מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:02:00

שמי בנישו, בנישו זה שם המשפחה,
ז'אן שארל זה השם שנתנו לי ההורים,
שנרשם בעירייה באלג'יריה,
ושלום שם של המילה.
על שם הסבא שלי.
היו לי שני סבים, שלום ושמואל,
וסבתא אסתר ומרים.
כולם היו יהודים מעיר
תלמסאן שבאלג'יריה.
המשפחה הייתה מדורי
דורות בתלמסאן.

יש שאומרים שאנחנו ממקור
ברברי, זאת אומרת מקומיים,
ויש אנשים שאנחנו, השם
שלנו זה שיבוש של יוסף.
בן יוסף, נהפך לסלנג היהודי צפון אפריקאי,
בנישו, ובן איצו. בספרים כתוב
בדרך כלל בן איצו. בן איצו.

אז נולדתי בעיר הזאתי,
בשנת 1946, כן.
אבא מקס והאימא בלאנש, אבא שלי
היה סוכן ביטוח. האימא עקרת בית.
מה שאני זוכר מהילדות, שהלבוש
היה מאוד חשוב במשפחה שלנו.
והלימודים.הלימודים זו הייתה אובססיה.
באמת אובססיה.
לדעתי כל יהודי אלג'יריה, הם
יכולים לחזור על העניין הזה.
צרפת הגיעה לאלג'יריה ב־1830,
ומיד כל הקהילה היהודית
נכנסה בתרבות הצרפתית.
צריך לומר שהם קיבלו משרות,

00:04:00


הצעירים מלגות,
ולכן תוך דור אחד,
יש בחורים ובחורות
שעברו את הבגרות,
ואחרי שני דורות רופאים,
עורכי דין, וכל מיני אנשים
שבאמת אהבו את התרבות של צרפת.

כמובן, הסיפור שלנו עם
צרפת התקלקל ב־1942,
כאשר הורידו לנו את האזרחות,
נהפכנו שוב לאנשים מקומיים,
זה פגע בקהילה, כי בסופו של דבר צרפת
החזירה ליהודים את הכבוד שלהם.
היינו כמו כל הקהילות.

תחת השלטון המוסלמי, או
העות'מאני, ואז צרפת
נתנה לי הגנה על היהודים.
כי עזרנו מאוד לצרפת
מבחינת התרבות, מבחינת
הכלכלה, מכל הבחינות.
זה העניין בתלמסאן,
צריך לומר שזו עיר

עם הרב של תלמסאן, הרב של תלמסאן
הוא היה רבי אפרים אנקאווה,
הבן של רבי ישראל אנקאווה,
אנשים מקסטיליה, האבא, ישראל
נרצח, והבן רבי אפרים אנקאווה,
הגיע לתלמסאן דרך מרקש במרוקו,
ויש כל מיני סיפורים על
הניסים והנפלאות שהוא עשה.
 

00:06:00


אומרים שהוא הגיע כאשר
הוא היה רוכב על אריה.
והמושכות היו נחש.
אבל בתלמסאן הוא עשה דבר גדול, כי
כל הרבנים האלה היו גם רופאים.
הוא ריפא את הבת של הסולטאן המקומי,
ואז איפשר
ליהודים להיכנס לעיר. היהודים
היו גרים מחוץ לעיר.

היהודים התחילו לגור בתוך העיר,
במרכז העיר, והקהילה התפתחה.
היו רבנים גדולים. זה
לא הזמן לפרט ולהסביר.
והקבר של הרב אפרים
אנקאווה הוא בתלמסאן.
וזה היה המרכז של החיים הקהילתיים.
היינו הולכים לקבר של הרב,
על אף שלא היינו דתיים,
להשתטח על הקבר של הרב

בכל אירוע, ובמיוחד לפני הבחינות,
בבית הספר ובבגרות, אז כל
הילדים היו משתטחים על הקבר
ומבקשים קצת עזרה כדי להצליח.
זה היה נורא מעניין. והיינו
הולכים גם כן עם המשפחה.
עם כל המשפחה.
בתלמסאן למדתי בבית ספר ממלכתי.

כמו כל ילד צרפתי.
עד גיל 1962.
ב־1962 עזבנו את אלג'יריה.
במשפחה היינו, אנחנו שלושה ילדים.
כן.
המשפחה הייתה מאוד
מאוד קשורה לקהילה.
לא היינו דתיים במשפחה.
עד שלב מסוים לא היינו דתיים.
 

00:08:00


אבל אבא שלי היה סגן הקהילה.
והוא טיפל בכל העניינים של צדקה.
וזה היה באמת דבר חשוב לו.
חשוב לו.
היו אומרים בתלמסאן
שבתלמסאן לא היו עניים.
כי העניים היו הולכים לקהילה
והיו מקבלים שכר כל יום שישי.
ואבא שלי טיפל בעניין הזה.

לכן בבית אני לא זוכר,
חוץ מפסח,
והגדה, דברים המקשרים אותנו לדת
למרות שהיינו הולכים בראש
השנה ובכיפור כמובן.
אבל הייתה מהפכה במשפחה.
אחותי הגדולה נסעה לפריז בגיל 17,

ולמדה בבית הספר של הרב
אשכנזי הנקרא מניטו.
ואז היא חזרה עם היהדות למשפחה.
ונערה בת 17 שינתה את כל המשפחה.
ואז היא השפיעה עלי, הפער
שלנו היה של עשר שנים,
היא השפיעה עלי, מרים,
אוולין מרים, כן.
קוראים לה.

והיא הביאה את היהדות,
אבל בלי לשבור
את הצלחות, בצורה נעימה ביותר.
זאת אומרת, היא השאירה
להורים לחיות את החיים
שלהם, לכל המשפחה,
ולאט לאט זה טפטף
והתחלנו להשתנות.
 

00:10:00


ובסופו של דבר זה בצרפת שהתחזקנו,
כפי שאומרים, מבחינת היהדות.
לא היינו קשורים למדינת ישראל.
יש לי דבר שאני זוכר,
שבמלחמת סיני,
הייתי בן עשר.
כן.

ואז התחלנו לראות תמונות
בכל מיני עיתונות,
על החיילים היהודיים הישראליים.
וראינו את התמונות של החיילים המצרים.
וזה התחיל.
אבל בגיל 14 הייתי
שייך לצופים היהודיים,
ומצאתי שכתבתי מאמר אז על תאודור הרצל.
המאמר הוא קיים.

כן. והתחלתי להתחבר אז, אבל
בלי לחשוב לעלות ארצה.
זה לא היה על הפרק. לא חשבנו
על זה אף פעם, דיברנו על זה, כן.
אני לא זוכר שיחות במשפחה על מה שמתרחש,
חוץ מהמלחמה שהייתה במלחמת סיני.

זה הדבר היחיד. התחלנו
להתעניין בצרפת כמובן.
קודם כל מבחינת השפה.
באלג'יריה היו מדברים ערבית.
כמו האוכלוסייה המקומית.
אבל אצלנו אפילו הסבתות
שלי דיברו רק צרפתית.
כמה מילים עם העוזרות
בבית, אבל לא יותר.
 

00:12:00


אני יודע שאבא שלי
לא היה מדבר ערבית.
אנחנו כמובן לא.
ניסינו פעם ללמוד קצת בבית הספר,
אבל זה לא היה בעניינים שלנו.
אנחנו לא גרנו בשכונה יהודית, גרנו
בשכונה מעורבת עם נוצרים ומוסלמים.
ברחוב אלפרד במוסה בתלמסאן.

לפני כן, כן, ואז היינו משחקים.
לא הרגשנו
שהיינו חייבים להסתגר כיהודים.
לא, שיחקנו כדורגל עם כולם.
וכל המשחקים של הרחוב כפי
שהיה אז בתקופה הזאתי.
והיינו מדברים רק בצרפתית.

זאת הייתה השפה שלנו,
גם עם הערבים, דרך אגב.
הקשרים שלנו היו טובים מאוד. נגיד הדוד שלי,
הוא היה עורך דין וראש לשכת עורכי הדין בעיר.
אבא שלי היה קשור לדעתי
למפלגה הסוציאליסטית.
האספיו, כן.
היינו צרפתים לכל עניין ודבר.

כן. היו אפילו בסגן ראש
העיר, לפעמים היה יהודי.
בזמן המלחמה
זה היה קצת שונה.
אבל גם בתקופה הזאתי זה עבר בשקט.
כי היינו באזור שלנו משפחות ותיקות.
כל משפחה הכירה את המשפחה
השנייה וכיבדה את המשפחה.
אני הצעיר. כן. כן.
 

00:14:00


אחותי התחתנה בתלמסאן.
אתה זוכר משהו, איך
נראית חתונה בתלמסאן?
בהחלט שאני זוכר.
במיוחד ששמה הכרתי את אשתי.
הייתי צעיר אבל ראיתי בחורה יפה
והתחתנתי הרבה שנים לאחר מכן איתה.
כן. וזו הייתה
חתונה כמו הצרפתים.

אותו דבר. זאת אומרת, יש את
החתונה האזרחית בעירייה.
ואחר כך, אחר כך, כי זה
החוק, הולכים לבית הכנסת.
החתונה הייתה בבית הכנסת, לא באולם.
לא באולם. עם השבע ברכות כמו כל
חתונה יהודית כמובן מסורתית. כן.
היה לכם בבית, הלכתם עם כיפות?

לא. לא. מזוזות כן, בהחלט, מזוזות כן.
לא תמונות מארץ ישראל.
אבל הסבתא שלי הייתה מתפללת, היא
הייתה שמה את היד על המזוזה כמו
כן. הדלקת נרות אני לא זוכר.
קידוש, לא כל כך.
ידעתם עברית?
-לא. לא.
בכלל לא. ב־1962 באלג'יריה קיבלו,
השתחררו מצרפת.

כן. וזו הייתה עצמאות
של אלג'יריה, ואז
זה היה דבר מאוד, יש דבר מאוד
מאוד מעניין שצריך לציין את זה.
האנשים מה־FLN,
ביקשו מהקהילה לתמוך במלחמה.
 

00:16:00


ואמרו: אתם בני המקום, אתם כמונו,
אז אתם חייבים להיות איתנו.
והקהילה הגיבה.
האינטלקטואלים של הקהילה הגיבו,
ואמרו: אנחנו בחרנו את צרפת.
ואנחנו לא מתכוונים, והם לא טעו.
הם לא טעו. כי ב־1962 היה
פוגרום גדול באוראן,

הרגו, באוראן, בעיר אוראן,
בחמישי ליולי, כמעט אחרי השחרור,
ולאחר מכן, כאשר חקקו את
החוקה הראשונה של אלג'יריה,
כדי להיות אלג'ירי היו
חייבים להיות מוסלמים.
לכן לא היה לנו מקום באלג'יריה.
עובדה. והקהילה עזבה במלואה.

כעת, אין יהודי אחד באלג'יריה.
זה היה טראומה כמו כל עזיבה.
הרגשנו פליטים, כן. עזבנו,
המשפחה עזבנו תוך חודש.
ורוב היהודים ולא רק היהודים,
הנוצרים שהיו גרים באלג'יריה,
זאת אומרת, אוכלוסייה של כמיליון
אנשים, היהודים היו מאה אלף. לא יותר.

אז עזבנו תוך חודשיים.
חודשיים. זה היה באמת
טראומה גדולה עבורנו.
כי אהבנו את המדינה.
אהבנו את הנופים של אלג'יריה.
שהם דומים דרך אגב לנופים
של ארץ ישראל. כן.
 

00:18:00


והגענו בצורה טבעית לצרפת.
אני במטוס.
היו אוניות, כפי שיכולנו,
לא עזבנו ביחד כל המשפחה.
כי היינו חייבים למצוא מקום במטוס,
מקום באונייה, וכל אחד התפזר.
לא מכרנו שום דבר.
לא היה אפשרי. אבל אנחנו
הצלנו את הרהיטים שלנו.

כן. אנחנו בין הבודדים שאבא
שלי הכניס את זה בכל מיני,
כן, הוא הכניס את הרהיטים
שלנו בספינה של דייגים.
והספינה הגיעה לצרפת
וקיבלנו את החפצים שלנו
ויש לי דרך אגב פה בחדר
הזה דברים שהיה לנו
שהיה לנו אז.

כן. אנחנו מגיעים
למרסיי, ב־1962, ביוני,
זה היה קשה עבור ההורים,
להתחיל מחדש הכול.
לא, לא, לא. שום משפחה.
אבא שלי היה משכיל.
הוא הבין שיום אחד יקבלו
את העצמאות שלהם.
זאת אומרת שלוש שנים לפני העצמאות של
אלג'יריה הגיע למרסיי והוא שכר דירה.
הדירה הייתה ריקה.

ואז המשפחה שלנו הייתה משפחה
כמעט יחידה שהייתה לנו דירה.
ואז זה לא הייתה דירה, זה היה מרכז
קהילתי שקיבלנו, כל האנשים שרצו
קורת גג. כן. היו 20 אלף.
אומרים שהיו 20 אלף שעלו ארצה.
ולא כולם הצליחו. לא היו מוכנים.
לא היו מוכנים.
 

00:20:00


אני לא רוצה לומר דברים כאלה, אבל אני חושב
שמדינת ישראל לא השקיעה ביהודים מאלג'יריה.
הם ידעו שאנחנו צרפתים.
והמדינה לא השקיעה מספיק. מספיק.
יש לי חילוקי דעות על העניין הזה עם חברים.
עם חברים יותר מבוגרים ממני.

אבל לא. לפעמים יש דבר
נוראי, הם שלחו שליחים
שלא היו מדברים כל כך צרפתית, ולא.
לא. זה לא.
זה היה פספוס משני
הצדדים אם אפשר לומר.
הייתי בגיל 16. אני נקלטתי מאוד יפה.
מדוע?
הייתי גר בעיר קטנה.
שמה זו הייתה תקופה של המלחמה.
לא יצאנו.

