מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:01:30

השם של הסבתא שלי גמרה.
אבל כולם קוראים לי קלייר.
בבית ספר נגיד.
-כן. זה היה קלייר.
לא מכירים את השם שלי, אבל
בתעודת זהות רשום גמרה. -גמרה.
באיזה שנה נולדת?
-ב־1925.
איפה?
-בתוניס.
איפה בתוניס?
-בספקס.

ספקס? הסבא והסבתא או אבא ואימא היו
בתוניס, גרו בתוניס, או שבאו ממקום אחר?
לא, לא. תוניס.
-כולם נולדו בתוניס.
כן. כולם נולדו. אימא
הייתה עקרת בית.
היינו משפחה גדולה.
-כמה ילדים הייתם?
אחד עשרה.
ואבא היה מוכר בדים.
בשוק.
-הייתה לו פרנסה טובה?

כן. האחים היו כבר, אני
זוכרת את זה, היו גדולים.
היו עוזרים לו. היינו בסדר.
כן.
-לא נגיד עשירים,
אבל לא, לא היה חסר כלום.
כן.
-לא, היה הכול. היה הכול.
באיזה שפה דיברתם בבית?
-דיברנו צרפתית.
גם ההורים דיברו צרפתית?
 -ביניהם דיברו קצת ערבית, קצת צרפתית.
 

00:03:00

אבל איתנו רק צרפתית.
-איפה גרתם בספקס?
הייתה שכונה יהודית?
-לא.
לא היו ערבים, לא היו בכלל ערבים.
אבל היו גויים. והסתדרנו טוב מאוד.
גויים את מתכוונת צרפתים?
-כן.
היינו מדברים רק צרפתית.

גרתם בשכונה שלא היו בה ערבים.
-זהו, איפה אירופאים ויש ערבים.
בית ספר מסיקו.
-מסיקו?
מסיקו.
-כן.
שהוא מה? בית ספר,
-לכולם.
לא למדנו החגים של היהודים.
למדנו נגיד... כל הדברים
שלהם, לא ידענו כלום.

ובבית לא, -בבית, זהו, בבית
מה שלמדנו יהדות, זה בבית.
מפני שבבית ספר לא היה בכלל יהדות.
-לא היו בתי ספר יהודיים?
היו לבנים. לבנות לא היה.
-איזה בית ספר היה לבנים?
אליאנס.
ואליאנס היה רק לבנים?
-רק לבנים.
והאחים שלך למדו שם?
-למדו שם.
 

00:04:30

כן. את זוכרת איך שמרתם
על המסורת היהודית בבית?
כן.
-מה שמרו?
שבת?
-שבת. שבת. כשרות.
החגים לפעמים, באמת, היינו
מרגישים יותר טוב שמה מפה.
נגיד ביום כיפור.
היינו עושים לכל בן או
בת תרנגול תרנגולת.

ומבלים, ומבלים, ועושים,
כשבאנו לארץ, אז הכול הלך.
היינו קונים מוכן כבר, הכול
מוכן, היינו מנקים שמה,
בארץ מוכן הכול, הכול מוכן.
זה של הערבים,
בתוניס, לא בשביל להגיד,
היו חיים טובים מאוד.

גם הערבים לא היו רעים.
-כן.
כמו פה, יש הפחד. לא.
היו ממש בשביל כמה גרושים
עושים לך כל מה שתבקש.
לתת להם שאריות, היו עושים הכול.
לא היה בעיות, זה רק בסוף, כשצרפת
עזבה, נתנה לערבים, אז זה היה בלגן.

00:06:00

הילדים מסכנים, אני זוכרת,
היו הולכים לבית ספר,
זורקים עליהם אבנים.
כן.
-הערבים.
היינו משאירים דלת פתוחה למטה,
ולחכות אז בשביל, זה היה
זה אחרי?
-אי אפשר, אי אפשר לחיות יותר.
זה אחרי שהצרפתים עזבו.
-אבל לפני היה מצוין.
היה מצוין.
-כן.

לא היה אחר כך כלום.
היינו עוזרים אחד לשני.
זה לא כמו פה, פה האישה
הולכת ללדת בבית חולים.
שמה הייתה מיילדת עם בעל הבית.
ואת רואה כל השכנים באים לעזור.
מה את צריכה, מה, לא היו אגואיסטים.
היה להם לב רחב.
כולם, אני אומרת, כולם.

ואת זוכרת את הקהילה היהודית?
היו חיי קהילה?
כן, כולם משותפים.
זה מה שפה יש הרבה קנאה.
דבר שלא היה שמה.
פה יש הרבה קנאה.
-כן.
לא היה את זה שמה.
כל אחד מה שיש לו.
היינו ילד, יש לו אופניים, האימא
לא תגיד לו "גם הבן שלי צריך".
 

00:07:30


באמת היו חיים ממש שקטים. טובים.
אבל כשבאו, כשצרפת עזבה, זה...
-כן. מלחמת העולם השנייה,
את זוכרת?
-כן, אני זוכרת.
אני אגיד לך בדיוק. בעלי קיבל
אז היינו במצב,
פתאום הכול התגלגל,

היה לו אח שהיה בצרפת.
אז הוא אמר לו: אתה
מוכרח לבוא לצרפת.
ההורים שלי היו כבר בישראל.
ואני הייתי לבד איתו.
אז האימא, רק האימא באה.
לתוניס, ואני נסעתי איתו לצרפת.

נשארתי הרבה הרבה זמן שמה.
ואחר כך החלטנו שנעבור לארץ.
בהתחלה לא רצו לקבל אותנו
בתור עולים חדשים.
אמרו הילדים, וצריך מישהו
שיטפל בהם וזה בלתי אפשרי.
אז לא יודעת, במקרה,
 

00:09:00

נכנס, אני רואה אותו עוד, בן
אדם גבוה, וראה אותי בוכה.
אז הוא שאל: למה היא בוכה? אז
היא רוצה לישראל וזה משפחה.
ברוכת הילדים, מי יטפל בהם שמה?
הם צריכים מישהו שיטפל,
שיגיד שיטפל. והיה לי אחים פה, וכולם
לא יכולים לטפל, משפחה גדולה.

אז הוא אמר: בן כמה הגדול?
היה 12. אז את יכולה, הוא יכול ככה.
מתי זה היה? באיזה שנה זה היה?
1957.
-כשגמרת ללמוד בבית ספר.
כן.
-בת כמה היית?
18 התחתנתי.
-18 התחתנת.

איך מתחתנים בתוניס?
-דווקא בתוניס זה הרבה יותר טוב מפה.
מפני שבתוניס כל המשפחות היו מכירים,
יודעים עם מי אתה הולך לחיות.
פה זה הגרלה. זה, אי אפשר לדעת.
אני ממש מפחדת.
אבל בתוניס לא היה פחד,
ידענו עם מי אנחנו.
איך, איך הכרת את בעלך?
 

00:10:30

הדודה שלו הכירה לי אותו.
-כן.
אבל אנחנו הכרנו. זאת אומרת,
המשפחה שלי הכירה את המשפחה שלו.
היא ידעה עם מי אנחנו הולכים.
-כן.
פה זה מפחיד.
-כן.
יש לי חמישה ילדים.
כולם נולדו בספקס.

וגם הלכו לבית ספר כמו שאת?
-כולם הלכו לבית ספר.
כולם, לא היה, לא יודעת.
לא היה אליאנס בשבילם.
הלכו לבית ספר כמו,
-כמו שאת.
כן, כן. לאחים היה אליאנס.
לאחים שלי, זה אני זוכרת.
אבל, סליחה, אבל להם הלכו לבית ספר כמוני.
-כן.

ואת זוכרת את מלחמת העולם השנייה?
כן, אני זוכרת.
אוי. את יודעת, זה היה, אני
זוכרת, זה היה יום שישי.
והייתי צעירה, ל־14,
אני לא יודעת.
 

