חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

תאומים, יוסף בן מאיר

Teomim, Joseph Ben Meir (1727-1792) rabbi, member of the famous rabbinical Teomim-Frankel family born in Steritz (Szczerzec), near Lvov, Galicia (in Ukraine). The family name was Teomim, but “Frankel” was added to the name when the family of Rabbi Feivel Premsler Teomim, one of Joseph Teomim's ancestors, was forced to flee to France (which was inhabited by the “Franks”) as a result of the Hmielnitski pogroms of 1648.

At a very early age Joseph succeeded his father Rabbi Meir Teomim as a teacher at the yeshiva of Lemberg. He then went to Berlin, Germany, where he taught in the Beit Hamedrash of Daniel Jaffe. He later returned to the yeshiva of Lemberg and remained there until he was appointed rabbi of Frankfurt on the Oder in 1762, on condition that the community agreed to support 10-12 yeshiva students. He was counted among the most important halachic authorities in Europe in the eighteenth century and was given the name Peri Megadim after his most famous work. His commentaries on the Talmud and the ways in which it should be studied made him famous worldwide. During his life he tutored thousands of students and his grave became a place of pilgrimage for those who continued to study his works after his death.

"Peri Meghadim" is a commentary on the Shulchan Aruch code of Jewish law. It was first published in Berlin in 1772 and ever since has been printed in all large editions of the Shulcḥan Aruch. The purpose of the work was to explain the Shulchan Aruch, to add laws which had been omitted and to add forwards and principles to the halachot. He collated and presented in a complete form the various principles which were scattered throughout the Shulchan Aruch. This work became a standard work in the yeshiva world, accepted by all communities, including the Hassidim. He also compiled "Ginnat Veradim", seventy rules for understanding the Talmud and another book, "Shoshana Ha-Amakim", describing the methodology of the Talmud. This book expounds and explains twenty four talmudic principles. He wrote a commentary on the prayers, "No‘am Megadim" (1845), which was published together with a prayer book "Hegyon Lev", and left in manuscript form a commentary on the Torah and Haftarot.

Teomim was buried in the Jewish cemetery of Frankfurt on the eastern side of the River Oder, which after WW2 forms the border between Germany and Poland, so the cemetery now finds itself within the Polish town of Słubice. For over 40 years after the end of World War II the cemetery was ignored, was completely overgrown and many of the gravestones were destroyed. An inn and even an escort agency were constructed on the site. After many complaints the Polish authorities agreed to restore the cemetery, which dates from 1399. The exact burial place of Teomim was located and a stone was erected to his memory in 2004.
תאריך פטירה:
1792
מקום פטירה:
פראנקפורט על האודר
סוג אישיות:
רבנים
מספר פריט:
162010
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
TEOMIM

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממועד (יום, חודש, עונה או חג עברי) או משמות מגלגל המזלות.

תאומים הוא שמו של אחד המזלות. ילדים אשר נולדו בסימן המזל הזה קיבלו לפעמים את השם תאומים אשר במרוצת הזמן הפך גם לשם משפחה.

אפשר שמקורו של שם זה בכינוי של משפחה שנולדו לה תאומים.

שם זה זכה לפופולריות גם משום שנחשב כשם שמביא מזל, וזאת משום ש"תאומים" הוא אחד שנים עשר המזלות. השם תאומים מתועד במאה ה-18 עם הרב יוסף בן מאיר תאומים מלבוב; במאה ה-19 עם הרב אריה לייב תאומים מגליציה; ובמאה ה-17 עם הרב אהרון בן משה תאומים-פרנקל מווינה. במאה ה-20, תאומים מתועד כשם משפחה יהודי עם הכמאי אליהו תאומים אשר כיהן כמנכ"ל חברת "כימיקלים לישראל". אליהו תאומים היה צאצא של הרב תאומים-פרנקל.

פראנקפורט על הנהר אודר

(במקורות היהודיים פרנקפורט דאודר)

עיר בגרמניה. עד לאיחוד גרמניה בשנת 1990, בגרמניה המזרחית.

הקהילה היהודית


יהודים ישבו בפראנקפורט על האודר עוד לפני 1294, בשנה זאת מתועדת מחלוקת שפרצה ביניהם לבין הגילדה של הקצבים. היהודים התגוררו בדירות שכורות ועיסוקם העיקרי היה מסחר זעיר והלוואות כספים בריבית.

ב-1506 נהרס בית-הכנסת ובמקומו נבנתה האוניברסיטה החדשה, וכעבור ארבע שנים גורשו יהודי העיר עם שאר יהודי מחוז בראנדנבורג.

היהודים חזרו, וגורשו שנית ב-1573. אולם בשנת 1687 התירה האוניברסיטה המקומית כניסת תלמידים יהודים, ובכך הייתה הראשונה בגרמניה. בשנים 1810-1739 למדו באוניברסיטה של פראנקפורט על האודר כ-130 סטודנטים יהודים מכל רחבי אירופה, ואפילו מירושלים.כשלושים יהודים הוסמכו שם כרופאים במאה ה-18.

סוחרים מפולין היו מבקרים בירידים של פראנקפורט על האודר, וב-1763 התכנסו בעיר רבנים מפולין לדיון בסכסוך בין בתי-דפוס באמסטרדאם ובזולצבאך על זכויות ההדפסה של התלמוד. בשנות ה-40 של המאה ה-19 ישבו בעיר כ-800 יהודים; ב-1925 - כ-670.

עם התפשטות תנועת הרפורמה במחצית הראשונה של המאה ה-19 פרשו החרדים ופתחו בית-תפילה משלהם. שמואל הולדהיים, ממנהיגי הרפורמה, שימש ברבנות בפראנקפורט בשנים 1840-1836. במאה הנוכחית כיהנו בה החוקר יהודה ברגמן ואיגנאץ מייבאום, מראשי היהדות הליבראלית בגרמניה. את האגודה הראשונה למען יישוב ארץ-ישראל יסד בקהילה חיים לוריא, ב-1861. ב-1933 מנתה הקהילה כ-590 נפש, והיו בה בית- כנסת גדול, בית-עלמין, שלוש אגודות צדקה, סניפים מקומיים של "ברית חיילי החזית היהודיים" ולשכת "בני- ברית". החרדים שבו והצטרפו לקהילה ב-1934. ב-1939 נותרו בעיר 168 יהודים.


תקופת השואה

רוב יהודי העיר גורשו ממנה עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939). אחר-כך הועברו היהודים ממקומות ריכוזם למחנות במחוז לובלין על אדמת פולין הכבושה. כשלושים יהודים שולחו לטרזיינשטאדט (צ'כוסלובקיה).



הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה= 21


אחרי המלחמה התארגנה קהילה חדשה בפראנקפורט על האודר. ב-1958 מנתה כ-200 יהודים, ומספרם פחת והלך.

בשנת 2005 לפי נתוני הארגונים היהודיים הקהילה מנתה 222 חברים , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . הקהילה היא ליברלית . בשנת 2009 חודש בית הכנסת ולקהילה יש בית ספר של יום ראשון שבו מלמדים יהדות בעברית וברוסית . במרכז היהודי מוצגת תערוכה של החיים היהודיים שהיו בעיר לאורך הדורות . על המדרכות בעיר פזורות לוחיות הזיכרון , שטולפרשטיין , כמו בערים אחרות רבות בגרמניה , לזכר היהודים שחיו בעיר ונרצחו בשואה .

בית העלמין היהודי הישן עדיין קיים וקבורים בו כמה מגדולי ישראל בעבר , כמו הרב תאומים . במקום מוצבות אנדרטה לחללים היהודים שנפלו במלחמת העולם הראשונה וכן אנדרטה לנרצחי השואה . בשנת 2004 החלו בשיקום בית הקברות במימון חוץ וכן הוקם בית עלמין חדש . גם באתר בית הכנסת הישן הוקמה אנדרטת זיכרון .

הקהילה מפעילה פעולות תרבות - חברה ודת בסיוע התאחדות הקהילות היהודיות בגרמניה והאיחוד האזורי .

 

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.

בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
תאומים, יוסף בן מאיר
Teomim, Joseph Ben Meir (1727-1792) rabbi, member of the famous rabbinical Teomim-Frankel family born in Steritz (Szczerzec), near Lvov, Galicia (in Ukraine). The family name was Teomim, but “Frankel” was added to the name when the family of Rabbi Feivel Premsler Teomim, one of Joseph Teomim's ancestors, was forced to flee to France (which was inhabited by the “Franks”) as a result of the Hmielnitski pogroms of 1648.

At a very early age Joseph succeeded his father Rabbi Meir Teomim as a teacher at the yeshiva of Lemberg. He then went to Berlin, Germany, where he taught in the Beit Hamedrash of Daniel Jaffe. He later returned to the yeshiva of Lemberg and remained there until he was appointed rabbi of Frankfurt on the Oder in 1762, on condition that the community agreed to support 10-12 yeshiva students. He was counted among the most important halachic authorities in Europe in the eighteenth century and was given the name Peri Megadim after his most famous work. His commentaries on the Talmud and the ways in which it should be studied made him famous worldwide. During his life he tutored thousands of students and his grave became a place of pilgrimage for those who continued to study his works after his death.

"Peri Meghadim" is a commentary on the Shulchan Aruch code of Jewish law. It was first published in Berlin in 1772 and ever since has been printed in all large editions of the Shulcḥan Aruch. The purpose of the work was to explain the Shulchan Aruch, to add laws which had been omitted and to add forwards and principles to the halachot. He collated and presented in a complete form the various principles which were scattered throughout the Shulchan Aruch. This work became a standard work in the yeshiva world, accepted by all communities, including the Hassidim. He also compiled "Ginnat Veradim", seventy rules for understanding the Talmud and another book, "Shoshana Ha-Amakim", describing the methodology of the Talmud. This book expounds and explains twenty four talmudic principles. He wrote a commentary on the prayers, "No‘am Megadim" (1845), which was published together with a prayer book "Hegyon Lev", and left in manuscript form a commentary on the Torah and Haftarot.

Teomim was buried in the Jewish cemetery of Frankfurt on the eastern side of the River Oder, which after WW2 forms the border between Germany and Poland, so the cemetery now finds itself within the Polish town of Słubice. For over 40 years after the end of World War II the cemetery was ignored, was completely overgrown and many of the gravestones were destroyed. An inn and even an escort agency were constructed on the site. After many complaints the Polish authorities agreed to restore the cemetery, which dates from 1399. The exact burial place of Teomim was located and a stone was erected to his memory in 2004.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

לבוב
ברלין
פראנקפורט על האודר
לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4
ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.

בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.

פראנקפורט על הנהר אודר

(במקורות היהודיים פרנקפורט דאודר)

עיר בגרמניה. עד לאיחוד גרמניה בשנת 1990, בגרמניה המזרחית.

הקהילה היהודית


יהודים ישבו בפראנקפורט על האודר עוד לפני 1294, בשנה זאת מתועדת מחלוקת שפרצה ביניהם לבין הגילדה של הקצבים. היהודים התגוררו בדירות שכורות ועיסוקם העיקרי היה מסחר זעיר והלוואות כספים בריבית.

ב-1506 נהרס בית-הכנסת ובמקומו נבנתה האוניברסיטה החדשה, וכעבור ארבע שנים גורשו יהודי העיר עם שאר יהודי מחוז בראנדנבורג.

היהודים חזרו, וגורשו שנית ב-1573. אולם בשנת 1687 התירה האוניברסיטה המקומית כניסת תלמידים יהודים, ובכך הייתה הראשונה בגרמניה. בשנים 1810-1739 למדו באוניברסיטה של פראנקפורט על האודר כ-130 סטודנטים יהודים מכל רחבי אירופה, ואפילו מירושלים.כשלושים יהודים הוסמכו שם כרופאים במאה ה-18.

סוחרים מפולין היו מבקרים בירידים של פראנקפורט על האודר, וב-1763 התכנסו בעיר רבנים מפולין לדיון בסכסוך בין בתי-דפוס באמסטרדאם ובזולצבאך על זכויות ההדפסה של התלמוד. בשנות ה-40 של המאה ה-19 ישבו בעיר כ-800 יהודים; ב-1925 - כ-670.

עם התפשטות תנועת הרפורמה במחצית הראשונה של המאה ה-19 פרשו החרדים ופתחו בית-תפילה משלהם. שמואל הולדהיים, ממנהיגי הרפורמה, שימש ברבנות בפראנקפורט בשנים 1840-1836. במאה הנוכחית כיהנו בה החוקר יהודה ברגמן ואיגנאץ מייבאום, מראשי היהדות הליבראלית בגרמניה. את האגודה הראשונה למען יישוב ארץ-ישראל יסד בקהילה חיים לוריא, ב-1861. ב-1933 מנתה הקהילה כ-590 נפש, והיו בה בית- כנסת גדול, בית-עלמין, שלוש אגודות צדקה, סניפים מקומיים של "ברית חיילי החזית היהודיים" ולשכת "בני- ברית". החרדים שבו והצטרפו לקהילה ב-1934. ב-1939 נותרו בעיר 168 יהודים.


תקופת השואה

רוב יהודי העיר גורשו ממנה עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939). אחר-כך הועברו היהודים ממקומות ריכוזם למחנות במחוז לובלין על אדמת פולין הכבושה. כשלושים יהודים שולחו לטרזיינשטאדט (צ'כוסלובקיה).



הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה= 21


אחרי המלחמה התארגנה קהילה חדשה בפראנקפורט על האודר. ב-1958 מנתה כ-200 יהודים, ומספרם פחת והלך.

בשנת 2005 לפי נתוני הארגונים היהודיים הקהילה מנתה 222 חברים , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . הקהילה היא ליברלית . בשנת 2009 חודש בית הכנסת ולקהילה יש בית ספר של יום ראשון שבו מלמדים יהדות בעברית וברוסית . במרכז היהודי מוצגת תערוכה של החיים היהודיים שהיו בעיר לאורך הדורות . על המדרכות בעיר פזורות לוחיות הזיכרון , שטולפרשטיין , כמו בערים אחרות רבות בגרמניה , לזכר היהודים שחיו בעיר ונרצחו בשואה .

בית העלמין היהודי הישן עדיין קיים וקבורים בו כמה מגדולי ישראל בעבר , כמו הרב תאומים . במקום מוצבות אנדרטה לחללים היהודים שנפלו במלחמת העולם הראשונה וכן אנדרטה לנרצחי השואה . בשנת 2004 החלו בשיקום בית הקברות במימון חוץ וכן הוקם בית עלמין חדש . גם באתר בית הכנסת הישן הוקמה אנדרטת זיכרון .

הקהילה מפעילה פעולות תרבות - חברה ודת בסיוע התאחדות הקהילות היהודיות בגרמניה והאיחוד האזורי .

 

תאומים
TEOMIM

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממועד (יום, חודש, עונה או חג עברי) או משמות מגלגל המזלות.

תאומים הוא שמו של אחד המזלות. ילדים אשר נולדו בסימן המזל הזה קיבלו לפעמים את השם תאומים אשר במרוצת הזמן הפך גם לשם משפחה.

אפשר שמקורו של שם זה בכינוי של משפחה שנולדו לה תאומים.

שם זה זכה לפופולריות גם משום שנחשב כשם שמביא מזל, וזאת משום ש"תאומים" הוא אחד שנים עשר המזלות. השם תאומים מתועד במאה ה-18 עם הרב יוסף בן מאיר תאומים מלבוב; במאה ה-19 עם הרב אריה לייב תאומים מגליציה; ובמאה ה-17 עם הרב אהרון בן משה תאומים-פרנקל מווינה. במאה ה-20, תאומים מתועד כשם משפחה יהודי עם הכמאי אליהו תאומים אשר כיהן כמנכ"ל חברת "כימיקלים לישראל". אליהו תאומים היה צאצא של הרב תאומים-פרנקל.