פתאום אני מגיע במרסיי,
מיליון אנשים.
הים, הנופים, הכול פתוח בצרפת.
הכול אפשרי בצרפת. כן? אין מלחמה.
ואז בשבילנו זו הייתה
תקופה מאוד מאושרת.
קשה להורים, ולנו זו הייתה
תקופה של שמחה. כן.
באמת של שמחה. ותוך שנה שנתיים,

התחלנו בלימודים,
כמו כל ילד צרפתי,
עברנו את הבגרות, לא היה קושי מסוים.
לא. לא.
הרמה באלג'יריה הייתה טובה מאוד.
אותה רמה כמו בצרפת.
ולא היה לנו קשה להתאקלם
מבחינת הלימודים.
בצרפת,

00:22:00


אנחנו הצעירים שהיינו
שייכים לצופים היהודיים,
AF, הצופים היהודיים,
התקבלנו על ידי האחים שלנו מיד.
ולכן גם בתחום הזה,
המשכנו להיות צופים.
זאת אומרת, כאילו לא השתנה דבר.
לא השתנה דבר, והיו לנו
הרבה חברים טובים.

במרסיי הייתה לי תקופה
של התחלת התבוללות,
כי באלג'יריה לא היה
אפשרי להתבולל.
אולי עזבנו את הדת, אבל
היינו בתוך הקהילה.
בצרפת זו מדינה פתוחה כמובן,
והתחלתי במין של התבוללות,
והיה לי את המזל שחברים

לקחו אותי לכל מיני
שיעורים של רב אחד צעיר,
אבל הייתה תקופה
אינטלקטואלית קשה עבורי.
כי הייתי התלמיד של פרופסור
בפילוסופיה שהוא היה קומוניסט,
שהשפיע הרבה הרבה עלי.
ובלילות הייתי הולך לשיעורים של הרב הצעיר.
איך קראו לו?
-הרב רחמים חדד.
גי חדד.  ממרסיי.
ואז היו לי קונפליקטים.

הייתי אומר להורים שלי שאני
הולך לחברים כדי ללמוד מתמטיקה,
אבל בסופו של דבר הייתי
הולך לשיעור של אותו רב.
ואז הפילוסופיה הגדולה של
הפרופסור הזה בפילוסופיה,
והיהדות של הרב, ובסופו
של דבר הרב ניצח.
והחלטתי אז,
הייתי בכיתה י"א,
 

00:24:00


או י"ב, לא לכתוב בשבת.
ופניתי ומנהל בית הספר, זה היה
בית ספר ענק של 2500 ילדים,
ואמרתי: אני לא רוצה לכתוב,
והוא נתן לי פתק.
ולאט לאט התחלתי לקיים את המצוות.
המשפחה, כן, השפעתי על המשפחה.
אחותי כבר עשתה את שלה.

וגם אני, כי היות והייתי אוכל
כשר, היינו חייבים אוכל כשר בבית.
כן.
ואז התחלתי ללמוד.
בצורה רצינית את היהדות,
הפילוסופיה, המחשבה היהודית.
והתחברתי לזה עד כדי כך שכאשר
הגעתי לפקולטה למשפטים,
מי שהייתה חברה שלי,

ביקשה ממני להקים את הארגון
של הסטודנטים היהודיים
והיא עשתה את הקישור עם בחור,
לא בחור, זה סטודנט אחד,
והקמנו את הארגון של הסטודנטים
היהודים בעיר אקס אן פרובנס.
ואז שמה ביקשנו מכל הסטודנטים
לכתוב את כל התזות שלהם

ועבודות, אך ורק על היהדות, על מדינת
ישראל ועל הסוציולוגיה היהודית.
אז הקמנו את הסטודנטים, הארגון
של הסטודנטים היהודיים.
וביקשנו מהסטודנטים
לכתוב בתזות שלהם,
דוקטורט, או תזות, כל
הדברים שהיו כותבים,
 

00:26:00


רק על היהדות, על מדינת
ישראל או על היהודים.
וככה עשינו, ויצאו מהארגון שלנו
הרבה פרופסורים. גם בפקולטה
ובהיסטוריה וכדומה.
אבא שלי היה בן אדם מאוד
רציני בעבודה. מאוד.
הוא אחד מהיחידים שהגיע עם כל
התיקים שלו, הוא היה סוכן ביטוח.

לחברה שלו. הוא נתן דין
וחשבון והביא את הגרוש האחרון
והוא נתן. הם היו המומים,
כי אף אחד עשה. זה היה.
צריך להבין, זו הייתה פאניקה
גדולה לעזוב עיר, כל אחד עזב,
אבל הוא לקח את התיקים, נתן הכול.
לא הבינו את הדיוק.
כעבור חודש מתקשרים אליו,

ואומרים לו: מר בנישו,
שכרנו משרד במרסיי,
מחר אתה מתחיל לעבוד.
ותוכל לפנות לזה, לזה, זה,
זה, יעבירו לך את התיקים.
ולכן, אבא שלי התחיל לעבוד.
זה היה קצת קשה בהתחלה.
אבל הוא ידע לעבוד, והוא
היה מוכשר דרך אגב.
והוא חיתן אותי, הוא
חיתן את האח שלי,

אני התחתנתי במרסיי. כן.
אח שלי הגדול גם כן.
אשתי הייתה סטודנטית כמוני.
אבל סטודנטית מוכשרת.
ואז עברה כל מיני בחינות,
ותחרויות בתוך האוניברסיטה,
קיבלה תפקיד בתוך האוניברסיטה,
אפשר לומר, ומשרה ומשכורת.
 

00:28:00


ואז ההורים אמרו לה, נו,
אמרתי לכם שהלימודים זה היה
אצל היהודים מצרפת, מאלג'יריה,
דבר מאוד מאוד חשוב.
אמרו לנו: טוב, אם אתה מצליח ואתה
עובר את השנה הרביעית במשפטים,
אז אתה תתחתן. אתה לא תעבור
את הבחינות, לא תתחתן.
עברתי.
דרך אגב, עברתי,
והתחתנו מיד לאחר מכן.

והיא, הייתי ללא משרה, לא עבדתי, כי להיות
עורך דין בצרפת זה לא פשוט בהתחלה.
והיא קיבלה משרה
וחיינו עם המשרה שלה.
וזה היה קצת קשה. אפילו מאוד קשה.
אפילו מאוד קשה. נולד לנו ילד.
כן.
ולאחר מכן היא קיבלה
תפקיד בעיר פריגו.
פריגו זה בבורדון, על יד בורדו.

שמה, זה היה מאוד,
אזור מאוד מאוד יפה.
היינו המומים כאשר הגרנו בעיר הזאת,
שהייתה עיר של 40 אלף אנשים.
עזבנו את החברים, היינו בודדים.
ונרשמתי כעורך דין שמה, נשארתי
בפריגו מ־1970 עד 1985.
היו לי ארבעה ילדים. כן.
בנינו את הווילה שלנו, הכול היה בסדר.
ב־1985,

לא. ב־1982 אנחנו
מתחילים לחשוב לעלות.
למה?
מסיבות אינטלקטואליות בלבד.
זאת אומרת, היות והיינו קוראים
כל מיני דברים על ההיסטוריה,
יום אחד אמרתי: לא ייתכן שאני,
ביקרתם בארץ? ביקורים?
-פעם. פעם. כן.
 

00:30:00


וכאשר ביקרנו בארץ, לא התכוונו לעלות.
זה היה ב־1976,
1977. לא התכוונתי. אבל נפגשנו
עם מר מרדכי רוז'ה כהן, עורך
דין מפעם שהייתי התלמיד שלו
מבחינת המחשבה היהודית במרסיי,
ותוך שנייה הוא הסביר לי שהמקום
של היהודים זה ארץ ישראל.

וזה משתלב עם כל הדברים
שהייתי לומד לבד.
ויום אחד לא יכולתי
להסתכל עלי במראה
ולומר: "טוב, אתה אומר שאתה יהודי,
אתה מתפלל – 'ותחזינה
עינינו בשובך...' ואתה גר
במקום נידח שמה".
והתחלנו לחשוב.
זה לא היה פשוט. לא דיברתי עברית.

להיות עורך דין בארץ זה לא פשוט גם כן.
חוקים אחרים.
והחלטנו להגיע. והגענו לכאן
באוגוסט 1985,
הבכור שלנו היה בן 16
והקטן שנתיים.
והילדים השתלבו בצורה טובה.
-לאן הגעתם?

לנתניה. באזור הזה, אפילו ברחוב.
פה, גרנו על יד.
והבכור שלנו למד בכפר מימון.
הייתה מגמה צרפתית, אבל תוך שנתיים הוא
עבר את הבגרות הצרפתית והישראלית.
הבת שלנו השנייה
למדה פה, בעוזיאל,
והצעירים היו בגנים פה בעיר.
 

00:32:00


לדעתי יש לי יתרון.
לחיות עם מוסלמים,
כאשר גרים בארץ,
לאחר מכן, זה עוזר.
אני הערכתי את החברים המוסלמים שלי,
הערבים שלי. שהיו החברים שלי. כן.
אפשר להבין הרבה דברים.
התרבות של צרפת זה ה־תרבות.

למדנו המון.
ללמוד את הפילוסופיה הצרפתית
זה נותן יתרון ענק. כן.
במיוחד כאשר הגעתי לכאן,
התחלתי לקרוא 'הארץ', כאשר
התחלתי לדעת לקרוא, וראיתי
שמבחינה אינטלקטואלית, מה שאני מוצא
פה זה מה שהכרתי עשרים שנה לפני כן

בצרפת.
היה פיגור.
מבחינת, אפילו שזה היה 'הארץ', היה
פיגור אינטלקטואלי של לפחות עשרים שנה.
והתחלתי להבין את העניין. אני
יכול לתת דוגמה קטנה אם את רוצה.
יום אחד אני פותח את 'הארץ',
ודיברו שמה, מאמר קצר מאוד
עם אינטלקטואל פלסטיני.

ואז אומרים, אין לכם
שום סיכוי, מה אתם,
והבן אדם הזה אומר להם: אם לא נצליח,
נפנה לאינטלקטואלים הישראלים.
חזרתי הביתה, ואמרתי לאשתי:
מלחמת אלג'יריה חזרה.
הסתכלו עלי כמו אילו הייתי משוגע.
אמרתי: את לא זוכרת?
 

00:34:00


איך האנשים מאלג'יריה הצליחו? הצליחו רק
כי האינטלקטואלים הצרפתיים עזרו להם.
לא היה לכם שם אנטישמיות במרסיי?
לא. בכלל לא. לא הרגשתי שום
דבר. בחיים שלי לא הרגשתי שום
ממקרה קטן, באלג'יריה,
לא הרגשתי אנטישמיות.
גם כאשר עבדתי כעורך דין צעיר,

עם הרבה תחרות, עם עורכי דין
אחרים בעיר, לא הרגשתי.
אז הפכתי לציוני כאשר
עליתי ארצה כמובן.
ההורים היו גם?
-לא. לא.
ההורים לא, אבל אחי ואחותי
כולם, כל המשפחה נמצאת כאן.
עם הילדים שלנו, וכולי. ויש
לי, שני הבנים שלי הם קצינים.

אחד הוא מ"פ גולני,
אחד הוא אלוף משנה,
נשאר לנו את התרבות של משפחת בנישו.
זה משהו מיוחד. כן.
וזה לא ניתן לפרט כמובן אבל יש
לנו דברים שלנו אם אפשר לומר. כן.
אנחנו לא, אנשים לא כל כך אנשים קלים, כן?
יש לנו עקרונות. הרבה עקרונות.

זה קשה לפעמים לאחרים. יש
לנו את המאכלים שהיו לנו.
זה נשאר. כן. זה נשאר. נגיד בסדר
יש לנו את האוכל המסורתי של הסדר.
של פסח.
יש כל מיני סוגים,
זה מה שנקרא ארשה.
זה מין של כרוב,
עם כרוב, עם חומוס.
אוכל שלנו.

00:36:00

ויש כל מיני סוגים של קוסקוס או דברים
כאלה, אבל זה משתלב עם האוכל הצרפתי.
זאת אומרת, אין לנו, יש משפחות של כל
יום שישי בערב הם אוכלים אותו דבר.
מוזיקה זה סיפור מעניין. מוזיקה,
לא אהבנו את המוזיקה הערבית.
אני אמרתי, היינו צרפתים.
ואני זוכר, שבבר מצווה של האח שלי,

היו מוזיקה, הייתה
מוזיקה אנדלוסית.
היינו עושים כאילו שני אירועים.
אירוע משפחתי עם מוזיקה אנדלוסית,
ואירוע רגיל עם
אולם, אוכל וכדומה.
כבר בבר מצווה שלי לא
הייתה מוזיקה אנדלוסית.
ואני חזרתי אל המוזיקה
האנדלוסית פה בארץ.
ואני מאוד אוהב עכשיו.

יום אחד, אני אספר לך סיפור קטן,
יום אחד הבין שלי, שהיה בן שש,
או שבע, חוזר מבית הספר,
ושאלו אותו מאיפה אתה בא,
והוא אמר: אני בא מאלג'יריה.
אז אני אמרתי לו, חביבי, אתה
מאלג'יריה צרפתי מאה אחוז,
ולא רק צרפתי, לא מפריז, מהפרובינציה,
באזור כפרי, איך אתה אומר את זה?

והוא אומר לי בעברית:
אבא, צרפת זאת לא עדה.
אלג'יריה כן.
ואז הבנתי את זה. ממנו. כן.
זאת אומרת, השורשים מבחינת
הדת, עכשיו אני קשרתי שוב,
לשורשים של היהודים
הספרדים מאלג'יריה.
זה יהדות מיוחדת, מאוד פתוחה.
 

00:38:00


מהיהדות האשכנזית כן.
מאוד. זאת אומרת,
וארצות, שאר ארצות ערב?
העניין זה החיבור
בין הקדמה למסורת.
בצרפת, באלג'יריה, סליחה,
כאשר קיבלנו את האזרחות הצרפתית,

המעמד של הרב, כן, נעלם.
מדוע? כי כדי להתחתן היינו
חייבים ללכת לעירייה.
כדי להתגרש, לבית המשפט האזרחי. זאת
אומרת, המעמד האישי לא היה קיים.
הרב נהפך לחזן.
הוא היה מתפלל בבית הכנסת.
זאת אומרת, זה שינוי טוטאלי.

ואז הצלחנו לחבר בין המסורת,
לקדמה. לא עזבנו, מבחינת הקהילה,
לא עזבנו את הדת. זאת אומרת,
לא היו רפורמים אצלנו.
כי הרבנים היו הגיבורים
של התקופה הזאתי.
הם הבינו את השינוי.
הם הבינו שאי אפשר להילחם
נגד התרבות הצרפתית.

ולתרבות המערבית, לא ניתן.
אז עשו כאילו, כי
ידעו שהאנשים האלה
הם בנשמתם יהודים.
ושיחזור. יום אחד. מוריאל זו עמותה
הנקראת מורשת יהודי אלג'יריה.
העמותה נוסדה
 

00:40:00

ב־1990.
1986.
נכנסתי לעמותה דרך אגב.
הם היו זקוקים לפתוח חשבון בבנק,
לא ידעו לעשות, באו אלי כעורך דין.
ואז התחלתי להעריך את האנשים.

הרבה אנשים היו מהמוסד, שאמרו:
כל הקהילות הן מאורגנות,
מרוקאים, תוניסאים,
לובים, ואנחנו לא.
ואז הקימו את מוריאל.
ונכנסתי לזה. אני היושב
ראש של מוריאל כעת.
אני משתתף לכל מיני כנסים שיש.

ואני מוצא את עצמי קצת שונה מאחרים.
אני נותן לך דוגמה.
בדרך כלל, כאשר יש כנס,
האנשים ממצרים מדברים על הפוגרומים
שלהם, אנשים מעיראק אותו דבר,
ובכנס האחרון, שהיה נדמה לי בבר
אילן, כן, היה כנס בבר אילן,
במרכז דהאן,

היינו כל מיני ראשי קהילות
כאלה, וכל החברים שלי
דיברו על איך הם סבלו.
כאשר בפרק זמן של עשרים שנה,
כל היהודים מארצות ערב עזבו.
דיברתי אחרון, ואמרתי להם:
אין לי את הסיפור שלכם.
 

00:42:00


נכון, גם אנחנו עזבנו.
כן.
אבל אני לא שם את הדגש על הפרעות.
ואני אמרתי להם: אנחנו לא יכולים,
אתם עושים את זה כי אתם מתוסכלים,
כי מדברים רק על השואה, רק על השואה,
לא מדברים על הסבל של היהודים
מארצות ערב. ואני מבין את זה.
אבל אין מה להשוות.
אין מה להשוות.

מה שאנחנו יכולים להסביר,
מדוע תוך עשרים שנה
כל היהודים ממדינות ערב עזבו.
אין קהילות עכשיו. אולי
יש מעט אנשים במרוקו.
מעט בתוניסיה, אין יהודים בעיראק,
לא בלוב, לא בסוריה, לא באלג'יריה,

וכדומה, קצת באיראן, אבל זה סיפור אחר.
איראן וטורקיה סיפור אחר. כן.
מדוע?
מה קרה?
ומדוע בארץ לא מדברים על זה?
רק לאחרונה היה חוק של חבר הכנסת אוחיון.
לא מדברים על זה.
אז הסברתי שבסופו של דבר,
היו 14 מיליון יהודים אשכנזים,

ואנחנו הספרדים היינו
רק מיליון אחד.
ובנוסף, העולם התרבותי
היה עולם תרבותי מערבי.
אבל יש מקורות.
וצריך לשים את הדגש מדוע
אנחנו לא יכולנו
להישאר במדינות האלה.
וזה מסביר הרבה על הקשר שלנו בארץ
עם האוכלוסייה המקומית מסביבנו.
 

00:44:00


מדוע? ואני נותן את
הדוגמה הפשוטה ביותר.
כדי להיות ממוצא או
לקבל את האזרחות,
בכל המדינות האלה, נגיד באלג'יריה,
היינו חייבים להיות מוסלמים.
ואם היינו נשארים, היינו
חוזרים למעמד של הדימה.
שמעמד נחות ביותר.

ואז כל הקהילות הבינו את זה.
שזה הסוף.
הרבה השכילו להגיע
מיד לארץ, אנחנו לא.
הגענו דרך צרפת. אבל
העיקר שהגענו לכאן.
פרויקט כזה, איך הוא נראה לך?
מה שאנחנו עושים היום?
מאוד מאוד מאוד חשוב.
בתנאי שאתם תנסו

למצוא את המכנה המשותף
של כל הקהילות האלה.
היהדות במדינות האלה, היהדות המקורית,
הייתה יהדות מאוד מאוד פתוחה.
לא הייתה קיצוניות דתית.
ואני רוצה להסביר את הדבר הזה. כי זה חשוב.
ולתת אולי דוגמה. דוגמה.
בעיר תלמסאן, כאשר הרב, משאש,

יוסף משאש, הגיע כרב
הראשי של תלמסאן,
הוא היה מאוד עצוב,
כי כל האטליזים,
היו פותחות בשבת.
אז איך אוכל כשר אם
קצב שעובד בשבת?
 

00:46:00


הוא ריכז יום אחד את כל
הבעלים של אותם האטליזים,
התחנן, התחנן, והם
הסכימו לסגור בשבתות.
הוא חזר, הוא כותב את זה בספר
שלו, "מים חיים", מאוד מאוד שמח.
למחרת הם מודיעים לו כי
הם לא יקיימו את זה.
שואל הרב משאש: אני הדיין של הקהילה,

מה אני עושה עם הבשר? הבשר הוא כשר?
הוא טרף.
טרף לא, אבל כשר הוא לא כשר.
והוא החליט שהבשר הוא כשר.
ואפשר להמשיך לאכול,
למרות שאם את שואלת רב
זה בלתי אפשרי, אי אפשר
לסמוך על בן אדם שמחלל שבת.
מה חשב הרב משאש? אילו היה אומר
שהבשר הוא לא כשר, מה היה קורה?

יש אנשים שאוכלים מהבשר הזה
ואנשים שלא אוכלים מהבשר הזה.
יש את האנשים האדוקים שהולכים
אחרי הרב רק לאטליז הזה.
ואז הוא היה מקים מה?
קהילה חרדית בתוך הקהילה.
והוא היה גורם לפיצול בקהילה.
הם היו חכמים. לא רצו פיצול.
להשאיר את היהודים שיחיו ביחד.כל אחד עם הדעות שלו, אבל ביחד.
ואז לא היינו זקוקים לרפורמים.
כי הרבנים היו חכמים. וצריך
לשים את הדגש על זה.
זו התרבות של יהודי הספרדים. כן.
אני לא יכול לסיים
בלי לדבר על אשתי.
זכיתי לאישה יפה וחכמה.
זה מהשם, אומרים. כן.

00:48:00

כאשר התחתנו היא לא
הייתה קשורה למצוות.
ותוך כדי שיחות, כאשר התחלנו
לדבר על היהדות, היא השתכנעה,
שיש בתרבות היהודית דבר מאוד מאוד חשוב
לעומת כל מה שלמדנו בפילוסופיה הכללית.
ואז היא נכנסה איתי,
וכאשר התחתנו החלטנו

להקים, לשמור על המצוות. פשוט
לשמור על המצוות. וככה עשינו.
והיא הייתה יותר
מעזרה, היא בסופו של
דבר עם הרבה חוכמה,
גידלה את הילדים יותר ממני, כי
הייתי מאוד מאוד עסוק בעבודה.

והצלחנו להקים משפחה
מאוד מאוד שמחה.
כל הילדים, אנחנו נפגשים,
יש לנו הרבה נכדים תודה לאל,
והודות לעבודה שלה, עבודה יומיומית שלה, כן,
באמת זה היה מתוך הספרים. כאשר
קוראים את ספר הכוזרי, מיהודה הלוי,

זה בדיוק מה שהיה קורה לי.
המלך שואל אותו:
אבל יפה מה שאתה אומר,
אבל אתה נמצא פה.
ואז רבי יהודה הלוי מתבייש, ואומר: אתה
צודק, באמת, אבל אני אעלה, אני אעלה.
והוא עולה ארצה. וזה
בדיוק מה שהיה קורה לי.
כן. התביישתי להיות בצרפת.
במיוחד כאשר בניתי את הבית שלי.
בנינו וילה.

וכל יום הייתי אומר:
אבל מה אתה עושה פה?
אתה בונה משהו בצרפת
כאשר הראש שלך הוא בארץ כבר.
מבחינת התרבות, במיוחד,
-הצרפתית.
לא. היהודית. היהודית. היהודית כמובן.
טוב, תודה רבה.
תודה, תודה לכם.
-תודה.
תודה.
-תודה.
תודה.

שלום בנישו

מראיינ/ת -
בתיה זינגר   
אורך הסרטון:
00:45:32
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
אלג'יר
,
אלג'יריה
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש