בעל-מחשבת (ישראל איזידור אלישיב)

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.

בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.

סט. פטרבורג - לנינגרד

מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.

עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.


עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.

יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.

הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.

עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.

הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".

מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.

שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".

בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.

לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.

בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.

הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.

סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.

בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).

ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.

בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.

אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.

ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.

עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.

קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.


במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.


אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.

בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.

באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.

אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.

ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.

בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.

אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

קובנה

Kaunas

במקורות היהודיים קאווני, קאוונא, ביידיש קאוונע; ברוסית Kovno; בגרמנית  Kauen
עיר מחוז בדרום ליטא.

רקע גיאוגרפי והיסטורי

קובנה שוכנת לחופו הימני של הנהר ניימן, בחצי אי שיצרו הנהר ויובלו ויליה (Vilija). בזכות מצבה הגיאוגרפי והאסטרטגי התפתחה העיר למרכז האדמיניסטרטיבי והכלכלי של הסביבה. התנועה בדרכי הנהר קשרה בין ליטא העליונה, נובוגורוד ומוסקבה מחד לבין פרוסיה ומערב אירופה מאידך.

על פי המסורת נוסדה העיר ב-1030 בידי הנסיך הליטאי קוינאס, שהעניק לה את שמה. מצודה שהוקמה בשפך הוויליה לניימן ציינה את ראשית העיר. החל מ-1280 מופיע שמה בתעודות היסטוריות. בגלל מיקומה עברה העיר תכופות מיד ליד. ב-1396 נכבשה קובנה בידי הדוכס הגדול ויטולד .(Vytautas) הוא העניק לעיר את "זכויות מגדבורג" (שלטון עצמי), וזאת הייתה נקודת מפנה בתולדותיה. בעת החלוקה השלישית של פולין ב-1795 (תהליך האיחוד בין פולין וליטא התחיל בסוף המאה ה-14) סופח האזור כולו לרוסיה ומאמצע המאה ה-19 הואצה התפתחותה וקובנה הייתה לעיר פלך ולמרכז אדמיניסטרטיבי. בימי מלחמת העולם הראשונה נכבשה, כליטא כולה, בידי הגרמנים, ובין 1939-1920 הייתה בירת ליטא העצמאית.


הקהילה היהודית

מקימי הישובים היהודיים הראשונים בליטא (בערים גרודנה, טרוקי, בריסק) היו יהודים וקראים מבין השבויים שהביא עמו הדוכס הגדול ויטולד. מתוכם הגיעו היהודים הראשונים לקובנה לרגל מסחר. כמו בכל ערי פולין-ליטא נעה זכות הישיבה של היהודים בין האינטרסים של הצדדים השונים: המלך החשיבם כגורם מפתח והיה מעוניין בהתיישבותם אבל נכנע לא פעם ללחץ העירונים, שראו ביהודים גורם מתחרה ורצו למנוע את ישיבתם בעיר. המלך קאזימיר יאגילו (1447 - 1492) אסר על ישיבת יהודים בקובנה אך התיר אותה בויליאמפול (Vilijampole) מעבר לויליה, שהייתה נחלת הנסיכים לבית ראדזיביל. הם החכירו ליהודים אחוזות ומגרשים והיהודים ביראו את היערות והקימו ישוב בפרבר העיר. למרות האיסור נמצאו תמיד יהודים גם בקובנה עצמה.

במקורות מן המחצית השנייה של המאה ה-15 מופיע שמו של חוכר המכס היהודי דניאל, ב-1470 ירש את עסקיו בנו זאב, ניהל עסקי מסחר עם ארצות חוץ וצבר רכוש רב, כולל קרקעות. כהערכה לתרומתו הכלכלית קיבל מהמלך זכות תנועה חופשית ברחבי פרוסיה. למרות האיסור על התיישבות המונית של יהודים, הביאו איתם דניאל ובניו פקידים ומשרתים יהודים ורשמו אותם כנספחים לעסקיהם. היהודים שלא יכלו להישאר בקובנה עברו לויליאמפול, שם התפתחה קהילה, שהייתה מסונפת לקהילת קיידאן.

פקודת הגירוש של יהודי ליטא שהוציא המלך אלכסנדר, בנו של קאזימיר יאגילו ב-1495, ובאמצעותה ביקש להשתחרר מחובותיו כלפי היהודים, שמה קץ לניצני הישוב היהודי בליטא. בין המגורשים היה גם זאב שסירב תמורת המרת הדת להשתחרר מגורל אחיו. כעבור שמונה שנים בוטל צו הגירוש. הוחזר ליהודים מקצת רכושם, אבל את נכסי המקרקעין נאלצו לפדות מידי הנוצרים שרכשו אותם מאוצר המלוכה.

בפריבילגיות שהוענקו בימי המלך זיגמונד הראשון (1506- 1548) והיו אישור מחודש של זכויות העיר, נכללה גם תקנה המעניקה את חסות המלך לשמאים היהודים שטיפלו בסחורות שנשלחו בדרך הניימן מקובנה לפרוסיה. ובתעודה מ-1558 קיבלו יהודים את החכירה הגדולה בקובנה של מלח, דונג ומכס.

במאה ה-16 קיבלו יהודי קובנה ויהודי ויליאמפול רישיונות לפתיחת בתי מרזח. אך מתוך כניעה ללחץ העירונים העניק המלך זיגמונד אוגוסט (1572-1544) לכמה ערים, ונראה שקובנה ביניהן, את הזכות לאסור ישיבת יהודים בעיר - Privilegium de non tolerandis Judaeis - והיא חודשה בימי המלך יאן סובייצקי במחצית השנייה של המאה ה-17.

אחרי "האיחוד של לובלין" ב-1569 (שבו הושלם האיחוד בין ליטא ופולין) זכתה העיר קובנה לפריחה כלכלית, הייתה למרכז מסחרי ותעשייתי, ולמרות האיסור המשיכו סוחרים יהודים לבוא לקובנה במשך כל המאה ה-16. באותה התקופה ישבו שם יהודים מעטים בלבד, רובם פקידי בית המכס.

רק בראשית המאה ה-17, תמורת התחייבות היהודים לתשלום החלק ה-15 ממיסי העירייה, נחתם חוזה בין העירונים ליהודים לפיו הותרה ישיבתם בעיר.

לתור הזהב של קובנה שמו קץ המלחמות הרבות בסוף המאה ה-17 ובראשית ה-18 (שבהן נכבשה קובנה לסירוגין בידי הרוסים והשוודים) והשריפה הגדולה ב-1731, שבה אבד החוזה שחתמו העירונים עם היהודים. קובנה בחורבנה לא משכה מתיישבים ורק היהודים היו מוכנים לשקם את חורבותיה. העירונים התכחשו לחוזה שחתמו עם היהודים, הסתמכו על הפריבילגיות הקודמות של איסור ישיבת היהודים בעיר, וב-1753 השיגו את גירושם. ב-1761 בוצע צו הגירוש. בתי היהודים ובית הכנסת הועלו באש. היהודים מצאו מקלט בויליאמפול עד לביטול הצו ב-1783 בזכות שתדלנים יהודים, שביניהם בלט הרב של סלובודקה, ר' משה סולובייצ'יק, בן למשפחה ידועה מבריסק.

היהודים חזרו לגור ברחובותיהם, "הארמון" ו"הוויליה" ובית המשפט בוורשה חייב את העירייה לפצותם על הנזקים שנגרמו להם. לזכר המאורע חיבר סופר הקהל, ר' שמואל הקטן שבא מווילנה, את "מגילת קובנה" ונהגו לקרוא בה מדי שנה בשושן פורים. בקהילה היו אז כ-1,000 יהודים.

השלטון הרוסי, שהתחיל עם החלוקה השלישית של פולין ב-1795, הכליל את היהודים במסגרת העירונים, ועל פי פקודת הצאר מ-1798 הותר ליהודים לעסוק במסחר ובמלאכה בכל העיר.

בימי מלחמת נפוליאון ברוסיה (1812) שדדו חייליו את הבתים והחנויות בקובנה , תושבי העיר נטושה, ועם שיבת הרוסים קיבלו היהודים את פניהם כשספרי תורה בידיהם.

אף על פי שהחוק אפשר ליהודים לבחור ולהיבחר למשרות העירוניות, לא התממש הדבר בגלל התנגדות העירונים, עד שחוק חדש מ-1839 אישר שוב את זכות היהודים להשתתף בבחירות לעיריות. ב-1861 הוכרה גם זכותם לשבת בכל העיר.

בימי מלחמת העולם הראשונה פונו כל היהודים (גם החולים), על פי צו המצביא הרוסי העליון, אל מרכז רוסיה ואל דרומה. אחרי כיבוש העיר בידי הגרמנים מצאו היהודים, שהצליחו לחזור אליה, את רכושם ואת מוסדות הציבור שדודים. אחרי המלחמה נותרו ברוסיה אלפי יהודים מקובנה שלא הצטרפו אל השבים, במקומם התיישבו בעיר יהודים רבים מתושבי העיירות והאזור הכפרי, ובשנים 1939-1920 נהייתה קובנה לבירת ליטא העצמאית ולמרכז מסחרי ואדמיניסטרטיבי.

בתקופה הקצרה שבה זכו יהודי ליטא לאוטונומיה לאומית (1920 -1924) שוכנו בקובנה מוסדותיה העיקריים: השר לענייני היהודים (הראשון בקובנה היה מנחם סולובייצ'יק) והמועצה הלאומית (נאציונאל-ראט) שנבחרה על ידי ועידת הקהילות, שכונסה שלש פעמים בקובנה.

סיפורה של הקהילה היהודית בקובנה התחיל במאה ה-16, כאשר הותר ליהודי ויליאמפול, בפי היהודים "סלובודקה", לבנות בית תפילה ובכך להניח את היסוד לקהילה העתידה. ב-1772 בנה ר' משה סולובייצ'יק את בית הכנסת הגדול ושיתף אמנים בהידורו. על מבוא הבית הייתה חרותה הכתובת: "ואהי לכם למקדש". בית הכנסת עלה באש ב-1892 בעת השריפה בסלובודקה, שרידי חומותיו התמוטטו ב-1919 ועל תילו הוקם תלמוד תורה.

קהילת קובנה התאחדה עם קהילת סלובודקה אחרי שיבת היהודים לקובנה ב-1783, אבל לתקופה של עשר שנים נאסר על בני קובנה למנות להם רב, אב בית דין, חזן ושמש וגם אחרי תקופה זו חייבים היו בהסכמת קהילת סלובודקה. לרבני קובנה הותר רק התואר מו"צ (מורה צדק). על פי המסורת מותר היה ליהודי קובנה להקים בית תפילה ולא בית כנסת ואת מתיהם חייבים היו להוביל לבית העלמין בסלובודקה. ב-1842 הוענק לראשונה תואר רב ואב בית דין בקובנה לר' אריה לייב שפירא שנקרא לכן "לייבל קאוונער".

בסוף המאה ה-18 התגבשו מוסדות הקהילה הראשונים: בית המדרש הישן היה קיים כבר ב-1790, שנה בה נוסדה חברת "מגידי תהילים" למען המתיישבים היהודים הראשונים שהתיישבו בקובנה אחרי הגירוש. בבית העתיק ביותר בקובנה שבבעלות ר' אבא סולובייצ'יק היה בית תפילה "סולובייצ'יק קלויז" והוא פעל 120 שנים עד התמוטטות הבניין ב-1870. באמצע המאה ה-19 בנה אחד מעשירי קובנה, ר' הירשל נעוויאזשער, בית תפילה שנשא את שמו ("נעוויאזשערס קלויז"). בקלויז זה קבע את בית מדרשו ר' ישראל מסלנט, שבא לקובנה באמצע המאה ה-19 והוא יוצר "תורת המוסר", תורה חינוכית המקיפה את מכלול חיי האדם, שבאמצעותה ביקש להילחם בהשפעת ההשכלה. קובנה ופרבריה היו למבצר תנועת המוסר, בסלובודקה הוקמה ישיבה של בעלי-מוסר "כנסת ישראל", אליה נהרו תלמידים מכל רוסיה, ובוגריה הגיעו לצמרת העולם התורני בישובים יהודיים רבים.

דווקא סלובודקה, בה התגוררו דלת העם, הייתה למרכז תורני וישיבותיה התפרסמו בעולם היהודי. נראה שראשיתן בישיבת "אור חיים" שנוסדה ב-1863, הייתה מכונה בפי העם "ישיבת ר' הירשל" על שם מייסדה והתקיימה עד מלחמת העולם הראשונה. מתנגדי שיטת המוסר הקימו בסלובודקה ישיבה חדשה "כנסת בית יצחק" על שם הרב של קובנה ר' יצחק אלחנן ספקטור, שנמנה בין מתנגדי שיטת המוסר. בימי מלחמת העולם הראשונה גלו שתי הישיבות ואחרי המלחמה רק "כנסת ישראל" חזרה לקובנה והייתה זאת תקופת הזוהר שלה. ב-1924 הושגו רישיונות עלייה לארץ ישראל למאה מתלמידיה והוקם סניף של הישיבה בחברון.

עם יהודי קובנה, שסחרו בערי גרמניה, הגיעה השפעת ההשכלה לעיר, ובחוג משכילי קובנה נמנה גם הסופר אברהם מאפו, שחי שם רוב ימיו. ברומן המקראי "אהבת ציון" תיאר את הנוף מהרי אלקוסט (Aleksotas) שעל שפת הניימן. את ביקורתו על הממסד הדתי בקובנה הביע ברומן "עיט צבוע".

בין רבני קובנה במאה ה-19 היה ר' יצחק אלחנן ספקטור שכיהן בתפקיד 32 שנים. הוא היה מעורב בחיים הציבוריים, עזר ליהודי רוסיה וטיפח קשרים עם המערב. בעזרת בנו, ר' הירש ועוזרו יעקב ליפשיץ הקים פורום סודי, שהעביר ידיעות למערב על פרעות 1881 בדרום רוסיה. הרב האחרון של קובנה, ר' אברהם דב-בער שפירא היה בעל מוניטין ונשיא כבוד של אגודת הרבנים בליטא. כשפרצה מלחמת העולם השנייה שהה הרב בשווייץ, לשם טיפול בבריאותו, וחזר מרצונו לקובנה. הוא נפטר בגטו ב-1943 ו-10.000 מתושבי הגטו ליוו אותו בדרכו האחרונה.

בית החולים היהודי בקובנה "ביקור חולים", שנוסד בתחילת המאה ה-19, היה מהמשוכללים במדינה ושירת את כל הציבור היהודי בליטא. בית האבות נוסד בסוף המאה ה-19 ושוכנו בו 115 זקנים. עם ביטול האוטונומיה (1924) ועם ביטול המעמד החוקי של הקהילה עברו התפקידים הקהילתיים, במיוחד בתחום העבודה הסוציאלית, לשני ארגונים שנוסדו לשם כך, "עדת ישראל" ו"עזרה". הארגונים החדשים ריכזו את פעולות ארגוני הסעד הקודמים בקובנה. בתחום הבריאות פעלה חברת "אוזע" (חברה למען בריאות האוכלוסיה היהודית). ב"בית הבריאות" על שם ד"ר פרומקין, שבו רוכזו פעולותיה, טופלו כ-1,000 חולים בחודש. רוב תינוקות קובנה נמצאו בפיקוח "אוזע". החברה הכשירה אחיות ונתנה טיפול רפואי בבתי הספר ובישיבות.

בעזרת חברת "אורט" הוקמו שתי אגודות שיתופיות של חייטים "אקונומיה" ו"עבודה" ונפתח משרד מכירות "רוימש" שאפשר לבעלי מלאכה ולחקלאים לרכוש כלים ומכונות באשראי לתקופה ארוכה. "אורט" גם קיימה מחלקה להפניית צעירים למקצוע מתאים, קורסים להקניית מקצוע למבוגרים והשתלמויות לבעלי מלאכה.

מוסד מיוחד הוקם למען הילדים שהתייתמו בדרכם חזרה מברית המועצות אחרי מלחמת העולם הראשונה ונהיו לילדי רחוב. זה היה בית הילדים מיסודו של ד"ר ליהמן, רופא צעיר שבא לשם כך מגרמניה. בית הילדים כלל בית תינוקות, מרפאה לילדים ובמרוצת הזמן גם בית ספר יסודי.

מערכת החינוך של הקהילה כללה בתי ספר משלשה זרמים: עברית, יידיש והזרם הדתי "יבנה". היו שלוש גימנסיות שבהן שפת ההוראה הייתה עברית: הגימנסיה העברית, הגימנסיה הריאלית העברית, שהתקיימה 23 שנים ושכנה בבניין מפואר במרכז העיר, והגימנסיה העברית של "יבנה". כמעט ליד כל גימנסיה היה גן ילדים. הסמינר להכשרת מורים של רשת החינוך העברי "תרבות" הוחלף במשך הזמן במוסד ברמת לימודים גבוהה יותר - פדגוגיון דו-שנתי. הגימנסיה למסחר (יידישע קאמערץ גימנאזיע) הייתה אחת משתי הגימנסיות ביידיש של ליטא. בשנת ייסודה, 1926, למדו בה 35 תלמידים וב-1938 הגיע מספרם ל-400. היא קיימה חוגים לתלמידים, גן ילדים ובית ספר עממי. ב-1933 נוסדה גימנסיה יהודית, היחידה בליטא שבה שפת ההוראה הייתה ליטאית. בית הספר המקצועי של "אורט" שנוסד ב-1920, התפתח לבית ספר מקצועי תיכון עם זכויות של בית ספר ממלכתי ובאו אליו תלמידים מליטא כולה. אחרי עלית היטלר לשלטון (1933), קלט בית הספר בפנימייתו נוער יהודי מגרמניה.

כן היו בקובנה שלשה בתי ספר עממיים ביידיש, כמספר הזה גני ילדים לילדים חסרי אמצעים ובית ספר עממי עברי גדול מרשת "תרבות".

בסוף המאה ה-19 היו בקובנה למעלה משלושים בתי-כנסת ובתי-תפילה וערב מלחמת העולם השנייה היו כארבעים.

בין פרנסות היהודים בקובנה נודעו חוכרי מכסי הדונג והמלח במאה ה-16. גם אחרי גזרות ת"ח ות"ט (1648) ואחרי המלחמות, שפגעו בערי ליטא ובכלכלתן, עוד חכרו יהודים ב-1676 את בית המכס בקובנה.

המאה ה-19, מאה של שינויים, אפשרה את פניית היהודים העשירים לקבלנות ולתעשייה מחד ואת ריבוי בעלי המלאכה מאידך. לקראת סוף המאה נפגעה פרנסת בעלי המלאכה היהודים משום ריבוי בתי החרושת והם ניסו כוחם בעבודות אחרות או היגרו. "אנשי המים", מובילי רפסודות על הניימן והוויליה, עבדו בסבלות מפרכת בשכר זעום.

להקלת המצב הכלכלי נפתחו מוסדות אשראי יהודיים. בקובנה נוסדה אגודת הלוואה וחסכון יהודית, וערב מלחמת העולם הראשונה, למרות הקשיים שהערימו השלטונות בפני פתיחת אגודות אלה, היו בפלך קובנה 24 אגודות שיתופיות לאשראי. בימי מלחמת העולם הראשונה נפסקה התפתחות זאת עם גירוש היהודים באזורי הגבול.

בימי ליטא העצמאית כוונה מדיניות הממשלה להעברת העמדות הכלכליות לידי ליטאים, ולשם כך ייסדה מפעלים קואופרטיביים שפגעו במסחר היהודי.

עם חידוש התנועה הקואופרטיבית היהודית אחרי המלחמה ובעזרת הג'וינט (JOINT) נחלצו הפליטים היהודים השבים לקובנה מן המשבר. בראשית 1920 נפתח הבנק העממי בקובנה, הראשון מסוגו בליטא, ועזר במרוצת הזמן בהקמת בנקים עממיים בערי השדה. מספר הבנקים גדל והוקמה הנהלה לאיגוד הבנקים. בקובנה היה הבנק המרכזי שוויסת את פעולות הבנקים בערי השדה. ב-1921 כונסה בקובנה ועידה ראשונה של כל 47 הבנקים העממיים במדינה. בעזרת הונם נפתח בסוף 1921 "הבנק המרכזי היהודי לעידוד הקואופרציה בליטא". כאמצעי לשעת משבר החליטה הועידה השביעית של הבנקים העממיים על ייסוד "קרן קואופרטיבית", שהייתה מיועדת למימון הדדי בין הבנקים, ולא היה לה תקדים בשיטה קואופרטיבית אחרת.

משנת 1932 הצרה הממשלה את צעדי המוסדות הכספיים היהודים ובמיוחד את אלו של הבנקים העממיים. כמו כן הכבידו על היהודים את הכניסה למשרות ממשלתיות ודחקו את רגליהם מתחום המקצועות החופשיים.

באמצע שנות ה-30 פגע החוק, שקבע דרגות על-פי השכלה ומקצוע, בבעלי המלאכה היהודים שלא עברו השתלמות מקצועית ולא ידעו ליטאית על בוריה.

בין 800 פקידים עירוניים בקובנה היו רק תשעה יהודים. מספר הסטודנטים היהודים ירד (ב-1934 הם היו 15.9% מכלל הסטודנטים לעומת 31.5% ב-1922) ומבין 441 פרופסורים ודוצנטים באוניברסיטת קובנה היו ב-1934 רק שישה יהודים. למרות המצב ההולך ומחמיר בערב מלחמת העולם השנייה, עדיין היה רוב המסחר בידי היהודים וחלקם היה ניכר בתעשייה ובמקצועות החופשיים.

רעיון ישוב ארץ ישראל נקלט בקובנה בשלבים מוקדמים וזכה לאוהדים בכל שכבות העם. ההתארגנויות הראשונות התחילו בשנות ה-80 למאה ה-19 ובאמצע העשור הוקמה אגודת צעירים בשם "תומכי עבודת האדמה בארץ הקודש", באגודה היו כ-500 חברים ומטרתה הייתה להקים בארץ ישראל מושבה בשם "קובנה". ב-1888 קמו אגודת נוער "בני ציון" ואגודת נשים ציוניות "בנות ציון", ראשונה מסוגה בליטא. נוסד סניף בסלובודקה ופעילי קובנה עודדו הקמת אגודות בערים אחרות. חברי האגודות להתיישבות שהוקמו ב-1891 (שתיים בקובנה, אחת באלקוסט) נמנו עם גואלי אדמת חדרה ועם מתיישביה הראשונים. הרב אריה לייב פרומקין מאלקוסט עלה לארץ ישראל ב-1883, התיישב בפתח-תקוה ורכש אדמות בה וביהוד.

הפעילות התרחבה והתגוונה בראשית המאה העשרים, בימי הרצל והתפתחות התנועה הציונית. נוסדה החברה "ברקאי" להפצת ספרות תעמולה בעברית וביידיש.

בתקופה, שנאסרה הפעילות הציונית בידי השלטון הצארי, התרכזו בקהילה בעיקר בפעילות חינוכית ותרבותית, ובשנים 1907- 1908 הוקמה בקובנה ספרייה על שם אברהם מאפו, מהחשובות בליטא.

התנועה הציונית נתקלה בהתנגדות קשה של חוגי החרדים, שפסלו את הרעיון הציוני, קראו לעצמם "מחזיקי הדת" ופרסמו כתבי פלסתר נגד הציונות. חובבי ציון השיבו מלחמה שערה, כינו אותם "הלשכה השחורה", רבנים ציונים השיבו על פרסומיהם והשפעתם ירדה.

בליטא העצמאית הייתה קובנה מרכז של פעילות יהודית רב-גונית. רבו המפלגות הציוניות, ולהן היו מסונפות תנועות נוער חלוציות. היו "הציונים הכלליים", שבטאונם ביידיש " די אידישע שטימע" (הקול היהודי) היה העיתון הראשון בליטא, ותנועת "הנוער הציוני", המסונפת להם, הוקמה ב-1932. במערכת העיתון השתתפה המשוררת לאה גולדברג, ילידת קובנה ובוגרת הגימנסיה העברית בעיר.

"צעירי ציון", ארגון נוער ציוני לפני מלחמת העולם הראשונה, התארגנו אחרי המלחמה כמפלגה ציונית סוציאליסטית וחבריה היו מקורבים לסוציאל-דמוקרטים הליטאים.

עשרה אנשים שנפגשו ב-1919 בגן עירוני יסדו את מפלגת "פועלי ציון" המארקסיסטית, ולה תנועת "נוער בורוכוב" שהייתה פעילה בבתי הספר התיכוניים ותא סטודנטים שהוציא לאור ב- 1924 קובץ "קולטור און לעבן" (תרבות וחיים).

"השומר הצעיר" התחיל את פעילותו בקובנה ב-1921 כקן של הצופים העבריים ובמרוצת הזמן קנה לו עמדה בבית הילדים של ד"ר ליהמן, מי שייסד לימים בישראל את כפר הנוער "בן- שמן". רבים מבוגרי בית הילדים נקלטו בשורות "החלוץ". עליית ילדי בית הילדים לארץ ישראל התחילה ב-1926, נמשכה כמה שנים ולמעלה ממאה ילדים על מנהלם ומחנכיהם הגיעו לכפר הנוער "בן-שמן".

הציונים הדתיים חידשו את פעילות "מזרחי", ומי שהיה לימים שר פנים במדינת ישראל, משה שפירא, הקים את "החלוץ המזרחי".

ב-1925, השנה בה ייסד ז'בוטינסקי את המפלגה הרביזיוניסטית, הוקם סניף של התנועה בקובנה וב-1933 יצא לאור עיתונם "דער מאמענט". באותה שנה ובתגובה להתגברות הזרם הימני בציונות הוציאו הציונים הסוציאליסטים את העיתון "אונזער ווארט" (דברנו) שלשם עקיפת הצנזורה שינה את שמו ל"דאס ווארט" (דבר).

ב-1919 התארגנה בקובנה קבוצת "החלוץ"-"אחוה", אחת משלוש הראשונות בליטא, וחבריה יצאו להכשרה באחוזות של יהודים ובמשקי איכרים ליטאים. בסתיו 1919 התקיימה בקובנה ועידת "החלוץ" הראשונה. בעזרת מוסדות יהודיים ובעזרת "המועצה הלאומית" קמו מפעלים עצמאיים של "החלוץ", כמו הנגריה "עבודה" בקובנה, שהחזיקה מעמד שנים רבות. ההכשרה החקלאית לא הדביקה את צרכי "החלוץ", והתארגנו גם קיבוצים עירוניים, בקובנה הוקם קיבוץ עירוני בשם "גשר" וקיבוצים על שם "מוהליבר" ו"ארלוזורוב."

מושב ההנהגה הראשית של "גורדוניה" היה בקובנה וחבריה חיו בקולקטיב שהוקם כנקודת הכשרה.

לרשות חובבי הספורט עמדו שני אצטדיונים, אחד של מועדון "מכבי" שנוסד בקובנה ב-1919, והיה הראשון מסוגו בליטא, והשני של סניף "הפועל" שנוסד ב-1930 ומנה 600 חברים.

בתקופת השלטון הצארי הייתה קובנה מרכז חשוב לפעילות הבונד (מפלגה סוציאליסטית יהודית אנטי ציונית) ובפרבריה, שבהם שכנו דלת העם, נוהלה עיקר תעמולתו. לסניף הבונד בקובנה היו כפופים שבעה סניפים מיישובי הסביבה ובעיר כונסו שתי ועידות של הבונד, השנייה והשלישית. ההתאגדות המקצועית הראשונה של פועלים יהודים ברוסיה הייתה של פועלי המברשות בקובנה ב-1898. מעל דפי עיתון יידיש בקובנה נשמעה לראשונה ב-1921 הקריאה להקמת פולקספארטיי ("מפלגת העם"), מפלגה לאומית לא ציונית אשר האמינה ונאבקה על קיום לאומי אוטונומי בגולה. העיתון היידישאי "פולקסבלאט" (עיתון העם) שנוסד ב-1930 שימש במה לרעיונותיהם עד השתלטות הקומוניסטים על מערכת העיתון בסוף שנות ה-1930.

ב-1930 הוקמה "החברה להיסטוריה ואתנוגרפיה של יהודי ליטא" ובזכות פעולתה נוסד ב- 1935 "מוזיאון וארכיון להיסטוריה ואתנוגרפיה של יהודי ליטא". עם כניסת הרוסים ב- 1940 סופחו אוצרותיו לרשות העתיקות הממלכתית ועד היום אין איש יודע מה עלה בגורלם. התיאטרון היהודי בקובנה, ראשיתו בקבוצת חובבים בשם "האגודה הדרמטית מוסיקאלית יהודית בקובנה", שהציגה כבר בערב מלחמת העולם הראשונה. עם תום המלחמה נפתח בקובנה התיאטרון הדרמטי היהודי שהעלה גם הצגות בעברית. היה גם תיאטרון קייצי וסדנה לתיאטרון שהעלתה הצגות בעברית, זכתה לביקורת חיובית והגיעה גם לערי שדה. היו הופעות רבות של שחקנים אורחים וב-1926 הופיעה "הבימה" בבניין התיאטרון הממלכתי בקובנה.

בין שתי מלחמות העולם הייתה קובנה היהודית מרכז החיים היהודיים בכל ליטא, עשירה במוסדות תרבות וצלילי העברית והיידיש נשמעו ברחובותיה.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בקובנה 30.000 יהודים (כ-25% מאוכלוסיית העיר) ואליהם הצטרפו עם פרוץ המלחמה (ספטמבר 1939) כמה אלפי פליטים מפולין, שנכבשה בידי הנאצים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הגרמנים ובעקבות החוזה בין גרמניה לברית המועצות מאוגוסט 1939, עברה ליטא לתחום ההשפעה הסובייטי. הוקמו בסיסים צבאיים סובייטיים בשטחה, ובסוף קיץ 1940 סופחה ליטא לברית המועצות והייתה לרפובליקה סובייטית. בממשלה החדשה היה שר יהודי.

השלטון הסובייטי חיסל את כל מוסדות הציבור היהודיים והסב מקצתם לכלליים, נאסרה כל פעילות ציונית ולאומית, נסגרו סניפי המפלגות הציוניות ותנועות הנוער, בתי ספר וספריות עבריות. בתי חרושת וחנויות פרטיות הולאמו, מחירים האמירו בגלל מחסור בסחורות וזאת הייתה פגיעה קשה בכלכלת המעמד הבינוני שהיה ברובו יהודים. אך היו יהודים שהשתלבו בפקידות השלטון.

יהודי בן 18, שמעון גראז' ייסד מחתרת ציונית אב"צ ("ארגון ברית ציון"). הארגון הוציא לאור עיתון בשם "ניצוץ", והמשיך את פעילותו גם בימי הכיבוש הגרמני. כשבוע לפני מתקפת גרמניה על ברית המועצות (המלחמה פרצה ב-22 ביוני 1941) הוגלו לסיביר מאות משפחות יהודיות ביניהן סוחרים, אינטלקטואלים ומנהיגי ציבור.

כבר ביום הראשון למלחמת גרמניה בברית המועצות פונתה קובנה, הקרובה לגבול, מאנשי צבא ואנשי מנהל סובייטים. בחלל הריק שנוצר פתחו בפרעות הליטאים הלאומנים, שהתארגנו עוד בימי השלטון הסובייטי. היהודים חיפשו כל דרך אפשרית של בריחה לברית המועצות. רבים נהרגו בדרכם ובאותו הזמן נהרו לקובנה פליטים יהודים מעיירות המחוז ונרצחו בידי הפורעים.

ב-24 ביוני נכנסו הגרמנים לעיר ובעידודם נמשך הרצח. הפרעות נמשכו בכל העיר ובפרבריה, ובליל 25 ו-26 ביוני נרצחו כ-800 יהודים בידי הליטאים בסלובודקה. בתי כנסת ובתי מדרש חוללו, ורבנים ומתפללים אולצו לשרוף ספרי תורה. כשבוע ימים המשיכו הפורעים בחטיפת יהודים, הם הובאו לפורט השביעי ובסביבתו נרצחו כ-6,000 יהודים מתוך 10,000 החטופים (הפורט היה אחת מתשע מצודות במערכת ביצורים שהקימו הרוסים בקובנה בסוף המאה ה-19. בימי ליטא העצמאית הוסבו המצודות לבתי סוהר ובימי הכיבוש הנאצי נרצחו בהם המוני יהודים, רובם יהודי קובנה).

באנדרלמוסיה שנוצרה אבדו מקורות הפרנסה ועם הקמת השלטון האזרחי הגרמני התרבו הגזרות: ענידת הטלאי הצהוב על החזה ועל הגב, הגבלת שעות יציאה לרחוב והגבלת קניית מצרכים, מסירת מקלטי הרדיו לשלטונות, איסור שימוש בכלי תחבורה ציבוריים ועוד. ב-11 ביולי פורסמה הודעה על הקמת גיטו בסלובודקה ובמרוצת שבועות ההעברה לגיטו נמשכו החטיפות והרציחות. רוב 1,200 היהודים שנחטפו בידי הליטאים נרצחו.

ערב סגירת שערי הגיטו נאספו ונרצחו בפקודת הגרמנים 534 יהודים, רובם אינטלקטואלים. כ- 30,000 יהודים נדחקו לשטח בו גרו לפני כן 7,000. רחוב שהוצא מתחום הגיטו חילק אותו לשניים: "הגיטו הגדול" ו"הגיטו הקטן". באזור שהיה פרבר נחשל של קובנה, חסר כל מתקנים סניטאריים, נאלצו היהודים לארגן את חייהם. בגיטו הקטן היו הבניינים חדישים יותר ושוכנו בו שני בתי החולים של הגיטו (לכירורגיה ולמחלות מדבקות) ובית ילדים ששימש כבית יתומים וכבית אבות כאחד.

על פי דרישת הגרמנים נתבעו היהודים עוד טרם כניסתם לגיטו לבחור ב"ראש היהודים", ובאספה היהודית האחרונה שנתקיימה בקובנה נבחר ד"ר אלחנן אלקס, דמות ציבורית ידועה ונערצת. ב"מועצת הזקנים" (Altestenrat), מוסד שגם הוא הוקם על פי תביעת הגרמנים והקביל ליודנראט (Judenrat) במקומות אחרים, ישבו אישים שהיו מקובלים על הציבור היהודי.

היהודים קיוו שהכניסה לגיטו תשים קץ לרציחות, אך עמדו מהר על טעותם. 5,000 תעודות, שנמסרו למועצה כדי שיחולקו לבעלי מלאכה, פורשו על ידי היהודים כמצביעות על אלה שיוותרו בחיים, וחששותיהם הוצדקו. אל הפורט התשיעי הובלו ב-26 בספטמבר 1,200 יהודים ואת תיאור רציחתם שם הביא לגיטו ילד בן עשר שנמלט מן הטבח. בגיטו הקטן נרצחו כל המאושפזים בבית החולים, בבית האבות ו-140 ילדי בית הילדים שיצאו לדרכם האחרונה מלווים במחנכיהם. את בית החולים למחלות מדבקות העלו הגרמנים באש, אחרי שסגרו במסמרים את הדלת כדי שאיש מבין אנשי הצוות ומבין 60 החולים לא יוכל להימלט. לאחר מכן הוצא הגיטו הקטן מתחום הגיטו, שרידיו נצטוו לעבור לגיטו הגדול ורכושם נשדד בידי הליטאים.

לתוך השטח המפונה קובצו ב-28 באוקטובר, בימי "האקציה הגדולה", 9,000 יהודים, הובלו משם אל הפורט התשיעי ונרצחו בקבוצות של מאה אל תוך בורות גדולים.

בגטו נותרו 17,412 יהודים ששימשו כוח עבודה לגרמנים. התחילה תקופת ביניים שנמשכה עד אוקטובר 1943, בה פסקו הרציחות ההמוניות, התארגנו החיים בגיטו וצמחה המחתרת. ביזמת המועצה נפתחו בגיטו בתי מלאכה גדולים לייצור מוצרים, שבהם היה לגרמנים עניין ובתי מלאכה קטנים, שייצרו למען הגיטו. מפני שהגרמנים היו מעוניינים בבעלי מקצוע, פתחה המועצה קורסים להכשרה מקצועית, שהיו גרעין לבית ספר מקצועי. בבתי המלאכה הועסקו אלפי יהודים בתנאי עבודה נוחים יותר, והם גם שימשו מסווה לעבודה ציבורית ומחתרתית. בתנאים קשים במיוחד עבדו אנשי הפלוגה, שבנו את שדה התעופה באלקוסט, פרבר של קובנה במרחק חמישה ק"מ מהעיר.

באמצעות הברחה, שגבתה לא מעט קורבנות, ועל ידי פתיחה חשאית של מאפיות וטחנת קמח וטיפוח גינות ירק בכל שטח פנוי, לחמו במחסור בתזונה. למרות גורל החולים בימי האקציה הגדולה חייבו המחלות פתיחה מחדש של בית חולים שהגיע ל-80 מיטות. לידו התקיימו בחשאי בית יתומים, בית אבות, מוסד לחולי-רוח ובית חולים למחלות מדבקות. בגיטו נפתחו שני בתי ספר, בעברית וביידיש. מאחר שהגרמנים אסרו כל פעילות חינוכית ודתית, התקיימו הלימודים בקבוצות קטנות, במסווה של בית ספר מקצועי. על ידו פעלו גם מקהלה וחוג לדרמה.

כבר בסתיו 1941 התחילו ניסיונות להקמת מחתרת מזויינת ונוצרו כמה מסגרות, ביניהן: מסגרת של תנועות הנוער הציוניות, "מצו"ק" (מרכז ציוני ויליאמפול קובנה) ומחתרת מהמחנה הקומוניסטי שכונתה "הארגון האנטיפאשיסטי". בקיץ 1943 התגבשו כולן למסגרת משותפת שאחד מכינוייה היה: "יידישע אלגעמיינע קאמפס אורגאניזאציע" (ארגון יהודי כללי לוחם). הארגון החדש יצר קשר עם המחתרת הקומוניסטית בקובנה, אבל נכשל בניסיונותיו להקים בסיסים פרטיזניים ביערות בסביבת קובנה. עם בואה לגיטו של צנחנית יהודיה מטעם התנועה הפרטיזנית הליטאית, התגבשה תכנית של שיגור לוחמים אל היערות. הניסיון להקים בסיס פרטיזני ביערות אוגוסטובה ((Augustowa כ 130- ק"מ מדרום לקובנה, עלה בקרבנות בנפש ונכשל. לעומתו עלתה יפה היציאה ליערות רודנידקי (Rudninkai) שם ניתנה הוראה לגדוד הפרטיזני "מוות לכובשים" לקבל את לוחמי הגיטו, ובחורף 1943- 1944 הועברו אל היער כ-300 לוחמים חמושים היטב. היציאה חייבה פעילות מחתרתית בגיטו, של רכש, אימון היוצאים וציודם, והדבר התאפשר בזכות תמיכת המשטרה היהודית ומועצת הזקנים. ציוד הלוחמים סופק ממחסני בתי המלאכה בגיטו.

מסתיו 1943 השפיעה התקדמות הרוסים לרעה על הגיטו, הוא נעשה למחנה ריכוז "מחנה קובנה" והנהלתו הועברה מידי המינהל האזרחי לאנשי הס"ס. בהדרגה פוזרו 16,000 תושביו למחנות עבודה קטנים מחוץ לגיטו כגון: אלקסוט, שאנץ (Sanciai) ואחרים ובהם נוהלו חיים של מחנה הסגר, המשפחות הופרדו - גברים לחוד, נשים וילדים לחוד. באוקטובר 1943 הועברו 2,800 יהודים לעבודות מכרה באסטוניה, שם נספו רובם מחמת הקור, העבודה הקשה והמחלות. בפורט התשיעי, שבו נרצחו למעלה מ-40,000 אנשים, רובם יהודים, העסיקו הגרמנים קבוצה של 64 יהודים בשריפת הגופות, כדי לטשטש את עקבות פשעיהם. בערב חג המולד 1943 במבצע מחתרת נועז, הצליחה הקבוצה לברוח, מקצת הבורחים הגיעו אל הגיטו והביאו אליו את הידיעות הנוראות, ואחרי זמן מה צורפו ליוצאים אל היערות.

לאחר זאת גברה המודעות לקיצו הקרוב של הגיטו, וחיפשו דרכים להצלה בעיקר על ידי הכנת "מלינות" (מקלטים בלשון הגיטו) לשהייה ממושכת. באותה עת כמעט חוסלה המחתרת משחיסלו הגרמנים את תומכיה - המשטרה והמועצה.

במרץ 1944 נאסרו כל השוטרים היהודים והובאו אל הפורט התשיעי, שם נרצחו כל בעלי התפקידים, ביניהם משה לוין ראש המשטרה וחבר המחתרת, למרות העינויים הם לא גילו דבר. כמה שוטרים מן השורה לא עמדו בעינויים וכעבור יומיים, בעת האקציה נגד הילדים והזקנים, נעזרו בהם הגרמנים לגילוי ה"מלינות".

באפריל בוטלה המועצה ורק ראשה, ד"ר אלקס, הושאר בתפקיד "זקן היהודים". במקום המשטרה הוקם "שירות סדרנים" מורכב מאנשים שהיו כלי שרת בידי הגרמנים. מפקד "הארגון האנטיפאשיסטי", חיים ילין נפצע, נאסר ברחובות קובנה והוצא להורג. אחרי אירועים אלה שותקה המחתרת ורק מעטים מחבריה הצליחו להגיע אל הפרטיזנים.

התקדמות הסובייטים לא מנעה מהגרמנים את חיסול הגיטו ופינוי שרידיו לגרמניה. את החולים ריכזו בכמה בתים, והעלום באש. וכדי למנוע הישרדות יהודים בגטו, פוצצו הגרמנים את בתי האבן ושרפו את בתי העץ.

ביולי 1944 הועברו כ-4,000 יהודים משרידי הגטו לגרמניה, שם הפרידו בין הגברים והנשים, הובילו למחנות השמדה את הבלתי כשירים לעבודה והאחרים הועברו למחנות בבוואריה, שהיו מסונפים למחנה דכאו (שם נפטר ד"ר אלקס) ולמחנות בפרוסיה המזרחית.

למרות התנאים הקשים ארגנו שם שרידי המחתרת פעילות תרבותית וחינוכית. חודשה הופעת העיתון "הניצוץ" והמוטו שלו: "עוד לא אבדה תקוותנו". מבין המפונים, זכו אלפיים ליום השחרור.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

קובנה שוחררה ב-1 באוגוסט 1944 בידי הסובייטים. אל קומץ היהודים שיצאו ממחבואיהם בעיר הצטרפו גם 90 יהודים, שהחזיקו מעמד משך שלושה שבועות בתוך "מלינות" הגטו. ב-4 באוגוסט התאספו 265 יהודים בחצר בית הכנסת הגדול. במרוצת הזמן הצטרפו יהודים שחזרו מברית המועצות, וב-1959 הגיע מספר היהודים ל-4,792 (2% מתושבי העיר), ביניהם רבים לא היו מיוצאי קובנה. עד 1951 היה בקובנה בית ספר יהודי, האחרון בברית המועצות.

גם אם שבו יהודים לקובנה אחרי השואה, לא קמו עוד לתחייה אותם החיים היהודים שבזכותם הייתה פעם קובנה היהודית עיר ואם בישראל.


הקהילה היהודית במאה ה-21

קיימת קהילה יהודית בעיר ולפי נתוניה יש בה 300 - 500 נפש. קיים מרכז קהילתי פעיל בתחומי תרבות ורווחה. בעיר פועל בית כנסת ובו נמצא גם מוזיאון יהודי קטן. במוזיאון העירוני נפתחה בשנת 2013 תערוכה לתולדות היהודים בעיר.
כמו כן, הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה. קיים בית עלמין יהודי גדול מוקף גדר ויש בו שער. הוא עדיין פעיל. במקום קבורים רבנים חשובים וביניהם יצחק ספקטור ובנו. במקום יש גם קבר אחים, באחד מאזורי ההוצאה להורג של היהודים בימי בשואה. בקובנה מבקרים יהודים רבים במסגרת טיולי שורשים.