חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

ליכטבלאו, לאון

Lichtblau, Leon (1901-1938), socialist and communist activist, the son of an architect, born in Bucharest, Romania. Lichtblau political activities started in his school years when he met a number of socialist militants and helped to organize anti-estsablishment demonstrations. In 1918 he and some other militants were arrested in the course of large workers' demonstration in Bucharest and sent to trial for "rebellion and unrest".

In 1920, having graduated from high school, he enrolled in the Faculty of Mathematics of Bucharest University. In 1921 he went to Iasi (Jassy) to support the local workers' movement, but soon returned to Bucharest, narrowly escaping arrest. He participated in the May 1921 Congress of the Socialist Party of Romania where he supported the party's affiliation with the Cominterm. In the summer of that year he was part of the Romanian delegation to the the Young Communist International Congress in Moscow, Soviet Russia. On his return to Romania he found out that the authorities were offering a large reward for his and others communists' capture, and went into hiding. Pressure was put on his family to reveal his location, eventually Lichtblau eventually left Romania moving to Vienna and, after being expelled from Austria, he settled in Berlin, Germany. Meanwhile in Romania he was sentenced to lifetime forced labour and another arrest warrant was issued for him in 1922.

Lichtblau moved to Moscow. There he graduated in economics from the Institute of Red Professors. In 1926 he became Head of the Industry Department of the Central Office of Economic Accounting of the USSR. At the request of the communists in Romania, he translated a part of Lenin's works into Romanian. For a short time in 1928 he was a member in Political Bureau of the Central Committee of the Communist Party of Romania, along with two fellow exiles.

While in the USSR, Lichtblau was arrested on April 5, 1937, during the Stalinist purges and was later indicted with "spying and provocative activities and membership in a right-wing counter-revolutionary organisation", and consequently was executed for these offences.

Leon Lichtblau was posthumously rehabilitated by a decision of the Soviet Supreme Court in 1956, as well as by a commission of the Romanian Communist Party in 1968.
תאריך לידה:
1901
תאריך פטירה:
1938
מקום לידה:
בוקרשט
מקום פטירה:
רוסיה
סוג אישיות:
מהפכנים
מספר פריט:
164074
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.

בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.

מוסקבה

בירת רוסיה. עד 1991 (שנת פירוקה של ברית המועצות) בירת ברית המועצות.


מאות בשנים היתה מוסקבה עיר סגורה בפני יהודים, רק סוחרים יהודים מפולין ומליטא באו לעיר לרגל עסקיהם. אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) וסיפוח חלקים ממנה לרוסיה הצארית, גדל מספר הסוחרים האלה, בעיקר מאנשי שקלוב שהיתה אז עיר מסחר חשובה בשטחים החדשים. בין יהודי שקלוב בלט אז איש-העסקים נתן נטע נוטקין.

סוחרים יהודים שהו במוסקבה לעבודתם, מילאו תפקיד חשוב בפיתוח היצוא ממוסקבה לאזורי המערב והדרום, וחוגי התעשיה בעיר נטו לתמוך בזכויותיהם, שלא כציבור הסוחרים שתבע לאסור את פעילות היהודים בעיר. ב-1828 הותרה שהותם בעיר של יהודים סוחרי הגילדה הראשונה והשנייה, אך הוגבלה לחודש ימים בלבד. נאסר עליהם לפתוח חנויות ולעסוק במסחר בעיר עצמה. כדי להקל את הפיקוח עליהם נאלצו היהודים להתאכסן רק באכסנייה מיוחדת, שהכנסותיה שימשו להחזקת מרפאת-עיניים עירונית. כעבור שנים אחדות הותר הביקור בעיר גם לסוחרים מהגילדה השלישית, באותם התנאים ולתקופה של עד שישה חודשים.

בעלות אלכסנדר השני על כס המלוכה ב-1855, הותרה ישיבה ארעית של סוחרים יהודים בכל חלקי-העיר. ישוב של קבע נוצר על-ידי חיילים משוחררים ("קאנטוניסטים") שנשאו להם נשים מ"תחום-המושב"; ב-1858 הגיע מספר היהודים במחוז מוסקבה כולה ל- 444, מהם 104 נשים.

התגבשה קהילה ומספר היהודים במוסקבה גדל במהירות, לאחר שהותרה הישיבה בפנים רוסיה לסוחרים מן הגילדה הראשונה, לבוגרי אוניברסיטה ולבעלי-מלאכה. בין היהודים היו בעלי הון כאליעזר פוליאקוב, ראש הקהילה ומגדולי הבנקאים ברוסיה, וקלונימוס זאב ויסוצקי. בשנים 1884-1865 שימש ברבנות במוסקבה חיים ברלין וב-1869 העמידה הקהילה את ר' שלמה זלמן מינור (זאלקינד), בוגר בית-מדרש ממשלתי לרבנים בווילנה, כרב מטעם.

ב-1882 היה מספר היהודים בעיר 12,000 בערך וכעבור שמונה שנים כמעט פי שלושה מזה (%3 מכלל האוכלוסיה). מושל העיר, הנסיך דולגורוקוב, נטה חסד ליהודים והמינהל העירוני העדיף להתעלם מן העבירות על תקנות המגורים (תמורת מתן בסתר).

הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ', שנתמנה כמושל העיר ב-1891, ראה את עיקר תפקידו ב-14 שנות כהונתו "לשמור על מוסקבה מפני היהודים". ערב פסח תרנ"א (1891) בוטלה זכות הישיבה של בעלי-המלאכה וניתנה להם שהות של שלושה חודשים עד שנה לחסל את רכושם בעיר. העניים גורשו ל"תחום-המושב" ברכבות לפושעים. באוקטובר אותה השנה נאסרה ישיבתם של צאצאי הקאנטוניסטים שלא היו רשומים בפנקסי הקהילה. גירוש היהודים מהעיר הגיע לשיאו בחורף 1892, כאשר הוכרז על הענקת פרס על גילוי יהודים "בלתי-לגליים". פנייה של סוחרים ובעלי-תעשיה בדבר הנזק הצפוי לכלכלת העיר מגירוש היהודים הושבה ריקם. לפי מקורות המשטרה גורשו ממוסקבה כ-30,000 יהודים; נשארו כ-5,000 משפחות קאנטוניסטים, סוחרים נכבדים ומשרתיהם, ובעלי מקצועות חופשיים. בית-הכנסת הגדול נסגר, והרב מטעם גורש מן העיר בשל התנגדותו לסגירה (בית-הכנסת נפתח מחדש ב-1906).

ב-1902 נרשמו במוסקבה 9,339 תושבים יהודיים, ומחציתם הצהירו על יידיש כשפת-האם. ב- 1893 נבחר כרב מטעם ר' יעקב מאז"ה, ושימש מנהיגה הרוחני של הקהילה עד למותו ב-1923. ב-1911 למדו במוסדות החינוך הגבוה במוסקבה כ-700 סטודנטים יהודיים.

בשנה השנייה למלחמת-העולם הראשונה התחילו לזרום למוסקבה פליטים משטחי-הכיבוש הגרמניים ועד מהרה נעשתה העיר מרכז יהודי. הוקמו בתי-דפוס עבריים, ביישוב סמוך למוסקבה (בוגורודסק) נפתחה "ישיבה גדולה" נוסח ליטא, הונחו היסודות לתיאטרון "הבימה", נתקבל רשיון להוצאת שבועון עברי ("העם"). בחוגי העשירים נמצאו בעלי תודעה לאומית שתמכו במפעלי תרבות והשכלה, בפרט לאחר מהפכת פברואר 1917. "העם" נעשה לעיתון יומי ונוסדו שתי הוצאות-ספרים חשובות ("אמנות", על-ידי הלל זלאטופולסקי וחתניו י' פרסיץ, וא"י שטיבל). בחירתו של א' מינור, בנו של הרב מטעם בעבר ומראשי מפלגת ס"ר, ליו"ר המועצה העירונית במוסקבה היתה מאותות הימים ההם. באביב 1917 נערכה בעיר ועידת-היסוד של ארגון החינוך העברי "תרבות".

המהפכה הבולשביקית באוקטובר אותה השנה שמה קץ לפעולה העברית הממוסדת; נשאר לפליטה תיאטרון "הבימה", שהוסיף להתקיים בחסות חוגים אוהדים בעולם האמנות ברוסיה עד 1926 ("הדיבוק" הוצג לראשונה במוסקבה ב-1922). תוך שלוש שנים גדלה האוכלוסייה היהודית במוסקבה ל-86,000 (1923); ב-1926 מנתה 131,000 (%6,5 מכלל האוכלוסיה) וב-1940 - 140,000 בערך. במוסקבה שכן מרכז ה"ייבסקציה" ובה הופיע בטאונה המרכזי "דער עמעס" (1938-1920) ושפע של ספרים וכתבי-עת ביידיש. במוסקבה פעל התיאטרון הממלכתי היהודי בהנהלת שלמה מיכאלס. עד 1928 עוד התקיימו במוסקבה חוגים ציוניים קטנים ("החלוץ" ו"פועלי-ציון שמאל").

בימי מלחמת-העולם השנייה (1939 - 1945) פעל במוסקבה (מ-1943) הוועד היהודי האנטי- פאשיסטי והופיע בטאונו "אייניקייט" ("אחדות"); פיזור הוועד בשנים 1949-1948 היה צעד ראשון בחיסול הגמור של חיים יהודיים מאורגנים. ב"שנים השחורות" של משטר סטאלין נאסרו היהודים, חבריו הבולטים של הוועד, והוצאו להורג ב-1952.

בבואה של גולדה מאיר למוסקבה בספטמבר 1948 נערכה לכבודה קבלת-פנים ספונטאנית של המוני יהודים בסביבת בית-הכנסת הגדול, ועצם פתיחתה של נציגות דיפלומאטית ישראלית במוסקבה נתנה דחיפה עצומה להגברת התודעה הלאומית בקרב היהודים בעיר וברחבי ברית- המועצות. לזאת תרמו גם המשלחת הישראלית בפסטיבאל הנוער במוסקבה ב-1957 שכללה ספורטאים ואמנים מישראל.

בליל שמחת-תורה תשי"ט (1958) הסתופפו ליד בית-הכנסת הגדול במוסקבה יותר מעשרת אלפים יהודים בשירה ובריקודים, וזאת חרף התנגדות המיליציה. הדבר הפך למסורת בחיי היהודים במקום. בשנות ה-50 וה-60 פירסם בית-הכנסת הגדול לוח-שנה לצורכי שאר הקהילות במדינה וב-1956 הותר לש' שלייפר, רב בית-הכנסת, להדפיס סידור-תפילה בהשמטת קטעים על מלחמות ונצחונות (הוא קרא לו "סידור השלום"). כעבור שנה קיבל רשיון לפתוח "ישיבה" ("קול יעקב") בבית-הכנסת להכשרת שוחטים וכלי-קודש. עד 1963 סיימו את ה"ישיבה" 37 בחורים. ב-1966 למדו בה שישה. משנת 1965 הותרה אפיית מצות, בהשגחת גבאי בית-הכנסת, רק ל"מאמינים" רשומים שהביאו קמח משלהם. שחיטת עופות נעשתה סמוך לבית-הכנסת ובשר כשר אפשר היה להשיג פעמיים בשבוע בחנות מיוחדת במבואות העיר. ב-1961 הוקמה בבית- הכנסת הגדול מחיצה בין קהל המתפללים לאורחים הזרים, לרבות הסגל הדיפלומאטי של מדינת ישראל.

ערב ראש-השנה תש"ך (1959), היו התפרעויות אנטי-יהודיות במאלאחובקה, פרבר במוסקבה רבתי בעל ריכוז יהודי עוד מלפני המהפכה, ועל קירות הבתים הופיעו כרוזים מתקופת "המאה השחורה" בימי שלטון הצארים, בסיסמת "הכה ביהודים והצלת את רוסיה", . כעבור שנה נאלצו היהודים לקבור את מתיהם בחלקה נפרדת בבית-הקברות הכללי. בערך באותו זמן התחילו מאשימים יהודים ב"פשעים כלכליים", בליווי מאמרי-הסתה בעיתונות המקומית.

בד בבד עם גילויי האנטישמיות התחדשה במוסקבה הדפסת כתבים נבחרים של שלום- עליכם, פרץ, ברגלסון ואחרים, נערכו ערבי-שירה ביידיש, הוקמה להקה תיאטרונית וב-1961 התחיל להופיע מטעם איגוד הסופרים הסובייטיים כתב-עת ביידיש, "סאווייטיש היימלאנד", בעריכת המשורר אהרון ווערגעליס. כמו כן הופיעו קובצי ספרות עברית בתרגום רוסי ומילון עברי-רוסי (1965). בבית השגרירות הישראלית במוסקבה היו נערכים מיפגשים עם אנשי-רוח ואמנים בציבור היהודי, ומוצגים ישראליים בתערוכות בין-לאומיות היו מושכים קהל רבבות מכל רחבי ברית-המועצות. המגע עם המוני היהודים ברוסיה נפסק עם ניתוק היחסים הדיפלומאטים בין ברית המועצות לישראל בעקבות מלחמת ששת הימים (1967), אבל הזיקה לישראל, בפרט בקרב הנוער, גברה והלכה.

במיפקד 1959 נרשמו בשטח העירוני של מוסקבה 239,246 יהודים; %8,5 מהם הצהירו על יידיש שפת-אם. מניחים שמספר היהודים האמיתי בעיר היה גבוה הרבה יותר מזה (יש אומרים עד כדי חצי מיליון).

ב-1970 פעלו מלבד בית-הכנסת הגדול ברחוב ארחיפובה עוד שלושה בתי-כנסת בפרברי העיר - שניים במארינה רושצ'ה וצ'רקיזובו, ואחד במאלאחובקה.

ב 1976 התגוררו במוסקבה, לפי האומדן, 285,000 יהודים.

המאבק להתרת עליית יהודים לישראל בשנות השבעים, תחת הסיסמה "שלח את עמי" עורר תגובות של פרלמנטים ואנשי רוח בעולם כולו; אולם רק אחרי עלייתו של מיכאל כרושצ'וב לשלטון בשנות השמונים, ועם מדיניות ה"גלאסנוסט" שלו, החלה עלייה לישראל, שנעשתה לעלייה המונית בסוף שנות השמונים וראשית התשעים, עם התפרקותה של ברית המועצות.

בשנת 1997 ישבו במוסקבה 200,000 יהודים.

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
ליכטבלאו, לאון
Lichtblau, Leon (1901-1938), socialist and communist activist, the son of an architect, born in Bucharest, Romania. Lichtblau political activities started in his school years when he met a number of socialist militants and helped to organize anti-estsablishment demonstrations. In 1918 he and some other militants were arrested in the course of large workers' demonstration in Bucharest and sent to trial for "rebellion and unrest".

In 1920, having graduated from high school, he enrolled in the Faculty of Mathematics of Bucharest University. In 1921 he went to Iasi (Jassy) to support the local workers' movement, but soon returned to Bucharest, narrowly escaping arrest. He participated in the May 1921 Congress of the Socialist Party of Romania where he supported the party's affiliation with the Cominterm. In the summer of that year he was part of the Romanian delegation to the the Young Communist International Congress in Moscow, Soviet Russia. On his return to Romania he found out that the authorities were offering a large reward for his and others communists' capture, and went into hiding. Pressure was put on his family to reveal his location, eventually Lichtblau eventually left Romania moving to Vienna and, after being expelled from Austria, he settled in Berlin, Germany. Meanwhile in Romania he was sentenced to lifetime forced labour and another arrest warrant was issued for him in 1922.

Lichtblau moved to Moscow. There he graduated in economics from the Institute of Red Professors. In 1926 he became Head of the Industry Department of the Central Office of Economic Accounting of the USSR. At the request of the communists in Romania, he translated a part of Lenin's works into Romanian. For a short time in 1928 he was a member in Political Bureau of the Central Committee of the Communist Party of Romania, along with two fellow exiles.

While in the USSR, Lichtblau was arrested on April 5, 1937, during the Stalinist purges and was later indicted with "spying and provocative activities and membership in a right-wing counter-revolutionary organisation", and consequently was executed for these offences.

Leon Lichtblau was posthumously rehabilitated by a decision of the Soviet Supreme Court in 1956, as well as by a commission of the Romanian Communist Party in 1968.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

רוסיה
מוסקבה
ברלין
בוקרשט
ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.
מוסקבה

בירת רוסיה. עד 1991 (שנת פירוקה של ברית המועצות) בירת ברית המועצות.


מאות בשנים היתה מוסקבה עיר סגורה בפני יהודים, רק סוחרים יהודים מפולין ומליטא באו לעיר לרגל עסקיהם. אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) וסיפוח חלקים ממנה לרוסיה הצארית, גדל מספר הסוחרים האלה, בעיקר מאנשי שקלוב שהיתה אז עיר מסחר חשובה בשטחים החדשים. בין יהודי שקלוב בלט אז איש-העסקים נתן נטע נוטקין.

סוחרים יהודים שהו במוסקבה לעבודתם, מילאו תפקיד חשוב בפיתוח היצוא ממוסקבה לאזורי המערב והדרום, וחוגי התעשיה בעיר נטו לתמוך בזכויותיהם, שלא כציבור הסוחרים שתבע לאסור את פעילות היהודים בעיר. ב-1828 הותרה שהותם בעיר של יהודים סוחרי הגילדה הראשונה והשנייה, אך הוגבלה לחודש ימים בלבד. נאסר עליהם לפתוח חנויות ולעסוק במסחר בעיר עצמה. כדי להקל את הפיקוח עליהם נאלצו היהודים להתאכסן רק באכסנייה מיוחדת, שהכנסותיה שימשו להחזקת מרפאת-עיניים עירונית. כעבור שנים אחדות הותר הביקור בעיר גם לסוחרים מהגילדה השלישית, באותם התנאים ולתקופה של עד שישה חודשים.

בעלות אלכסנדר השני על כס המלוכה ב-1855, הותרה ישיבה ארעית של סוחרים יהודים בכל חלקי-העיר. ישוב של קבע נוצר על-ידי חיילים משוחררים ("קאנטוניסטים") שנשאו להם נשים מ"תחום-המושב"; ב-1858 הגיע מספר היהודים במחוז מוסקבה כולה ל- 444, מהם 104 נשים.

התגבשה קהילה ומספר היהודים במוסקבה גדל במהירות, לאחר שהותרה הישיבה בפנים רוסיה לסוחרים מן הגילדה הראשונה, לבוגרי אוניברסיטה ולבעלי-מלאכה. בין היהודים היו בעלי הון כאליעזר פוליאקוב, ראש הקהילה ומגדולי הבנקאים ברוסיה, וקלונימוס זאב ויסוצקי. בשנים 1884-1865 שימש ברבנות במוסקבה חיים ברלין וב-1869 העמידה הקהילה את ר' שלמה זלמן מינור (זאלקינד), בוגר בית-מדרש ממשלתי לרבנים בווילנה, כרב מטעם.

ב-1882 היה מספר היהודים בעיר 12,000 בערך וכעבור שמונה שנים כמעט פי שלושה מזה (%3 מכלל האוכלוסיה). מושל העיר, הנסיך דולגורוקוב, נטה חסד ליהודים והמינהל העירוני העדיף להתעלם מן העבירות על תקנות המגורים (תמורת מתן בסתר).

הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ', שנתמנה כמושל העיר ב-1891, ראה את עיקר תפקידו ב-14 שנות כהונתו "לשמור על מוסקבה מפני היהודים". ערב פסח תרנ"א (1891) בוטלה זכות הישיבה של בעלי-המלאכה וניתנה להם שהות של שלושה חודשים עד שנה לחסל את רכושם בעיר. העניים גורשו ל"תחום-המושב" ברכבות לפושעים. באוקטובר אותה השנה נאסרה ישיבתם של צאצאי הקאנטוניסטים שלא היו רשומים בפנקסי הקהילה. גירוש היהודים מהעיר הגיע לשיאו בחורף 1892, כאשר הוכרז על הענקת פרס על גילוי יהודים "בלתי-לגליים". פנייה של סוחרים ובעלי-תעשיה בדבר הנזק הצפוי לכלכלת העיר מגירוש היהודים הושבה ריקם. לפי מקורות המשטרה גורשו ממוסקבה כ-30,000 יהודים; נשארו כ-5,000 משפחות קאנטוניסטים, סוחרים נכבדים ומשרתיהם, ובעלי מקצועות חופשיים. בית-הכנסת הגדול נסגר, והרב מטעם גורש מן העיר בשל התנגדותו לסגירה (בית-הכנסת נפתח מחדש ב-1906).

ב-1902 נרשמו במוסקבה 9,339 תושבים יהודיים, ומחציתם הצהירו על יידיש כשפת-האם. ב- 1893 נבחר כרב מטעם ר' יעקב מאז"ה, ושימש מנהיגה הרוחני של הקהילה עד למותו ב-1923. ב-1911 למדו במוסדות החינוך הגבוה במוסקבה כ-700 סטודנטים יהודיים.

בשנה השנייה למלחמת-העולם הראשונה התחילו לזרום למוסקבה פליטים משטחי-הכיבוש הגרמניים ועד מהרה נעשתה העיר מרכז יהודי. הוקמו בתי-דפוס עבריים, ביישוב סמוך למוסקבה (בוגורודסק) נפתחה "ישיבה גדולה" נוסח ליטא, הונחו היסודות לתיאטרון "הבימה", נתקבל רשיון להוצאת שבועון עברי ("העם"). בחוגי העשירים נמצאו בעלי תודעה לאומית שתמכו במפעלי תרבות והשכלה, בפרט לאחר מהפכת פברואר 1917. "העם" נעשה לעיתון יומי ונוסדו שתי הוצאות-ספרים חשובות ("אמנות", על-ידי הלל זלאטופולסקי וחתניו י' פרסיץ, וא"י שטיבל). בחירתו של א' מינור, בנו של הרב מטעם בעבר ומראשי מפלגת ס"ר, ליו"ר המועצה העירונית במוסקבה היתה מאותות הימים ההם. באביב 1917 נערכה בעיר ועידת-היסוד של ארגון החינוך העברי "תרבות".

המהפכה הבולשביקית באוקטובר אותה השנה שמה קץ לפעולה העברית הממוסדת; נשאר לפליטה תיאטרון "הבימה", שהוסיף להתקיים בחסות חוגים אוהדים בעולם האמנות ברוסיה עד 1926 ("הדיבוק" הוצג לראשונה במוסקבה ב-1922). תוך שלוש שנים גדלה האוכלוסייה היהודית במוסקבה ל-86,000 (1923); ב-1926 מנתה 131,000 (%6,5 מכלל האוכלוסיה) וב-1940 - 140,000 בערך. במוסקבה שכן מרכז ה"ייבסקציה" ובה הופיע בטאונה המרכזי "דער עמעס" (1938-1920) ושפע של ספרים וכתבי-עת ביידיש. במוסקבה פעל התיאטרון הממלכתי היהודי בהנהלת שלמה מיכאלס. עד 1928 עוד התקיימו במוסקבה חוגים ציוניים קטנים ("החלוץ" ו"פועלי-ציון שמאל").

בימי מלחמת-העולם השנייה (1939 - 1945) פעל במוסקבה (מ-1943) הוועד היהודי האנטי- פאשיסטי והופיע בטאונו "אייניקייט" ("אחדות"); פיזור הוועד בשנים 1949-1948 היה צעד ראשון בחיסול הגמור של חיים יהודיים מאורגנים. ב"שנים השחורות" של משטר סטאלין נאסרו היהודים, חבריו הבולטים של הוועד, והוצאו להורג ב-1952.

בבואה של גולדה מאיר למוסקבה בספטמבר 1948 נערכה לכבודה קבלת-פנים ספונטאנית של המוני יהודים בסביבת בית-הכנסת הגדול, ועצם פתיחתה של נציגות דיפלומאטית ישראלית במוסקבה נתנה דחיפה עצומה להגברת התודעה הלאומית בקרב היהודים בעיר וברחבי ברית- המועצות. לזאת תרמו גם המשלחת הישראלית בפסטיבאל הנוער במוסקבה ב-1957 שכללה ספורטאים ואמנים מישראל.

בליל שמחת-תורה תשי"ט (1958) הסתופפו ליד בית-הכנסת הגדול במוסקבה יותר מעשרת אלפים יהודים בשירה ובריקודים, וזאת חרף התנגדות המיליציה. הדבר הפך למסורת בחיי היהודים במקום. בשנות ה-50 וה-60 פירסם בית-הכנסת הגדול לוח-שנה לצורכי שאר הקהילות במדינה וב-1956 הותר לש' שלייפר, רב בית-הכנסת, להדפיס סידור-תפילה בהשמטת קטעים על מלחמות ונצחונות (הוא קרא לו "סידור השלום"). כעבור שנה קיבל רשיון לפתוח "ישיבה" ("קול יעקב") בבית-הכנסת להכשרת שוחטים וכלי-קודש. עד 1963 סיימו את ה"ישיבה" 37 בחורים. ב-1966 למדו בה שישה. משנת 1965 הותרה אפיית מצות, בהשגחת גבאי בית-הכנסת, רק ל"מאמינים" רשומים שהביאו קמח משלהם. שחיטת עופות נעשתה סמוך לבית-הכנסת ובשר כשר אפשר היה להשיג פעמיים בשבוע בחנות מיוחדת במבואות העיר. ב-1961 הוקמה בבית- הכנסת הגדול מחיצה בין קהל המתפללים לאורחים הזרים, לרבות הסגל הדיפלומאטי של מדינת ישראל.

ערב ראש-השנה תש"ך (1959), היו התפרעויות אנטי-יהודיות במאלאחובקה, פרבר במוסקבה רבתי בעל ריכוז יהודי עוד מלפני המהפכה, ועל קירות הבתים הופיעו כרוזים מתקופת "המאה השחורה" בימי שלטון הצארים, בסיסמת "הכה ביהודים והצלת את רוסיה", . כעבור שנה נאלצו היהודים לקבור את מתיהם בחלקה נפרדת בבית-הקברות הכללי. בערך באותו זמן התחילו מאשימים יהודים ב"פשעים כלכליים", בליווי מאמרי-הסתה בעיתונות המקומית.

בד בבד עם גילויי האנטישמיות התחדשה במוסקבה הדפסת כתבים נבחרים של שלום- עליכם, פרץ, ברגלסון ואחרים, נערכו ערבי-שירה ביידיש, הוקמה להקה תיאטרונית וב-1961 התחיל להופיע מטעם איגוד הסופרים הסובייטיים כתב-עת ביידיש, "סאווייטיש היימלאנד", בעריכת המשורר אהרון ווערגעליס. כמו כן הופיעו קובצי ספרות עברית בתרגום רוסי ומילון עברי-רוסי (1965). בבית השגרירות הישראלית במוסקבה היו נערכים מיפגשים עם אנשי-רוח ואמנים בציבור היהודי, ומוצגים ישראליים בתערוכות בין-לאומיות היו מושכים קהל רבבות מכל רחבי ברית-המועצות. המגע עם המוני היהודים ברוסיה נפסק עם ניתוק היחסים הדיפלומאטים בין ברית המועצות לישראל בעקבות מלחמת ששת הימים (1967), אבל הזיקה לישראל, בפרט בקרב הנוער, גברה והלכה.

במיפקד 1959 נרשמו בשטח העירוני של מוסקבה 239,246 יהודים; %8,5 מהם הצהירו על יידיש שפת-אם. מניחים שמספר היהודים האמיתי בעיר היה גבוה הרבה יותר מזה (יש אומרים עד כדי חצי מיליון).

ב-1970 פעלו מלבד בית-הכנסת הגדול ברחוב ארחיפובה עוד שלושה בתי-כנסת בפרברי העיר - שניים במארינה רושצ'ה וצ'רקיזובו, ואחד במאלאחובקה.

ב 1976 התגוררו במוסקבה, לפי האומדן, 285,000 יהודים.

המאבק להתרת עליית יהודים לישראל בשנות השבעים, תחת הסיסמה "שלח את עמי" עורר תגובות של פרלמנטים ואנשי רוח בעולם כולו; אולם רק אחרי עלייתו של מיכאל כרושצ'וב לשלטון בשנות השמונים, ועם מדיניות ה"גלאסנוסט" שלו, החלה עלייה לישראל, שנעשתה לעלייה המונית בסוף שנות השמונים וראשית התשעים, עם התפרקותה של ברית המועצות.

בשנת 1997 ישבו במוסקבה 200,000 יהודים.
ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.

בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.
בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.