מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

אני שרון יפה.

ילידת בצרה,

עלינו בשנות ה-50.

עליתי עם אבא שלי ואחותי.

מתי נולדת?

בשנת 44'.

למה זה כל כך מרגש אותך?

כי היו חיים מאוד קשים.

00:01:00

עלית עם אבא ואחותך

ואיפה אימא?

ההורים התגרשו ואמא נשארה שם,

אז אמרו לי שהיא מתה, זה הכול, לא יודעת כלום,

לא ידעתי כלום עליה.

הם התגרשו עוד כש...

לפני שנולדת או שהיית קטנה?

כשהייתי קטנה.

לאבא שלי הייתה חנות של כלי בית

שהוא היה לוקח אותי איתו.

00:01:30

מה שאני זוכרת זה שבאו, הוציאו אותנו מהחנות,

לקחו את כל מה שהיה בפנים,

הוא לקח אותי עם הידיים והלכנו הביתה

לסבתא שלי.

זהו, אני לא זוכרת יותר כלום.

בת כמה היית אז?

-אני חושבת בת 4-5, משהו כזה.

אני אראה לך את הדרכון

אז תראי כמה קטנה הייתי.

מה את זוכרת מהסצנה הזאת?

שהרבה הייתי אצל הסבתא והסבא.

את אימא לא ראיתי.

00:02:00

אני ואחותי

כמובן יותר גדולה ממני ב-3 שנים.

וזהו.

פתאום מה שאני זוכרת

שאנחנו היינו בשדה התעופה בבצרה

ועלינו למטוס,

הגענו לבית ליד.

באיזה שנה זה היה?

-50'.

ולמה דווקא אז באו ופינו אתכם?

את כל היהודים, כנראה,

אני הייתי קטנה, אני לא יודעת,

00:02:30

מה שאני זוכרת שאותנו הוציאו,

ובטוח שהמשיכו הלאה, אני קטנה הייתי.

לא הבנתי מה קורה,

הם סגרו את זה במנעולים

ועשו איקס אדום על המנעולים.

אלה היו חיילים? אלה היו אנשים?

-לא זוכרת.

לא, שוטרים, אני לא זוכרת את זה.

איך קראו לאביך?

-ששון.

ששון? ומה שם המשפחה?

00:03:00

היה יחזקאל וכשעלה לארץ הוא לא הבין,

אמר להם רחמים,

אז נהיינו ששון רחמים, יפה רחמים.

ושרון זה מנישואים?

-שרון זה מבעלי, כן.

מבעלך.

תאמרי לי, איך קראו לאחותך?

-רינה.

רינה.

ולמה קראו לך יפה, את יודעת?

כשהייתי בגן הגננת שאלה

"אתה רוצה להישאר עם..."

00:03:30

קראו לי סמירה.

אה, היה לך שם אחר בעיראק.

-גם לאחותי היה לה שם אחר.

אוקיי, קראו לך סמירה.

-סמירה, ונפלט לי מהפה, אמרתי יפה.

לבד.

ומה באמת הפירוש של סמירה?

זה כמו שמחה, משהו כזה.

אז תרגמת, עשית תרגום.

סתם, סתם יצא לי מהפה.

-אבל את באמת יפה.

תודה.

00:04:00

ואחותך רינה, איך קראו לה?

-סועד.

סועד.

מה הפירוש של סועד?

מישהו שמאושר.

אוקיי.

ואיך קראו לאימא שלך?

אימא שלי קראו לה תפאחה.

-איך?

תפאחה, כאילו תפוח.

אה, תפאחה, אוקיי.

ולסבא והסבתא שלך את זוכרת אותם?

סבתא פה הייתה, ברמת יצחק,

הייתי אצלה הרבה.

00:04:30

מה היו השמות שלהם?

-סבתא קראו לה גורג'יה

ג'ורג'י, נו.

והסבא דוד.

-ושם המשפחה?

דבורה.

-דבורה?

זה היה שם המשפחה שלהם?

-משפחה. קצב הוא היה.

הוא היה קצב, כן.

-כן.

סבתא הייתה תופרת בבית.

-כן.

כן. וגרתם אחד ליד השני בבצרה?

-לא היה להם בית ענק, גדול מאוד.

ולנו היה חדר, עם אבא שלי גדלנו.

00:05:00

אבל כל היום היינו אצל הסבא והסבתא

שהם טיפלו בי ובאחותי.

אה-אה. אחרי שההורים התגרשו.

-כן.

סיפרו לך על זה?

-לא, אמרו לי שאימא מתה.

עד שהייתי גדולה, מה זה גדולה,

אולי בת 20 משהו כזה, פתאום,

מן דבר כזה, את יודעת,

הייתה לי הרגשה לא טובה.

התחלתי לחפש.

00:05:30

אבא שלי לא רצה לענות,

כנראה הוא נפגע ממנה הרבה

אז הוא לא רצה להיזכר בה,

זה מה שאני חושבת.

אז אני חיפשתי.

התקשרתי לבן אדם שהיה בלונדון,

יושב ראש של הקהילה של עיראק,

הוא חיפש אותה שם.

-בלונדון?

הוא חיפש אותה בבצרה.

-אה, בבצרה, אוקיי.

מסתבר שהיא עברה לבגדד

ולא יודעים עליה כלום. זהו.

זה קשה.

-קשה קשה.

00:06:00

זה לא היה כל כך קשה כי הייתי קטנה

ולא הרגשתי שאני סובלת.

-עם השנים.

כן, אבל כשעלינו לארץ עם אבא שלי

זה היה הכי קשה.

שלא עזרו לו בכלום.

מה את זוכרת מהחיים

אצל הסבא והסבתא בבצרה?

חיים נפלאים.

מה, תתארי לי את הבית שלהם.

-בית ענק

של 3 קומות עם גג

ואני זוכרת שאני ואחותי היינו רצות

הגג לא היה נגמר.

00:06:30

בצוהריים היו רוחצים אותי,

שמים אותי בנדנדה היו מנדנדים אותי

 ולא היו מזגנים,

עם המניפה עושים לנו את האוויר הקר

שנוכל לישון.

הם נהדרים היו.

גם אבא שלי איש נהדר היה.

והלכת שם לגן או לבית ספר?

-לא לא, קטנה הייתי,

עליתי יפה ישר לגן הלכתי.

פה בארץ.

ומה היה בחצר של הסבא והסבתא?

חצר לא הייתה,

אנחנו היינו גרים מול המשטרה הבית היה

אוקיי.

00:07:00

חצר של הבית אין,

לאף אחד לא הייתה חצר

רק אם הם גרים מחוץ לעיר,

אנחנו היינו בתוך העיר

עכשיו הבית הוא ענק ומסביב,

אני יכולה עם היד, כן?

מסביב זה חדרים-חדרים,

אבל זה הכול היה של סבא וסבתא.

אז היינו משחקים, רצים, עולים, יורדים.

תאמרי לי,

מי עוד גר שם עם בית כזה גדול?

רק אני עם סבא וסבתא

00:07:30

והייתה אחות של אימא שגרה בפרס,

שהתחתנה עם פרסי

שהייתה באה כל שנה,

מתארחת אצלם

והדוד שלי, אח של אימא,

שאני עד היום כועסת עליו

שהוא לא רצה להגיד כלום.

אמרתי לו "בגללך אני בלי אימא".

איפה הוא היום?

-היום הוא פה, בן 95.

00:08:00

הם כעסו כנראה שהם התגרשו,

כי אז להתגרש זה כמו פסק דין מוות היה

כן.

כנראה שזה מה שהיה.

סבתא הייתה תופרת

וסבא הייתה לו חנות,

חנות

ודוד שלי גם היה תופר, חייט היה.

אה-אה ולמי הם תפרו?

לא יודעת,

דוד שלי היה תופר חליפות,

סבתא שלי כנראה שהיא הייתה עושה

את המכפלות של הבגדים,

אני לא יודעת, לא זוכרת את זה.

00:08:30

אה-אה.

-כי כשאני הייתי שם זה היה צוהריים.

היינו משחקים, לא שמתי לב

במה היא מתעסקת.

אבל ראית אנשים מסתובבים בבית?

-לא.

לא?

-לא.

אולי הדוד היה מביא לה את העבודה,

אני לא יודעת.

אז אחותך רינה עלתה יחד איתך.

-כן.

ולאן הגעתם כשעליתם לארץ?

-לבית ליד.

לשער העלייה שם.

-שער העלייה, כן.

00:09:00

בסדר, הורידו אותנו שם מהמשאיות

ירדנו לאוהל.

ואבא שלי היה צריך להשאיר אותנו באוהל,

היה צריך ללכת להביא את התלושים,

ללכת להביא לנו את הלחם שזה כל 3 ימים

היו מביאים לנו את הלחם.

חבילת שוקולד פעם בחודש.

וזהו.

אוכל לא היה.

כלום.

00:09:30

אני חוזרת רגע לבצרה, תאמרי לי,

איזה אוכל מיוחד סבתא הייתה מבשלת?

סבתא בישלה את כל האוכל שלנו,

את הקובות, את הכול.

אבל מה?

-את החמין, את הטבית, את הכול.

איזה תבשילים היא הייתה עושה מיוחדים?

זהו, הטבית,

אני זוכרת שהיו בחג שוחטים כבש

הייתם חוגגים את החגים היהודיים?

-כן.

00:10:00

הייתם דתיים?

-מסורתיים, כמו עכשיו, אותו דבר

אוקיי. אז איך הייתם חוגגים?

איזה חג את זוכרת באופן מיוחד?

את שואלת אותי שאלה

שאני כל כך המון יש לי בראש

שבאמת לא חשבתי עליה.

כמובן את הפסח, ראש השנה אני זוכרת

00:10:30

היו שמים דבש של תמרים,

שמים רימונים, שמים את כל הברכות

שאנחנו עושים העיראקים.

יושבים חוגגים את זה מאוד יפה

עם הסבא והאבא.

מה לבשת בראש השנה?

שאלה קשה.

היו תופרים לנו בגדים, אני חושבת, כל הזמן.

זה לא שקונים,

באה התופרת, מודדת ותופרת לנו.

אז זה הסבתא הייתה תופרת לך?

סבתא לא הייתה תופרת,

היא הייתה כנראה עושה מכפלות

00:11:00

אבל הייתה תופרת שתופרת לנו בגדים.

אוקיי.

לא היו הולכים לעיר לקנות?

לא, בגדים מוכנים לא.

היו תופרים לבנות בפרט.

לנשים יש רק תופרת.

-היו קונים לך בגדים חדשים לכבוד החג?

קונים, כן.

וחגים היית מקבלת בטח נעליים או שמלה.

-כן.

למעשה, אנחנו לא היינו הרבה אצל הסבתא,

כשהם התגרשו עברנו קצת לסבתא

00:11:30

וישנו עם אבא,

אז אני לא כל כך הייתי אצלה,

כי אנחנו עלינו ישר לארץ,

אחרי הגירושים.

אוקיי.

-היינו קצת אצל סבא וסבתא

ואחר כך אצל האבא ועברנו לארץ.

אני הייתי הולכת עם אבא שלי לבית הכנסת,

תמיד לקח אותי איתו.

כן, ואחותך?

אחותי לא,

הייתה נשארת בבית אצל הסבתא.

אה-אה.

ומה את זוכרת מבית הכנסת?

00:12:00

הכי זכור לי הברכות

שהיו מביאים צימוקים ושקדים

שהייתי יושבת ומחכה לזה.

והגברים שם שהתפללו כל כך אהבו אותי,

הייתי ילדה קטנה מאוד יפה.

אז כל אחד שעבר צבט אותי מפה

ונתן לי סוכרייה מפה וסוכרייה משם.

את זה אני זוכרת, הדבר המתוק.

איך בית הכנסת נראה, את זוכרת?

-יפה מאוד. יפה. יפה.

אבל איזה? אני לא יודעת.

00:12:30

היו שם עוד ילדים?

מה עשית בבית הכנסת? הרי לא ישבת כל...

ישבתי, ישבתי שם.

כנראה שאהבתי את זה,

אני עד עכשיו קוראת את התורה והכל,

אני אוהבת נורא.

אה-אה.

אני לא דתייה

אבל אני אוהבת לקרוא את התורה.

ואת זוכרת זמירות או ניגונים?

-כן, שבחות קוראים לזה,

איך?

-בעיראקית, שבחות.

שבחות.

-כן, זה הזמירות.

כן. את זוכרת משהו?

-כן.

בואי תשירי לנו.

00:13:00

אוי, זה קשה לי, לא יכולה.

לא יכולה אפילו שתי מילים

כי אני אתחיל לבכות מאוד.

לא יכולה.

לא היינו משחקים בחוץ,

כי אנחנו גרנו ברחוב ראשי,

ממול הייתה המשטרה והבית שלנו,

הבית של סבתא היה מאוד מאוד גדול

עכשיו, אני מספרת לך שהבית שהיה כל כך גדול

שבפנים יש את החצר, היינו משחקים.

אוקיי.

-כן.

אז את בעצם מהסביבה לא זוכרת.

כלום. היינו עולים לגג.

00:13:30

אני זוכרת את הזכוכיות שהיו שתולים

על המעקים שלא ייכנסו גנבים.

היו שוברים בקבוקים

ושותלים אותם מסביב מסביב

שלא ייכנסו לשם גנבים.

אה-אה.

שמי שייכנס זה חותך אותו,

את זה אני זוכרת טוב.

זה כל כך סיקרן אותי.

את רואה? יש משהו שאת זוכרת.

-כן.

ומה היו רואים מלמעלה, מהגג?

-יש חומה.

חומה.

00:14:00

היה איזו פרצה עם מעקה כזה

עם ברזלים שיכולנו להסתכל

אבל ממול, היינו רואים את המשטרה,

היינו קטנות, היינו בורחות.

ואת אומרת שחייתם בתחושה של פחד?

אני לא יודעת, הייתי קטנה,

אני לא יודעת פחד,

אבל באופן אוטומט, כשילד לבד

עם אחותי

00:14:30

ולא היה מי שייתן לנו את החום הזה,

למרות שקיבלנו מאבא ומסבא,

אבל זה לא בית, לא בית.

אז פחדנו מכל דבר, אני ואחותי.

את זוכרת את המעבר

מהבית לשדה את התעופה?

לא, אני זוכרת שהיינו רק בשדה התעופה

וכולם התקהלו מסביב למדרגות של המטוס

ואבא שלי לא הרגיש טוב בטיסה

זה מה שאני זוכרת, זהו

00:15:00

כשירדנו כבר מהמטוס

עלינו למשאית וזהו.

היה חושך, הורידו אותנו.

-זה היה בלילה או ביום?

הגענו ביום אבל עד שהגענו לבית ליד שם,

לשער העלייה, זה היה כבר לילה.

כן.

לא רואים כלום, שומם,

אור אין, אין כלום.

תחושה איומה.

על יד מי רצית לשבת?

עם מי רצית להיות?

כמובן אבא שלי.

00:15:30

והוא היה עסוק בלהביא את האוהל,

בלהביא מזרון ולצעוק פה ולהרים שם.

בסך הכול את שמחת לעזוב את בצרה

ולבוא לארץ?

לא יודעת,

לא ידעתי לאן לוקחים אותי בכלל.

מאין לי לדעת?

כי אז לא הייתה הפיקחות של עכשיו

של הילדים שיש להם,

שלפני שאת שמה להם את הנעליים

"אימא, לאן את לוקחת אותי?"

לא, זה לא היה לנו אז.

איזה שפה דיברתם בבית?

-עיראקית.

00:16:00

עברית למדתם?

לא דיברתם בכלל עברית? אבל שפת הקודש...

-דיברתי אבל לא כתבתי.

אבל שפת הקודש זה עברית.

-עברית, שם אני לא קראתי שפת קודש.

אה-אה.

-הייתי קטנה.

זאת אומרת שהפעם הראשונה ששמעת עברית

הייתה כאן.

כן.

הייתי בגן והייתה לי גננת נהדרת.

-כן.

אני זוכרת את שמה,

את יודעת, אחרי הגן הייתה לוקחת אותי

אליה הביתה

00:16:30

איפה זה היה? בשער עלייה?

-לא, עברנו לזיכרון אחר כך, למעברה

עוד מעברה היינו בזיכרון יעקב.

-אוקיי.

היו לנו אוהלים מלמעלה דולפים המים

מלמטה נהר.

אבא שלי עמד על המיטה כל הלילה,

החזיק את האוהל בשתי הידיים שלו

שאנחנו לא יהיה לנו גשם על הראש.

אז ספרי לי על הגננת שלך הזאת.

-היא הייתה נהדרת, קראו לה טובה.

00:17:00

הייתי מתה לראות אותה,

אבל איפה היא, היא כבר לא נמצאת בטח.

טיפלה בי כל כך יפה.

מה זה טיפלה,

היא הייתה לוקחת אותי לבית, לזיכרון

עד שאבא שלי היה בא.

נתנה לי לאכול צוהריים.

-אה-אה.

אבא שלי עבד,

הוא סלל את הכביש שם בטנטורה.

אה-אה.

-כן.

עבד בייעור בעיקר, שתל עצים וזה.

-אוקיי.

00:17:30

גם היה לוקח אותי איתו לעבודה,

כשלא הייתי רוצה לפעמים לעזוב אותו.

אז הייתי הולכת איתו לעבודה.

אה-אה.

הייתי יושבת, משחקת עם האבנים

עד שהיה מסיים את העבודה

ואני אומרת איך לא דאגו לילדים האלה

שהוא מתמודד לבד עם שתי בנות,

הוא גם בישל, גם כיבס, גם רחץ אותנו,

הכול, הוא לא התחתן גם.

נשאר איתנו.

00:18:00

אחרי זיכרון הוא בירר איפה הדודה שלי גרה,

אחותו, אחות של אבא שלי.

אז הם עברו למגדל העמק.

אנחנו עברנו למגדל העמק.

אז שם היה לי קצת טוב

אבל לא גרנו ביחד,

נתנו לנו שיכון, גרנו בשיכון

והיה בסדר

הוא עבד, הייתי באה מבית הספר.

הייתי באה מבית הספר הולכת הביתה

מחכה שהוא יבוא,

00:18:30

יכין לנו את האוכל,

יכין לנו את ה...

מה הוא בישל לכם?

-כן, הוא בישל את האוכל העיראקי,

את האורז האדום, את העוף,

הכול הוא עשה.

הוא הכין בעיקר קציצות ירק וביצים,

הדברים הכי קלים שיכולים להיות לגבר.

מה שזכור לי בבית ספר שהלכתי,

זה כל כך חרוט לי בראש,

היה צוהריים בבית הספר.

00:19:00

מסעדה לימודית.

-מסעדה לימודית.

אני נכנסתי לשם והריח...

תפסה אותי אחת שקראו לה פנינה,

היא הייתה אישה מאוד חזקה.

היא הייתה עומדת בשער,

מבררת מי נכנס מי לא נכנס.

מי שילם או לא שילם בשביל ארוחת צוהריים.

-מי שילם, כן.

וזה פעם ראשונה שנכנסתי,

העזתי להיכנס

כי אני אף פעם לא הראיתי את עצמי

שאני מסכנה

תמיד זה בסדר, יש לי, תמיד,

הוא דאג לתת לי

00:19:30

הוא היה נותן לי כסף לקנות

לחמנייה עם נקניק או עם גבינה.

אבל לא יודעת, נכנסתי,

היא משכה אותי עם היד,

אומרת לי "בואי בואי, איך קוראים לך?"

אני אומרת את השם,

"אבא שלך לא שילם, צאי החוצה".

זה כל כך כאב לי, ואוו,

זה חרוט לי פה בלב, זה לא עובר.

כי אני באתי ממשפחה שאין לי אף אחד.

דווקא אותי היא משכה?

זה כל כך העליב אותי,

זה כל כך זכור לי

00:20:00

זה חלחל בי המון.

חברה שלי עמדה לידי אומרת לי "יפה,

אני אביא לך משהו, אל תבכי, אני אביא לך."

לא בכיתי בשביל האוכל כמו ההעלבה הזאת

ליד החברות שלי.

ואת יודעת מה?

לא סיפרתי את זה לאבא שלי גם.

איך היה להתחיל ללמוד עברית בבית הספר?

00:20:30

בסדר. הלך בסדר.

קטנים לומדים,

רק את החשבון לא אהבתי

אבל אהבתי הכול.

החברות היו כמוך שבאו מארצות אחרות

או כאלה שנולדות בארץ?

לא לא, מפרס, היו גם מעיראק והיו כל מיני,

תערובת הייתה.

אבל הסתדרתי עם כולם.

ברגע שילדה מוצאת את עצמה שהיא

כאילו מרחפת באוויר בלי שורש

00:21:00

אז היא מתאימה את עצמה לכל דבר,

אין.

למרות שיש לי שורש טוב,

אבא היה כל כך טוב,

אבל זה לא זה.

כשאת מסתכלת על זה,

בעצם איך את משווה את החיים בבצרה

לעומת החיים החדשים בארץ?

תודה לאל,

אני הסתדרתי על הצד הטוב.

והיה טוב לי עד שבעלי היה וזהו.

00:21:30

איפה הכרת את בעלך?

אחותי התחתנה, עברה לגור ביפו

ואני הייתי נוסעת,

עברנו ממגדל העמק.

אבא שלי שכר חדר בשכונת התקווה

שגרתי שם שנה וחצי אצלו.

ועברתי פה אחר כך לרמת יצחק,

אצל הסבא והסבתא גרתי אצלם פה.

00:22:00

אבל אחותי התחתנה, היא גרה ביפו

אז הייתי נוסעת אליה כל הזמן

ובעלי היה חבר דן.

-אה.

אז נסעתי איתו וככה הכרנו.

הכרת אותו תוך כדי הנסיעות.

-כן, כן.

זה נחמד.

ואוו, איזה בן אדם היה.

התחתנתי בת 18 וחצי,

ככה היו מתחתנים אז.

תראי, יכול להיות שאם היו לי חיים אחרים

עם משפחה וזה,

00:22:30

יכול להיות שלא הייתי ממהרת.

-כן.

פשוט מאוד חיפשתי שיהיה לי כבר בית,

שתהיה לי משפחה.

ואבא נשאר לבד בשכונת התקווה?

כן, היה לו את בית הכנסת

היה כל היום יושב בבית הכנסת

גם אוכל שם היה, הכול.

וממה הוא היה מתפרנס?

ביטוח לאומי,

הוא עבד מספיק, עבד קשה פה בארץ,

מאוד קשה.

בעלי, לא הייתה לו מערכת חיסונית,

00:23:00

שמו אותו ליד בן אדם עם חיידק טורף

באותו חדר,

גמר אותו אחרי שבוע.

-מה את אומרת.

אחר כך תסתכלי על התמונות, איזה גבר.

-אני רואה.

עם איזה קו אוטובוס הכרת אותו?

-קו 41. כן. כן

ואני יום אחד אמרתי לאחותי

אני מצטערת, איך לא לקחו אותנו לקיבוץ,

לא לקחו אותנו לאיזה מקום,

למה היינו צריכים גם שאבא יתענה וגם אנחנו.

