חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי קוטי

קוטי KUTY

במקורות היהודיים: קיטעוו

עיירה במחוז איוואנו-פראנקובסק (IVANO-FRANKOVSK, בעבר סטניסלאבוב), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


קוטי נוסדה ב-1715 בידי אחד הרוזנים לבית פוטוצקי. עם חוק יסוד העיר קיבלו היהודים זכויות עירוניות מלאות והיתר לבנות בית כנסת ולקדש בית עלמין. ב-1765 חיו בקוטי 972 יהודים.

עם המעבר לשליטת אוסטריה ב-1772 (בעקבות חלוקת פולין) בוטל ועד הקהילה ובמקומו מונה פקיד יהודי שגבה את המסים שגדלו משנה לשנה. רק עם מתן שוויון זכויות ליהודי גליציה ב- 1868, חודש ועד הקהילה ובוטלו המסים המיוחדים שהוטלו על היהודים בלבד.

לקהילת קוטי יצאו מוניטין בזכות אנשי שם שישבו בה, ביניהם ר' אברהם-גרשון קיטובר, גיסו של הבעש"ט. לפי המסורת החסידית, ישב גם הבעש"ט בשנות ה"הסתר" שלו סמוך לקוטי, והתפרנס מחפירת טיט, שאשתו מכרה לתושבי קוסוב וקוטי.

בית כנסת גדול ומפואר היה בקוטי ובנוסף לו היו בית כנסת של הקצבים, בית כנסת של החייטים ושלושה בתי מדרש. החסידים התפללו בקלויזים של ויזניץ, קוסוב וצ'ורטקוב. בית העלמין הישן קודש עם ייסוד הקהילה, ובסוף המאה ה-19 קודש בית עלמין חדש.

עד ראשית המאה ה-20 למדו גם הבנים וגם הבנות בחדרים המסורתיים. מתחילת המאה למדו מקצת הבנים ורוב הבנות בבית ספר כללי. בשנים הראשונות של המאה ה-20 הוקם בעיר בית ספר עברי משלים מיסודה של "שפה חיה" וב-1930 הוקם בית ספר לבנות "בית-יעקב".

ב-1910 חיו בקוטי 3,197 יהודים שהיו %47 מכלל האוכלוסייה. אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1941) ועם הגירת יהודי קוטי לארצות שמעבר לים ובעיקר לארצות הברית פחת מספרם. ב-1919 שב האזור לשליטת פולין העצמאית וב-1921 נימנו בקוטי 2,605 יהודים.

בין שתי מלחמות העולם היה ועד הקהילה היהודית מורכב בעיקרו מנציגי החרדים, אך בראשו עמד המתבולל סברין הורנשטיין. במועצת העירייה הייתה ליהודים השפעה מועטת. ב- 1934 היו חמישה יהודים בין 16 חברי המועצה.

הקהילה הפעילה מוסדות סעד וגמילות חסדים והקימה בית יתומים שבו למדו בנוסף ללימודים כלליים גם טווייה וייצור שטיחים.

עד למלחמת העולם הראשונה התפרנסו יהודי קוטי ממסחר, בורסקאות, עגלונות ומלאכה. ובסוף המאה ה-19 היו גם פקידים יהודים במוסדות הממשל ובעירייה. בשנות ה-70 של המאה ה-19 הוקמה בקוטי קופת מלווה לתעשיינים ולבעלי מלאכה, שעזרה לבורסקאים ולבעלי טחנות הקמח במימון עסקיהם. עם חידוש שלטון פולין וחיבור העיר לעורקי תחבורה עברו רוב העגלונים היהודים לנהיגה ברכב. נוספו מקורות פרנסה חדשים: קייט ותעשיית שטיחים.

בראשית המאה העשרים החלה פעילות ציונית בקוטי. ב-1905 הוקם "איגוד נשים ציוניות" וב- 1908 סניף "פועלי ציון", ולידם קם ארגון הנוער "יוגענד" והפעיל את הספרייה היחידה בעיר. ב-1936 הוקם בניין ששימש אכסנייה לקיבוצי הכשרה לעלייה לארץ ישראל. בין שתי מלחמות העולם הוקמו ופעלו סניפי "הציונים הכלליים", "פועלי ציון", "התאחדות", "המזרחי" והמפלגה הציונית הרביזיוניסטית. ובין תנועות הנוער נוסדו "השומר הצעיר" (1921), "גורדוניה" (1926) ו"בית"ר" (1930). ב-1925 הוקם איגוד הספורט "מכבי". כמה צעירים יהודים השתייכו למפלגה הקומוניסטית הבלתי לגלית, או נמנו עם אוהדיה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקוטי כ-2,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ועם תבוסת הצבא הפולני ופינוי השלטונות הפולניים את העיר באמצע ספטמבר, ארגנו צעירים יהודים הגנה עצמית מפני האוקראינים המקומיים שהתכוננו לפרוע ביהודים. ב-17 בספטמבר 1939, בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס לקוטי הצבא האדום. אורגן ועד עירוני זמני שבו השתתף מספר ניכר של קומוניסטים יהודים מבני קוטי. כן בלטה השתתפותם של צעירים יהודים בשורות המיליציה. ב-1940, עם הגברת תהליך האוקראיניזציה, הורחקו יהודים רבים ממוסדות המימשל העירוני.

השלטונות הסובייטיים הלאימו טחנות קמח, מפעלים לבורסקאות ובתי מלאכה שונים. המסחר הסיטוני הופסק והמסחר הקמעוני הצטמצם. בעלי חנויות פרטיות לא יכלו לחדש את מלאי הסחורות וכרעו תחת נטל המסים. בעלי מלאכה נאלצו להתארגן בקואופרטיבים. הפעילות היהודית, הקהילתית והמפלגתית נאסרה. הספרייה הציונית הועברה לספרייה העירונית הכללית וה"בלתי כשרים" נשרפו. השלטונות פתחו בית ספר ושפת ההוראה בו הייתה יידיש.

נמשכו מאסרים של יהודים בגלל "עבירות כלכליות".

אחרי מתקפת גרמניה על ברית ביוני 1941, רק מעטים מיהודי קוטי נמלטו לברית המועצות עם נסיגת הצבא האדום.

ב-1 ביולי 1941 נכבשה העיר בידי כוחות צבא רומניים והונגריים - בעלי בריתם של הגרמנים. החיילים הרומנים התעללו באוכלוסייה היהודית, אסרו פעילי צבור והסכימו לשחררם רק תמורת כופר גדול. יחסם של החיילים ההונגרים היה נוח יותר, אף כי גם הם חטפו יהודים לעבודת כפייה בלא הבחנה. הרומנים עזבו את קוטי תוך זמן קצר, והעיר נשארה בשליטת ההונגרים עד סוף אוגוסט 1941. לעיר הגיעו פליטים יהודים מקארפאטורוס. הקהילה היהודית המקומית דאגה לצרכיהם. בספטמבר 1941 עברה העיר לניהולם הישיר של הגרמנים, הם הטילו על היהודים תשלומי "קונטריבוציה" (כביכול תרומה), הגבירו את הדרישות לעובדי כפייה, הגבילו את חופש התנועה, ציוו לענוד סרט לבן עם מגן דוד כחול ושדדו רכוש.

היודנראט, ובראשו מנשה מנדל, ניסה לחלק באופן צודק את העול שהוטל על הקהילה, והיה נתון למרותו של היודנראט בעיר קולומיאה (KOLOMYJA). מ' הורוביץ, יושב ראש היודנראט בקולומיאה, ציווה על הוועד של קוטי לשלם סכום כסף גדול, מנדל סירב והודח מתפקידו. במקומו נתמנה זיגמונט טילינגר, והוא מלא בצייתנות את דרישות מ' הורוביץ והגרמנים.

רעב כבד, קור ומגיפת-טיפוס הביאו למותם של רבים בחורף 1942-1941. אכרי הסביבה רצחו כל יהודי שניסה לחפש מזון בשדותיהם, או הסגירו אותו לידי הגרמנים. היודנראט פתח מטבח צבורי, וחילק מדי יום מאות מנות מרק.

באביב 1942 הגיעו ידיעות על השמדה המונית המתקרבת ובאה. האוקראינים המקומיים לא הסתירו את עויינותם ליהודים. יצויין לטובה הכומר הארמני ס' מאניוגיביץ שהטיף להושטת עזרה ליהודים, למכירת מזון להם, ואף הסתיר בעצמו כמה יהודים.

ב-10 באפריל 1942 (יום אחרון של פסח תש"ב) הגיעו לקוטי מכוניות משא עמוסות אנשי ס"ס וגיסטאפו. בעת כניסתם לעיר ירו בכל יהודי שנקרה להם ברחוב. הגרמנים והמשטרה האוקראינית פשטו על בתי היהודים. כדי לגלות את המתחבאים הציתו בתים. הנמלטים לרחוב נרצחו. 950 איש נרצחו. מקצתם נקברו בבית העלמין היהודי ומקצתם שנארו קבורים תחת חורבות הבתים השרופים.

ב-24 באפריל 1942 נצטוו היהודים, שלא היו בידיהם אישורים ממקומות העבודה, לעקור לגיטו קולומיאה. כ-500 מהמגורשים נרצחו או מתו בדרך לקולומיאה.

ב-7 בספטמבר 1942 גורשו 800 יהודים לגיטו בקולומיאה. משם שולחו להשמדה במחנה בלז'ץ, וקבוצת צעירים נשלחה למחנה יאנובסקה בלבוב. בקוטי נותרו רק 18 בעלי מלאכה, הם נרצחו כעבור חודשיים. קוטי הוכרזה "יודנריין" (פנוייה מיהודים). המצוד אחר היהודים המסתתרים נמשך עד לשחרור העיר בידי הסובייטים ב-2 לאפריל 1944. קומץ הניצולים עזבו את המקום.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
167082
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Gottlieb, Bernhard (1885-1950), dental scientist, born in Kuty, Galicia (now in Ukraine). He studied medicine at the university of Vienna, Austria, and went on to study dentistry. He worked in the dental surgery of his future father-in-law, Dr. Siegmund Herz, and attended evening science classes at the Vienna Anatomical Institute. During the First World War he served in the Austrian army and was head of a mobile dental outpatient clinic on the Russian-Romanian front. During the war, Gottlieb collected jaw specimens, which would later form the basis for his famous histological studies. In 1919 he opened a surgery and a dental laboratory to further his studies in parodontology and orthodontics. In 1921 he was appointed a lecturer at the Faculty of Medicine of Vienna University and in 1930 he became a full professor. The anti-Semitic policies of the Nazi regime after 1938 caused him to be dismissed from his position and move first to Palestine and then to the USA. In 1940 he started to work at the Kellogg Foundation in Ann Arbor, Michigan, then as guest professor at the University of Michigan while the following year he was appointed Professor of Oral Pathology and head of the Department for Dental Research at the Baylor College in Dallas, Texas.

Gottlieb’s importance can be seen in his successes in basic research. He was the first to describe the epithelial tissue which joins the tooth surface to the gum. His research advanced the knowledge about the causes of caries. After his death, the Vienna University Clinic for Dentistry, Oral Hygiene and Orthodontics was named after him. A keen Talmudist and a Zionist, he identified with the cause of a Jewish state in Palestine. During 1938-1940 he spent two years teaching at the Hebrew University and helped to set up dental clinics in Palestine.
Hasidic rabbi

He was born in Kuty (Kutow) where his father was rabbi. He studied in Brody where he was a member of a pietistic circle. His sister Hannah married the Baal Shem Tov. According to tradition, Avraham at first opposed her marriage but later became one of the Baal Shem Tov's most enthusiastic disciples. In 1747 he settled in Eretz Israel, first in Hebron and then in Jerusalem, where he was a member of a Sephardi kabbalistic group. His correspondence with the Baal Shem Tov is a major source of information on the early Hasidic movement.
POTOCKI, POTOFSKY, POTOSKI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה קשור במספר מקומות בשם פוטוצק בפולין, ובשמה של העיירה פוטוצק זלוטי ליד העיר טרנופול בגליציה המזרחית, אוקראינה.
"כלה".
ציור מאת איזידור קאופמן (1853-1921),
גליציה.
על ראש הכלה כיסוי ראש מסורתי רקום ו"ברוסט-טוך" לבבית.
ׁ(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
Hasidic rabbi

He was born in Kuty (Kutow) where his father was rabbi. He studied in Brody where he was a member of a pietistic circle. His sister Hannah married the Baal Shem Tov. According to tradition, Avraham at first opposed her marriage but later became one of the Baal Shem Tov's most enthusiastic disciples. In 1747 he settled in Eretz Israel, first in Hebron and then in Jerusalem, where he was a member of a Sephardi kabbalistic group. His correspondence with the Baal Shem Tov is a major source of information on the early Hasidic movement.
Gottlieb, Bernhard (1885-1950), dental scientist, born in Kuty, Galicia (now in Ukraine). He studied medicine at the university of Vienna, Austria, and went on to study dentistry. He worked in the dental surgery of his future father-in-law, Dr. Siegmund Herz, and attended evening science classes at the Vienna Anatomical Institute. During the First World War he served in the Austrian army and was head of a mobile dental outpatient clinic on the Russian-Romanian front. During the war, Gottlieb collected jaw specimens, which would later form the basis for his famous histological studies. In 1919 he opened a surgery and a dental laboratory to further his studies in parodontology and orthodontics. In 1921 he was appointed a lecturer at the Faculty of Medicine of Vienna University and in 1930 he became a full professor. The anti-Semitic policies of the Nazi regime after 1938 caused him to be dismissed from his position and move first to Palestine and then to the USA. In 1940 he started to work at the Kellogg Foundation in Ann Arbor, Michigan, then as guest professor at the University of Michigan while the following year he was appointed Professor of Oral Pathology and head of the Department for Dental Research at the Baylor College in Dallas, Texas.

Gottlieb’s importance can be seen in his successes in basic research. He was the first to describe the epithelial tissue which joins the tooth surface to the gum. His research advanced the knowledge about the causes of caries. After his death, the Vienna University Clinic for Dentistry, Oral Hygiene and Orthodontics was named after him. A keen Talmudist and a Zionist, he identified with the cause of a Jewish state in Palestine. During 1938-1940 he spent two years teaching at the Hebrew University and helped to set up dental clinics in Palestine.

ויז'ניץ Vizhnitz
(ברומנית ויז'ניצה Vijnita וברוסית Viznica)
עיר במחוז צ'רנובצי, אוקראינה. בין שתי מלחמות-העולם בצפון חבל בוקובינה, רומניה.

העיר ויז'ניץ ידועה כמקום מושבם של האדמו"רים לבית ויז'ניץ במאה ה-19.

יהודים התיישבו במקום באמצע המאה ה-18 תחת שלטון מולדאביה. ב- 1807 מנתה הקהילה 64 משפחות וב-1900 - 4,738 נפשות. ב-1774 גירשו השלטונות האוסטרים 19 משפחות משום "שלא תרמו לפיתוחה החקלאי של העיר" וב-1789 הוצא צו גירוש כללי ליהודי העיר, אך לא בוצע.

באמצע המאה ה- 19 הגיעו לעיר יהודים מרוסיה וממולדאביה ובשנת 1880 הגיע מספר יהודי העיר ל- 3,795, שהיו 91 אחוזים מכלל 4,165 תושבי העיר.

בתקופה השלטון האוסטרי (בוקובינה סופחה לאוסטריה ב- 1774) היתה ויז'ניץ כפופה לקהילת צ'רנאוץ עד אמצע המאה ה- 19 לערך, וב- 1891 הייתה בין 15 הקהילות העצמאיות שזכו להכרת השלטונות.

בשנת 1888 היו בוויז'ניץ שמונה בתי כנסת.

לאחר השתקעותו של האדמו"ר מנחם מנדל האגר מבית קוסוב בוויז'ניץ, נעשתה העיירה למרכז חסידי, ונהרו אליה חסידים מקוסוב וממארמורש. הם טבעו חותמם על העיירה אשר רוב תושביה היו יהודים. בשבת שבתה כל מלאכה ורחובות העיירה מלאו יהודים חובשי שטריימל בדרכם אל בית הכנסת.

בתי הכנסת היו גם מוקד חברתי ובהם נערכו אירועים חברתיים ותרבותיים כמו קונצרטים של חזנות, כינוסי מפלגות וחגיגות בר-מצוה.

העיירה נפגעה בימי מלחמת העולם הראשונה, יהודים רבים נטשו אותה, ביניהם גם האדמו"ר רבי ישראל האגר, שקבע את חצרו באורדיאה שבהונגריה. ומאז ירדה חשיבותה כמרכז חסידי.

בתום מלחמת העולם הראשונה חזר לויז'ניץ אחיו של האדמו"ר, קומם מחדש את החצר וייסד ישיבה בשם "בית ישראל ודמשק אליעזר", לישיבה צורפו פנימייה וספרייה עשירה.

לפני מלחמת העולם הראשונה הגיעו לויז'ניץ כתבי-עת ציוניים, למשל "העולם" ו"צפירה" וכתבי-עת עבריים אחרים שהגיעו מרוסיה, ולכולם היו בקרב משכילי ויז'ניץ קוראים נלהבים.

בין שתי מלחמות העולם פעלו התנועות הציוניות של "צעירי ציון", "פועלי ציון", ו"מזרחי" ותנועות הנוער של "הנוער הציוני", "גורדוניה", "בני עקיבא" ו"בית"ר". הנוער הושפע מהציונות והיו צעירים שפנו לקיבוצי הכשרה ועלו לארץ ישראל.

ההסתדרות הציונית הפעילה ספרייה ואולם קריאה, פעלה להוראת עברית ולהרצאות בנושאים לאומיים. ביוזמת החברה "שפה עבריה" מצ'רנאוץ נפתח ב- 1921 בית-ספר עממי עברי. ועד למלחמת העולם השנייה התנהלה בקהילה פעולה חברתית וציונית ערה. אדמו"רים מוויז'ניץ הקימו ישיבות ומרכזים בחיפה ובבני-ברק.

קבוצת צעירים שמאלניים מחד, ו"אגודת ישראל" מאידך, התנגדו לציונות.

יהודים פיתחו את תעשיית העץ בעיירה המוקפת יערות עוד בימי שלטון אוסטריה. יהודי ויז'ניץ עסקו במסחר ומלאכה ובמיוחד התפרסמו כורכי הספרים ועושי המצנפות. היו ביניהם גם בעלי מקצועות חופשיים ומספרם ההולך וגדל באוכלוסייה זיכה אותם בכל התפקידים הציבוריים; ראשות העיירה, חברות במועצה, הנהלת הדואר והרכבת. ישיבות המועצה היו נפסקות בזמן תפילת מנחה שנערכה באולם הישיבות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, סיפוח העיירה לרומניה וניתוקה מגליציה פגעו בכלכלתה. הג'וינט עזר ליהודים ששבו לעיירה בשיקום בתיהם אבל המדיניות האנטישמית של השלטון החדש רוששה את המפרנסים היהודים וצעירים רבים נטשו את העיירה.

היחסים הטובים עם האוכלוסייה המקומית נפגעו בתקופת השלטון הרומני ובימיה הקצרים של ממשלת גוגא-קוזא האנטישמית (סוף דצמבר 1937 עד פברואר 1938) התכנסה במקום ועידה אנטישמית אזורית ובתי היהודים הותקפו.

ב- 1930 היו בויז'ניץ 2,666 יהודים.


תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ב- 1 בספטמבר 1939) סופחה צפון בוקובינה לברית המועצות ביוני 1940 (בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות). משנכנסו הסובייטים לעיירה, נפסקה כל פעילות יהודית לאומית ו- 31 משפחות יהודיות הוגלו לסיביר בלילה אחד.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ביוני 1941 ונסיגת הצבא האדום, נמסר האזור לרומניה בת בריתה של גרמניה הנאצית. כנופיות אוקראינים שהגיעו מהעיר קוטי, תושבים מקומיים וחיילים רומנים חברו יחד בשוד וברצח היהודים. הם רצחו 35 יהודים. קצין רומני בשם פטרוק (Petruc) הציל קבוצת יהודים מהרג ועזר לנפגעים, עד שנשלח לחזית.

השלטונות הטילו גזרות על היהודים: ענידת מגן דוד, עבודת כפייה ועוד. לוויז'ניץ הגיעו יהודים שגורשו מכפרי הסביבה. ובאוקטובר 1941 הודיעו על גירוש כל היהודים לטרנסניסטריה.

בתום המלחמה שרדו מכלל 2,800 מגורשי ויז'ניץ 800 יהודים. רובם עלו לישראל.

קייב Kiev

בירת אוקראינה.


סוחרים יהודים הגיעו לקייב במאה השמינית; העיר הייתה אז צומת-דרכים חשוב בין ארצות המזרח למערב-אירופה. לקראת סוף המאה העשירית ניסו שליחים מארץ הכוזרים לגייר את ולאדימיר, הנסיך של קייב; באותה התקופה כבר הייתה קהילה יהודית בעיר, ונמצא מכתב (בגניזה הקאהירית) כתוב בעברית משנת 930, ובו פנייה ליהודי קהילות אחרות לסייע בפדיון יהודי מקייב שנאסר בגלל חוב. שמות היהודים במכתב הם עבריים, סלאביים ותורכיים.

קייב נזכרת בתיאורי המסעות של בנימין מטודלה ושל פתחיה מרגנסבורג בני המאה ה- 12; ר' משה מקייב עמד אז בקשרי מכתבים עם רבנו תם במערב ועם הגאון שמואל בן-עלי במזרח.

תחת שלטון הטאטארים (1320-1240) זכו היהודים להגנת הכובש, למורת רוחם של תושבי העיר הנוצרים. כשנכללה קייב בנסיכות ליטא קיבלו היהודים זכויות מיוחדות להגנת הנפש והרכוש. באותה התקופה היו יהודים שצברו הון עתק מחכירת מסים.

הקהילה גדלה בחומר וברוח; במאה ה-15 חיבר ר' משה מקייב פירושים ל"ספר היצירה" ולפירושיו של אברהם אבן עזרא, וניהל ויכוחים עם הקראים.

בפשיטת הטאטארים ב-1482 נלקחו רבים מיהודי העיר בשבי, וכעבור 13 שנה גורשה הקהילה עם שאר קהילות ליטא. הקהילה נתחדשה עם ביטול האיסור כעבור שמונה שנים אבל כעבור מאה שנה לערך השיגו העירונים ממלך פולין (שהתאחדה עם ליטא ב-1569) צו האוסר יישוב-קבע של יהודים או רכישת נכסי דלא ניידי בידיהם בעיר (הצו משנת 1619). המעטים שהוסיפו להתגורר בקייב נפגעו בגזירות ת"ח ות"ט (1648), ועם סיפוח העיר לרוסיה ב-1667 חודש האיסור על מגורי יהודים במקום.

הקהילה שוקמה ב-1793, בעת החלוקה השנייה של פולין, וגדלה חרף מחאות העירונים. ב-1815 הגיע מספרם של תושבי הקבע היהודיים בקייב לכדי 1,500. היו להם שני בתי-כנסת ומוסדות קהילתיים מקובלים.

ב-1827 נענה הצאר ניקולאי הראשון לתביעות העירונים וחידש את איסור המגורים; הצו נשאר בתוקפו עד 1861, כאשר הוקצו למגורי קבע ליהודים בעלי זכויות (סוחרים ותעשיינים עשירים ועובדיהם, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי-מלאכה) שני פרברים במבואות העיר. בתקופת האיסור השתתפו מאות יהודים בירידים השנתיים והתאכסנו בשתי אכסניות עירוניות שהוחכרו לנוצרים. תוך עשר שנים גדלה האוכלוסייה היהודית בקייב לכדי 13,800 נפש (כ-%12 מכלל האוכלוסיה). משנת 1862 קיימה הקהילה בית-חולים כללי, בית-חולים מיוחד לניתוחים, מרפאה למחלות עיניים (בהנהלת מ' מאנדלשטאם) ומוסדות צדקה למיניהם.

במאי 1881 היו מהומות אנטישמיות; רבים נפצעו, נגרם נזק רב לרכוש, וכ-800 משפחות יהודיות איבדו את מקורות פרנסתן.

ב-1898 נחנך בית כנסת מפואר, בתרומת ל' ברודסקי.

מאז ועד מהפכת 1917 התפרסמה קייב בחיפושי-פתע תכופים שעשתה המשטרה אחר יהודים "בלתי-לגאליים" בעיר. למרות זאת גדל מספר תושביה היהודים של קייב ל- 50,800 ב-1910, וליותר מ-81,000 בסוף 1913. למעשה היו אף יותר מזה, כי רבים התחמקו ממיפקדי אוכלוסין.

המוני יהודים עבדו במפעלי התעשייה בעיר ובסביבה, והיו גם יהודים עתירי-הון דוגמת משפחות ברודסקי וזאיצב, בענף הסוכר. רב היה מספר בעלי המקצועות החופשיים ובאוניברסיטת קייב למדו בשנת 1911 888 יהודים, ריכוז הסטודנטים היהודיים הגדול ביותר באוניברסיטה רוסית (%17 מכלל הסטודנטים במקום). בקייב פעלו סופרים עבריים דוגמת י' קאמינר, י"ל לוין (יהל"ל), מ' קאמיונסקי, י' וייסברג, א' שולמן וא' פרידמן.

הסופר שלום-עליכם, שישב בקייב ישיבת-ארעי, הנציח אותה בספריו בתיאורי יהופיץ.

פוגרום קשה פקד את קייב ב- 18 באוקטובר 1905, אבל היישוב היהודי המשיך להתפתח ונעשה אחד העשירים ברוסיה, ובאותו הזמן התרוששו היהודים העניים עוד יותר.

ב-1910 היו כ-5,000 הסוחרים היהודיים בקייב %42 מכלל הסוחרים בעיר, אבל רבע מכלל היהודים שחיו במקום נזקקו לקמחא דפסחא באותה השנה.

בשנים 1921-1906 שימש כרב הקהילה ש' אהרונסון, ומן ה"רבנים מטעם" התפרסמו יהושע צוקרמן וש"ז לוריא.

בזמן מלחמת-העולם הראשונה קלטה קהילת קייב פליטים יהודים מאזורי הקרבות. ב-1917 בוטלו כל הגבלות המגורים בעיר, ובסוף אותה שנה התפקדו בה 87,240 יהודים %19 מכלל תושבי העיר.

הקהילה התארגנה על בסיס דמוקרטי בהנהגת הציוני משה נחמן סירקין, ובעיר נערכו כינוסים כלליים ואזוריים של יהודי רוסיה, פורסמו ספרים ועיתונים של המפלגות השונות, והתנהלה פעילות תרבותית וחינוכית בעברית וביידיש.

באביב 1919 ישבו בקייב כ- 114,520 יהודים.

בששת חודשי השלטון הסובייטי שבין פברואר לאוגוסט 1919 נמסרה הנהלת הקהילה לידי ה"ייבסקציה" והתחיל הרס שיטתי של חיי הציבור המקובלים. עם נסיגת הצבא האדום התארגנה "הגנה עצמית", וכאשר נכנסו לעיר האוקראינים אנשי פטלורה הם אסרו את אנשי קבוצת המגן והרגו 36 מהם. כנופיות דניקין רצחו ושדדו עד שנהדפו בידי הצבא האדום בדצמבר אותה שנה. רעב ומגיפות הפילו חללים נוספים ביישוב המקומי. עם זאת גדל מספר היהודים בקייב עם נהירת פליטי-חרב יהודים משאר מקומות באוקראינה. ב-1923 מנתה העיר 128,000 יהודים. מספרם הלך וגדל והגיע ב-1939 לכדי 175,000 (%20 מכלל האוכלוסיה).

בעשרים שנות השלטון הסובייטי נעשתה קייב מוקד לתרבות יידיש נוסח מוסקבה; בקהילה הייתה רשת בתי-ספר ומכוני לימוד שהקיפו אלפי תלמידים, ובראשם המחלקה לתרבות יהודית באקדמיה האוקראינית למדעים (1926) שהוכתרה בשנת 1930 בשם "המכון לתרבות יהודית פרולטארית", בהנהלת יוסף ליברברג. במכון נתפרסמו מחקרים חשובים וקבוצה מאנשי הסגל שלו יצאה לבירוביג'אן להניח שם יסודות לפעולה תרבותית וחינוכית.

בקייב פעלו אז משוררים וסופרים כגון דוד הופשטיין ואיציק פפר, הוצאות ספרים ותיאטרון ממלכתי ביידיש. עם חיסול המוסדות היהודיים בסוף שנות השלושים הקיץ הקץ על מרכז גדול זה של תרבות יידיש בברית-המועצות.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקייב כ- 140,000 יהודים.


במהלך המלחמה כבשו הגרמנים את קייב ב-21 בספטמבר 1941 (בעקבות מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ביוני 1941). בימים 30-29 בספטמבר רצחו בסיוע המיליציה האוקראינית עשרות אלפים מיהודי קייב והסביבה בגיא הרים בשם באבי-יאר, שנמצא בקירבת בית-העלמין היהודי.


אחרי המלחמה קבעה ועדת-חקירה סובייטית שבקייב נרצחו 195,000 אזרחים ושבויי-מלחמה בתאי-גאזים ניידים וביריות, מהם יותר ממאה אלף בבאבי-יאר. במאי 1943 נשרפו הגוויות בכבשנים שנחפרו בהר.

נסיונות להקים יד-זיכרון לחללי באבי-יאר סוכלו בידי השלטונות, והמקום הפך לסמל המאבק נגד האנטישמיות בברית-המועצות, בפי אנשי-רוח כגון המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו וויקטור נקראסוב.


אחרי המלחמה חזרו אלפי יהודים לקייב המשוחררת ונתקלו באיבת התושבים, שרבים מהם יצאו נשכרים ברכוש מן הטבח הגדול. ובכל זאת תוך 15 שנים צמח בעיר יישוב יהודי בן 200,000 ומעלה (על פי מיפקד רשמי משנת 1959 רק 154,000), %13.9 מכלל תושבי העיר.

כ-%15 הצהירו על יידיש כשפת- אם, לעומת %33 בקרב היהודים תושבי הערים הקטנות במחוז קייב.

ב-1957 נידונו ארבעה יהודים למאסר על "פעילות ציונית", ביניהם ברוך מרדכי וייסמן שיומנו העברי הוברח ופורסם בישראל. ב-1959, ביובל המאה להולדת שלום-עליכם, תלו היהודים שלט זכרון על פתח הבית שבו התגורר הסופר בשעתו; אותה שנה סגרה העירייה את בית-העלמין הישן ליד באבי-יאר אך התירה ליהודים את העברת העצמות לבית-עלמין חדש. לבקשת נשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי, התירה הממשלה הסוביייטית להעלות את עצמות בורוכוב למדינת ישראל.

בשנות הששים פעל בעיר בית-כנסת אחד לכאלף מתפללים ולידו מקווה, משחטה לעופות ומאפיית מצות; "מניינים" פרטיים נסגרו. הרב פאנץ, אחרון הרבנים בקייב, פרש ב-1960. בתקופת כהונתו של בארדאך כראש הוועד של בית-הכנסת הייתה האווירה נינוחה יחסית ואורחים מחוץ-לארץ היו מתקבלים בעין טובה. ב-1961 השתנה המצב לרעה עם בחירתו של הנדלמן כיו"ר הוועד, עד שפרש בלחץ המתפללים כעבור שש שנים.

ב-1966 דחה הוועד המרכזי של המפלגה במוסקבה בקשה מטעם יהודי העיר לחדש את פעולת התיאטרון היידי. קייב הוסיפה לשמש מרכז לסופרים ביידיש, רבים מהם יוצאי מחנות מתקופת סטאלין, כגון: איציק קיפניס, הירש פוליאנקר, נתן זבארה, אלי שכטמן ויחיאל פאליקמן. הודפסו ספרים יהודיים במקור ובתרגום לרוסית ואוקראינית.

ב-1966 נהרו רבבות יהודים מאוקראינה כולה לדוכן הישראלי בתצוגה בין-לאומית בענף הלול וכעבור שנה, בעקבות מלחמת ששת הימים, ניתן ביטוי פומבי לרגשות היהודים בנסיונות חוזרים להביע את זהותם הלאומית ביום-השנה לטבח באבי-יאר.

המהנדס בוריס קוצ'ובייבסקי נאסר ב-1968 באשמת "הוצאת דיבה על המשטר הסובייטי", לאחר שביקש היתר יציאה לישראל בשבילו ובשביל אשתו הלא-יהודיה; בקיץ 1970 חתמו עשרה יהודים מקייב על מכתב גלוי שלפיו ויתרו על אזרחותם הסובייטית וביקשו להיות אזרחי מדינת ישראל.

בשנים 1913-1911 סערה קייב מסביב לעלילת-הדם שהייתה קשורה בשמו של מנחם מנדל בייליס. המסורת האנטישמית הגסה בעיר מצאה לה ביטוי מחודש בשנות השישים עם פרסום ספריו של ט' קיצ'קו מטעם האקדמיה האוקראינית למדעים.

ב-1970 התגוררו בקייב 152,000 יהודים (כ-%10 מכלל האוכלוסיה).

אחרי התמוטטות השלטון הקומוניסטי בראשית שנות התשעים של המאה העשרים, חלה התעוררות דתית בקרב היהודים, למרות הירידה במספרם. בתי כנסת, בתי ספר יהודיים ומוסדות קהילה החלו לפעול ולהתרחב.

בשנת 1997, אחרי עלייה לישראל, התגוררו בקייב כ- 110,000 יהודים, יותר משליש מיהודי אוקראינה כולה.

הקהילה היהודית בקייב בשנות ה- 2000

לפי נתוני הקונגרס היהודי האוקראיני האוכלוסיה היהודית בעיר מונה כ- 110,000 נפש. בתחילת שנות ה-2000 קייב הייתה למרכז החיים היהודיים באוקראינה. בקייב מרוכזים המשרדים של הארגונים היהודיים המקומיים והזרים, ביניהם הג'וינט, הסוכנות היהודית ועוד. בשנת 1999 הוקמה הקונפדרציה היהודית של אוקראינה שהיא ארגון גג המאגד ארגונים יהודיים מקומיים רבים. בראש הקונפדרציה עומד הרב בלייך המשמש כרב הראשי של אוקראינה. בית הכנסת המרכזי, "פודול", המנוהל על ידי הרב בלייך כולל גם "חדר" וישיבה, גן ילדים, בית ספר, בית יתומים, בית אבות, מרכז סיוע, מסעדה כשרה, אחריות על קבורה יהודית ובית דין יהודי. בקייב פועלים בתי כנסת נוספים: ביה"כ "ברודסקי" בהנהלת הרב אסמן, נציג חב"ד;."ביה"כ, "גליטסקה", בשיתוף המדרשה הציונית, בראשותו של הרב שלמה נאמן. לישד ביה"כ "גליטסקה" נמצא המרכז לתרבות והיסטוריה יהודית המקיים פעילות לנוער ומבוגרים ומוזיאון יהודי. הקהילה היהודית מקיימת שיתוף פעולה עם גופים אוקראינים שאינם יהודים, שיש להם זיקה לנושאים יהודיים. בקייב פועל סניף של "אש- התורה" בהנהלתו של נתן קיטיקישר ורעייתו. זה מרכז לתרבות יהודית ולחוזרים בתשובה. בקייב פועלות גם קהילות קוסרבטיבית ורפורמית, האחרונה בהנהלתו של הרב אלכסנדר דוקובני .

כתובות:
בית הכנסת "פודול": רחוב שחקוביצקאיה 29, קייב
בית כנסת "ברודסקי": רח' שוטה רוסטובלי 13, קייב
www.greaysynagogue.kiev.ua

קולומיאה Kolomyya

(בפולנית Kolomyja)

עיר במערב אוקראינה.

עד מלחמת העולם השנייה במחוז סטניסלאבוב (באוקראינה שונה שמה של סטניסלבוב ל- Ivano frankovsk), בגליציה המזרחית, פולין.


קהילה יהודית משגשגת הייתה בקולומיאה כבר בתחילת המאה ה-16. הקהילה נהרסה בגזירות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) ושוקמה.

תחת שלטון אוסטריה (אחרי חלוקת פולין ב-1772) פיתחו היהודים פעילות כלכלית ענפה במסחר קמעוני, בחכירת יערות ובמסחר סיטוני בעצים. המסחר פרח בעיקר אחרי שנעשתה העיר צומת רכבות מרכזי לוואלאכיה ומולדאביה. ב-1879 הייתה האוכלוסיה היהודית במקום יותר מ-8,230 נפש (כמחצית האוכלוסיה הכללית), וכפליים מזה ב-1900. התנועה החסידית הייתה חזקה בעיר מתחילתה. בית-ספר יסודי ליהודים הוקם על-ידי הממשלה עוד ב-1788; כעבור מאה שנה הוקם בית-ספר שני מיסודה של "אליאנס" בווינה.

בבחירות למועצת העירייה בשנת 1878 היו היהודים רוב וד"ר מאכסימיליאן טראכטנברג נבחר לראשות העיר. ב-1873 נשלח ד"ר אוסקאר הניסמן כציר קולומיאה לפארלאמנט האוסטרי.

ר' הלל ליכטנשטיין, כיהן כרב הקהילה בשנים 1891-1863.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914), ששבה העיר לפולין העצמאית, ונותקה משווקיה שנותרו מעבר לגבול, הדבר היקשה על פרנסת היהודים, ובנוסף לכך הם נחשפו למגמה הכלכלית מצד שלטונות פולין של העדפת הפולנים על היהודים. החרם הכלכלי של שנות השלושים החמיר עוד את המצב. בשנת 1919 היו בקולומיאה קרוב ל-19,000 יהודים ובעקבות הקשיים הכלכליים מספרם הלך וירד.

במסגרת הפעילות הציונית היו התנועות החלוציות פעילות במיוחד בקולומיאה וקבוצת החלוצים הראשונה עלתה לארץ ישראל עוד ב-1920. בעיר פעלו "הכשרות" רבות. בית"ר הקימה קבוצה בשם "החייל הלאומי", ועסקה בהכשרה צבאית. יצאו לאור שני עיתונים ציוניים, אחד בפולנית ואחד ביידיש.

ב-1930 בחרו "אגודת ישראל" וה"מזרחי" את הרב רב יוסף לאו לרב הקהילה.

בשנת 1939 נימנו בקולומיאה כ- 15,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברה קולומיאה בתוך שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות. עם כניסת הסובייטים לעיר ב-17 בספטמבר 1939 הופסקה הפעילות הקהילתית והציונית. מפעלים ומסחר פרטי הולאמו ויהודים השתלבו בקואופרטיבים ובפקידות הממשל.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 גוייסו יהודים לצבא האדום, ורבים התנדבו מרצון, בייחוד רופאים ואחיות. ב-4 ביולי נכבשה העיר בידי הצבא ההונגרי שלחם לצד הגרמנים. ב-18 באוגוסט הציל המושל ההונגרי חיי אלפיים יהודים שאוקראינים התכוננו להוציא להורג ביער סמוך, וכמה שבועות אחר כך נתנה הקהילה מקלט לפליטים יהודים חסרי נתינות שגורשו מהונגריה.

בספטמבר 1941 הועמדה העיר תחת שלטון גרמני ישיר, והיהודים היו נתונים לרדיפות, רציחות, שדידת כספים ורכוש ועבודות-כפייה.

במרס 1942 הוקמו שלושה גיטאות מגודרים בעיר. ועד אוקטובר שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (Belzec) בשלושה משלוחים כ-15,000 יהודים. ראש ה"יודנראט" מרדכי הורוביץ שלח יד בנפשו בנובמבר 1942, כשהתקשה לעמוד בדרישות הגרמנים. 1,500 היהודים הנותרים הוצאו להורג ביער שפארובצה (Szparowce) בפברואר 1943.

עם שחרור קולומיאה באוגוסט 1944 נמצאו שם רק קומץ יהודים, ואליהם נוספו מעטים שחזרו מברית-המועצות. רובם המשיכו לפולין ומשם לארצות שמעבר לים.

ב- 1957 עוד ישבו בקולומיאה כמאתיים משפחות יהודיות וב-1969 ירד מספרן ל-70.

הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2013 מנתה הקהילה היהודית בעיר כ-50 נפש. במקום התקיימה קהילה, בית כנסת ומרכז חסד בהנהלת יעקב זלישציקר. בענייניים יהודים נוספים מטפל מרכז חב"ד בעיר זיטומיר. בעיר יש בית עלמין מוזנח, שחלקו הרוס ופרוץ. במקום יש קבר אחים מסומן ומטופל שנמצא בבעלות העיריה.

כתובת הקהילה: רחוב פקרסקה 3.

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/

מיליה

Milieve ,Miliyeve / Мілієве 

ברומנית: Milie; בגרמנית: Millie

כפר במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה.

עד שנת 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה. בין שתי מלחמות העולם הכפר נכלל במחוז סטורוז'ינץ, רומניה.

מרבית תושבי הכפר אוקראינים ועד מלחמת העולם השנייה התגורר במקום גם מיעוט רומני. היהודים התחילו להתיישב במיליה במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנת 1880 היהודים היוו 11% מכלל התושבים. במקום לא התקיימה קהילה יהודית עצמאית. הקהילה היהודית בוויז'ניץ הסמוכה סיפקה להם את השירותים הדתיים- קהילתיים.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בכפר 197 יהודים אשר היוו 8,2% מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה. ההסתה האנטישמית הגוברת בשנות ה-1930 עירערה את יחסי השכנות הטובים שהיו בין יהודים לאוקראינים.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט  1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה שכלל גם את העיירה סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. מיולי 1940 התחיל השלטון הסוביטי בכפר. הרמן בילדנר, בעל אחוזה במיליה, ביחד עם גיסו, בנו הרר, שניהם פעילים ציונים, נעצרו ע"י הסובייטים והוגלו לסיביר, שם נספו.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברית המועצות. לאחר נסיגת הצבא הסובייטי, נרצחו יהודי הכפר בידי התושבים המקומיים מוסתים על ידי כנופיות אוקראיניות שהגיעו לאזור מהעיר קוטי בגליציה המזרחית הסמוכה לגבול עם חבל בוקובינה. הנשים הובלו ערומות ברחובות והוכו בשוטים עד מוות. יעקב גלר, מנהיג ציוני מצ'רנוביץ שביקש מקלט במיליה נסקל באבנים יחד עם אישתו וילדיו. הרוצחים ספרו את הגוויות כדי לוודא שלא נותר אף יהודי בחיים ולאחר מכן שדדו את בתי הקרבנות.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי קוטי
קוטי KUTY

במקורות היהודיים: קיטעוו

עיירה במחוז איוואנו-פראנקובסק (IVANO-FRANKOVSK, בעבר סטניסלאבוב), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


קוטי נוסדה ב-1715 בידי אחד הרוזנים לבית פוטוצקי. עם חוק יסוד העיר קיבלו היהודים זכויות עירוניות מלאות והיתר לבנות בית כנסת ולקדש בית עלמין. ב-1765 חיו בקוטי 972 יהודים.

עם המעבר לשליטת אוסטריה ב-1772 (בעקבות חלוקת פולין) בוטל ועד הקהילה ובמקומו מונה פקיד יהודי שגבה את המסים שגדלו משנה לשנה. רק עם מתן שוויון זכויות ליהודי גליציה ב- 1868, חודש ועד הקהילה ובוטלו המסים המיוחדים שהוטלו על היהודים בלבד.

לקהילת קוטי יצאו מוניטין בזכות אנשי שם שישבו בה, ביניהם ר' אברהם-גרשון קיטובר, גיסו של הבעש"ט. לפי המסורת החסידית, ישב גם הבעש"ט בשנות ה"הסתר" שלו סמוך לקוטי, והתפרנס מחפירת טיט, שאשתו מכרה לתושבי קוסוב וקוטי.

בית כנסת גדול ומפואר היה בקוטי ובנוסף לו היו בית כנסת של הקצבים, בית כנסת של החייטים ושלושה בתי מדרש. החסידים התפללו בקלויזים של ויזניץ, קוסוב וצ'ורטקוב. בית העלמין הישן קודש עם ייסוד הקהילה, ובסוף המאה ה-19 קודש בית עלמין חדש.

עד ראשית המאה ה-20 למדו גם הבנים וגם הבנות בחדרים המסורתיים. מתחילת המאה למדו מקצת הבנים ורוב הבנות בבית ספר כללי. בשנים הראשונות של המאה ה-20 הוקם בעיר בית ספר עברי משלים מיסודה של "שפה חיה" וב-1930 הוקם בית ספר לבנות "בית-יעקב".

ב-1910 חיו בקוטי 3,197 יהודים שהיו %47 מכלל האוכלוסייה. אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1941) ועם הגירת יהודי קוטי לארצות שמעבר לים ובעיקר לארצות הברית פחת מספרם. ב-1919 שב האזור לשליטת פולין העצמאית וב-1921 נימנו בקוטי 2,605 יהודים.

בין שתי מלחמות העולם היה ועד הקהילה היהודית מורכב בעיקרו מנציגי החרדים, אך בראשו עמד המתבולל סברין הורנשטיין. במועצת העירייה הייתה ליהודים השפעה מועטת. ב- 1934 היו חמישה יהודים בין 16 חברי המועצה.

הקהילה הפעילה מוסדות סעד וגמילות חסדים והקימה בית יתומים שבו למדו בנוסף ללימודים כלליים גם טווייה וייצור שטיחים.

עד למלחמת העולם הראשונה התפרנסו יהודי קוטי ממסחר, בורסקאות, עגלונות ומלאכה. ובסוף המאה ה-19 היו גם פקידים יהודים במוסדות הממשל ובעירייה. בשנות ה-70 של המאה ה-19 הוקמה בקוטי קופת מלווה לתעשיינים ולבעלי מלאכה, שעזרה לבורסקאים ולבעלי טחנות הקמח במימון עסקיהם. עם חידוש שלטון פולין וחיבור העיר לעורקי תחבורה עברו רוב העגלונים היהודים לנהיגה ברכב. נוספו מקורות פרנסה חדשים: קייט ותעשיית שטיחים.

בראשית המאה העשרים החלה פעילות ציונית בקוטי. ב-1905 הוקם "איגוד נשים ציוניות" וב- 1908 סניף "פועלי ציון", ולידם קם ארגון הנוער "יוגענד" והפעיל את הספרייה היחידה בעיר. ב-1936 הוקם בניין ששימש אכסנייה לקיבוצי הכשרה לעלייה לארץ ישראל. בין שתי מלחמות העולם הוקמו ופעלו סניפי "הציונים הכלליים", "פועלי ציון", "התאחדות", "המזרחי" והמפלגה הציונית הרביזיוניסטית. ובין תנועות הנוער נוסדו "השומר הצעיר" (1921), "גורדוניה" (1926) ו"בית"ר" (1930). ב-1925 הוקם איגוד הספורט "מכבי". כמה צעירים יהודים השתייכו למפלגה הקומוניסטית הבלתי לגלית, או נמנו עם אוהדיה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקוטי כ-2,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ועם תבוסת הצבא הפולני ופינוי השלטונות הפולניים את העיר באמצע ספטמבר, ארגנו צעירים יהודים הגנה עצמית מפני האוקראינים המקומיים שהתכוננו לפרוע ביהודים. ב-17 בספטמבר 1939, בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס לקוטי הצבא האדום. אורגן ועד עירוני זמני שבו השתתף מספר ניכר של קומוניסטים יהודים מבני קוטי. כן בלטה השתתפותם של צעירים יהודים בשורות המיליציה. ב-1940, עם הגברת תהליך האוקראיניזציה, הורחקו יהודים רבים ממוסדות המימשל העירוני.

השלטונות הסובייטיים הלאימו טחנות קמח, מפעלים לבורסקאות ובתי מלאכה שונים. המסחר הסיטוני הופסק והמסחר הקמעוני הצטמצם. בעלי חנויות פרטיות לא יכלו לחדש את מלאי הסחורות וכרעו תחת נטל המסים. בעלי מלאכה נאלצו להתארגן בקואופרטיבים. הפעילות היהודית, הקהילתית והמפלגתית נאסרה. הספרייה הציונית הועברה לספרייה העירונית הכללית וה"בלתי כשרים" נשרפו. השלטונות פתחו בית ספר ושפת ההוראה בו הייתה יידיש.

נמשכו מאסרים של יהודים בגלל "עבירות כלכליות".

אחרי מתקפת גרמניה על ברית ביוני 1941, רק מעטים מיהודי קוטי נמלטו לברית המועצות עם נסיגת הצבא האדום.

ב-1 ביולי 1941 נכבשה העיר בידי כוחות צבא רומניים והונגריים - בעלי בריתם של הגרמנים. החיילים הרומנים התעללו באוכלוסייה היהודית, אסרו פעילי צבור והסכימו לשחררם רק תמורת כופר גדול. יחסם של החיילים ההונגרים היה נוח יותר, אף כי גם הם חטפו יהודים לעבודת כפייה בלא הבחנה. הרומנים עזבו את קוטי תוך זמן קצר, והעיר נשארה בשליטת ההונגרים עד סוף אוגוסט 1941. לעיר הגיעו פליטים יהודים מקארפאטורוס. הקהילה היהודית המקומית דאגה לצרכיהם. בספטמבר 1941 עברה העיר לניהולם הישיר של הגרמנים, הם הטילו על היהודים תשלומי "קונטריבוציה" (כביכול תרומה), הגבירו את הדרישות לעובדי כפייה, הגבילו את חופש התנועה, ציוו לענוד סרט לבן עם מגן דוד כחול ושדדו רכוש.

היודנראט, ובראשו מנשה מנדל, ניסה לחלק באופן צודק את העול שהוטל על הקהילה, והיה נתון למרותו של היודנראט בעיר קולומיאה (KOLOMYJA). מ' הורוביץ, יושב ראש היודנראט בקולומיאה, ציווה על הוועד של קוטי לשלם סכום כסף גדול, מנדל סירב והודח מתפקידו. במקומו נתמנה זיגמונט טילינגר, והוא מלא בצייתנות את דרישות מ' הורוביץ והגרמנים.

רעב כבד, קור ומגיפת-טיפוס הביאו למותם של רבים בחורף 1942-1941. אכרי הסביבה רצחו כל יהודי שניסה לחפש מזון בשדותיהם, או הסגירו אותו לידי הגרמנים. היודנראט פתח מטבח צבורי, וחילק מדי יום מאות מנות מרק.

באביב 1942 הגיעו ידיעות על השמדה המונית המתקרבת ובאה. האוקראינים המקומיים לא הסתירו את עויינותם ליהודים. יצויין לטובה הכומר הארמני ס' מאניוגיביץ שהטיף להושטת עזרה ליהודים, למכירת מזון להם, ואף הסתיר בעצמו כמה יהודים.

ב-10 באפריל 1942 (יום אחרון של פסח תש"ב) הגיעו לקוטי מכוניות משא עמוסות אנשי ס"ס וגיסטאפו. בעת כניסתם לעיר ירו בכל יהודי שנקרה להם ברחוב. הגרמנים והמשטרה האוקראינית פשטו על בתי היהודים. כדי לגלות את המתחבאים הציתו בתים. הנמלטים לרחוב נרצחו. 950 איש נרצחו. מקצתם נקברו בבית העלמין היהודי ומקצתם שנארו קבורים תחת חורבות הבתים השרופים.

ב-24 באפריל 1942 נצטוו היהודים, שלא היו בידיהם אישורים ממקומות העבודה, לעקור לגיטו קולומיאה. כ-500 מהמגורשים נרצחו או מתו בדרך לקולומיאה.

ב-7 בספטמבר 1942 גורשו 800 יהודים לגיטו בקולומיאה. משם שולחו להשמדה במחנה בלז'ץ, וקבוצת צעירים נשלחה למחנה יאנובסקה בלבוב. בקוטי נותרו רק 18 בעלי מלאכה, הם נרצחו כעבור חודשיים. קוטי הוכרזה "יודנריין" (פנוייה מיהודים). המצוד אחר היהודים המסתתרים נמשך עד לשחרור העיר בידי הסובייטים ב-2 לאפריל 1944. קומץ הניצולים עזבו את המקום.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

מיליה
אוקראינה
לבוב
קולומיאה
קייב
ויז'ניץ (וויז'ניצה), בוקובינה

מיליה

Milieve ,Miliyeve / Мілієве 

ברומנית: Milie; בגרמנית: Millie

כפר במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה.

עד שנת 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה. בין שתי מלחמות העולם הכפר נכלל במחוז סטורוז'ינץ, רומניה.

מרבית תושבי הכפר אוקראינים ועד מלחמת העולם השנייה התגורר במקום גם מיעוט רומני. היהודים התחילו להתיישב במיליה במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנת 1880 היהודים היוו 11% מכלל התושבים. במקום לא התקיימה קהילה יהודית עצמאית. הקהילה היהודית בוויז'ניץ הסמוכה סיפקה להם את השירותים הדתיים- קהילתיים.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בכפר 197 יהודים אשר היוו 8,2% מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה. ההסתה האנטישמית הגוברת בשנות ה-1930 עירערה את יחסי השכנות הטובים שהיו בין יהודים לאוקראינים.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט  1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה שכלל גם את העיירה סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. מיולי 1940 התחיל השלטון הסוביטי בכפר. הרמן בילדנר, בעל אחוזה במיליה, ביחד עם גיסו, בנו הרר, שניהם פעילים ציונים, נעצרו ע"י הסובייטים והוגלו לסיביר, שם נספו.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברית המועצות. לאחר נסיגת הצבא הסובייטי, נרצחו יהודי הכפר בידי התושבים המקומיים מוסתים על ידי כנופיות אוקראיניות שהגיעו לאזור מהעיר קוטי בגליציה המזרחית הסמוכה לגבול עם חבל בוקובינה. הנשים הובלו ערומות ברחובות והוכו בשוטים עד מוות. יעקב גלר, מנהיג ציוני מצ'רנוביץ שביקש מקלט במיליה נסקל באבנים יחד עם אישתו וילדיו. הרוצחים ספרו את הגוויות כדי לוודא שלא נותר אף יהודי בחיים ולאחר מכן שדדו את בתי הקרבנות.

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4
קולומיאה Kolomyya

(בפולנית Kolomyja)

עיר במערב אוקראינה.

עד מלחמת העולם השנייה במחוז סטניסלאבוב (באוקראינה שונה שמה של סטניסלבוב ל- Ivano frankovsk), בגליציה המזרחית, פולין.


קהילה יהודית משגשגת הייתה בקולומיאה כבר בתחילת המאה ה-16. הקהילה נהרסה בגזירות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) ושוקמה.

תחת שלטון אוסטריה (אחרי חלוקת פולין ב-1772) פיתחו היהודים פעילות כלכלית ענפה במסחר קמעוני, בחכירת יערות ובמסחר סיטוני בעצים. המסחר פרח בעיקר אחרי שנעשתה העיר צומת רכבות מרכזי לוואלאכיה ומולדאביה. ב-1879 הייתה האוכלוסיה היהודית במקום יותר מ-8,230 נפש (כמחצית האוכלוסיה הכללית), וכפליים מזה ב-1900. התנועה החסידית הייתה חזקה בעיר מתחילתה. בית-ספר יסודי ליהודים הוקם על-ידי הממשלה עוד ב-1788; כעבור מאה שנה הוקם בית-ספר שני מיסודה של "אליאנס" בווינה.

בבחירות למועצת העירייה בשנת 1878 היו היהודים רוב וד"ר מאכסימיליאן טראכטנברג נבחר לראשות העיר. ב-1873 נשלח ד"ר אוסקאר הניסמן כציר קולומיאה לפארלאמנט האוסטרי.

ר' הלל ליכטנשטיין, כיהן כרב הקהילה בשנים 1891-1863.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914), ששבה העיר לפולין העצמאית, ונותקה משווקיה שנותרו מעבר לגבול, הדבר היקשה על פרנסת היהודים, ובנוסף לכך הם נחשפו למגמה הכלכלית מצד שלטונות פולין של העדפת הפולנים על היהודים. החרם הכלכלי של שנות השלושים החמיר עוד את המצב. בשנת 1919 היו בקולומיאה קרוב ל-19,000 יהודים ובעקבות הקשיים הכלכליים מספרם הלך וירד.

במסגרת הפעילות הציונית היו התנועות החלוציות פעילות במיוחד בקולומיאה וקבוצת החלוצים הראשונה עלתה לארץ ישראל עוד ב-1920. בעיר פעלו "הכשרות" רבות. בית"ר הקימה קבוצה בשם "החייל הלאומי", ועסקה בהכשרה צבאית. יצאו לאור שני עיתונים ציוניים, אחד בפולנית ואחד ביידיש.

ב-1930 בחרו "אגודת ישראל" וה"מזרחי" את הרב רב יוסף לאו לרב הקהילה.

בשנת 1939 נימנו בקולומיאה כ- 15,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברה קולומיאה בתוך שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות. עם כניסת הסובייטים לעיר ב-17 בספטמבר 1939 הופסקה הפעילות הקהילתית והציונית. מפעלים ומסחר פרטי הולאמו ויהודים השתלבו בקואופרטיבים ובפקידות הממשל.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 גוייסו יהודים לצבא האדום, ורבים התנדבו מרצון, בייחוד רופאים ואחיות. ב-4 ביולי נכבשה העיר בידי הצבא ההונגרי שלחם לצד הגרמנים. ב-18 באוגוסט הציל המושל ההונגרי חיי אלפיים יהודים שאוקראינים התכוננו להוציא להורג ביער סמוך, וכמה שבועות אחר כך נתנה הקהילה מקלט לפליטים יהודים חסרי נתינות שגורשו מהונגריה.

בספטמבר 1941 הועמדה העיר תחת שלטון גרמני ישיר, והיהודים היו נתונים לרדיפות, רציחות, שדידת כספים ורכוש ועבודות-כפייה.

במרס 1942 הוקמו שלושה גיטאות מגודרים בעיר. ועד אוקטובר שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (Belzec) בשלושה משלוחים כ-15,000 יהודים. ראש ה"יודנראט" מרדכי הורוביץ שלח יד בנפשו בנובמבר 1942, כשהתקשה לעמוד בדרישות הגרמנים. 1,500 היהודים הנותרים הוצאו להורג ביער שפארובצה (Szparowce) בפברואר 1943.

עם שחרור קולומיאה באוגוסט 1944 נמצאו שם רק קומץ יהודים, ואליהם נוספו מעטים שחזרו מברית-המועצות. רובם המשיכו לפולין ומשם לארצות שמעבר לים.

ב- 1957 עוד ישבו בקולומיאה כמאתיים משפחות יהודיות וב-1969 ירד מספרן ל-70.

הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2013 מנתה הקהילה היהודית בעיר כ-50 נפש. במקום התקיימה קהילה, בית כנסת ומרכז חסד בהנהלת יעקב זלישציקר. בענייניים יהודים נוספים מטפל מרכז חב"ד בעיר זיטומיר. בעיר יש בית עלמין מוזנח, שחלקו הרוס ופרוץ. במקום יש קבר אחים מסומן ומטופל שנמצא בבעלות העיריה.

כתובת הקהילה: רחוב פקרסקה 3.
קייב Kiev

בירת אוקראינה.


סוחרים יהודים הגיעו לקייב במאה השמינית; העיר הייתה אז צומת-דרכים חשוב בין ארצות המזרח למערב-אירופה. לקראת סוף המאה העשירית ניסו שליחים מארץ הכוזרים לגייר את ולאדימיר, הנסיך של קייב; באותה התקופה כבר הייתה קהילה יהודית בעיר, ונמצא מכתב (בגניזה הקאהירית) כתוב בעברית משנת 930, ובו פנייה ליהודי קהילות אחרות לסייע בפדיון יהודי מקייב שנאסר בגלל חוב. שמות היהודים במכתב הם עבריים, סלאביים ותורכיים.

קייב נזכרת בתיאורי המסעות של בנימין מטודלה ושל פתחיה מרגנסבורג בני המאה ה- 12; ר' משה מקייב עמד אז בקשרי מכתבים עם רבנו תם במערב ועם הגאון שמואל בן-עלי במזרח.

תחת שלטון הטאטארים (1320-1240) זכו היהודים להגנת הכובש, למורת רוחם של תושבי העיר הנוצרים. כשנכללה קייב בנסיכות ליטא קיבלו היהודים זכויות מיוחדות להגנת הנפש והרכוש. באותה התקופה היו יהודים שצברו הון עתק מחכירת מסים.

הקהילה גדלה בחומר וברוח; במאה ה-15 חיבר ר' משה מקייב פירושים ל"ספר היצירה" ולפירושיו של אברהם אבן עזרא, וניהל ויכוחים עם הקראים.

בפשיטת הטאטארים ב-1482 נלקחו רבים מיהודי העיר בשבי, וכעבור 13 שנה גורשה הקהילה עם שאר קהילות ליטא. הקהילה נתחדשה עם ביטול האיסור כעבור שמונה שנים אבל כעבור מאה שנה לערך השיגו העירונים ממלך פולין (שהתאחדה עם ליטא ב-1569) צו האוסר יישוב-קבע של יהודים או רכישת נכסי דלא ניידי בידיהם בעיר (הצו משנת 1619). המעטים שהוסיפו להתגורר בקייב נפגעו בגזירות ת"ח ות"ט (1648), ועם סיפוח העיר לרוסיה ב-1667 חודש האיסור על מגורי יהודים במקום.

הקהילה שוקמה ב-1793, בעת החלוקה השנייה של פולין, וגדלה חרף מחאות העירונים. ב-1815 הגיע מספרם של תושבי הקבע היהודיים בקייב לכדי 1,500. היו להם שני בתי-כנסת ומוסדות קהילתיים מקובלים.

ב-1827 נענה הצאר ניקולאי הראשון לתביעות העירונים וחידש את איסור המגורים; הצו נשאר בתוקפו עד 1861, כאשר הוקצו למגורי קבע ליהודים בעלי זכויות (סוחרים ותעשיינים עשירים ועובדיהם, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי-מלאכה) שני פרברים במבואות העיר. בתקופת האיסור השתתפו מאות יהודים בירידים השנתיים והתאכסנו בשתי אכסניות עירוניות שהוחכרו לנוצרים. תוך עשר שנים גדלה האוכלוסייה היהודית בקייב לכדי 13,800 נפש (כ-%12 מכלל האוכלוסיה). משנת 1862 קיימה הקהילה בית-חולים כללי, בית-חולים מיוחד לניתוחים, מרפאה למחלות עיניים (בהנהלת מ' מאנדלשטאם) ומוסדות צדקה למיניהם.

במאי 1881 היו מהומות אנטישמיות; רבים נפצעו, נגרם נזק רב לרכוש, וכ-800 משפחות יהודיות איבדו את מקורות פרנסתן.

ב-1898 נחנך בית כנסת מפואר, בתרומת ל' ברודסקי.

מאז ועד מהפכת 1917 התפרסמה קייב בחיפושי-פתע תכופים שעשתה המשטרה אחר יהודים "בלתי-לגאליים" בעיר. למרות זאת גדל מספר תושביה היהודים של קייב ל- 50,800 ב-1910, וליותר מ-81,000 בסוף 1913. למעשה היו אף יותר מזה, כי רבים התחמקו ממיפקדי אוכלוסין.

המוני יהודים עבדו במפעלי התעשייה בעיר ובסביבה, והיו גם יהודים עתירי-הון דוגמת משפחות ברודסקי וזאיצב, בענף הסוכר. רב היה מספר בעלי המקצועות החופשיים ובאוניברסיטת קייב למדו בשנת 1911 888 יהודים, ריכוז הסטודנטים היהודיים הגדול ביותר באוניברסיטה רוסית (%17 מכלל הסטודנטים במקום). בקייב פעלו סופרים עבריים דוגמת י' קאמינר, י"ל לוין (יהל"ל), מ' קאמיונסקי, י' וייסברג, א' שולמן וא' פרידמן.

הסופר שלום-עליכם, שישב בקייב ישיבת-ארעי, הנציח אותה בספריו בתיאורי יהופיץ.

פוגרום קשה פקד את קייב ב- 18 באוקטובר 1905, אבל היישוב היהודי המשיך להתפתח ונעשה אחד העשירים ברוסיה, ובאותו הזמן התרוששו היהודים העניים עוד יותר.

ב-1910 היו כ-5,000 הסוחרים היהודיים בקייב %42 מכלל הסוחרים בעיר, אבל רבע מכלל היהודים שחיו במקום נזקקו לקמחא דפסחא באותה השנה.

בשנים 1921-1906 שימש כרב הקהילה ש' אהרונסון, ומן ה"רבנים מטעם" התפרסמו יהושע צוקרמן וש"ז לוריא.

בזמן מלחמת-העולם הראשונה קלטה קהילת קייב פליטים יהודים מאזורי הקרבות. ב-1917 בוטלו כל הגבלות המגורים בעיר, ובסוף אותה שנה התפקדו בה 87,240 יהודים %19 מכלל תושבי העיר.

הקהילה התארגנה על בסיס דמוקרטי בהנהגת הציוני משה נחמן סירקין, ובעיר נערכו כינוסים כלליים ואזוריים של יהודי רוסיה, פורסמו ספרים ועיתונים של המפלגות השונות, והתנהלה פעילות תרבותית וחינוכית בעברית וביידיש.

באביב 1919 ישבו בקייב כ- 114,520 יהודים.

בששת חודשי השלטון הסובייטי שבין פברואר לאוגוסט 1919 נמסרה הנהלת הקהילה לידי ה"ייבסקציה" והתחיל הרס שיטתי של חיי הציבור המקובלים. עם נסיגת הצבא האדום התארגנה "הגנה עצמית", וכאשר נכנסו לעיר האוקראינים אנשי פטלורה הם אסרו את אנשי קבוצת המגן והרגו 36 מהם. כנופיות דניקין רצחו ושדדו עד שנהדפו בידי הצבא האדום בדצמבר אותה שנה. רעב ומגיפות הפילו חללים נוספים ביישוב המקומי. עם זאת גדל מספר היהודים בקייב עם נהירת פליטי-חרב יהודים משאר מקומות באוקראינה. ב-1923 מנתה העיר 128,000 יהודים. מספרם הלך וגדל והגיע ב-1939 לכדי 175,000 (%20 מכלל האוכלוסיה).

בעשרים שנות השלטון הסובייטי נעשתה קייב מוקד לתרבות יידיש נוסח מוסקבה; בקהילה הייתה רשת בתי-ספר ומכוני לימוד שהקיפו אלפי תלמידים, ובראשם המחלקה לתרבות יהודית באקדמיה האוקראינית למדעים (1926) שהוכתרה בשנת 1930 בשם "המכון לתרבות יהודית פרולטארית", בהנהלת יוסף ליברברג. במכון נתפרסמו מחקרים חשובים וקבוצה מאנשי הסגל שלו יצאה לבירוביג'אן להניח שם יסודות לפעולה תרבותית וחינוכית.

בקייב פעלו אז משוררים וסופרים כגון דוד הופשטיין ואיציק פפר, הוצאות ספרים ותיאטרון ממלכתי ביידיש. עם חיסול המוסדות היהודיים בסוף שנות השלושים הקיץ הקץ על מרכז גדול זה של תרבות יידיש בברית-המועצות.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקייב כ- 140,000 יהודים.


במהלך המלחמה כבשו הגרמנים את קייב ב-21 בספטמבר 1941 (בעקבות מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ביוני 1941). בימים 30-29 בספטמבר רצחו בסיוע המיליציה האוקראינית עשרות אלפים מיהודי קייב והסביבה בגיא הרים בשם באבי-יאר, שנמצא בקירבת בית-העלמין היהודי.


אחרי המלחמה קבעה ועדת-חקירה סובייטית שבקייב נרצחו 195,000 אזרחים ושבויי-מלחמה בתאי-גאזים ניידים וביריות, מהם יותר ממאה אלף בבאבי-יאר. במאי 1943 נשרפו הגוויות בכבשנים שנחפרו בהר.

נסיונות להקים יד-זיכרון לחללי באבי-יאר סוכלו בידי השלטונות, והמקום הפך לסמל המאבק נגד האנטישמיות בברית-המועצות, בפי אנשי-רוח כגון המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו וויקטור נקראסוב.


אחרי המלחמה חזרו אלפי יהודים לקייב המשוחררת ונתקלו באיבת התושבים, שרבים מהם יצאו נשכרים ברכוש מן הטבח הגדול. ובכל זאת תוך 15 שנים צמח בעיר יישוב יהודי בן 200,000 ומעלה (על פי מיפקד רשמי משנת 1959 רק 154,000), %13.9 מכלל תושבי העיר.

כ-%15 הצהירו על יידיש כשפת- אם, לעומת %33 בקרב היהודים תושבי הערים הקטנות במחוז קייב.

ב-1957 נידונו ארבעה יהודים למאסר על "פעילות ציונית", ביניהם ברוך מרדכי וייסמן שיומנו העברי הוברח ופורסם בישראל. ב-1959, ביובל המאה להולדת שלום-עליכם, תלו היהודים שלט זכרון על פתח הבית שבו התגורר הסופר בשעתו; אותה שנה סגרה העירייה את בית-העלמין הישן ליד באבי-יאר אך התירה ליהודים את העברת העצמות לבית-עלמין חדש. לבקשת נשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי, התירה הממשלה הסוביייטית להעלות את עצמות בורוכוב למדינת ישראל.

בשנות הששים פעל בעיר בית-כנסת אחד לכאלף מתפללים ולידו מקווה, משחטה לעופות ומאפיית מצות; "מניינים" פרטיים נסגרו. הרב פאנץ, אחרון הרבנים בקייב, פרש ב-1960. בתקופת כהונתו של בארדאך כראש הוועד של בית-הכנסת הייתה האווירה נינוחה יחסית ואורחים מחוץ-לארץ היו מתקבלים בעין טובה. ב-1961 השתנה המצב לרעה עם בחירתו של הנדלמן כיו"ר הוועד, עד שפרש בלחץ המתפללים כעבור שש שנים.

ב-1966 דחה הוועד המרכזי של המפלגה במוסקבה בקשה מטעם יהודי העיר לחדש את פעולת התיאטרון היידי. קייב הוסיפה לשמש מרכז לסופרים ביידיש, רבים מהם יוצאי מחנות מתקופת סטאלין, כגון: איציק קיפניס, הירש פוליאנקר, נתן זבארה, אלי שכטמן ויחיאל פאליקמן. הודפסו ספרים יהודיים במקור ובתרגום לרוסית ואוקראינית.

ב-1966 נהרו רבבות יהודים מאוקראינה כולה לדוכן הישראלי בתצוגה בין-לאומית בענף הלול וכעבור שנה, בעקבות מלחמת ששת הימים, ניתן ביטוי פומבי לרגשות היהודים בנסיונות חוזרים להביע את זהותם הלאומית ביום-השנה לטבח באבי-יאר.

המהנדס בוריס קוצ'ובייבסקי נאסר ב-1968 באשמת "הוצאת דיבה על המשטר הסובייטי", לאחר שביקש היתר יציאה לישראל בשבילו ובשביל אשתו הלא-יהודיה; בקיץ 1970 חתמו עשרה יהודים מקייב על מכתב גלוי שלפיו ויתרו על אזרחותם הסובייטית וביקשו להיות אזרחי מדינת ישראל.

בשנים 1913-1911 סערה קייב מסביב לעלילת-הדם שהייתה קשורה בשמו של מנחם מנדל בייליס. המסורת האנטישמית הגסה בעיר מצאה לה ביטוי מחודש בשנות השישים עם פרסום ספריו של ט' קיצ'קו מטעם האקדמיה האוקראינית למדעים.

ב-1970 התגוררו בקייב 152,000 יהודים (כ-%10 מכלל האוכלוסיה).

אחרי התמוטטות השלטון הקומוניסטי בראשית שנות התשעים של המאה העשרים, חלה התעוררות דתית בקרב היהודים, למרות הירידה במספרם. בתי כנסת, בתי ספר יהודיים ומוסדות קהילה החלו לפעול ולהתרחב.

בשנת 1997, אחרי עלייה לישראל, התגוררו בקייב כ- 110,000 יהודים, יותר משליש מיהודי אוקראינה כולה.

הקהילה היהודית בקייב בשנות ה- 2000

לפי נתוני הקונגרס היהודי האוקראיני האוכלוסיה היהודית בעיר מונה כ- 110,000 נפש. בתחילת שנות ה-2000 קייב הייתה למרכז החיים היהודיים באוקראינה. בקייב מרוכזים המשרדים של הארגונים היהודיים המקומיים והזרים, ביניהם הג'וינט, הסוכנות היהודית ועוד. בשנת 1999 הוקמה הקונפדרציה היהודית של אוקראינה שהיא ארגון גג המאגד ארגונים יהודיים מקומיים רבים. בראש הקונפדרציה עומד הרב בלייך המשמש כרב הראשי של אוקראינה. בית הכנסת המרכזי, "פודול", המנוהל על ידי הרב בלייך כולל גם "חדר" וישיבה, גן ילדים, בית ספר, בית יתומים, בית אבות, מרכז סיוע, מסעדה כשרה, אחריות על קבורה יהודית ובית דין יהודי. בקייב פועלים בתי כנסת נוספים: ביה"כ "ברודסקי" בהנהלת הרב אסמן, נציג חב"ד;."ביה"כ, "גליטסקה", בשיתוף המדרשה הציונית, בראשותו של הרב שלמה נאמן. לישד ביה"כ "גליטסקה" נמצא המרכז לתרבות והיסטוריה יהודית המקיים פעילות לנוער ומבוגרים ומוזיאון יהודי. הקהילה היהודית מקיימת שיתוף פעולה עם גופים אוקראינים שאינם יהודים, שיש להם זיקה לנושאים יהודיים. בקייב פועל סניף של "אש- התורה" בהנהלתו של נתן קיטיקישר ורעייתו. זה מרכז לתרבות יהודית ולחוזרים בתשובה. בקייב פועלות גם קהילות קוסרבטיבית ורפורמית, האחרונה בהנהלתו של הרב אלכסנדר דוקובני .

כתובות:
בית הכנסת "פודול": רחוב שחקוביצקאיה 29, קייב
בית כנסת "ברודסקי": רח' שוטה רוסטובלי 13, קייב
www.greaysynagogue.kiev.ua
ויז'ניץ Vizhnitz
(ברומנית ויז'ניצה Vijnita וברוסית Viznica)
עיר במחוז צ'רנובצי, אוקראינה. בין שתי מלחמות-העולם בצפון חבל בוקובינה, רומניה.

העיר ויז'ניץ ידועה כמקום מושבם של האדמו"רים לבית ויז'ניץ במאה ה-19.

יהודים התיישבו במקום באמצע המאה ה-18 תחת שלטון מולדאביה. ב- 1807 מנתה הקהילה 64 משפחות וב-1900 - 4,738 נפשות. ב-1774 גירשו השלטונות האוסטרים 19 משפחות משום "שלא תרמו לפיתוחה החקלאי של העיר" וב-1789 הוצא צו גירוש כללי ליהודי העיר, אך לא בוצע.

באמצע המאה ה- 19 הגיעו לעיר יהודים מרוסיה וממולדאביה ובשנת 1880 הגיע מספר יהודי העיר ל- 3,795, שהיו 91 אחוזים מכלל 4,165 תושבי העיר.

בתקופה השלטון האוסטרי (בוקובינה סופחה לאוסטריה ב- 1774) היתה ויז'ניץ כפופה לקהילת צ'רנאוץ עד אמצע המאה ה- 19 לערך, וב- 1891 הייתה בין 15 הקהילות העצמאיות שזכו להכרת השלטונות.

בשנת 1888 היו בוויז'ניץ שמונה בתי כנסת.

לאחר השתקעותו של האדמו"ר מנחם מנדל האגר מבית קוסוב בוויז'ניץ, נעשתה העיירה למרכז חסידי, ונהרו אליה חסידים מקוסוב וממארמורש. הם טבעו חותמם על העיירה אשר רוב תושביה היו יהודים. בשבת שבתה כל מלאכה ורחובות העיירה מלאו יהודים חובשי שטריימל בדרכם אל בית הכנסת.

בתי הכנסת היו גם מוקד חברתי ובהם נערכו אירועים חברתיים ותרבותיים כמו קונצרטים של חזנות, כינוסי מפלגות וחגיגות בר-מצוה.

העיירה נפגעה בימי מלחמת העולם הראשונה, יהודים רבים נטשו אותה, ביניהם גם האדמו"ר רבי ישראל האגר, שקבע את חצרו באורדיאה שבהונגריה. ומאז ירדה חשיבותה כמרכז חסידי.

בתום מלחמת העולם הראשונה חזר לויז'ניץ אחיו של האדמו"ר, קומם מחדש את החצר וייסד ישיבה בשם "בית ישראל ודמשק אליעזר", לישיבה צורפו פנימייה וספרייה עשירה.

לפני מלחמת העולם הראשונה הגיעו לויז'ניץ כתבי-עת ציוניים, למשל "העולם" ו"צפירה" וכתבי-עת עבריים אחרים שהגיעו מרוסיה, ולכולם היו בקרב משכילי ויז'ניץ קוראים נלהבים.

בין שתי מלחמות העולם פעלו התנועות הציוניות של "צעירי ציון", "פועלי ציון", ו"מזרחי" ותנועות הנוער של "הנוער הציוני", "גורדוניה", "בני עקיבא" ו"בית"ר". הנוער הושפע מהציונות והיו צעירים שפנו לקיבוצי הכשרה ועלו לארץ ישראל.

ההסתדרות הציונית הפעילה ספרייה ואולם קריאה, פעלה להוראת עברית ולהרצאות בנושאים לאומיים. ביוזמת החברה "שפה עבריה" מצ'רנאוץ נפתח ב- 1921 בית-ספר עממי עברי. ועד למלחמת העולם השנייה התנהלה בקהילה פעולה חברתית וציונית ערה. אדמו"רים מוויז'ניץ הקימו ישיבות ומרכזים בחיפה ובבני-ברק.

קבוצת צעירים שמאלניים מחד, ו"אגודת ישראל" מאידך, התנגדו לציונות.

יהודים פיתחו את תעשיית העץ בעיירה המוקפת יערות עוד בימי שלטון אוסטריה. יהודי ויז'ניץ עסקו במסחר ומלאכה ובמיוחד התפרסמו כורכי הספרים ועושי המצנפות. היו ביניהם גם בעלי מקצועות חופשיים ומספרם ההולך וגדל באוכלוסייה זיכה אותם בכל התפקידים הציבוריים; ראשות העיירה, חברות במועצה, הנהלת הדואר והרכבת. ישיבות המועצה היו נפסקות בזמן תפילת מנחה שנערכה באולם הישיבות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, סיפוח העיירה לרומניה וניתוקה מגליציה פגעו בכלכלתה. הג'וינט עזר ליהודים ששבו לעיירה בשיקום בתיהם אבל המדיניות האנטישמית של השלטון החדש רוששה את המפרנסים היהודים וצעירים רבים נטשו את העיירה.

היחסים הטובים עם האוכלוסייה המקומית נפגעו בתקופת השלטון הרומני ובימיה הקצרים של ממשלת גוגא-קוזא האנטישמית (סוף דצמבר 1937 עד פברואר 1938) התכנסה במקום ועידה אנטישמית אזורית ובתי היהודים הותקפו.

ב- 1930 היו בויז'ניץ 2,666 יהודים.


תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ב- 1 בספטמבר 1939) סופחה צפון בוקובינה לברית המועצות ביוני 1940 (בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות). משנכנסו הסובייטים לעיירה, נפסקה כל פעילות יהודית לאומית ו- 31 משפחות יהודיות הוגלו לסיביר בלילה אחד.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ביוני 1941 ונסיגת הצבא האדום, נמסר האזור לרומניה בת בריתה של גרמניה הנאצית. כנופיות אוקראינים שהגיעו מהעיר קוטי, תושבים מקומיים וחיילים רומנים חברו יחד בשוד וברצח היהודים. הם רצחו 35 יהודים. קצין רומני בשם פטרוק (Petruc) הציל קבוצת יהודים מהרג ועזר לנפגעים, עד שנשלח לחזית.

השלטונות הטילו גזרות על היהודים: ענידת מגן דוד, עבודת כפייה ועוד. לוויז'ניץ הגיעו יהודים שגורשו מכפרי הסביבה. ובאוקטובר 1941 הודיעו על גירוש כל היהודים לטרנסניסטריה.

בתום המלחמה שרדו מכלל 2,800 מגורשי ויז'ניץ 800 יהודים. רובם עלו לישראל.
"כלה". ציור מאת איזידור קאופמן (1921-1853), גליציה
"כלה".
ציור מאת איזידור קאופמן (1853-1921),
גליציה.
על ראש הכלה כיסוי ראש מסורתי רקום ו"ברוסט-טוך" לבבית.
ׁ(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
פוטוצקי
POTOCKI, POTOFSKY, POTOSKI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה קשור במספר מקומות בשם פוטוצק בפולין, ובשמה של העיירה פוטוצק זלוטי ליד העיר טרנופול בגליציה המזרחית, אוקראינה.
אברהם גרשון מקוטוב
גוטליב, ברנרד
Hasidic rabbi

He was born in Kuty (Kutow) where his father was rabbi. He studied in Brody where he was a member of a pietistic circle. His sister Hannah married the Baal Shem Tov. According to tradition, Avraham at first opposed her marriage but later became one of the Baal Shem Tov's most enthusiastic disciples. In 1747 he settled in Eretz Israel, first in Hebron and then in Jerusalem, where he was a member of a Sephardi kabbalistic group. His correspondence with the Baal Shem Tov is a major source of information on the early Hasidic movement.
Gottlieb, Bernhard (1885-1950), dental scientist, born in Kuty, Galicia (now in Ukraine). He studied medicine at the university of Vienna, Austria, and went on to study dentistry. He worked in the dental surgery of his future father-in-law, Dr. Siegmund Herz, and attended evening science classes at the Vienna Anatomical Institute. During the First World War he served in the Austrian army and was head of a mobile dental outpatient clinic on the Russian-Romanian front. During the war, Gottlieb collected jaw specimens, which would later form the basis for his famous histological studies. In 1919 he opened a surgery and a dental laboratory to further his studies in parodontology and orthodontics. In 1921 he was appointed a lecturer at the Faculty of Medicine of Vienna University and in 1930 he became a full professor. The anti-Semitic policies of the Nazi regime after 1938 caused him to be dismissed from his position and move first to Palestine and then to the USA. In 1940 he started to work at the Kellogg Foundation in Ann Arbor, Michigan, then as guest professor at the University of Michigan while the following year he was appointed Professor of Oral Pathology and head of the Department for Dental Research at the Baylor College in Dallas, Texas.

Gottlieb’s importance can be seen in his successes in basic research. He was the first to describe the epithelial tissue which joins the tooth surface to the gum. His research advanced the knowledge about the causes of caries. After his death, the Vienna University Clinic for Dentistry, Oral Hygiene and Orthodontics was named after him. A keen Talmudist and a Zionist, he identified with the cause of a Jewish state in Palestine. During 1938-1940 he spent two years teaching at the Hebrew University and helped to set up dental clinics in Palestine.
אברהם גרשון מקוטוב
גוטליב, ברנרד
Hasidic rabbi

He was born in Kuty (Kutow) where his father was rabbi. He studied in Brody where he was a member of a pietistic circle. His sister Hannah married the Baal Shem Tov. According to tradition, Avraham at first opposed her marriage but later became one of the Baal Shem Tov's most enthusiastic disciples. In 1747 he settled in Eretz Israel, first in Hebron and then in Jerusalem, where he was a member of a Sephardi kabbalistic group. His correspondence with the Baal Shem Tov is a major source of information on the early Hasidic movement.
Gottlieb, Bernhard (1885-1950), dental scientist, born in Kuty, Galicia (now in Ukraine). He studied medicine at the university of Vienna, Austria, and went on to study dentistry. He worked in the dental surgery of his future father-in-law, Dr. Siegmund Herz, and attended evening science classes at the Vienna Anatomical Institute. During the First World War he served in the Austrian army and was head of a mobile dental outpatient clinic on the Russian-Romanian front. During the war, Gottlieb collected jaw specimens, which would later form the basis for his famous histological studies. In 1919 he opened a surgery and a dental laboratory to further his studies in parodontology and orthodontics. In 1921 he was appointed a lecturer at the Faculty of Medicine of Vienna University and in 1930 he became a full professor. The anti-Semitic policies of the Nazi regime after 1938 caused him to be dismissed from his position and move first to Palestine and then to the USA. In 1940 he started to work at the Kellogg Foundation in Ann Arbor, Michigan, then as guest professor at the University of Michigan while the following year he was appointed Professor of Oral Pathology and head of the Department for Dental Research at the Baylor College in Dallas, Texas.

Gottlieb’s importance can be seen in his successes in basic research. He was the first to describe the epithelial tissue which joins the tooth surface to the gum. His research advanced the knowledge about the causes of caries. After his death, the Vienna University Clinic for Dentistry, Oral Hygiene and Orthodontics was named after him. A keen Talmudist and a Zionist, he identified with the cause of a Jewish state in Palestine. During 1938-1940 he spent two years teaching at the Hebrew University and helped to set up dental clinics in Palestine.