מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:02:30

אני מרסל מימון, לשעבר,
והיום אני נפטלוביץ' מרים.
ועליתי לארץ,
אני נולדתי ב-1943,
עליתי מתוניס,
מהעיר מרסה.
עלינו לארץ ב-1950.
מה שאני זוכרת מהשורשים שלנו,
אני סך הכל הייתי גם ילדה קטנה.
מהסיפורים.
-מהסיפורים של אימא שלי ואבא שלי,

נשאר לי רק סבא אחד
מכל הסבתות וזה,
ומה שאני זוכרת,
שהמצב שלנו היה
די טוב בתוניס.
להורים שלי הייתה מתפרה,
להורים שלי,
לאימא שלי קראו לילי,
ולאבא שלי קראו חמוס.
אבא שלי ואימא שלי עבדו שניהם ב...
אימא שלי הייתה עושה
את הפיניש של החליפות,
ואבא שלי היה חייט עם הדוד שלי.

ואיפה הייתה המתפרה? -בתוניס.
-בעיר תוניס. -כן, בעיר.
זה היה רחוק ממרסה? -כן, כן,
את זה אני זוכרת,
שהיה צריך לנסוע.
זה באמת כי אימא שלי,
בזמן החגים של
הערבים, והרמאדן וזה,
אימא שלי לא הייתה
חוזרת בחזרה למרסה,
היא לא הייתה חוזרת,
היא הייתה נשארת יומיים שלושה,
כמה שהיה אפשר.
היא תמיד הייתה
אומרת שזו חתיכת דרך,
זו נסיעה די ארוכה.

כמה ילדים הייתם? -היינו שלושה.
-שלושה ילדים? ואיפה גרתם?
באיזו שכונה?
אני זוכרת כאילו שזה היה בית,
זה היה כמו, איך אני אסביר את זה,
כאילו שאני רואה את
זה עכשיו באמת.
זה היה כמו איזה חווה כזאתי,
והיו למעלה דירות,
ולמטה אנחנו גרנו.
ואנחנו גרנו היהודים היחידים
בתוך כל הערבים האלה,בתוך כל החווה הזאת
שגרו שם רק ערבים.
לא יודעת אם היה גם
הדוד שלי היה גר שם,
האמת שאני לא זוכרת.
זה היה בתוך העיר, או בתוך רובע
יהודי, או רובע מעורב?
זה רובע מעורב,
זה ערבים ויהודים ביחד.
היה לזה שם במקרה?
-אני לא זוכרת,
אני זוכרת את העיר
הזאת שקראו לה מרסה,
כל הזמן שמעתי מאימא שלי
"גרנו במרסה", וזה מה ש...
 

00:05:00

את המקום הזה ספציפית, לא יודעת.
המשפחה הייתה עשירה?
המשפחה שלנו הייתה אמידה.
ההורים שלי, הדודים שלי,
את הסבתא והסבא לא
זכרתי מצד אימא שלי,
אבל אימא שלי סיפרה שגם ההורים
שלה היו די אמידים בתוניס.
והסבא שלי, והסבא מצד אבא,

את הסבתא לא הכרתי,
אבל את הסבא כן הכרתי.
כי בזמן המלחמה,
האחים של אבא שלי,
הם הבריחו אוכל שיתנו
לאנשים שלא היה להן,
ונתפסו ונהרגו.
זאת אומרת הרגו אותם?
-הרגו אותם, כן.
כשהם ראו אותם,
שהן באו ועשו חיפוש בבית
ומצאו שיש הרבה שקים של אוכל וזה,
ואז הרגו את שני
האחים של אבא שלי.

והרבה זמן אחרי זה סבתא
שלי נפטרה מצד אבא.
וככה היה,
וככה אנחנו חיינו בתוניס,
החיים היו ממש יפים,
כמו שאני זוכרת אבא שלי היה מוריד
אותי, לוקח אותי מהבית,
היה מוריד אותי לאיזה קיוסק,
כאילו שאני רואה את הקיוסק הזה,
והיה מין כמו בייגלה מתוק כזה,
כמו ספינג' מתוק,
והיה קונה לי והיה אומר לי
"יאללה, עכשיו את הולכת לגן".

ו... -איזה גן זה היה? גן יהודי?
-יהודי, כן, יהודי.
עכשיו אני נוסעת לתוניס,
אז אני מקווה שאני אזהה,
את המקום שההורים
שלי בתוניס שעבדו,
והייתה להם את המתפרה וזה,
זה פשוט אני פשוט
זוכרת את המקום הזה.
אימא שלי תמיד הייתה אומרת
שאנחנו הולכים לאבא,
ויש ירידה לחנות של אבא,
זה ממש הייתה כמו
ירידה דרסטית כזאת,ואימא שלי הייתה אומרת
"הנה, זה בפינה החנות שלנו".
תגידי, הבית שגרתם בו,
היו שמה עוזרות בית, היה שם,
כשלא... כשאימא ואבא נשארו בתוניס?
-נשארנו שמה לבד. -לבד?
כנראה לא יודעת,
או שהייתה לנו מטפלת,
או שהיינו עם השכנים שם,
כי זה היה מין קהילה כזאת כיפית,
לא היו בעיות עם ערבים ויהודים,
וגרנו ממש בתוך הערבים.

00:07:30

את זוכרת את הבית שלכם קצת?
אני זוכרת.
-ספרי קצת, איך הוא נראה?
אמרתי לך, זה נראה כמו איזה חווה.
-מה היה בפנים?
היו דירות למעלה, למטה,
וכאילו שאני רואה את
העמודים, את הבלוקים,
זה היה בתים על עמודים כאלה,
ואנחנו גרנו ממש למטה.
לא יודעת אם זה היה בתוך
עיר, לא זוכרת.
נראה לי זה היה בתוך,
זה היה נראה לי כמו שזה בתוך עיר,

כי מהבית שלנו שהייתי הולכת לשוק,
לא לשוק, לחנויות וזה,
זה היה נראה לי מאד קרוב.
ולגן זה היה נראה קרוב מאד,
כי זה לא היה מצריך
נסיעה או משהו כזה.
איזה שפה דיברתם בבית?
אנחנו דיברנו בבית, אימא שלי,
ההורים שלי דיברו צרפתית,
דיברנו גם ערבית.
-מאיפה צרפתית?
צרפתית אימא שלי למדה
בבית ספר צרפתי.

אימא שלי יש לה גם תעודות
שהיא גמרה בית ספר, וגם עברה תיכון.
-איך קוראים לה? -לילי.
והיא גמרה תיכון,
ואחר כך למדה את המקצוע,
הייתה עושה את הפיניש
של השמלות, של ה...
את כל הגימור של החליפות
אימא שלי הייתה עושה.
אימא שלי הייתה אישה מאד
אינטליגנטית, אישה מדהימה.
דיברנו ערבית, צרפתית,
אחים שלי לא יודעים,
אני פחות או יותר עוד זוכרת,

אבל האחים שלי ממש לא יודעים.
אחי זה ויש לי עוד אח אחד שהוא
לא יודע גם לא ערבית
וגם לא צרפתית.
היה בבית שירותים, מטבח?
-היה, היה לנו הכל.
הכל היה לנו.
היה חימום, הכל היה לנו כיף.
מקלחת?
-כן, כן, המצב שלנו היה מאד טוב.
כל השייחים היו באים לאבא שלי,
היה תופר להם את הגלביות האלה,
ואת החליפות לאנשים
יותר קצת על רמה.גם לנשים או רק לגברים?
-אימא שלי תפרה גם לנשים.
הם תפרו, אימא שלי גם הייתה תופרת
לנשים, היו באים, מודדים,
כי היה לנו בחנות למטה
גברים למעלה נשים.
זה היה עולים במדרגות.
-היו גם עובדים ופועלים?
כן, היה הדוד שלי, והיה לנו עוד,
אני זוכרת שהיה עוד מישהו שעבד.
בעיקר אני זוכרת את אבא שלי
ודוד שלי ואימא שלי.
אבל שהיה לחץ אז היו
מביאים עוד מישהו שיעזור.
אפשר להגיד שאנחנו...

00:10:00

עשינו קידוש בשבת,
עשינו את החגים,
צמנו בכיפור,
זהו, לא, אי אפשר להגיד שאנחנו
היינו פנאטים של הדת,
ממש לא...
גן היה עד שעלינו לארץ.
מה שאני זוכרת אז זה
כמו שהיום אנחנו עושים,
אותו דבר,
אני לא שיניתי כלום מהחגים.
אני קיבלתי את כל
המסורת של ההורים שלי,
עם כל זה שהיה לי בעל אשכנזי,

אבל אני תמיד עשיתי
את החגים שלנו.
ואיך זה, מה זה החגים שלנו?
מה זה, ראש השנה, את כל הברכות,
זה היה כמה סוגים של ברכות,
או בכיפור גם היה ממש זמן
של אוכל וללכת לבית הכנסת.
היה שם בית כנסת?
-להורים שלי? אצל ההורים שלי?
בתוך ה... עכשיו אני נזכרת,
בתוך המתחם הזה שגרנו,
היה גם שם בית כנסת יהודי.

כן, היה שם גם בית כנסת יהודי.
היו מגיעים יהודים
מהסביבה, וכולם,
כי סך הכל בתוניס היו מלא יהודים.
תגידי לי מה, עשו סוכות, עשו פורים?
-כן, כן, היה סוכות.
הייתם בונים סוכה?
-אני האמת לא כל כך את זה זוכרת,
אבל אני מאמינה שהיינו מקימים כי
ההורים שלי היו ממש מסורתיים,
וסבא שלי היה בן אדם מאד דתי.

ופורים? -בפורים היה משלוח מנות,
זה היה מאחד לשני.
אני אומרת לאימא, היום בארץ.
-מה היו שמים במשלוח מנות?
במשלוח מנות שלנו זה היה לא כמו
היום, אוזני המן וזה,
אני לא יודעת אם את יודעת,
יש את השושנים האלה שטבולים בדבש,
הדבלות, ויש יויו, כזה...
הכל,
כל המשלוח מנות זה הכל על בסיסלטגן בשמן ואחר כך
לשים על זה דבש.
בפסח אני מאמינה שהיה כמו פה.
-את זוכרת את ההכנות לפסח בבית?
זה הכנות, זה היה טירוף.
אין, אין, אין.
אצל ההורים שלי היה מזרונים
של ההורים שלי היו כולם מצמר,
והיו צריכים לפרק ולכבס,
ולייבש ,ואחר כך היו,

00:12:30

היה בא מישהו ועושה בחזרה
את הצורה של המזרון.
בפסח זה היה עוד מעט את
המרצפות היו מורידים אז.
שמעתם משהו על ארץ ישראל?
-כל הזמן אנחנו שומעים,
כי למשל הדודים שלי עלו ב-47',
ואנחנו באנו אחרי שהם כל כך
שכנעו אותנו לבוא לישראל,
שבישראל הכל טוב ובישראל הכל בסדר,
ובישראל, ובישראל...

ובזכות הדודים שלי, שהיו לנו
שני דודים שעלו לפנינו,
דוד אחד עלה בעליית הנוער,
אני חושבת שני דודים
שלי עלו בעליית הנוער,
סבתא שלי נפטרה,
והיה לה, לאבא שלי היה עוד
שני אחים שהם היו צעירים,
והם היו גרים איתנו, אני לא זוכרת,
אם הם עלו עם הנוער או שעלו איתנו,
האמת אני לא זוכרת את זה.
אין לי זיכרון לזה.

כל פעם אימא שלי הייתה
עומדת, הייתה אומרת
שהדוד שלי יותר גדול מאבא שלי,
היה אומר לו "תעלה לישראל,
יותר טוב לך, יותר טוב לך".
הייתה לכם שם עוד משפחה שנשארה?
עד היום יש לנו שמה בתוניס. -במרסה?
בתוניס יש לנו איזה...
-במרסה? -לא יודעת,
אבל אני יודעת שבתוניס
יש לנו עד היום איזה...
אפשר להגיד דודה,

אח של אימא שלי, אשתו.
ושמה יש עוד שני ילדים בתוניס,
והם מטפלים באימא,
היא כבר צריכה להיות
אישה בת 95, משהו כזה.
השבוע רק דיברנו עליה.
מה את זוכרת מהגן שלך?
איזה שירים שרתם?
זה היה גן יהודי?
ידעת עברית?
דיברו איתכם עברית? -לא, לא.
שירים של ארץ ישראל?
-לא, לא, לא זוכרת, לא זוכרת שדיברו,דיברו או שרו שירי ארץ ישראל,
לא זוכרת את זה, ממש לא.
כנראה שההורים שלי,
בגלל שהדוד שלי שהוא עבד עם אבא שלי,
הוא עלה לפנינו איזה חצי שנה,
וכנראה שהוא התלהב
ושיגע את ההורים שלי,
"בואו תעלו, בואו תעלו לארץ".
עלינו באונייה.
באונייה? -כן.
-לאן הגעתם? -לצרפת.
לאן בצרפת? -אני זוכרת שקראו
למקום הזה גרנד ארנס אני חושבת.

00:15:00

זה כמו עיר, מקום העברה,
ושם הורידו את כל האנשים
שבאו מצפון אפריקה,
הורידו אותם שמה.
-זאת אומרת היו עוד אנשים באונייה?
בטח, מלא, האונייה הייתה מלאה.
אני זוכרת שאני באונייה
ממש הייתי מה זה חולה,
ולא הרגשתי טוב כי האונייה כל
הזמן שטה כזאת, ואני ממש...
עלית עם ההורים ו...
-זאת אומרת אני, אחי ו...
אבא מכר את המתפרה?
מכרו את הדברים?

בטח, אני מאמינה שנתנו או
מכרו, לא זוכרת.
בצרפת היינו הרבה זמן.
-מחנה עולים.
מחנה עולים, כן, מחנה עולים כזה.
כמה זמן? -היינו שם הרבה זמן בצרפת,
אני חושבת שהיינו איזה שנה, או יותר.
האמת אין לי...
ובאותו זמן ממה אבא מתפרנס?
אבא עבד, כי אני בצרפת אני חליתי,
ולקחו אותי לאיזה אי,

כמו איזה בית חולים כזה עם הבראה,
כמו איזה בית מלון.
ואז אימא שלי לא נתנה
לי כי הייתי בת יחידה,
ועוד היו את שני האחים שלי,
אז אני לא זוכרת אם אבא
שלי בתקופה הזאת עבד
או שהוא שמר על האחים שלי,
אין לי מושג,
הייתי שמה כמה חודשים,
ואימא שלי הייתה איתי.
עליתם לארץ, לאן הגעתם?
-הגענו לפרדס חנה.

הגענו לפרדס חנה,
גם עיר מעברה כזאת,
ששמו את כל הצפון אפריקה
ברכבת ארוכה כזאת,
מין צריף כזה ארוך,
וחילקו חלקים חלקים,
כל אחד קיבל איזה חלק שיוכל לישון.
בתקופה של המעברות,
מה שאני זוכרת מפרדס חנה,
הרבה אני לא זוכרת.
אחר כך הביאו אותנו למעברת
אגרובנק אם את מכירה.
מה זה אגרובנק?
-זו גם מעברה.אבל שמה שמו אותנו באוהלים,
ויש שם קטע שאני
פשוט לא שוכחת את זה,
שאנחנו ישנו ונכנס לנו שועל,
ואימא שלי קפצה והיא לא רצתה,
וירד גשם,
זלעפות של גשם,
ואימא שלי אמרה "עכשיו
אנחנו חוזרים לתוניס",
"אני אין לי פה מה לעשות,
או לצרפת או לתוניס"
אני פה, אין לי מה לעשות".

00:17:30

כן, זה היה קשה לאימא שלי.
גם לאבא שלי זה היה מאד קשה.
איפה הוא מצא עבודה?
-אבא מצא עבודה פה עם הקלשון הזה בכבישים,
שאבא שלי היה רגיל לשבת כמו...
ואז ההורים שלי באמת נכנסו ללחץ, ו
לא רצו ממש להישאר פה.
ואז אני זוכרת שהתעצבנו
על הדוד שלי,
"מה הבאת אותנו לפה?
לשבור אבנים בכבישים, לזה?"

ההורים שלי עברו דברים קשים,
באמת דברים קשים.
אבל הם לא עזבו?
-כן, כבר לא עזבנו.
כי אחרי, היינו גרנו...
אחר כך נתנו לי שני
צריפים, במעברת אגרובנק.
נתנו לנו שמה שני צריפים,
כי היינו כבר משפחה, גם הדוד שלי,
וגם היינו שלושה ילדים,
זאת אומרת אני ועוד שניים.
אה, היינו כבר ארבע.
בצרפת נולד אח שלי,
יש לי אח שנולד בפריז.

כן. אז היינו כבר הרבה
יותר משנה היינו שם, הרבה יותר,
אחר כך אימא שלי... אח שלי נולד שם.
ואחר כך עלינו לארץ
וסיפרתי לך על פרדס חנה,
ואחר כך על מעברת אגרובנק,
ובאגרובנק נתנו לנו כבר צריף,
זאת אומרת צריף מעץ.
שניים, כי היינו כבר ארבעה ילדים
והדוד שלי, אז היינו כבר משפחה.

ואז גרנו במעברה מלא
זמן, מלא זמן.
איזה כמה שנים גרנו במעברה.
מה היה במעברה?
-מה היה? אבא שלי עבד באבנים,
אחרי האבנים עבד בכביש.
-אימא עבדה גם?
אימא שלי בזמן הזה עדיין לא עבדה,
כי היינו, סך הכל היו לה ילדים קטנים,
ואחרי כמה שנים, אולי חמש שנים,
אימא שלי נכנסה להריון,יש לי פה שלוש אחיות
שנולדו פה בארץ.
ואז יום אחד אמרו לנו שאנחנו
מקבלים דיברה באולגה, בגבעת אולגה.
ועלינו לגבעת אולגה ב-57'-58',
לא זוכרת, היינו הרבה שנים,
איזה חמש-שש שנים במעברה.
ואחר כך אבא שלי
מצא עבודה בעירייה,
בעירייה ועבד בזבל.

00:20:00

עבד 35 שנה בזבל.
ואימא? -ואימא אחר כך היא התחילה גם,
היא יצאה לעבודה,
היא עבדה במפעל לשימורים.
היא עבדה במפעל לשימורים.
אימא שלי עבדה גם מאוד קשה.
זה תולדות החיים שלנו בארץ,
כמה שאני זוכרת.

אחיות שלי היו קטנות.
-אז למה את נוסעת לתוניס?
רוצה לראות איפה ההורים שלי,
להיזכר כמה שאני זוכרת.
מתי את נוסעת?
-עכשיו ביוני.
במאי, במאי אני נוסעת,
ב-20 במאי.
אני רוצה לראות איפה גרתי,
אני מקווה שעם הקבוצה אני
אגיע למקומות שאני רוצה להגיע.
יש לך שמות של מקומות?
-יש לי, אני רוצה להגיע לתוניס,
אני,
יש לי דודה שלי שהיא גרה בחיפה,

והם היו לפני 10 שנים בתוניס,
או יותר קצת, והיא תיתן לי את
המקומות שאני רוצה להיות בהם.
את מתגעגעת? את זוכרת?
-אני זוכרת...
כל פעם אני אומרת לילדים
שלי וגם לאחיות שלי,
אני אומרת שאני
זוכרת את הבית שלנו,
אני זוכרת את החנות של אבא שלי,
שמשם, מהחנות, הרי היו שתי קומות,
ומהקומה השנייה אני נפלתי,
אני נפלתי ונפגעתי בעין.
אני כמעט 14 שנה
הלכתי עם משקפיים.

נפגעתי בקרנית העין,
ואז בתוניס לקחו אותי לבית חולים.
את זה אני זוכרת,
אני זוכרת את ההורים של אימא שלי,
אבא שלה היה מאד בן אדם עם
אישיות, עם זקן, עם זה,
אבל יותר מזה...
רק דרך תמונה שהייתה לאימא שלי.
שראיתי את אימא, את סבתא שלי,
ההורים של אימא שלי
נפטרו מאד צעירים.מה העברת לילדים שלך מהמורשת?
-אני אגיד לך את האמת, אני מעבירה להם,
אני מעבירה להם את
החגים, שאני אומרת להם
אני מקווה שאחריי תמשיכו את
הדבר, מה שאימא עושה בבית.
מאכלים. -את המאכלים שהילדים שלי
אוהבים, רק את המאכלים האלה.
הם אוהבים את הקוסקוס, ואת המרק
ואת כל המאכלים שלנו, מה שאנחנו היינו...

00:22:30

הרי שבת אצלנו בלי קוסקוס
לא היה עובר שבת,
עם המרק והקציצות.
אצלנו לא היה מנהג כזה
לאכול דגים בערב שבת,
כמו שהיום זה נהפך להיות להיט,
צריך להיות דג בערב שבת.
את זוכרת איזשהו שיר, או איזשהו משהו ש...
-יש לי מלא שירים שאני...
אני אוהבת את השירים
התוניסאים, אני מאד אוהבת,
אבל אני לא כל היום שומעת את ה...

אבל אני הולכת לחפלות שלהם,
לא מזמן הייתי בירושלים
גם עם מרים גז,
אם את מכירה אותה, אם שמעת עליה,
היא ארגנה גם ליהודי
צפון אפריקה על תוניס,
היא ארגנה לנו חמישי-שישי-שבת,
היה מה זה כיף.
עם כל המאכלים,
עם כל המורשת התוניסאית,
היה מאוד מאוד כיף.
אני בכלל אוהבת את העדה שלי,
ואני אוהבת את כל ה...

אני מתחברת, והאחיות שלי נולדו
פה בארץ והן מאד מתחברות.
איך את מסבירה את זה?
איך את זוכרת כל כך הרבה?
-אני לא זוכרת הרבה,
אבל אנחנו קיבלנו
הרבה מההורים שלי.
את יכולה לפרט כשאת אומרת קיבלנו,
כי ההורים שלך עבדו כל הזמן.
ההורים שלי עבדו,
אבל כל הזמן היה לנו את ה...
אימא שלי הייתה מספרת
"היינו ככה, והיינו ככה, והיינו ככה".
מה זה היינו ככה?
-המצב שלנו היה טוב בתוניס,
והמצב שלנו היה,
לא היה חסר לנו כלום,

ואולי אם היינו נשארים
אולי זה היה אחרת,
כי אבא שלי עבר פה
משברים קשים.
מלהיות ככה ולהיות פשוט,
לעמוד בתור ולקבל ליטר חלב,
או חבילה של מרגרינה
שההורים שלי לא נגעו בזה בכלל,
שההורים שלי לא הבינו
מה זה הדבר הזה.
או שלחכות לקבל את
הלחם או את הקמח.זה לא היה לנו בתוניס.
לא, היה לנו הכול מהכול.
אני ושני האחים שלי
לא היה חסר לנו כלום,
היינו מתלבשים יפה, והיינו...
אימא הייתה תופרת לכם בגדים?
-אימא שלי פה בארץ תפרה לנו.
כן? -כן.
האמת אני לא זוכרת שההורים
שלי דיברו כמעט ערבית.
דיברו ערבית,
אני יודעת ערבית,

00:25:00

אבל ההורים שלי גם דיברו צרפתית,
גם קראו וכתבו בצרפתית.
לי יש ארבעה בנים.
-ארבעה בנים? -כן.
וכולם קשורים לסיפורים ולמסורת ול...
-למסורת כולם קשורים.
אתם היום מסורתיים?
אפשר להגיד שהילדים שלי שהם...
אבל אצלנו בערב שבת יש קידוש, יש...
אי אפשר להגיד שהילדים שלי דתיים,
ממש לא.

את חושבת שחשוב לספר
את הסיפור שלכם?
כל הזמן אני חושבת
שחשוב שהילדים ידעו
שהחיים לא היו דבש.
כי היום הילדים יש להם,
מה אני אגיד לך, היום הדור הזה
לא יודעת איך להגדיר אותו.
הם לא, הם לא מוכנים טיפה
לסבול או שיהיה להם קשה,
כמו שההורים עברו.

לפעמים בעלי היה אומר להם,
אימא שלי הייתה מחביאה
את הלחם מתחת לשמלה,
ולחם של שבוע,
ואכלנו את זה כאילו
שאכלנו לחם טרי.
הם לא, אני רוצה,
באמת, רוצה שהילדים שלי
ידעו שזה לא הכל דבש,
יש גם עליות, יש ירידות,
ואני מקווה בשביל הדור
הצעיר שיהיה לו רק עליות.
את יודעת מה זה מרסה העיר הזאת?
יש לך איזשהו מידע על העיר?

אני שומעת רק,
תמיד שמעתי את העיר מרסה,
ואני יותר מזה לא
יודעת דברים לספר,
זה שמעתי את העיר,
תמיד אימא שלי אמרה
"אנחנו באנו ממרסה",
והחנות של אבא שלי הייתה בתוניס.
והרבה מזה אין לי מושג, אין לי.
טוב, תודה רבה.
-גם לי היה כיף.
שמי סילבן בן הרוש מימון,נולדתי בתוניס
בעיר ששמה מרסה
בשנת 1945.
מתי עליתם?
-עלינו לארץ ב- 1950.
לאימא קראו סילביה
או שלביה יותר נכון,
ולאבא קראו חמוס.
אבא היה חייט,
היה חייט די מפורסם
בתוניס.

00:27:30

הוא היה חייט גם של המלך,
במילים אחרות היינו במעמד
כלכלי מאוד מאוד טוב.
האחים של אבא גם היו חייטים,
וכולם עבדו, עבדו ביחד
הייתה להם חנות מתפרה.
איפה היא הייתה במרסה? -כן.
אבל אני יודע להגיד שהיינו
במעמד כלכלי מאוד גבוה,
והכסף והפרנסה היו בשפע.

היינו במשפחה בסך הכל שבעה.
שבעה, כשהייתם בתוניס כמה הייתם?
-ארבעה.
אני זוכר שגרנו בבית
שהייתה שם איזושהי ירידה,
זה משהו במעורפל אני זוכר.
את המעברות אי אפשר לשכוח לעולם,
לעולם אי אפשר לשכוח.

אנחנו ירדנו מחיפה
לקחו אותנו ל...
איך קוראים למקום הזה שלקחו את העולים?
-מחנה עולים?
מחנה עולים, שכחתי את
שמו, נדמה שער העלייה.
ואחר כך משם לקחו
אותנו ופיזרו אותנו,

אבל לא לפני שלקחו ועשו לי די.די.טי.
כל מה שיש לי היום
וכל מה שאני סובל היום
זה כתוצאה מה- די.די.טי.
הדי.די.טי ריסק אותי
לגמרי מה שנקרא.
אז הייתה תקופה שהכול היה
בסדר, אבל לאט לאט התחיל,
התחיל לצאת,
התחיל לצאת בגב, התחיל לצאת
בזיכרון, התחיל ברגליים,החלפתי מפרק,
עכשיו אני צריך להחליף עוד מפרק,
שלושה, ארבעה ניתוחים בגב.
במעברה היינו מאלף תשע מאות...
במעברה, קודם כל
העבירו אותנו לפרדס חנה,
מפרדס חנה אחר כך
העבירו אותנו לאגרובנק.
מה זה אגרובנק?
אגרובנק זו הייתה מעברה,

00:30:00

היא פה, לא רחוק מפה.
הייתה מעברה
כולה על טהרת האוהלים.
מה אתה זוכר מהחיים שלך במעברה?
אני זוכר אוהלים,
אני זוכר שהיה חורף גשום מאוד
והאוהל נפל עלינו בלילה.

והיינו צריכים לצאת
ולארגן את האוהל.
כמה הייתם אז במשפחה, ארבעה?
אז היינו ארבעה, כן.
והיינו צריכים לארגן את האוהל,
וזה לא היה פשוט לארגן את האוהל.
אבל פחות או יותר סידרנו
אותו שיחזיק מעמד עד הבוקר.
ובבוקר קדימה כולם לעבודה באוהל.

אבא תקופה מאוד ארוכה לא עבד,
ולמה הוא לא עבד,
כי ביקשו ממנו כרטיס אדום.
הוא שאל מה זה כרטיס אדום?
אז אמר לנו שם אחד האנשים
זה כרטיס של מפא"י,
"תעשה כרטיס"...
הוא אמר, "אני לא מפא"יניק".
אז הוא אומר לו,
"אוקיי לא תעשה כרטיס אין עבודה".

אבא שלי התעקש באיזשהו שלב,
וסירב לעשות כרטיס,
אבל בסוף הוא נשבר,
הוא נשבר כי צריך להאכיל.
צריך להאכיל ולפרנס.
הוא עשה את הכרטיס,
עכשיו לך לעבודה
בזבל,
"מה בזבל? תראו תעודות,
תראו מה אני עשיתי"
"תראו בחיים שלי מה עשיתי".אמרו לו, שום דבר, זבל.
אין ברירה, הלך לעבוד בזבל.
עד יום מותו הוא עבד בזבל.
אבל באמצע,
או בהתחלה, התחילו לקרות דברים,
ומה התחיל לקרות?
הבן אדם כתוצאה מהמירמור שלו,
וכתוצאה מהעבודה המלוכלכת
והמטונפת שהוא עשה,

00:32:30

הוא התחיל לרדת לשתייה.
ובסופו של דבר הוא מת מהשתייה.
והוא מת צעיר מאוד,
בגיל 55 אם אני לא טועה.
השתייה הרגה אותו.
זה, אני מספר לך בקיצור,
זה החיים שלו, חיים...
עכשיו תבוא השאלה מה אנחנו עשינו.
אנחנו לא עשינו כלום,
אנחנו הסתובבנו.

בית ספר בקושי היה ובקושי הלכנו,
אחר כך עברנו מהבית ספר
כמובן לרחוב, אין מה לעשות.
אימא יצאה לעבודה מחסור ברירה,
כי צריך להביא כסף הביתה
וצריך להאכיל ילדים.
ובינתיים המשפחה גדלה.
במה אימא עבדה?
היא הלכה לעבוד ב"פרי זה",

"פרי זה" מפעל לשימורים.
כפועלת? -כן, כן.
אימא בחיים שלה לפני
כן היא לא עבדה.
היא לא, היא הייתה ליידי.
ופה היא ירדה...
אני אגדיר את זה בשפת הרחוב,
היא ירדה לזנות פה.
אתם ידעתם עברית? למדתם משהו?

למדנו קצת והסתובבנו הרבה.
הסתובבנו הרבה מאוד.
אפשר להגדיר אותנו,
שהסתובבנו ולמדנו ברחוב.
לאף אחד מאתנו לא היה
מעבר לשמונה שנות לימוד.אבל תוך כדי הלימודים
אנחנו גם הסתובבנו,
תשמעי ילדים צריכים לעשות משהו.
אז לא היה...
אימא הייתה עובדת, אבא היה עובד,
לא היה מי שיטפל.
-מי בישל, מי...?
אימא בישלה, אבא בישל,
ואני בישלתי, כשאימא הייתה חולה
אני הייתי מבשל.
היא הייתה שוכבת במיטה
והייתה מסבירה לי

00:35:00

איך לשים את הסיר, כמה מים לשים,
כמה סוכר או כמה...
או כמה אוכל או כמה
בשר, או כמה תבלינים.
עכשיו, אצל הספרדים לא היה
לשים כף מזה, חצי מזה,
"כן, זה בסדר, ככה..."
"לא, תוסיף עוד קצת..."
"לא, שמת הרבה, תוריד..."
ככה זה היה...
והאוכל היה יוצא טעים.

ילדות רחוב,
שמח.
מתי אתם יוצאים מהמעברה?
אני פה הזיכרון שלי עובד די
קשה, או 52' או 53'.
אתה זוכר חגים, בית כנסת?
-בטח, בטח, ועוד איך.
אין דבר כזה, בית כנסת
קודם כל, כל שישי שבת.

קידוש, על זה אין ויכוח,
גם ביום שישי וגם ביום שבת.
ארוחות לפי הכללים של המסורת.
קוסקוס,
בולט, זה הקציצה של הקוסקוס.
מרק,
בשר לוביה.
החגים זו הייתה חגיגה בפני עצמה.

זה לא משנה מה אכלת במשך כל השנה,
ולא משנה מה היה לך לאכול,
ולא משנה שישבת על הרצפה ואכלת,
חג, זה היה כל טוב על השולחן.
אם זה בשתייה, אם זה באוכל,
אם זה... כל מה שאת רוצה.
היו... היה ממש בשפע בחג.
לא ידעת ולא הרגשת שחסר משהו,הכל היה.
ובפורים בכלל חגיגה של מתוקים,
התחפשנו ל- אנחנו.
לא התחפשנו לכלום.
פסח גם כן היה כהלכתו פסח.
פסח, אוכל ושתיה וכל מה שאת רוצה,
הכל בשפע על השולחן.
יום כיפור זה יום כיפור
לפי כל כללי הטקס.

00:37:30

שבועות לפי כל כללי הטקס.
ראש השנה לפי כל כללי...
כל החגים לפי כל כללי הטקס,
לא הייתה חריגה של מילימטר.
הכל, אם זה באוכל, אם זה בשתייה,
הכל, הכל היה בשפע.
שירת בצבא?
-בטח, הייתי בצנחנים.
ואמרו לי אתה משוגע
שאתה הולך לצנחנים.
לאיפה המשפחה עוברת אחרי
המעברות, לאן עברתם?

אמרתי לך, עברנו לשיכון באולגה,
ומשם כבר התחלנו לגדול,
וכל אחד חיפש לו את הדרך שלו.
לא למדתם מעבר לזה, לא
הייתם בתיכון או ב...?
אני הייתי בתיכון שנה.
ולמה רק שנה?
כי אז לתיכון היה צריך לשם כסף,

וזה היה 25 לירות לחודש.
אז בחודש הראשון אני הלכתי,
אבל אני הרגשתי שזה
זה מפריע, מפריע במשפחה.
מה זאת אומרת מפריע?
25 הלירות האלה
באו על חשבון משהו.
אז הפסקתי ללמוד ויצאתי לעבוד.
ואני למעשה יצאתי לעבוד בגיל 12.

למזלי מצאתי עבודה בעירית חדרה,
בתור אחד, בספרנות,
חילקנו ספרים לבית ספר.
אז היו נותנים ספרים,
לא היו קונים ספרים.
ספרים לבית ספר,
ואחר כך עברתי לעבוד במפעלי נייר.מפעלי נייר עבדתי עד הצבא,
עבדתי במחסן,
ומהצבא,
אחרי שסיימתי את הצבא
חזרתי לעבוד במפעלי נייר.
ועבדתי במפעלי נייר עד שפרשתי.
פרשתי מסיבות רפואיות.
להגיד לך שהחיים היו קלים,

00:41:30

לא.
אבל הקמת משפחה -כן.
-ויש לך ילדים.
בהחלט, אני הקמתי
משפחה, יש לי ילדים,
ברוך השם יש לי בית
גדול כמו שאת רואה,
יש לי חצר, כל החצר שלי.
ונתתי, נתתי לילדים
שלא ישברו את הראש,
כבר חילקתי את זה בין הילדים.
יש לי שלושה ילדים,
כל אחד קיבל את החלק שלו.
אני ניסיתי ומנסה כל
הזמן להחדיר להם את העבר.

ואני כמובן שלא שכחתי
את זה ולא שוכח,
לא יכול גם לשכוח,
אפילו אם אני רוצה לשכוח, זה לא הולך.
ואני היום מנסה להחדיר הם את זה.
-את מה?
את העבר הקשה,
את מה שאנחנו עברנו במעברות,
איזה סבל אנחנו עברנו וייסורים.
ואיך שהאוהל נפל עלינו.
ואני מקווה שהם לא שכחו.
מה אתה חושב על הפרויקט
הזה שאנחנו עושים היום?

אני חושב שהפרויקט הוא טוב,
אבל אני חושב
שהוא נעשה באיחור.
-כן, אתה צודק.
הוא היה צריך להיעשות
הרבה הרבה לפני,
נשארו עוד מתי מעט
אנשים שיכולים להגיד לך
פה היה ככה, פה היה ככה...
מתי מעט אנשים.
אני, היום אני לא מכיר

ואוי לחדרה, שפה אני גר
מיום שעברנו לכאן,
אני לא מכיר מישהו שנשאר בחיים,
כולם כבר החזירו ציוד מה שנקרא.
עכשיו יש משפחות
שממשיכות חזק את המורשת,
את זה תמצאי באולגה.
ויש משפחות ש...
יצאו מזה. ויש משפחות שנשארו...

היית רוצה לבקר בתוניס.
-מה, בהחלט. -כן?
למה? הרי היית ילד, תינוק...
אבל אני מאמין שאם
אני אלך לשם אני אזכר.
אני רוצה להיזכר בילדות
עד גיל חמש הייתי שם,
אני רוצה לראות את
החנות של אבא שלי,
שלפי ידיעתי היא קיימת עד היום.
ביקרתם בחנות כשהייתם ילדים,
הביאו אתכם לחנות?

כן איזו שאלה, היינו כל הזמן.
-אתה זוכר את החנות? -לא.
תשמעי, מה שגם חשוב לי
לא פחות להגיד לך,
שעבדתי במפעלי נייר,
גם שם החיים שלי לא היו קלים.
שם עד שקידמו אותי בעבודה
ועד שהגעתי לרמה שהגעתי אליה,

זה לקח הרבה מאוד זמן למרות
שידעתי שזה לא... זה לא נכון.
ולא רק שזה לא נכון, גם
איך נקרא לזה,
גם שם דפקו אותי קצת.
שחור זה, לא מתקדם.
עד שהתקדמתי הנשמה שלי התגלגלה.
אז שלטו רק ה...

לא נעים להגיד, הלבנים,
רק הם שלטו שם.
יש לי ילדים שכולם למדו תיכון,
ולכולם יש בגרות,
זה לא עזבתי אותם.
זה דאגת.
-כן, זה דאגתי ש... -מהניסיון שלך.
שאף אחד לא יהיה
במצב שלא למד לא זה,
וגם כשהיה להם...
-זאת המורשת שלך. -כן.
זאת המורשת. -וגם כשהם לא
כל כך רצו והיה להם קשה,
אני לא ויתרתי להם,

בבוקר התיק היה ליד הדלת,
כולם לבית ספר.
מי רוצה ללמוד, מי לא רוצה ללמוד,
כולם לבית ספר, כולם לומדים.
תודה רבה סילבן.
-בבקשה.

מרסל מימון

מראיינ/ת -
בתיה זינגר     
אורך הסרטון:
00:40:27
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
מרסה
,
תוניסיה
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש