מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

מה השם המלא שלך?

מלפני הנישואים, חכמון כמונה.

ואחרי הנישואים?

דבוש קלרה.

ומה זה כמונה בעצם?

כמון.

התבלין.

-כן.

ומה תאריך הלידה שלך, המלא?

1932.

אנחנו מבנגאזי,

אבל העלייה מטריפולי.

כן.

אבא שלי מבנגאזי, גם אמא שלי, כן..

-ואמא?

00:01:00

אני מכירה, גם סבא וסבתא מבנגאזי,

אבל אני לא הכרתי אותם.

-לא הכרת אותם.

לא.

אבא שלי היה רב.

היה רב, היה שוחט,

והיה מחתן,

ועד שעלינו למחנה.

אמא שלי הייתה תופרת.

תופרת לערבים.

תפרה, כי הם, התפירה שלהם פשוטה.

00:01:30

תפרה להם, כן.

ובעצם אבא היה הרב של כל הקהילה?

או של...

-יש הרבה רבנים.

הוא אחד הרבנים, כן.

כאילו, היה הרב של בית הכנסת?

-כן, רב בית כנסת, היה שוחט,

שוחט גם לממשלה.

כן. שמה יש אחד, קוראים לו בית הכנסת הגדול,

בית כנסת של פלאח, משפחה,

כל אחד יש לו בית כנסת על שמו.

00:02:00

כלומר, כל משפחה, יש בית כנסת על שמה?

-כן, כן, יש להם, שמות,

בתי כנסת שמה, כן.

אבא שלי היה מתפלל בבית כנסת הגדול,

הבית שלנו?

-כן.

הבית שלנו באמת, היה בית ענק.

ויחידות יחידות דיור.

וכל משפחה יש לה את היחידה שלה.

ואפילו בעלת הבית היא ערבייה.

עוד, גם כן, עוד משפחה ערבית גרו בבית.

00:02:30

כלומר יחד אתכם...

-כן, כן, בית ענק.

ענק, גדול.

-מה זה, בית קרקע  או קומות?

בית קרקע.

כן, בית גדול.

אני זוכרת בימי שישי, כל אישה קמה,

ושטפו את החלק שלהם,

עד שמגיעים ככה,

הבית היה ענק, זה בבנגאזי

וכולם ביחד, יהודים, מוסלמים?

-כולם ביחד, מוסלמים,

לא היה איתם שום דבר בהתחלה.

00:03:00

עד ששמעו, סיפור של מדינת ישראל.

כששמעו על מדינת ישראל,

זה הכול התהפך.

אסור לנו לצאת,

אסור לנו להיכנס, אסור לנו לדבר,

למדתי בבית ספר.

בוא מישראל,

באו חיילי הבריגדה.

ושם היו באים אלינו,

כל חייל תפס מקצוע.

00:03:30

יש לנו אחד מורה לשירה,

ואחד מורה לציור, ואחד מורה ל...

אחי, דווקא פה בישראל,

ראה אחד המורים שהיה.

ראה אותו בא, מנהל בבניין, איפה שהוא עבד,

הוא אומר לי, את לא יודעת,

בא אלי, כל-כך שמח, אני אומרת לו מה?

הוא אומר לי, היום ראיתי את המורה שומל,

איפה ראית, מה אתה חולם?

הוא אומר לי לא, אני בבניין, ואני רואה,

00:04:00

שכולם אומרים לו שומל, שומל,

הסתכלתי עליו, ראיתי אותו, אומנם השתנה,

אז היה חייל יפה,

עכשיו הוא בן אדם מבוגר,

אז הוא שאל אותו, אומר לו,

תגיד לי, היית פעם בלוב?

בטח, אומר לו, איך אתה יודע שאני הייתי בלוב?

היית פעם מורה, לימדת תנ"ך?

וחיבק אותו, ואמר לי, חבל, לא היה לו זמן,

הייתי מביא לך אותה לפה.

את גם כן למדת אצלו?

00:04:30

כן, הם היו מורים לכולם.

שולב בנים ובנות.

-במה לומדים בבית ספר?

עברית, למדו עברית,

ומתי שבא איזה קונטרול,

ובודקים שמה מה היהודים לומדים,

אז היה באופן אוטומטי בשולחן, מתהפך,

ויוצא איזה מחברת ציור,

והמחברת שלומדים בה מתהפכת למטה.

00:05:00

וככה למדנו עברית.

חשבנו מהערבים, וגם מהאיטלקים, כולם,

כן, זה לפני העלייה למחנה.

וחוץ מלימודים, מה עוד היה לך בילדות?

כלומר, כשאת מסיימת את הלימודים,

אתם יוצאים החוצה לשחק, או ש...

על יד הבית לשחק, זהו, כמו כולם.

כן.

-ואי אפשר להתרחק?

תמיד ההורים פחדו.

00:05:30

תמיד פחדו, שהערבים שמה היו חוטפים בנות,

וחטפו לא מעט בנות יהודיות, כן.

ואז תמיד אבא אומר,

מתחיל להיות ערב, כל אחת במקום שלה.

לא לצאת.

אנחנו היינו שלושה.

כן.

ואת, איזה מספר את בין האחים?

הקטנה.

-הקטנה ביותר.

אז כולם דאגו לך כל הזמן.

-כן.

00:06:00

הבית, איזו שפה מדברים בו?

ערבית.

שם לא דיברו עברית,

רק אחרי ששמעו על מדינת ישראל,

ובאו חיילים מפה, והתחילו ללמד,

המורה שלנו היה מורה משהו.

אז היה מבקש שלא לדבר,

לפחות בכיתה, לא לדבר ערבית.

היה עושה, ששם קופה.

00:06:30

כל מי שתדבר מילה בערבית,

היא צריכה לתרום.

כמו חצי שקל, ככה.

כל מילה, אז היינו דואגים,

לדבר שפת עמנו, שפת עמנו,

הם אומרים,

יעני, לדבר.

עד כדי כך, שהמורה,

נולד לו בן, זה עמי שקד, זה שהוא...

בא, ואמר לנו בנות,

היום נולד לנו בן, מה נקרא לו?

00:07:00

עמינו.

עמי.

-אז קראנו לו עמינו, אומר,

זהו, מצוין, השם הכי יפה ששמעתי.

עמנו.

אז הוא, קוראים לו עמי עכשיו.

עמי שקד.

למדנו הרבה שירים לימדו אותנו,

רק שירים בעברית.

כמו מה? את זוכרת איזה שיר?

ירושלים... שכחתי.

מעל פסגת הר הצופים,

00:07:30

זה השיר, הכי שאהבו,

והרבה שירים על המדינה,

ככה מלמדים אתכם בעצם עברית, דרך השירים?

-כן, עברית, כן.

העיתונים, שהיינו רואים את העיתונים, זה,

היינו מתפעלים, בשביל מה צריכים עיתון?

אז המורה אומר,

אתם חושבים שבישראל זה כמו פה?

שמה זה עיירה קטנה?

אנחנו גרנו,

ושמה זה מקום גדול, צריכים ל...

00:08:00

והם עשו לנו קשר,

כל תלמידה, יש לה חברה מפה,

אני, הייתה לי חברה מפתח תקווה.

איך הקשר?

-מכתבים.

היינו שולחים מכתבים, ומקבלים מכתבים בחזרה.

מכתבים בעברית רק.

-כן, בעברית, כן.

והמורה ניצל את זה, כל תלמידה

שהייתה כותבת יפה, ומדברת יפה עברית,

בואי תעזרי.

נותנים לה כיתה.

00:08:30

אז אמא שלי, אז אבא שלי נפטר, ואמרה לו לא,

היא צריכה לצאת לעבוד, איך אפשר?

אז הוא אומר לה לא,

אני אעשה הכול שהיא תקבל משכורת.

שילמו לי כל חודש 300 לירות,

כמו פה, כאילו, 3,000 שקל.

והייתי מלמדת כיתות א', כן.

עברית, רק עברית, כן.

מה הייתם לובשים?

00:09:00

כמו פה, שמלות, וכמו היהודים, לא.

אפילו הערבים, יש להם חנויות,

מול החנויות של היהודים,

תראי שורה חנויות של בשר.

זה ידוע, זה ערבים.

בצד שמאל, כולם יהודים.

כולם ידעו מי היהודים,

לא, זה לא.

והייתם נוהגים גם לקנות

מהמוסלמים, או מהאיטלקים, או רק מה...

-קנינו מהם,

00:09:30

לא, לא היינו קונים מהם,

והם קנו מאיתנו.

בשביל זה הם עשו את כל המהומות,

כששמעו שהיהודים הולכים.

מה יהיה?

היו אומרים,

יום אחד בא אחד לבית שלנו, ואומר לי,

תשמעי, הוא אומר לי,

שאת לא תגיעי לישראל,

רק תגיעי, יתנו לך מטוס,

ותבואי להפגיז את העיר שלך,

תדעי לך שפה את גרת.

00:10:00

ואני שומעת אותו, שיתנו לי מטוס,

אני אומרת לו בסדר, רק יתנו לי מטוס.

תיזהרי, תזכרי שפה את היית הילדה שלנו.

אני יודע, אמא שלך מבוגרת,

היא לא תעשה את זה.

אבל את בטח תיסעי שמה.

הדמיון הכי יפה שיכול להיות.

כמה שהמורה שלנו היה מדמיין לנו אותה,

00:10:30

ועל כל דבר היה מדבר ומספר.

מדינת ישראל.

כן.

הדבר הכי יקר שיכול להיות ליהודים.

זה המדינה.

רק ארץ ישראל, אנשים הצעירים ברחו בלי לדבר,

בלי להוציא מילה,

בעלי, קמו בבוקר, לא מצאו אותו במיטה.

כן, בחורות,

00:11:00

קמים בבוקר, מדברים בלילה קבוצה של בחורים,

בספינות נסעו.

קמים בבוקר, אין, זה ברח, זה ברח, זה נסע,

אמא שלי הייתה מחזיקה אותי,

אמא, תיסעי לבד.

תראי מה שיהיה לך, תיזהרי.

כולם רצו להגיע לישראל.

רק להגיע לישראל, היו, מה זה,

השתגעו האנשים שמה, מרוב שרקדו

ומרוב ששרו, ומרוב ש...

00:11:30

אז הערבים פתחו את העיניים, מה קרה?

מה יש ליהודים, מה כל השמחה?

אז שמעו על בן גוריון,

ועל חיים ויצמן, ואיזה שירים היו מוציאים

על חיים ויצמן, ועל בן גוריון, ועל המדינה,

כן, זה היה...

כביכול, אין אף אחד שם.

כולם ברחו.

השאירו בתים, השאירו ארמונות, השאירו...

אנחנו לא היינו בין המיליונרים.

00:12:00

בין האנשים הרגילים.

אנחנו נסענו מבנגאזי לטריפולי.

טריפולי, שמה זה הטיסה והרישיון ו...

ויש אנשים שיכלו למכור,

ויש אנשים שהשאירו את הכול.

היו להם עסקים היהודים, היו להם בתים,

היו להם חיים שלהם.

השאירו את הכול, ברחו לפה.

-כן.

00:12:30

אז השאירו הכול ככה, ורק להגיע הנה?

-יש כאלה שהספיקו למכור.

ויש כאלה שלא הספיקו.

מתי פעם ראשונה את שומעת את המילה נאצים?

כשהגענו לשמה, למחנה.

אנחנו היינו בבנגאזי, חיים בעושר ובשקט,

וכשהגענו לשם,

00:13:00

אז אמא שלי לא ידעה לאן לוקחים אותנו,

קמנו בבוקר,

בא אבא שלי, ואומר לה,

קומי, תכיני כמה בגדים לילדים,

כמה שאפשר,

וכולנו, גם אשתו השנייה, והילדים שלו,

הרי שם מותר להתחתן עם שתי נשים.

והכינה את ה...

לאן, היא אומרת לו, לאן לוקחים אותנו?

אז הוא אומר לה, נוסעים.

00:13:30

יצאנו לרחוב, כל האנשים לוקחים אותנו,

לא ידועים לאן.

לוקחים אותנו, לוקחים אותנו,

אני בתור ילדה, לא שאלתי הרבה.

שמחתי שאנחנו נוסעים לאיזה מקום.

והביאו לנו משאיות, משאיות,

לא מכוניות שאפשר לנסוע ב...

אני זוכרת שהייתה משאית, העמיסו,

מי שבא ליד, ונסענו.

00:14:00

ומי היה שמה, מי האחראי על כל התכנון הזה,

האיטלקים?

איטלקים וגרמנים, כן.

האיטלקים היו אחראיים,

והמג'ורי היה, המג'ורי דווקא איטלקי.

מג'ורי, גדול כזה.

ובשלב הזה מפרידים אתכם מהמשפחות, או ש...

לא.

-בינתיים אתם עדיין ביחד.

דווקא אנחנו קיבלנו מקום טוב לגור בו.

00:14:30

שמה יש להם קמרוני.

קמרוני זה כמו בטון של צבא.

נכנסים 40 משפחות, 30 משפחות,

כל משפחה מקבלת כמה מטרים,

ועושים חבל ושמיכות,

וזהו, המקום שלהם.

הבנו שאנחנו הגענו למקום שאין ממנו לצאת.

00:15:00

התחלנו לשמוע על מה שעושים בגרמניה,

מה שעושים בכל המקומות,

ואנחנו, לוקחים אותנו לפה.

שם,

האוכל היה הבעיה,

שאין אוכל.

האוכל שלהם בסך הכול,

לחמנייה בגודל כזה,

עם פס באמצע,

וזה לשני אנשים.

00:15:30

היו עוברים עם סל כזה,

שני אנשים מחזיקים אותו,

וזורקים, כמו לכלבים, ככה,

אתם חמישה אנשים, זורקים שתיים וחצי לחמניות.

אנחנו היינו חוטפים, הילדים, את החצי שלנו.

אני זוכרת.

אבל אמא שלי הייתה לוקחת את החצי שלה,

ומחביאה אותו בכיס.

ואחותי הייתה עובדת בבית חולים,

זאתי שראיינתם אותה.

00:16:00

אז יש לנו את החצי שלה.

ועכשיו אנחנו, בתור ילדים, אני ואחי,

כל הזמן מסתכלים על אמא,

אמא, למה את לא אוכלת את הלחם שלך? למה?

אז היא אומרת, אחר כך אני אוכל אותו,

והיא התכוונה, שאחי מסתובב קצת,

ובא, אומר לה, אמא אני רעב,

והיא נותנת לו את החצי שלה.

ומה, היא לא הייתה אוכלת כמעט?

כמעט ולא.

00:16:30

אבא שלי הסתדר,

כי אחותי הייתה בבית חולים, עובדת,

ויש מרחק.

אז בא למג'ורי, ואומר לו, תראה,

זאתי בחורה צעירה, היא בת 15,

כל לילה היא צריכה לעבור מהמחנה,

לבית חולים,

ופה יש כושים שומרים,

00:17:00

ואיטלקים וגרמנים, איך אתה חושב,

שאפשר לתת לה, לילדה ככה, יפה, צעירה,

לתת לה לבוא לבד, לפעמים בלילה.

אז הפרזידנט שם,

יש אחד אחראי מדרנה,

אמר לו,

לי, נתנו לי בית לבד.

אבל יש עוד בית קטן שם, קרוב לבית חולים.

תן להם, שיגורו שם.

נתנו לנו.

גרנו שם, הבית יפה,

00:17:30

בסדר, לא כמו שגרים עם כולם.

וזה על הר גבוה.

אבא שלי מסתכל ככה, למטה,

רואה ערבים מסתובבים.

רואה ערבים, אז עשה איתם קשר,

התחיל לקנות מהם כל מיני,

היו מביאים,

שני קילו סולת, מביאים,

שני קילו סוכר, מביאים,

ואבא היה נותן לאנשים, לא בשבילנו.

00:18:00

מאיפה היה לאבא כסף בעצם?

מה שהביא איתו, את הגרושים שהביא איתו,

ההי קונה קילו סולת נגיד,

באה אישה, וידעו כולם עליו.

היה בעיה, תראה הבן שלי,

קצת סולת היום, תן לך זאתי 100 גרם סולת,

לשנייה 100 גרם סולת,

היה מחלק להם.

שמן, היה קונה איזה בקבוק,

היה נותן להם, כל אחד קצת,

משלמים, ועוד פעם היה קונה.

00:18:30

עד שיום אחד,

אנחנו ככה יושבים, ונכנסות שתי נשים

לבושות שחורים, יהודיות,

שאח שלהן, הרגו אותו בבנגאזי.

אז אמרה לו,

אני רוצה שתמכור לי, בשביל לעשות אזכרה לאחי.

אז הוא אומר לה, איזו אזכרה עכשיו?

יש אזכרה עכשיו?

מה אני מקבל, כאילו הסולת שאני מחלק,

00:19:00

אני לא עושה אותו לילדים שלי,

אני מחלק לכולם.

אז היא אומרת לו,

אז אתה חושב שאתה לא תיתן לי?

הוא אומר לה, בואי תסתכלי,

אין לי מה לתת לך.

תראי, אם יש לי מאיפה תיקחי, אבל אין.

עשתה לו ככה,

אני בתור ילדה,

אני זוכרת, לא שוכחת את המראה הזה.

ככה, אתה לא רוצה?

והלכה.

00:19:30

לא עברו חמש דקות, והמג'ורי,

ושני חיילים איתו, והכלב איתם,

נכנסו לבית.

תפסו את אבי,

והבית, ככה, עלייה, כמה מדרגות,

איזה 20 מדרגות,

עד שהגיע למדרגה,

ודחפו אותו עד למטה,

התגלגל עד למטה, למדרגות.

00:20:00

וכל זה לידכם.

-כן.

ואחרי שהוא קם מהנפילה, הכניסו אותו לכלא.

לא יצא משם, עד שחזרנו.

ואנחנו, המשפחה, הורידו אותנו לסוטרניו.

סוטרניו זה מרתף,

כאלה, בטונים, מתחת לאדמה, לא למעלה.

00:20:30

גם, כחלק מהעונש?

-חלק מהעונש.

הוצאנו כולנו,

ונכנסנו לשמה.

בת כמה את היית?

הייתי כבת 7,

כן.

יש דברים שאני זוכרת אותם טוב טוב.

כן.

נשארנו שם עד שחזרנו.

היינו כשנה וארבע חודשים.

ומה עושים שמה במשך שנה וארבעה חודשים?

00:21:00

לפעמים הגברים מסכנים,

שום דבר לא עושים.

לפעמים קמים, ועם מצב רוח טוב,

אומרים, יאללה, בואו נעשה חתונה.

מתחילים לשיר ולרקוד, בשביל להעביר את היום.

ולפעמים, כאילו שמישהו מת.

מתחילים להרביץ, ולבכות,

כי שמה, מתים כל יום עשרות.

00:21:30

ממה, ממחלות? אה.

-טיפוס.

טיפוס פידוקיוזי.

טיפוס פידוקיוזי זה טיפוס של הכינים.

שאני זוכרת, אני מרימה את השמלה ככה,

ואני אומרת, אמא אמא תראי,

הכינים, בשורה אחת, לבנים.

אמא תראי, אומרת לי, אני יודעת.

טיפוס פידוקיוזי, הרבה,

אחותי כמעט ומתה, זו שהתראיינה.

00:22:00

היא קיבלה את הטיפוס, למה,

היא עבדה בבית חולים, וטפילה בחולים.

והיא קיבלה את הטיפוס חזק מאוד.

וחלקכם חשבתם לברוח, או...

מאיפה לברוח?

הרי המחנה כולו היה סולדטים,

של הצבא האיטלקי,

וגרמנים, וכושים.

כל אחד עם רובה יותר גבוה ממנו, והכול סגור.

מאיפה לברוח?

00:22:30

והמקום רחוק.

אפילו אופניים אין להם,

על מה יברחו?

ואין מה לברוח, כל יום באים ורק מתים,

כל יום עשרות מתו.

איפה קוברים אותם?

זהו, איפה שגרנו בבית הזה, הראשון,

למטה, מסתכלים, יש רחבה גדולה גדולה,

שמה קברו.

והערבים, מה הייתה להם הבעיה?

אין להם בד.

00:23:00

בדים, אין להם בדים.

אני זוכרת איך אמא שלי מורידה את הכריות,

מוציאה מהן את הצמר,

ומוכרת את הבד.

מכרה את הסדינים, מה שהיא הביאה איתה,

הכול מה שיש לנו.

עד כדי כך שהיו אומרים,

יש ערבים שמחכים ליהודים,

עד שקוברים מת,

ובאים לקחת את התכריכים שלו.

מרוב שאין להם בדים.

00:23:30

השומרים, זהו, הם שומרים שאף אחד לא יצא,

אף אחד לא ייכנס, ואם שומעים איזו מילה,

על מישהו, מרביצים,

אז כל אחד מתרחק, כל אחד במקום שלו.

בלילה, למשל, ערב שבת,

היהודים היו מנסים לעשות

איזה תבשיל, או איזה משהו,

בשביל שבת, הטריפוליטנים,

אצלם שבת זה שבת,

ושמים איזה משהו,

00:24:00

היה בא המג'ורי, הוא יודע,

שמים סיר לילה לילדים,

לוקח את הסיר לילה, שופך להם בסיר של הבישול.

קמים בבוקר, כן.

שבת, אנשים התחילו באמת,

כל הזמן היו זיכרונות,

של העיר שלנו, כך אחת הייתה אומרת לשנייה,

נו, מה בישלת לשבת, מה הכנת,

איזה בשר קיבלת לשבת?

00:24:30

וזהו, אין שום דבר, אין אוכל.

כן, לפעמים היו שדיברו אנשים, ואמרו להם,

יותר טוב שתהרגו אותם ככה.

בלי לתת להם למות מרעב.

אז היו מרשים לערבים להיכנס פעם בשבועיים,

לעשות יום שוק.

יום שוק, עכשיו אין לנו כסף.

אין כסף, אז הם בד.

תביא להם חתיכה בד, והם מחליפים.

00:25:00

אז כל אישה שיש לה איזו שמלה,

או איזו חתיכה בד מוחבאת,

או איזה מזרון, לקחו את הבד שלו,

מביאים להם, ובמקום זה, היו לוקחים

קצת ירקות, קצת תפוחי אדמה.

שמעתם גם סיפורים כאלה?

-אנחנו שמענו על אז, שהיו,

איך אומרים, באו גם לבנגאזי,

אנשים בזמן שלקחו יהודים לאירופה,

00:25:30

יהודי אירופה, שהיה מה שלקחו אותם.

אנחנו כל פעם רואים אנשים לבנים,

אומרים שברחו מהמחנה,

ובאו לבנגאזי, באו אלינו.

כן.

אבל מז'אדו, אף אחד לא ברח.

עד שיום אחד,

הם תלו על המחנה טיפוס.

טיפוס שאף אחד לא ייכנס,

קרנטינה, כאילו,

אסור להיכנס.

00:26:00

ואנחנו בתור ילדים, רואים ג'יפים על הכביש,

מסתכלים מה...

מסתכלים, ג'יפים רצים, ג'יפים ג'יפים,

אז התחילו להגיד,

האנגלים, היה אסור לנו להגיד אנגלים.

היו אומרים נון.

נון, יעני, נגליז.

נגליז, הנה באו, באו.

אז אנחנו מתקרבים לשם,

והם זורקים לנו ביסקוויטים.

00:26:30

הגלטים הגדולים של הצבא היו זורקים לנו.

ואז, כשהאנגלים באו, פתחו את השערים,

והביאו מכונות, ולקחו אותנו,

שלושה חודשים למקום שקוראים לו רליין.

איך?

-רליין, יש יהודים מרליין, הרבה.

שפחדו שמה ניכנס ללוב,

ונביא להם את המחלה.

00:27:00

עוד יש הרבה אנשים חולים.

אז שמו אותם שמה ברליין,

וטיפלו בהם,

אכלו, שעזרו להם,

עד שהתאוששו קצת,

ואז לקחו אותנו לבנגאזי בחזרה.

ובעצם בתוך המחנה, את ממשיכה ללמד עברית?

במחנה שום דבר, אין כלום במחנה.

00:27:30

אני לימדתי עברית אחרי שחזרנו.

לא כשהייתי במחנה הייתי קטנה.

-כן.

כן.

-וכשאתם חוזרים, הבית באותו מצב?

או ש...

-שום דבר, הבית ריק, אין כלום.

מי לקח את הדברים?

מי צריך לקחת?

הערבים שהיו שם.

בזזו את הכול, ובאנו,

ורק רצינו להתחיל מהתחלה.

00:28:00

וכל אחד חוזר לבית שלו,

או שיש כאלה שכבר גם לקחו להם את הבתים?

-כן, יש כאלה שחזרו,

ויש כאלה שלקחו להם את הבתים,

חזרנו.

וכשאתם חוזרים, אותם מוסלמים שגרים לידכם,

איך הם...

-המוסלמים,

לא עשו לנו שום רע.

רק מיום ששמעו על פלסטינה.

הם שמעו שהיהודים רוצים ללכת,

ואז התחילו.

00:28:30

הם התחילו בעצמם לבכות,

אומרים, מה יהיה?

אומרים יהיה, היו אומרים בערבית,

שוק בלי יהודים,

כמו שופט בלי עדים.

מה יהיה כשהם ילכו?

למי נמכור?

הרי הם היו,

יודעים כל החגים שלנו.

00:29:00

יודעים בפסח מה היהודים, היו מביאים כבשים,

וראש השנה, היו מביאים

את כל הפירות של ראש השנה,

את כל הדברים, הם ידעו.

והרוויחו מאיתנו,

אבל כששמעו על הסיפור של מדינת ישראל,

כל שבוע שמעו שרצחו מישהו אחר.

הרגו משפחות שלמות.

רק חזרנו, והתחילו לשמוע על מדינת ישראל,

ואז התחילו המאורעות.

00:29:30

התחילו מאורעות בכל המקומות.

איפה שיש יהודים, כל ערב שומעים משהו אחר.

ואז היהודים אמרו אין,

רק לברוח.

רק לברוח ולנסוע,

איפה שייקחו אותנו, איפה שיש.

שמעו על מדינת ישראל,

עזבו את הכול.

כלומר, לא היה לכם זמן להתאושש,

אחרי שסיימתם את המחנה ריכוז,

-לא. כן.

ישר בעצם, מתחילים סיבוב שני של פרעות.

-כן.

כן.

00:30:00

מתי המשפחה שלך מחליטה

שזהו, עולים לארץ ישראל?

מרגע ששמעו שיש דבר שקוראים לו מדינת ישראל,

בעלי היה צעיר,

ועוד לא היינו נשואים,

אבל אנחנו קרובי משפחה,

קמו בבוקר, הוא לא במיטה.

וככה זה היה, בחורים, בחורות,

היו ספינות, היו בורחים בספינות בים.

באים למדינה, לישראל.

00:30:30

רק מגיעים, ומתחילים לשלוח מכתבים,

תבואו, הכול בסדר, רק תבואו.

בעלי ראה את כל המלחמה פה,

בא מהתחלת 48, כן.

הוא גם כן היה בתוך המחנה?

לא.

הם רחוקים, אנחנו מבנגאזי,

והם מעיירה קטנה שקוראים לה זליטן.

רחוקים מאיתנו.

הם לא לקחו את כל היהודים,

לקחו מבנגאזי.

00:31:00

אז לא הכרתי אותם.

אבל, מתי את בפעם הראשונה,

שאת מתעוררת בבוקר, ואתם יודעים שזהו,

אתם נוסעים, את זוכרת את היום הה?

שאנחנו יוצאים למדינת ישראל?

כל בוקר שקמנו, רצינו לעלות לישראל.

אוקיי.

אני אפילו הייתי מאורסת,

עם בחור אחד,

והמורה שהייתי מלמדת איתו,

00:31:30

היה יודע.

יום אחד רבנו, ונפרדנו.

אז המורה קרא לי, אומר לי,

אם את רוצה, אני יכול היום לעשות לכם חופה,

את והוא, ותעלו לישראל.

אז אני אומרת לו, לא.

מה שאמא שלי אמרה,

זהו זה, אני לא עולה איתו,

אני עולה עם אמא שלי.

אמא שלי אמרה, לא,

אמא שלי לא רצתה אותו.

00:32:00

אז אני עולה לבד.

בשלב הזה אבא עוד בחיים,

או שאבא כבר נפטר?

אבא שלי נפטר.

אבא שלי, חזרנו ממחנה ריכוז,

בקושי חודשיים נשאר.

הלך לבית חולים, ונפטר.

מה, הוא קיבל מכות,

וזרקו אותו מהמדרגות,

ושמו בכלא.

כלא של גרמנים, בלי אוכל.

הוא מסכן, בן אדם,

00:32:30

הוא לא היה כל-כך מבוגר, הוא נפטר,

היה כבן 65.

ומאז, כשהוא בתוך המחנה, אין לכם גישה אליו,

אתם לא יכולים לראות אותו?

כשהוא בתוך המחנה, כשהוא עצור בתוך המחנה.

-בשום אופן.

אפילו לא לקרוא בשמו, איפה הוא.

עד שביום שהוציאו אותנו,

ואז הוציאו אותו,

תשוש, חולה, רעב.

בקושי הולך,

00:33:00

זהו, חזרנו הביתה.

כמובן, קיבלו אותנו בבנגאזי,

איזו קבלת פנים,

קודם לקחו אותנו, אמרתי לך,

שלושה חודשים ישנו ברליין.

רליין זה מקום בשביל להתאושש

ולהתרפא מהטיפוס.

כי פחדו שנביא לבנגאזי את המחלה.

אז הרבה יהודים

הרבה הרבה,

פחדו שאף אחד לא ייכנס, עד שלא ייגמר להם,

00:33:30

קיבלו טיפול ברליין,

ואחר כך הביאו לנו מכוניות,

וחזרנו לבנגאזי.

וכשאתם חוזרים לבנגאזי,

נותר לכם כסף לחיות?

אין לנו שום דבר,

אבל איזה קבלת פנים,

ואיזה אוכל הכינו לנו,

אני זוכרת בית מלון,

הכניסו אותנו לבית מלון.

כל המאכלים, קדירות מלאות אוכל,

רק תיכנסו, רק תאכלו, רק...

00:34:00

מי מכין לכם את זה?

-היהודים, כי לא לקחו את כל האנשים מבנגאזי.

לא את כל העיר,

השאירו הרבה.

יש הרבה אנשים עשירים, מיליונרים שמה,

ולא לקחו אותם.

מה שהכינו, מאכלים בלי סוף.

רק תאכלו ותתקלחו, והביאו לנו בגדים,

כן, קיבלו אותנו יפה.

ברגע ששמענו שיש דבר שקוראים לו מדינת ישראל,

00:34:30

בייחוד הצעירים,

ברחו כולם, וההורים שהילדים שלהם ברחו,

אחריהם כולם,

כל שבוע, אוניה.

כל שבוע אוניה מלאה יהודים לישראל.

כן.

אז את מגיעה, ואומרת לאמא שלך,

אנחנו עולים?

לא הייתי צריכה להגיד.

אנחנו מהעיירה זליטין, עיירה קטנה,

00:35:00

נסעתי לאחותי, גרה בטריפולי,

ואמא שלי מיד באה אחרי,

עשינו את הבדיקות שמה.

שמה עושים כל מיני בדיקות, כל מיני...

ורשמו אותנו, וכל אחד, אומרים לו מתי מגיע.

השכרנו דירה קטנה,

עד שהגיעה האונייה שלנו.

המתנתם הרבה זמן,

מהרגע שנרשמתם, ועד שעליתם?

-כמה חודשים.

כמה חודשים, אוניה גדולה,

אוניה אילת.

00:35:30

וזה חודשים שכל יום אתם קמים בבוקר,

ואומרים היום אנחנו נוסעים?

מדינת ישראל, כן.

אני חושבת שאנשים שסבלו, כמו שהאנשים שלנו,

הם מעריכים את המדינה.

הם הכי מעריכים את המדינה.

והאישה השנייה של אביך,

היא יחד אתכם גם כן?

גם כן, באה לישראל,

ונפטרה פה, כן.

אבל היא אתכם ביחד, או שזה רק את ואמא?

-לא, כל אחד עם המשפחה שלו.

00:36:00

לא, אני מדבר על הרגע הזה,

שבו אתם ממתינים.

בדירה השכורה.

-כן.

אז שמה, מי נמצא, רק את ואמא?

אני ואמא, אבא שלי נפטר, אבא שלי.

-ושאר האחים?

אחותי נשואה, ואחי איתנו,

אחי היה לו טרכומה בעיניים,

אז הוא לא עלה איתנו,

עלה בעלייה השנייה.

כן.

00:36:30

ביום הזה שמודיעים לכם,

היום אתן עולות לאוניה,

אז שמחה שאין כמוה.

הכי מצחיק זה אמא שלי,

שהוציאה לי שמלה עד פה שרוולים, ועד פה,

ואומרת לי, במדינת ישראל, כולם דתיים.

תיזהרי לא ללבוש קצר.

תלבשי שמלה ארוכה,

אני אומרת טוב, אמא.

מה שהיא אומרת לי, חשבתי שזה ככה.

00:37:00

הלבישה לי שמלה, שרוול עד פה, וארוכה.

אנחנו יורדים מהאונייה,

והיא רואה איזה פולניה עם מכנסיים קצרים.

אני אומרת לה, אמא, תראי את הדתיים, את רואה?

זה בישראל.

הורדתי לה את השמלה.

ואיך היה המסע בתוך האונייה?

נהדר.

אנשים אכלו ואנשים שמחו,

וברגע שהגענו לחיפה,

00:37:30

רק ראו את האורות של חיפה,

ואת האור שראו משמה,

אני זוכרת, היה אחד מבוגר,

התחיל לקפוץ ולהתגלגל על הראש שלו,

ולעשות סלטות, ולהגיד,

הנה הפורטו הגיע,

הפורטו זה...

איך אומרים בעברית?

-נמל?

נמל, כן.

באיטלקית אומרים פורטו.

הנה הפורט.

00:38:00

ורק זה חיפה, הגענו לישראל,

יהודים, תראו.

כמעט וזרק את עצמו לים מרוב שהוא...

אנשים מחזיקים אותו, והוא צורח.

ברוך ה'.

באיזו שנה היה שהגעתן הנה?

בהתחלת 49.

אז בעצם מתי את פוגשת את בעלך בכל המסע הזה?

00:38:30

זהו, אני נפרדתי מהחבר הראשון,

ובעלי, מהמשפחה.

אבא שלו פחד שיתחתן עם אחת מישראל,

שהן לא ידעו לדבר איתה,

שלא יבינו אותה, או שלא...

אז התחיל להבריק לו מברקים,

והוא מכיר אותי, הוא היה בתנועת הנוער איתנו.

קלרה נפרדה מהחבר שלה.

00:39:00

היא נפרדה ממנו, ואני נתתי מילה,

ואני כל חג שמתקרב, אני מביא לה,

למשל אצלנו, מתי שיוצא פסח,

מביאים לכלה פרחים.

ואבא שלו בא ומביא לי פרחים,

ואמא שלי הייתה אומרת לו, תשמע,

אולי יש לו מישהי, למה אתה צריך לקשור אותה?

היא צעירה,

היא לא אחת שצריכה ממש להתחתן,

00:39:30

תן להם, שיעבור הכול.

הוא אומר לה, לא.

אף אחד לא יתחתן איתה, רק הבן שלי.

והתחיל, כל שבוע שולח לו מברקים,

ושלח לו באיזו אוניה אנחנו מגיעים.

פתאום אנחנו עוד באוניה,

ואני רואה איזה חייל,

הוא היה חייל יפה.

ואני רואה איך הוא לובש את המדים,

00:40:00

איך שהמורה היה מתאר לנו על החיילים,

אנחנו, יש לנו חיילים שם.

יש לנו את הגרמנים.

איך הוא לובש את המדים של הצבא,

ואת הרובה ואיך אני הייתי בשמיים.

זהו, תפס אותי מהיד, אומר לי,

זה אבא שלח לי, ואני יודע הכול,

00:40:30

והתחיל לעזור לנו, ולהראות לנו,

מה זה מרגרינה, ומה זה לעמוד בתור, ומה זה...

בעצם, אתם מגיעים, אתם עוברים לשער העלייה,

לאן אתם הולכים בחיפה?

סנדלוקס, מקום שקוראים לו סנדלוקס.

נשארנו שמה תקופה,

ואחר כך פיזרו אותנו.

היינו במחנה ישראל.

00:41:00

אחר כך, שבעלי, רצינו להתחתן,

אמרה לו אחותי, אתה לא מתחתן,

אם לא תקבל איזו דירה,

איפה לגור, איזה  מקום.

אפילו אוהל לבד.

אז הלך לצבא, ודיבר עם מפקד שלו,

נתנו לנו צריף פה, היה פה, איפה ש...

איפה שכל בתי הקפה,

00:41:30

היו צריפים,

היה הכול צריפים לחיילים משוחררים.

ובעצם בשלב הזה, אח שלך כבר,

מגיע, וחי יחד אתכם?

-מגיע, כן, חי איתנו, וכולנו בישראל,

ובעלי,

הפסיקה לו אחותי את החתונה,

אמרה לו, אם אין לך מקום, איפה לגור,

אתה לא מתחתן.

אז הלך למפקד שלו,

אחרי שלושה ימים בא, ואומר לי, הנה.

00:42:00

אומרת לי, הוא משקר,

זה רק בשביל להתחתן, זה לא מפתח של...

אז הוא אומר לה, בואי ותראי, נתנו לי צריף.

מי מקבל דירה, מי יש לו דירה באותם זמנים?

בשנת 50?

50.

-כן.

אז באמת נתנו לנו צריף חדש,

ונשארנו בצריף עד שקיבלנו את הבית הזה.

00:42:30

וההורים שלו הגיעו גם כן?

-גן כן, משפחה גדולה.

המשפחה של בעלי, יש לה איזה עשרה ילדים.

והיא ובעלה, כן.

ואיך אמא מסתדרת בארץ?

אמא שלי?

אמא שלי הייתה ביננו.

פעם אצל אחותי, פעם אצל אחי,

כן, לא היו לה חיים פרטיים לבד.

00:43:00

אבל היא הצליחה להסתדר עם השפה,

פתאום תרבות שונה?

-כן.

קצת דיברה ככה, וקצת ככה,

אבל היא הסתדרה.

ואיך אתם הסתדרתם?

אנחנו הכי טוב, תודה לאל.

קיבלו אתכם טוב, לא היו שום בעיות?

-פה בישראל? כן.

ופה בעצם ברמת גן,

איזו אוכלוסייה?

00:43:30

כאילו, הכול מעורב עם הכול,

או שהרוב היו פה לובים, או...

לא, אותו דבר כולם.

כן.

ובמה את עובדת?

כשאתם כבר מגיעים ארצה,

מה בעלך ואת עושים?

בעלי, בהתחלה היה בצבא,

התחתנו כשהוא גם כן בצבא,

ועשה עוד שנתיים אחרי הנישואים,

ואחר כך עבד 40 שנה בסולל בונה.

00:44:00

כן.

היה מנהל העבודה.

ואני טיפלתי בילדים.

כמה ילדים?

ארבעה.

אחד הלך, אבא של החייל הזה.

לא מזמן. לפני כשנתיים.

נכדים, ברוך ה'.

-למרות שאסור לספור.

לא, אני באמת...

יש לי,

כל אחד יש לו שלושה, ארבעה ילדים, נכדים.

נולדה לי נינה לפני שבוע.

00:44:30

כן.

-ואת עדיין ככה ממשיכה את המסורת הטריפולית,

אוכל, והחגים?

-כן, כן, כן, הם נהנים, כשבאים גם פה,

הם היום אכלו.

כן

כשבאנו לישראל כבר לא התלוננו על שום דבר.

העיקר שאנחנו פה,

במדינת ישראל.

בייחוד אמא שלי.

אמא שלי, כשבאנו לפה,

הרי לא הייתה לה שום הכנסה,

00:45:00

ולא היה לה בעל,

רק מה שהיא קיבלה מהילדים, וחיים עם הילדים,

עד שיום אחד בעלי בא ואומר לה,

את יודעת שהביטוח הלאומי,

רוצים לתת, בן גוריון עשה,

לכל האנשים המבוגרים משכורת.

זה הפנסיה, שנותנים לזקנים.

אמא שלי קפצה משמחה,

מה צריך, מה יתנו לי כסף?

אומר לה, כן.

00:45:30

יתנו לך, הלכה ושילמה,

אני לא זוכרת כמה שילמה לביטוח הלאומי,

כל בוקר שהייתה קמה, הייתה שמה יד על המזוזה,

ומברכת את בן גוריון,

שנתן את הכסף הזה לזקנות.

כן, זה אמא שלי.

כן.

אמא שלי, הרי לא ידענו מה זה טלוויזיה,

גם אנחנו לא ידענו מה זה טלוויזיה.

00:46:00

ראתה שבן גוריון,

תמיד כשבן גוריון יוצא,

היא הייתה שמחה ואומרת שיהיה בריא,

בן גוריון, אחר כך אמרו לה שהוא נפטר.

ראתה איך שקברו אותו,

ובכתה מכל הלב.

יום אחד, אנחנו יצאנו, והיא פתחה

את הטלוויזיה, והיא רואה את בן גוריון עומד.

והיא קמה, אמרתם שהוא מת.

אז מה, הם משקרים?

אז מה, הוא חי?

00:46:30

אנחנו מסבירים לה,

איך תסביר לה מה זה טלוויזיה,

לא נכון, אבל ראיתי אותו כשקברו אותו.

איך יכול להיות שהוא קם?

זה אמא שלי.

וכמה זמן היא הייתה בארץ?

הייתה תקופה,

היא נפטרה לפני 30 שנה.

כן, הייתה מספיק בארץ, כן.

-הייתה פה...

כן.

-אז היא זכתה לראות ילדים, ונכדים?

כן, כן, זכתה לראות.

-ונינים.

כן.

-קלרה, תודה רבה.

תהיו בריאים.

קלרה כמונה דבש

מראיינ/ת -
אורך הסרטון:
00:45:28
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
בנגזי
,
לוב
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש