חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

חיים מילמן

מילמן, חיים (1874 - 1945), ציוני, איש העלייה הראשונה, מוסיקאי, מלחין ומורה, ראשון המחנכים המוסיקלים בגימנסיה העברית ביפו (לימים גימנסיה הרצליה), נולד במוינשטי, רומניה, לאביו יוסף מילמן ואמו חנה לבית גולדשטיין.

אנשי מוינשטי, עיירה ליד העיר באקאו, היו המייסדים של תנועת "יישוב ארץ ישראל" ברומניה. בעיתון "היועץ" שיצא לאור ברומניה התפרסם "קול קורא" של אנשי מוינשט לכל יהודי רומניה למען רעיון ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. מכאן באה האימרה העממית ביידיש "דערעך מוינשט קיין ארץ ישראל" (דרך מוינשט-לארץ ישראל). בין אלה שנענו לקריאה לעלות לארץ ישראל היה גם דודו של מילמן, יצחק גולדשטיין, ממייסדי המושבה זכרון יעקב.

בצעירותו עבר מילמן לאוסטריה, שם קיבל את חינוכו המוסיקלי. בשנת 1891 הגיע לארץ ישראל ומצא את עיסוקו כפועל במושבות. מילמן התיישב בזכרון יעקב, שם גם החל בפעילותו המוסיקלית שזיכתה אותו בכינוי "נגן הפועלים". באותה תקופה קרתה לו תאונה שגרמה לו להתעוור בעין אחת. בשנת 1898 נישא למלכה בת יוסף חרטון וברכה לבית כרנר (קרנר). מלכה הייתה ילידת העיירה קאלאראש אשר ליד קישינב בבסרביה (אז חלק מהאימפריה הרוסית, היום במולדובה) ואומצה בילדותה על ידי דודה שמואל קרנר (אחי אימא), שהיה בין העולים הראשונים שהגיעו לארץ ישראל במסגרת העלייה הראשונה והתיישבו בראשון לציון.

אחרי הנישואין עבר הזוג מילמן ליפו, שם החל מילמן בפעילות מוסיקלית מלאה. כבר בימים שהתגורר בזכרון יעקב, התיידד מילמן ושיתף פעולה עם המשורר נח שפירא, שהיה חותם בשם בר-נש. מילמן הלחין מנגינות למרבית שיריו של נח שפירא, כאשר המפורסם בהם הוא שיר העבודה " יָהּ חַי לִי, לִי הָהּ עֲמָלִי!." שיריו של מילמן ידועים ברובם עד היום כשירים עממים, שכן הוא לא דאג לזכויות יוצרים. מאוחר יותר מצא המוסיקולוג מנשה רבינא מסמך בכתב ידו של נח שפירא שבו הוא מייחס לחיים מילמן את זכויות היוצרים לאותם שירים שכתב בר-נש ושלא צויין אחרת. מחקרו של מנשה רבינא יצא לאור בהוצאת תרבות וחינוך בע"מ בשנת 1966 וקיבל תגובות באותה שנה ב"מעריב" מאורי קיסרי וד"ר אברהם מטמן כהן.

בעיתון "המגיד" משנת 1898 מופיע שיר של נח שפירא בשם "הבציר" עם ציון המלחין (ללא תווים) חיים מילמן. מחבר אחר עמו שיתף פעולה מילמן היה נחום ירושלמי - מחבר חיזיון "ניר דוד" – שם מופיעים התווים של "מחול הרועות" אותם כתב.

מילמן ניגן בכל כלי הקשת, גיטרה, פסנתר ואקורדיון. הוא נחשב למורה הראשון לכינור מתקופתו. עסק גם בהפקה ועיבוד הצגות מוסיקליות, השתתף בקונצרטים וניצח תזמורות כמנהל מוסיקלי. מילמן היה זה שהביא ליפו את ההצגה ביידיש "בר כוכבא" מאת אברהם גולדפדן – בצילום מאותה תקופה הוא ניראה יושב עם השחקנים וביניהם אברהם קריניצי, לימים ראש עיריית רמת גן.

בשנת 1905 עם ייסוד הגימנסיה העברית ביפו (שמה שונה מאוחר יותר לגמנסיה הרצליה) מינה אותו א. ב. מטמן כהן כמורה הזמרה והמוסיקה הראשון בגימנסיה. מנהל הגימנסיה באותה תקופה חיים בוגרשוב. בין תלמידיו של מילמן היו משה שרתוק (לימים משה שרת, ראש ממשלת ישראל השני) אשר השתתף במקהלה, דוד הכהן ויריב אזרחי (לימים מחנך, עיתונאי ומבקר מוסיקלי). בתמונה מאותה תקופה מילמן מופיע יחד עם המורים והתלמידים של הגימנסיה ועם יעקב מוזיר ד"ר דוד וולפסון – הנשיא השני של ההסתדרות הציונית.

לאחר כשלוש שנות עבודה בגימנסיה העברית, התקבל מילמן בשנת 1908 כמורה למוסיקה בית הספר "תחכמוני", שנוסד באותה עת ביפו. הוא גם לימד במושבה הגרמנית ביפו ושימש מורה אצל "האחים הצרפתיים". עד לפרוץ  מלחמת העולם הראשונה יצא שמו ברבים כמורה לכינור (בתקופה הטובה עלה מספר תלמידיו על מאה) וכיבואן של כלי נגינה ותווים. תלמידיו היו יהודים ולא יהודים. לימים רבים מתלמידיו היו לאנשי ציבור ידועים.

בפסח 1917 נאלץ מילמן על ידי השלטון העותומני לצאת לגלות, יחד עם תושביה היהודים של תל אביב ויפו. משפחה שכללה חמישה ילדים עברה  לטבריה. ילדיו קיבלו כל השנים חינוך מוסיקלי (שניים מהם התפרסמו בבגרותם כמחנכים בזכות עצמם ושניים אחרים עסקו חלקית בנגינה). בשנים 1919-1921 חזר חיים מילמן להוראה פרטית, השתתף במופעים מוסיקליים שכללו בין השאר ליווי מוסיקלי לסרטים אלמים בקולנוע "עדן" בתל אביב. בחודש מאי 1921 ניצלה המשפחה בנס מהפרעות ביפו . הבן הבכור במשפחה, משה, ניפצע ואושפז בזמן הפרעות. שמו מופיע ברשימות הנפגעים אשר התפרסמו בעיתונות היהודית.

מילמן החליט לקבל הצעת עבודה מקורנפיש - האקדמיה המלכותית בקהיר  לשמש כפרופסור באקדמיה. ביחד עם משפחתו הוא עבר למצרים בנסיעה ברכבת שנסעה מיפו דרך קנטרה לקהיר. בשנים ששהה בקהיר עסק בהוראה ובהלחנה (תווים שלו פורסמו בעיר) והיה פעיל בארגונים יהודים מקומיים. מסופר עליו שלימד את ילדי בית המלוכה המצרי ובשל כך כשנפטר בנובמבר 1945 עבר ארונו תחת חרבות שלופות. מילמן נקבר בבית הקברות  היהודי באסטין בקהיר.

בית הקברות באסטין, שהוא מהעתיקים ונחשב לאתר מורשת נפגע קשות בשנים שלאחר 1956, כאשר רובם הגדול יהודי קהיר נאלצו לעזוב את העיר. ב- 1982 ביקר את קברו נכדו הבכור אמנון בר-נס, והצליח לאתר את הקבר עם המצבה. ביוזמת הנכד ובעידוד המשפחה הועברו עצמותיו של חיים מילמן להר המנוחות בירושלים ונמצא לו מקום ליד קבר אשתו. הקבורה השנייה הייתה ב-1984.

תאריך לידה:
1874
תאריך פטירה:
1945
מקום לידה:
מוינשט
מקום פטירה:
קהיר
סוג אישיות:
ציונים
מספר פריט:
16743564
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
MILLMAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).

שם משפחה זה נגזר ממילה גרמנית / יידיש שפירושה "טוחן".

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי מילמן כוללים את הרברט מילמן, סופר ועובד סוציאלי אמריקאי יליד רוסיה מן המאה ה-20.

מוינשט Moinesti

עיר בחבל מולדובה, הרגאט, רומניה.


מצבות שנמצאו במוינשט מעידות על קיומו של יישוב יהודי במקום עוד לפני הקמת העיר (בשנת 1781). ככל הנראה באו יהודים למקום עם גילוי מקורות הנפט בסביבה, כמה עשרות שנים לפני שהוקמה שם עיר. הקהילה התארגנה ב-1885, ובסוף המאה מנתה כ- 2400 נפש (מחצית מהאוכלוסייה). בעיר היו חמישה בתי-כנסת ובתי-ספר לבנים ולבנות.

בין שתי מלחמות-העולם ירד מספר יהודי המקום ל-1,760 (בערך 26 אחוזים מהאוכלוסייה הכללית). ב-1930 שימש יהודי כסגן ראש-העיר.

ממוינשט יצא ב-1881 דוד שוב, בשליחות חמישים משפחות במקום, לרכוש קרקעות בארץ ישראל, וכעבור שנה עלו כ-25 משפחות על אדמת ראש-פינה. ממוינשט יצא גם קול-קורא אל יהודי רומניה, והביא להקמת האגודה למען יישוב ארץ-ישראל עוד בטרם התכנס הקונגרס הציוני הראשון.

טריסטאן צארה (סאמי רוזנשטיין), ממיסדי תנועת הדאדאיזם באמנות ובשירה, נולד במוינשט, ב-1896.


ב-1940, בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) גורשו יהודי המקום לעיר בקאו.


שמונים משפחות יהודיות שבו למוינשט אחרי המלחמה, וב-1950 עוד ישבו בעיר כ-400 יהודים.

בסוף שנות ה- 1960 חיו במוינשט כ-15 משפחות יהודיות.

קהיר

 Cairo
בערבית: القاهرة‎ - אל-קאהרה, מצר; במקורות היהודיים: מצרים

בירת מצרים.

קהילה יהודית החלה להתקבץ בתקופת הכיבוש הערבי בפסטאט (היום האזור העתיק של קהיר) שהוקמה בשנת 641. במאה ה-12 היו בה 3,300 יהודים. בשנת 1165 התיישב הרמב"ם בעיר והביא לפריחה בחיי הרוח. בבית הכנסת "עזרא" בפסטאט התגלתה ב- 1864 "הגניזה", כתבים המאירים את חיי היהודים במאות ה-9 עד ה-11.

השליטים הפאטימים (לאחר השנה 969) בנו את בירתם, קהיר, מצפון לפסטאט והיהודים השתכנו בה. פסטאט ננטשה בעקבות שריפה ב-1265, בית הכנסת עזרא המשיך לפעול. במאה ה-16 התיישבו היהודים בפרבר בולאק על גדות הנילוס, משום עיסוקם במסחר ובכספים. במאה ה-18 הם סחרו עם ארצות אירופה ושימשו מתורגמנים ואנשי כספים.

בשנת 1735 נהרגו מאות יהודים ב"חארת אל-יהוד" (שכונת היהודים), במהומות שסיבתן הייתה כלכלית, והקהילה נכחדה למעשה. ב-1778 נותרו בעיר כ- 3,000 יהודים בלבד. ב-1817 ישבו שם 5,379 יהודים רבניים וקראים, עסקו במלאכות, בחלפנות, בסחר בינלאומי והשתלבו במינהל. ביניהם בלטו: יעקב ביי דה-מנשה שהיה ה"צראף" (גובה מסים) של מחוז גיזה, יוסף קטאוי פאשא שנתמנה לשר ומשפחת מוצירי שעסקה בבנקאות ופיננסים.

במאה ה-19 גדל מספר היהודים מ-5,000 ב-1882 ל-8,819 ב-1879. בשנת 1907 עלה מספרם ל- 20,281 ובשנת 1917, אחרי שהתורכים גירשו למצרים אלפי יהודים מארץ-ישראל, היו בקהיר 29,207 יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה עקרו היהודים בעלי אמצעים לשכונות כמו זמאלכ וגארדן סיטי. קהילת עבאסיה הייתה מערבית באוכלוסייתה, והייתה בה פעילות ציונית ערה.

בשנת 1920 התגוררו עדיין 3,000 יהודים בחארת אל-יהוד. ברובע עבאסיה התגבשה קהילה יהודית רבנית ומרבית העדה הקראית, בשנת 1937 היו בה 12,964 נפש.

ברבע השני של המאה העשרים השתכנו משפחות אמידות בסביבות מידאן אל-תחריר וניהלו אורח חיים מערבי. וכך בפרבר היוקרתי מעאדי, שבשנת 1945 היו בו 555 משפחות.

ב-1945 היו בקהיר למעלה מ- 50,000 יהודים. 60 אחוזים מהם עסקו במסחר, כ- 18 אחוזים בתעשייה והשאר בפקידות ממלכתית ובענפי שירותים.

בעקבות התחזקות הלאומיות המצרית היו התפרעויות נגד היהודים בנובמבר 1945. בשנת 1947 פוטרו רוב היהודים ממשרותיהם. ב-1948 נעצרו יהודים, ביניהם חברי ההנהגה הציונית. לאחר עליית גמל עבדאל נאצר לשלטון (1952), עלו כ- 8,000 יהודים לישראל.

בשנת 1954 נתגלו תאי מחתרת יהודיים בקהיר, והוחרפה העויינות, ובעקבות מלחמת סיני (1956) הוחרם רכוש יהודי ונסגרו מוסדות הקהילה. רבים יצאו לישראל. ב- 1960 נותרו במצרים כולה כ- 8,500 יהודים.

בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) נאסרו יהודים ובהדרגה יצאו רובם את מצרים. בשנת 1995 נותרו 55 בלבד, רובם אלמנות וקשישים.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית נוהלה בידי נכבדיה. כמאה שנים ניהלה את הקהילה משפחת קטאוי. ב-1908 נוסדה אגודת "התחיה היהודית" ודרשה תיקונים בתחום החינוך ובניהול הקהילה. בעקבות זאת הוקם ב-1912 ועד של 18 חברים, שנבחרו לשלוש שנים, וסמכות הרב הראשי הוגבלה לענייני דת.

בשנת 1938 היו בקהיר 29 בתי כנסת, והחשובים היו: בית הכנסת "עזרא" בפסטאט, "אלתרכיה" "רדב"ז" ובית הכנסת של הפורטוגלים; "אל-מצריון" (אלאסתאד'), שנבנה במאה ה-16 ונהרס בשנת 1975; בית הכנסת רמב"ם; כפוסי, מסוף המאה ה- 17; חנאן (עץ חיים) בעבאסיה מסוף המאה ה- 19; בית הכנסת הקראי "משה דבעי" בעבאסיה מ-1900; "האשכנזי" שברחוב אלג'יש במרכז קהיר; "שער השמים" ברחוב עדלי מ-1905 ובית הכנסת "מאיר עיניים" במעאדי, שהוקם בשנת 1904. בשנת 1912 הקים מוסא אשכנזי, סוחר סוכר יליד מחלא אל כברא, את בית הכנסת "מידאן טור סינא" בשכונת סכאכיני. ב-1995 פעלו רק בתי הכנסת "שער שמים" ו"מאיר עיניים".

בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נקלטו מקצת פליטי ארץ-ישראל בקהיר. בין מוסדות הקהילה היו האגודות "החמלה" לטיפול בפליטים, "מוהר הבתולות", "צדקה בסתר" וכן בית מחסה לזקנים, בית יתומים וטיפת חלב, שהוקמו לפני המלחמה.

בשנת 1884 פעל בקהיר בית-חולים יהודי קטן. בשנת 1917 הוקם בית-חולים גדול בידי אברמינו מנשה. חברת "ביקור-חולים" הוקמה ב-1909, ב-1920 - חברת "עוזר חולים" וב- 1922 - האגודה לטיפול רפואי של הספרדים. ב- 1924 התאחדו שלושת המוסדות תחת השם Les Societes de Bienfaisance )"אגודות צדקה(".

"הנוער" חברה אשכנזית לעזרה הדדית פתחה בשנת 1908 ספרייה צרפתית. לשכת "בני ברית" אשכנזית על-שם הרמב"ם הוקמה כבר ב-1886 וב-1911 - לשכה נוספת לספרדים. בקהיר פעלו אגודת "מכבי", כדורסל, אגרוף ושחייה, וברובע הליופוליס אגודת "הכוח" ו"מכבי" לכדורסל.

בשנת 1840 הוקם ביזמת המדינאי היהודי-הצרפתי, אדולף כרמיה, בית-ספר יהודי מודרני. ב-1872 פעלו ארבעה בתי ספר יהודיים. ב- 1875 נפתחו כיתות לנערות יהודיות, ותלמודי תורה בתרומותיהם של רבני קהיר ומשפחות קטאוי, אגיון ומוצירי. בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") נוסד ב-1896. ב-1924 הוקמו "מארי סוארץ" ו"גרין" בתמיכת משפחות קטאוי וסקיורל. ב-1936 נפתחו בית הספר התיכון "סכאכיני" ובית ספר "בטש" בהליופוליס.

כבר במאה ה-16 פעל בקהיר דפוס עברי. עיתונים יהודיים הופיעו בתחילת המאה העשרים, ביניהם Le Messager Sioniste  מ-1902 ו"מצרים" מ-1904. ב-1906 הופיעו שני עיתונים בלדינו "לה טריבונה" (הבמה) ו"לה לוז" (האור). בשנים 1920-1917 הופיע הירחון La Renaissance Juive ואחריו, עד 1925, La Revue Sioniste. ועיתונים בצרפתית: Israel ב-1920, L’aurore (השחר) ב-1921. כמו-כן הודפסו ספרים עבריים רבים.

בתחום הכלכלי בלטו משפחות סקיורל, קטאוי, מוצירי, אדה, סוארץ, יוסף, פליקס ורפאל. יעקב קטאוי מונה בידי עבאס הראשון לממונה על המטבע. יוסף אסלאן קטאוי היה ממייסדי בנק מצר, אדולף קטאוי ביי היה מקורבו של המלך פואד וממייסדי האוניברסיטה המצרית. נסים מוצירי ייסד בנק פרטי. יוסף דה פיצ'יוטו מליבורנו מונה סנטור בידי המלך פואד. ויקטור הררי פאשא היה מנכ"ל האוצר והמסים.

יהודי קהיר השתתפו בפעולות התנועה הלאומית המצרית מראשיתה. בלטו ביניהם: ויקטור זראדל צנוע המכונה "אבו נדארה", שיסד כתב-עת בשם אבו נדארה (1890). עו"ד דאוד חזאן (1904) היה מקורב למנהיג מצטפא כמאל, עו"ד ליאון קסטרו שימש יועץ פוליטי לסעד זגלול ויסד עיתון פרטי בשם La Liberte  ("החירות"). יוסף אסלאן קטאוי פאשא היה נשיא הקהילה, ציר בפרלמנט וסנטור. עו"ד פליקס בן-זקן היה חבר במפלגת ה"ופד" בשנות השלושים.

בשנת 1897 הוקם בידי מרקו ברוך סניף אגודת "בר כוכבא" בקהיר. בשנת 1900 הוקם בית ספר ציוני ונפתחו סניפים של אגודות ציוניות נוספות, "בני ציון" ב-1900, "אגודה ספרותית עברית" ב-1905, "מוריה" ו"אהבת ציון" ב- 1906. עם בוא הפליטים מארץ-ישראל ב-1915 גדלה הפעילות הציונית.

בשנת 1943 הגיעו מארץ-ישראל חיילים, ששרתו בצבא הבריטי, ושליחים ראשונים של הסוכנות ושל המוסד לעלייה ב'. פעלו תנועות הנוער: "החלוץ הצעיר" (בשנת 1947 התפלג ל-"הבונים" ו"דרור"); "העברי הצעיר" שנוסד ב-1932, והיה מקורב ל"השומר הצעיר; "בני עקיבא" ותנועת "ביתר" (חדלה לפעול אחרי רצח הלורד מוין בשנת 1944). בשנת 1945 שוב קמה הפדרציה הציונית בראשות לואי קסטרו.

ערב הקמת מדינת ישראל היו בקהיר 41,860 יהודים. עד 1956 עלו רובם בעזרת שליחי התנועה הציונית , וייתרם עלו אחרי מלחמת 1967.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
חיים מילמן

מילמן, חיים (1874 - 1945), ציוני, איש העלייה הראשונה, מוסיקאי, מלחין ומורה, ראשון המחנכים המוסיקלים בגימנסיה העברית ביפו (לימים גימנסיה הרצליה), נולד במוינשטי, רומניה, לאביו יוסף מילמן ואמו חנה לבית גולדשטיין.

אנשי מוינשטי, עיירה ליד העיר באקאו, היו המייסדים של תנועת "יישוב ארץ ישראל" ברומניה. בעיתון "היועץ" שיצא לאור ברומניה התפרסם "קול קורא" של אנשי מוינשט לכל יהודי רומניה למען רעיון ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. מכאן באה האימרה העממית ביידיש "דערעך מוינשט קיין ארץ ישראל" (דרך מוינשט-לארץ ישראל). בין אלה שנענו לקריאה לעלות לארץ ישראל היה גם דודו של מילמן, יצחק גולדשטיין, ממייסדי המושבה זכרון יעקב.

בצעירותו עבר מילמן לאוסטריה, שם קיבל את חינוכו המוסיקלי. בשנת 1891 הגיע לארץ ישראל ומצא את עיסוקו כפועל במושבות. מילמן התיישב בזכרון יעקב, שם גם החל בפעילותו המוסיקלית שזיכתה אותו בכינוי "נגן הפועלים". באותה תקופה קרתה לו תאונה שגרמה לו להתעוור בעין אחת. בשנת 1898 נישא למלכה בת יוסף חרטון וברכה לבית כרנר (קרנר). מלכה הייתה ילידת העיירה קאלאראש אשר ליד קישינב בבסרביה (אז חלק מהאימפריה הרוסית, היום במולדובה) ואומצה בילדותה על ידי דודה שמואל קרנר (אחי אימא), שהיה בין העולים הראשונים שהגיעו לארץ ישראל במסגרת העלייה הראשונה והתיישבו בראשון לציון.

אחרי הנישואין עבר הזוג מילמן ליפו, שם החל מילמן בפעילות מוסיקלית מלאה. כבר בימים שהתגורר בזכרון יעקב, התיידד מילמן ושיתף פעולה עם המשורר נח שפירא, שהיה חותם בשם בר-נש. מילמן הלחין מנגינות למרבית שיריו של נח שפירא, כאשר המפורסם בהם הוא שיר העבודה " יָהּ חַי לִי, לִי הָהּ עֲמָלִי!." שיריו של מילמן ידועים ברובם עד היום כשירים עממים, שכן הוא לא דאג לזכויות יוצרים. מאוחר יותר מצא המוסיקולוג מנשה רבינא מסמך בכתב ידו של נח שפירא שבו הוא מייחס לחיים מילמן את זכויות היוצרים לאותם שירים שכתב בר-נש ושלא צויין אחרת. מחקרו של מנשה רבינא יצא לאור בהוצאת תרבות וחינוך בע"מ בשנת 1966 וקיבל תגובות באותה שנה ב"מעריב" מאורי קיסרי וד"ר אברהם מטמן כהן.

בעיתון "המגיד" משנת 1898 מופיע שיר של נח שפירא בשם "הבציר" עם ציון המלחין (ללא תווים) חיים מילמן. מחבר אחר עמו שיתף פעולה מילמן היה נחום ירושלמי - מחבר חיזיון "ניר דוד" – שם מופיעים התווים של "מחול הרועות" אותם כתב.

מילמן ניגן בכל כלי הקשת, גיטרה, פסנתר ואקורדיון. הוא נחשב למורה הראשון לכינור מתקופתו. עסק גם בהפקה ועיבוד הצגות מוסיקליות, השתתף בקונצרטים וניצח תזמורות כמנהל מוסיקלי. מילמן היה זה שהביא ליפו את ההצגה ביידיש "בר כוכבא" מאת אברהם גולדפדן – בצילום מאותה תקופה הוא ניראה יושב עם השחקנים וביניהם אברהם קריניצי, לימים ראש עיריית רמת גן.

בשנת 1905 עם ייסוד הגימנסיה העברית ביפו (שמה שונה מאוחר יותר לגמנסיה הרצליה) מינה אותו א. ב. מטמן כהן כמורה הזמרה והמוסיקה הראשון בגימנסיה. מנהל הגימנסיה באותה תקופה חיים בוגרשוב. בין תלמידיו של מילמן היו משה שרתוק (לימים משה שרת, ראש ממשלת ישראל השני) אשר השתתף במקהלה, דוד הכהן ויריב אזרחי (לימים מחנך, עיתונאי ומבקר מוסיקלי). בתמונה מאותה תקופה מילמן מופיע יחד עם המורים והתלמידים של הגימנסיה ועם יעקב מוזיר ד"ר דוד וולפסון – הנשיא השני של ההסתדרות הציונית.

לאחר כשלוש שנות עבודה בגימנסיה העברית, התקבל מילמן בשנת 1908 כמורה למוסיקה בית הספר "תחכמוני", שנוסד באותה עת ביפו. הוא גם לימד במושבה הגרמנית ביפו ושימש מורה אצל "האחים הצרפתיים". עד לפרוץ  מלחמת העולם הראשונה יצא שמו ברבים כמורה לכינור (בתקופה הטובה עלה מספר תלמידיו על מאה) וכיבואן של כלי נגינה ותווים. תלמידיו היו יהודים ולא יהודים. לימים רבים מתלמידיו היו לאנשי ציבור ידועים.

בפסח 1917 נאלץ מילמן על ידי השלטון העותומני לצאת לגלות, יחד עם תושביה היהודים של תל אביב ויפו. משפחה שכללה חמישה ילדים עברה  לטבריה. ילדיו קיבלו כל השנים חינוך מוסיקלי (שניים מהם התפרסמו בבגרותם כמחנכים בזכות עצמם ושניים אחרים עסקו חלקית בנגינה). בשנים 1919-1921 חזר חיים מילמן להוראה פרטית, השתתף במופעים מוסיקליים שכללו בין השאר ליווי מוסיקלי לסרטים אלמים בקולנוע "עדן" בתל אביב. בחודש מאי 1921 ניצלה המשפחה בנס מהפרעות ביפו . הבן הבכור במשפחה, משה, ניפצע ואושפז בזמן הפרעות. שמו מופיע ברשימות הנפגעים אשר התפרסמו בעיתונות היהודית.

מילמן החליט לקבל הצעת עבודה מקורנפיש - האקדמיה המלכותית בקהיר  לשמש כפרופסור באקדמיה. ביחד עם משפחתו הוא עבר למצרים בנסיעה ברכבת שנסעה מיפו דרך קנטרה לקהיר. בשנים ששהה בקהיר עסק בהוראה ובהלחנה (תווים שלו פורסמו בעיר) והיה פעיל בארגונים יהודים מקומיים. מסופר עליו שלימד את ילדי בית המלוכה המצרי ובשל כך כשנפטר בנובמבר 1945 עבר ארונו תחת חרבות שלופות. מילמן נקבר בבית הקברות  היהודי באסטין בקהיר.

בית הקברות באסטין, שהוא מהעתיקים ונחשב לאתר מורשת נפגע קשות בשנים שלאחר 1956, כאשר רובם הגדול יהודי קהיר נאלצו לעזוב את העיר. ב- 1982 ביקר את קברו נכדו הבכור אמנון בר-נס, והצליח לאתר את הקבר עם המצבה. ביוזמת הנכד ובעידוד המשפחה הועברו עצמותיו של חיים מילמן להר המנוחות בירושלים ונמצא לו מקום ליד קבר אשתו. הקבורה השנייה הייתה ב-1984.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

קהיר
מוינשט

קהיר

 Cairo
בערבית: القاهرة‎ - אל-קאהרה, מצר; במקורות היהודיים: מצרים

בירת מצרים.

קהילה יהודית החלה להתקבץ בתקופת הכיבוש הערבי בפסטאט (היום האזור העתיק של קהיר) שהוקמה בשנת 641. במאה ה-12 היו בה 3,300 יהודים. בשנת 1165 התיישב הרמב"ם בעיר והביא לפריחה בחיי הרוח. בבית הכנסת "עזרא" בפסטאט התגלתה ב- 1864 "הגניזה", כתבים המאירים את חיי היהודים במאות ה-9 עד ה-11.

השליטים הפאטימים (לאחר השנה 969) בנו את בירתם, קהיר, מצפון לפסטאט והיהודים השתכנו בה. פסטאט ננטשה בעקבות שריפה ב-1265, בית הכנסת עזרא המשיך לפעול. במאה ה-16 התיישבו היהודים בפרבר בולאק על גדות הנילוס, משום עיסוקם במסחר ובכספים. במאה ה-18 הם סחרו עם ארצות אירופה ושימשו מתורגמנים ואנשי כספים.

בשנת 1735 נהרגו מאות יהודים ב"חארת אל-יהוד" (שכונת היהודים), במהומות שסיבתן הייתה כלכלית, והקהילה נכחדה למעשה. ב-1778 נותרו בעיר כ- 3,000 יהודים בלבד. ב-1817 ישבו שם 5,379 יהודים רבניים וקראים, עסקו במלאכות, בחלפנות, בסחר בינלאומי והשתלבו במינהל. ביניהם בלטו: יעקב ביי דה-מנשה שהיה ה"צראף" (גובה מסים) של מחוז גיזה, יוסף קטאוי פאשא שנתמנה לשר ומשפחת מוצירי שעסקה בבנקאות ופיננסים.

במאה ה-19 גדל מספר היהודים מ-5,000 ב-1882 ל-8,819 ב-1879. בשנת 1907 עלה מספרם ל- 20,281 ובשנת 1917, אחרי שהתורכים גירשו למצרים אלפי יהודים מארץ-ישראל, היו בקהיר 29,207 יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה עקרו היהודים בעלי אמצעים לשכונות כמו זמאלכ וגארדן סיטי. קהילת עבאסיה הייתה מערבית באוכלוסייתה, והייתה בה פעילות ציונית ערה.

בשנת 1920 התגוררו עדיין 3,000 יהודים בחארת אל-יהוד. ברובע עבאסיה התגבשה קהילה יהודית רבנית ומרבית העדה הקראית, בשנת 1937 היו בה 12,964 נפש.

ברבע השני של המאה העשרים השתכנו משפחות אמידות בסביבות מידאן אל-תחריר וניהלו אורח חיים מערבי. וכך בפרבר היוקרתי מעאדי, שבשנת 1945 היו בו 555 משפחות.

ב-1945 היו בקהיר למעלה מ- 50,000 יהודים. 60 אחוזים מהם עסקו במסחר, כ- 18 אחוזים בתעשייה והשאר בפקידות ממלכתית ובענפי שירותים.

בעקבות התחזקות הלאומיות המצרית היו התפרעויות נגד היהודים בנובמבר 1945. בשנת 1947 פוטרו רוב היהודים ממשרותיהם. ב-1948 נעצרו יהודים, ביניהם חברי ההנהגה הציונית. לאחר עליית גמל עבדאל נאצר לשלטון (1952), עלו כ- 8,000 יהודים לישראל.

בשנת 1954 נתגלו תאי מחתרת יהודיים בקהיר, והוחרפה העויינות, ובעקבות מלחמת סיני (1956) הוחרם רכוש יהודי ונסגרו מוסדות הקהילה. רבים יצאו לישראל. ב- 1960 נותרו במצרים כולה כ- 8,500 יהודים.

בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) נאסרו יהודים ובהדרגה יצאו רובם את מצרים. בשנת 1995 נותרו 55 בלבד, רובם אלמנות וקשישים.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית נוהלה בידי נכבדיה. כמאה שנים ניהלה את הקהילה משפחת קטאוי. ב-1908 נוסדה אגודת "התחיה היהודית" ודרשה תיקונים בתחום החינוך ובניהול הקהילה. בעקבות זאת הוקם ב-1912 ועד של 18 חברים, שנבחרו לשלוש שנים, וסמכות הרב הראשי הוגבלה לענייני דת.

בשנת 1938 היו בקהיר 29 בתי כנסת, והחשובים היו: בית הכנסת "עזרא" בפסטאט, "אלתרכיה" "רדב"ז" ובית הכנסת של הפורטוגלים; "אל-מצריון" (אלאסתאד'), שנבנה במאה ה-16 ונהרס בשנת 1975; בית הכנסת רמב"ם; כפוסי, מסוף המאה ה- 17; חנאן (עץ חיים) בעבאסיה מסוף המאה ה- 19; בית הכנסת הקראי "משה דבעי" בעבאסיה מ-1900; "האשכנזי" שברחוב אלג'יש במרכז קהיר; "שער השמים" ברחוב עדלי מ-1905 ובית הכנסת "מאיר עיניים" במעאדי, שהוקם בשנת 1904. בשנת 1912 הקים מוסא אשכנזי, סוחר סוכר יליד מחלא אל כברא, את בית הכנסת "מידאן טור סינא" בשכונת סכאכיני. ב-1995 פעלו רק בתי הכנסת "שער שמים" ו"מאיר עיניים".

בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נקלטו מקצת פליטי ארץ-ישראל בקהיר. בין מוסדות הקהילה היו האגודות "החמלה" לטיפול בפליטים, "מוהר הבתולות", "צדקה בסתר" וכן בית מחסה לזקנים, בית יתומים וטיפת חלב, שהוקמו לפני המלחמה.

בשנת 1884 פעל בקהיר בית-חולים יהודי קטן. בשנת 1917 הוקם בית-חולים גדול בידי אברמינו מנשה. חברת "ביקור-חולים" הוקמה ב-1909, ב-1920 - חברת "עוזר חולים" וב- 1922 - האגודה לטיפול רפואי של הספרדים. ב- 1924 התאחדו שלושת המוסדות תחת השם Les Societes de Bienfaisance )"אגודות צדקה(".

"הנוער" חברה אשכנזית לעזרה הדדית פתחה בשנת 1908 ספרייה צרפתית. לשכת "בני ברית" אשכנזית על-שם הרמב"ם הוקמה כבר ב-1886 וב-1911 - לשכה נוספת לספרדים. בקהיר פעלו אגודת "מכבי", כדורסל, אגרוף ושחייה, וברובע הליופוליס אגודת "הכוח" ו"מכבי" לכדורסל.

בשנת 1840 הוקם ביזמת המדינאי היהודי-הצרפתי, אדולף כרמיה, בית-ספר יהודי מודרני. ב-1872 פעלו ארבעה בתי ספר יהודיים. ב- 1875 נפתחו כיתות לנערות יהודיות, ותלמודי תורה בתרומותיהם של רבני קהיר ומשפחות קטאוי, אגיון ומוצירי. בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") נוסד ב-1896. ב-1924 הוקמו "מארי סוארץ" ו"גרין" בתמיכת משפחות קטאוי וסקיורל. ב-1936 נפתחו בית הספר התיכון "סכאכיני" ובית ספר "בטש" בהליופוליס.

כבר במאה ה-16 פעל בקהיר דפוס עברי. עיתונים יהודיים הופיעו בתחילת המאה העשרים, ביניהם Le Messager Sioniste  מ-1902 ו"מצרים" מ-1904. ב-1906 הופיעו שני עיתונים בלדינו "לה טריבונה" (הבמה) ו"לה לוז" (האור). בשנים 1920-1917 הופיע הירחון La Renaissance Juive ואחריו, עד 1925, La Revue Sioniste. ועיתונים בצרפתית: Israel ב-1920, L’aurore (השחר) ב-1921. כמו-כן הודפסו ספרים עבריים רבים.

בתחום הכלכלי בלטו משפחות סקיורל, קטאוי, מוצירי, אדה, סוארץ, יוסף, פליקס ורפאל. יעקב קטאוי מונה בידי עבאס הראשון לממונה על המטבע. יוסף אסלאן קטאוי היה ממייסדי בנק מצר, אדולף קטאוי ביי היה מקורבו של המלך פואד וממייסדי האוניברסיטה המצרית. נסים מוצירי ייסד בנק פרטי. יוסף דה פיצ'יוטו מליבורנו מונה סנטור בידי המלך פואד. ויקטור הררי פאשא היה מנכ"ל האוצר והמסים.

יהודי קהיר השתתפו בפעולות התנועה הלאומית המצרית מראשיתה. בלטו ביניהם: ויקטור זראדל צנוע המכונה "אבו נדארה", שיסד כתב-עת בשם אבו נדארה (1890). עו"ד דאוד חזאן (1904) היה מקורב למנהיג מצטפא כמאל, עו"ד ליאון קסטרו שימש יועץ פוליטי לסעד זגלול ויסד עיתון פרטי בשם La Liberte  ("החירות"). יוסף אסלאן קטאוי פאשא היה נשיא הקהילה, ציר בפרלמנט וסנטור. עו"ד פליקס בן-זקן היה חבר במפלגת ה"ופד" בשנות השלושים.

בשנת 1897 הוקם בידי מרקו ברוך סניף אגודת "בר כוכבא" בקהיר. בשנת 1900 הוקם בית ספר ציוני ונפתחו סניפים של אגודות ציוניות נוספות, "בני ציון" ב-1900, "אגודה ספרותית עברית" ב-1905, "מוריה" ו"אהבת ציון" ב- 1906. עם בוא הפליטים מארץ-ישראל ב-1915 גדלה הפעילות הציונית.

בשנת 1943 הגיעו מארץ-ישראל חיילים, ששרתו בצבא הבריטי, ושליחים ראשונים של הסוכנות ושל המוסד לעלייה ב'. פעלו תנועות הנוער: "החלוץ הצעיר" (בשנת 1947 התפלג ל-"הבונים" ו"דרור"); "העברי הצעיר" שנוסד ב-1932, והיה מקורב ל"השומר הצעיר; "בני עקיבא" ותנועת "ביתר" (חדלה לפעול אחרי רצח הלורד מוין בשנת 1944). בשנת 1945 שוב קמה הפדרציה הציונית בראשות לואי קסטרו.

ערב הקמת מדינת ישראל היו בקהיר 41,860 יהודים. עד 1956 עלו רובם בעזרת שליחי התנועה הציונית , וייתרם עלו אחרי מלחמת 1967.

מוינשט Moinesti

עיר בחבל מולדובה, הרגאט, רומניה.


מצבות שנמצאו במוינשט מעידות על קיומו של יישוב יהודי במקום עוד לפני הקמת העיר (בשנת 1781). ככל הנראה באו יהודים למקום עם גילוי מקורות הנפט בסביבה, כמה עשרות שנים לפני שהוקמה שם עיר. הקהילה התארגנה ב-1885, ובסוף המאה מנתה כ- 2400 נפש (מחצית מהאוכלוסייה). בעיר היו חמישה בתי-כנסת ובתי-ספר לבנים ולבנות.

בין שתי מלחמות-העולם ירד מספר יהודי המקום ל-1,760 (בערך 26 אחוזים מהאוכלוסייה הכללית). ב-1930 שימש יהודי כסגן ראש-העיר.

ממוינשט יצא ב-1881 דוד שוב, בשליחות חמישים משפחות במקום, לרכוש קרקעות בארץ ישראל, וכעבור שנה עלו כ-25 משפחות על אדמת ראש-פינה. ממוינשט יצא גם קול-קורא אל יהודי רומניה, והביא להקמת האגודה למען יישוב ארץ-ישראל עוד בטרם התכנס הקונגרס הציוני הראשון.

טריסטאן צארה (סאמי רוזנשטיין), ממיסדי תנועת הדאדאיזם באמנות ובשירה, נולד במוינשט, ב-1896.


ב-1940, בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) גורשו יהודי המקום לעיר בקאו.


שמונים משפחות יהודיות שבו למוינשט אחרי המלחמה, וב-1950 עוד ישבו בעיר כ-400 יהודים.

בסוף שנות ה- 1960 חיו במוינשט כ-15 משפחות יהודיות.

Haim Muhlmann
מילמן
MILLMAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).

שם משפחה זה נגזר ממילה גרמנית / יידיש שפירושה "טוחן".

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי מילמן כוללים את הרברט מילמן, סופר ועובד סוציאלי אמריקאי יליד רוסיה מן המאה ה-20.