00:23:30

כן, היינו גדלים כמו בני אדם,

לקום בבוקר ללמוד, לעבוד, להכין אוכל,

אני יודעת,

שתהיה לנו ארוחת צהריים

כמו בן אדם

אבל לזה לא דאגו.

אף אחד.

זאת אומרת שמי שבעצם דאג למשפחה

זה אבא שלך.

כן.

הכול.

סבא וסבתא הם עלו לפה

ואנחנו היינו במגדל העמק

00:24:00

ואני הייתי באה, אני יודעת,

פעם בחודש אבא היה מביא אותי לפה.

הייתי נשארת שבוע אצלם.

אחר כך כשכבר עברנו לגור פה בתקווה,

אז הייתי אצלם הרבה.

תגידי, יש בקהילה שלהם,

היו לכם איזה מן דעות קדמות כאלה?

אמונות טפלות או דעות קדומות

שהיה צריך להיזהר מהן,

כמו עין הרע?

אני לא זוכרת דברים כאלה,

אני גדלתי כאילו ילדה צברית

00:24:30

שנולדה פה בארץ,

אני לא מכירה דברים כאלה.

עין הרע כמו כל אחד שמפחד מעין הרע,

אבל ממה, אני לא יודעת.

יש לי חתן שהוא מפחד מזה,

אני אומרת לו מי שמפחד העין הרע תבוא אליו,

אמרתי לו אני לא מפחדת.

לי יש שלוש בנות ובן.

00:25:00

הבת הקטנה בת 39, אחר כך 46

אחר כך 52 והגדולה בת 54.

ואוו.

-כן.

וכמה נכדים יש לך?

-12.

12

-ויש לי נינה אחת.

איך קוראים לה?

-אמה.

אמה?

-אמה.

יפה.

00:25:30

מהניסיון שלך, גם בתור ילדה שעלית לארץ

וגם בתור ילדה שגדלת בלי אימא,

מה את מרגישה שאת נותנת לשבט שלך?

תראי, אני ובעלי נתנו הכול

לבת הבינונית,

כי הגדולה אצלי התחתנה מאוחר מאוד.

היא ילדה תאומים ואנחנו לקחו אחד מהם,

גידלנו אותו פה.

00:26:00

ואני נתתי המון, בישלתי להם,

הבאתי להם, הכול הכול הכול.

אבל עכשיו כבר אין לי כוחות,

הפסקתי.

באיזה שהוא מקום את ממלאה מקום

גם של אימא שלך?

כן.

כן, הם גם מרגישים את זה.

גם החברים שלי, את כל מה שאת לא קיבלת

מאמא שלך את עומדת ומכינה הכול לילדים שלך.

אני טורחת המון,

אבל באחרונה כבר פחות, אין לי כוחות.

00:26:30

הקניות, הדברים, קשה.

אבל הם מזמינים אותך בטח.

בטח, מה זה, מתחננים,

אבל אני לא, אני אוהבת את הבית,

אוהבת להיות בבית,

מי שרוצה שיבוא אלי אני אומרת להם.

תאמרי לי, הבעל שלך הוא גם ממוצא עיראקי?

-כן.

אה-אה.

-את יודעת, מה שמפליא אותי,

שאף אחד לא ניסה לשאול אותי,

לא ניסה לשאול איך אני גדלתי.

00:27:00

יום אחד ישבתי עם הבן שלי,

אמרתי לו "תקשיב אייל, אני לא מבינה,

זה לא מעניין אתכם איך אני גדלתי?"

הוא פשוט מאוד לא רצה לשמוע,

הוא ממש התחיל לדמוע

מה את רוצה להגיד להם,

לילדים שלך, לנכדים שלך?

00:27:30

אני חושבת שיכולתי לתת,

כל מה שאני יכולה נתתי להם.

אני ואבא שלהם.

ושיזכרו רק את הטוב שלנו.

זהו.

שאני מאוד אוהבת אותם.

00:28:00

אני אשתדל לרשום את זה הלאה,

יש לי עוד המון,

אני ארשום,

באמת שיש לי הרבה הרבה מה להגיד, המון.

זה לא נגמר רק בזה,

יש דברים שקשה לי לספר.

טוב, אני התחלתי לדבר על מגדל העמק.

-כן.

אבא שלי רצה שנהיה קרובים לדודה,

לאחותו.

הוא חשב שהיא תדאג לי,

שהיא תיתן לי צוהריים לאכול

00:28:30

היה לי בן דודה באותו גיל אני והוא,

שנחזור ביחד מבית הספר וזה

לא.

הייתי חוזרת הביתה, הוא היה נכנס,

אני עומדת מאחורי הדלת,

מריחה את הצוהריים שהוא אוכל

דודה לא תגיד בואי תאכלי, בואי זה,

בחיים.

הייתי צריכה לחכות עד שעה ארבע

שאבא שלי יבוא מהעבודה.

שהוא יכין לי משהו.

00:29:00

ולמה גרנו אצל הדודה שלי?

כי הבן שלה התחתן,

הוא נתן להם את השיכון שלנו,

היה לנו שיכון יפה.

-אה-אה.

אז הוא נתן לבן שלו

ואחרי ארבעה חודשים הבעל שלה אומר לאבא שלי

"ששון, עוד חודש וחצי אתה אורז את הדברים

ואני זורק לך אותם החוצה. אתה לא גר פה יותר".

בגלל זה הוא שכר חדר בשכונת התקווה.

-הבנתי.

00:29:30

יש דברים שאני נזכרת אחר כך.

אז הדודה הזאת גם לא הייתה דודה,

היא אחות של אבא.

בגלל שאבא שלי,

זאת אומרת אימא שלי ואבא שלי התגרשו,

ואף אחד לא קיבל את זה שם,

אז זה כנראה חלחל לילדים שלהם גם.

אני עד היום לא...

כשהייתי קטנה הייתי איתם

אבל אני לא נפגשת איתם, לא רואה אותם.

כי בחיים לא קיבלתי יחס מהם,

אני מתרחקת מדברים כאלה.

00:30:00

בסדר, אבל זה קרה לפני המון שנים.

-אפילו. אפילו.

זאת אומרת יש פה משהו שמחזיקים

ולא מוותרים.

כן.

בתקופה האחרונה הרבה אומרים לי

שאת אישה חזקה

אבל ככה אני חושבת

שאני מאוד מאוד שברירית

כל הזמן חשבתי.

היה לך איזה מקצוע בחיים?

את למדת משהו?

אני...

-עבדת במשהו במשך החיים?

אני הייתי שפית.

-שפית?

כן.

00:30:30

למדת?

-לא למדתי אבל החיים לימדו אותי.

אוקיי.

-כן.

אז איפה עבדת?

-בבני ברית, את מכירה את האולם?

בני ברית באבן גבירול שם.

-כן.

שם עבדתי, עבודה קשה

16 שעות ביום.

אז זה לא שהיית עקרת בית.

-הייתי עקרת בית.

גם.

-כן.

הם נהנו כולם מהאוכל שלי,

בסדר.

00:31:00

השמירה על המסורת,

זה היה משהו שאבא התווה אותו

או שאתן למדתן בעצמכן?

-מאבא.

הבן שלי עד עכשיו הוא שומר

בדיוק כמו שאבא שלי היה.

גם הולך לבית הכנסת

ושומר מסורת, הכול, לא נוסע אפילו.

ואת שומרת על כשרות בבית?

-אני שומרת על כשרות.

ואת עדיין ממשיכה ללכת לבית הכנסת?

-לא.

00:31:30

אני אוהבת ללכת אבל לא רוצה יותר מידי

להיכנס לעומק.

קוראת את התהלים בבית

וזה עושה לי טוב, זה הכול.

כן.

אבל עושים קידוש,

אני הולכת לבת, עושים קידוש כל ערב שבת

וזה יפה,

בחגים עושים חג יפה.

טוב, מה את רוצה שהנכדים שלך

שיצפו בקלטת הזאת,

מה את רוצה שהם ילמדו ממך? 

שילמדו את החום שיש לי להעניק,

שיעניקו חום, שיהיו טובים,

שיתנו את כל מה שהם יכולים לעזור אחד לשני

שיהיו לבביים כאלה, חמימים,

מילה טובה לא תזיק להם.

זהו.

מילים טובות.

יופי.

תודה רבה.

תודה לכם.

יפה שרון

מראיינ/ת -
תמי פיינגולד
אורך הסרטון:
00:31:11
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
בצרה
,
עירק
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש

אני שרון יפה.

ילידת בצרה,

עלינו בשנות ה-50.

עליתי עם אבא שלי ואחותי.

מתי נולדת?

בשנת 44'.

למה זה כל כך מרגש אותך?

כי היו חיים מאוד קשים.

עלית עם אבא ואחותך

ואיפה אימא?

ההורים התגרשו ואמא נשארה שם,

אז אמרו לי שהיא מתה, זה הכול, לא יודעת כלום,

לא ידעתי כלום עליה.

הם התגרשו עוד כש...

לפני שנולדת או שהיית קטנה?

כשהייתי קטנה.

לאבא שלי הייתה חנות של כלי בית

שהוא היה לוקח אותי איתו.

מה שאני זוכרת זה שבאו, הוציאו אותנו מהחנות,

לקחו את כל מה שהיה בפנים,

הוא לקח אותי עם הידיים והלכנו הביתה

לסבתא שלי.

זהו, אני לא זוכרת יותר כלום.

בת כמה היית אז?

-אני חושבת בת 4-5, משהו כזה.

אני אראה לך את הדרכון

אז תראי כמה קטנה הייתי.

מה את זוכרת מהסצנה הזאת?

שהרבה הייתי אצל הסבתא והסבא.

את אימא לא ראיתי.

אני ואחותי

כמובן יותר גדולה ממני ב-3 שנים.

וזהו.

פתאום מה שאני זוכרת

שאנחנו היינו בשדה התעופה בבצרה

ועלינו למטוס,

הגענו לבית ליד.

באיזה שנה זה היה?

-50'.

ולמה דווקא אז באו ופינו אתכם?

את כל היהודים, כנראה,

אני הייתי קטנה, אני לא יודעת,

מה שאני זוכרת שאותנו הוציאו,

ובטוח שהמשיכו הלאה, אני קטנה הייתי.

לא הבנתי מה קורה,

הם סגרו את זה במנעולים

ועשו איקס אדום על המנעולים.

אלה היו חיילים? אלה היו אנשים?

-לא זוכרת.

לא, שוטרים, אני לא זוכרת את זה.

איך קראו לאביך?

-ששון.

ששון? ומה שם המשפחה?

היה יחזקאל וכשעלה לארץ הוא לא הבין,

אמר להם רחמים,

אז נהיינו ששון רחמים, יפה רחמים.

ושרון זה מנישואים?

-שרון זה מבעלי, כן.

מבעלך.

תאמרי לי, איך קראו לאחותך?

-רינה.

רינה.

ולמה קראו לך יפה, את יודעת?

כשהייתי בגן הגננת שאלה

"אתה רוצה להישאר עם..."

קראו לי סמירה.

אה, היה לך שם אחר בעיראק.

-גם לאחותי היה לה שם אחר.

אוקיי, קראו לך סמירה.

-סמירה, ונפלט לי מהפה, אמרתי יפה.

לבד.

ומה באמת הפירוש של סמירה?

זה כמו שמחה, משהו כזה.

אז תרגמת, עשית תרגום.

סתם, סתם יצא לי מהפה.

-אבל את באמת יפה.

תודה.

ואחותך רינה, איך קראו לה?

-סועד.

סועד.

מה הפירוש של סועד?

מישהו שמאושר.

אוקיי.

ואיך קראו לאימא שלך?

אימא שלי קראו לה תפאחה.

-איך?

תפאחה, כאילו תפוח.

אה, תפאחה, אוקיי.

ולסבא והסבתא שלך את זוכרת אותם?

סבתא פה הייתה, ברמת יצחק,

הייתי אצלה הרבה.

מה היו השמות שלהם?

-סבתא קראו לה גורג'יה

ג'ורג'י, נו.

והסבא דוד.

-ושם המשפחה?

דבורה.

-דבורה?

זה היה שם המשפחה שלהם?

-משפחה. קצב הוא היה.

הוא היה קצב, כן.

-כן.

סבתא הייתה תופרת בבית.

-כן.

כן. וגרתם אחד ליד השני בבצרה?

-לא היה להם בית ענק, גדול מאוד.

ולנו היה חדר, עם אבא שלי גדלנו.

אבל כל היום היינו אצל הסבא והסבתא

שהם טיפלו בי ובאחותי.

אה-אה. אחרי שההורים התגרשו.

-כן.

סיפרו לך על זה?

-לא, אמרו לי שאימא מתה.

עד שהייתי גדולה, מה זה גדולה,

אולי בת 20 משהו כזה, פתאום,

מן דבר כזה, את יודעת,

הייתה לי הרגשה לא טובה.

התחלתי לחפש.

אבא שלי לא רצה לענות,

כנראה הוא נפגע ממנה הרבה

אז הוא לא רצה להיזכר בה,

זה מה שאני חושבת.

אז אני חיפשתי.

התקשרתי לבן אדם שהיה בלונדון,

יושב ראש של הקהילה של עיראק,

הוא חיפש אותה שם.

-בלונדון?

הוא חיפש אותה בבצרה.

-אה, בבצרה, אוקיי.

מסתבר שהיא עברה לבגדד

ולא יודעים עליה כלום. זהו.

זה קשה.

-קשה קשה.

זה לא היה כל כך קשה כי הייתי קטנה

ולא הרגשתי שאני סובלת.

-עם השנים.

כן, אבל כשעלינו לארץ עם אבא שלי

זה היה הכי קשה.

שלא עזרו לו בכלום.

מה את זוכרת מהחיים

אצל הסבא והסבתא בבצרה?

חיים נפלאים.

מה, תתארי לי את הבית שלהם.

-בית ענק

של 3 קומות עם גג

ואני זוכרת שאני ואחותי היינו רצות

הגג לא היה נגמר.

בצוהריים היו רוחצים אותי,

שמים אותי בנדנדה היו מנדנדים אותי

 ולא היו מזגנים,

עם המניפה עושים לנו את האוויר הקר

שנוכל לישון.

הם נהדרים היו.

גם אבא שלי איש נהדר היה.

והלכת שם לגן או לבית ספר?

-לא לא, קטנה הייתי,

עליתי יפה ישר לגן הלכתי.

פה בארץ.

ומה היה בחצר של הסבא והסבתא?

חצר לא הייתה,

אנחנו היינו גרים מול המשטרה הבית היה

אוקיי.

חצר של הבית אין,

לאף אחד לא הייתה חצר

רק אם הם גרים מחוץ לעיר,

אנחנו היינו בתוך העיר

עכשיו הבית הוא ענק ומסביב,

אני יכולה עם היד, כן?

מסביב זה חדרים-חדרים,

אבל זה הכול היה של סבא וסבתא.

אז היינו משחקים, רצים, עולים, יורדים.

תאמרי לי,

מי עוד גר שם עם בית כזה גדול?

רק אני עם סבא וסבתא

והייתה אחות של אימא שגרה בפרס,

שהתחתנה עם פרסי

שהייתה באה כל שנה,

מתארחת אצלם

והדוד שלי, אח של אימא,

שאני עד היום כועסת עליו

שהוא לא רצה להגיד כלום.

אמרתי לו "בגללך אני בלי אימא".

איפה הוא היום?

-היום הוא פה, בן 95.

הם כעסו כנראה שהם התגרשו,

כי אז להתגרש זה כמו פסק דין מוות היה

כן.

כנראה שזה מה שהיה.

סבתא הייתה תופרת

וסבא הייתה לו חנות,

חנות

ודוד שלי גם היה תופר, חייט היה.

אה-אה ולמי הם תפרו?

לא יודעת,

דוד שלי היה תופר חליפות,

סבתא שלי כנראה שהיא הייתה עושה

את המכפלות של הבגדים,

אני לא יודעת, לא זוכרת את זה.

אה-אה.

-כי כשאני הייתי שם זה היה צוהריים.

היינו משחקים, לא שמתי לב

במה היא מתעסקת.

אבל ראית אנשים מסתובבים בבית?

-לא.

לא?

-לא.

אולי הדוד היה מביא לה את העבודה,

אני לא יודעת.

אז אחותך רינה עלתה יחד איתך.

-כן.

ולאן הגעתם כשעליתם לארץ?

-לבית ליד.

לשער העלייה שם.

-שער העלייה, כן.

בסדר, הורידו אותנו שם מהמשאיות

ירדנו לאוהל.

ואבא שלי היה צריך להשאיר אותנו באוהל,

היה צריך ללכת להביא את התלושים,

ללכת להביא לנו את הלחם שזה כל 3 ימים

היו מביאים לנו את הלחם.

חבילת שוקולד פעם בחודש.

וזהו.

אוכל לא היה.

כלום.

אני חוזרת רגע לבצרה, תאמרי לי,

איזה אוכל מיוחד סבתא הייתה מבשלת?

סבתא בישלה את כל האוכל שלנו,

את הקובות, את הכול.

אבל מה?

-את החמין, את הטבית, את הכול.

איזה תבשילים היא הייתה עושה מיוחדים?

זהו, הטבית,

אני זוכרת שהיו בחג שוחטים כבש

הייתם חוגגים את החגים היהודיים?

-כן.

הייתם דתיים?

-מסורתיים, כמו עכשיו, אותו דבר

אוקיי. אז איך הייתם חוגגים?

איזה חג את זוכרת באופן מיוחד?

את שואלת אותי שאלה

שאני כל כך המון יש לי בראש

שבאמת לא חשבתי עליה.

כמובן את הפסח, ראש השנה אני זוכרת

היו שמים דבש של תמרים,

שמים רימונים, שמים את כל הברכות

שאנחנו עושים העיראקים.

יושבים חוגגים את זה מאוד יפה

עם הסבא והאבא.

מה לבשת בראש השנה?

שאלה קשה.

היו תופרים לנו בגדים, אני חושבת, כל הזמן.

זה לא שקונים,

באה התופרת, מודדת ותופרת לנו.

אז זה הסבתא הייתה תופרת לך?

סבתא לא הייתה תופרת,

היא הייתה כנראה עושה מכפלות

אבל הייתה תופרת שתופרת לנו בגדים.

אוקיי.

לא היו הולכים לעיר לקנות?

לא, בגדים מוכנים לא.

היו תופרים לבנות בפרט.

לנשים יש רק תופרת.

-היו קונים לך בגדים חדשים לכבוד החג?

קונים, כן.

וחגים היית מקבלת בטח נעליים או שמלה.

-כן.

למעשה, אנחנו לא היינו הרבה אצל הסבתא,

כשהם התגרשו עברנו קצת לסבתא

וישנו עם אבא,

אז אני לא כל כך הייתי אצלה,

כי אנחנו עלינו ישר לארץ,

אחרי הגירושים.

אוקיי.

-היינו קצת אצל סבא וסבתא

ואחר כך אצל האבא ועברנו לארץ.

אני הייתי הולכת עם אבא שלי לבית הכנסת,

תמיד לקח אותי איתו.

כן, ואחותך?

אחותי לא,

הייתה נשארת בבית אצל הסבתא.

אה-אה.

ומה את זוכרת מבית הכנסת?

הכי זכור לי הברכות

שהיו מביאים צימוקים ושקדים

שהייתי יושבת ומחכה לזה.

והגברים שם שהתפללו כל כך אהבו אותי,

הייתי ילדה קטנה מאוד יפה.

אז כל אחד שעבר צבט אותי מפה

ונתן לי סוכרייה מפה וסוכרייה משם.

את זה אני זוכרת, הדבר המתוק.

איך בית הכנסת נראה, את זוכרת?

-יפה מאוד. יפה. יפה.

אבל איזה? אני לא יודעת.

היו שם עוד ילדים?

מה עשית בבית הכנסת? הרי לא ישבת כל...

ישבתי, ישבתי שם.

כנראה שאהבתי את זה,

אני עד עכשיו קוראת את התורה והכל,

אני אוהבת נורא.

אה-אה.

אני לא דתייה

אבל אני אוהבת לקרוא את התורה.

ואת זוכרת זמירות או ניגונים?

-כן, שבחות קוראים לזה,

איך?

-בעיראקית, שבחות.

שבחות.

-כן, זה הזמירות.

כן. את זוכרת משהו?

-כן.

בואי תשירי לנו.

אוי, זה קשה לי, לא יכולה.

לא יכולה אפילו שתי מילים

כי אני אתחיל לבכות מאוד.

לא יכולה.

לא היינו משחקים בחוץ,

כי אנחנו גרנו ברחוב ראשי,

ממול הייתה המשטרה והבית שלנו,

הבית של סבתא היה מאוד מאוד גדול

עכשיו, אני מספרת לך שהבית שהיה כל כך גדול

שבפנים יש את החצר, היינו משחקים.

אוקיי.

-כן.

אז את בעצם מהסביבה לא זוכרת.

כלום. היינו עולים לגג.

אני זוכרת את הזכוכיות שהיו שתולים

על המעקים שלא ייכנסו גנבים.

היו שוברים בקבוקים

ושותלים אותם מסביב מסביב

שלא ייכנסו לשם גנבים.

אה-אה.

שמי שייכנס זה חותך אותו,

את זה אני זוכרת טוב.

זה כל כך סיקרן אותי.

את רואה? יש משהו שאת זוכרת.

-כן.

ומה היו רואים מלמעלה, מהגג?

-יש חומה.

חומה.

היה איזו פרצה עם מעקה כזה

עם ברזלים שיכולנו להסתכל

אבל ממול, היינו רואים את המשטרה,

היינו קטנות, היינו בורחות.

ואת אומרת שחייתם בתחושה של פחד?

אני לא יודעת, הייתי קטנה,

אני לא יודעת פחד,

אבל באופן אוטומט, כשילד לבד

עם אחותי

ולא היה מי שייתן לנו את החום הזה,

למרות שקיבלנו מאבא ומסבא,

אבל זה לא בית, לא בית.

אז פחדנו מכל דבר, אני ואחותי.

את זוכרת את המעבר

מהבית לשדה את התעופה?

לא, אני זוכרת שהיינו רק בשדה התעופה

וכולם התקהלו מסביב למדרגות של המטוס

ואבא שלי לא הרגיש טוב בטיסה

זה מה שאני זוכרת, זהו

כשירדנו כבר מהמטוס

עלינו למשאית וזהו.

היה חושך, הורידו אותנו.

-זה היה בלילה או ביום?

הגענו ביום אבל עד שהגענו לבית ליד שם,

לשער העלייה, זה היה כבר לילה.

כן.

לא רואים כלום, שומם,

אור אין, אין כלום.

תחושה איומה.

על יד מי רצית לשבת?

עם מי רצית להיות?

כמובן אבא שלי.

והוא היה עסוק בלהביא את האוהל,

בלהביא מזרון ולצעוק פה ולהרים שם.

בסך הכול את שמחת לעזוב את בצרה

ולבוא לארץ?

לא יודעת,

לא ידעתי לאן לוקחים אותי בכלל.

מאין לי לדעת?

כי אז לא הייתה הפיקחות של עכשיו

של הילדים שיש להם,

שלפני שאת שמה להם את הנעליים

"אימא, לאן את לוקחת אותי?"

לא, זה לא היה לנו אז.

איזה שפה דיברתם בבית?

-עיראקית.

עברית למדתם?

לא דיברתם בכלל עברית? אבל שפת הקודש...

-דיברתי אבל לא כתבתי.

אבל שפת הקודש זה עברית.

-עברית, שם אני לא קראתי שפת קודש.

אה-אה.

-הייתי קטנה.

זאת אומרת שהפעם הראשונה ששמעת עברית

הייתה כאן.

כן.

הייתי בגן והייתה לי גננת נהדרת.

-כן.

אני זוכרת את שמה,

את יודעת, אחרי הגן הייתה לוקחת אותי

אליה הביתה

איפה זה היה? בשער עלייה?

-לא, עברנו לזיכרון אחר כך, למעברה

עוד מעברה היינו בזיכרון יעקב.

-אוקיי.

היו לנו אוהלים מלמעלה דולפים המים

מלמטה נהר.

אבא שלי עמד על המיטה כל הלילה,

החזיק את האוהל בשתי הידיים שלו

שאנחנו לא יהיה לנו גשם על הראש.

אז ספרי לי על הגננת שלך הזאת.

-היא הייתה נהדרת, קראו לה טובה.

הייתי מתה לראות אותה,

אבל איפה היא, היא כבר לא נמצאת בטח.

טיפלה בי כל כך יפה.

מה זה טיפלה,

היא הייתה לוקחת אותי לבית, לזיכרון

עד שאבא שלי היה בא.

נתנה לי לאכול צוהריים.

-אה-אה.

אבא שלי עבד,

הוא סלל את הכביש שם בטנטורה.

אה-אה.

-כן.

עבד בייעור בעיקר, שתל עצים וזה.

-אוקיי.

גם היה לוקח אותי איתו לעבודה,

כשלא הייתי רוצה לפעמים לעזוב אותו.

אז הייתי הולכת איתו לעבודה.

אה-אה.

הייתי יושבת, משחקת עם האבנים

עד שהיה מסיים את העבודה

ואני אומרת איך לא דאגו לילדים האלה

שהוא מתמודד לבד עם שתי בנות,

הוא גם בישל, גם כיבס, גם רחץ אותנו,

הכול, הוא לא התחתן גם.

נשאר איתנו.

אחרי זיכרון הוא בירר איפה הדודה שלי גרה,

אחותו, אחות של אבא שלי.

אז הם עברו למגדל העמק.

אנחנו עברנו למגדל העמק.

אז שם היה לי קצת טוב

אבל לא גרנו ביחד,

נתנו לנו שיכון, גרנו בשיכון

והיה בסדר

הוא עבד, הייתי באה מבית הספר.

הייתי באה מבית הספר הולכת הביתה

מחכה שהוא יבוא,

יכין לנו את האוכל,

יכין לנו את ה...

מה הוא בישל לכם?

-כן, הוא בישל את האוכל העיראקי,

את האורז האדום, את העוף,

הכול הוא עשה.

הוא הכין בעיקר קציצות ירק וביצים,

הדברים הכי קלים שיכולים להיות לגבר.

מה שזכור לי בבית ספר שהלכתי,

זה כל כך חרוט לי בראש,

היה צוהריים בבית הספר.

מסעדה לימודית.

-מסעדה לימודית.

אני נכנסתי לשם והריח...

תפסה אותי אחת שקראו לה פנינה,

היא הייתה אישה מאוד חזקה.

היא הייתה עומדת בשער,

מבררת מי נכנס מי לא נכנס.

מי שילם או לא שילם בשביל ארוחת צוהריים.

-מי שילם, כן.

וזה פעם ראשונה שנכנסתי,

העזתי להיכנס

כי אני אף פעם לא הראיתי את עצמי

שאני מסכנה

תמיד זה בסדר, יש לי, תמיד,

הוא דאג לתת לי

הוא היה נותן לי כסף לקנות

לחמנייה עם נקניק או עם גבינה.

אבל לא יודעת, נכנסתי,

היא משכה אותי עם היד,

אומרת לי "בואי בואי, איך קוראים לך?"

אני אומרת את השם,

"אבא שלך לא שילם, צאי החוצה".

זה כל כך כאב לי, ואוו,

זה חרוט לי פה בלב, זה לא עובר.

כי אני באתי ממשפחה שאין לי אף אחד.

דווקא אותי היא משכה?

זה כל כך העליב אותי,

זה כל כך זכור לי

זה חלחל בי המון.

חברה שלי עמדה לידי אומרת לי "יפה,

אני אביא לך משהו, אל תבכי, אני אביא לך."

לא בכיתי בשביל האוכל כמו ההעלבה הזאת

ליד החברות שלי.

ואת יודעת מה?

לא סיפרתי את זה לאבא שלי גם.

איך היה להתחיל ללמוד עברית בבית הספר?

בסדר. הלך בסדר.

קטנים לומדים,

רק את החשבון לא אהבתי

אבל אהבתי הכול.

החברות היו כמוך שבאו מארצות אחרות

או כאלה שנולדות בארץ?

לא לא, מפרס, היו גם מעיראק והיו כל מיני,

תערובת הייתה.

אבל הסתדרתי עם כולם.

ברגע שילדה מוצאת את עצמה שהיא

כאילו מרחפת באוויר בלי שורש

אז היא מתאימה את עצמה לכל דבר,

אין.

למרות שיש לי שורש טוב,

אבא היה כל כך טוב,

אבל זה לא זה.

כשאת מסתכלת על זה,

בעצם איך את משווה את החיים בבצרה

לעומת החיים החדשים בארץ?

תודה לאל,

אני הסתדרתי על הצד הטוב.

והיה טוב לי עד שבעלי היה וזהו.

איפה הכרת את בעלך?

אחותי התחתנה, עברה לגור ביפו

ואני הייתי נוסעת,

עברנו ממגדל העמק.

אבא שלי שכר חדר בשכונת התקווה

שגרתי שם שנה וחצי אצלו.

ועברתי פה אחר כך לרמת יצחק,

אצל הסבא והסבתא גרתי אצלם פה.

אבל אחותי התחתנה, היא גרה ביפו

אז הייתי נוסעת אליה כל הזמן

ובעלי היה חבר דן.

-אה.

אז נסעתי איתו וככה הכרנו.

הכרת אותו תוך כדי הנסיעות.

-כן, כן.

זה נחמד.

ואוו, איזה בן אדם היה.

התחתנתי בת 18 וחצי,

ככה היו מתחתנים אז.

תראי, יכול להיות שאם היו לי חיים אחרים

עם משפחה וזה,

יכול להיות שלא הייתי ממהרת.

-כן.

פשוט מאוד חיפשתי שיהיה לי כבר בית,

שתהיה לי משפחה.

ואבא נשאר לבד בשכונת התקווה?

כן, היה לו את בית הכנסת

היה כל היום יושב בבית הכנסת

גם אוכל שם היה, הכול.

וממה הוא היה מתפרנס?

ביטוח לאומי,

הוא עבד מספיק, עבד קשה פה בארץ,

מאוד קשה.

בעלי, לא הייתה לו מערכת חיסונית,

שמו אותו ליד בן אדם עם חיידק טורף

באותו חדר,

גמר אותו אחרי שבוע.

-מה את אומרת.

אחר כך תסתכלי על התמונות, איזה גבר.

-אני רואה.

עם איזה קו אוטובוס הכרת אותו?

-קו 41. כן. כן

ואני יום אחד אמרתי לאחותי

אני מצטערת, איך לא לקחו אותנו לקיבוץ,

לא לקחו אותנו לאיזה מקום,

למה היינו צריכים גם שאבא יתענה וגם אנחנו.

כן, היינו גדלים כמו בני אדם,

לקום בבוקר ללמוד, לעבוד, להכין אוכל,

אני יודעת,

שתהיה לנו ארוחת צהריים

כמו בן אדם

אבל לזה לא דאגו.

אף אחד.

זאת אומרת שמי שבעצם דאג למשפחה

זה אבא שלך.

כן.

הכול.

סבא וסבתא הם עלו לפה

ואנחנו היינו במגדל העמק

ואני הייתי באה, אני יודעת,

פעם בחודש אבא היה מביא אותי לפה.

הייתי נשארת שבוע אצלם.

אחר כך כשכבר עברנו לגור פה בתקווה,

אז הייתי אצלם הרבה.

תגידי, יש בקהילה שלהם,

היו לכם איזה מן דעות קדמות כאלה?

אמונות טפלות או דעות קדומות

שהיה צריך להיזהר מהן,

כמו עין הרע?

אני לא זוכרת דברים כאלה,

אני גדלתי כאילו ילדה צברית

שנולדה פה בארץ,

אני לא מכירה דברים כאלה.

עין הרע כמו כל אחד שמפחד מעין הרע,

אבל ממה, אני לא יודעת.

יש לי חתן שהוא מפחד מזה,

אני אומרת לו מי שמפחד העין הרע תבוא אליו,

אמרתי לו אני לא מפחדת.

לי יש שלוש בנות ובן.

הבת הקטנה בת 39, אחר כך 46

אחר כך 52 והגדולה בת 54.

ואוו.

-כן.

וכמה נכדים יש לך?

-12.

12

-ויש לי נינה אחת.

איך קוראים לה?

-אמה.

אמה?

-אמה.

יפה.

מהניסיון שלך, גם בתור ילדה שעלית לארץ

וגם בתור ילדה שגדלת בלי אימא,

מה את מרגישה שאת נותנת לשבט שלך?

תראי, אני ובעלי נתנו הכול

לבת הבינונית,

כי הגדולה אצלי התחתנה מאוחר מאוד.

היא ילדה תאומים ואנחנו לקחו אחד מהם,

גידלנו אותו פה.

ואני נתתי המון, בישלתי להם,

הבאתי להם, הכול הכול הכול.

אבל עכשיו כבר אין לי כוחות,

הפסקתי.

באיזה שהוא מקום את ממלאה מקום

גם של אימא שלך?

כן.

כן, הם גם מרגישים את זה.

גם החברים שלי, את כל מה שאת לא קיבלת

מאמא שלך את עומדת ומכינה הכול לילדים שלך.

אני טורחת המון,

אבל באחרונה כבר פחות, אין לי כוחות.

הקניות, הדברים, קשה.

אבל הם מזמינים אותך בטח.

בטח, מה זה, מתחננים,

אבל אני לא, אני אוהבת את הבית,

אוהבת להיות בבית,

מי שרוצה שיבוא אלי אני אומרת להם.

תאמרי לי, הבעל שלך הוא גם ממוצא עיראקי?

-כן.

אה-אה.

-את יודעת, מה שמפליא אותי,

שאף אחד לא ניסה לשאול אותי,

לא ניסה לשאול איך אני גדלתי.

יום אחד ישבתי עם הבן שלי,

אמרתי לו "תקשיב אייל, אני לא מבינה,

זה לא מעניין אתכם איך אני גדלתי?"

הוא פשוט מאוד לא רצה לשמוע,

הוא ממש התחיל לדמוע

מה את רוצה להגיד להם,

לילדים שלך, לנכדים שלך?

אני חושבת שיכולתי לתת,

כל מה שאני יכולה נתתי להם.

אני ואבא שלהם.

ושיזכרו רק את הטוב שלנו.

זהו.

שאני מאוד אוהבת אותם.

אני אשתדל לרשום את זה הלאה,

יש לי עוד המון,

אני ארשום,

באמת שיש לי הרבה הרבה מה להגיד, המון.

זה לא נגמר רק בזה,

יש דברים שקשה לי לספר.

טוב, אני התחלתי לדבר על מגדל העמק.

-כן.

אבא שלי רצה שנהיה קרובים לדודה,

לאחותו.

הוא חשב שהיא תדאג לי,

שהיא תיתן לי צוהריים לאכול

היה לי בן דודה באותו גיל אני והוא,

שנחזור ביחד מבית הספר וזה

לא.

הייתי חוזרת הביתה, הוא היה נכנס,

אני עומדת מאחורי הדלת,

מריחה את הצוהריים שהוא אוכל

דודה לא תגיד בואי תאכלי, בואי זה,

בחיים.

הייתי צריכה לחכות עד שעה ארבע

שאבא שלי יבוא מהעבודה.

שהוא יכין לי משהו.

ולמה גרנו אצל הדודה שלי?

כי הבן שלה התחתן,

הוא נתן להם את השיכון שלנו,

היה לנו שיכון יפה.

-אה-אה.

אז הוא נתן לבן שלו

ואחרי ארבעה חודשים הבעל שלה אומר לאבא שלי

"ששון, עוד חודש וחצי אתה אורז את הדברים

ואני זורק לך אותם החוצה. אתה לא גר פה יותר".

בגלל זה הוא שכר חדר בשכונת התקווה.

-הבנתי.

יש דברים שאני נזכרת אחר כך.

אז הדודה הזאת גם לא הייתה דודה,

היא אחות של אבא.

בגלל שאבא שלי,

זאת אומרת אימא שלי ואבא שלי התגרשו,

ואף אחד לא קיבל את זה שם,

אז זה כנראה חלחל לילדים שלהם גם.

אני עד היום לא...

כשהייתי קטנה הייתי איתם

אבל אני לא נפגשת איתם, לא רואה אותם.

כי בחיים לא קיבלתי יחס מהם,

אני מתרחקת מדברים כאלה.

בסדר, אבל זה קרה לפני המון שנים.

-אפילו. אפילו.

זאת אומרת יש פה משהו שמחזיקים

ולא מוותרים.

כן.

בתקופה האחרונה הרבה אומרים לי

שאת אישה חזקה

אבל ככה אני חושבת

שאני מאוד מאוד שברירית

כל הזמן חשבתי.

היה לך איזה מקצוע בחיים?

את למדת משהו?

אני...

-עבדת במשהו במשך החיים?

אני הייתי שפית.

-שפית?

כן.

למדת?

-לא למדתי אבל החיים לימדו אותי.

אוקיי.

-כן.

אז איפה עבדת?

-בבני ברית, את מכירה את האולם?

בני ברית באבן גבירול שם.

-כן.

שם עבדתי, עבודה קשה

16 שעות ביום.

אז זה לא שהיית עקרת בית.

-הייתי עקרת בית.

גם.

-כן.

הם נהנו כולם מהאוכל שלי,

בסדר.

השמירה על המסורת,

זה היה משהו שאבא התווה אותו

או שאתן למדתן בעצמכן?

-מאבא.

הבן שלי עד עכשיו הוא שומר

בדיוק כמו שאבא שלי היה.

גם הולך לבית הכנסת

ושומר מסורת, הכול, לא נוסע אפילו.

ואת שומרת על כשרות בבית?

-אני שומרת על כשרות.

ואת עדיין ממשיכה ללכת לבית הכנסת?

-לא.

אני אוהבת ללכת אבל לא רוצה יותר מידי

להיכנס לעומק.

קוראת את התהלים בבית

וזה עושה לי טוב, זה הכול.

כן.

אבל עושים קידוש,

אני הולכת לבת, עושים קידוש כל ערב שבת

וזה יפה,

בחגים עושים חג יפה.

טוב, מה את רוצה שהנכדים שלך

שיצפו בקלטת הזאת,

מה את רוצה שהם ילמדו ממך? 

שילמדו את החום שיש לי להעניק,

שיעניקו חום, שיהיו טובים,

שיתנו את כל מה שהם יכולים לעזור אחד לשני

שיהיו לבביים כאלה, חמימים,

מילה טובה לא תזיק להם.

זהו.

מילים טובות.

יופי.

תודה רבה.

תודה לכם.

יפה שרון
תמי פיינגולד
בצרה
עירק
סיפורי חיים נוספים: