חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי שאלון סיר סון

שאלון-סיר-סון

עיר במרכז צרפת.


בתחילת המאה ה-9 ביקש הארכיבישוף של ליון לנצר את ילדי היהודים בעיר. בתעודות מאמצע המאה ה-10 נזכרים יהודים רבים בסביבת העיר - עובדי-אדמה וכורמים, כמו-כן נזכרים מוסדות קהילתיים ותנור-אפייה יהודי.

ערב גירוש היהודים מצרפת ב-1306 ניהלו יהודים עסקי הלוואות מסועפים.

ב-1384 הותר למשפחות יהודיות אחדות לחזור לעיר, וגם אלה גורשו כעבור עשר שנים בזמן הגירוש הסופי מצרפת.

היישוב התחדש ב- 1871.

בשנת 1968 התגוררו בשאלון סיר סון 150 יהודים.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
169330
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
CHALONI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה. שלוני יכול להיות גרסה של השם העברי שלום. שם זה הוא גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. שם זה יכול להיות קשור בשמות של הערים הצרפתיות שאלון-סיר-סאון או שאלון-סיר-מארן. בשתי הערים הנ"ל התקיימו קהילות יהודיות במשך מאות שנים.

אפשר גם שהשם שלוני קשור בשם סולומון, אשר נגזר מהשם המקראי שלמה. שלמה, בנו של דוד המלך ושל בת שבע, היה מלכה השלישי של יהודה וישראל.

שמות משפחה יהודיים רבים התפתחו מהשם שלמה/סולומון/סלומון וצורותיו האחרות בשפות השונות.

סולומון מתועד במאה ה-7 בצרפת; סלמן בשנת 1090 בגרמניה; סאלמנוס בשנת 1200, גם כן בגרמניה; סלמון ב-1290, סומון ב-1306, סלמנוס ב-1334 וסאלאמון ב-1388, כולם בצרפת; שולם ב-1495 בגרמניה; סולומון ב-1668 באמריקה; סאלום ב-1713 באיים האנטילים; סלמונבה ב-1715 באיטליה; שלאם ב-1717 בגרמניה; סלמה, שלומן, שולום ושאולון ב-1784 באלזס; סאלימן ב-1798 באמריקה; סאלם במאה ה-18 בארצות השפלה; סלמנג ב-1831 בגרמניה; וסלומסון ב-1855 באמריקה. באמצע המאה ה-20, משפחות בשם סולומון בצרפת שינו את שמם לאומון ולומון; הגרסה הפולנית סולומונוביץ' ("בנו של סולומון") שונתה אלמון, שם בעל צליל צרפתי. צורות ערביות של סולומון כוללות את סלאם, סאלומה, סאלאמה וסוליימן. גרסאות של השם שלמה, כמו סאלאמאן, סאלמן, זלמן, זלקינד, זלקין, זלהיים, זלינג, זלינגר, סלינגר וזלינג היו נפוצות מאד בארצות מרכז ומזרח אירופה.

שלום מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-15 עם אברהם בן יהודה (בן יצחק) שלום, מתרגם ופילוסוף ספרדי ובמאה ה-16 עם הרב אברהם שלום, יליד יוון אשר עלה לארץ ישראל. במאה ה-20 שלוני מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עם דייסי, דאוו וז'אן שלוני אשר גורשו מצרפת אל מחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ בינואר 1944.
BONAFED, BONAFEY, BONAFE, BONAFEDES

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי.

שמות המשפחה בקבוצה זאת נגזרו מהביטוי הצרפתי בון פואה, שפירושו המילולי "אמונה טובה". יתכן ששמות אלה היו כינויים של רבנים , תלמידים חכמים או חסידים מבני חברי הקהילה.

בונפד ובונאפד מתועדים כשמות משפחה יהודיים במאה ה-14. השם בונפאי מתועד בעיר שאמברי, צרפת, עם אקינטוס בונפאי בשנת 1400. בונאפה מוזכר בעיר ארל, דרום צרפת, בשנת 1421, והשם בונפדס בעיר שאלון בשנת 1449.

אישים מוכרים שנשאו את שם המשפחה היהודי בונפד כוללים את המשורר והפילוסוף הספרדי מהמאה ה-14 וה-15 שלומה בן ראובן בונאפד, הידוע גם בשם בונפד.
SCIALON

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

שם המשפחה שאלון / שלון יכול להיות גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ) קשור בשמות של הערים הצרפתיות שאלון-סיר-סאון או שאלון-סיר-מארן. בשתי הערים הנ"ל התקיימו קהילות יהודיות במשך מאות שנים.

שם המשפחה הזה יכול להיות גם איות איטלקי של השם העברי שלום או של השם המקראי שלמה. שלמה, בנו של דוד המלך ושל בת שבע, היה מלכה השלישי של יהודה וישראל.

שמות משפחה יהודיים רבים התפתחו מהשם שלמה/סולומון/סלומון וצורותיו האחרות בשפות השונות.

סולומון מתועד במאה ה-7 בצרפת; סלמן בשנת 1090 בגרמניה; סאלמנוס בשנת 1200, גם כן בגרמניה; סלמון ב-1290, סומון ב-1306, סלמנוס ב-1334 וסאלאמון ב-1388, כולם בצרפת; שולם ב-1495 בגרמניה; סולומון ב-1668 באמריקה; סאלום ב-1713 באיים האנטילים; סלמונבה ב-1715 באיטליה; שלאם ב-1717 בגרמניה; סלמה, שלומן, שולום ושאולון ב-1784 באלזס; סאלימן ב-1798 באמריקה; סאלם במאה ה-18 בארצות השפלה; סלמנג ב-1831 בגרמניה; וסלומסון ב-1855 באמריקה. באמצע המאה ה-20, משפחות בשם סולומון בצרפת שינו את שמם לאומון ולומון; הגרסה הפולנית סולומונוביץ' ("בנו של סולומון") שונתה אלמון, שם בעל צליל צרפתי. צורות ערביות של סולומון כוללות את סלאם, סאלומה, סאלאמה וסוליימן. גרסאות של השם שלמה, כמו סאלאמאן, סאלמן, זלמן, זלקינד, זלקין, זלהיים, זלינג, זלינגר, סלינגר וזלינג היו נפוצות מאד בארצות מרכז ומזרח אירופה.

שלום מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-15 עם אברהם בן יהודה (בן יצחק) שלום, מתרגם ופילוסוף ספרדי ובמאה ה-16 עם הרב אברהם שלום, יליד יוון אשר עלה לארץ ישראל. במאה ה-18, שלום מתועד כשם משפחה יהודי בכתובה מטוניס, מתאריך 19 ביוני 1788, של לאה, בתו של דניאל שלום, ושל בעלה יעקב, בנו של מדושה דה פז.

במאה ה-20 שלון מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עם אלברטו ושרה שלון אשר גורשו מצרפת אל מחנה ההשמדה אושוויץ בדצמבר 1943.
PERAHIA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מהטבע (מושגים טופוגרפיים, צמחים וחיות).

פרח ופרחיה הם שמות משפחה ממקור עברי. שם המשפחה פרחיה קשור גם בשם פריירה, הנגזר מהמילה הספרדית והפורטוגזית שפירושה "עץ אגס". משום שבכתב העברי לא תמיד ברור ההבדל בין האות "פ" מודגשת ל"פ" לא מודגשת, השם פריירה (ב"פ" מודגשת) יכול להיות קשור בשם פרריוס (ב"פ" לא מודגשת) שפירושו בלטינית "נפח".

שמות המשפחה בקבוצה זאת יכולים להיות קשורים גם בשמה של העיר האיטלקית פרארה; היישוב היהודי במקום מתועד החל מהמאה ה-13 ואפשר שראשיתו כבר במאה ה-11.

פריירה מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1618; דה פיריירה בשנת 1623; פריירה ב-1644; פררה ב-161; פריירה ב-1670 וב-1720. פרחיה מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-17 עם הרב אהרון בן חיים אברהם הכהן פרחיה (1697-1627) אשר חי ביוון. במאה ה-20 פראיה מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עם רוברט פראיה, יליד טורקיה, אשר גורש מצרפת אל מחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ ביולי 1942.

ליון Lion

עיר על צומת הנהרות רון וסון, מזרח צרפת.


אגדה יהודית מימי-הביניים מספרת, כי אחת משלוש ספינות עמוסות שבויי מלחמה מירושלים אחרי חורבן בית שני מצאה את דרכה לנמל ליון. לליון הוגלה הורדוס אנטיפס, מושל הגליל, בגזירת קאליגולה (בשנת 39 לספירה).

סבורים שבמאה השנייה כבר היה יישוב יהודי בליון, ובתחילת המאה ה-9 הייתה שם קהילה גדולה ומשגשגת. היהודים החזיקו עבדים והעסיקו משרתים ופועלים נוצריים. יין שייצרו יהודים ובשר כשר היו נמכרים גם לנוצרים. היו יהודים שעבדו בשירות הציבור, כגובי מסים והיטלים. כמו-כן היו בין היהודים ספקים לארמון המלך, ונשות חצר הארמון נתנו להם בגדי- פאר שי לנשותיהם. נוצרים בליון היו באים לתפילות היהודים, כי העדיפו את הדרשה בבית- הכנסת על-פני הטפות הכמרים. כל אלה הרגיזו את הבישוף אגובארד, שרצה לעשות נפשות בקרב היהודים. נסיון שנעשה ב-820 להטביל ילדים יהודים לנצרות נתקל בהתנגדות נמרצת מצד ההורים ובהתערבות תקיפה שך הקיסר לואי החסיד. הבישוף אמולו, יורשו של אגובארד, נכשל גם הוא בנסיון להציק ליהודי ליון.

לבסוף יהודי ליון גורשו מן העיר בימי לואי ה-9 (1250), וחזרו והשתקעו בה רק במחצית השנייה של המאה ה- 14. מאחר שליון לא נכללה אז בתחום צרפת לא חל על יהודיה צו הגירוש משנת 1394; הוא השיג אותם כעבור זמן קצר, ב-1420. רובם עקרו לעיר הסמוכה טרבו, ולליון היו מזדמנים רק בימי שוק ויריד, ואולי גם כמגיהים של דפוסים עבריים בבתי-דפוס של נוצרים.

בהדרגה נוצר במקום יישוב של יהודים יוצאי רוזנות ונסן, אלזאס ובורדו, אך בעיקר אוויניון, וב-1775 הוגשה בקשת רשיון לבית-קברות.

הקהילה גדלה עם בואם של מהגרים נוספים מאלזאס ולורן וב-1840 מנתה 700 נפש. באותו הזמן עמד בראשה שמואל היימן דה ריקלה, תעשיין עשיר שניסה לשווא להקים בתי-ספר ומוסדות מתוקנים במקום.

ב-1854 עלה מספר היהודים בעיר ל-1,200 וכעבור שנים אחדות הקימו קונסיסטוריה (ארגון קהילתי) משלהם, שהקיפה גם את היישובים הסמוכים. בראש הקונסיסטוריה עמדו, בין השאר, סולומון ריינאך והגנראלים וורמס ולוי. סולומון מונק ייצג את ליון בקונסיסטוריה המרכזית. ב-1864 נחנך בית-הכנסת הראשון.

עם בואם של מהגרים מארצות הים התיכון בראשית המאה ה-20 קמה גם קהילה ספרדית בליון.

ערב מלחמת-העולם השנייה התגוררו במקום 600-500 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

על-פי הסכם בין גרמניה לצרפת מיוני 1940 הוכרזה ליון כ"עיר חופשית", ונעשתה מקלט ליהודים רבים ולארגונים יהודיים ארציים דוגמת הקונסיסטוריה המרכזית, מוסדות ציוניים וארגוני הצלה שונים.

בעזרת חוקר המוסיקה היהודית ליאון אגאזי הוקם בעיר מרכז ללימודי היהדות ולאנשי- הרוח בקרב הפליטים, ארגון הבריאות היהודי אוז"ה פתח מרכז קליטה לפליטים רופאים. ליון גם הייתה מוקד מחתרתי יהודי, שנעזר לפעמים על-ידי ארגונים קאתוליים ופרוטסטאנטיים; היא הייתה גם מרכז ההתנגדות הקאתולית לנאצים.

המאסרים, העינויים והגירושים למחנות-המוות הגיעו לשיאם באוגוסט 1944. באותו הזמן נלקחו אסירים יהודיים לשדה-התעופה של ברון, לפינוי מוקשים אחרי הפצצה; אחרי המלחמה נתגלו במקום 109 גופות של גברים ונשים.


אחרי המלחמה השתקעו בליון פליטים יהודים רבים, כ-7,000 במספר, ואחריהם בא גל הגירת יהודים מצפון-אפריקה.

ב-1961 נפתח מרכז קהילתי, מן הראשונים בצרפת. נוסדה קונסיסטוריה אזורית בשיתוף כל העדות ונפתח בית-ספר יהודי.

"אורט" קיים במקום בית-ספר מקצועי. יישובים של 1,800-1,200 נפש התקיימו גם בשני מקומות סמוכים.

ב-1969 התגוררו בליון, לפי האומדן, 20,000 יהודים, רובם יוצאי צפון- אפריקה.

ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי שאלון סיר סון
שאלון-סיר-סון

עיר במרכז צרפת.


בתחילת המאה ה-9 ביקש הארכיבישוף של ליון לנצר את ילדי היהודים בעיר. בתעודות מאמצע המאה ה-10 נזכרים יהודים רבים בסביבת העיר - עובדי-אדמה וכורמים, כמו-כן נזכרים מוסדות קהילתיים ותנור-אפייה יהודי.

ערב גירוש היהודים מצרפת ב-1306 ניהלו יהודים עסקי הלוואות מסועפים.

ב-1384 הותר למשפחות יהודיות אחדות לחזור לעיר, וגם אלה גורשו כעבור עשר שנים בזמן הגירוש הסופי מצרפת.

היישוב התחדש ב- 1871.

בשנת 1968 התגוררו בשאלון סיר סון 150 יהודים.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

צרפת
ליון
ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.
ליון Lion

עיר על צומת הנהרות רון וסון, מזרח צרפת.


אגדה יהודית מימי-הביניים מספרת, כי אחת משלוש ספינות עמוסות שבויי מלחמה מירושלים אחרי חורבן בית שני מצאה את דרכה לנמל ליון. לליון הוגלה הורדוס אנטיפס, מושל הגליל, בגזירת קאליגולה (בשנת 39 לספירה).

סבורים שבמאה השנייה כבר היה יישוב יהודי בליון, ובתחילת המאה ה-9 הייתה שם קהילה גדולה ומשגשגת. היהודים החזיקו עבדים והעסיקו משרתים ופועלים נוצריים. יין שייצרו יהודים ובשר כשר היו נמכרים גם לנוצרים. היו יהודים שעבדו בשירות הציבור, כגובי מסים והיטלים. כמו-כן היו בין היהודים ספקים לארמון המלך, ונשות חצר הארמון נתנו להם בגדי- פאר שי לנשותיהם. נוצרים בליון היו באים לתפילות היהודים, כי העדיפו את הדרשה בבית- הכנסת על-פני הטפות הכמרים. כל אלה הרגיזו את הבישוף אגובארד, שרצה לעשות נפשות בקרב היהודים. נסיון שנעשה ב-820 להטביל ילדים יהודים לנצרות נתקל בהתנגדות נמרצת מצד ההורים ובהתערבות תקיפה שך הקיסר לואי החסיד. הבישוף אמולו, יורשו של אגובארד, נכשל גם הוא בנסיון להציק ליהודי ליון.

לבסוף יהודי ליון גורשו מן העיר בימי לואי ה-9 (1250), וחזרו והשתקעו בה רק במחצית השנייה של המאה ה- 14. מאחר שליון לא נכללה אז בתחום צרפת לא חל על יהודיה צו הגירוש משנת 1394; הוא השיג אותם כעבור זמן קצר, ב-1420. רובם עקרו לעיר הסמוכה טרבו, ולליון היו מזדמנים רק בימי שוק ויריד, ואולי גם כמגיהים של דפוסים עבריים בבתי-דפוס של נוצרים.

בהדרגה נוצר במקום יישוב של יהודים יוצאי רוזנות ונסן, אלזאס ובורדו, אך בעיקר אוויניון, וב-1775 הוגשה בקשת רשיון לבית-קברות.

הקהילה גדלה עם בואם של מהגרים נוספים מאלזאס ולורן וב-1840 מנתה 700 נפש. באותו הזמן עמד בראשה שמואל היימן דה ריקלה, תעשיין עשיר שניסה לשווא להקים בתי-ספר ומוסדות מתוקנים במקום.

ב-1854 עלה מספר היהודים בעיר ל-1,200 וכעבור שנים אחדות הקימו קונסיסטוריה (ארגון קהילתי) משלהם, שהקיפה גם את היישובים הסמוכים. בראש הקונסיסטוריה עמדו, בין השאר, סולומון ריינאך והגנראלים וורמס ולוי. סולומון מונק ייצג את ליון בקונסיסטוריה המרכזית. ב-1864 נחנך בית-הכנסת הראשון.

עם בואם של מהגרים מארצות הים התיכון בראשית המאה ה-20 קמה גם קהילה ספרדית בליון.

ערב מלחמת-העולם השנייה התגוררו במקום 600-500 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

על-פי הסכם בין גרמניה לצרפת מיוני 1940 הוכרזה ליון כ"עיר חופשית", ונעשתה מקלט ליהודים רבים ולארגונים יהודיים ארציים דוגמת הקונסיסטוריה המרכזית, מוסדות ציוניים וארגוני הצלה שונים.

בעזרת חוקר המוסיקה היהודית ליאון אגאזי הוקם בעיר מרכז ללימודי היהדות ולאנשי- הרוח בקרב הפליטים, ארגון הבריאות היהודי אוז"ה פתח מרכז קליטה לפליטים רופאים. ליון גם הייתה מוקד מחתרתי יהודי, שנעזר לפעמים על-ידי ארגונים קאתוליים ופרוטסטאנטיים; היא הייתה גם מרכז ההתנגדות הקאתולית לנאצים.

המאסרים, העינויים והגירושים למחנות-המוות הגיעו לשיאם באוגוסט 1944. באותו הזמן נלקחו אסירים יהודיים לשדה-התעופה של ברון, לפינוי מוקשים אחרי הפצצה; אחרי המלחמה נתגלו במקום 109 גופות של גברים ונשים.


אחרי המלחמה השתקעו בליון פליטים יהודים רבים, כ-7,000 במספר, ואחריהם בא גל הגירת יהודים מצפון-אפריקה.

ב-1961 נפתח מרכז קהילתי, מן הראשונים בצרפת. נוסדה קונסיסטוריה אזורית בשיתוף כל העדות ונפתח בית-ספר יהודי.

"אורט" קיים במקום בית-ספר מקצועי. יישובים של 1,800-1,200 נפש התקיימו גם בשני מקומות סמוכים.

ב-1969 התגוררו בליון, לפי האומדן, 20,000 יהודים, רובם יוצאי צפון- אפריקה.
פראיה
שלון
בונפד
שלוני
PERAHIA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מהטבע (מושגים טופוגרפיים, צמחים וחיות).

פרח ופרחיה הם שמות משפחה ממקור עברי. שם המשפחה פרחיה קשור גם בשם פריירה, הנגזר מהמילה הספרדית והפורטוגזית שפירושה "עץ אגס". משום שבכתב העברי לא תמיד ברור ההבדל בין האות "פ" מודגשת ל"פ" לא מודגשת, השם פריירה (ב"פ" מודגשת) יכול להיות קשור בשם פרריוס (ב"פ" לא מודגשת) שפירושו בלטינית "נפח".

שמות המשפחה בקבוצה זאת יכולים להיות קשורים גם בשמה של העיר האיטלקית פרארה; היישוב היהודי במקום מתועד החל מהמאה ה-13 ואפשר שראשיתו כבר במאה ה-11.

פריירה מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1618; דה פיריירה בשנת 1623; פריירה ב-1644; פררה ב-161; פריירה ב-1670 וב-1720. פרחיה מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-17 עם הרב אהרון בן חיים אברהם הכהן פרחיה (1697-1627) אשר חי ביוון. במאה ה-20 פראיה מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עם רוברט פראיה, יליד טורקיה, אשר גורש מצרפת אל מחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ ביולי 1942.
SCIALON

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

שם המשפחה שאלון / שלון יכול להיות גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ) קשור בשמות של הערים הצרפתיות שאלון-סיר-סאון או שאלון-סיר-מארן. בשתי הערים הנ"ל התקיימו קהילות יהודיות במשך מאות שנים.

שם המשפחה הזה יכול להיות גם איות איטלקי של השם העברי שלום או של השם המקראי שלמה. שלמה, בנו של דוד המלך ושל בת שבע, היה מלכה השלישי של יהודה וישראל.

שמות משפחה יהודיים רבים התפתחו מהשם שלמה/סולומון/סלומון וצורותיו האחרות בשפות השונות.

סולומון מתועד במאה ה-7 בצרפת; סלמן בשנת 1090 בגרמניה; סאלמנוס בשנת 1200, גם כן בגרמניה; סלמון ב-1290, סומון ב-1306, סלמנוס ב-1334 וסאלאמון ב-1388, כולם בצרפת; שולם ב-1495 בגרמניה; סולומון ב-1668 באמריקה; סאלום ב-1713 באיים האנטילים; סלמונבה ב-1715 באיטליה; שלאם ב-1717 בגרמניה; סלמה, שלומן, שולום ושאולון ב-1784 באלזס; סאלימן ב-1798 באמריקה; סאלם במאה ה-18 בארצות השפלה; סלמנג ב-1831 בגרמניה; וסלומסון ב-1855 באמריקה. באמצע המאה ה-20, משפחות בשם סולומון בצרפת שינו את שמם לאומון ולומון; הגרסה הפולנית סולומונוביץ' ("בנו של סולומון") שונתה אלמון, שם בעל צליל צרפתי. צורות ערביות של סולומון כוללות את סלאם, סאלומה, סאלאמה וסוליימן. גרסאות של השם שלמה, כמו סאלאמאן, סאלמן, זלמן, זלקינד, זלקין, זלהיים, זלינג, זלינגר, סלינגר וזלינג היו נפוצות מאד בארצות מרכז ומזרח אירופה.

שלום מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-15 עם אברהם בן יהודה (בן יצחק) שלום, מתרגם ופילוסוף ספרדי ובמאה ה-16 עם הרב אברהם שלום, יליד יוון אשר עלה לארץ ישראל. במאה ה-18, שלום מתועד כשם משפחה יהודי בכתובה מטוניס, מתאריך 19 ביוני 1788, של לאה, בתו של דניאל שלום, ושל בעלה יעקב, בנו של מדושה דה פז.

במאה ה-20 שלון מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עם אלברטו ושרה שלון אשר גורשו מצרפת אל מחנה ההשמדה אושוויץ בדצמבר 1943.
BONAFED, BONAFEY, BONAFE, BONAFEDES

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי.

שמות המשפחה בקבוצה זאת נגזרו מהביטוי הצרפתי בון פואה, שפירושו המילולי "אמונה טובה". יתכן ששמות אלה היו כינויים של רבנים , תלמידים חכמים או חסידים מבני חברי הקהילה.

בונפד ובונאפד מתועדים כשמות משפחה יהודיים במאה ה-14. השם בונפאי מתועד בעיר שאמברי, צרפת, עם אקינטוס בונפאי בשנת 1400. בונאפה מוזכר בעיר ארל, דרום צרפת, בשנת 1421, והשם בונפדס בעיר שאלון בשנת 1449.

אישים מוכרים שנשאו את שם המשפחה היהודי בונפד כוללים את המשורר והפילוסוף הספרדי מהמאה ה-14 וה-15 שלומה בן ראובן בונאפד, הידוע גם בשם בונפד.
CHALONI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה. שלוני יכול להיות גרסה של השם העברי שלום. שם זה הוא גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. שם זה יכול להיות קשור בשמות של הערים הצרפתיות שאלון-סיר-סאון או שאלון-סיר-מארן. בשתי הערים הנ"ל התקיימו קהילות יהודיות במשך מאות שנים.

אפשר גם שהשם שלוני קשור בשם סולומון, אשר נגזר מהשם המקראי שלמה. שלמה, בנו של דוד המלך ושל בת שבע, היה מלכה השלישי של יהודה וישראל.

שמות משפחה יהודיים רבים התפתחו מהשם שלמה/סולומון/סלומון וצורותיו האחרות בשפות השונות.

סולומון מתועד במאה ה-7 בצרפת; סלמן בשנת 1090 בגרמניה; סאלמנוס בשנת 1200, גם כן בגרמניה; סלמון ב-1290, סומון ב-1306, סלמנוס ב-1334 וסאלאמון ב-1388, כולם בצרפת; שולם ב-1495 בגרמניה; סולומון ב-1668 באמריקה; סאלום ב-1713 באיים האנטילים; סלמונבה ב-1715 באיטליה; שלאם ב-1717 בגרמניה; סלמה, שלומן, שולום ושאולון ב-1784 באלזס; סאלימן ב-1798 באמריקה; סאלם במאה ה-18 בארצות השפלה; סלמנג ב-1831 בגרמניה; וסלומסון ב-1855 באמריקה. באמצע המאה ה-20, משפחות בשם סולומון בצרפת שינו את שמם לאומון ולומון; הגרסה הפולנית סולומונוביץ' ("בנו של סולומון") שונתה אלמון, שם בעל צליל צרפתי. צורות ערביות של סולומון כוללות את סלאם, סאלומה, סאלאמה וסוליימן. גרסאות של השם שלמה, כמו סאלאמאן, סאלמן, זלמן, זלקינד, זלקין, זלהיים, זלינג, זלינגר, סלינגר וזלינג היו נפוצות מאד בארצות מרכז ומזרח אירופה.

שלום מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-15 עם אברהם בן יהודה (בן יצחק) שלום, מתרגם ופילוסוף ספרדי ובמאה ה-16 עם הרב אברהם שלום, יליד יוון אשר עלה לארץ ישראל. במאה ה-20 שלוני מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עם דייסי, דאוו וז'אן שלוני אשר גורשו מצרפת אל מחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ בינואר 1944.