חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

סינגרמו, ברתה

Singerman, Berta (1903-1999), actress and poetry reader, born in Russia and brought to Argentina as a child. She studied at the Lyceum and Library of the National Council of Women and began to appear in the theatre but the richness of her voice and her sense of rhythm marked her out as interpreter and reciter of Spanish poetry. Throughout north and south America, Portugal and Spain her recitals were enthusiastically received.She appeared in several films.
תאריך לידה:
1903
תאריך פטירה:
1999
מקום לידה:
רוסיה
מקום פטירה:
ארגנטינה
מספר פריט:
178472
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
SINGERMAN, SINGERMANN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מתשמישי דת או פעולות בעלות אופן דתי, ומתארים. זינגרמן הוא גרסה של השם זינגר / זנגר, שהוא המקביל בגרמנית וביידיש למונח העברי "משורר". שם זה מבליט את ההיבט המוסיקלי בתפקיד שממלא החזן. לעומת זאת השם בסו (באסו) מתייחס לאיכות קולו של החזן.

כל אלה ומונחים דומים יצרו שמות משפחה יהודיים במספר שפות ובצורות איות שונות.

אחת הצורות המוקדמות היא סאנקמייסטר (מהמילה הגרמנית זינגמייסטר, כלומר "זמר מומחה"), המתועדת עם לזר סאנקמייסטר בשנת 1439 והיינריך סאנקמייסטר ב-1449. קאנטאריני, שהוא השם המקביל באיטלקית, היה שמה של משפחה ידועה באיטליה של המאה ה-16. קנטורי מוזכר במאה ה-16; איסאק (יצחק) בן אביגדור בס בשנת 1600; סינגר ב-1676. קנטור מתועד כשם משפחה יהודי ב-1679; זנגר בשנת 1683; בסיסטה במאה ה-17; שולזינגר בשנת 1709; זולסינגר ב-1724; קנטר ב-1736; ופורזינגר ב-1784. אחת המשפחות בשם זינגרמן מצרפת החליפה את שמה בשם סינג'רמיין בשנת 1953.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי סינגרמן כוללים את ברטה סינגרמן, שחקנית וקריאנית אשר נולדה ברוסיה וחי בארגנטינה במאה ה-20.

ציוני דרך בתולדות יהודי ארגנטינה

1853 | הטיול הפורטוגזי לדרום אמריקה

בשנת 1580, בעקבות האיחוד הזמני בין ספרד לפורטוגל, החלה נדידה של יהודים אנוסים מפורטוגל לאזור שלימים ייקרא ארגנטינה. הבחירה בארגנטינה לא היתה מקרית: מקום מושבה של האינקוויזיציה הדרום-אמריקאית היה אז בלימה, פרו, והיהודים ביכרו להתיישב הרחק ככל האפשר מחרון אפה של הכנסייה. רבים מהם בחרו להסתיר את יהדותם, וזו אחת הסיבות לכך שהמחקר ההיסטורי על אודותיהם דל במיוחד. ידוע כי רובם התיישבו בערים בואנוס-איירס, קורדובה וטוקומן.
במרץ 1813 בוטלה האינקוויזיציה באופן רשמי, ו-12 שנה לאחר מכן, בשנת 1825, העניק המשטר העצמאי המתגבש בארגנטינה חופש דת לבני כל הדתות, כולל היהודים, אולם זה הוגבל לרשות הפרט בלבד. 28 שנה לאחר מכן, בשנת 1853, קבעה חוקת ארגנטינה כי בני כל הדתות ייהנו מהזכות לחופש דת מלא, כמעט ללא סייגים ומגבלות, אך רק כמעט: הנשיא וחברי הממשלה חויבו להחזיק באמונה הקתולית. המהלך הושלם בשנת 1888, אז אישרה ממשלת ארגנטינה את חוק הנישואים האזרחיים.



1881 | חולות נודדים

בשנת 1881 פרצו באזור תחום המושב היהודי באימפריה הרוסית הפוגרומים הגדולים (הידועים בכינוי "סופות בנגב") והביאו לגלי הגירה גדולים לעבר "העולם החדש", שכלל גם את ארגנטינה. שלטונות ארגנטינה קיבלו את המהגרים בברכה, ואף מינו סוכן מיוחד להכוונת המהגרים היהודים למדינה. היוזמה עוררה תסיסה אנטישמית בעיתונות המקומית, וב-1890 אף יצא לאור הרומן האנטישמי "La Bolsa", פרי עטו של חוזה מרייה מירו, שהודפס במהדורות רבות במשך עשרות שנים.
המהגרים היהודים החדשים נחתו בשדה חרוש: עשר שנים קודם לכן הוקמה בארגנטינה תשתית קהילתית יהודית מאורגנת, שהעניקה לחבריה שירותים דתיים שונים, ובהם שחיטה כשרה, חופה וקידושין, ברית-מילה ותפילות מסודרות בבתי-כנסת.
שלטונות ההגירה הארגנטיניים דגלו אמנם בהומוגניות תרבותית-אתנית ועודדו את המהגרים היהודים להיטמע באוכלוסייה המקומית ולאמץ את תרבותה, אולם ריבוי המהגרים מכל העולם (בשנת 1914 חיו בארגנטינה כ-2,358,000 מהגרים) הקשה על יצירת "כור היתוך".
למעט אירוע בודד בו נסגר זמנית בית-הספר היהודי בבואנוס-איירס, נהנו היהודים מחופש פולחן דתי מלא ומהזכות לשמר את תרבותם. ואכן, הקהילה שיגשגה: בשנים 1895–1919 גדל מספרם של היהודים בארגנטינה מ-6,000 ל-125 אלף איש.



1896 | הדגניה של ארגנטינה

מי שישוטט ברחובות העיירה מוזסוויל ("העיר של משה", בספרדית), השוכנת מצפון לבואנוס-איירס, עשוי לחשוב שנקלע לאתר צילומים של סרט מערבונים. המרחבים הפתוחים, החום הדחוס, הכיכר הראשית שבמרכזה המסעדה המקומית עם מאוורר התקרה החורק – כל אלו נראים כתפאורה קלאסית לדו-קרב הפאן-אמריקאי בין הטוב לרע. אולם מבט חטוף בשמות הרחובות במוזסוויל – תיאודור הרצל, הברון הירש ועוד – מלמד כי בעיירה חיו בעיקר גאוצ'וס יהודים שקמו בכל בוקר לחלוב את הפרות, לא לפני שהתפללו תפילת ותיקין בבית-הכנסת המקומי.
ואכן, 20 שנה לפני שחלוצי דגניה וכנרת הקימו קהילות חקלאיות על גדות הימה הארץ-ישראלית הקטנה והחיו את המיתוס המקראי של החקלאי היהודי והעבודה העברית, חלוצי המושבות החקלאיות בארגנטינה הם שנאבקו עם תנאים קשים ומחלות טורדניות, ויכלו להם.
מפעל ההתיישבות החקלאית של היהודים בארגנטינה, בעיקר בפרובינציה אנטרה-ריוס ("בין נהרות"), כלל יישובים רבים נוספים, שכונו "קולוניות" ("מושבות"). ארגנטינה היתה המדינה היחידה מבין ארצות אמריקה הלטינית שקהילות יהודיות הקימו בה כפרים ועיירות קטנות. נכון לשנת 1896 היה מניין החקלאים היהודים בארגנטינה כ-10,000 איש.
מייסדי מוזסוויל שמו להם למטרה ליצור יישוב יהודי חקלאי שתושביו עובדי אדמה. בשיא פריחתה התגוררו בעיירה אלפי יהודים, פעלו בה שבעה בתי-כנסת, בתי-ספר, סמינר למורים, תנועות נוער, מרכזי תרבות ואולם תיאטרון (שנקרא "קדימה"). נכון להיום מתגוררים במוזסוויל כ-2,500 תושבים, רובם לא יהודים, אך עדיין פעילים בה בית-הספר היהודי, בית-כנסת, מרכז תרבות וכן מוזיאון המתעד את תולדות המושבה. לפני כ-15 שנה הכריזה ממשלת ארגנטינה על המושבה כאתר מורשת לאומי והפכה אותה לאטרקציה לתיירים, בעיקר יהודים.



1920 | השטעטל הארגנטיני

בשנת 1920, כשנתיים לאחר מלחמת העולם הראשונה, היגרו לארגנטינה 79 אלף יהודים, רובם מרוסיה. ההגירה ההמונית, שנבעה בין השאר מסגירתם של שערי ארה"ב, עוררה בארגנטינה הלך רוח שלילי ביחס ליהודים וקריאה לחסום בפניהם את הגבולות. העובדה שרבים מהמהגרים היהודים אחזו באידיאולוגיות סוציאליסטיות היתה להם לרועץ. המהפכה הבולשביקית ברוסיה (1917) עוררה את חששם של השלטונות הארגנטיניים מפני "היהודים האדומים", שהמניפסט הקומוניסטי באמתחתם ושירת ה"אינטרנציונל" בגרונם. מאוחר יותר הואשמו היהודים (שכונו בשם הגנאי "הרוסים") בעליית החוגים הפשיסטיים לשלטון ב-1930, מהלך שהיה ריאקציה לאקלים השמאלני לכאורה שהביאו עמם.
חרף הקולות האנטישמיים בארגנטינה, המהגרים היהודים הצליחו לייצר לעצמם מקומות עבודה והתברגו בכל ענפי הכלכלה: רבים מהם היו סוחרי טקסטיל, בעלי חנויות, יצואני תבואה, בעלי מקצועות חופשיים, תעשיינים גדולים ועוד. היהודים אף הקימו איגודים מקצועיים ("איגוד הנגרים היהודי", "איגוד החקלאים היהודי" ועוד) ובית-חולים יהודי. גם חיי התרבות פרחו: בשנת 1914 פעלו בארגנטינה כ-40 כתבי-עת יהודיים, לצד העיתונים היידיים היומיים "Di Yidishe Tsaytung" (שפועל עד היום) וDi Prese"", שקהל היעד שלו היה יהודים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.
הקהילה היהודית בארגנטינה של אותן שנים היתה מעין מיקרוקוסמוס של יהדות מזרח אירופה. לצד יהודי מזרח אירופה היגרו לארגנטינה גם יהודים מהאימפריה העותמאנית ומהקהילות היהודיות במזרח התיכון, ביניהן חאלב שבסוריה.


שנה מספר יהודים בארגנטינה (הערכה)
1895 6,085
1914 117,000
1947 249,000
1960 275,000




1930 | הכתם השחור של יהדות ארגנטינה

בשלהי המאה ה-19 הוצפה בואנוס-איירס במאות אלפי מהגרים מכל רחבי העולם. היחס המגדרי בעיר עמד על עשרה גברים לאשה. מציאות זו, לצד מצוקות חברתיות וכלכליות האופייניות למהגרים, הולידה תעשייה ענפה של סרסורים ("רופיאנים", בספרדית), רבים מהם גברים יהודים.
הרופיאנים היהודים ייסדו בבואנוס-איירס רשת מסועפת של בתי-זונות, הידועה בכינוי "מגדל צבי", שיחדו שופטים ופוליטיקאים ואימצו דפוסי התנהלות מאפיוזיים. הרופיאנים נהגו לשדל יהודיות לזנות במרמה: הם שלחו גבר יפה תואר ומהוגן למראה אל הקהילות היהודיות במזרח אירופה, וזה גייס נשים יהודיות עניות לעבודה בבתיהם של עשירים ארגנטינים. באונייה בדרך לארגנטינה עברו הנשים הללו מה שהרופיאנים היהודים הגדירו כ"חינוך מחדש", משמע, אונס.
הקהילה היהודית הוקיעה את הרופיאנים היהודים, מנעה מהם קבורה בבתי-הקברות היהודיים ואסרה עליהם את הכניסה לבתי-הכנסת, אולם ללא הועיל. כוחם הלך והתעצם, כמו גם עזות המצח שלהם: הם הקימו לעצמם בית-כנסת מפואר בשכונה היהודית בבואנוס-איירס, ואף ניהלו בו את עסקיהם. הקומה הראשונה יוחדה לאולם תפילה, הקומה השנייה לבית-בושת.
בשנת 1930 נסגרה רשת הזנות לאחר שרחל ליברמן, יהודייה שעבדה בשירות הרופיאנים והצליחה לפדות את עצמה, חשפה את הפרשה באומץ רב. תיק החקירה הגיע לשולחנו של השופט ד"ר רודריגז אוקמפו, שהדף את כספי השוחד הרבים שהניחו הרופיאנים היהודים לפתחו. "קיומו של הארגון הוא סכנה לחברה שלנו", חרץ אוקמפו, והביא את הקץ על אחת הפרשות העגומות והמבישות בתולדות יהודי ארגנטינה.


1948 | עלייה לצורך ירידה?

כאשר הגיעו לארגנטינה הידיעות על השואה המשתוללת באירופה, ניסו ארגונים יהודיים במדינה לשכנע את הממשלה הארגנטינית הלאומנית, שעלתה לשלטון ב-1930, להירתם להצלתם של 1,000 ילדים יהודים. למרות האהדה המאופקת של הממשל הארגנטיני לסבלם של הילדים, המבצע לא צלח. הילדים, כמו יהודים רבים אחרים שביקשו להיחלץ מציפורני הנאצים, נתקלו בחוקי הגירה נוקשים.
באותן שנים נשבו ברחוב הארגנטיני רוחות אנטישמיות שהוזנו בהסתה מצד שלוחות המפלגה הנאצית ודיפלומטים גרמנים שפעלו בארגנטינה. בד בבד המשיכה הקהילה היהודית במאמציה לפתח את חיי הציבור והתרבות היהודיים.
בשנת 1946 עלה לשלטון המנהיג הכריזמטי חואן פרון, קצין צבא בכיר בעברו ומעריץ גדול של הפשיזם האיטלקי. עלייתו של פרון עוררה חשש בקהילה היהודית, בעיקר בשל קשריו החמים עם המשטר הנאצי, אולם החשש התפוגג עם כינונה של החוקה הארגנטינית החדשה, שאסרה על אפליה אתנית, והצהרתו של פרון כי יכבד את זכויות היהודים.
הקמת מדינת ישראל ב-1948 רוממה את רוחם של רבים מיהודי ארגנטינה: ארגונים ציוניים רבים נוסדו, ומערכת החינוך היהודית אימצה את השפה העברית ואת האידיאולוגיה הציונית. זרם של עולים ארגנטינים החל לטפטף לישראל. העולים הללו ייסדו שמונה קיבוצים חדשים, ואחרים הצטרפו לקיבוצים קיימים ולתנועת המושבים. עם זאת, שיעור העולים מארגנטינה היה נמוך יחסית: עד 1960 עלו לישראל כ-5,000 יהודים ארגנטינים בלבד. רבים מהם לא הצליחו להשתלב בארץ, וכעבור כמה שנים שבו לארגנטינה.


1962 | מדם לאדם

"אסם העולם", כך כונתה ארגנטינה בראשית המאה ה-20, וזאת בזכות הפריחה הכלכלית הגדולה שהפכה אותה לאחת המדינות המשגשגות בתבל. אלא שבשנת 1930 החל משהו להשתבש. החיידק הפשיסטי, שתקף מדינות רבות באותה עת, התנחל גם בארץ הטנגו, ובמהלך 43 שנה, עד 1983, התחלף בארגנטינה השלטון חדשות לבקרים – מחונטות צבאיות אכזריות ל"דמוקרטיות" מושחתות וחוזר חלילה.
באקלים זה, שהעלה על נס עוצמה, כוח ומצעדים צבאיים, הפכה ארגנטינה לאחת המדינות היחידות בעולם שהעניקו מקלט לפושעים נאצים. אחד מהם, אדולף אייכמן, היה האיש שפיקח על הוצאתו אל הפועל של "הפתרון הסופי" – תוכניתו של היטלר להשמדת העם היהודי.
בשנת 1962 יצא לפועל אחד המבצעים המפורסמים ביותר של המוסד הישראלי, ובמסגרתו נלכד אייכמן בביתו שבפרבר בבואנוס-איירס והובא למשפט בישראל. משפטו של אייכמן היה אירוע מכונן בתודעה הישראלית. ניצולי שואה רבים, שזכו עד אז ליחס ביקורתי בישראל והואשמו כי הלכו "כצאן לטבח", קיבלו סוף-סוף בימה, ועדויותיהם חשפו את היקף הסבל והרוע שפצעו את נפשם לעד.
בזמן שבישראל הידהדו עדויות הניצולים שהדגימו בעוצמה רבה לאן עלולה להגיע תופעת האנטישמיות, בארגנטינה המשיכה האנטישמיות להיות דבר שבשגרה. רק לשם המחשה, כ-142 מ-313 אירועים אנטישמיים שהתחוללו בעולם בשנת 1967 התרחשו בארגנטינה לבדה.
שירת הברבור של הפשיזם הארגנטיני החלה בשנת 1976, עם עלייתה לשלטון של הרודנות הצבאית האחרונה במדינה. השנים 1976–1983 אופיינו ברדיפת אנשי שמאל ובלכידת עשרות אלפי אנשים שנשלחו למעצר ללא כל האשמה חוקית. במהלך "המלחמה המלוכלכת", כפי שכונתה התקופה, "נעלמו" לפי הערכות שונות פעילי שמאל יהודים רבים, במספרים גדולים הרבה יותר משיעורם באוכלוסייה. אחד הפעילים המוכרים שהתנגדו לשלטון היה הרב מרשל מאייר, פעיל מרכזי למען זכויות האדם, שפעילותו בתחום זכתה להכרה משלטונות ארגנטינה רק לאחר סיומו של השלטון הצבאי.



2014 | הקהילה היהודית בראשית המאה ה-21

אחד האירועים הטראומטיים שחוותה הקהילה היהודית בארגנטינה התרחש ב-18 ביולי 1994, כאשר טרוריסט לבנוני פוצץ מטען נפץ שהוטמן במכונית סמוך לבניין הקהילה היהודית. 85 איש נהרגו ו-330 נפצעו. היה זה אחד משני פיגועים שהתבצעו בארגנטינה בשנות ה-90 של המאה ה-20, והוא נחשב לאחד הפיגועים הקשים ביותר שבוצעו על אדמת ארגנטינה אי-פעם. בשנת 2015 חזר הפיגוע לכותרות כשאלברטו ניסמן, התובע היהודי שמונה לחקור את הפרשה, נמצא ללא רוח חיים יום לפני עדות חשובה שהיה אמור לתת בבית-המשפט. ההערכה היא כי ממשלת ארגנטינה עדיין מנסה להסתיר פרטים מן האירוע הנורא.
בשנת 2014 חיו בארגנטינה כ-250 אלף יהודים, רובם אשכנזים ומיעוטם ספרדים ומזרחים (בעיקר מסוריה ומלבנון). חלק הארי של היהודים מתגורר בבואנוס-איירס, בעיקר בשכונת אונסה ((Once, שם אפשר לראות שלטים רבים בעברית, המעידים על מוצאם וזיקתם של תושבי השכונה.
הקהילה היהודית בארגנטינה נחשבת מגוונת ועשירה. עם היהודים הארגנטינים הנודעים נמנים המנצח המחונן דניאל בארנבוים, הפילוסוף החברתי ומייסד "אסכולת פרנקפורט" לוסיו חוזה פליקס ומאמן הכדורגל המצליח חוסה פקרמן.
הקהילה היהודית הארגנטינית מלוכדת מאוד ומפעילה מסגרת מאורגנת של בתי-ספר ומאות בתי-כנסת. הקהילה בבואנוס-איירס נחשבת ציונית במיוחד, ומקצת חבריה אף עלו לארץ בעקבות המשבר הכלכלי שפרץ במדינה ב-2001. בעיר פעילים כמה בתי-ספר יהודיים, ביניהם בית-הספר תלפיות, המיועד לדתיים-לאומיים, בית-ספר של חב"ד ובית-הספר ד"ר הרצל, השייך לקהילת יונה. בעיר פועלים גם ארגונים מקומיים המחזקים את התרבות העברית והיהודית ואת הקשר עם מדינת ישראל.
אחד ממאפייניה הייחודיים של יהדות ארגנטינה הוא יישובי פאר קטנים, מעין מועדוני קנטרי-קלאב סגורים, שחברים בהם יהודים בני המעמד הגבוה. אלה מתארחים בהם בעיקר בסופי-שבוע ומקיימים פעילויות חברתיות ואירועי ספורט שונים. שניים מהמועדונים היוקרתיים הללו הם מועדון הכוח (Hacoaj) וסיסאב (Cissab).

בואנוס איירס

בירת ארגנטינה.

מספר תושביה 3,447,000 (אומדן 1968). ב-1976 התגוררו בה כ-300-250 אלף יהודים, רובה המכריע של יהדות ארגנטינה. היישוב האשכנזי מיוצג על-ידי "חברת עזרה הדדית" (בספרדית אמי"א); לספרדים עדות נפרדות לפי ארצות מוצאם - צפון- אפריקה, טורקיה ויוון, חלב ודמשק. פרט לתנועה קונסרבאטיבית ותנועה רפורמית שנוסדה ב-1964, האוכלוסיה היהודית נמנית עם הזרם האורתודוכסי ביהדות; אבל הדת אינה תופסת מקום מרכזי בחיי רוב היהודים. ההזדהות עם העם היהודי היא יותר על בסיס לאומי והשפעת המפלגות הציוניות בולטת בחיי הציבור. מוסדות החינוך היהודיים הם קהילתיים ומפלגתיים, רובם בהשגחת ועד החינוך המשותף לאשכנזים ולספרדים. מאז 1967 הפכו המוסדות לחינוך משלים לבתי-ספר יומיים, אבל שיעור המבקרים בהם מקרב גילאי בית- הספר היהודיים בעיר קטן למדי. פעולות תרבות נרחבות מנהלות בעיר האגודות "הבראיקה" ו"הכוח". מופיעים שני עיתונים יומיים באידיש וכתבי-עת לרוב. בואנוס איירס נשארה אחד המרכזים הבודדים לתרבות אידיש וספרותה.

פרט לאנוסים, ראשוני המהגרים היהודיים הגיעו לעיר ממערב- אירופה באמצע המאה ה-19 וב-1862 התארגנה הקהילה הראשונה.

לקראת סוף המאה התחילו להגיע יהודים מצפון-אפריקה וממזרח- אירופה, בפרט לאחר הקמת חברת יק"א שהשקיעה מאמצעים רבים כדי להפוך את ארגנטינה לארץ הגירה ולהתיישבות חקלאית להמוני יהודים מרוסיה. ב-1909 כבר מנה היישוב היהודי כ-40,000 נפש עם ארגונים ומוסדות משלהם. עם עליית הנאצים גברה ההגירה ממרכז- אירופה. במלחמת- העולם השנייה ואחריה הטילה ממשלת ארגנטינה איסור על כניסת יהודים. פרט למספר קטן שנקלט בשנות 1957-1956 גדל היישוב היהודי בבואנוס איירס רק מריבוי טבעי ובעיקר מהגירה פנימית מערי-השדה.

ב- 1992 תקפו מחבלים את שגרירות ישראל בבואנוס איירס. ב- 18 ביולי 1994 פוצץ הבניין שבו שוכן מרכז הקהילות היהודיות בארגנטינה. בפיצוץ נהרגו מאה בני אדם, רבים נפצעו והושמד ארכיון הקהילה בת מאה שנים.

בשנת 1997 חיו 250,000 יהודים בארגנטינה כולה 180,000 מתוכם בבואנוס איירס.

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
סינגרמו, ברתה
Singerman, Berta (1903-1999), actress and poetry reader, born in Russia and brought to Argentina as a child. She studied at the Lyceum and Library of the National Council of Women and began to appear in the theatre but the richness of her voice and her sense of rhythm marked her out as interpreter and reciter of Spanish poetry. Throughout north and south America, Portugal and Spain her recitals were enthusiastically received.She appeared in several films.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

רוסיה
בואנוס איירס
ארגנטינה
ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.
בואנוס איירס

בירת ארגנטינה.

מספר תושביה 3,447,000 (אומדן 1968). ב-1976 התגוררו בה כ-300-250 אלף יהודים, רובה המכריע של יהדות ארגנטינה. היישוב האשכנזי מיוצג על-ידי "חברת עזרה הדדית" (בספרדית אמי"א); לספרדים עדות נפרדות לפי ארצות מוצאם - צפון- אפריקה, טורקיה ויוון, חלב ודמשק. פרט לתנועה קונסרבאטיבית ותנועה רפורמית שנוסדה ב-1964, האוכלוסיה היהודית נמנית עם הזרם האורתודוכסי ביהדות; אבל הדת אינה תופסת מקום מרכזי בחיי רוב היהודים. ההזדהות עם העם היהודי היא יותר על בסיס לאומי והשפעת המפלגות הציוניות בולטת בחיי הציבור. מוסדות החינוך היהודיים הם קהילתיים ומפלגתיים, רובם בהשגחת ועד החינוך המשותף לאשכנזים ולספרדים. מאז 1967 הפכו המוסדות לחינוך משלים לבתי-ספר יומיים, אבל שיעור המבקרים בהם מקרב גילאי בית- הספר היהודיים בעיר קטן למדי. פעולות תרבות נרחבות מנהלות בעיר האגודות "הבראיקה" ו"הכוח". מופיעים שני עיתונים יומיים באידיש וכתבי-עת לרוב. בואנוס איירס נשארה אחד המרכזים הבודדים לתרבות אידיש וספרותה.

פרט לאנוסים, ראשוני המהגרים היהודיים הגיעו לעיר ממערב- אירופה באמצע המאה ה-19 וב-1862 התארגנה הקהילה הראשונה.

לקראת סוף המאה התחילו להגיע יהודים מצפון-אפריקה וממזרח- אירופה, בפרט לאחר הקמת חברת יק"א שהשקיעה מאמצעים רבים כדי להפוך את ארגנטינה לארץ הגירה ולהתיישבות חקלאית להמוני יהודים מרוסיה. ב-1909 כבר מנה היישוב היהודי כ-40,000 נפש עם ארגונים ומוסדות משלהם. עם עליית הנאצים גברה ההגירה ממרכז- אירופה. במלחמת- העולם השנייה ואחריה הטילה ממשלת ארגנטינה איסור על כניסת יהודים. פרט למספר קטן שנקלט בשנות 1957-1956 גדל היישוב היהודי בבואנוס איירס רק מריבוי טבעי ובעיקר מהגירה פנימית מערי-השדה.

ב- 1992 תקפו מחבלים את שגרירות ישראל בבואנוס איירס. ב- 18 ביולי 1994 פוצץ הבניין שבו שוכן מרכז הקהילות היהודיות בארגנטינה. בפיצוץ נהרגו מאה בני אדם, רבים נפצעו והושמד ארכיון הקהילה בת מאה שנים.

בשנת 1997 חיו 250,000 יהודים בארגנטינה כולה 180,000 מתוכם בבואנוס איירס.
ציוני דרך בתולדות יהודי ארגנטינה

1853 | הטיול הפורטוגזי לדרום אמריקה

בשנת 1580, בעקבות האיחוד הזמני בין ספרד לפורטוגל, החלה נדידה של יהודים אנוסים מפורטוגל לאזור שלימים ייקרא ארגנטינה. הבחירה בארגנטינה לא היתה מקרית: מקום מושבה של האינקוויזיציה הדרום-אמריקאית היה אז בלימה, פרו, והיהודים ביכרו להתיישב הרחק ככל האפשר מחרון אפה של הכנסייה. רבים מהם בחרו להסתיר את יהדותם, וזו אחת הסיבות לכך שהמחקר ההיסטורי על אודותיהם דל במיוחד. ידוע כי רובם התיישבו בערים בואנוס-איירס, קורדובה וטוקומן.
במרץ 1813 בוטלה האינקוויזיציה באופן רשמי, ו-12 שנה לאחר מכן, בשנת 1825, העניק המשטר העצמאי המתגבש בארגנטינה חופש דת לבני כל הדתות, כולל היהודים, אולם זה הוגבל לרשות הפרט בלבד. 28 שנה לאחר מכן, בשנת 1853, קבעה חוקת ארגנטינה כי בני כל הדתות ייהנו מהזכות לחופש דת מלא, כמעט ללא סייגים ומגבלות, אך רק כמעט: הנשיא וחברי הממשלה חויבו להחזיק באמונה הקתולית. המהלך הושלם בשנת 1888, אז אישרה ממשלת ארגנטינה את חוק הנישואים האזרחיים.



1881 | חולות נודדים

בשנת 1881 פרצו באזור תחום המושב היהודי באימפריה הרוסית הפוגרומים הגדולים (הידועים בכינוי "סופות בנגב") והביאו לגלי הגירה גדולים לעבר "העולם החדש", שכלל גם את ארגנטינה. שלטונות ארגנטינה קיבלו את המהגרים בברכה, ואף מינו סוכן מיוחד להכוונת המהגרים היהודים למדינה. היוזמה עוררה תסיסה אנטישמית בעיתונות המקומית, וב-1890 אף יצא לאור הרומן האנטישמי "La Bolsa", פרי עטו של חוזה מרייה מירו, שהודפס במהדורות רבות במשך עשרות שנים.
המהגרים היהודים החדשים נחתו בשדה חרוש: עשר שנים קודם לכן הוקמה בארגנטינה תשתית קהילתית יהודית מאורגנת, שהעניקה לחבריה שירותים דתיים שונים, ובהם שחיטה כשרה, חופה וקידושין, ברית-מילה ותפילות מסודרות בבתי-כנסת.
שלטונות ההגירה הארגנטיניים דגלו אמנם בהומוגניות תרבותית-אתנית ועודדו את המהגרים היהודים להיטמע באוכלוסייה המקומית ולאמץ את תרבותה, אולם ריבוי המהגרים מכל העולם (בשנת 1914 חיו בארגנטינה כ-2,358,000 מהגרים) הקשה על יצירת "כור היתוך".
למעט אירוע בודד בו נסגר זמנית בית-הספר היהודי בבואנוס-איירס, נהנו היהודים מחופש פולחן דתי מלא ומהזכות לשמר את תרבותם. ואכן, הקהילה שיגשגה: בשנים 1895–1919 גדל מספרם של היהודים בארגנטינה מ-6,000 ל-125 אלף איש.



1896 | הדגניה של ארגנטינה

מי שישוטט ברחובות העיירה מוזסוויל ("העיר של משה", בספרדית), השוכנת מצפון לבואנוס-איירס, עשוי לחשוב שנקלע לאתר צילומים של סרט מערבונים. המרחבים הפתוחים, החום הדחוס, הכיכר הראשית שבמרכזה המסעדה המקומית עם מאוורר התקרה החורק – כל אלו נראים כתפאורה קלאסית לדו-קרב הפאן-אמריקאי בין הטוב לרע. אולם מבט חטוף בשמות הרחובות במוזסוויל – תיאודור הרצל, הברון הירש ועוד – מלמד כי בעיירה חיו בעיקר גאוצ'וס יהודים שקמו בכל בוקר לחלוב את הפרות, לא לפני שהתפללו תפילת ותיקין בבית-הכנסת המקומי.
ואכן, 20 שנה לפני שחלוצי דגניה וכנרת הקימו קהילות חקלאיות על גדות הימה הארץ-ישראלית הקטנה והחיו את המיתוס המקראי של החקלאי היהודי והעבודה העברית, חלוצי המושבות החקלאיות בארגנטינה הם שנאבקו עם תנאים קשים ומחלות טורדניות, ויכלו להם.
מפעל ההתיישבות החקלאית של היהודים בארגנטינה, בעיקר בפרובינציה אנטרה-ריוס ("בין נהרות"), כלל יישובים רבים נוספים, שכונו "קולוניות" ("מושבות"). ארגנטינה היתה המדינה היחידה מבין ארצות אמריקה הלטינית שקהילות יהודיות הקימו בה כפרים ועיירות קטנות. נכון לשנת 1896 היה מניין החקלאים היהודים בארגנטינה כ-10,000 איש.
מייסדי מוזסוויל שמו להם למטרה ליצור יישוב יהודי חקלאי שתושביו עובדי אדמה. בשיא פריחתה התגוררו בעיירה אלפי יהודים, פעלו בה שבעה בתי-כנסת, בתי-ספר, סמינר למורים, תנועות נוער, מרכזי תרבות ואולם תיאטרון (שנקרא "קדימה"). נכון להיום מתגוררים במוזסוויל כ-2,500 תושבים, רובם לא יהודים, אך עדיין פעילים בה בית-הספר היהודי, בית-כנסת, מרכז תרבות וכן מוזיאון המתעד את תולדות המושבה. לפני כ-15 שנה הכריזה ממשלת ארגנטינה על המושבה כאתר מורשת לאומי והפכה אותה לאטרקציה לתיירים, בעיקר יהודים.



1920 | השטעטל הארגנטיני

בשנת 1920, כשנתיים לאחר מלחמת העולם הראשונה, היגרו לארגנטינה 79 אלף יהודים, רובם מרוסיה. ההגירה ההמונית, שנבעה בין השאר מסגירתם של שערי ארה"ב, עוררה בארגנטינה הלך רוח שלילי ביחס ליהודים וקריאה לחסום בפניהם את הגבולות. העובדה שרבים מהמהגרים היהודים אחזו באידיאולוגיות סוציאליסטיות היתה להם לרועץ. המהפכה הבולשביקית ברוסיה (1917) עוררה את חששם של השלטונות הארגנטיניים מפני "היהודים האדומים", שהמניפסט הקומוניסטי באמתחתם ושירת ה"אינטרנציונל" בגרונם. מאוחר יותר הואשמו היהודים (שכונו בשם הגנאי "הרוסים") בעליית החוגים הפשיסטיים לשלטון ב-1930, מהלך שהיה ריאקציה לאקלים השמאלני לכאורה שהביאו עמם.
חרף הקולות האנטישמיים בארגנטינה, המהגרים היהודים הצליחו לייצר לעצמם מקומות עבודה והתברגו בכל ענפי הכלכלה: רבים מהם היו סוחרי טקסטיל, בעלי חנויות, יצואני תבואה, בעלי מקצועות חופשיים, תעשיינים גדולים ועוד. היהודים אף הקימו איגודים מקצועיים ("איגוד הנגרים היהודי", "איגוד החקלאים היהודי" ועוד) ובית-חולים יהודי. גם חיי התרבות פרחו: בשנת 1914 פעלו בארגנטינה כ-40 כתבי-עת יהודיים, לצד העיתונים היידיים היומיים "Di Yidishe Tsaytung" (שפועל עד היום) וDi Prese"", שקהל היעד שלו היה יהודים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.
הקהילה היהודית בארגנטינה של אותן שנים היתה מעין מיקרוקוסמוס של יהדות מזרח אירופה. לצד יהודי מזרח אירופה היגרו לארגנטינה גם יהודים מהאימפריה העותמאנית ומהקהילות היהודיות במזרח התיכון, ביניהן חאלב שבסוריה.


שנה מספר יהודים בארגנטינה (הערכה)
1895 6,085
1914 117,000
1947 249,000
1960 275,000




1930 | הכתם השחור של יהדות ארגנטינה

בשלהי המאה ה-19 הוצפה בואנוס-איירס במאות אלפי מהגרים מכל רחבי העולם. היחס המגדרי בעיר עמד על עשרה גברים לאשה. מציאות זו, לצד מצוקות חברתיות וכלכליות האופייניות למהגרים, הולידה תעשייה ענפה של סרסורים ("רופיאנים", בספרדית), רבים מהם גברים יהודים.
הרופיאנים היהודים ייסדו בבואנוס-איירס רשת מסועפת של בתי-זונות, הידועה בכינוי "מגדל צבי", שיחדו שופטים ופוליטיקאים ואימצו דפוסי התנהלות מאפיוזיים. הרופיאנים נהגו לשדל יהודיות לזנות במרמה: הם שלחו גבר יפה תואר ומהוגן למראה אל הקהילות היהודיות במזרח אירופה, וזה גייס נשים יהודיות עניות לעבודה בבתיהם של עשירים ארגנטינים. באונייה בדרך לארגנטינה עברו הנשים הללו מה שהרופיאנים היהודים הגדירו כ"חינוך מחדש", משמע, אונס.
הקהילה היהודית הוקיעה את הרופיאנים היהודים, מנעה מהם קבורה בבתי-הקברות היהודיים ואסרה עליהם את הכניסה לבתי-הכנסת, אולם ללא הועיל. כוחם הלך והתעצם, כמו גם עזות המצח שלהם: הם הקימו לעצמם בית-כנסת מפואר בשכונה היהודית בבואנוס-איירס, ואף ניהלו בו את עסקיהם. הקומה הראשונה יוחדה לאולם תפילה, הקומה השנייה לבית-בושת.
בשנת 1930 נסגרה רשת הזנות לאחר שרחל ליברמן, יהודייה שעבדה בשירות הרופיאנים והצליחה לפדות את עצמה, חשפה את הפרשה באומץ רב. תיק החקירה הגיע לשולחנו של השופט ד"ר רודריגז אוקמפו, שהדף את כספי השוחד הרבים שהניחו הרופיאנים היהודים לפתחו. "קיומו של הארגון הוא סכנה לחברה שלנו", חרץ אוקמפו, והביא את הקץ על אחת הפרשות העגומות והמבישות בתולדות יהודי ארגנטינה.


1948 | עלייה לצורך ירידה?

כאשר הגיעו לארגנטינה הידיעות על השואה המשתוללת באירופה, ניסו ארגונים יהודיים במדינה לשכנע את הממשלה הארגנטינית הלאומנית, שעלתה לשלטון ב-1930, להירתם להצלתם של 1,000 ילדים יהודים. למרות האהדה המאופקת של הממשל הארגנטיני לסבלם של הילדים, המבצע לא צלח. הילדים, כמו יהודים רבים אחרים שביקשו להיחלץ מציפורני הנאצים, נתקלו בחוקי הגירה נוקשים.
באותן שנים נשבו ברחוב הארגנטיני רוחות אנטישמיות שהוזנו בהסתה מצד שלוחות המפלגה הנאצית ודיפלומטים גרמנים שפעלו בארגנטינה. בד בבד המשיכה הקהילה היהודית במאמציה לפתח את חיי הציבור והתרבות היהודיים.
בשנת 1946 עלה לשלטון המנהיג הכריזמטי חואן פרון, קצין צבא בכיר בעברו ומעריץ גדול של הפשיזם האיטלקי. עלייתו של פרון עוררה חשש בקהילה היהודית, בעיקר בשל קשריו החמים עם המשטר הנאצי, אולם החשש התפוגג עם כינונה של החוקה הארגנטינית החדשה, שאסרה על אפליה אתנית, והצהרתו של פרון כי יכבד את זכויות היהודים.
הקמת מדינת ישראל ב-1948 רוממה את רוחם של רבים מיהודי ארגנטינה: ארגונים ציוניים רבים נוסדו, ומערכת החינוך היהודית אימצה את השפה העברית ואת האידיאולוגיה הציונית. זרם של עולים ארגנטינים החל לטפטף לישראל. העולים הללו ייסדו שמונה קיבוצים חדשים, ואחרים הצטרפו לקיבוצים קיימים ולתנועת המושבים. עם זאת, שיעור העולים מארגנטינה היה נמוך יחסית: עד 1960 עלו לישראל כ-5,000 יהודים ארגנטינים בלבד. רבים מהם לא הצליחו להשתלב בארץ, וכעבור כמה שנים שבו לארגנטינה.


1962 | מדם לאדם

"אסם העולם", כך כונתה ארגנטינה בראשית המאה ה-20, וזאת בזכות הפריחה הכלכלית הגדולה שהפכה אותה לאחת המדינות המשגשגות בתבל. אלא שבשנת 1930 החל משהו להשתבש. החיידק הפשיסטי, שתקף מדינות רבות באותה עת, התנחל גם בארץ הטנגו, ובמהלך 43 שנה, עד 1983, התחלף בארגנטינה השלטון חדשות לבקרים – מחונטות צבאיות אכזריות ל"דמוקרטיות" מושחתות וחוזר חלילה.
באקלים זה, שהעלה על נס עוצמה, כוח ומצעדים צבאיים, הפכה ארגנטינה לאחת המדינות היחידות בעולם שהעניקו מקלט לפושעים נאצים. אחד מהם, אדולף אייכמן, היה האיש שפיקח על הוצאתו אל הפועל של "הפתרון הסופי" – תוכניתו של היטלר להשמדת העם היהודי.
בשנת 1962 יצא לפועל אחד המבצעים המפורסמים ביותר של המוסד הישראלי, ובמסגרתו נלכד אייכמן בביתו שבפרבר בבואנוס-איירס והובא למשפט בישראל. משפטו של אייכמן היה אירוע מכונן בתודעה הישראלית. ניצולי שואה רבים, שזכו עד אז ליחס ביקורתי בישראל והואשמו כי הלכו "כצאן לטבח", קיבלו סוף-סוף בימה, ועדויותיהם חשפו את היקף הסבל והרוע שפצעו את נפשם לעד.
בזמן שבישראל הידהדו עדויות הניצולים שהדגימו בעוצמה רבה לאן עלולה להגיע תופעת האנטישמיות, בארגנטינה המשיכה האנטישמיות להיות דבר שבשגרה. רק לשם המחשה, כ-142 מ-313 אירועים אנטישמיים שהתחוללו בעולם בשנת 1967 התרחשו בארגנטינה לבדה.
שירת הברבור של הפשיזם הארגנטיני החלה בשנת 1976, עם עלייתה לשלטון של הרודנות הצבאית האחרונה במדינה. השנים 1976–1983 אופיינו ברדיפת אנשי שמאל ובלכידת עשרות אלפי אנשים שנשלחו למעצר ללא כל האשמה חוקית. במהלך "המלחמה המלוכלכת", כפי שכונתה התקופה, "נעלמו" לפי הערכות שונות פעילי שמאל יהודים רבים, במספרים גדולים הרבה יותר משיעורם באוכלוסייה. אחד הפעילים המוכרים שהתנגדו לשלטון היה הרב מרשל מאייר, פעיל מרכזי למען זכויות האדם, שפעילותו בתחום זכתה להכרה משלטונות ארגנטינה רק לאחר סיומו של השלטון הצבאי.



2014 | הקהילה היהודית בראשית המאה ה-21

אחד האירועים הטראומטיים שחוותה הקהילה היהודית בארגנטינה התרחש ב-18 ביולי 1994, כאשר טרוריסט לבנוני פוצץ מטען נפץ שהוטמן במכונית סמוך לבניין הקהילה היהודית. 85 איש נהרגו ו-330 נפצעו. היה זה אחד משני פיגועים שהתבצעו בארגנטינה בשנות ה-90 של המאה ה-20, והוא נחשב לאחד הפיגועים הקשים ביותר שבוצעו על אדמת ארגנטינה אי-פעם. בשנת 2015 חזר הפיגוע לכותרות כשאלברטו ניסמן, התובע היהודי שמונה לחקור את הפרשה, נמצא ללא רוח חיים יום לפני עדות חשובה שהיה אמור לתת בבית-המשפט. ההערכה היא כי ממשלת ארגנטינה עדיין מנסה להסתיר פרטים מן האירוע הנורא.
בשנת 2014 חיו בארגנטינה כ-250 אלף יהודים, רובם אשכנזים ומיעוטם ספרדים ומזרחים (בעיקר מסוריה ומלבנון). חלק הארי של היהודים מתגורר בבואנוס-איירס, בעיקר בשכונת אונסה ((Once, שם אפשר לראות שלטים רבים בעברית, המעידים על מוצאם וזיקתם של תושבי השכונה.
הקהילה היהודית בארגנטינה נחשבת מגוונת ועשירה. עם היהודים הארגנטינים הנודעים נמנים המנצח המחונן דניאל בארנבוים, הפילוסוף החברתי ומייסד "אסכולת פרנקפורט" לוסיו חוזה פליקס ומאמן הכדורגל המצליח חוסה פקרמן.
הקהילה היהודית הארגנטינית מלוכדת מאוד ומפעילה מסגרת מאורגנת של בתי-ספר ומאות בתי-כנסת. הקהילה בבואנוס-איירס נחשבת ציונית במיוחד, ומקצת חבריה אף עלו לארץ בעקבות המשבר הכלכלי שפרץ במדינה ב-2001. בעיר פעילים כמה בתי-ספר יהודיים, ביניהם בית-הספר תלפיות, המיועד לדתיים-לאומיים, בית-ספר של חב"ד ובית-הספר ד"ר הרצל, השייך לקהילת יונה. בעיר פועלים גם ארגונים מקומיים המחזקים את התרבות העברית והיהודית ואת הקשר עם מדינת ישראל.
אחד ממאפייניה הייחודיים של יהדות ארגנטינה הוא יישובי פאר קטנים, מעין מועדוני קנטרי-קלאב סגורים, שחברים בהם יהודים בני המעמד הגבוה. אלה מתארחים בהם בעיקר בסופי-שבוע ומקיימים פעילויות חברתיות ואירועי ספורט שונים. שניים מהמועדונים היוקרתיים הללו הם מועדון הכוח (Hacoaj) וסיסאב (Cissab).
זינגרמן, סינגרמן
SINGERMAN, SINGERMANN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מתשמישי דת או פעולות בעלות אופן דתי, ומתארים. זינגרמן הוא גרסה של השם זינגר / זנגר, שהוא המקביל בגרמנית וביידיש למונח העברי "משורר". שם זה מבליט את ההיבט המוסיקלי בתפקיד שממלא החזן. לעומת זאת השם בסו (באסו) מתייחס לאיכות קולו של החזן.

כל אלה ומונחים דומים יצרו שמות משפחה יהודיים במספר שפות ובצורות איות שונות.

אחת הצורות המוקדמות היא סאנקמייסטר (מהמילה הגרמנית זינגמייסטר, כלומר "זמר מומחה"), המתועדת עם לזר סאנקמייסטר בשנת 1439 והיינריך סאנקמייסטר ב-1449. קאנטאריני, שהוא השם המקביל באיטלקית, היה שמה של משפחה ידועה באיטליה של המאה ה-16. קנטורי מוזכר במאה ה-16; איסאק (יצחק) בן אביגדור בס בשנת 1600; סינגר ב-1676. קנטור מתועד כשם משפחה יהודי ב-1679; זנגר בשנת 1683; בסיסטה במאה ה-17; שולזינגר בשנת 1709; זולסינגר ב-1724; קנטר ב-1736; ופורזינגר ב-1784. אחת המשפחות בשם זינגרמן מצרפת החליפה את שמה בשם סינג'רמיין בשנת 1953.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי סינגרמן כוללים את ברטה סינגרמן, שחקנית וקריאנית אשר נולדה ברוסיה וחי בארגנטינה במאה ה-20.