00:12:00


אח שלי בא, אומר: "מיד. הולכים לערבים".
עזבנו את הבית.
ונסענו לאיזה כפר.
של ערבים.
הבאנו איתנו האוכל, וקצת
בגדים, לא הרבה, קצת בגדים,
ונסענו למושבה.

הגענו שמה לערבים, באמת,
קיבלו אותנו טוב.
אפילו עזר לנו, צריך אש וזה, אז הוא.
אבל בסוף,
לא רצו לתת לנו מים.
היינו צריכים לשלם למישהו
שהוא מביא לנו מים,
בלי שההורים שלו ידעו.

זה התחיל להיות ממש ממש ממש קשה.
זה מה שאני זוכרת, זה היה, לפעמים
אני אומרת: איך אנחנו חיים, ממש.
לא בשביל להגיד היה לי
אימא, זיכרונה לברכה,
היא הייתה יודעת לסדר.
משפחה גדולה. ותמיד
הייתי שמחה איתה, שמחה.
 

00:13:30


אז הייתה, היא נתנה לנו כוח.
-כן.
כולם מכירים אותה. היא
הייתה משהו משהו.
מה השם שלה?
-מרים בן דוד.
אז זה היה כמה חודשים, המלחמה?
לא כמה חודשים. כמעט
שנה היינו שמה.
כן.
-כן.
וכשבאו, זה לא רק היה, לא היה רק הגרמנים.
היה גם האיטלקים.

האיטלקים עם הזה שלהם.
כולם היו כמעט שיכורים.
האיטלקים. הגרמנים
עומדים כמו פסל.
עם העיניים כחולות כאלה,
אבל האיטלקים היו תמיד
היינו פוחדים.
-כן.

היו הפצצות?
-כן, היה, היו עפים, הפצצות,
כמו סוכריות.
הרבה.
-הרבה הרבה הרבה הרבה.
אח שלי היה אצל הערבים.
הוא ירד, הוא רצה
להביא משהו מהבית.
ובדיוק עבר ההפצצות.
 

00:15:00

מה הוא עשה? הוא רץ, רץ, לבית
כנסת, הוא חשב שזה מקום הכי בטוח.
ושמה נפלה, זה. הוא בא הביתה,
חודש לא דיבר. חודש.
לא דיבר. מילה לא דיבר. רק לוקח,
הוא שומע אזעקה, לוקח מזרונים,
לא חשבנו שזה...

שרדנו הרבה הרבה הרבה הרבה.
כולם.
-כן.
עד שבאו האמריקאים.
זה היה בשבת.
אני זוכרת כמו עכשיו.
כולם יצאו. כולם יצאו,
ונתנו סוכריות לכולם.
פעם אחת, הוא בא, גרמני,
אני רואה אותו, נמוך, בא,

הוא אמר: מה, אתם אוכלים לחם?
אחר כך הוא ראה אחותי
ז"ל, היא נפטרה,
הוא אמר שיש לו אחות שדומה לה.
אחות דומה לה.
הוא הוציא טבעת, ונתן לה.
כנראה לא כולם, אבל
הוא הוציא את הטבעת,
היא הייתה צריכה עוד, ונתן לה.
 

00:16:30


אמר שיש לו אחות שדומה לה.
-כן. כולם ברחו מחוץ לספקס?
כולם. אף אחד לא נשאר. אחרי כמה
ימים הבית שלנו פצצה ונפל.
השכן שלנו גם.
השכן, איך זה יכול להיות,
המפתח אצלי, איך הפילו את זה?

אחרי כמה, חזרנו, לא לבית
שלנו בטח, אבל מצאנו בית אחר.
דבר שאף פעם לא עשינו,
עם שכנים.
לא הייתה ברירה.
הסתדרנו.
-כן.
היה קשה מאוד עם שכנים וזה.
-הייתה פעילות ציונית בספקס?

כן, היו. אחי, אם אני
זוכרת שאחד היה בבית"ר.
לא, השניים אותו דבר. ואחד היה באוהבי ציון.
אוהבי ציון.
היו כבר, אני לא יודעת, הייתי
צעירה, לא הייתי שמה לב.
כן. היה. היה. היה. היה.
כשהיית ילדה, חשבתם,
דיברתם על לעלות לארץ?
הלכנו, לא, לא.
-לא.
 

00:18:00


ההורים עלו לארץ לפנינו.
והילדים היו קטנים אצלי. הם רצו ישראל.
"אנחנו רוצים ישראל".
בוכים, ארץ ישראל.
אחר כך, כשבאמת אי אפשר
לחיות, עם אבנים על פעם,
צריך, הילדים פחדו, באנו,
הגענו לישראל,

אז אמרו לנו: איפה אתם רוצים?
אז אנחנו אמרנו: אשקלון.
יש ההורים שלנו שמה.
אני רוצה, בסדר. אני אתן לכם
בדיוק על יד אשקלון. עפולה.
שמו אותנו בעפולה.
אז הילדים בוכים, אנחנו רוצים לחזור הביתה.
חשבו זה...

באמת,
בלי חלונות, ובלי דלת.
אבל היו שמיכות אפור, אפור.
אז אני שמה על זה, ולכל
אחד אני עושה מסאז'.
בדצמבר אבל.
-בעפולה,

00:19:30

בעפולה, עפולה. אז היינו שמה,
היא באה אישה, אנשים טובים,
שאלו מי בא, אז אמרו
לנו, אתם יודעים, צריך
אמרו לי: פעם בשבוע את
צריכה לנקות זה, פעם זה,
אני כאב לי הראש, לא ידעתי, אני
זוכרת, לא יודעת את הדבר הזה.
אז התקשרתי לאימא שלי,
שאני לא יכולה להישאר פה,

אז כמה זמן, כמה זמן
נשארנו אצל ההורים.
באשקלון.
-עד שנתנו לי דירה בעתיקות.
וההורים, כמה זמן לפנייך הם עלו?
-הרבה זמן. אולי שנתיים. כן.
לא היו לבד.
היו לו שני אחים. שהיו פה.
-כן.
הם עלו לבד, האחים.

אחר כך האימא והבעל לבד.
אחר כך עוד אח הלך עם אחותי.
אבל אנחנו זה בסוף בסוף.
הייתם, נתנו לצאת מתוניס בקלות?
כן. לא, לא היה בעיה. בשביל
זה לא היה בעיה. לא.
האישה של המוסד שמה,
היא אהבה אותי, ראתה
שאני סובלת, סובלת,
 

00:21:00


איפה?
-בפריז.
מה?
-בפריז.
בפריז.
בגלל שאני הייתי בפריז, בעלי היה חולה.
-כן.
היא אהבה באמת אותי. היא אמרה לי: תראי,
כל מה שאני יכולה אני אעשה בשבילך.
אבל הזה של ההגירה, אני לא יכולה.
רק ההוא הגבוה הזה,
אני לא ידעתי זה,

כן. יש לה בן 12, היא יכולה.
אז בירושלים,
כשכולם חשבו שאנחנו תיירים,
אומרים: התיירים צריכים
לבוא עכשיו בשביל לאכול.
ואנחנו לא זזים. עכשיו מה,
אתם לא, לא הולכים לאכול?

אנחנו לא תיירים,
אה, אתם לא תיירים.
איפה אתם הולכים, אתם
יודעים איזה קשה ירושלים?
ישראל,
הפחידו אותי.
ברוך השם.
הסתדרנו, תודה לאל. זה
היה קשה מאוד מאוד.
את יכולה לספר מה
היה קשה מאוד מאוד?
מה היה קשה כל כך?
-לא היה מה לאכול.
 

00:22:30


ממש. ממש. בלי להגזים.
לא היה מה לאכול.
הייתי שולחת הילדים, הלב שלי,
בלי אוכל לבית ספר. הייתי מתה.
לא היה לאכול.
אחר כך הילדים גדלו, באמת,
הבן שלי, שיהיה בריא,
בגיל 12 עבד כמו גבר. או קיבוץ
עבד.

בעלי, כל מקום, גם בבנייה. בבניה.
-כן.
הוא לא ידע, הוא ראה שכולם ערומים,
הוא חשב, הוא בא שרוף מסכן.
עכשיו תודה לאל הוא רואה חשבון.
הכול מסתדר. סבלנות.
קשה מאוד. קשה, קשה. קשה מאוד.
קשה מאוד.

ואני אומרת לך, אני
ביישנית, לא אוהבת לבקש.
אז היה קשה.
-אז איך זה הסתדר?
ההורים קצת עוזרים,
הילדים גדלו, התחילו לעבוד.
כולם עבדו. כולם.
גם הקטן, היה מפונק, הוא עבד.
בבצל. כולם עבדו, אחד
בענבים ואחד בבצל.
 

00:24:00


אחד בתפוחי אדמה, כולם עבדו.
ושמה, כולם היו אוכלים אותו דבר.
לא היה בשר ככה, בשר ככה,
-שמה את מתכוונת,
בתוניס.
-בתוניס.
כולם אותו דבר. אז אני
כשבאתי, הייתי מה,
מה זה תיזהרי, תקני בשר כזה,

מצד הכשרות את אומרת?
-כשרות.
שמה כולם אותו דבר. פה כל אחד יש לו,
-כן.
זה, בהתחלה זה ממש הפליא אותי.
אבל שמה כולם אותו דבר.
-כמה זמן לקח עד שהרגשת בטוב בארץ?
הרבה זמן. הרבה זמן.

שוכחת הרבה, הרבה דברים.
הייתי צעירה. לא ידעתי.
והיית שלושים?
-שלושים ומשהו.
ברוך השם עכשיו הכול בסדר תודה לאל.
-כן.
והילדים?
-הילדים עוזרים.
תודה לאל. אני אגיד לך, הבן הקטן,
כשבאנו לארץ, לא ידע מילה בעברית.
 

00:26:30


איך שההורים שלי היו
גרים, מולנו, היו תימנים.
אני רואה שהוא מדבר איתם.
איזה שפה הוא מדבר?
תפס. הם תפסו מהר.
-הילדים.
אני חשבתי שבחיים
אני לא אלמד עברית.
אבל הילדים תפסו מהר.
-כן.

ובאמת, באמת, הילדים נפלו
עם מורים ממש טובים.
עזרו להם מאוד. ראו שהם
חכמים והם לא יודעים עברית.
הם היו נותנים חצי שעה אחרי
העבודה, תישאר, ומלמדים.
מלמדים.
-מי יעשה את זה היום?
באמת, אני לא אשכח כמה בירכתי אותם.
כמה, כמה.

ממש, אין לי מה להגיד.
גם פה עזרו מאוד מאוד.
תודה לאל.
-משהו שהיית רוצה להגיד
לאנשים שיראו את הסרט הזה?
-לחיות ביחד. לא לריב.
צריך ביחד, לסדר, לסדר, לא כל אחד מחפש,
במה לדבר על זה, על זה, על זה,

בתוניס אימא שלי זיכרונה
לברכה הייתה אומרת,
"אני לא רוצה שידברו,
לא בטוב, לא ברע".
כן.
-שיהיה בשקט, הכול בשקט.
מאכלים תוניסאים? -תראי, הייתי עושה הרבה.
עכשיו עושה הכול פשוט.
כן. מה היית עושה?
לא יודעת, היה לי סבלנות, עכשיו
בכלל אני לא חושבת על זה.

תביאי לי קצת מרק, אני שותה.
היינו הרבה יותר מפונקים שם.
מבחינת אוכל.
-אני אגיד לך. ערבייה,
תיתן לך קצת לחם
וקצת בגדים ישנים,
היא תעשה לך כל מה שתבקשי.
לא היו רעים הערבים אז.

היינו מסתדרים איתם
טוב טוב טוב טוב.
טוב, גמרה, תודה רבה רבה לך.
בבקשה, בבקשה.
 

גמרה קלייר כהן

מראיינ/ת -
אפרת קראוס  
אורך הסרטון:
00:25:04
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
ספאקס
,
תוניסיה
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש