמידות בפראנקפורט, שראו בתנועה צעד לקראת האמאנציפאציה. 49 מחשובי הקהילה חתמו על ה"ביאור" של מנדלסון (1782), ואילו הרב הראשי פנחס הורוביץ תקף אותו בחריפות, וב-1797 הטיל חרם על תכנית להקים בית-ספר ללימודי-חול.

ב-1806 נכללה פראנקפורט בקונפדראציה של הריין מיסודו של נאפוליון וכעבור חמש שנים בוטל הגיטו ופורסמה הצהרה על שוויון-זכויות, שכללה במפורש גם את היהודים. אחרי תבוסת נאפוליון ביקש הסנאט של פראנקפורט לבטל את זכויות היהודים, וסיכל את מאמציה של משלחת הקהילה בקונגרס הווינאי (1815).

אחרי משא-ומתן ממושך, שבמהלכו אירעו בשנת 1819 "מהומות הפ-הפ", הוענקו ליהודים זכויות שוות בחיים האזרחיים (1824) אבל חוקי-אפליה מסויימים הוחזרו על כנם והרכבו של ועד הקהילה ופעולותיו נשארו בפיקוח הסנאט.

בינתיים הלך והתרחב הקרע בין דתיים ורפורמיים בתוך הקהילה. הרב צבי הירש הורוביץ אמנם חידש את הסכמת אביו לסידור-התפילה שהוציא שמשון היידנהיים, שכלל תרגום לגרמנית ופירוש למדני, אולם לא היה בכך כדי לספק את חסידי הרפורמה וההתבוללות. עוד ב-1804 הם הקימו בית-ספר כללי בשם "פילאנטרופין", ובו הייתה תכנית לימודים חילונית. בית הספר נעשה במרוצת הזמן למעוז הרפורמה ביהדות. כעבור שלוש שנים נוסדה לשכת "הבונים החופשיים", וחבריה פעלו בתוקף לקידום תנועת החילון בקהילה. בשנים 1832-1817 הורכב ועד הקהילה על טהרת חברי הלשכה. ב-1819 נסגרו כל ה"חדרים" בפקודת המשטרה, וועד הקהילה מצדו מנע הקמת בית-ספר דתי-כללי. מספר בחורי הישיבות פחת והלך. ב-1842 נאמד שיעור המשפחות החרדיות בקהילה בפחות מ-%10 מכלל יהודי פראנקפורט. באותה השנה העלו הרפורמים את התביעה לבטל את המצוות שמקורן בתלמוד, את ברית-המילה ואת האמונה בביאת המשיח. הרב הישיש שלמה אברהם טרייר, אחד משני נציגי פראנקפורט לסנהדרין של פאריס ב-1807, פירסם קובץ של תשובות רבנים וחוקרים בני-דורו, בגרמנית, על משמעות המילה ביהדות. ב-1845 נערכה בפראנקפורט ועידת רבנים חסידי
הרפורמה, וביניהם בן המקום ר' אברהם גייגר (רב בפראנקפורט בשנים 1870-1863). התנועה המהפכנית ב-1848 החישה את מהלך האמאנציפאציה שהושגה סופית ב-1864.

עם התרופפות המשטר האוטוקראטי בקהילה הקימה קבוצת חרדים אגודה משלהם, בהנהגת הרב שמשון רפאל הירש (1851). משפחת רוטשילד תרמה להקמת בית-כנסת אורתודוכסי חדש. ב-1876 יצאה האגודה מרשות הקהילה והקימה עדה נפרדת, שצורת החיים ומוסדות החינוך שבה שימשו אות ומופת ליהדות המסורתית בגרמניה כולה. מ-3,300 יהודים בערך ב-1817 גדלה הקהילה בפראנקפורט לכדי 10,000 ב-1871 וקרוב ל-22,000 בסוף המאה (%7,5 מכלל האוכלוסיה).

יהודים רבים מן האזורים הכפריים השתקעו בעיר המשגשגת, במידה רבה בזכות יוזמתם של סוחרים ואנשי-ממון יהודיים. רבים ממוסדות העיר - בתי- חולים, ספריות ומוזיאונים - הוקמו בתרומות של יהודים, במיוחד של משפחת רוטשילד. ליאופולד זונמאן ייסד את העתון הליבראלי "פראנקפורטר צייטונג" ואוניברסיטת פראנקפורט הוקמה ב-1912 בעיקר בכספי יהודים. בין מוסדות הקהילה היו שלושה בתי-ספר ("פילאנטרופין", בית-ספר יסודי ותיכון), "ישיבה", שני בתי-חולים, בית-יתומים, מושב-זקנים, אגודות צדקה ושני בתי-עלמין (העתיק נסגר ב-1828). יהודי פראנקפורט הירבו לסייע למהגרים יהודים נזקקים ותרמו ביד נדיבה ל"כוללים" בארץ ישראל (דרך פראנקפורט היו נשלחות התרומות מכל מערב-אירופה מאז המאה ה-16).

משנת 1906 הופיע בפראנקפורט השבועון החרדי "דער איזראעליט". בספרייה העירונית הייתה מחלקה יהודית ובה אוסף נדיר של ספרים וכתבי-עת יהודיים. בעשור הראשון של המאה העשרים נבנו בפראנקפורט עוד כמה בתי-כנסת מפוארים. ב-1920 הקים פראנץ רוזנצווייג מכון ללימודי היהדות, ומארטין בובר, אז פרופסור באוניברסיטת פראנקפורט, היה מרצה בו לפני קהל רב. נוסדו עוד שתי "ישיבות", האחת על-ידי הרב יעקב הופמאן, שנעשה רב הקהילה החרדית ב-1922.

בין גדולי הקהילה היו הסופר לודביג ברנה, ההיסטוריון י"מ יוסט, האמנים בנו אלקאן ומוריץ אופנהיים, הביוכימאי פאול אהרליך והסוציולוג פראנץ אופנהיימר. בציבור החרדי בלטו יעקב רוזנהיים ויצחק ברויאר.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בפראקפורט למעלה מ- 25,000 יהודים.


תקופת השואה

באפריל 1933, חודש אחרי עלותם לשלטון בגרמניה, הכריזו הנאצים חרם על בתי- עסק של יהודים ועל בעלי המקצועות חופשיים בציבור היהודי. פוטרו פקידים, אקאדמאים, שחקנים ומוסיקאים. בלחץ השלטון והמפלגה נסגרו או הועברו לידיים "אריות" רוב החברות היהודיות, בעוד יחידות הס"א וסטודנטים נאציים מטילים אימה על היהודים. הקהילה הגיבה בהרחבת השירותים הקיימים, בפתיחת מוסדות חדשים לסיוע כלכלי, ביצירת אפשרויות תעסוקה והכשרה מקצועית, בהקמת מוסדות חינוך לנוער ולמבוגרים ובסיוע להגירה, הכל בפיקוחו הקפדני של הגסטאפו.

ב"ליל הבדולח" בנובמבר 1938 הועלו באש בתי-הכנסת הגדולים של שתי העדות; בנייני הקהילה, בתים פרטיים וחנויות נפרצו ונשדדו. מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות-הריכוז בוכנוואלד ודאכאו. אחר-כך התמזגה העדה החרדית עם הקהילה הכללית, בפקודת השלטונות. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, השתלבה הקהילה המאוחדת ב"איחוד הקהילות של הרייך". נכסי הקהילה הועברו לבעלות עירונית. מוסדות-הצדקה הועמדו תחת פיקוח ישיר של הגסטאפו במאי 1940.

איש הגסטאפו הולאנד, שהיה פקיד העיריה, טיפל גם בענייני ההגירה של היהודים וכעבור זמן היה ממונה על גיוס יהודים לעבודות-כפייה ועל "נוהלים סדירים" לפני הגירוש.

מ-26,158 נפש ב-1933 ירד מספר היהודים בפראנקפורט, כתוצאה מהגירה, ל-10,803 ביוני 1941, וזאת למרות זרם הפליטים מערי-השדה.

ב-19 באוקטובר 1941 החלו שילוחים לגיטו לודז' שעל אדמת פולין הכבושה. אחר-כך נשלחו יהודים מפרנקפורט על המיין גם לגיטאות ולמחנות בערים למינסק (בילורוסיה), ריגה (לאטוויה), טרזיינשטאדט (צ'כוסלובקיה) ולמחנות אחרים. בתום הגירושים ההמוניים, בספטמבר 1943, נותרו בעיר רק 602 יהודים, ביניהם בני זוגות מעורבים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התארגנה בפראנקפורט קהילה חדשה שמנתה קצת יותר מ-1,100 נפש בשנת 1952. עליהם נתוספו מקבלי קיצבאות ויורדים מישראל, וכעבור שבע שנים הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,560 בערך.

ניגוני התפילה והחזנות בקהילת פראנקפורט דמיין היו התגלמות המסורת האשכנזית המערבית. כל מאורע חשוב בלוח-השנה היהודית זכה לניגון משלו, לפי טיב החג או המעשה. אך למרות הדבקות הקפדנית במסורת, מרמזים רבים מלחנים אלה על השפעה משירי-עם גרמניים.

ב-1970 התגוררו בעיר 4,350 יהודים, שני-שלישים מהם בני 40 ומעלה; הקהילה הייתה השנייה בגודלה במדינה אחרי ברלין. בצד בית-כנסת גדול ששוקם היו פתוחים בעיר עוד חמישה בתי-תפילה קטנים.

ב-1965 נפתח בפראנקפורט בית-ספר יהודי ראשון בגרמניה שלאחר המלחמה, וממרס 1968 יצא- לאור בטאון הקהילה. באותה השנה נחנך גם מושב-זקנים ל-200 איש. בספרייה העירונית מצוי האוסף הגדול ביותר בגרמניה של ספרים וכתבי-יד ביהדות. ה"ממורבוך" העתיק של הקהילה הועבר לבית-הספרים הלאומי בירושלים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים מנתה הקהילה בשנת 2005 כ -  7200 נפש , כמחציתם יוצאי ברית המועצות לשעבר . העיר יחד עם ברלין , מינכן ודיסלדורף הן 4 הקהילות הגדולות בגרמניה . יש בעיר מספר בתי כנסת , מסעדות כשרות , חנויות ליודאיקה ומספר מרכזים קהילתיים . הקהילה המרכזית כוללת בית כנסת , מרכז קהילתי שבו גני ילדים, בית ספר , כית אבות והיא מפעילה ארגונים התנדבותיים אחדים כמו חברה קדישא, טיפול בקשישים ועוד .

הקהילה מקיימת פעילות חברתית - תרבותית ודתית נרחבת וכן פסטיבל של תרבות יהודית ויש מוזיאון יהודי . בשנת 1992 נפתח מוזיאון ברחוב היהודים במרתף בניין הקהילה . בית העלמין הישן מתוחזק , חלקו נהרס וקבורים בו אישיים חשובים כמו מאיר רוטשילד מייסד השושלת . הונחו מספר לוחות זיכרון לנרצחי השואה וכן נפתח בית עלמין חדש  .

יש בעיר בית חב"ד בהנהלת הרב זלמן גורביץ ושליחים נוספים לתפקידים שונים . כן יש בית כנסת, מקווה , שיעורים לנוער ומבוגרים , פרויקט בני ובנות מצווה, אירוח בשבתות וחגים , מחנות קיץ , פעילות לנוער היהודי בחופשות , תלמוד תורה  , בית ספר , חנות יודאיקה , ספרייה , שיעורים לסטודנטים ושרותי דת שונים . במרכז הקהילה ישנם אולמות לקונצרטים ושאר פעילויות ומרכז מידע על שירותים יהודיים בעיר . כן מתקיימים בעיר סיורים באתרים יהודיים .

 

איטליה
איטליה ITALY

ציוני דרך בתולדות יהודי איטליה

59 לפנה"ס | הרבנית פופיאה

האגדה מספרת כי בשנת 59 לפנה"ס הכריז המדינאי, הסופר והנואם הרומאי הדגול מרקוס טוליוס קיקרו שהוא חושש לדבר בקול רם, וזאת, מאימת תושביה היהודים של רומא. קיקרו אמנם נודע בחיבתו לגוזמאות, אך גם אם הפריז בדבריו, אין ספק שהיהודים באימפריה הרומית הגדולה היו באותה תקופה גורם שכדאי להתחשב בו.
רוב היהודים שהגיעו לאיטליה זרמו לרומא. רבים מהם היו עבדים משוחררים מיהודה, שבויי מלחמות טיטוס ופומפיוס, וכן סוחרים ובעלי מלאכה שנמשכו אל הווי החיים התוסס בבירה הרומאית. לפי מקורות היסטוריים שונים, מליץ היושר של היהודים באותה תקופה היה יוליוס קיסר, שהעניק להם זכויות מיוחדות שאיפשרו להם, בין השאר, לקיים מצוות, להתדיין בבתי-דין יהודיים וכן לשלוח ביכורים לבית-המקדש בירושלים.
אחת המגמות המרתקות באותה תקופה, המתועדת גם בספרות ההיסטורית, היתה אימוץ מנהגים יהודיים בקרב תושבי רומא הנוכרים. אחת הדמויות הידועות בקבוצה זו, שכונתה "יראי ה'", היתה פופיאה, אשתו של הקיסר נירון, שהקפידה על שמירת השבת ונמנעה ממאכל בהמות אסורות.

70 לספירה | עבדות לא מודרנית

לפי מקורות היסטוריים שונים, מספר השבויים העברים שהגיעו מיהודה לרומא בשנת 70 לספירה, אחרי דיכוי "המרד הגדול" וחורבן בית-המקדש בירושלים, עמד על כ-100 אלף איש. הרומאים ניתבו את כוח האדם החדש לבניית היכלי ציבור מפוארים. לפי המסופר, כ-20 אלף עבדים יהודים בנו את הקולוסיאום, זירת הגלדיאטורים הידועה ברומא, שסיפקה בזמנו את הסיפא לאמירתו המפורסמת של נירון, "תנו להם לחם ושעשועים".
במחווה של סולידריות, הקהילה היהודית פדתה את רוב השבויים שהגיעו מיהודה. כך גדלה הקהילה ושיגשגה, והקימה כ-12 בתי-כנסת ולצדם שורה של ישיבות שקיימו קשר תורני רציף עם חכמי ארץ ישראל. היסטוריונים מתארים את הקהילה היהודית באותה תקופה כמי שעברה "הלניזציה"; התפילה בבתי-הכנסת והקריאה בתורה נעשו בשפה היוונית, וגם נישואים לנשים נוכריות נפוצו אז. יחד עם זאת, חברי הקהילה הקפידו על קיום המצוות ועל נאמנות למסורת. בין החוקרים שוררת הסכמה כי הקהילה היהודית באימפריה הרומית בעת העתיקה היתה הגרעין שממנו בקעה לימים יהדות אירופה.

314 | הברבור השחור והופעת הנצרות

בספרו "הברבור השחור" מתאר נאסים טאלב את ההיסטוריה כרצופה ברבורים שחורים, כלומר, אירועים שלא היה ניתן לצפות מראש ושהשפיעו השפעה מכרעת על ההיסטוריה האנושית. בין האירועים מסוג זה מונה טאלב את עליית הנצרות – דת קטנה ואזוטרית, בראשיתה, שצמחה במזרח הקרוב.
ברבור שחור או לא, השתלטות הנצרות על האימפריה הרומית בשנת 314 לספירה הביאה עמה הרעה ניכרת במצבם של היהודים ברומא ומחוצה לה. בלחץ הכנסייה פירסמו השלטונות חוקים שהפלו יהודים בתחום האזרחי, הכלכלי והדתי. בין השאר נאסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות ולהקים בתי-כנסת חדשים.
כ-200 שנה לפני עליית הנצרות התרחש מאורע חשוב אחר: בסביבות 132 לספירה החליט הקיסר הרומאי אדריאנוס, חסיד הדת ההלניסטית וחובב פסלים ידוע, להפוך את ירושלים לעיר אלילית, "איליה קפיטולינה" שמה. החלטה זו, יחד עם איסור על מצוות המילה ושמירת השבת, היתה העילה לפרוץ "מרד בר-כוכבא" בארץ ישראל. המרד דוכא באכזריות בידי הרומאים. אחרי המרד הוגלו עשרות אלפי שבויים יהודים לרומא ונמכרו כעבדים.

476 | אימפריות נופלות

האימפריה הרומית הגדולה ניצבה בחזית התרבות האנושית במשך כ-800 שנה. חותמה ניכר בתרבות העולם עד ימינו, ומופיע כמעט בכל תחום: האמנות, האדריכלות, חוכמת המשפט והמדינה, האסטרטגיה הצבאית ועוד ועוד. גם התככים והמזימות בחצר הקיסרות הרומית היו לשם דבר, ובמרוצת 2,000 השנים האחרונות הם סיפקו השראה לאינספור ספרים ויצירות אמנות פלסטית – ובעשורים האחרונים גם סרטים וסדרות טלוויזיה.
בשלהי המאה החמישית, עם נפילתה של האימפריה הרומית, התיישבו יהודים בכל השטחים שהיו בשליטתה. שרידים מחיי היהודים דאז נמצאו ביישובים רבים באיטליה, ביניהם בסיציליה, סרדיניה, מילאנו, ברשיה, בולוניה ופירנצה.
דווקא תחת שלטון האפיפיור היה מצב היהודים טוב יותר, בעיקר במדינת האפיפיור: חבל ארץ שהיה בריבונות הכנסייה אחרי נפילת האימפריה, וכלל את רומא וחלקים אחרים של איטליה. הסיבות ליחסה הטוב של הכנסייה ליהודים בשטחים הללו היו פוליטיות, כלכליות ותיאולוגיות גם יחד: על-פי פרשנות נוצרית לפסוק ב"תהילים" "אל תהרגם פן ישכחוני עמי", אין להרוג את היהודים, פן תישכח מלב הנוצרים ראשית דתם, שצאצאי היהודים, בני דורו של ישו, הם עדות חיה לקיומה. ועדיין, במאה החמישית חלה ירידה במספר היהודים באיטליה, ממאות אלפים לעשרות אלפים בלבד.

1035 | נתן החכם

"מן הענווים", "מן התפוחים", "מן הזקנים" ו"מן האדומים" אמנם נשמעים כמו זנים של פירות הדר, אך למעשה אלו הם שמות המשפחה של ארבע משפחות אצולה יהודיות שהגיעו לרומא, על-פי המסורת, אחרי חורבן בית שני, וצאצאיהן נחשבו במשך דורות למנהיגי וחכמי הציבור היהודי באיטליה. נתמקד באחד החשובים והמשפיעים שבהם: נתן הרומי, נצר למשפחת מן-הענווים, שנולד ברומא בשנת 1035.
מפעלו המרכזי של נתן הרומי היה יצירת המופת הלקסיקוגרפית "הערוך" – אוצר המלים העבריות מימי הספרות היהודית הבתר-מקראית ועד ימיו של המחבר, כמו גם תרגומיהן לאיטלקית, ערבית, פרסית ויוונית. לספר זה נודעה חשיבות רבה בהפצתה של היהדות באירופה הרב-לשונית והוא שימש חוליה חיונית בשרשרת החוכמה היהודית לדורותיה.
ברם, המידע על יהדות איטליה בתקופת ימי הביניים דל ביותר. מן המעט הידוע עולה כי בדרום איטליה הוקמו מרכזי תלמוד שמהם העבירו בני משפחת קלונימוס את התורה למגנצה (מיינץ שבעמק הריין בגרמניה), וכן כי באותה תקופה נוסדו קהילות יהודיות בוונציה, בפירנצה, בפרארה ובמנטובה.

1224 | משה קיבל תורה מסיני ומסרה לאבן-סינא שמסרה לחכם יעקב בן-אבא

אחד המאפיינים העיקריים של תקופת הרנסנס האיטלקי היה גילוי הקלאסיקה היוונית בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הרפואה והמדע. אלא שרבים מהחיבורים המקוריים נעלמו; שוחרי הקלאסיקה נדרשו להסתפק בתרגומי הכתבים לערבית בידי הפילוסופים אבן-סינא ואבן-רושד, שנחשבו לגדולי המפרשים והמתרגמים של אריסטו ופילוסופים אחרים מן התקופה.
כאן נכנסים לתמונה היהודים, שהחזיקו בידם את מפתח התרגום: "עם שקיעתה של תרבות הערבים בספרד, נטלו היהודים את אבוקת החוכמה מן הידיים שרפו, ומסרוה בהצלחה מופלאה ליד העולם הנוצרי, שהיה צמא להשכלה חדשה זו" כתב ססיל רות בספרו "הרנסנס הלטיני והמתרגמים היהודים".
היסטוריונים של ימי הביניים הדגישו את חשיבות תפקידם של היהודים כנשאי התרבות היוונית. תרגום הקלאסיקות הגדולות מערבית ללטינית – שתי שפות שהיהודים שלטו בהן, הן בגלל הנדודים שנכפו עליהם והן בגלל קשרי המסחר הענפים בין הקהילות היהודיות במקומות מושבן השונים – תרמו תרומה מכרעת לתרבות הרנסנס.
ברומא התרכזה חבורה גדולה של מלומדים יהודים, רופאים-פילוסופים, שעסקו בתרגום ובפרשנות הכתבים היווניים העתיקים וכתבי המלומדים המוסלמים. שלושה מהם היו הלל בן-שמואל מוורונה, יצחק בן-מרדכי, רופאם של האפיפיורים בימיו, והחכם יעקב בן-אבא, שהוזמן ב-1224 לנאפולי לשמש מתורגמן בחצרו של הקיסר פרידריך השני.

1450 | בעזרת הדפוס

בפקולטות למדעי החיים מקובל להתייחס לחיים כאל תהליך של זרימת מידע. בהשאלה נוכל לומר כי משמעות החיים, לפי השקפה זו, מתגלמת במידע שאנו אוספים ומעבירים הלאה – ולא רק במידע הגנטי שאנו נושאים, אלא גם בחוויות שתיעדנו, ביומנים שכתבנו, בטכנולוגיות שפיתחנו וביצירות שחיברנו. מהפכת הדפוס שהתחוללה באמצע המאה ה-15 היתה מעין "מעמד הר סיני" בעיני המחזיקים בתפיסת עולם זו. מרגע המצאת הדפוס, כל סופר או מדען שחיבר את האופוס-ויטה שלו היה יכול להפיץ את כתביו בהיקפים שלא נודעו עד אז.
מן הרבע האחרון של המאה ה-15 החלו בתי-הדפוס העבריים באיטליה לבנות את הספרייה היהודית המשרתת אותנו עד עצם היום הזה. כדי להבין את היקף תרומתה של יהדות איטליה בתחום זה נזכיר שני בתי-דפוס מרכזיים. הראשון הוא בית-הדפוס של דניאל בומברג בוונציה, שפעל בשנות ה-20 של המאה ה-16 וקבע את צורתם של ספרי התנ"ך וספרי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם היום. השני הוא בית-הדפוס המפורסם של משפחת שונצינו, ששימר את ספרות הפרשנות וההלכה שנכתבה בימי הביניים בצרפת ובספרד.

1500 | הנדידה צפונה

עד המאה ה-15 חיו רוב היהודים באיטליה בדרומה של הארץ, כולל האי סיציליה. רק עם כיבוש דרום איטליה בשלהי המאה ה-15 בידי הספרדים הקתולים, שהיו עוינים ליהודים, נדד היישוב היהודי אל חלקה הצפוני. יש לציין שכמעט עד סוף המאה ה-19 היתה איטליה מורכבת מעשרות מדינות וערים עצמאיות או עצמאיות למחצה, שכל אחת מהן ניהלה ריבונות עצמאית עם חוקים ומינהל ציבורי משל עצמה. היחס אל היהודים השתנה ממקום למקום וממדינה למדינה. בוונציה, למשל, התקבלו היהודים כתושבים עם מגבלות מסוימות – ואילו ג'נובה, יריבתה של ונציה, לא קלטה יהודים כלל. גירוש יהודים היה באותן שנים מציאות יומיומית, כך שבכמה מן הערים הם התקבלו בזרועות פתוחות, ואילו מאחרות גורשו בבושת פנים.

1516 | הסוחרים מוונציה

מקור המונח "גטו" הוא ברובע היהודי בוונציה, כנראה רובע המגורים היהודי העתיק ביותר בעולם, שקיים עד היום. ההנחה הרווחת היא שמקור המלה "גטו" הוא בבית-יציקה (ג'טו באיטלקית) ששכן סמוך לרובע היהודי. מאוחר יותר השתמש האפיפיור פיוס הרביעי במלה "גטו" לתיאור מקום מגוריהם של היהודים, ומאז השתרש השם והוטען במשמעויות תרבותיות וחברתיות שונות.
יהודים התגוררו בוונציה כבר במאה הרביעית והחמישית, אך נוכחותם בעיר זכתה לתגבור משמעות מאין כמוהו במאה ה-14, אחרי מלחמות ורונה וג'נובה, אז הגיע לוונציה זרם גדול של יהודים סוחרים ומלווים בריבית, בעידוד שליטי העיר, שביקשו לחזק את כלכלתה. במרץ 1516 הוגבל תחום מגורי היהודים בעיר לרובע מיוחד. חופש התנועה שלהם הוגבל, והם אולצו לענוד טלאי צהוב ובהמשך גם לחבוש כובע צהוב.
חרף ההגבלות, החיים היהודיים בוונציה שיגשגו. תושבי העיר היהודים הקימו בתי-מדרש ובתי-כנסת שבהם פעלו רבנים חשובים, ביניהם רבי לאון יהודה אריה ממודינה ורבי שמואל קצנלבוגן. לצד זאת פעלו בגטו מוסדות תרבות רבים, ביניהם תיאטרון, חנויות ספרים וכמובן בית-הדפוס העברי הראשון.
הגטו בוונציה אמנם הוקם מסיבות כלכליות, אך 49 שנה מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1555, הוקם הגטו הראשון ברומא – והפעם היו הסיבות לכך דתיות. האפיפיור פאולוס הרביעי הוציא מכתב פומבי שאסר על יהודים לגור בשכנות לנוצרים.
הקמתו של הגטו ברומא בישרה על הקמת גטאות נוספים בכל רחבי איטליה, בין היתר בפירנצה ובפדובה. בגטאות הללו הלכו והתפתחו הווי חיים ופולקלור ייחודיים. הגטאות אורגנו על-ידי חברי הקהילה, שהקימו מוסדות לעזרה הדדית ובתי-דין פנימיים.

1707 | שד"ל ורמח"ל

חרף ההסתגרות בגטאות, יהודי איטליה העמידו למדנים ותלמידי חכמים לרוב. שניים מהגדולים שבהם ידועים בשמותיהם המקוצרים: רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) ושד"ל (שמואל דוד לוצאטו).
רמח"ל נולד בפדובה בשנת 1707, ומסופר עליו כי כבר בגיל 14 ידע את התלמוד והמשנה על-פה. הגאון הצעיר שלח ידו גם בספרות כללית, חיבר מחזות וכתב שירה. הוא נמשך גם לקבלה ולמיסטיקה, ואיגד סביבו חבורה של תלמידי חכמים שעסקו בתורת הנסתר ובכתבי האר"י.
במקביל ללימודיו בבית-המדרש חווה רמח"ל מפגש שבועי עם מלאך בשם "המגיד", שנהג לבקרו בקביעות ולשתפו בסודות הקבלה ובצירופי האותיות. ברגע של חולשה גילה רמח"ל את סודו לאחד מחבריו, שלא התאפק והפיץ את הסיפור. הגילוי עורר סערה גדולה. רמח"ל הואשם בעיסוק במאגיה ובכישוף, כתביו נלקחו ממנו וכמה מהם נשרפו. בעקבות הפרשה היגר רמח"ל מאיטליה לאמסטרדם, שם כתב את ספרו "מסילת ישרים", חיבור שנמצא בכל ספרייה תורנית עד היום.
100 שנה לאחר הולדתו של רמח"ל נולד בטריאסטה שד"ל, איש אשכולות שעסק בפילוסופיה, שירה ופרשנות המקרא ונחשב לאחד מאבות תנועת ההשכלה היהודית. הגותו של שד"ל שילבה בין רציונליות וחתירה לאמת לבין רומנטיקה והשקפות דתיות ולאומיות. בניגוד לרמח"ל, הוא סלד מעיסוק בקבלה ובמיסטיקה. ספריו זכו לתפוצה אדירה, ויש אומרים כי הוא סימן את הדרך למבשרי דור התחייה.

1870 | חירות, שוויון, אחווה

72 שנה חלפו מאז כבש נפוליאון את צפון איטליה והכריז כי היהודים הם אזרחים מן המניין ועד שתהליך האמנסיפציה הושלם במלואו והיהודים יצאו מהגטאות והחלו לתפוס את מקומם כאזרחים איטלקים לכל דבר ועניין.
אלא שחסידי דת האמנסיפציה, שהעמידו "אלוהים" משלהם – רעיון אחדות האומה – חששו כי היהודים הבדלנים ייצרו "אומה בתוך אומה". אשר על כן נהגו כלפי היהודים באותו זמן לפי העיקרון שהתקבל כבר בימיה של המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18: "יש למנוע כל זכות מן היהודים כאומה, ולהעניק להם את כל הזכויות כיחידים".
האמנסיפציה האיטלקית הצליחה מעל ומעבר למשוער. יהודי איטליה השתלבו במדינה החדשה באופן חסר תקדים. במסגרת זו נפתחה בפניהם גם הדרך לקריירות בשירות הדיפלומטי, במנגנון שירות המדינה ובצבא – דרך שהיתה סגורה בפני רוב היהודים בכל מקום אחר במערב. איטליה היתה המדינה הראשונה באירופה שמינתה שר מלחמה יהודי, ג'וזפה אוטולנגי, וראש ממשלה יהודי, לואיג'י לוצאטי. בשנים ההן נפוצו נישואי תערובת וההתבוללות גברה, עד כי התעורר החשש שהמיעוט היהודי באיטליה – כעשירית האחוז מכלל האוכלוסייה – פשוט ייעלם.


1922 | עליית הפשיזם

לא פעם במהלך ההיסטוריה, דווקא כשהיהודים ביקשו להשתלב בחברה הכללית, הגיע מישהו שהזכיר להם את מוצאם. במקרה של יהודי איטליה היה זה הרודן בניטו מוסוליני, "איל דוצ'ה", שעמד בראש המפלגה הפשיסטית שעלתה לשלטון באיטליה בשנת 1922.
מבחינת יחסו ליהודים, עידן מוסוליני מתחלק לשלוש תקופות.
התקופה הראשונה כונתה "תקופת ירח הדבש" ונמשכה כעשר שנים, עד 1932. בתקופה זו כובדו הזכויות האזרחיות והדתיות של המיעוט היהודי, ומוסוליני אף גינה בפומבי גזענות ואנטישמיות. מוסוליני אף קיים יחסים טובים עם מנהיגים ציונים ועודד את פעילות הפדרציה הציונית, הגם שהתנגד לבדלנות היהודית.
התקופה השנייה, "תקופת הזיקית", החלה ב-1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, והסתיימה בשנת 1938. בתקופה זו החל מוסוליני לפסוח על שתי הסעיפים: מחד גיסא פיזר הצהרות וחוקים לטובת היהודים, ומאידך גיסא נקט צעדים אנטישמיים לא-רשמיים והשמיע גילויי אהדה לאנטישמיות בגרמניה, שאליה הצטרף בהמשך כבעל-ברית.
התקופה השלישית, "תקופת הפרצוף האמיתי", החלה ב-1938, אז פורסמו חוקי הגזע נגד היהודים. מוסוליני שרף את הגשרים עם המערב, התחייב לציר רומא-ברלין ופתח במתקפה עיתונאית אנטישמית חסרת תקדים, שהופנתה בגלוי נגד יהדות איטליה כולה.

1943 | דם, גזע ודמעות

"אני מאמין באמת ובתמים שאילו היה בידי סמרטוט יבש, הייתי מאושר" (הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי מתאר יום עבודה שגרתי בקור המקפיא של אושוויץ)

אם היו שואלים יהודי באירופה בשנת 1938, עת נקבעו חוקי הגזע באיטליה, באיזו מדינה הוא מעדיף לחיות, סביר להניח שארץ המגף היתה בתחתית הרשימה. אלא שבדומה למשפט הידוע של קארל מרקס, שאמר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה – היה זה דווקא השלטון הפשיסטי ש"שמר" על יהודי איטליה.
הסיבה לכך היתה פוליטית. מוסוליני ביקש להצטייר בעיני אזרחי איטליה כמנהיג עצמאי, ועל כן מנע מהנאצים להשית את "הפתרון הסופי" על האזרחים שחיו תחת שלטונו – גם אם מדובר ב"אזרחים סוג ב'".
בשנת 1943 הודח מוסוליני מראשות הממשלה ובמקומו מונה המרשל פייטרו באדוליו, שחתם מיד על הסכם שביתת נשק עם בנות-הברית. לכאורה, רווח והצלה ליהודים, אלא שכידוע, גורל הוא לא פעם עניין של גיאוגרפיה: רוב אזרחי איטליה היהודים התגוררו בצפון המדינה, באזור שהיה בשליטה נאצית. מבין 44,500 יהודים שחיו באיטליה לפני מלחמת העולם השנייה, לפחות 7,682 נספו בשואה.
יהדות איטליה הוכתה מכה קשה: אלפים איבדו את קהילתם, סדר החיים היהודיים שובש ורבים מאלו שנותרו במדינה היו שבורים בגופם וברוחם. אחד מהם, הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, שמצוטט לעיל, חיבר את הספר "הזהו אדם", שנחשב לאחד התיאורים המצמררים והריאליסטיים ביותר של השואה. לוי נפל אל מותו ממרפסת ביתו בשנת 1987. הסברה הרווחת היא שהתאבד.

2014 | בתחילת המאה ה-21

איטליה זוכרת את יהודיה. ב-2008, למשל, נערכו כחמישה כנסים אקדמיים שעסקו בחוקי הגזע באיטליה, במלאות 70 שנה להכרזתם. במדינה אף הוקמו אתרים להנצחת השואה, ומתקיימות בה עצרות לזכר שואת יהודי איטליה. סוגיית היהודים כלולה בתוכניות הלימודים של בתי-הספר הממלכתיים.
נכון ל-2014 מתקיימות באיטליה 21 קהילות יהודיות המונות 35 אלף נפש. בתי-הכנסת העתיקים נמצאים בשלבים שונים של שיפוץ. היהודים חברים ב"איגוד הקהילות היהודיות של איטליה", המייצג אותם מול הממשל. רוב היהודים באיטליה הם מהגרים ובני מהגרים, ורובם חיים בשתי קהילות עיקריות, ברומא ובמילאנו. ברחבי איטליה ניתן למצוא אתרים רבים למורשת יהודית, וביניהם מוזיאונים, בתי-כנסת, שכונות יהודיות עתיקות, אתרים ארכיאולוגיים ועוד.
בישראל חיים כ-10,000 יהודים יוצאי איטליה. כ-3,000 מהם מאורגנים במסגרת "ארגון יוצאי איטליה", המוציא לאור ביטאון בשפה האיטלקית. חברי הארגון נפגשים באירועים מרכזיים בבית-הכנסת האיטלקי היפהפה שבירושלים, שם נערכות התפילות בנוסח הייחודי של הקהילה.