חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

לובינסקי, אדוארד

תאריך לידה:
ה 1 ל דצמבר 1908
תאריך פטירה:
ה 10 ל נובמבר 1985
מקום לידה:
שטוטגארט
מקום פטירה:
שיקגו
סוג אישיות:
מוסיקולוג/ית
מספר פריט:
170763
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

שטוטגארט

Stuttgart

בירת מדינת באדן-וירטמברג, גרמניה.

הקהילה היהודית בשנות ה-2000

לפי נתוני ארגון הקהילות היהודיות בגרמניה מנתה הקהילה היהודית כ-500 נפש בשנת 2013, רובם יוצאי ארצות ברית המועצות לשעבר. בשנת 2008 נפתח בעיר בית ספר יהודי .

יש בעיר מספר אנדרטאות זיכרון לנרצחי השואה, אחת מהן באחת מתחנות הרכבת. ישנם 3 בתי עלמין יהודיים בעיר. הישן ביותר נהרס לגמרי, השני נהרס ובמקומו יש פארק, ומספר מצבות שוקמו בו. בית העלמין השלישי בשימוש עד היום ונותרו בו כ-335 מצבות. יש בעיר בית חב"ד בהנהלת הרב שניאור וחנה טרבניק שנמצאים בעיר הסמוכה, אולם מטפלים בבית חב"ד בשטוטגארט. הם מקיימים במקום תפילות, חינוך, תפילות בר-מצווה, מגישים אוכל כשר, שירותי קבורה, ועוד. כמו כן יש שם גם מקווה.

הסטוריה

היהודים הראשונים שהתיישבו בשטוטגארט, בתחילת המאה ה-13, כשהיא קיבלה מעמד של עיר, היו אנשי כספים עשירים. שליטי המדינה נזקקו לשירותיהם והעניקו להם זכות ישיבה במקום. יהודים אלה פעלו כבנקאים, סוכני חצר, סוחרים, והיו ביניהם בעלי מקצועות חופשיים ואקדמאים. הם תרמו לפיתוח כלכלת העיר, השתתפו בהתפתחות התעשייה המקומית והשפיעו גם על כלכלת המדינה.

קהילה יהודית החלה להתגבש באמצע המאה. היהודים חיו ברובע משלהם ובו בית כנסת, בית עלמין ושאר מוסדות קהילה. באותה תקופה מוזכר היהודי ליאו משטוטגארט, שהיה גובה מסים של הרוזן.

בפרעות "המגיפה השחורה" (1348) הועלו רוב יהודי הקהילה על המוקד והנותרים גורשו. בשנת 1434 התחדש היישוב היהודי וכלל שמונה משפחות יהודיות; ארבע מהן קיבלו כתבי חסות שהתירו להם לעסוק בהלוואות בריבית ובמסחר, מלבד בנכסי מקרקעין. ב-1498 שוב גורשו כל יהודי שטוטגארט על פי צו מהרוזנות. הצו הפך לחוק ב-1530 והיה תקף עד 1608.

בשנת 1597 הגיע יהודי איטלקי (Abraham Colorni) לעיר, בהזמנת הרוזן, וקיבל את הזיכיון לכריית מלח, ויהודי איטלקי אחר, מומחה לטוויית משי, הוזמן גם הוא. לשניהם הותר לרכוש בית בשוק העירוני וגם לקיים בו תפילה. כעבור זמן מה, בלחץ אנשי המקום וכומר החצר, שרצו כי תפילות היהודים יתקיימו מחוץ לעיר, שוב גורשו היהודים מהמקום.

במאה ה-17 ניתנה ליהודים הרשות לבקר ביריד השנתי המקומי ולהלוות כספים בריבית תמורת משכונות.

אורח חיי הרוזנים אילצם להעסיק יהודים כסוכני חצר; המפורסם שבהם היה יוסף זיס אופנהיימר, "היהודי זיס", ששירת גם שליטים אחרים בגרמניה, וב-1736 נקרא לשמש כיועצו של הדוכס. פעילויותיו הרבות בשטחי מסחר שונים ובהיקף נרחב קוממו נגדו את התושבים הפרוטסטנטים, וב-1737, לאחר מותו הפתאומי של הדוכס, הודח אופנהיימר מתפקידו, הועמד למשפט ונידון למוות בתלייה. אופנהיימר, שלא היה שומר מצוות, חזר בתשובה בעת מעצרו וסירב להמיר את דתו כדי להציל את חייו. הוא ניתלה בפומבי בכיכר השוק, ולאחר מכן גורשו כל סוכני החצר היהודים מתפקידיהם.

כעבור כמה שנים שוב מינה הדוכס יהודי (נתניאל זיידל) למנהל המטבעה, יהודי אחר לספק צבאי ושני אחים יהודים (זליגמן) מפרנקפורט קיבלו את הזיכיון הבלעדי לכריית המלח. בהדרגה בוטלו הגזירות הכלכליות ובסוף המאה ה-18 ישבו בשטוטגארט עשר משפחות יהודיות של סוכני חצר, שהתארגנו כקהילה פרטית והעסיקו מורה וחזן.

אחת המשפחות היהודיות הידועות בעיר שפעלה רבות בתחום הכלכלה והבנקאות, משפחת קאולה (Kaulla) ייסדה גם מוסדות ציבור ודת והשתתפה בהקמת המוזיאון העירוני. למרות הלכי הרוח האנטישמיים ששררו בשטוטגארט, התערתה המשפחה בצמרת החברה המקומית, ובשנת 1805 קיבלה זכויות אזרח מלאות.

במשך המאה ה-19 המשיכה לשרור אווירה אנטישמית בעיר, ורק ב-1860 הורגשה הקלה זמנית עם פרסום הדו"ח הממשלתי, ששיבח את היהודים כ"אזרחים טובים". באביב 1873 התחוללו מהומות נגד היהודים בגלל שמועה על הונאת חייל נוצרי בידי סוחר יהודי. באותה עת נוסדה האגודה להגנה מפני אנטישמיות, שבה היו חברים גם נוצרים.

יהודי שטוטגארט השתתפו באופן פעיל במאבק לאמנציפציה, ובין הדוברים הראשיים היו עורך הדין קרל וייל ומקס קאולה, שחיבר את העצומה לבית הנבחרים (Landtag) של וירטמברג. ב-1861 התקבל בבית הנבחרים חוק האמנציפציה של יהודי המדינה.

קהילת שטוטגארט התארגנה רשמית באוגוסט 1832 וקיבלה את הכרת השלטונות ב-1834. בתחילה היו בקהילה 124 נפש. התפילה התקיימה באולם שכור עד שהוקם בית הכנסת בסיוע משפחות קאולה ופייפר. כמו כן נרכשה חלקת אדמה עבור בית עלמין. לקהילה היה רב משלה, והייתה מקום המושב של רבנות מחוז וירטמברג.

דר' יוסף מאייר (הרב הראשון עם תואר מאוניברסיטת טיבינגן), הרב של משפחת קאולה, הוכתר בטקס חגיגי לרב הראשון של העיר ושימש גם כיועץ לרשות העליונה של יהודי וירטמברג. הרב מאייר היה רפורמי קיצוני והשפיע על מנהגי התפילה המקומיים. הוא הנהיג את התפילה בשפה הגרמנית ושינה את נוסח התפילה. שינויים נוספים שהונהגו: המתפללים לא השתמשו בטלית, אלא רק הרב והחזן, ואת התורה קראו בגרמנית. יורשו, הרב וסרמן, המשיך בדרכו, והשינויים שהונהגו בידי שני הרבנים גרמו לפער בין העדה הליברלית ובין העדה האורתודוקסית, עד לניתוק שלם בין שתי העדות.

בחג השבועות 1878 הוקם מניין בנוסח המסורתי, ואליו הצטרפו גם יהודים מהקהילות הסמוכות ויסדו את "עדת ישורון" ובראשה עמד הבנקאי הרמן גוטמן. הם שכרו אולם שבו קיימו את התפילה בציבור ופתחו כיתה ללימודי דת. "עדת ישורון" לא פרשה מן הקהילה הראשית וניסתה לגשר על הפער בין העדה האורתודוקסית והעדה הרפורמית. היא קיימה שחיטה כשרה משלה, וברשותה היה גם מקווה טהרה. בחג היובל שלה (1928) מנתה "עדת ישורון" 50 משפחות. מתחילת שנות ה-30 למאה העשרים התקרבו צעירי העדה לציונות.

עד שנות השלושים של המאה ה-20 היה חינוך הילדים נתון בידיים פרטיות; מורה דת לימד את ילדי הקהילה בבית קאולה. לקהילה לא היה בית ספר יסודי והילדים למדו בבתי הספר הכלליים בעיר.

אחד מרבני הקהילה היה דר' תיאודור קרונר, מקורב לזרם השמרני, שהצליח לקרב את קהילתו למסורת ישראל, להעמיק את לימודי הדת ולשים דגש על לימוד השפה העברית. דר' קרונר פעל להעמקת התודעה היהודית אצל בוגרי בתי הספר התיכוניים, ועסק בעזרה לנצרכים. הוא ייסד את "חברת הנערים" ואת "חברת הנערות" לתמיכה כלכלית ולמתן מלגות ללימודים; כמו כן הפעיל "תלמוד תורה" למבוגרים ועסק בפעילות סוציאלית. על תרומתו לחברה העניק מלך וירטמברג לדר' תיאודור קרונר את צלב האבירים. יורשו של הרב קרונר היה הרב פאול ריגר, שהשתייך לזרם הליברלי, והקדיש תשומת לב רבה לחינוך היהודי לנוער. הוא היה ממייסדי בית המדרש בשטוטגארט ב-1926 והתפרסם כחוקר תולדות ישראל.

ריבוי מקרי התבוללות ונישואי תערובת הניעו את דר' אוטו הירש לפעילות מוגברת לבלימת תהליך זה. דר' הירש וליאופולד מארקס היו מיוזמי הקמת בית המדרש (Juedisches Lehrhaus) להקניית ידע ביהדות ובעברית. פעילות בית המדרש הלכה והתרחבה, ובסוף 1926 נפתחו חוגים חדשים לפילוסופיה יהודית, תנ"ך, תלמוד, תולדות ישראל, חסידות, ספרות ימי הביניים והשירה העברית החדשה. כ-130 תלמידים השתתפו בחוגים. הפילוסוף היהודי מרטין בובר קיים בבית המדרש סדרת מפגשים עם תיאולוגים נוצרים ופרופסורים מן האוניברסיטאות; במפגשים אלה היה קהל רב של יהודים ונוצרים. בפעילויות בית המדרש היו מעורבים גם אוטו הירש, אוטו איינשטיין, קארל אדלר ועקיבא ארנסט סימון.

במאה ה-19 עדיין הגיעו לשטוטגארט יהודים רבים שברחו מהפרעות במזרח אירופה. הקהילה ארגנה פעולות עזרה במסגרת "האגודה להזנת עוברי אורח יהודים עניים". בהדרגה החלו יהודים אלה להתיישב בעיר. תחילה הם ישבו בשכונות עוני בתנאים ירודים, ורבים מהם, בייחוד ילדים, חלו בשחפת. רוב המבוגרים עבדו בבית חרושת לסיגריות. הם השתייכו לזרם החרדי ביהדות ועיקר פעילותם הציבורית התמקדה בעזרה הדדית ובטיפוח חיי הדת. בשנות מלחמת העולם הראשונה התיישבו בשטוטגארט פליטים יהודים מפולין. הם לא נתקבלו בעין יפה, לא אצל הנוצרים ולא אצל היהודים המקומיים. ב-1917 נידונה שאלת יהודי מזרח אירופה בבית הנבחרים של וירטמברג.

יהודי שטוטגארט תמכו ביהודי מזרח אירופה תמיכה חומרית, אך לא קשרו איתם קשרים חברתיים. לשכת "בני ברית" סירבה לקבל לשורותיה יהודים יוצאי פולין. אחד מהם היה דוד הורוביץ שייצג אותם בפני ראשי הקהילה המקומית כדי להשיג עבורם שוויון זכויות בתוך הקהילה היהודית. אחרי מלחמת העולם הראשונה השתפר מצבם, והם השתתפו בפעילות הציבורית. בראשם עמד הרב ריגר. במרץ 1928 נחנך אולם תפילה חדש.

ביולי 1932 נדרשו כל היהודים בעלי הנתינות הזרה לחדש את דרכוניהם. באותה שנה, לאחר מאבק ציבורי, קיבלו יהודי מזרח אירופה מקום ראשון בבחירות להנהלת הקהילה.

ראשית הפעילות הציונית בשטוטגארט החלה ב-1918, עם האסיפה הראשונה, שנערכה על פי ההזמנה של ההתאחדות הציונית של גרמניה, בהשתתפות כ-500 איש. נושא ההרצאה המרכזית היה "הציונות ויהדות גרמניה". במסגרת ההרצאה שהסבירה את הציונות ומטרותיה, גינה הדובר את הארגון המרכזי של יהודי גרמניה (C.V.) שיצא בפומבי נגד הצהרת בלפור מה-2 בנובמבר 1917. היענות הציבור לא הייתה גדולה, מאחר שהם ראו עצמם קודם כל כאזרחי גרמניה.

אחרי הפרעות ביהודי ארץ ישראל ב-1929, פנה אוטו הירש ליהודי וירטמברג להצטרף לפעילות הסוכנות היהודית, אך הם עדיין ראו בגרמניה את מולדתם וסרבו לשתף פעולה.

ב-1930 נוסד חוג הנוער החרדי הציוני שקיים ערבי דיונים בין הציונים לחרדים. עד 1932 הייתה הציונות נחלת מעטים, עם התגברות האנטישמיות בגרמניה החלו יותר ויותר יהודים להצטרף לארגונים הציוניים.

באותה עת הייתה פעילות בית המדרש של שטוטגארט בבחינת הכנה של יהודי וירטמברג לקראת ההתרחשויות בתקופת השלטון הנאצי. בצד הפעילות הפילוסופית יהודית הייתה גם פעילות מעשית. נוסד איגוד של צעירים יהודים בשם "אנשי עבודה" (Werkleute), ללימוד מקצועות שימושיים, ביניהם חקלאות, לקראת עלייה לארץ ישראל.

בשנת 1933 חיו בשטוטגארט כ-4,000 יהודים.


תקופת השואה

עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה במרס 1933 החלו השלטונות להצר את צעדי היהודים. ה"טיהור" בשטוטגארט החל עוד לפני החרם הכלכלי של 1 באפריל 1933. יהודים פוטרו ממשרותיהם בכל התחומים - אקדמיה, תיאטרון, שירותים ציבוריים; כמו כן התרבו מקרי ה"מעצר לצורך הגנה" (Schutzhaft). למרות אירועים אלה ולמרות "חוקי הגזע" שהתפרסמו בנירנברג, בספטמבר 1935, לא הייתה הגירת יהודים משטוטגארט, ועד שנת 1933 עדיין ידוע על שיעור גבוה של נישואי תערובת.

ב-1934 יסדה הקהילה בית ספר יסודי כדי להימנע מתלות במערכת החינוך העירונית. הבניין הושלם ב-1935, היו בו שבעה חדרי כיתות, אולם מלאכה ושירותים. תכנית הלימודים כללה גם לימוד עברית ואנגלית. מנהל בית הספר היה דר' אמיל גולדשמיד. לאחר זמן מה נפתח במקום בית ספר יהודי לספורט שהוכר רשמית על ידי השלטונות.

למרות הקשיים לא חדלה הקהילה מפעילויותיה, ואף הגבירה אותן, בעיקר בתחומי התרבות, החינוך והעזרה ההדדית. על אף חילוקי הדעות בין הפלגים השונים גברה הפעילות התרבותית בבית המדרש, וניתנו הרצאות מפי אנשים כמו מרטין בובר, ליאו באק וארנסט סימון. כמו כן התרחבו פעולות הוראת העברית, ושיעורים באמנות מפי אמנים יהודים שלא יכלו עוד ליצור בגרמניה הנאצית. החגים היהודים נחוגו בציבור, ובפורים 1935 הועלתה ההצגה "פורים בשוואבילון", השם "שוואבילון" מורכב מבבל ושוואביה (שאליה הייתה שטוטגארט שייכת בעבר). המחזה עסק ב"גרמניות" של יהודי המקום. קרל אדלר ניהל את הקונסרבטוריון וארגן את הפעילות המוסיקלית של הקהילה. כל הפעילויות המאורגנות הופסקו ב-15 באוקטובר 1938.

ב-6 באוקטובר 1938 פרסמה ממשלת פולין צו שלפיו יפוג ב-26 בחודש תוקפם של דרכוני נתיניה השוהים מחוץ לפולין. ממשלת גרמניה חששה כי כל היהודים בעלי הנתינות הפולנית לא יוכלו לעזוב את גרמניה והחליטה לגרשם. בסוף חודש אוקטובר גורשו כל היהודים שהיו בעלי נתינות פולנית או שהיו חסרי נתינות.

מכיוון שארכיון העיר נהרס ואבד בזמן המלחמה, אין מידע מדויק על גורל יהודי שטוטגארט. ממקורות ששרדו ידועים הפרטים האלה: 78 היגרו לארצות אירופה, שנכבשו לאחר מכן על ידי הנאצים. 51 יהודים גורשו ב-1938 לפולין ונִספו שם. 44 אנשים התאבדו, 14 איש מתו בכלא או במעצר. 10 נלקחו ל"המתת חסד". אחדים ניצלו על ידי המחתרת הדנית. יהודים מעטים, ביניהם כאלה שבני זוגם היו נוצרים, נשארו בגרמניה וניצלו בעזרת גרמנים.

אור ליום 10 בנובמבר 1938 פרצו פרעות "ליל הבדולח" שבהן עלו באש בתי הכנסת, חלונות בתי העסק היהודיים נופצו, ויהודים רבים נאסרו, והועברו למחנה דכאו. היהודים שנשארו בעיר חיו בפחד מתמיד.

הלימודים בבית הספר התחדשו ב-1939. מספר התלמידים ירד ל-104. חיי התרבות חדלו לגמרי. קרל אדלר שוחרר מן הכלא ועמד בראש "הלשכה היהודית המרכזית" ("Juedische Mittelstelle"), שעיקר תפקידה היה לדאוג לצרכי הקהילה היום-יומיים, אך מאחר שכל כספי היהודים בבנקים הוקפאו, לא היה לארגון כסף למימון פעולותיו והוא נסתייע בתרומות ממקורות בלתי ידועים. לימים התברר שחלק מהתרומות באו מגרמנים, הראשון בהם, דר' ואלץ, מנהל חברת בוש (Bosch). בעקבותיו תרמו גרמנים נוספים ועזרו בכך להצלת חיי יהודים. חלק נכבד מכספי התרומות הוקדש לשחרור עצירים מבתי הסוהר וממחנות הריכוז, שחרור שהיה מותנה בהוכחה על כוונת הגירה מגרמניה ועל קיום מקורות כספיים למימוש הכוונה. כמו כן סייעו תרומות אלה להברחת יהודים מגרמניה. דר' אוטו הירש ורעייתו פעלו רבות להצלת יהודים, ואף סירבו לעזוב בעצמם את גרמניה כדי להינצל. הם נִספו ב-1941 במחנה ריכוז.

מצבם של יהודי שטוטגארט החמיר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939. אחרון בני משפחת קאולה העשירה עזב עם אשתו את גרמניה כשרק עשרה מארק בכיסו. גירוש היהודים מהעיר, שהחל לאחר מכן, כבר עמד בסימן "הפתרון הסופי" (תכניתו של היטלר להשמדה מוחלטת של יהדות אירופה). במשך 1941 עזבו כמה משפחות, שקיבלו אשרות כניסה לארה"ב ולאנגליה.

כבר ב-1940 החל הגיוס לעבודות כפייה בבתי החרושת לנשק תמורת שכר זעום. בקולסברג, פרוור של שטוטגארט, הוקם מחנה ממנו נשלחו לריגה 318 מיהודי העיר, ביניהם 50 תלמידים ומורם, רובם נִספו. משלוח שני, ובו 93 יהודים, יצא באפריל 1942 לאיזביצה שליד לובלין בפולין. באוגוסט 1942 נשלחו יותר מאלף יהודים, ביניהם 53 מיהודי שטוטגארט, לטרזיינשטאט. במשלוח זה היו אחרוני הרופאים והאחיות, ורובם מתו זמן קצר אחרי שהגיעו לטרזיינשטאט, בגלל תנאי המקום. ביולי 1944 נשלחו 49 קשישים נכים לאושוויץ, היישר לתאי הגזים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה, ביולי 1945, הוחזרו 47 יהודים מטרזיינשטאט לשטוטגארט וניצולים רבים ממחנות ההשמדה שבו גם הם לעיר. ב-1946 שהו בשטוטגארט ובפרבריה 1,176 יהודים. מרביתם היגרו למדינות אחרות, וחלקם עלו לארץ ישראל.

ב-1951 נתמנה הרב זיגברט נויפלד לרב הקהילה. בית כנסת חדש הוקם באתר שבו עמד בית הכנסת לפני 1938. ב-1953 חזר הרב נויפלד לישראל, ובמקומו נבחר הרב דר' פריץ בלוך מישראל. הוא כיהן בתפקידו עד מותו ב-1979.

לזכרם של דר' אוטו הירש ורעייתו הוקמה בשבי ציון מצבת זיכרון, ובשטוטגארט נקראו על שמו שני גשרים שניבנו אחרי המלחמה.

בשנת 1990 נפתח בעיר "מרכז ציון" לצעירים יהודיים גילאי 18-6. במרכז מועברים שיעורי יהדות.

בשלהי המאה העשרים חיים בשטוטגארט 400 יהודים, מתוך 700 היהודים שישבו אז בכל מדינת וירטמברג.

שיקגו Chicago

עיר במדינת אילינוי, ארצות הברית. קיבלה מעמד של עיר בשנת 1837. אוכלוסייתה מנתה אז כ- 5,000 תושבים.

בשנים 1840-1844 התיישבו בשיקגו כעשרים יהודים, רובם מהגרים גרמנים מבוואריה. ב- 3 באוקטובר 1846, ייסדו 15 יהודים הקהילה היהודית הראשונה בעיר, קהילת "אנשי מערב" (KAM). הם נהגו לפי מנהג אשכנז, והתפללו בחדר מעל לחנות בגדים. עד אמצע המאה ה- 19 נוסדו עשרה מוסדות קהילתיים נוספים, שפעלו עד למלחמת העולם השנייה. ב- 1861 נוסדה הקהילה הרפורמית "סיני". באותה תקופה החלו להגיע לשיקגו יהודים ממזרח אירופה, רוסים וליטאים דוברי יידיש, רוכלים ברובם. בסתיו 1862 יסדו היהודים ממזרח אירופה את קהילת "בני יעקב", ושנה לאחר מכן את קהילת "בית המדרש הגדול". שתי הקהילות התאחדו בשנת 1867 תחת השם "בית המדרש ובני יעקב".

כאשר פרצו קרבות מלחמת האזרחים האמריקנית, כבר הייתה הקהילה גדולה למדי, והעמידה פלוגה שלמה בת כ- 100 מתנדבים, שהצטרפה לגדוד ה- 82 של מתנדבי אילינוי. בשנת 1871 פרצה בעיר שריפה גדולה, שפגעה בשכונת היהודים הבווארים, וב- 1874 פגעה שריפה נוספת באזורם של היהודים במזרח אירופאים. במהירה התאוששה הקהילה מהדלקות הקשות. שכונתם של היהודים ממזרח אירופה נקראה "גטו", ואילו זו של הבווארים - "גטו הזהב".

בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 החלו היהודים מבוואריה לחדור למקצועות הרפואה והמשפט. חלקם השתלבו גם בתחום הבנקאות, ואפילו יסדו בנקים יהודיים. היהודים שהגיעו בשנות ה- 80 מרוסיה ומליטא, העדיפו את תחום התעשייה והעסקים הקטנים. רבים מהם (כ- 4,000 עד שנת 1900), נכנסו לתעשיית הטבק, ובעיקר לענף הסחר בסיגרים.

בשנות ה- 80, סדנאות-היזע הרבות לייצור בגדים, בהן שררו תנאי סניטציה גרועים ושעות עבודה ארוכות, השפיעו השפעה מכרעת על התפתחותה של התנועה הסוציאליסטית יהודית ושל האיגוד המקצועי היהודי. איגוד יצרני הבגדים בשיקגו, שהיה יהודי ברובו, היה הראשון שהרים קול מחאה נגד העסקת ילדים, שנמשכה למרות חוק חינוך חובה. האיגוד הצליח להשיג העסקת ילדים מעל לגיל 14 בלבד. ב- 1911 ארגן האיגוד שביתה גדולה, שבעקבותיה הושג הסכם קיבוצי בענף ההלבשה. השביתה הניחה את היסודות לאיגוד חדש, שהאריך ימים, בשם איחוד פועלי ההלבשה של אמריקה (Amalgamated Clothing Workers of America). ב- 1888 נוסדה בשיקגו קרן סיוע ליהודים בתחום החקלאות, שמטרתה הייתה ליצור חלופה לסדנאות היזע.

בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 חיו בשיקגו כ- 10,000 יהודים, שהיוו 2 אחוזים מאוכלוסיית העיר. עד לשנות ה- 20 של המאה ה- 20 גדל מספרם ל- 225,000, 8 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

משנות ה- 30 עד שנות ה- 50 של המאה ה- 20, עברו היהודים לגור בצפון העיר ובפרבריה הצפוניים. בשנת 1969 חיו הקהילות היהודיות העיקריות בשכונות ווסט רוג'רס פארק וסקוקי, כ- 50,000 יהודים בכל אחת, שהיוו כ- 70 אחוזים מאוכלוסיית האזור. התפתחותן של קהילות חדשות אלה, על מוסדות החינוך, הדת, החינוך והחברה שלהן, הייתה תוצאה של מאמץ מודע לשמר אחדות וזהות יהודית. מנהיגי הקהילה אחזו בהשקפה שקורטוב חינוך יהודי, ומעט בידול מרצון מהסביבה, יבלמו את תהליך ההתבוללות.

שנות ה- 60

בשנת 1961 פעלו בשיקגו 43 בתי כנסת אורתודוכסיים, 25 בתי כנסת קונסרבטיביים, 16 רפורמיים, וחמישה מסורתיים. מועצת רבני שיקגו, שנתמכה על ידי הפדרציה היהודית וקרן הרווחה היהודית (The Jewish Welfare Fund) , מימנו גם תכניות וטלוויזיה יהודיות. הייתה גם ועידת רבנים, שסיפקה שירותי רבנות לבתי חולים ולבתי כלא. בשנות ה- 60 היו בעיר גם שלושה מקוואות, ושני בתי דין, האחד אורתודוכסי והשני קונסרבטיבי. בתי הדין עסקו בעיקר בגיטין ובגיור. ב- 1969 הוערך כי כ- 15 אחוזים מהיהודים בשיקגו נולדו מחוצה לה. לשונם של כ- 5 אחוזים מהם הייתה יידיש. 3-5 אחוזים היו שומרי שבת. בעיר שיקגו הלכו לבית-כנסת באופן קבוע כ- 50 אחוזים מהיהודים, ובפרברים - כ- 60 אחוזים.

ב- 1968 התאחדו הפדרציה היהודית, קרן הרווחה היהודית וה United Jewish Appeal, לארגון יהודי אחד בשם The Jewish United Fund of Metropolitan Chicago. הארגון עסק בסיוע בארצות הברית ומחוצה לה, וכן בתמיכה במוסדות קהילתיים רבים, ביניהם שירות קהילתי למשפחה, מרכזים להתפתחות הילד, מעונות יום, מרכזים רפואיים, ועוד. ב- 1881 נוסדו בשיקגו שני בתי חולים יהודיים, וב- 1918 נוסד בית החולים "מאונט סיני" (קודם "מיימונידס"). יהודים רבים איישו משרות ממשלתיות גבוהות, הן ברמה העירונית והן ברמה הלאומית, ביניהם ארתור גולדברג, שופט בית דין עליון ושגריר ארצות הברית באו"ם. היהודים השתלבו לחלוטין בחיי העיר, ולראייה, בשנת 1970 עמדו יהודים בראש שלושה מוסדות מרכזיים להשכלה גבוהה בשיקגו.

חיי תרבות

בשנים 1877-1950 פורסמה בשיקגו ביבליוגרפיה של פרסומים בעברית וביידיש, המונה 492 כותרים. העיתונות ביידיש פרחה בעיר, יותר מן העיתונות העברית. תחילתה של העיתונות העברית בשיקגו בשנת 1877, עם המוסף השבועי "היכל העברייה" (1877-1879), של העיתון Israelitishe Press . משנת 1889 יצא לאור גם ירחון בשם "קרן אור". ב- 1897 הופיע השבועון "הפיסגה", וב- 1899 תפס את מקומו "התחייה". כתב-העת היהודי הראשון בשיקגו היה השבועון Occident (1873-1895). גם כיום מתפרסמים בשיקגו עיתונים וכתבי עת יהודיים רבים.

הקהילה היהודית בשיקגו רבתי כיום

ב- 1999 האוכלוסייה היהודית בשיקגו רבתי, (כולל מחוזות קוק , דופייג', וחלק ממחוז לייק) מנתה כ- 261,000 נפש, והייתה הקהילה היהודית הרביעית בגודלה בארצות הברית. ליהודים יש מוסדות וארגונים רבים, העוסקים בכל תחומי החיים, כגון תמיכה קהילתית ומשפחתית, טיפול בקשישים, צרכי דת, בריאות, פעילות תרבותית, חינוך, התנדבות וצדקה, ועוד. קהילת שיקגו מעורבת מאד בחיי יהדות ארצות הברית, והשפעתה מורגשת בכל העולם היהודי, כולל בישראל.

ב- 25 השנים האחרונות התיישבו בשיקגו כ- 30,000 מהגרים מברית המועצות לשעבר. רבים קיבלו סיוע מהפדרציה היהודית על מנת שיוכלו להתחיל חיים חדשים בשיקגו.

חינוך

מטרותיה העיקריות של הפדרציה היהודית הן חיזוק הזהות היהודית, הבטחת המשכיותה, ושימור המורשת היהודית העשירה. יותר מ- 20 אחוזים מכספי הפדרציה מוקצבים לחינוך, והיא אחד הגופים החשובים בשימור החיים היהודיים בדורנו ובדורות הבאים.

בשיקגו מוסדות חינוך יהודיים רבים ומגוונים, ביניהם בתי ספר רגילים, "סאנדיי סקולס" ומוסדות לא פורמליים, המקיימים שיעורים ותכניות חינוכיות לילדים בכל הגילים, לנוער, לצעירים ולמשפחות. המשותף לכל המוסדות הוא הרצון לקדם ולשמר ערכים ומורשת יהודיים, לעורר יצירתיות חדשה, ולשמר את הזהות היהודית, ובו בזמן להכין את הדור הצעיר לאתגרים של חיים בחברה דינמית ומשתנה. זאת באמצעות תכניות לימוד מגוונות, מערכת מעונות יום, מערכת חינוך תיכוני, מחנות קיץ ועוד. בשיקגו מתפרסמים גם כתבי עת יהודיים רבים, בדפוס ובאינטרנט, וכן מגזינים ברדיו ובטלוויזיה.*

חיי הדת

בשיקגו בתי כנסת, מוסדות וארגונים דתיים רבים ומגוונים, מכל התנועות והזרמים. הפדרציה היהודית של שיקגו וכן הקהילות היהודיות בעיר אחראים לנושאים כגון מזון כשר, מקוואות, קבורה, טקסי בר ובת מצווה ועוד. על ענייני הקהילה האורתודוכסית אחראית מועצת הרבנים, ואילו ארגון בשם איחוד הקהילות היהודיות באמריקה (UAHC) אמון על הקהילות הרפורמיות. בשיקגו פועל גם ארגון שלבתי הכנסת הקונסרבטיביים (USCJ) שאחראי לפעילויות הדתיות, החינוכיות והחברתיות של הקהילות הקונסרבטיביות.

בתי כנסת

נציין אך אחדים מבתי הכנסת הרבים בעיר: אחד מאבני הדרך בתולדות יהודי שיקגו הוא בית הכנסת הקונסרבטיבי "אנשי אמת" הוותיק מאד, הנמצא בשכונת "לייקוויו". קהילות קונסרבטיביות נוספות: קהילת "הר ציון" בריוור פורסט, "עם חי" בהופמן אסטייטס, "רודפי צדק" ו"בני אמונה" בסקוקי.

בתי כנסת רפורמיים: "מנורה", "עמנואל", ו"אור חדש", "בית ישראל" בסקוקי, "בני יהושע בית אלוהים" בגלנוויו, ו"בני יהודה בית שלום" בהומווד, הם רק אחדים מ- 20 הקהילות הרפורמיות בעיר.

בתי כנסת אורתודוכסים: "עדת ישורון אנשי כנסת ישראל" ו"אנשי שלום בני ישראל" בשיקגו, ו"אור תורה" בסקוקי.

קהילות רקונסטרוקציוניסטיות: "עזרא הבונים" (Ezra Habonim: Niles Township Jewish Reconstructionist Congregation) בסקוקי, "הקהילה הרקונסטרוקציוניסטית" באוונסטון, קהילת "בית שלום" בנאפרוויל, וקהילת "שיר קדוש" בנורת'ברוק.

קשרים עם ישראל

במסגרת התכנית שותפות 2000 (Partnership 2000) שמטרתה לכונן ולפתח קשרים קרובים בין קהילות יהודיות בתפוצות לבין יישובים בישראל, הפדרציה היהודית והקרן היהודית בשיקגו קשרו יחסים עם יישובי חבל לכיש בנגב, ומסייעים להם בפיתוח ובקשרים בין קהילות.

בנובמבר 2000 אירחה הפדרציה היהודית של שיקגו את הכינוס הכללי (GA) השנתי של איחוד הקהילות היהודיות. בכינוס השתתפו 5,000 נציגים מארצות הברית, קנדה, דרום אמריקה, ישראל ואירופה.


*לפירוט מוסדות החינוך והתרבות השונים, אנא פנו לאתר האינטרנט שלנו bh.org.il .
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
לובינסקי, אדוארד
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

שיקגו
שטוטגארט
שיקגו Chicago

עיר במדינת אילינוי, ארצות הברית. קיבלה מעמד של עיר בשנת 1837. אוכלוסייתה מנתה אז כ- 5,000 תושבים.

בשנים 1840-1844 התיישבו בשיקגו כעשרים יהודים, רובם מהגרים גרמנים מבוואריה. ב- 3 באוקטובר 1846, ייסדו 15 יהודים הקהילה היהודית הראשונה בעיר, קהילת "אנשי מערב" (KAM). הם נהגו לפי מנהג אשכנז, והתפללו בחדר מעל לחנות בגדים. עד אמצע המאה ה- 19 נוסדו עשרה מוסדות קהילתיים נוספים, שפעלו עד למלחמת העולם השנייה. ב- 1861 נוסדה הקהילה הרפורמית "סיני". באותה תקופה החלו להגיע לשיקגו יהודים ממזרח אירופה, רוסים וליטאים דוברי יידיש, רוכלים ברובם. בסתיו 1862 יסדו היהודים ממזרח אירופה את קהילת "בני יעקב", ושנה לאחר מכן את קהילת "בית המדרש הגדול". שתי הקהילות התאחדו בשנת 1867 תחת השם "בית המדרש ובני יעקב".

כאשר פרצו קרבות מלחמת האזרחים האמריקנית, כבר הייתה הקהילה גדולה למדי, והעמידה פלוגה שלמה בת כ- 100 מתנדבים, שהצטרפה לגדוד ה- 82 של מתנדבי אילינוי. בשנת 1871 פרצה בעיר שריפה גדולה, שפגעה בשכונת היהודים הבווארים, וב- 1874 פגעה שריפה נוספת באזורם של היהודים במזרח אירופאים. במהירה התאוששה הקהילה מהדלקות הקשות. שכונתם של היהודים ממזרח אירופה נקראה "גטו", ואילו זו של הבווארים - "גטו הזהב".

בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 החלו היהודים מבוואריה לחדור למקצועות הרפואה והמשפט. חלקם השתלבו גם בתחום הבנקאות, ואפילו יסדו בנקים יהודיים. היהודים שהגיעו בשנות ה- 80 מרוסיה ומליטא, העדיפו את תחום התעשייה והעסקים הקטנים. רבים מהם (כ- 4,000 עד שנת 1900), נכנסו לתעשיית הטבק, ובעיקר לענף הסחר בסיגרים.

בשנות ה- 80, סדנאות-היזע הרבות לייצור בגדים, בהן שררו תנאי סניטציה גרועים ושעות עבודה ארוכות, השפיעו השפעה מכרעת על התפתחותה של התנועה הסוציאליסטית יהודית ושל האיגוד המקצועי היהודי. איגוד יצרני הבגדים בשיקגו, שהיה יהודי ברובו, היה הראשון שהרים קול מחאה נגד העסקת ילדים, שנמשכה למרות חוק חינוך חובה. האיגוד הצליח להשיג העסקת ילדים מעל לגיל 14 בלבד. ב- 1911 ארגן האיגוד שביתה גדולה, שבעקבותיה הושג הסכם קיבוצי בענף ההלבשה. השביתה הניחה את היסודות לאיגוד חדש, שהאריך ימים, בשם איחוד פועלי ההלבשה של אמריקה (Amalgamated Clothing Workers of America). ב- 1888 נוסדה בשיקגו קרן סיוע ליהודים בתחום החקלאות, שמטרתה הייתה ליצור חלופה לסדנאות היזע.

בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 חיו בשיקגו כ- 10,000 יהודים, שהיוו 2 אחוזים מאוכלוסיית העיר. עד לשנות ה- 20 של המאה ה- 20 גדל מספרם ל- 225,000, 8 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

משנות ה- 30 עד שנות ה- 50 של המאה ה- 20, עברו היהודים לגור בצפון העיר ובפרבריה הצפוניים. בשנת 1969 חיו הקהילות היהודיות העיקריות בשכונות ווסט רוג'רס פארק וסקוקי, כ- 50,000 יהודים בכל אחת, שהיוו כ- 70 אחוזים מאוכלוסיית האזור. התפתחותן של קהילות חדשות אלה, על מוסדות החינוך, הדת, החינוך והחברה שלהן, הייתה תוצאה של מאמץ מודע לשמר אחדות וזהות יהודית. מנהיגי הקהילה אחזו בהשקפה שקורטוב חינוך יהודי, ומעט בידול מרצון מהסביבה, יבלמו את תהליך ההתבוללות.

שנות ה- 60

בשנת 1961 פעלו בשיקגו 43 בתי כנסת אורתודוכסיים, 25 בתי כנסת קונסרבטיביים, 16 רפורמיים, וחמישה מסורתיים. מועצת רבני שיקגו, שנתמכה על ידי הפדרציה היהודית וקרן הרווחה היהודית (The Jewish Welfare Fund) , מימנו גם תכניות וטלוויזיה יהודיות. הייתה גם ועידת רבנים, שסיפקה שירותי רבנות לבתי חולים ולבתי כלא. בשנות ה- 60 היו בעיר גם שלושה מקוואות, ושני בתי דין, האחד אורתודוכסי והשני קונסרבטיבי. בתי הדין עסקו בעיקר בגיטין ובגיור. ב- 1969 הוערך כי כ- 15 אחוזים מהיהודים בשיקגו נולדו מחוצה לה. לשונם של כ- 5 אחוזים מהם הייתה יידיש. 3-5 אחוזים היו שומרי שבת. בעיר שיקגו הלכו לבית-כנסת באופן קבוע כ- 50 אחוזים מהיהודים, ובפרברים - כ- 60 אחוזים.

ב- 1968 התאחדו הפדרציה היהודית, קרן הרווחה היהודית וה United Jewish Appeal, לארגון יהודי אחד בשם The Jewish United Fund of Metropolitan Chicago. הארגון עסק בסיוע בארצות הברית ומחוצה לה, וכן בתמיכה במוסדות קהילתיים רבים, ביניהם שירות קהילתי למשפחה, מרכזים להתפתחות הילד, מעונות יום, מרכזים רפואיים, ועוד. ב- 1881 נוסדו בשיקגו שני בתי חולים יהודיים, וב- 1918 נוסד בית החולים "מאונט סיני" (קודם "מיימונידס"). יהודים רבים איישו משרות ממשלתיות גבוהות, הן ברמה העירונית והן ברמה הלאומית, ביניהם ארתור גולדברג, שופט בית דין עליון ושגריר ארצות הברית באו"ם. היהודים השתלבו לחלוטין בחיי העיר, ולראייה, בשנת 1970 עמדו יהודים בראש שלושה מוסדות מרכזיים להשכלה גבוהה בשיקגו.

חיי תרבות

בשנים 1877-1950 פורסמה בשיקגו ביבליוגרפיה של פרסומים בעברית וביידיש, המונה 492 כותרים. העיתונות ביידיש פרחה בעיר, יותר מן העיתונות העברית. תחילתה של העיתונות העברית בשיקגו בשנת 1877, עם המוסף השבועי "היכל העברייה" (1877-1879), של העיתון Israelitishe Press . משנת 1889 יצא לאור גם ירחון בשם "קרן אור". ב- 1897 הופיע השבועון "הפיסגה", וב- 1899 תפס את מקומו "התחייה". כתב-העת היהודי הראשון בשיקגו היה השבועון Occident (1873-1895). גם כיום מתפרסמים בשיקגו עיתונים וכתבי עת יהודיים רבים.

הקהילה היהודית בשיקגו רבתי כיום

ב- 1999 האוכלוסייה היהודית בשיקגו רבתי, (כולל מחוזות קוק , דופייג', וחלק ממחוז לייק) מנתה כ- 261,000 נפש, והייתה הקהילה היהודית הרביעית בגודלה בארצות הברית. ליהודים יש מוסדות וארגונים רבים, העוסקים בכל תחומי החיים, כגון תמיכה קהילתית ומשפחתית, טיפול בקשישים, צרכי דת, בריאות, פעילות תרבותית, חינוך, התנדבות וצדקה, ועוד. קהילת שיקגו מעורבת מאד בחיי יהדות ארצות הברית, והשפעתה מורגשת בכל העולם היהודי, כולל בישראל.

ב- 25 השנים האחרונות התיישבו בשיקגו כ- 30,000 מהגרים מברית המועצות לשעבר. רבים קיבלו סיוע מהפדרציה היהודית על מנת שיוכלו להתחיל חיים חדשים בשיקגו.

חינוך

מטרותיה העיקריות של הפדרציה היהודית הן חיזוק הזהות היהודית, הבטחת המשכיותה, ושימור המורשת היהודית העשירה. יותר מ- 20 אחוזים מכספי הפדרציה מוקצבים לחינוך, והיא אחד הגופים החשובים בשימור החיים היהודיים בדורנו ובדורות הבאים.

בשיקגו מוסדות חינוך יהודיים רבים ומגוונים, ביניהם בתי ספר רגילים, "סאנדיי סקולס" ומוסדות לא פורמליים, המקיימים שיעורים ותכניות חינוכיות לילדים בכל הגילים, לנוער, לצעירים ולמשפחות. המשותף לכל המוסדות הוא הרצון לקדם ולשמר ערכים ומורשת יהודיים, לעורר יצירתיות חדשה, ולשמר את הזהות היהודית, ובו בזמן להכין את הדור הצעיר לאתגרים של חיים בחברה דינמית ומשתנה. זאת באמצעות תכניות לימוד מגוונות, מערכת מעונות יום, מערכת חינוך תיכוני, מחנות קיץ ועוד. בשיקגו מתפרסמים גם כתבי עת יהודיים רבים, בדפוס ובאינטרנט, וכן מגזינים ברדיו ובטלוויזיה.*

חיי הדת

בשיקגו בתי כנסת, מוסדות וארגונים דתיים רבים ומגוונים, מכל התנועות והזרמים. הפדרציה היהודית של שיקגו וכן הקהילות היהודיות בעיר אחראים לנושאים כגון מזון כשר, מקוואות, קבורה, טקסי בר ובת מצווה ועוד. על ענייני הקהילה האורתודוכסית אחראית מועצת הרבנים, ואילו ארגון בשם איחוד הקהילות היהודיות באמריקה (UAHC) אמון על הקהילות הרפורמיות. בשיקגו פועל גם ארגון שלבתי הכנסת הקונסרבטיביים (USCJ) שאחראי לפעילויות הדתיות, החינוכיות והחברתיות של הקהילות הקונסרבטיביות.

בתי כנסת

נציין אך אחדים מבתי הכנסת הרבים בעיר: אחד מאבני הדרך בתולדות יהודי שיקגו הוא בית הכנסת הקונסרבטיבי "אנשי אמת" הוותיק מאד, הנמצא בשכונת "לייקוויו". קהילות קונסרבטיביות נוספות: קהילת "הר ציון" בריוור פורסט, "עם חי" בהופמן אסטייטס, "רודפי צדק" ו"בני אמונה" בסקוקי.

בתי כנסת רפורמיים: "מנורה", "עמנואל", ו"אור חדש", "בית ישראל" בסקוקי, "בני יהושע בית אלוהים" בגלנוויו, ו"בני יהודה בית שלום" בהומווד, הם רק אחדים מ- 20 הקהילות הרפורמיות בעיר.

בתי כנסת אורתודוכסים: "עדת ישורון אנשי כנסת ישראל" ו"אנשי שלום בני ישראל" בשיקגו, ו"אור תורה" בסקוקי.

קהילות רקונסטרוקציוניסטיות: "עזרא הבונים" (Ezra Habonim: Niles Township Jewish Reconstructionist Congregation) בסקוקי, "הקהילה הרקונסטרוקציוניסטית" באוונסטון, קהילת "בית שלום" בנאפרוויל, וקהילת "שיר קדוש" בנורת'ברוק.

קשרים עם ישראל

במסגרת התכנית שותפות 2000 (Partnership 2000) שמטרתה לכונן ולפתח קשרים קרובים בין קהילות יהודיות בתפוצות לבין יישובים בישראל, הפדרציה היהודית והקרן היהודית בשיקגו קשרו יחסים עם יישובי חבל לכיש בנגב, ומסייעים להם בפיתוח ובקשרים בין קהילות.

בנובמבר 2000 אירחה הפדרציה היהודית של שיקגו את הכינוס הכללי (GA) השנתי של איחוד הקהילות היהודיות. בכינוס השתתפו 5,000 נציגים מארצות הברית, קנדה, דרום אמריקה, ישראל ואירופה.


*לפירוט מוסדות החינוך והתרבות השונים, אנא פנו לאתר האינטרנט שלנו bh.org.il .

שטוטגארט

Stuttgart

בירת מדינת באדן-וירטמברג, גרמניה.

הקהילה היהודית בשנות ה-2000

לפי נתוני ארגון הקהילות היהודיות בגרמניה מנתה הקהילה היהודית כ-500 נפש בשנת 2013, רובם יוצאי ארצות ברית המועצות לשעבר. בשנת 2008 נפתח בעיר בית ספר יהודי .

יש בעיר מספר אנדרטאות זיכרון לנרצחי השואה, אחת מהן באחת מתחנות הרכבת. ישנם 3 בתי עלמין יהודיים בעיר. הישן ביותר נהרס לגמרי, השני נהרס ובמקומו יש פארק, ומספר מצבות שוקמו בו. בית העלמין השלישי בשימוש עד היום ונותרו בו כ-335 מצבות. יש בעיר בית חב"ד בהנהלת הרב שניאור וחנה טרבניק שנמצאים בעיר הסמוכה, אולם מטפלים בבית חב"ד בשטוטגארט. הם מקיימים במקום תפילות, חינוך, תפילות בר-מצווה, מגישים אוכל כשר, שירותי קבורה, ועוד. כמו כן יש שם גם מקווה.

הסטוריה

היהודים הראשונים שהתיישבו בשטוטגארט, בתחילת המאה ה-13, כשהיא קיבלה מעמד של עיר, היו אנשי כספים עשירים. שליטי המדינה נזקקו לשירותיהם והעניקו להם זכות ישיבה במקום. יהודים אלה פעלו כבנקאים, סוכני חצר, סוחרים, והיו ביניהם בעלי מקצועות חופשיים ואקדמאים. הם תרמו לפיתוח כלכלת העיר, השתתפו בהתפתחות התעשייה המקומית והשפיעו גם על כלכלת המדינה.

קהילה יהודית החלה להתגבש באמצע המאה. היהודים חיו ברובע משלהם ובו בית כנסת, בית עלמין ושאר מוסדות קהילה. באותה תקופה מוזכר היהודי ליאו משטוטגארט, שהיה גובה מסים של הרוזן.

בפרעות "המגיפה השחורה" (1348) הועלו רוב יהודי הקהילה על המוקד והנותרים גורשו. בשנת 1434 התחדש היישוב היהודי וכלל שמונה משפחות יהודיות; ארבע מהן קיבלו כתבי חסות שהתירו להם לעסוק בהלוואות בריבית ובמסחר, מלבד בנכסי מקרקעין. ב-1498 שוב גורשו כל יהודי שטוטגארט על פי צו מהרוזנות. הצו הפך לחוק ב-1530 והיה תקף עד 1608.

בשנת 1597 הגיע יהודי איטלקי (Abraham Colorni) לעיר, בהזמנת הרוזן, וקיבל את הזיכיון לכריית מלח, ויהודי איטלקי אחר, מומחה לטוויית משי, הוזמן גם הוא. לשניהם הותר לרכוש בית בשוק העירוני וגם לקיים בו תפילה. כעבור זמן מה, בלחץ אנשי המקום וכומר החצר, שרצו כי תפילות היהודים יתקיימו מחוץ לעיר, שוב גורשו היהודים מהמקום.

במאה ה-17 ניתנה ליהודים הרשות לבקר ביריד השנתי המקומי ולהלוות כספים בריבית תמורת משכונות.

אורח חיי הרוזנים אילצם להעסיק יהודים כסוכני חצר; המפורסם שבהם היה יוסף זיס אופנהיימר, "היהודי זיס", ששירת גם שליטים אחרים בגרמניה, וב-1736 נקרא לשמש כיועצו של הדוכס. פעילויותיו הרבות בשטחי מסחר שונים ובהיקף נרחב קוממו נגדו את התושבים הפרוטסטנטים, וב-1737, לאחר מותו הפתאומי של הדוכס, הודח אופנהיימר מתפקידו, הועמד למשפט ונידון למוות בתלייה. אופנהיימר, שלא היה שומר מצוות, חזר בתשובה בעת מעצרו וסירב להמיר את דתו כדי להציל את חייו. הוא ניתלה בפומבי בכיכר השוק, ולאחר מכן גורשו כל סוכני החצר היהודים מתפקידיהם.

כעבור כמה שנים שוב מינה הדוכס יהודי (נתניאל זיידל) למנהל המטבעה, יהודי אחר לספק צבאי ושני אחים יהודים (זליגמן) מפרנקפורט קיבלו את הזיכיון הבלעדי לכריית המלח. בהדרגה בוטלו הגזירות הכלכליות ובסוף המאה ה-18 ישבו בשטוטגארט עשר משפחות יהודיות של סוכני חצר, שהתארגנו כקהילה פרטית והעסיקו מורה וחזן.

אחת המשפחות היהודיות הידועות בעיר שפעלה רבות בתחום הכלכלה והבנקאות, משפחת קאולה (Kaulla) ייסדה גם מוסדות ציבור ודת והשתתפה בהקמת המוזיאון העירוני. למרות הלכי הרוח האנטישמיים ששררו בשטוטגארט, התערתה המשפחה בצמרת החברה המקומית, ובשנת 1805 קיבלה זכויות אזרח מלאות.

במשך המאה ה-19 המשיכה לשרור אווירה אנטישמית בעיר, ורק ב-1860 הורגשה הקלה זמנית עם פרסום הדו"ח הממשלתי, ששיבח את היהודים כ"אזרחים טובים". באביב 1873 התחוללו מהומות נגד היהודים בגלל שמועה על הונאת חייל נוצרי בידי סוחר יהודי. באותה עת נוסדה האגודה להגנה מפני אנטישמיות, שבה היו חברים גם נוצרים.

יהודי שטוטגארט השתתפו באופן פעיל במאבק לאמנציפציה, ובין הדוברים הראשיים היו עורך הדין קרל וייל ומקס קאולה, שחיבר את העצומה לבית הנבחרים (Landtag) של וירטמברג. ב-1861 התקבל בבית הנבחרים חוק האמנציפציה של יהודי המדינה.

קהילת שטוטגארט התארגנה רשמית באוגוסט 1832 וקיבלה את הכרת השלטונות ב-1834. בתחילה היו בקהילה 124 נפש. התפילה התקיימה באולם שכור עד שהוקם בית הכנסת בסיוע משפחות קאולה ופייפר. כמו כן נרכשה חלקת אדמה עבור בית עלמין. לקהילה היה רב משלה, והייתה מקום המושב של רבנות מחוז וירטמברג.

דר' יוסף מאייר (הרב הראשון עם תואר מאוניברסיטת טיבינגן), הרב של משפחת קאולה, הוכתר בטקס חגיגי לרב הראשון של העיר ושימש גם כיועץ לרשות העליונה של יהודי וירטמברג. הרב מאייר היה רפורמי קיצוני והשפיע על מנהגי התפילה המקומיים. הוא הנהיג את התפילה בשפה הגרמנית ושינה את נוסח התפילה. שינויים נוספים שהונהגו: המתפללים לא השתמשו בטלית, אלא רק הרב והחזן, ואת התורה קראו בגרמנית. יורשו, הרב וסרמן, המשיך בדרכו, והשינויים שהונהגו בידי שני הרבנים גרמו לפער בין העדה הליברלית ובין העדה האורתודוקסית, עד לניתוק שלם בין שתי העדות.

בחג השבועות 1878 הוקם מניין בנוסח המסורתי, ואליו הצטרפו גם יהודים מהקהילות הסמוכות ויסדו את "עדת ישורון" ובראשה עמד הבנקאי הרמן גוטמן. הם שכרו אולם שבו קיימו את התפילה בציבור ופתחו כיתה ללימודי דת. "עדת ישורון" לא פרשה מן הקהילה הראשית וניסתה לגשר על הפער בין העדה האורתודוקסית והעדה הרפורמית. היא קיימה שחיטה כשרה משלה, וברשותה היה גם מקווה טהרה. בחג היובל שלה (1928) מנתה "עדת ישורון" 50 משפחות. מתחילת שנות ה-30 למאה העשרים התקרבו צעירי העדה לציונות.

עד שנות השלושים של המאה ה-20 היה חינוך הילדים נתון בידיים פרטיות; מורה דת לימד את ילדי הקהילה בבית קאולה. לקהילה לא היה בית ספר יסודי והילדים למדו בבתי הספר הכלליים בעיר.

אחד מרבני הקהילה היה דר' תיאודור קרונר, מקורב לזרם השמרני, שהצליח לקרב את קהילתו למסורת ישראל, להעמיק את לימודי הדת ולשים דגש על לימוד השפה העברית. דר' קרונר פעל להעמקת התודעה היהודית אצל בוגרי בתי הספר התיכוניים, ועסק בעזרה לנצרכים. הוא ייסד את "חברת הנערים" ואת "חברת הנערות" לתמיכה כלכלית ולמתן מלגות ללימודים; כמו כן הפעיל "תלמוד תורה" למבוגרים ועסק בפעילות סוציאלית. על תרומתו לחברה העניק מלך וירטמברג לדר' תיאודור קרונר את צלב האבירים. יורשו של הרב קרונר היה הרב פאול ריגר, שהשתייך לזרם הליברלי, והקדיש תשומת לב רבה לחינוך היהודי לנוער. הוא היה ממייסדי בית המדרש בשטוטגארט ב-1926 והתפרסם כחוקר תולדות ישראל.

ריבוי מקרי התבוללות ונישואי תערובת הניעו את דר' אוטו הירש לפעילות מוגברת לבלימת תהליך זה. דר' הירש וליאופולד מארקס היו מיוזמי הקמת בית המדרש (Juedisches Lehrhaus) להקניית ידע ביהדות ובעברית. פעילות בית המדרש הלכה והתרחבה, ובסוף 1926 נפתחו חוגים חדשים לפילוסופיה יהודית, תנ"ך, תלמוד, תולדות ישראל, חסידות, ספרות ימי הביניים והשירה העברית החדשה. כ-130 תלמידים השתתפו בחוגים. הפילוסוף היהודי מרטין בובר קיים בבית המדרש סדרת מפגשים עם תיאולוגים נוצרים ופרופסורים מן האוניברסיטאות; במפגשים אלה היה קהל רב של יהודים ונוצרים. בפעילויות בית המדרש היו מעורבים גם אוטו הירש, אוטו איינשטיין, קארל אדלר ועקיבא ארנסט סימון.

במאה ה-19 עדיין הגיעו לשטוטגארט יהודים רבים שברחו מהפרעות במזרח אירופה. הקהילה ארגנה פעולות עזרה במסגרת "האגודה להזנת עוברי אורח יהודים עניים". בהדרגה החלו יהודים אלה להתיישב בעיר. תחילה הם ישבו בשכונות עוני בתנאים ירודים, ורבים מהם, בייחוד ילדים, חלו בשחפת. רוב המבוגרים עבדו בבית חרושת לסיגריות. הם השתייכו לזרם החרדי ביהדות ועיקר פעילותם הציבורית התמקדה בעזרה הדדית ובטיפוח חיי הדת. בשנות מלחמת העולם הראשונה התיישבו בשטוטגארט פליטים יהודים מפולין. הם לא נתקבלו בעין יפה, לא אצל הנוצרים ולא אצל היהודים המקומיים. ב-1917 נידונה שאלת יהודי מזרח אירופה בבית הנבחרים של וירטמברג.

יהודי שטוטגארט תמכו ביהודי מזרח אירופה תמיכה חומרית, אך לא קשרו איתם קשרים חברתיים. לשכת "בני ברית" סירבה לקבל לשורותיה יהודים יוצאי פולין. אחד מהם היה דוד הורוביץ שייצג אותם בפני ראשי הקהילה המקומית כדי להשיג עבורם שוויון זכויות בתוך הקהילה היהודית. אחרי מלחמת העולם הראשונה השתפר מצבם, והם השתתפו בפעילות הציבורית. בראשם עמד הרב ריגר. במרץ 1928 נחנך אולם תפילה חדש.

ביולי 1932 נדרשו כל היהודים בעלי הנתינות הזרה לחדש את דרכוניהם. באותה שנה, לאחר מאבק ציבורי, קיבלו יהודי מזרח אירופה מקום ראשון בבחירות להנהלת הקהילה.

ראשית הפעילות הציונית בשטוטגארט החלה ב-1918, עם האסיפה הראשונה, שנערכה על פי ההזמנה של ההתאחדות הציונית של גרמניה, בהשתתפות כ-500 איש. נושא ההרצאה המרכזית היה "הציונות ויהדות גרמניה". במסגרת ההרצאה שהסבירה את הציונות ומטרותיה, גינה הדובר את הארגון המרכזי של יהודי גרמניה (C.V.) שיצא בפומבי נגד הצהרת בלפור מה-2 בנובמבר 1917. היענות הציבור לא הייתה גדולה, מאחר שהם ראו עצמם קודם כל כאזרחי גרמניה.

אחרי הפרעות ביהודי ארץ ישראל ב-1929, פנה אוטו הירש ליהודי וירטמברג להצטרף לפעילות הסוכנות היהודית, אך הם עדיין ראו בגרמניה את מולדתם וסרבו לשתף פעולה.

ב-1930 נוסד חוג הנוער החרדי הציוני שקיים ערבי דיונים בין הציונים לחרדים. עד 1932 הייתה הציונות נחלת מעטים, עם התגברות האנטישמיות בגרמניה החלו יותר ויותר יהודים להצטרף לארגונים הציוניים.

באותה עת הייתה פעילות בית המדרש של שטוטגארט בבחינת הכנה של יהודי וירטמברג לקראת ההתרחשויות בתקופת השלטון הנאצי. בצד הפעילות הפילוסופית יהודית הייתה גם פעילות מעשית. נוסד איגוד של צעירים יהודים בשם "אנשי עבודה" (Werkleute), ללימוד מקצועות שימושיים, ביניהם חקלאות, לקראת עלייה לארץ ישראל.

בשנת 1933 חיו בשטוטגארט כ-4,000 יהודים.


תקופת השואה

עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה במרס 1933 החלו השלטונות להצר את צעדי היהודים. ה"טיהור" בשטוטגארט החל עוד לפני החרם הכלכלי של 1 באפריל 1933. יהודים פוטרו ממשרותיהם בכל התחומים - אקדמיה, תיאטרון, שירותים ציבוריים; כמו כן התרבו מקרי ה"מעצר לצורך הגנה" (Schutzhaft). למרות אירועים אלה ולמרות "חוקי הגזע" שהתפרסמו בנירנברג, בספטמבר 1935, לא הייתה הגירת יהודים משטוטגארט, ועד שנת 1933 עדיין ידוע על שיעור גבוה של נישואי תערובת.

ב-1934 יסדה הקהילה בית ספר יסודי כדי להימנע מתלות במערכת החינוך העירונית. הבניין הושלם ב-1935, היו בו שבעה חדרי כיתות, אולם מלאכה ושירותים. תכנית הלימודים כללה גם לימוד עברית ואנגלית. מנהל בית הספר היה דר' אמיל גולדשמיד. לאחר זמן מה נפתח במקום בית ספר יהודי לספורט שהוכר רשמית על ידי השלטונות.

למרות הקשיים לא חדלה הקהילה מפעילויותיה, ואף הגבירה אותן, בעיקר בתחומי התרבות, החינוך והעזרה ההדדית. על אף חילוקי הדעות בין הפלגים השונים גברה הפעילות התרבותית בבית המדרש, וניתנו הרצאות מפי אנשים כמו מרטין בובר, ליאו באק וארנסט סימון. כמו כן התרחבו פעולות הוראת העברית, ושיעורים באמנות מפי אמנים יהודים שלא יכלו עוד ליצור בגרמניה הנאצית. החגים היהודים נחוגו בציבור, ובפורים 1935 הועלתה ההצגה "פורים בשוואבילון", השם "שוואבילון" מורכב מבבל ושוואביה (שאליה הייתה שטוטגארט שייכת בעבר). המחזה עסק ב"גרמניות" של יהודי המקום. קרל אדלר ניהל את הקונסרבטוריון וארגן את הפעילות המוסיקלית של הקהילה. כל הפעילויות המאורגנות הופסקו ב-15 באוקטובר 1938.

ב-6 באוקטובר 1938 פרסמה ממשלת פולין צו שלפיו יפוג ב-26 בחודש תוקפם של דרכוני נתיניה השוהים מחוץ לפולין. ממשלת גרמניה חששה כי כל היהודים בעלי הנתינות הפולנית לא יוכלו לעזוב את גרמניה והחליטה לגרשם. בסוף חודש אוקטובר גורשו כל היהודים שהיו בעלי נתינות פולנית או שהיו חסרי נתינות.

מכיוון שארכיון העיר נהרס ואבד בזמן המלחמה, אין מידע מדויק על גורל יהודי שטוטגארט. ממקורות ששרדו ידועים הפרטים האלה: 78 היגרו לארצות אירופה, שנכבשו לאחר מכן על ידי הנאצים. 51 יהודים גורשו ב-1938 לפולין ונִספו שם. 44 אנשים התאבדו, 14 איש מתו בכלא או במעצר. 10 נלקחו ל"המתת חסד". אחדים ניצלו על ידי המחתרת הדנית. יהודים מעטים, ביניהם כאלה שבני זוגם היו נוצרים, נשארו בגרמניה וניצלו בעזרת גרמנים.

אור ליום 10 בנובמבר 1938 פרצו פרעות "ליל הבדולח" שבהן עלו באש בתי הכנסת, חלונות בתי העסק היהודיים נופצו, ויהודים רבים נאסרו, והועברו למחנה דכאו. היהודים שנשארו בעיר חיו בפחד מתמיד.

הלימודים בבית הספר התחדשו ב-1939. מספר התלמידים ירד ל-104. חיי התרבות חדלו לגמרי. קרל אדלר שוחרר מן הכלא ועמד בראש "הלשכה היהודית המרכזית" ("Juedische Mittelstelle"), שעיקר תפקידה היה לדאוג לצרכי הקהילה היום-יומיים, אך מאחר שכל כספי היהודים בבנקים הוקפאו, לא היה לארגון כסף למימון פעולותיו והוא נסתייע בתרומות ממקורות בלתי ידועים. לימים התברר שחלק מהתרומות באו מגרמנים, הראשון בהם, דר' ואלץ, מנהל חברת בוש (Bosch). בעקבותיו תרמו גרמנים נוספים ועזרו בכך להצלת חיי יהודים. חלק נכבד מכספי התרומות הוקדש לשחרור עצירים מבתי הסוהר וממחנות הריכוז, שחרור שהיה מותנה בהוכחה על כוונת הגירה מגרמניה ועל קיום מקורות כספיים למימוש הכוונה. כמו כן סייעו תרומות אלה להברחת יהודים מגרמניה. דר' אוטו הירש ורעייתו פעלו רבות להצלת יהודים, ואף סירבו לעזוב בעצמם את גרמניה כדי להינצל. הם נִספו ב-1941 במחנה ריכוז.

מצבם של יהודי שטוטגארט החמיר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939. אחרון בני משפחת קאולה העשירה עזב עם אשתו את גרמניה כשרק עשרה מארק בכיסו. גירוש היהודים מהעיר, שהחל לאחר מכן, כבר עמד בסימן "הפתרון הסופי" (תכניתו של היטלר להשמדה מוחלטת של יהדות אירופה). במשך 1941 עזבו כמה משפחות, שקיבלו אשרות כניסה לארה"ב ולאנגליה.

כבר ב-1940 החל הגיוס לעבודות כפייה בבתי החרושת לנשק תמורת שכר זעום. בקולסברג, פרוור של שטוטגארט, הוקם מחנה ממנו נשלחו לריגה 318 מיהודי העיר, ביניהם 50 תלמידים ומורם, רובם נִספו. משלוח שני, ובו 93 יהודים, יצא באפריל 1942 לאיזביצה שליד לובלין בפולין. באוגוסט 1942 נשלחו יותר מאלף יהודים, ביניהם 53 מיהודי שטוטגארט, לטרזיינשטאט. במשלוח זה היו אחרוני הרופאים והאחיות, ורובם מתו זמן קצר אחרי שהגיעו לטרזיינשטאט, בגלל תנאי המקום. ביולי 1944 נשלחו 49 קשישים נכים לאושוויץ, היישר לתאי הגזים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה, ביולי 1945, הוחזרו 47 יהודים מטרזיינשטאט לשטוטגארט וניצולים רבים ממחנות ההשמדה שבו גם הם לעיר. ב-1946 שהו בשטוטגארט ובפרבריה 1,176 יהודים. מרביתם היגרו למדינות אחרות, וחלקם עלו לארץ ישראל.

ב-1951 נתמנה הרב זיגברט נויפלד לרב הקהילה. בית כנסת חדש הוקם באתר שבו עמד בית הכנסת לפני 1938. ב-1953 חזר הרב נויפלד לישראל, ובמקומו נבחר הרב דר' פריץ בלוך מישראל. הוא כיהן בתפקידו עד מותו ב-1979.

לזכרם של דר' אוטו הירש ורעייתו הוקמה בשבי ציון מצבת זיכרון, ובשטוטגארט נקראו על שמו שני גשרים שניבנו אחרי המלחמה.

בשנת 1990 נפתח בעיר "מרכז ציון" לצעירים יהודיים גילאי 18-6. במרכז מועברים שיעורי יהדות.

בשלהי המאה העשרים חיים בשטוטגארט 400 יהודים, מתוך 700 היהודים שישבו אז בכל מדינת וירטמברג.