מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

קוראים לי עסיס פורטונה,

קודם כל קוראים לי מזל.

מזל? -כשנולדתי קראו לי

מזל על שם סבתי, מצד אבא.

וכשלמדתי בללונס, בתוניס ובצרפת,

אמרו שמזל זה פורטינה, פורטונה.

פורטונה.

-כן, זה אותו שם.

את שומעת את זה גם באספניול (ספרדית).

-Fortune.

00:01:00

פורטצ'ין זה מזל. -מזל.

ובארץ, בגלל התעודות,

בבית קוראים לי מזל, כל האחים שלי

והמשפחה, ובתעודות כתוב לי פורטונה.

ומתי נולדת?

-ב-13 בשמיני, 39'.

יש לי תעודת זהות, יש לי תעודת לידה.

אני היחידה שנשארה לה מהגרמנים.

00:01:30

כן, האמת שהרבה לקחו להם. -האחים שלי

יותר צעירים ממני, ולא מצאנו שום דבר,

לא של ההורים, לא של האחים, כלום.

רק שלי, קרועה קצת.

ונולדת ב...? -בגפסה,

זו עיר ליד תוניס.

נקראת מדינת תוניס, תוניסאית, אבל

קוראים למקום הזה 'גפסה'. -גפסה, אוקיי.

ההורים שלי מגפסה,

אמא ממשפחת טהר,

00:02:00

אמא שלה רזלה טהר

ואבא שלה יהודה.

מצד אבא, אמא שלו מזל,

בכינוי מזל'ה, ואבא שלו משה.

שגם הם נולדו בגפסה.

-כולם, זאת אומרת.

כל המשפחה נולדו בגפסה, שהיו

שכנים וכך הכירו והתחתנו.

00:02:30

מקום קטן, מקום מאוד יפה, יש

הרבה שם באזור תמרים ופוסדוקים.

פיסטוקים? -פיסטוק. הרבה פיסטוק ותמרים

שכבר את לא יכולה להסתכל עליהם מרוב שיש.

וכל הבתים מסביב.

הייתה שכונה של היהודים,

00:03:00

לא מעורבת עם הערבים. הערבים היו בסדר

עם היהודים עד מלחמת העולם השנייה.

אחרי מלחמת העולם השנייה... -את

ממש נולדת במלחמת העולם השנייה.

לא, הייתי בת 4-5, כי בתוניס

המלחמה הייתה עד סוף 43',

אז הייתי בת 4.

-היית בת 4? -כן.

והערבים לפני המלחמה היו בסדר,

היה קומרס בין היהודים וערבים,

00:03:30

עבדו ביחד ושותפים וכולי.

אבל בכל זאת, היהודים תפסו

להם שכונה לא מעורבת.

חיו ככה... -חיו אחד בתוך השני.

-עבדו ביחד?

כנופיה, חמולה כזאת.

-כמו קהילה כזה.

קהילה.

אחד בתוך השני.

00:04:00

ומשפחה אחת מכירה את השנייה,

והתחתנו אז גם הרוב בתוך המשפחה,

בני דודים, בני אחים,

ממש בתוך המשפחה.

ממש.

-ממש.

הם לא לוקחים אנשים זרים, לא.

לא הלכו לזרים. מעטים מאוד.

אם אבא ואמא שלי, שהם לא משפחה,

הם מאוד מאוד קרובים כי גרו בשכנות.

00:04:30

משהו מפליא, דבר מפליא, סבתא שלי

מספרת לי שהיא הייתה רווקה,

ואבא שלי נולד אז היא

נכנסה לחזור לסבתא השנייה,

ואז הסבתא שגידלה

אותה בירכה ואמרה לה,

"הלוואי שתתחתני השנה,

ותביאי בת שיתחתן איתה".

אפרים קראו לו,

לאבא שלי.

צחקו מזה. היא אומרת לי שלא עברו

כמה חודשים, הכרתי את הסבא,

00:05:00

התחתנו ותוך שנתיים נולדה אמא

שלי, וככה גדלו והתחתנו.

איזה יופי -אלף מאוד

פחדו מהתבוללות,

וגם היו אפילו נותנים

פתגם כזה

בערבית טוניסאית:

00:05:30

(ערבית)

זאת אומרת, משוגע מי שלובש

קר, צמר, שלובש משי על צמר.

זה רק השיגעון, מי

לובש משי על צמר?

אבל גם משוגע מי שמתחתן עם מישהי

זרה ובת הדוד שלו מסתכלת עליו.

00:06:00

זאת אומרת עד כדי כך שהיו אומרים "משוגע מי

שעוזב בת דוד שלו ומתחתן עם מישהי אחרת".

אז כאילו עדיף שיתחתן כבר עם הבת דוד.

-כן, כן.

יפה. ולמדת בבית ספר?

-למדתי בללונס בצרפתית.

אוקי, באליאנס. -כן. כן.

הבנים לא למדו בזה...

יש כאלה שלמדו בללונס חצי

יום, וחצי יום למדו בבית הרב,

00:06:30

בבית כנסת תורה וכל ה...

-תורה. -כן.

אז ממש הייתם באמת יהודים בלבד. -כולם, כולם,

כולם למדו אחר הצהריים בבית הכנסת עם הרב.

בבוקר בללונס. -בבוקר

בללונס ואיפה..

ויש בנות שבכלל לא

הלכו ללמוד ולא למדו,

ומבחינת שמירה

על הבנות שלא

00:07:00

יתערבבו עם הערבים.

והיו נגיד כל מיני

חטיפות של ערבים?

לפני מלחמת העולם אני לא שמעתי, וגם

מסבתא שסיפרה לי כי הייתי קטנה, בת 4,

אבל עם הזמן הייתי מאוד

חוקרת את סבתא על החיים,

והיא אמרה לי "לא, היו בסדר

איתנו, הייתה שכנות טובה, באים,

00:07:30

אנחנו שולחים להם מתנות בחגים, הם שולחים

לנו דברים שמותר לנו לאכול כמו תמרים,

כמו שמן זית, דברים

שמותר לאכול, לקבל."

ואבא שלי הייתה לו חנות, ואבא שלו היו

לו כמה חנויות, כל הפועלים שלו ערבים.

האחים שלי, לאמא שלי

נולדו קודם כל בת לפני,

00:08:00

אני הילדה השנייה, אחר כך נולדו

עוד ארבע בנות, אבל כולן נפטרו,

ואחר כך הביאה בת שברוך השם

היא חיה, וקוראים לה שושנה,

ולאחי קוראים יהודה.

וזהו.

עד פה, עלינו לארץ כשהם

קטנים ואני הייתי בת 10,

אחותי בת שש,

פחות, חמש, ארבע.

00:08:30

אחותי בת ארבע, יהודה בן

שנתיים ואמא בהריון.

נולד אחי יוסף בצרפת.

מבחינת שמירת מסורת, שמירת

מצוות, הייתם דתיים בבית? -כן,

ההורים שלי היו מאוד דתיים, שומרים שבת,

שומרי מסורת, חגים, חלב ובשר, כל מה שצריך.

00:09:00

כן. והם שמרו, גם שמרו

על המסורת שהבת לא תלך,

כמו היום, לצאת עם בחורים או...אני,

כשהגענו לארץ אחרי כמה שנים,

הייתי בת 13, והייתי גבוה

ומפותחת, עכשיו אני יותר נמוכה,

ולקחו אותי, תפסו אותי מהמשטרה

הצבאית כשאני הולכת בדרכי לבית הספר.

00:09:30

משטרה צבאית הורידה אותי לשנלר,

ואבי בא והוא מאוד שמרן,

אמר לאמא שלי "איפה מזל?" היא אומרת לו "לא

חזרה מבית ספר", והוא השתגע, הלך לבדוק,

אמרו לו שלקחו אותה לשנלר, ואז אבא שלי בא.

לפני שהוא בא אני אומרת להם, "אני בת 13",

אז צחקו עליי, "את לא ספרת את השבתות",

והשני אומר לי "לא, את הלילות",

ועד שאבי בא ושחררו אותי.

לא הייתה להם תעודת זהות,

00:10:00

כי אין לי תעודת זהות,

זו תעודת זהות שלו.

הראה להם תעודת לידה,

אז שחררו אותי.

אבי מאוד שמרן,

ואמר לי מאותו זמן,

"אם הבת שלי הגיעה למצב

שהורידו אותה לצבא",

כי אז לקחו גם לגדנ"ע בנות 16

ובנים בני 16, בגיל 17 גייסו כבר.

הייתה מדינה קטנה, סך

הכל אין לה עדיין שנה.

00:10:30

אז גייסו כמה שאפשר.

אז אבי אמר עדיין, "יש מישהו,

הבן של מנהל העבודה שלי,

הוא אמר לי ורמז לי על הבת שלך, אני

רוצה את הבת שלך, אני הולך לתת לה".

ואימי, דודה שלה, בת

דודה שלה, אמא של חמתי,

ואבא של בעלי אחים,

זאת אומרת הסבתות.

00:11:00

אמא של? -הסבתא של בעלי,

והסבתא שלי אחיות.

זאת אומרת אמא של חמתי היא הדודה

של אמא שלי, אחות של אבא שלה.

ואז היא אמרה לה, מאז שהייתי קטנה בתוניס,

הייתה אומרת לה "תגדל מזל, ניקח אותה לשלום",

"תגדל מזל, ניקח אותה

לשלום, לבן שלי".

00:11:30

וכשבאנו לארץ, חמתי חיפשה אותנו ואמרה

לה "אני חייבת לקחת את מזל לבן שלי".

אז שאבי אמר שהוא ייתן אותי

לבן של מנהל העבודה שלו,

האמא אמרה לו "מה,

דודה שלי תכעס".

הוא אמר לה "אני לא יודע, הבחור

לא בא לבקש, מה הדודה מבקשת?

עד שלא יבוא הבחור, את הבת שלי אני

אתן למישהו אחר, היא לא תלך לצבא.

00:12:00

אני אשחט אותה והיא לא תלך לצבא".

היו שמרנים. -מאוד, מאוד.

ואז אימי הלכה לחמתי ואמרה לה

"מה הביקוש שלך מבית שמש?",

אמרה לה "באתי לבקר, שמעתי..." אמרה לה "לא,

לא, לא, זה לא ביקור סתם. יש פה סיבה."

אז היא חקרה אותה ואז אמרה

לה, סיפרה לה את הסיפור.

00:12:30

חמתי מיד לקחה את הבן שלה, בעלי

שלום, וירדו אלינו, הייתי בת 13.

ואז הוא נתן לי את

הטבעת הזאת,

בשנת 52'-53'.

 -וואו.

אבל לא יכולנו להתחתן עד שהייתי

בת 16, פחות מ-16 אפילו.

00:13:00

בשבתות היינו מאוד שמרנים בבית.

מכניסים שבת בזמן, עושים קידוש,

המוציא, בר יוחאז', שירי בר

יוחאי, פיוטים, כל מה שצריך.

אבי לא ידע קרוא וכתוב בעברית,

כי אביו לקח אותו לעבודה איתו,

לא נתן לו ללמוד. ואבי, מאוד כאב לו,

אבל הוא מתפלל בעל פה את כל התפילות.

00:13:30

הוא מברך בעל פה

את כל התפילות.

אחים שלי, אני הייתי כבר

בת 12 כשהייתי בארץ,

אז הייתי מקדשת, והייתי מברכת ברכת

המזון, עד שאחים שלי גדלו, הבנים.

ואז הבנים עשו את זה.

-ואת למדת עברית ב...?

אני למדתי, לא. בחוץ לארץ לא

למדתי עברית, למדתי רק צרפתית.

00:14:00

כשבאנו לארץ למדתי עברית, ועברית למדתי

אולי במשך שנתיים, פחות משנתיים.

ולא, את לא נכנסת לכיתה א'. "בת כמה את?

בת 10?" יכניסו אותך לכיתה ה',

ולפי הגיל שלך. למדתי

שנתיים, אבל לא רצופות,

כי אני הכי גדולה ואימי

כל שנה מביאה ילד,

00:14:30

והייתי צריכה אם הילד חולה, אם היא צריכה

לקחת אותו לקופת חולים לעזור לה, לטיפת חלב,

אם היא נוסעת אז אני לא הולכת לבית הספר.

אין מי שיעזור והייתי מחסירה הרבה.

ואז למדתי בעברית קרוא וכתוב.

-זה כבר אבל היה בארץ -בארץ.

אבל בקשר ללימודים מאוד

כאב לי שאני לא למדתי.

00:15:00

אחרי שהתחתנתי,

אחרי שמונה ילדים,

כשהייתי בת 44-45,

יצאתי ללמוד.

ולמדתי, המשכתי את הלימודים

שלי, השלמתי את התיכון.

היה כל ברכה

וכל ברכת המזון,

00:15:30

תקווה לעלות לירושלים,

לעיר הקודש.

כל תפילה, וכל ברכה וכל איחול,

"שנעלה לארץ ישראל, לירושלים".

בבית כנסת בטח -בבית

כנסת, בכל מקום.

וכשאני הייתי קטנה

אפילו אמא שלי אומרת,

שיש 'באבור',

בערבית זה אונייה.

ובערבית יש גם 'באבור פרומוס'

00:16:00

אז אמרתי לה, "מה, סבתא, איך בתוך הבאבור

פרומוס נכנסים אנשים בים? הרי זה נפט"

אז היא אומרת לי "לא בינתי, זה

אונייה שקוראים לה בערבית באבור".

ברור שלא הבנתי,

הייתי קטנה.

אבל הגיעו, בואי נגיע

לשנת בערך, ב-39' נולדת,

ובשנת 42' נכנסו

כבר הגרמנים.

00:16:30

הגרמנים, כן. -בואי תספרי לי קצת

אולי על התקופה הזאת של המלחמה.

בתקופה הזאת את הגברים לקחו

לעבודות בכפיה, דודים ו...

זה כבר שהגרמנים נכנסים לתוניס. -כן.

גם בגפסה לקחו, אנשים ברחו.

ובגפסה סגרו חנויות, אנשים

סגרו חנויות, פחדו.

חלק ברחו למדינות אחרות. דוד

שלי, אח של אמא, הוא ברח למלטה.

00:17:00

הסבתא, ואמא ואחיות של

סבתא, כל הדודות מסביב,

נכנסנו למקלטים קצת למטה

שכאילו לא יראו אותנו.

עזבנו את הכל והלכנו בלי כלום, רק

הבגדים עלינו. וברחנו ככה בחיפזון.

נכנסנו למקלטים ולא

היה אוכל. לא היה...

00:17:30

אם מישהו מבוגר היה הולך להביא

לחם במנות שחילקו טיפה,

אז היו יריות עליו ומטוסים, ואנחנו

שומעים את היריות, שומעים את המטוסים.

את זוכרת את זה בתור ילדה?

-מאוד, מאוד. זה מפריע הטראומה.

אני הייתי לפני שבוע בים המלח, שמעתי

את המטוסים וקיבלתי צמרמורת. טראומה.

ואת הפצצות

שזורקים מלמעלה,

00:18:00

פצצות שזורקים ואת

שומעת בתים נהרסים.

את שומעת את הבום הזה של הרס.

והרבה בתור של הלחם נהרגו.

ככה סיפרה לי סבתא, שאני

זוכרת שהיינו במקלט,

והייתי מפוחדת ותפסתי

את היד של סבתא.

00:18:30

ואמרה לי סבתא יום אחד

בזמן שאנחנו יושבים במקלט,

"ערבים הובילו את

הגרמנים אלינו למקלט".

ואז היא שמעה, היה מישהו שהלשין,

שמועה, שהגרמנים באים למקלט,

ולוקחים את הבנות. סבתא שלי

לקחה את אמא שלי וכל האחים שלה,

00:19:00

כל אחד שיש לו בת נשואה, רווקה, שמה אותה,

שמו עליה את השמיכות שישנים עליהן,

ישנו עליהם ככה, שלא יראו.

ואז באו גרמנים "תקומו".

אמרה סבתא "אני לא קמה".

אמרו לה "נהרוג אותך",

"תהרגו, לא קמה, אתה רוצה

להרוג, תהרוג, לא קמים"

הערבי איתו, אומר לו "קח

תבקש מהם זהב ותצא".

00:19:30

אומר "טוב, תאספו לי קילו זהב ואני

לא אהרוג אתכם". אז לקחו קילו זהב.

פעם לא היה כסף בבנק, היהודים

לא שמרו כסף בבנק, קנו זהב.

וכל מי שיש לו זהב, אמא שלי אמרה לי

את המשקל, הורדנו טבעות של החתונה.

והלכו.

אבל את הדוד שלי תפסו אותו

ואמרו לו "אתה אמריקאי".

00:20:00

הוא היה בן 17 ואמר להם "אני

יהודי, אני לא אמריקאי".

מולו היה סבא שלי, לוקחים

את האקדח מכניסים לו לבטן,

אומרים לו "דבר, תדבר,

אתה מרגל!"

הוא אומר לו "אני לא, אני יהודי,

אני לא יודע כלום ושום דבר".

לוקחים ספרי תורה,

מדליקים וזורקים עליו.

נתנו לו מכות. בא ערבי ואמר לו "יאללה עזוב

אותו, את היהודי הזה, עזוב אותו בוא תצא"

00:20:30

כאילו הם קבעו להם. והערבי הזה

שאמר לו ככה היה חבר של סבא.

הלכו ומיד אחרי המלחמה

דוד שלי קיבל התקף לב,

ואבא שלו אותו דבר,

נפטר בן 42.

אחרי המלחמה בדיוק.

ואז אחרי המלחמה

עזבנו את גפסה.

00:21:00

זאת אומרת זה היה בשנת 40... -אנחנו בשנת

40'-41' עזבנו את גפסה ועלינו לתוניס.

עוד הייתה מלחמה.

 -כן, ב-40'. -כן.

עוד הייתה מלחמה ועלינו לתוניס.

בתוניס המשיכה המלחמה.

אז גם חמתי, שהיא

בת הדודה של האמא,

לקחו לה את כל הילדים

שלה לעבודות כפייה.

00:21:30

היה שם ממש כמו מחנות.

-ממש. לחצי שנה.

היה מחנה צבאי נטוש,

והכניסו אותם למחנה

הזה לעבוד בכפייה.

נתנו להם לאכול רק חרובים

והייתה להם עצירות.

מספר לי גיסי שמרוב

שהייתה להם עצירות,

הם היו לוקחים קרשים מהחרוב,

ומשחררים אחד לשני.

00:22:00

הרבה מתו, לא ניצלו,

הרבה נעצרו בבית חולים.

גיסי, אח של בעלי, שלושה חודשים

בבית חולים אחרי המלחמה.

ועברו ימים קשים.

יש אנשים שברחו מהגגות,

מגג לגג. בורחים.

מאוד קשה. ואחרי המלחמה המשיך

הקושי, נגמר הפחד אבל המשיך הקושי.

00:22:30

כשחזרנו הביתה אין שום דבר בבית, שום דבר.

אפילו שמיכה. מה שלא לקחו, שרפו.

את הארונות שברו, שברו.

כלום, אין לנו כלום.

חזרנו הביתה אין לנו כלום. -עזבתם את

גפסה, הגרתם לתוניס, לאן הגעתם שמה?

הגענו לתוניס, גרנו

לא רחוק ממרכז בדח'ה,

00:23:00

לא רחוק מהמרכז. וסבתא

שלי כבר הייתה אלמנה.

ואבא שלי לא עלה איתנו, נשאר

בגפסה ואחרי שנה הוא עלה.

והדוד שלי שהוא היה בן 20, ואח

שלו בן 18, היה יותר קטן ממנו,

התחילו לעבוד ולפרנס, כי

שם אין עובדת סוציאלית,

או ביטוח לאומי, או 'קומיתה'.

קומיתה זה...

00:23:30

קומיתה זה,

נו ברח לי השם.

קהילה. הקהילה שהם לוקחים

את הכסף בבית הכנסת,

שתורמים בבית כנסת ומחלקים לאלמנות ולעניים.

אבל, מה, כמה כסף יש כבר בקהילה?

אז מעט מאוד. -גם בתוניס

בעצם גרתם בקהילה יהודית.

00:24:00

כן, כן. -ומשם באו איזשהם

שליחים לעלות אתכם לארץ?

לא, לא,

היה קודם כל מ-50',

אנחנו עלינו ב-49'.

היה, אומרים מי רוצה

להירשם לעלות לארץ ישראל.

ומי שנרשם בודקים אותו, אם הוא מבוגר

לא מעלים אותו. זקן, לא מעלים אותו.

00:24:30

חולה, לא מעלים אותו.

רק צעירים,

ואם יש גם אבא ואמא צעירים ויש להם

שתיים-שלוש ילדים, מעלים אותם.

ואז יצא שאנחנו יכולים לעלות, לסבתא

שלי לא נתנו לעלות כי היא מבוגרת.

לא הייתה מבוגרת, בת, הייתה אז

בת 55, אבל אלמנה וזה... לא רצו.

אז אנחנו נפרדנו ויצאנו, רק

אחי, לא אחי, אח של אמא שלי,

00:25:00

צעיר, הוא יכול היה לעלות.

הוא נרשם, עלה עם הנוער.

ב-48' הוא עלה, במלחמה.

אוקי. ואבא שלך בעצם נשאר שם? -אבא שלי

לא, עלה איתנו, הוא נשאר כשעלינו לתוניס.

אוקי, הוא נשאר בגפסה. -כן. אבל

כשעלינו לארץ אבא ואמא עלו,

ואז בדקו אותנו גם בצרפת,

מצאו שיש לאבא שלי...

00:25:30

תוניס, ב-48', כשקמה מדינת

ישראל, הרגשתם איזשהם?

כן. שמחה גדולה

והיהודים רקדו ושרו ו...

אבל אז היה בורגיבה והוא

היה טובה עם היהודים.

היה אומר ליהודים "אל

תעזבו את תוניס,

אם יפגעו בכם, כל מי שיפגע

בכם אנחנו נטפל בו".

00:26:00

והרגשתם איזשהם... -אבל בכל זאת, אפילו

שהוא אמר את זה, בכל זאת הייתה אנטישמיות.

נאמר אני הולכת, אז זורקים עליי אבנים.

הייתי מלווה את דודה של אמא שלי, העיוורת,

לבית וכל הדרך אבנים וקללות.

מצד מוסלמים? מצד ערבים?

 -כן.

זה היה שלטון ערבי וכל

הזמן היינו מתחת לשלטון.

00:26:30

המבוגרים יש ביניהם,

ככה שהשתוו פחות או יותר.

אחרי המלחמה הייתה

אנטישמיות מאוד גדולה,

אבנים ויורקים עלינו

ומקללים אותנו. נורא.

וכשעלינו לאונייה, 24 שעות. -הגעתם

לצרפת מאיפה? -הגענו לצרפת,

00:27:00

היינו בקו-אלעד. בקו אלעד

אמא שלי ילדה את יוסי אחי,

ואז הם לא רצו לעלות אותנו לארץ.

-לא רצו? -לא.

אמרו שלאבא שלי יש רשתית

בעין והוא צריך טיפול,

והתינוק שנולד, תחכו. כל

פעם היו נותנים לו דחייה.

00:27:30

ואחר כך עברנו מקו אלעד לקו דוד.

'קו' זה מחנה.

כמו קאמפ (camp).

-'קו' זה מחנה. -אוקי.

ואני לפני איזה חודשיים, מניצולי שואה,

לקחו אותנו לעתלית, וראיתי שמה...

רגע בצרפת עצמה, המחנות

שדיברת עליהם, זה בצרפת?

00:28:00

כן, זה במרסי.

-מרסי? -כן.

אוקי. העבירו אתכם

למחנה דוד.

למחנה דוד, והיה שם איזה חדר גדול-ענק,

שעושים שם מיטות מיטות בקומות,

ולכל משפחה יש פינה. אין פרטיות.

כל משפחה בפינה.

ושם כמה זמן חיכיתם? -כמעט אחת

עשרה חודש. -וואו, במחנות האלה. -כן.

00:28:30

ואז הגיע התור שלכם. -הגיע

התור שהרשו לנו לעלות,

באוניית 'נגב עם'.

 -נגבה.

ושבעה ימים,

שבעה לילות שלמים.

שבעה ימים ושבעה לילות עד שהגעתם ממרסי ל...

-לישראל. -לאיפה בישראל?

הגענו לחיפה, בחיפה שמו

עלינו DDT, אבקה כזאת.

00:29:00

של הריסוס? -ריסוס.

 -לכולם? -לכולם, לכולם.

כל מי שיורד

מרססים אותו.

ירדנו מהאונייה, ירדנו בחיפה וכולם

מנשקים את הארץ. העיקר שהגענו לארץ.

ובחיפה לקחו אותנו

עם משאיות לבית ליד.

00:29:30

בבית ליד שמו אותנו באוהלים,

אוהל מאוד קטן, כל אחד באוהל.

והיו מחלקים לנו

אוכל מהסוכנות.

אין עבודה, נותנים

לנו מנות מאוד קטנות,

והיינו חצי שנה שם.

ומשמה, כאילו שם, צריכים לפזר כל אחד למקום

שייקחו אותו, אבל הוא לא יכול לבחור.

00:30:00

נותנים לך באר שבע, באר שבע.

אמרו לנו, "אתם רוצים נתניה?"

אמא שלי אמרה "לא, אני באתי בשביל ירושלים".

אמרו לה "אין ירושלים".

אמרה להם "אין ירושלים, אז אני לא זזה מפה".

נשארנו חצי שנה שם בגלל שהיא התעקשה.

בבית ליד. -בבית ליד. -מה זה, במעברה?

איפה הייתם? -מעברה.

מעברה, אוהל קטן ואוכל מהסוכנות, בבוקר

כוס תה עם פרוסת מרגרינה אחת לכל אחד,

00:30:30

בצהריים זה קצת פתיתים בתוך מים

מבושלים, ובערב כוס תה עם מרגרינה.

מרגרינה כל היום. -כן. ואז אמא

שלי אמרה "לא, רק ירושלים".

בסוף אמרו "בסדר, נפתחה

ירושלים, יש עלייה",

והביאו אותנו במשאית בשתיים

עשרה בלילה, הגענו לירושלים.

00:31:00

והמשאית, אוהלים, קוצים עד

פה, עד הברך, קוצים עד הברך.

אוהל, חושך מצרים.

עשו ככה את המשאית,

והתגלשנו וככה ירדנו.

ואמא נכנסה, כל אחד,

אנחנו היינו ארבעה ילדים,

00:31:30

אני, שושנה, יהודה ויוסף, אמא

שלי הייתה בהריון, ואבא שלי.

ארבעה ילדים, אבא ואמא, שישה. קיבלנו

שתי אלונקות ושלוש שמיכות שחורות.

"כנסו לאוהל".

אנחנו פותחים את האלונקה, אבן

גדולה באמצע, האלונקה משחקת.

אמא שלי אומרת "עכשיו לילה,

תשבו ככה ובבוקר נראה מה נעשה".

00:32:00

בבוקר אבא שלי היה עם ארבעים מעלות חום,

גדלה לו שושנה ברגל, לא יכול היה לזוז מהמקום.

ואני ואמא הלכנו לסוכנות, והם אומרים "קחו

מכוש, ותוציאו את האבנים, תנקו את האוהל".

נתנו לנו מכוש וטוריה והלכנו

לנקות את האוהלים, אין כוח אדם.

ניקינו את האוהל,

טאטאנו אותו וישבנו.

00:32:30

מים לא היה בברזים, היה ברז

שכונתי, בכל הרחוב ואין בו מים.

אז רק פעם בשבוע יוצא

רמקול ואומר לנו,

מארבע עד שש בבוקר, או משש

עד שמונה, שעתיים יש מים.

ואז יש תור, שלוש מאות

מטר, רבים בתור, עם דליים.

וכמה אמא הייתה מעירה אותי בשתיים

בלילה, "לכי תתפסי את התור".

00:33:00

זה היה איפה בירושלים?

 -בתלפיות.

בתלפיות?

-כן, באוהל.

ועד שנת 51'. ב-51'

קיבלנו פחון, צריף פח.

השתדרגתם. -הפח אני חושבת

שיותר גרוע מהאוהל.

הפח הוא פחון, בקיץ אש, את

לא יכולה לשים עליו את היד.

את יכולה לעשות חביתה שם, אבל

אין לנו ביצים, יש אבקת ביצים.

00:33:30

ובחורף, קרח. היינו חדר,

מה הגודל של הצריף?

שתי מטר וחצי על שתי מטר אולי בקושי.

ונולדו עוד אחים שם.

היינו מתלבשות הבנות

מתחת לשמיכות,

וכשהייתי הולכת לדוד המלך, היה דוד

המלך בהר ציון, עולים בחבלים.

00:34:00

אז חבל מצד ימין הגברים, חבל

מצד שמאל הנשים, ואת מטפסת.

הייתי לוקחת דליים,

ממלאת מים מהבאר, באים.

בממילא היו ירדנים, יש תצפית למעלה,

יורים עלינו. זורקים, יורים.

ואנחנו מתחילים לרוץ,

כי זה גבול.

מגיעים הביתה בשביל

המים האלה,

00:34:30

פעם בשבוע בקושי, אמא לוקחת מגבת קטנה,

מרטיבה עם סבון וכולם שוטפים פנים.

כולם שוטפים ידיים, אחר כך כולם שוטפים

רגליים, עוברת על הגוף שלנו ככה,

מתלבשים ובמים האלה

עושה בהם כביסה. -וואו.

-אחר כך בצריף היה,

לא בלטות, היה מלט.

00:35:00

אז היינו שוטפים ובטיפה שנשארה

הולכים לשירותים ציבוריים,

שכל השכונה השתמשה בשירותים האלו.

חושך מצרים, לילה, צריכה לעבור כביש,

ללכת מאה מטר לשירותים האלה. -וכמה

זמן בעצם הייתם ככה בתנאים כאלה?

עד 54'.

-עד 54'? -כן.

ואיך אבא היה פה, איך אמא? -אחר כך

מצריף שכבר נולדו עוד ארבעה ילדים,

00:35:30

נתנו לנו, היה צריף,

בניין של הבריטים ארוך,

חדר ארוך כזה. והגג שלו גבוה

גבוה, וכל אחד קיבל חדר.

זה חדרים, חדרים, חדרים.

כל משפחה קיבלה חדר,

למשפחות גדולות וותיקים, כאילו

עם תעודה רפואית, שיש על מה.

00:36:00

קיבלנו חדר שם, ושם

היינו בגבול של ירדן,

ממש בינינו הגבול, אפילו

היום בונים חומה.

אז היה רק מברזל,

כאילו מהסרט.

איך קוראים לזה? -שכחת?

-שכחתי, כן.

אנחנו היינו רואים את הילדים שלהם ואיך

הם משחקים, ואיך הילדים שלנו משחקים.

00:36:30

יום אחד, אחד מהאנשים, מסכנה אשתו בדרך

נפטרה והשאירה לו ילדה בת שלוש מתוניס.

ולא עובד בגלל הילדה,

אז השכנה אמרה לו,

"תשאיר לי את הילדה ותלך

לעבוד, אני אשמור עליה.

לא בשביל כסף, אל תיתן לי כלום, היא משחקת

עם הילדים שלי, אני אתן לה אוכל."

לא הייתה לו ברירה והוא

הלך, היא באמת שמרה.

אחרי כמה ימים היא משחקת עם

הילדים ופתאום היא נעלמה.

00:37:00

קוראים לה 'יהודית', מחפשים

אותה, לא מוצאים אותה.

האבא בוכה וצועק בלילה 'יהודית,

יהודית', כל השכונה יצאה לחפש.

המשטרה בסוף, החיילים

שלנו עם רמקול לירדנים,

אמרו "אנחנו איבדנו ילדה בת שלוש, אם היא

אצלכם אחרי ארבעה ימים, תחזירו אותה.

00:37:30

אמנם אנחנו בסוף מלחמה, אבל

ילדים לא מכניסים באמצע".

ענו להם מהצד השני,

"כן, היא אצלנו". החזירו אותה.

החליפו לה לשמלה שחורה

 של ערבים. -וואו.

כן, החזירו אותה. האבא התחיל לעבוד

ב'סולל בונה' בבניין, איפה לא עבד?

כל ארץ ישראל. סולל בונה, את

יודעת, זו חברה מאוד גדולה,

00:38:00

עד באר שבע, עד כור, עד דימונה

עד בית מזמיל, כל הארץ עבדו שם.

הוא עבד מאוד קשה. אפילו עבד,

ולא היו יכולים, ואין כסף.

את עובדת, את מקבלת משהו על

החשבון, אין את כל המשכורת.

והחצי הזה לא מספיק לכלום, אז היו אומרים

לו "אתה לא רוצה לעבוד, תלך הביתה,

00:38:30

כשהיה כסף נתן לך". אז הסתדרנו

בקושי, והכל במנות, גם זה הכל במנות.

נותנים לנו תלוש, ויש לי את זה,

הוצאתי את התלוש הזה, יש לי בתמונות.

גרמים לשבוע, חלב לא

היה, זה אבקת חלב.

ביצים לא היו, זה

אבקת ביצים מאמריקה.

00:39:00

שמן לא היה, היה מרגרינה.

סולת לא היה,

ולחם במנות, בצל במנות,

משהו כזה.

דברים בסיסיים. דגים ובשר פעם בחודשיים,

פעם בשלוש, מאה גרם לנפש. -וואו.

כן, לא כל יום.

-ואמא שלך הייתה...

אמא שלי הייתה, לא עבדו אז גם, לא הייתה

עבודה. הייתה מטפלת בילדים בבית.

00:39:30

הייתם כמה סך הכל? באתם

ארבעה ופה בארץ...

כן, נולדו עוד, עד

שהגענו לשמונה ילדים,

אז עברנו לדירה

 בקטמון פה.

עברנו לדירה ב-54',

ב-55' נולדה אחותי חנה,

פה בדירה פה,

איך שבאנו.

00:40:00

ואחרי זה חנה אחותי הייתה בת

חודשיים- שלוש והתחתנתי בת 16,

ועברתי לגור בבית שמש.

גם גרתי במעברה, בצריף.

אבל אחר כך נולד שמעון אחי. נולד אחרי

שהבאתי כבר שני ילדים, לא, שלושה. -וואו.

והילד השלישי היה בן

חצי שנה, והוא נולד.

00:40:30

ואימי הלכה לטפל באמא שלה

שנפטרה, הייתה בשבעה ואמרתי לה,

"את לא לוקחת את התינוק

איתך", הנקתי אותו.

וכל פעם שאמא שלי נסעה אז

הנקתי אותו. -יפה. -כן.

אז אנחנו תשע אחים, חמישה

בנים וארבע בנות. -יפה.

לי יש שמונה ילדים.

-יפה.

00:41:00

ואת היום, איך את מגדירה את עצמך?

כישראלית, תוניסאית?

אני ישראלית ציונית, אני

אוהבת מאוד את הארץ.

אבי, זכרונו לברכה, אנחנו ינקנו

את זה מילדות, מבית אמא ואבא.

אבא הקים בית

כנסת בשכונה פה.

שהיה עובד בסולל בונה מתחילים

בשבע, הוא היה הולך בשש,

00:41:30

הכין את החומר, הביא את החומר,

הכל היה בידיים, אין מנוף וזה,

הכל בידיים. והכין את החומר עד שבאים הפועלים

לעבוד, יאללה הכל חומר מוכן, לעבוד.

כשגמרו בארבע הוא

ישב לנקות את השטח.

עם הזמן אנשים אמרו לו "מה אתה פראייר?

אתה לא מקבל על זה, למה אתה?"

היה אומר "אני לא פראייר,

אני באתי לבנות את הארץ".

00:42:00

אבא תמיד אמר "נחיה

בארץ עם מים ולחם,

ונחיה בארץ שלנו,

במדינה שלנו"

משה רבנו רצה להיות

ציפור, אלוהים לא נתן לו.

אנחנו זכינו לעלות לארץ, מה.

ואני תמיד אומרת כל שנה,

אפילו השנה אמרתי ביום העצמאות,

אמרתי לילדים שלי ולנכדים, לכולם,

00:42:30

כמה אני אוהבת את המדינה הזאת, אין כמו

המדינה, מה שיגידו 'זה לא טוב', 'זה כן טוב',

אף מדינה אין הכל טוב,

ואין כמו הארץ שלנו.

ב-70 שנים מה עשתה? הלא אני יודעת את

ישראל ומה היה בה, רק הרים וסלעים.

מה בנו ומה חרשו, ומה עשו.

לא יאומן. לא יאומן.

ואני מאוד אוהבת את המדינה, ותמיד

מברכת אותה שתעלה רק מעלה מעלה.

00:43:00

אמן.

-אין.

יש לך איזשהו מסדר שהיית רוצה

להגיד לנוער ולאנשים שיצפו בזה?

אני רוצה למסור מסר

שצריך להסתפק במעט,

ולא לקטר ולקחת הכל באהבה,

מה שיש להגיד 'ברוך השם',

כי אנחנו חיינו בשיא

העוני ואך פעם לא בכינו.

00:43:30

בשיא הקושי, לא מקרר. אני גידלתי שמונה

ילדים, שבעה ילדים ולא היה לי מקרר.

בני כמה הילדים שלי,

הכי גדול בן 60, הכי קטן בן 43.

אבל בכל זאת, דור.

-דור.

לא היה לי מקרר, לא היה

לי חשמל, לא מכונת כביסה,

עשיתי כל יום לחיתולים, לא טיטולים,

לא היה לי אוטו, הכל לסחוב בידיים.

00:44:00

לא קיטרנו.

-פי אלף יותר קשה.

ואמרנו 'ברוך השם', ואף פעם

לא אמרנו 'אין לי כוח'.

לקחנו את עצמנו כמו

רובוטים, לקום ולעשות.

לקום ולעשות. לא קיטרנו. והיום

לא צריך לקטר, צריך לקום ולעבוד,

ולדעת לאיפה הכסף

הולך, זה הכי חשוב.

לא העיקר לעבוד ולקבל

את הכסף ואין להם דירה.

לחוץ לארץ לא הלכנו

לפני שקנינו את הדירה.

00:44:30

סרט לא הלכנו, לא עשינו חיים,

קודם כל רצינו דירה, קטנה.

לאט, לאט התקדמנו וברוך

השם מה שיש לי, אני לא...

אבל הייתי באוהל, הייתי בצריף, הייתי ב...

אז אני אומרת 'ברוך השם על מה שיש'.

אני גידלתי שישה ילדים, אני

ובעלי, כל הבית 28 מטר בבית שמש.

חדר וכניסה.

00:45:00

והיה בית כמו בית מרקחת,

ואמרנו ברוך השם.

שהילדים עשו שיעורים,

באהבה,

הרמנו את הכיסאות למעלה, כדי שיהיה

להם מקום לעשות את השיעורים.

ועשו את זה בשמחה, לא היה מחשב,

לא טלפונים, לא פלאפונים.

כשהלכו לטיול עם פרוסת לחם

ומיץ ממתק בתוך בקבוק,

אמרו "איזה יופי, ברוך השם". הלכו

לחרוש את הארץ, אמרו "איזה כיף,

00:45:30

ראינו פרחים, ראינו שושנים,

ראינו כלניות" באים שמחים.

היום,

היום הדור צריך לדעת,

שלא לבזבז בשביל

לקנות דירה, לדעת,

אני לא אומרת לא לאכול, לא לשתות.

-לא להיות מפונקים.

לא, פחות פינוק

אז זה יותר טוב.

00:46:00

פחות פינוק. היום ילד לא

ילך תחנה או שתיים ברגל,

"אבא קח אותי", הם המוניות

שלהם, הנהגים שלהם.

פעם איפה אנחנו, בטן עד כאן,

ושני ילדים קטנים ועגלה,

הולכים

שלוש-ארבע קילומטר.

כשהתחתנתי בבית שמש, הייתי

בהריון עם הבן הגדול,

כדי ללכת לאמא

שלי אין אוטובוס.

00:46:30

הייתי גרה במעברה, מבית שמש,

מעברת 'הרטוב' קראו לזה,

עד ירושלים. ואין לנו אוטובוס

להרטוב, לקחת לירושלים.

הלכנו ברגל עד סיבוב

הרטוב, 4 קילומטר.

משם לקחנו אוטובוס לירושלים, אז

היו באים, לפני שעשו כביש חדש,

מטבריה, באר שבע, חיפה, כל

אוטובוס צריך להגיע להרטוב.

00:47:00

ואז מסיבוב הרטוב לקחנו את האוטובוס

שבא, הגענו לתחנה מרכזית עם האוטובוס.

מתחנה מרכזית לעיר לקחנו אוטובוס,

מהעיר לקחת אוטובוס לאמא שלי.

ארבעה אוטובוסים להגיע לאמא

שלי וארבעה קילומטרים ברגל.

אז לא התפנקנו. -זה הפרופורציות.

אז לראות מה ההבדל של היום.

כשאני שומעת היום, בלי עין הרע,

אני שמחה בשבילם, אבל אני

לא אוהבת לשמוע קיטורים.

00:47:30

אוטו, בעל עוזר, המשפחה

עוזרת, הכל עוזר,

"אין לי כוח", "נמאס לי", "מה הארץ

הזאת?", "מה הארץ הזאת? נלך...", מה?

שיפסיקו להיות מפונקים ושיגידו שהארץ הכי

טובה היא שלנו, המדינה הכי טובה שלנו,

לברך את המדינה,

לברך את העם.

גם העיקר שלנו ז

ה אהבת אחים.

00:47:30

אנחנו צריכים לכבד אחד את

השני, לא חשוב דתי או לא דתי,

רוסי, פרסי, תוניסאי, לא

יודעת מה, כולנו חבילה אחת.

צריכים לכבד אחד את השני,

אהבת אחים חינם, אהבת חינם.

תודה רבה, תודה רבה.

-בבקשה.

פורטונה עסיס

מראיינ/ת -
לירון בר
אורך הסרטון:
00:44:30
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
גאבס
,
תוניסיה
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש

קוראים לי עסיס פורטונה,

קודם כל קוראים לי מזל.

מזל? -כשנולדתי קראו לי

מזל על שם סבתי, מצד אבא.

וכשלמדתי בללונס, בתוניס ובצרפת,

אמרו שמזל זה פורטינה, פורטונה.

פורטונה.

-כן, זה אותו שם.

את שומעת את זה גם באספניול (ספרדית).

-Fortune.

פורטצ'ין זה מזל. -מזל.

ובארץ, בגלל התעודות,

בבית קוראים לי מזל, כל האחים שלי

והמשפחה, ובתעודות כתוב לי פורטונה.

ומתי נולדת?

-ב-13 בשמיני, 39'.

יש לי תעודת זהות, יש לי תעודת לידה.

אני היחידה שנשארה לה מהגרמנים.

כן, האמת שהרבה לקחו להם. -האחים שלי

יותר צעירים ממני, ולא מצאנו שום דבר,

לא של ההורים, לא של האחים, כלום.

רק שלי, קרועה קצת.

ונולדת ב...? -בגפסה,

זו עיר ליד תוניס.

נקראת מדינת תוניס, תוניסאית, אבל

קוראים למקום הזה 'גפסה'. -גפסה, אוקיי.

ההורים שלי מגפסה,

אמא ממשפחת טהר,

אמא שלה רזלה טהר

ואבא שלה יהודה.

מצד אבא, אמא שלו מזל,

בכינוי מזל'ה, ואבא שלו משה.

שגם הם נולדו בגפסה.

-כולם, זאת אומרת.

כל המשפחה נולדו בגפסה, שהיו

שכנים וכך הכירו והתחתנו.

מקום קטן, מקום מאוד יפה, יש

הרבה שם באזור תמרים ופוסדוקים.

פיסטוקים? -פיסטוק. הרבה פיסטוק ותמרים

שכבר את לא יכולה להסתכל עליהם מרוב שיש.

וכל הבתים מסביב.

הייתה שכונה של היהודים,

לא מעורבת עם הערבים. הערבים היו בסדר

עם היהודים עד מלחמת העולם השנייה.

אחרי מלחמת העולם השנייה... -את

ממש נולדת במלחמת העולם השנייה.

לא, הייתי בת 4-5, כי בתוניס

המלחמה הייתה עד סוף 43',

אז הייתי בת 4.

-היית בת 4? -כן.

והערבים לפני המלחמה היו בסדר,

היה קומרס בין היהודים וערבים,

עבדו ביחד ושותפים וכולי.

אבל בכל זאת, היהודים תפסו

להם שכונה לא מעורבת.

חיו ככה... -חיו אחד בתוך השני.

-עבדו ביחד?

כנופיה, חמולה כזאת.

-כמו קהילה כזה.

קהילה.

אחד בתוך השני.

ומשפחה אחת מכירה את השנייה,

והתחתנו אז גם הרוב בתוך המשפחה,

בני דודים, בני אחים,

ממש בתוך המשפחה.

ממש.

-ממש.

הם לא לוקחים אנשים זרים, לא.

לא הלכו לזרים. מעטים מאוד.

אם אבא ואמא שלי, שהם לא משפחה,

הם מאוד מאוד קרובים כי גרו בשכנות.

משהו מפליא, דבר מפליא, סבתא שלי

מספרת לי שהיא הייתה רווקה,

ואבא שלי נולד אז היא

נכנסה לחזור לסבתא השנייה,

ואז הסבתא שגידלה

אותה בירכה ואמרה לה,

"הלוואי שתתחתני השנה,

ותביאי בת שיתחתן איתה".

אפרים קראו לו,

לאבא שלי.

צחקו מזה. היא אומרת לי שלא עברו

כמה חודשים, הכרתי את הסבא,

התחתנו ותוך שנתיים נולדה אמא

שלי, וככה גדלו והתחתנו.

איזה יופי -אלף מאוד

פחדו מהתבוללות,

וגם היו אפילו נותנים

פתגם כזה

בערבית טוניסאית:

(ערבית)

זאת אומרת, משוגע מי שלובש

קר, צמר, שלובש משי על צמר.

זה רק השיגעון, מי

לובש משי על צמר?

אבל גם משוגע מי שמתחתן עם מישהי

זרה ובת הדוד שלו מסתכלת עליו.

זאת אומרת עד כדי כך שהיו אומרים "משוגע מי

שעוזב בת דוד שלו ומתחתן עם מישהי אחרת".

אז כאילו עדיף שיתחתן כבר עם הבת דוד.

-כן, כן.

יפה. ולמדת בבית ספר?

-למדתי בללונס בצרפתית.

אוקי, באליאנס. -כן. כן.

הבנים לא למדו בזה...

יש כאלה שלמדו בללונס חצי

יום, וחצי יום למדו בבית הרב,

בבית כנסת תורה וכל ה...

-תורה. -כן.

אז ממש הייתם באמת יהודים בלבד. -כולם, כולם,

כולם למדו אחר הצהריים בבית הכנסת עם הרב.

בבוקר בללונס. -בבוקר

בללונס ואיפה..

ויש בנות שבכלל לא

הלכו ללמוד ולא למדו,

ומבחינת שמירה

על הבנות שלא

יתערבבו עם הערבים.

והיו נגיד כל מיני

חטיפות של ערבים?

לפני מלחמת העולם אני לא שמעתי, וגם

מסבתא שסיפרה לי כי הייתי קטנה, בת 4,

אבל עם הזמן הייתי מאוד

חוקרת את סבתא על החיים,

והיא אמרה לי "לא, היו בסדר

איתנו, הייתה שכנות טובה, באים,

אנחנו שולחים להם מתנות בחגים, הם שולחים

לנו דברים שמותר לנו לאכול כמו תמרים,

כמו שמן זית, דברים

שמותר לאכול, לקבל."

ואבא שלי הייתה לו חנות, ואבא שלו היו

לו כמה חנויות, כל הפועלים שלו ערבים.

האחים שלי, לאמא שלי

נולדו קודם כל בת לפני,

אני הילדה השנייה, אחר כך נולדו

עוד ארבע בנות, אבל כולן נפטרו,

ואחר כך הביאה בת שברוך השם

היא חיה, וקוראים לה שושנה,

ולאחי קוראים יהודה.

וזהו.

עד פה, עלינו לארץ כשהם

קטנים ואני הייתי בת 10,

אחותי בת שש,

פחות, חמש, ארבע.

אחותי בת ארבע, יהודה בן

שנתיים ואמא בהריון.

נולד אחי יוסף בצרפת.

מבחינת שמירת מסורת, שמירת

מצוות, הייתם דתיים בבית? -כן,

ההורים שלי היו מאוד דתיים, שומרים שבת,

שומרי מסורת, חגים, חלב ובשר, כל מה שצריך.

כן. והם שמרו, גם שמרו

על המסורת שהבת לא תלך,

כמו היום, לצאת עם בחורים או...אני,

כשהגענו לארץ אחרי כמה שנים,

הייתי בת 13, והייתי גבוה

ומפותחת, עכשיו אני יותר נמוכה,

ולקחו אותי, תפסו אותי מהמשטרה

הצבאית כשאני הולכת בדרכי לבית הספר.

משטרה צבאית הורידה אותי לשנלר,

ואבי בא והוא מאוד שמרן,

אמר לאמא שלי "איפה מזל?" היא אומרת לו "לא

חזרה מבית ספר", והוא השתגע, הלך לבדוק,

אמרו לו שלקחו אותה לשנלר, ואז אבא שלי בא.

לפני שהוא בא אני אומרת להם, "אני בת 13",

אז צחקו עליי, "את לא ספרת את השבתות",

והשני אומר לי "לא, את הלילות",

ועד שאבי בא ושחררו אותי.

לא הייתה להם תעודת זהות,

כי אין לי תעודת זהות,

זו תעודת זהות שלו.

הראה להם תעודת לידה,

אז שחררו אותי.

אבי מאוד שמרן,

ואמר לי מאותו זמן,

"אם הבת שלי הגיעה למצב

שהורידו אותה לצבא",

כי אז לקחו גם לגדנ"ע בנות 16

ובנים בני 16, בגיל 17 גייסו כבר.

הייתה מדינה קטנה, סך

הכל אין לה עדיין שנה.

אז גייסו כמה שאפשר.

אז אבי אמר עדיין, "יש מישהו,

הבן של מנהל העבודה שלי,

הוא אמר לי ורמז לי על הבת שלך, אני

רוצה את הבת שלך, אני הולך לתת לה".

ואימי, דודה שלה, בת

דודה שלה, אמא של חמתי,

ואבא של בעלי אחים,

זאת אומרת הסבתות.

אמא של? -הסבתא של בעלי,

והסבתא שלי אחיות.

זאת אומרת אמא של חמתי היא הדודה

של אמא שלי, אחות של אבא שלה.

ואז היא אמרה לה, מאז שהייתי קטנה בתוניס,

הייתה אומרת לה "תגדל מזל, ניקח אותה לשלום",

"תגדל מזל, ניקח אותה

לשלום, לבן שלי".

וכשבאנו לארץ, חמתי חיפשה אותנו ואמרה

לה "אני חייבת לקחת את מזל לבן שלי".

אז שאבי אמר שהוא ייתן אותי

לבן של מנהל העבודה שלו,

האמא אמרה לו "מה,

דודה שלי תכעס".

הוא אמר לה "אני לא יודע, הבחור

לא בא לבקש, מה הדודה מבקשת?

עד שלא יבוא הבחור, את הבת שלי אני

אתן למישהו אחר, היא לא תלך לצבא.

אני אשחט אותה והיא לא תלך לצבא".

היו שמרנים. -מאוד, מאוד.

ואז אימי הלכה לחמתי ואמרה לה

"מה הביקוש שלך מבית שמש?",

אמרה לה "באתי לבקר, שמעתי..." אמרה לה "לא,

לא, לא, זה לא ביקור סתם. יש פה סיבה."

אז היא חקרה אותה ואז אמרה

לה, סיפרה לה את הסיפור.

חמתי מיד לקחה את הבן שלה, בעלי

שלום, וירדו אלינו, הייתי בת 13.

ואז הוא נתן לי את

הטבעת הזאת,

בשנת 52'-53'.

 -וואו.

אבל לא יכולנו להתחתן עד שהייתי

בת 16, פחות מ-16 אפילו.

בשבתות היינו מאוד שמרנים בבית.

מכניסים שבת בזמן, עושים קידוש,

המוציא, בר יוחאז', שירי בר

יוחאי, פיוטים, כל מה שצריך.

אבי לא ידע קרוא וכתוב בעברית,

כי אביו לקח אותו לעבודה איתו,

לא נתן לו ללמוד. ואבי, מאוד כאב לו,

אבל הוא מתפלל בעל פה את כל התפילות.

הוא מברך בעל פה

את כל התפילות.

אחים שלי, אני הייתי כבר

בת 12 כשהייתי בארץ,

אז הייתי מקדשת, והייתי מברכת ברכת

המזון, עד שאחים שלי גדלו, הבנים.

ואז הבנים עשו את זה.

-ואת למדת עברית ב...?

אני למדתי, לא. בחוץ לארץ לא

למדתי עברית, למדתי רק צרפתית.

כשבאנו לארץ למדתי עברית, ועברית למדתי

אולי במשך שנתיים, פחות משנתיים.

ולא, את לא נכנסת לכיתה א'. "בת כמה את?

בת 10?" יכניסו אותך לכיתה ה',

ולפי הגיל שלך. למדתי

שנתיים, אבל לא רצופות,

כי אני הכי גדולה ואימי

כל שנה מביאה ילד,

והייתי צריכה אם הילד חולה, אם היא צריכה

לקחת אותו לקופת חולים לעזור לה, לטיפת חלב,

אם היא נוסעת אז אני לא הולכת לבית הספר.

אין מי שיעזור והייתי מחסירה הרבה.

ואז למדתי בעברית קרוא וכתוב.

-זה כבר אבל היה בארץ -בארץ.

אבל בקשר ללימודים מאוד

כאב לי שאני לא למדתי.

אחרי שהתחתנתי,

אחרי שמונה ילדים,

כשהייתי בת 44-45,

יצאתי ללמוד.

ולמדתי, המשכתי את הלימודים

שלי, השלמתי את התיכון.

היה כל ברכה

וכל ברכת המזון,

תקווה לעלות לירושלים,

לעיר הקודש.

כל תפילה, וכל ברכה וכל איחול,

"שנעלה לארץ ישראל, לירושלים".

בבית כנסת בטח -בבית

כנסת, בכל מקום.

וכשאני הייתי קטנה

אפילו אמא שלי אומרת,

שיש 'באבור',

בערבית זה אונייה.

ובערבית יש גם 'באבור פרומוס'

אז אמרתי לה, "מה, סבתא, איך בתוך הבאבור

פרומוס נכנסים אנשים בים? הרי זה נפט"

אז היא אומרת לי "לא בינתי, זה

אונייה שקוראים לה בערבית באבור".

ברור שלא הבנתי,

הייתי קטנה.

אבל הגיעו, בואי נגיע

לשנת בערך, ב-39' נולדת,

ובשנת 42' נכנסו

כבר הגרמנים.

הגרמנים, כן. -בואי תספרי לי קצת

אולי על התקופה הזאת של המלחמה.

בתקופה הזאת את הגברים לקחו

לעבודות בכפיה, דודים ו...

זה כבר שהגרמנים נכנסים לתוניס. -כן.

גם בגפסה לקחו, אנשים ברחו.

ובגפסה סגרו חנויות, אנשים

סגרו חנויות, פחדו.

חלק ברחו למדינות אחרות. דוד

שלי, אח של אמא, הוא ברח למלטה.

הסבתא, ואמא ואחיות של

סבתא, כל הדודות מסביב,

נכנסנו למקלטים קצת למטה

שכאילו לא יראו אותנו.

עזבנו את הכל והלכנו בלי כלום, רק

הבגדים עלינו. וברחנו ככה בחיפזון.

נכנסנו למקלטים ולא

היה אוכל. לא היה...

אם מישהו מבוגר היה הולך להביא

לחם במנות שחילקו טיפה,

אז היו יריות עליו ומטוסים, ואנחנו

שומעים את היריות, שומעים את המטוסים.

את זוכרת את זה בתור ילדה?

-מאוד, מאוד. זה מפריע הטראומה.

אני הייתי לפני שבוע בים המלח, שמעתי

את המטוסים וקיבלתי צמרמורת. טראומה.

ואת הפצצות

שזורקים מלמעלה,

פצצות שזורקים ואת

שומעת בתים נהרסים.

את שומעת את הבום הזה של הרס.

והרבה בתור של הלחם נהרגו.

ככה סיפרה לי סבתא, שאני

זוכרת שהיינו במקלט,

והייתי מפוחדת ותפסתי

את היד של סבתא.

ואמרה לי סבתא יום אחד

בזמן שאנחנו יושבים במקלט,

"ערבים הובילו את

הגרמנים אלינו למקלט".

ואז היא שמעה, היה מישהו שהלשין,

שמועה, שהגרמנים באים למקלט,

ולוקחים את הבנות. סבתא שלי

לקחה את אמא שלי וכל האחים שלה,

כל אחד שיש לו בת נשואה, רווקה, שמה אותה,

שמו עליה את השמיכות שישנים עליהן,

ישנו עליהם ככה, שלא יראו.

ואז באו גרמנים "תקומו".

אמרה סבתא "אני לא קמה".

אמרו לה "נהרוג אותך",

"תהרגו, לא קמה, אתה רוצה

להרוג, תהרוג, לא קמים"

הערבי איתו, אומר לו "קח

תבקש מהם זהב ותצא".

אומר "טוב, תאספו לי קילו זהב ואני

לא אהרוג אתכם". אז לקחו קילו זהב.

פעם לא היה כסף בבנק, היהודים

לא שמרו כסף בבנק, קנו זהב.

וכל מי שיש לו זהב, אמא שלי אמרה לי

את המשקל, הורדנו טבעות של החתונה.

והלכו.

אבל את הדוד שלי תפסו אותו

ואמרו לו "אתה אמריקאי".

הוא היה בן 17 ואמר להם "אני

יהודי, אני לא אמריקאי".

מולו היה סבא שלי, לוקחים

את האקדח מכניסים לו לבטן,

אומרים לו "דבר, תדבר,

אתה מרגל!"

הוא אומר לו "אני לא, אני יהודי,

אני לא יודע כלום ושום דבר".

לוקחים ספרי תורה,

מדליקים וזורקים עליו.

נתנו לו מכות. בא ערבי ואמר לו "יאללה עזוב

אותו, את היהודי הזה, עזוב אותו בוא תצא"

כאילו הם קבעו להם. והערבי הזה

שאמר לו ככה היה חבר של סבא.

הלכו ומיד אחרי המלחמה

דוד שלי קיבל התקף לב,

ואבא שלו אותו דבר,

נפטר בן 42.

אחרי המלחמה בדיוק.

ואז אחרי המלחמה

עזבנו את גפסה.

זאת אומרת זה היה בשנת 40... -אנחנו בשנת

40'-41' עזבנו את גפסה ועלינו לתוניס.

עוד הייתה מלחמה.

 -כן, ב-40'. -כן.

עוד הייתה מלחמה ועלינו לתוניס.

בתוניס המשיכה המלחמה.

אז גם חמתי, שהיא

בת הדודה של האמא,

לקחו לה את כל הילדים

שלה לעבודות כפייה.

היה שם ממש כמו מחנות.

-ממש. לחצי שנה.

היה מחנה צבאי נטוש,

והכניסו אותם למחנה

הזה לעבוד בכפייה.

נתנו להם לאכול רק חרובים

והייתה להם עצירות.

מספר לי גיסי שמרוב

שהייתה להם עצירות,

הם היו לוקחים קרשים מהחרוב,

ומשחררים אחד לשני.

הרבה מתו, לא ניצלו,

הרבה נעצרו בבית חולים.

גיסי, אח של בעלי, שלושה חודשים

בבית חולים אחרי המלחמה.

ועברו ימים קשים.

יש אנשים שברחו מהגגות,

מגג לגג. בורחים.

מאוד קשה. ואחרי המלחמה המשיך

הקושי, נגמר הפחד אבל המשיך הקושי.

כשחזרנו הביתה אין שום דבר בבית, שום דבר.

אפילו שמיכה. מה שלא לקחו, שרפו.

את הארונות שברו, שברו.

כלום, אין לנו כלום.

חזרנו הביתה אין לנו כלום. -עזבתם את

גפסה, הגרתם לתוניס, לאן הגעתם שמה?

הגענו לתוניס, גרנו

לא רחוק ממרכז בדח'ה,

לא רחוק מהמרכז. וסבתא

שלי כבר הייתה אלמנה.

ואבא שלי לא עלה איתנו, נשאר

בגפסה ואחרי שנה הוא עלה.

והדוד שלי שהוא היה בן 20, ואח

שלו בן 18, היה יותר קטן ממנו,

התחילו לעבוד ולפרנס, כי

שם אין עובדת סוציאלית,

או ביטוח לאומי, או 'קומיתה'.

קומיתה זה...

קומיתה זה,

נו ברח לי השם.

קהילה. הקהילה שהם לוקחים

את הכסף בבית הכנסת,

שתורמים בבית כנסת ומחלקים לאלמנות ולעניים.

אבל, מה, כמה כסף יש כבר בקהילה?

אז מעט מאוד. -גם בתוניס

בעצם גרתם בקהילה יהודית.

כן, כן. -ומשם באו איזשהם

שליחים לעלות אתכם לארץ?

לא, לא,

היה קודם כל מ-50',

אנחנו עלינו ב-49'.

היה, אומרים מי רוצה

להירשם לעלות לארץ ישראל.

ומי שנרשם בודקים אותו, אם הוא מבוגר

לא מעלים אותו. זקן, לא מעלים אותו.

חולה, לא מעלים אותו.

רק צעירים,

ואם יש גם אבא ואמא צעירים ויש להם

שתיים-שלוש ילדים, מעלים אותם.

ואז יצא שאנחנו יכולים לעלות, לסבתא

שלי לא נתנו לעלות כי היא מבוגרת.

לא הייתה מבוגרת, בת, הייתה אז

בת 55, אבל אלמנה וזה... לא רצו.

אז אנחנו נפרדנו ויצאנו, רק

אחי, לא אחי, אח של אמא שלי,

צעיר, הוא יכול היה לעלות.

הוא נרשם, עלה עם הנוער.

ב-48' הוא עלה, במלחמה.

אוקי. ואבא שלך בעצם נשאר שם? -אבא שלי

לא, עלה איתנו, הוא נשאר כשעלינו לתוניס.

אוקי, הוא נשאר בגפסה. -כן. אבל

כשעלינו לארץ אבא ואמא עלו,

ואז בדקו אותנו גם בצרפת,

מצאו שיש לאבא שלי...

תוניס, ב-48', כשקמה מדינת

ישראל, הרגשתם איזשהם?

כן. שמחה גדולה

והיהודים רקדו ושרו ו...

אבל אז היה בורגיבה והוא

היה טובה עם היהודים.

היה אומר ליהודים "אל

תעזבו את תוניס,

אם יפגעו בכם, כל מי שיפגע

בכם אנחנו נטפל בו".

והרגשתם איזשהם... -אבל בכל זאת, אפילו

שהוא אמר את זה, בכל זאת הייתה אנטישמיות.

נאמר אני הולכת, אז זורקים עליי אבנים.

הייתי מלווה את דודה של אמא שלי, העיוורת,

לבית וכל הדרך אבנים וקללות.

מצד מוסלמים? מצד ערבים?

 -כן.

זה היה שלטון ערבי וכל

הזמן היינו מתחת לשלטון.

המבוגרים יש ביניהם,

ככה שהשתוו פחות או יותר.

אחרי המלחמה הייתה

אנטישמיות מאוד גדולה,

אבנים ויורקים עלינו

ומקללים אותנו. נורא.

וכשעלינו לאונייה, 24 שעות. -הגעתם

לצרפת מאיפה? -הגענו לצרפת,

היינו בקו-אלעד. בקו אלעד

אמא שלי ילדה את יוסי אחי,

ואז הם לא רצו לעלות אותנו לארץ.

-לא רצו? -לא.

אמרו שלאבא שלי יש רשתית

בעין והוא צריך טיפול,

והתינוק שנולד, תחכו. כל

פעם היו נותנים לו דחייה.

ואחר כך עברנו מקו אלעד לקו דוד.

'קו' זה מחנה.

כמו קאמפ (camp).

-'קו' זה מחנה. -אוקי.

ואני לפני איזה חודשיים, מניצולי שואה,

לקחו אותנו לעתלית, וראיתי שמה...

רגע בצרפת עצמה, המחנות

שדיברת עליהם, זה בצרפת?

כן, זה במרסי.

-מרסי? -כן.

אוקי. העבירו אתכם

למחנה דוד.

למחנה דוד, והיה שם איזה חדר גדול-ענק,

שעושים שם מיטות מיטות בקומות,

ולכל משפחה יש פינה. אין פרטיות.

כל משפחה בפינה.

ושם כמה זמן חיכיתם? -כמעט אחת

עשרה חודש. -וואו, במחנות האלה. -כן.

ואז הגיע התור שלכם. -הגיע

התור שהרשו לנו לעלות,

באוניית 'נגב עם'.

 -נגבה.

ושבעה ימים,

שבעה לילות שלמים.

שבעה ימים ושבעה לילות עד שהגעתם ממרסי ל...

-לישראל. -לאיפה בישראל?

הגענו לחיפה, בחיפה שמו

עלינו DDT, אבקה כזאת.

של הריסוס? -ריסוס.

 -לכולם? -לכולם, לכולם.

כל מי שיורד

מרססים אותו.

ירדנו מהאונייה, ירדנו בחיפה וכולם

מנשקים את הארץ. העיקר שהגענו לארץ.

ובחיפה לקחו אותנו

עם משאיות לבית ליד.

בבית ליד שמו אותנו באוהלים,

אוהל מאוד קטן, כל אחד באוהל.

והיו מחלקים לנו

אוכל מהסוכנות.

אין עבודה, נותנים

לנו מנות מאוד קטנות,

והיינו חצי שנה שם.

ומשמה, כאילו שם, צריכים לפזר כל אחד למקום

שייקחו אותו, אבל הוא לא יכול לבחור.

נותנים לך באר שבע, באר שבע.

אמרו לנו, "אתם רוצים נתניה?"

אמא שלי אמרה "לא, אני באתי בשביל ירושלים".

אמרו לה "אין ירושלים".

אמרה להם "אין ירושלים, אז אני לא זזה מפה".

נשארנו חצי שנה שם בגלל שהיא התעקשה.

בבית ליד. -בבית ליד. -מה זה, במעברה?

איפה הייתם? -מעברה.

מעברה, אוהל קטן ואוכל מהסוכנות, בבוקר

כוס תה עם פרוסת מרגרינה אחת לכל אחד,

בצהריים זה קצת פתיתים בתוך מים

מבושלים, ובערב כוס תה עם מרגרינה.

מרגרינה כל היום. -כן. ואז אמא

שלי אמרה "לא, רק ירושלים".

בסוף אמרו "בסדר, נפתחה

ירושלים, יש עלייה",

והביאו אותנו במשאית בשתיים

עשרה בלילה, הגענו לירושלים.

והמשאית, אוהלים, קוצים עד

פה, עד הברך, קוצים עד הברך.

אוהל, חושך מצרים.

עשו ככה את המשאית,

והתגלשנו וככה ירדנו.

ואמא נכנסה, כל אחד,

אנחנו היינו ארבעה ילדים,

אני, שושנה, יהודה ויוסף, אמא

שלי הייתה בהריון, ואבא שלי.

ארבעה ילדים, אבא ואמא, שישה. קיבלנו

שתי אלונקות ושלוש שמיכות שחורות.

"כנסו לאוהל".

אנחנו פותחים את האלונקה, אבן

גדולה באמצע, האלונקה משחקת.

אמא שלי אומרת "עכשיו לילה,

תשבו ככה ובבוקר נראה מה נעשה".

בבוקר אבא שלי היה עם ארבעים מעלות חום,

גדלה לו שושנה ברגל, לא יכול היה לזוז מהמקום.

ואני ואמא הלכנו לסוכנות, והם אומרים "קחו

מכוש, ותוציאו את האבנים, תנקו את האוהל".

נתנו לנו מכוש וטוריה והלכנו

לנקות את האוהלים, אין כוח אדם.

ניקינו את האוהל,

טאטאנו אותו וישבנו.

מים לא היה בברזים, היה ברז

שכונתי, בכל הרחוב ואין בו מים.

אז רק פעם בשבוע יוצא

רמקול ואומר לנו,

מארבע עד שש בבוקר, או משש

עד שמונה, שעתיים יש מים.

ואז יש תור, שלוש מאות

מטר, רבים בתור, עם דליים.

וכמה אמא הייתה מעירה אותי בשתיים

בלילה, "לכי תתפסי את התור".

זה היה איפה בירושלים?

 -בתלפיות.

בתלפיות?

-כן, באוהל.

ועד שנת 51'. ב-51'

קיבלנו פחון, צריף פח.

השתדרגתם. -הפח אני חושבת

שיותר גרוע מהאוהל.

הפח הוא פחון, בקיץ אש, את

לא יכולה לשים עליו את היד.

את יכולה לעשות חביתה שם, אבל

אין לנו ביצים, יש אבקת ביצים.

ובחורף, קרח. היינו חדר,

מה הגודל של הצריף?

שתי מטר וחצי על שתי מטר אולי בקושי.

ונולדו עוד אחים שם.

היינו מתלבשות הבנות

מתחת לשמיכות,

וכשהייתי הולכת לדוד המלך, היה דוד

המלך בהר ציון, עולים בחבלים.

אז חבל מצד ימין הגברים, חבל

מצד שמאל הנשים, ואת מטפסת.

הייתי לוקחת דליים,

ממלאת מים מהבאר, באים.

בממילא היו ירדנים, יש תצפית למעלה,

יורים עלינו. זורקים, יורים.

ואנחנו מתחילים לרוץ,

כי זה גבול.

מגיעים הביתה בשביל

המים האלה,

פעם בשבוע בקושי, אמא לוקחת מגבת קטנה,

מרטיבה עם סבון וכולם שוטפים פנים.

כולם שוטפים ידיים, אחר כך כולם שוטפים

רגליים, עוברת על הגוף שלנו ככה,

מתלבשים ובמים האלה

עושה בהם כביסה. -וואו.

-אחר כך בצריף היה,

לא בלטות, היה מלט.

אז היינו שוטפים ובטיפה שנשארה

הולכים לשירותים ציבוריים,

שכל השכונה השתמשה בשירותים האלו.

חושך מצרים, לילה, צריכה לעבור כביש,

ללכת מאה מטר לשירותים האלה. -וכמה

זמן בעצם הייתם ככה בתנאים כאלה?

עד 54'.

-עד 54'? -כן.

ואיך אבא היה פה, איך אמא? -אחר כך

מצריף שכבר נולדו עוד ארבעה ילדים,

נתנו לנו, היה צריף,

בניין של הבריטים ארוך,

חדר ארוך כזה. והגג שלו גבוה

גבוה, וכל אחד קיבל חדר.

זה חדרים, חדרים, חדרים.

כל משפחה קיבלה חדר,

למשפחות גדולות וותיקים, כאילו

עם תעודה רפואית, שיש על מה.

קיבלנו חדר שם, ושם

היינו בגבול של ירדן,

ממש בינינו הגבול, אפילו

היום בונים חומה.

אז היה רק מברזל,

כאילו מהסרט.

איך קוראים לזה? -שכחת?

-שכחתי, כן.

אנחנו היינו רואים את הילדים שלהם ואיך

הם משחקים, ואיך הילדים שלנו משחקים.

יום אחד, אחד מהאנשים, מסכנה אשתו בדרך

נפטרה והשאירה לו ילדה בת שלוש מתוניס.

ולא עובד בגלל הילדה,

אז השכנה אמרה לו,

"תשאיר לי את הילדה ותלך

לעבוד, אני אשמור עליה.

לא בשביל כסף, אל תיתן לי כלום, היא משחקת

עם הילדים שלי, אני אתן לה אוכל."

לא הייתה לו ברירה והוא

הלך, היא באמת שמרה.

אחרי כמה ימים היא משחקת עם

הילדים ופתאום היא נעלמה.

קוראים לה 'יהודית', מחפשים

אותה, לא מוצאים אותה.

האבא בוכה וצועק בלילה 'יהודית,

יהודית', כל השכונה יצאה לחפש.

המשטרה בסוף, החיילים

שלנו עם רמקול לירדנים,

אמרו "אנחנו איבדנו ילדה בת שלוש, אם היא

אצלכם אחרי ארבעה ימים, תחזירו אותה.

אמנם אנחנו בסוף מלחמה, אבל

ילדים לא מכניסים באמצע".

ענו להם מהצד השני,

"כן, היא אצלנו". החזירו אותה.

החליפו לה לשמלה שחורה

 של ערבים. -וואו.

כן, החזירו אותה. האבא התחיל לעבוד

ב'סולל בונה' בבניין, איפה לא עבד?

כל ארץ ישראל. סולל בונה, את

יודעת, זו חברה מאוד גדולה,

עד באר שבע, עד כור, עד דימונה

עד בית מזמיל, כל הארץ עבדו שם.

הוא עבד מאוד קשה. אפילו עבד,

ולא היו יכולים, ואין כסף.

את עובדת, את מקבלת משהו על

החשבון, אין את כל המשכורת.

והחצי הזה לא מספיק לכלום, אז היו אומרים

לו "אתה לא רוצה לעבוד, תלך הביתה,

כשהיה כסף נתן לך". אז הסתדרנו

בקושי, והכל במנות, גם זה הכל במנות.

נותנים לנו תלוש, ויש לי את זה,

הוצאתי את התלוש הזה, יש לי בתמונות.

גרמים לשבוע, חלב לא

היה, זה אבקת חלב.

ביצים לא היו, זה

אבקת ביצים מאמריקה.

שמן לא היה, היה מרגרינה.

סולת לא היה,

ולחם במנות, בצל במנות,

משהו כזה.

דברים בסיסיים. דגים ובשר פעם בחודשיים,

פעם בשלוש, מאה גרם לנפש. -וואו.

כן, לא כל יום.

-ואמא שלך הייתה...

אמא שלי הייתה, לא עבדו אז גם, לא הייתה

עבודה. הייתה מטפלת בילדים בבית.

הייתם כמה סך הכל? באתם

ארבעה ופה בארץ...

כן, נולדו עוד, עד

שהגענו לשמונה ילדים,

אז עברנו לדירה

 בקטמון פה.

עברנו לדירה ב-54',

ב-55' נולדה אחותי חנה,

פה בדירה פה,

איך שבאנו.

ואחרי זה חנה אחותי הייתה בת

חודשיים- שלוש והתחתנתי בת 16,

ועברתי לגור בבית שמש.

גם גרתי במעברה, בצריף.

אבל אחר כך נולד שמעון אחי. נולד אחרי

שהבאתי כבר שני ילדים, לא, שלושה. -וואו.

והילד השלישי היה בן

חצי שנה, והוא נולד.

ואימי הלכה לטפל באמא שלה

שנפטרה, הייתה בשבעה ואמרתי לה,

"את לא לוקחת את התינוק

איתך", הנקתי אותו.

וכל פעם שאמא שלי נסעה אז

הנקתי אותו. -יפה. -כן.

אז אנחנו תשע אחים, חמישה

בנים וארבע בנות. -יפה.

לי יש שמונה ילדים.

-יפה.

ואת היום, איך את מגדירה את עצמך?

כישראלית, תוניסאית?

אני ישראלית ציונית, אני

אוהבת מאוד את הארץ.

אבי, זכרונו לברכה, אנחנו ינקנו

את זה מילדות, מבית אמא ואבא.

אבא הקים בית

כנסת בשכונה פה.

שהיה עובד בסולל בונה מתחילים

בשבע, הוא היה הולך בשש,

הכין את החומר, הביא את החומר,

הכל היה בידיים, אין מנוף וזה,

הכל בידיים. והכין את החומר עד שבאים הפועלים

לעבוד, יאללה הכל חומר מוכן, לעבוד.

כשגמרו בארבע הוא

ישב לנקות את השטח.

עם הזמן אנשים אמרו לו "מה אתה פראייר?

אתה לא מקבל על זה, למה אתה?"

היה אומר "אני לא פראייר,

אני באתי לבנות את הארץ".

אבא תמיד אמר "נחיה

בארץ עם מים ולחם,

ונחיה בארץ שלנו,

במדינה שלנו"

משה רבנו רצה להיות

ציפור, אלוהים לא נתן לו.

אנחנו זכינו לעלות לארץ, מה.

ואני תמיד אומרת כל שנה,

אפילו השנה אמרתי ביום העצמאות,

אמרתי לילדים שלי ולנכדים, לכולם,

כמה אני אוהבת את המדינה הזאת, אין כמו

המדינה, מה שיגידו 'זה לא טוב', 'זה כן טוב',

אף מדינה אין הכל טוב,

ואין כמו הארץ שלנו.

ב-70 שנים מה עשתה? הלא אני יודעת את

ישראל ומה היה בה, רק הרים וסלעים.

מה בנו ומה חרשו, ומה עשו.

לא יאומן. לא יאומן.

ואני מאוד אוהבת את המדינה, ותמיד

מברכת אותה שתעלה רק מעלה מעלה.

אמן.

-אין.

יש לך איזשהו מסדר שהיית רוצה

להגיד לנוער ולאנשים שיצפו בזה?

אני רוצה למסור מסר

שצריך להסתפק במעט,

ולא לקטר ולקחת הכל באהבה,

מה שיש להגיד 'ברוך השם',

כי אנחנו חיינו בשיא

העוני ואך פעם לא בכינו.

בשיא הקושי, לא מקרר. אני גידלתי שמונה

ילדים, שבעה ילדים ולא היה לי מקרר.

בני כמה הילדים שלי,

הכי גדול בן 60, הכי קטן בן 43.

אבל בכל זאת, דור.

-דור.

לא היה לי מקרר, לא היה

לי חשמל, לא מכונת כביסה,

עשיתי כל יום לחיתולים, לא טיטולים,

לא היה לי אוטו, הכל לסחוב בידיים.

לא קיטרנו.

-פי אלף יותר קשה.

ואמרנו 'ברוך השם', ואף פעם

לא אמרנו 'אין לי כוח'.

לקחנו את עצמנו כמו

רובוטים, לקום ולעשות.

לקום ולעשות. לא קיטרנו. והיום

לא צריך לקטר, צריך לקום ולעבוד,

ולדעת לאיפה הכסף

הולך, זה הכי חשוב.

לא העיקר לעבוד ולקבל

את הכסף ואין להם דירה.

לחוץ לארץ לא הלכנו

לפני שקנינו את הדירה.

סרט לא הלכנו, לא עשינו חיים,

קודם כל רצינו דירה, קטנה.

לאט, לאט התקדמנו וברוך

השם מה שיש לי, אני לא...

אבל הייתי באוהל, הייתי בצריף, הייתי ב...

אז אני אומרת 'ברוך השם על מה שיש'.

אני גידלתי שישה ילדים, אני

ובעלי, כל הבית 28 מטר בבית שמש.

חדר וכניסה.

והיה בית כמו בית מרקחת,

ואמרנו ברוך השם.

שהילדים עשו שיעורים,

באהבה,

הרמנו את הכיסאות למעלה, כדי שיהיה

להם מקום לעשות את השיעורים.

ועשו את זה בשמחה, לא היה מחשב,

לא טלפונים, לא פלאפונים.

כשהלכו לטיול עם פרוסת לחם

ומיץ ממתק בתוך בקבוק,

אמרו "איזה יופי, ברוך השם". הלכו

לחרוש את הארץ, אמרו "איזה כיף,

ראינו פרחים, ראינו שושנים,

ראינו כלניות" באים שמחים.

היום,

היום הדור צריך לדעת,

שלא לבזבז בשביל

לקנות דירה, לדעת,

אני לא אומרת לא לאכול, לא לשתות.

-לא להיות מפונקים.

לא, פחות פינוק

אז זה יותר טוב.

פחות פינוק. היום ילד לא

ילך תחנה או שתיים ברגל,

"אבא קח אותי", הם המוניות

שלהם, הנהגים שלהם.

פעם איפה אנחנו, בטן עד כאן,

ושני ילדים קטנים ועגלה,

הולכים

שלוש-ארבע קילומטר.

כשהתחתנתי בבית שמש, הייתי

בהריון עם הבן הגדול,

כדי ללכת לאמא

שלי אין אוטובוס.

הייתי גרה במעברה, מבית שמש,

מעברת 'הרטוב' קראו לזה,

עד ירושלים. ואין לנו אוטובוס

להרטוב, לקחת לירושלים.

הלכנו ברגל עד סיבוב

הרטוב, 4 קילומטר.

משם לקחנו אוטובוס לירושלים, אז

היו באים, לפני שעשו כביש חדש,

מטבריה, באר שבע, חיפה, כל

אוטובוס צריך להגיע להרטוב.

ואז מסיבוב הרטוב לקחנו את האוטובוס

שבא, הגענו לתחנה מרכזית עם האוטובוס.

מתחנה מרכזית לעיר לקחנו אוטובוס,

מהעיר לקחת אוטובוס לאמא שלי.

ארבעה אוטובוסים להגיע לאמא

שלי וארבעה קילומטרים ברגל.

אז לא התפנקנו. -זה הפרופורציות.

אז לראות מה ההבדל של היום.

כשאני שומעת היום, בלי עין הרע,

אני שמחה בשבילם, אבל אני

לא אוהבת לשמוע קיטורים.

אוטו, בעל עוזר, המשפחה

עוזרת, הכל עוזר,

"אין לי כוח", "נמאס לי", "מה הארץ

הזאת?", "מה הארץ הזאת? נלך...", מה?

שיפסיקו להיות מפונקים ושיגידו שהארץ הכי

טובה היא שלנו, המדינה הכי טובה שלנו,

לברך את המדינה,

לברך את העם.

גם העיקר שלנו ז

ה אהבת אחים.

אנחנו צריכים לכבד אחד את

השני, לא חשוב דתי או לא דתי,

רוסי, פרסי, תוניסאי, לא

יודעת מה, כולנו חבילה אחת.

צריכים לכבד אחד את השני,

אהבת אחים חינם, אהבת חינם.

תודה רבה, תודה רבה.

-בבקשה.

פורטונה עסיס
לירון בר
גאבס
תוניסיה
סיפורי חיים נוספים: