מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

שמי גנון גילה, אני גרה באלעזר המודעי 18 או

חזקיהו המלך 11, זה לא משנה זה היינו הך.

אני גרה בקומה 2, דירה

20 במושבה היוונית.

אני עליתי ב-1950, באו

מארץ ישראל אנשים

00:01:00

היה לנו מועדון ובערבים הייתי

לומדת בבית ספר אליאנס עד 17:00,

אחר כך הייתי מגיעה הביתה

ובערב היה לנו שיעורים כביכול

בעברית והיה לנו מורים מהארץ,

ובגיל מסוים החליטו שיקחו אותנו

כי הייתה איזושהי בעיה עם הערבים.

דווקא הערבים אצלנו היו נהדרים

00:01:30

אבל כנראה באו מבחוץ, והחליטו

לחטוף ילדים, ככה הייתה השמועה.

ואז החליטו לעלות את

כל הילדים הקטנים

ואני הייתי צריכה להוסיף עוד על

הגיל שלי בגלל שאני הייתי קטנה

ועליתי, הגעתי לארץ. קודם

הייתי בצרפת מאוגוסט עד מאי.

00:02:00

הגעתי ב19.05 לארץ ואז הגענו לכל מיני

מקומות. הייתי בקיבוץ איילת השחר,

שם חילקו אותנו לפי גילאים לקבוצות. לאחר

מכן, הייתי צריכה להגיע לקיבוץ אפיקים

אבל אחי עלה לפני והוא היה בקיבוץ דן

והוא בא ולקח אותי מאיילת השחר לקיבוץ דן

00:02:30

והייתי בגרעין עם אחי. היה לי נהדר

בקיבוץ דן, אנשים נחמדים, הכל טוב.

כשהגענו ליום הראשון

לקיבוץ, נכנסו להתרחץ

ופתאום ילדי הקיבוץ שהיו בגילאים

שלנו בערך פחות או יותר

00:03:00

אנחנו נכנסים והם בודקים אותנו

מאחור ואומרים 'איפה הזנב שלכם?'

אמרו להם שאנשים בבאים

ממרוקו יש להם זנב,

ואנחנו לא הבנו כי אז דיברנו צרפתית

וערבית אבל עברית בקושי רב. זהו.

00:03:30

הייתה קבוצה של יוצאי אשכנז שהם

היו בבתים היפים במרכז הקיבוץ

ואנחנו העולים מעדות המזרח שמו

אותנו בצריפים על יד הכניסה לשער,

שאם יבואו הפאדיון שיתחילו מאיתנו.

היה אז זמן שפאדיון היו באים,

00:04:00

גונבים לנו את הנעליים על יד הדלת, אבל אחר

כך היו לנו מורים נהדרים שהיו עצמם אשכנזים

אבל הם תמכו בנו בצורה יוצאת מן הכלל,

אבל בסך הכל היה לי טוב בקיבוץ.

ואחר כך לטווח רחוק, היינו צריכים לעבור

לבגרות. זאת אומרת, גמרנו את כיתה ח'

00:04:30

והיינו צריכים לעבור

לקיבוץ מסילות, לפני הצבא,

להתחבר עם עוד גרעין

בתוך קיבוץ מסילות.

אנחנו במרוקו היינו משפחה דתית,

אז ברור שכולם היו דתיים,

היו לי שלוש אחיות ואח אחד.

הייתי הולכת בבוקר, אמי עליה

השלום הייתי עושה לי קוקיות כאלה

00:05:00

וכל מיני סרטים פעם

תכלת, פעם ורוד.

כל הקבוצה מהרחוב שלנו היינו מתחברות

בבוקר והולכות ברגל, במקום באוטובוס,

היינו הולכות לבית ספר אליאנס.

-באיזה עיר זה היה?

בקזבלנקה.

-את זוכרת את הרחוב, את הבית?

אתה האמת ,לא. פאס

דה ורדן משהו כזה.

00:05:30

היינו הולכות ברגל ממש קבוצה, כי

היינו צריכים לעבור ברחוב איטלקי

ואז היינו צריכות לעבור דרך הרחוב

האיטלקי והיינו מגיעות לבית ספר.

היינו לומדים מ5-8 בערב. עכשיו,

בחזרה בכסף שחסכנו מהאוטובוס

היינו עוברים דרך הרחוב

האנגלי והערבים היו מוכרים

00:06:00

פופקורן והיינו ממלאים לנו שקיות

והולכים כולנו הביתה ברגל.

מגיעים הביתה, עושים שיעורים

וארוחת ערב והולכים לישון.

בבוקר כשאנחנו מגיעים לבית ספר

ב'אליאנס' הייתה לנו אחות בשם אסתר

00:06:30

והיא הייתה מגיעה בבוקר, מעמידה כל

אחד ליד הלוח, בודקת את השערות,

בודקת את כל הבגדים

התחתוניים אם נקי הכל.

אם נקי, יופי את נשארת בכיתה,

לא נקי היא שולחת הביתה.

על אחת כמה וכמה חס וחלילה יש

בשערות, כי הייתה מין מחלה שם

00:07:00

אז היינו הולכים הביתה, אם צריך. תודה לאל

שלי לא קרה אף פעם, לא שלחו אותי הביתה.

היינו משחקים, היינו אוכלים שמה ארוחת

צהרים ומשחקים בתוך הבית ספר, ואחר כך ב-5

הולכים הביתה כי ככה רגיל ואחר כך כמו

שאמרתי קונים מהערבי את הפופקורן

00:07:30

אבל למשל, את מגיעה לכיתה ואת לא

עשית את השיעורים, אין דבר כזה.

היא נותנת לך את השיעורים ואת

כותבת אותם מעל ל-100 פעמים

או שאת באה למחרת כשאת יודעת

את כל השיעור בעל פה.

וזה נתן לי דחיפה לטובה,

כיום כשאני מגיעה לבית

00:08:00

כנסת וכל זה אני יודעת

את כל התפילה בעל פה.

בזכות זה שבכל זאת הייתה

איזושהי השפעה, וזה כל הסיפור.

היינו מאושרים. השכונה

שלנו, רק יהודים.                 

לא היו נכנסים ערבים, בעל המכולת היה

בכניסה הוא הכיר את כל הילדים של היהודים.

00:08:30

אם חס וחלילה איזה ערבי מנסה לעשות משהו,

הוא היה יוצא מהחנות ורודף אחריהם.

היה מגן עלינו ואומר

'זה הבת של חביבה'.

אז היה לנו בסך הכל טוב וזאת הייתה

מין תקופה כזו שרצינו לעזוב את מרוקו

00:09:00

לא מרצון אבל בגלל שהיו את הבעיות

האלה, אז עזבנו והגענו בשמחה לארץ.

את יכולה להגיד באיזה שנה נולדת? וכשאת מדברת

על הבעיות - איזה בעיות היו ובאיזה שנה?

אני נולדתי לפי מה שכתוב ב-1939

ובדיוק היו צריכים אז מה שסיפרו לנו,

00:09:30

הייתי קטנה מאד אולי בגיל שנתיים, סיפרו

שהגרמנים היו צריכים להיכנס למרוקו.

הם הגיעו למרקש אבל לקזבלנקה לא הגיעו.

במקום זה, הגיעו האמריקאים.

זה כל מה שאני יודעת.

את לא זוכרת משהו מתקופת מלחמת

העולם ה-2 שהשפיע עליכם?

כלום. למשל, היינו בתוך הבית

ואזעקות או מטוסים עוברים

00:10:00

אז היינו יורדים

במדרגות ומתחבאים.

זה מה שאני זוכרת. כל פעם היינו ישנים,

פתאום מעירות אותנו האזעקות והיינו יורדים.

זה מה שאני זוכרת, לא יותר.

את תיארת איזה פחד מהשכנים הערבים

ואמרת השכונה הייתה שכונה יהודית.

00:10:30

הייתה איזושהי בעיה, גם

אני הייתי שובבה גדולה.

למשל, אני למדתי באליאנס

והערבים היו יושבים על הרצפה,

והיו לומדים צרפתית אז הם היו אומרים

(מרוקאית). זאת אומרת, מצרפתית לערבית

00:11:00

ושמו עלי עין שני הערבים,

והחליטו לחכות לי.

ואני במקום לעבור מהרחוב שאני עוברת בו ברחוב

האנגלים, עברתי דרך הרחוב של הצרפתים.

והייתי מספיק חזקה         

ורצתי והם רצו אחריי,

00:11:30

כשהגעתי לכניסה ואני אומרת: "דבש!",

קראו לו בערבית אסל, אז בעברית זה דבש.

"'דבש! הם רוצים להרביץ לי!",

והוא יצא מהחנות הוא הגן עלי.

החנווני? -החנווני, בעל המכולת.

מבית ספר עד הרובע היהודי

הם רדפו אחריך? -כן.

00:12:00

וראיתי שוטר צרפתי ופחדתי לעצור

כי לא ידעתי לצד מי הוא ילך

אם זה לצד שלי או לצד

שלהם, לא ידעתי.

אז אמרתי הכי טוב, תפסתי

הנעליים והילקוט בגב ורצתי.

בת כמה היית? - אולי בגיל 8.

8,7 משהו כזה.

זאת אומרת חזרת לבד באותו

יום, לא עם החברות?

00:13:00

לא, לא עם החברות כי הן ראו שהם

רצים מהר אז הם הלכו, בגדו בי.

הן הלכו דרך רחוב האנגלים

ואני דרך הוילות של הצרפתים.

אז זה היה יותר קשה הצד השני,

אבל בסך הכל יצאתי בשלום.

00:13:30

אמא נורא כעסה והיא אמרה לי: 'למה את

אוכלת את הלחם של הערבים? זה לא טוב.'

וזהו. בסך הכל, היה לנו טוב איתם.

לא הייתה שום בעיה.

אמרת שהקהילה הייתה דתית, לעומת

זאת הלכת לבית ספר של 'אליאנס'.

00:14:00

לא היה משהו אחר.קודם כל, מי

שעשיר אז הלך לבתי ספר פרטיים.

אנחנו נלקחנו לבית ספר 'אליאנס',

רוב האנשים בשכונה שלי וכל

הילדים הלכו לבית ספר 'אליאנס'.

הלוואי והיה מקום לכולם,

לא היה מקום לכולם.

והיו שם רק ילדים יהודים

או גם ילדים ערבים.

00:14:30

לא, רק יהודים בלבד. למדנו צרפתית, שפה

אחרת לא הייתה חוץ מערבית שדיברנו בבית

אז למדנו צרפתית והיו לנו מורות, המורות

יהודיות ומנהלת גם הייתה יהודייה.

00:15:00

הן לימדו בצורה יוצאת מן הכלל.

-בנים לחוד, בנות לחוד?

לא, היינו רק בנות. -היה

'אליאנס' לבנים ו'אליאנס' לבנות?

את זה אני לא יודעת, אבל אני יודעת

שאנחנו בבית ספר היינו כולנו בנות.

לא היו בנים.

00:15:30

מה למדתן שקשור ליהדות? -שום דבר. לא יהדות,

למדנו רק במועדון שבאו המדריכים מהקיבוץ,

המדריכים שלנו היו מהקיבוץ

00:16:00

ולא לימדנו אותנו על יהדות. אפילו בבית

אני לפעמים כועסת שלא החשיבו הנשים.

נשים לא נחשבו ללמד שבת,

'תעשי ככה...', כלום.

רק גבר, הכל זה הגברים.

זה מה שהיה.

00:16:30

לא היה שום דבר שנתנו לנשים. נשים

צריכות כמו שכתוב בתורה, ללדת ובבית.

ואמא שלך, זה מה שהיא הייתה בתור

אישה, ילדה והיא הייתה בבית?

היא ילדה והיא הייתה בבית וגידלה אותנו.

היא מעולם לא עבדה

וזהו, זה מה שאני זוכרת.

כמה ילדים הייתם בבית?

00:17:00

לה נולדו כמעט 14

ילדים, אבל כולם מתו.

הייתה מחלה, ומי שנשאר אלו שלוש

בנות ובן מתוך כל ה-14 שילדה.

00:17:30

היא הייתה מאד מדוכאת, אבל ברוך השם.

לא חשבתי על דברים כאלה.

לעומת זאה, כשהגענו לקיבוץ זה היה מצוין.

אני גדלתי בקיבוץ דן ומשם עברנו למסילות

00:18:00

התגייסתי לצבא לנח"ל, ואני יושבת

בקיבוץ שמיר אוכלת ארוחת בוקר

כל החבר'ה, פתאום נכנסת זו

שלימדה אותי עברית במרוקו.

אז אני רצה אליה והיא אומרת לי

'וואו, את פה בקיבוץ?' אמרתי 'כן'.

00:18:30

אז היא סיפרה בקיבוץ שהיא באה אלינו

למרוקו והיא לימדה אותנו עברית

וזאת הייתה הפתעה מאד נעימה.

אבי, אליהו אוחיון,

נולד במרקש ואמי גם.

הם הכירו כשהם היו קטנים,

בין המשפחות שגרו בכפר.

00:19:00

נאמר המשפחות היו עם מי

לחתן את הבת או את הבן.

היא הייתה בת 5 ובגיל 5 עשו בינהם שידוך,

כשהיא תגדל קצת יותר היא שייכת לאליהו אוחיון

היא הבת זוג שלו לעתיד וכך זה היה.

בגיל 9 בערך התחתנו.

00:19:30

זה סיפור מוכרים. בגיל 9 התחתנו

והם היו גרים במושב גדול ענק כזה

ושמה גדלו ובסוף

החליטו לרדת לקזבלנקה.

עדיין לא היו להם ילדים.

הגיעו לקזבלנקה, הסתדרו.

00:20:00

אבא עוד המשיך ללכת לכפר

שלו לעבוד אצל המשפחה

היה להם עדר והיו נוסעים על סוסים וכל

מיני דברים. היה הולך וחוזר פעם בחודש.

פעם בחודש היה בא בחזרה הביתה

00:20:30

ואמי נשארה בבית וגידלה את הילדים.

היא ילדה כמעט 14 ילדים

אבל הייתה איזושהי מחלה

במרוקו, לא טיפוס.

00:21:00

אחותי הגדולה היית בת 14 כשנפטרה מטיפוס וכל

השאר נפטרו ואז נשארו לה רק ארבעה ילדים.

מתוך ה-14, ארבעה ילדים. -ואת

נולדת אחרי הילדים שנפטרו?

00:21:30

אני נולדתי בין האחרונים, והיה לי אח אחד

אחרי קראו לו שלמה והוא פתאום נעלם.

והוא נפטר ואני לא ידעתי, כי אני

הייתה קטנה, עוד לא שמתי לב

אז ככשאלתי לא ענו לי וזהו.

האחות הגדולה נפטרה

גם כשאת היית...

00:22:00

הייתי עוד קטנה, כשהיא

נפטרה הייתי בגיל 3.

אני זוכרת מקרה אחד שאבי היה

סוחר, אז הוא היה נוסע לעיר מרקש

והיא הייתה גוססת

והיא מאד אהבה את אבא

והיא לא נתנה את נשמתה,

היא חיכתה עד שבא אבא.

00:22:30

איך שאבא שם את הרגל בכניסה, היא

נתנה את נשמתה. היא חיכתה לו ממש.

איך קראו לה? -אסתר.

את אומרת שרק אחרי נתת לזה את הדעת שאמא

הייתה מדוכאת, אבל איך הייתה האווירה בבית?

00:23:00

טובה, אווירה טובה. תמיד היינו אנשים שמחים.

לא היינו עשירים

אבל היינו בסדר, היה

לנו הכל, שמחים.

היה לנו השכן רופא, אז יתכן שהוא

טיפל בה אבל אנחנו לא שמנו לב

00:23:30

את יודעת, ילדים זה לא מעניין

אותם, אבל היא הייתה אישה מקסימה

את החגים, הכל עשינו בשמחה ובהנאה.

היה כל טוב, זיכרון יפה.

תספרי לי קצת על החגים והשבתות.

בשבתות ובשבתון, אין

מה להזיז, כלום.

00:24:00

ביום שישי, אמא הייתה מכינה את

החמינדוס והיינו לוקחים את זה עם הלחם.

הייתה לנו מאפייה בתוך השכונה, היינו

לוקחים גם את החמין וגם את הלחם

כשהלחם היה מוכן היינו הולכים להביא את זה,

והחמין נשאר עד למחרת בבוקר בסביבות 11

00:24:30

כשיוצאים מבית הכנסת, היינו

הולכים מביאים את החמין מהמאפייה

והיינו אוכלים את

החמין, שותים קצת עראק

היו ישנים, אבל אנחנו הילדין השובבים

היינו לשכונת האנגלים שמה זה פתןח

ומשכירים אופניים, זה      

היה בגיל 7 משהו כזה.

00:25:00

אנחנו הבנות היינו משכירות אופניים. איך

ידעו שנסעתי? כי הייתי חוזרת עם פצעים בברך

המשחקי ילדות, הייתי הולכת המון ברגל.

היינו הולכים

למשל בשכונות היותר עשירות, היו גנים משגעים

עם נדנדנות יפות והיינו הולכים ברגל.

00:25:30

מתנדנדים, נהנים וחוזרים

ברגל, לא הייתה לנו בעיה.

אמרת שהיו שבת וחגים,

את יכולה לתאר.

שבתות וחגים, שמירה לגמרי. זה מה שאמרתי.

אוכלים את החמינדוס, והולכים לישון.

00:26:00

מה שעשו הילדים, לא ידעו כלום.

בחגים למשל בפסח, איזה ניקיון.

אפילו את המזרון היא הייתה פורמת

של הצמר ושמה את הצמר בשמש,

00:26:30

אם יש משהו, שיעלם משם. אולי נפל

איזה פירור אז היו עובדים מאד קשה

הבית שלנו היה בית קומותיים.

היו השכנים למעלה ושכנים למטה.

הדודים שלי היו גרים למטה ואנחנו

היינו גרים למעלה. אח של אבי.

כמה חדרים היו? -שני חדרים.

בהתחלה היה לנו רק חדר אחד,

00:27:00

אחר כך מישהו עזב, אז

לקחנו את החדר השני.

איפה היו מבשלים? -הכל בהול.יש כמו הול

גדול, ולא היו מבשלים על גז, היו פחמים.

00:27:30

היא הייתה עושה בעצמה, מביאה

אדמה ומחברת ועושה לה את הכלי

שבו היא שמה פחם ומבשלת. היא הייתה שמה

את הסיר בפחמים, מצהריים עד ארבע.

זה בתוך הבית או מחוצה לו?

-לא, בהול. מחוץ לבית.

00:28:00

הבית רק לשינה, מקלחות

היינו הולכים לחמאם.

לפעמים היינו מתרחצים בגיגית אבל

בדרך כלל היינו הולכים לחמאם.

בתוך השכונה היה חמאם.

-אז למה את קוראת הול?

           

00:28:30

כמו המרפסת הזו, אבל מרפסת

גדולה מאד שכל חלק שייך לדייר.

לכמה דיירים היו חלק, היא שמה את הארון שלה,

זה החלק שלי וככה היינו מסתדרים טוב מאד.8

שם היא הייתה מבשלת. ועושה עוד דברים?

-את הכביסה.

00:29:00

למשל, ביום ראשון כל

השכנים עושים כביסה.

ואז כל אחת הייתה שרה ונהנת,

יום ראשון זה היה כביסה.

גיגית הייתה, לא היו אבקות, סבון.

           

00:29:30

היו מכבסים, השכנים היו מסתדרים טוב מאד.

אני זוכרת את זה.

היו שמים בחבלים, יש כזה גלגלת. היו שמים

את הכביסה. יום ראשון זה היה יום של כביסה.

את אומרת שהיו שרים, את

זוכרת משהו מהשירים בבית?

00:30:00

ערבית, פריד אל עטרש.

-תשירי לנו משהו?

הם היו שרים, פריד אל עטרש ולילה מוראד.

רק ערבית, ערבית בלבד. לא היה משהו אחר.

אבל אני לא יודעת לשיר.

00:30:30

בבית הייתם מדברים ערבית? -רק ערבית.

ההורים לא דיברו אף שפה חוץ מערבית.

אבל בחוץ היינו מדברים גם צרפתית.

הערבית שדיברו היהודים הייתה

אותה ערבית שדיברו הערבים?

אותו הדבר, בול. ערבית מרוקאית,

כולם הבינו אחד את השני.

00:31:00

ערבית אחת, לא יותר מזה. אבל כל הזמן הייתי

שומעת ברחובות את פריד אלעטרש, לילה מוראד

כל מיני זמרים כאלה, רק זה הייתי

שומעת, מהבוקר עד הערב רק השירים שלהם.

כמו היום למשל יש הרבה שירים

שזמרים שרים, אבל שמה לא שמעתי.

00:31:30

את מספרת על זמרים לא מרוקאים. -לא, ערבים.

גם פה בארץ שאני הגעתי

אז ראינו גם סרטים ערביים,

אהבנו את זה, לא שלא אהבנו.

מוסיקה צרפתית לא שמעתם?

-נכון, אבל לא שמנו.

בבית ספר שמעתם? -בבית

ספר, רק צרפתית דיברו.

אבל מוסיקה גם צרפתית?

00:32:00

כן אבל לא הייתה מוסיקה בבית ספר.

רק לימודיםו וזהו.

לא הייתה מוסיקה בתוך הבית ספר. היו

מאד מאד מקפידים, השמירה על הכבוד

אין דבר כזה שאת יכולה להרים את הראש

או לענות כמו היום למורה, חס וחלילה.

00:32:30

זה התבטא גם בתלבושת?

הייתה לכם תלבושת אחידה?

לא, אבל התלבושת שהייתה

צריכה להיות - פרפקט.

הכל נקי, היא בודקת מכף רגל ועד ראש.

בודקת את השיער, לא היתה תלבושת אחידה.

איך התלבשו הגברים

והנשים בשכונה היהודית?

00:33:00

רגיל, כמו פה. מכנסיים לא ראיתי

אף פעם, בנות אז לא לבשו מכנסיים.

כשאת אומרת רגיל למה את מתכוונת?

פה למשל, הבנות לובשות מכנסיים. אבל

במרוקו, הגברים לבשו מכנסיים, הנשים שמלה.

00:33:30

זה היו לובשים בכל החגים.

בשבתות הולכיפ לבית כנסת עם זה.

עם הכובע על הראש ועם נעליים מיוחדות.

-איזה נעליים?

מין פנטופל כזה,

מיוחד של מרוקאים.

נעליים לבנות עם שפיץ? -עם שפיץ

אבל עם כל מיני ציורים יפים.

00:34:00

וזה של אבא שלך היה? -לא, כשאני

נסעתי למרוקו אז קניתי כמה תלבושות

עכשיו הבת שלי רצתה להתחפש, נתתי לה.

עכשיו היא עברה דירה אז היא מצאה את זה.

אומרת לי 'אמא קחי בחזרה'.

כל יום בשש בבוקר הוא היה

הולך לבית כנסת, גם פה בארץ.

00:34:30

כל הזמן הוא רק בית כנסת. היה

לנו בית כנסת בתוך השכונה

וכולם היו הולכים בשש בבוקר להתפלל.

רק גברים, נשים לא.

ואחרי בית כנסת הוא

היה הולך לנמל?

00:35:00

כן, הוא היה הולך בשש בבוקר מתפלל עד שבע.

בשבע הוא היה עולה על הרכבת

00:35:30

לוקח את הרכבת על ידי נמל בקזבלנקה והיה הולך

לעבוד בנמל וחוזר בערך בחמש בערב. משהו כזה.

00:36:00

אתם הייתם הולכים לראות את הים? -היינו

מתארחים. למשל, בשבועות כל האנשים עולים לים.

יש ים בקזבלנקה. -אני

יודעת בגלל זה אני שואלת.

00:36:30

יש בקזבלנקה וברבאט. היינו הולכים. היינו

לוקחים אוכל והולכים לים. אבל בעיקר בשבועות.

שבועות שזורקים מים. אפילו אם מלך היה עובר

בשכונה, היה מותר ללך לשפוך עליו מים.

00:37:00

מותר ליהודים לשפוך מים. היו עומדים

כולם על הגגות עם שקיות ניילון או דלי

ושפכו מים בכמויות, זה היה חג המים.

בשבועות, רק בשבועות.

00:37:30

בסוכות, אז היו עושים סוכה. לנו לא

היה מקום, אז היו עושים בחצר בחוץ.

או שמתארחים ביחד עם השכנים. השכנים היו

תמיד מחוברים ביחד, כל אחד עזר אחד לשני.

זהו, הרבה אני לא זוכרת.

00:38:00

הקימו מועדון לפי שחשבו שיעלו לארץ, אז

הקימו מועדון בשכונה כמו מחנה יהודה כזה.

והיה לנו מועדון, היינו לומדים

שמה מה זה חתול, מה זה כלב.

את יודעת, כתחילה את

לומדת כל מיני דברים

והיינו לומדים, היינו שרים.

אחר כך היינו הולכים הביתה.

00:38:30

אבל כל אלה שהיו, היו מהארץ

וחלק מהיהודים שעזרו למדריכים

היו יהודי מרוקו שיכלו לדבר איתנו בערבית.

אז היה חיבור כזה.

הם סיפרו לכם על הארץ

או רק לימדו עברית?

לא סיפרו לנו על הארץ,

הם רק לימדו עברית

כי אני לא חושבת שהם

לקחו ברצינות את הילדים

00:39:00

מה זה מעניין אותם, אני ככה חושבת,

מה זה מעניין אותם מה קורה בארץ.

דבר אחד אני היום רוצה לומר את זה. למשל,

הייתה שואה. אנחנו לא ידענו מה זה.

אנחנו באנו ממקום שמח

ואלה באו ממקום עצוב.

הגענו לפה, כולנו יהודים למה

אתם לא נותנים לנו שיעור בכיתה

00:39:30

שאלה באו מהשואה. בגלל זה

אנחנו קינאנו בהם בקיבוץ דן

נתנו להם בתים מאבן, שמו אותם בתוך

הקיבוץ ואותנו שמו בחוץ בצריפים

את מדברת על עולים

שהגיעו מאירופה?

כן, את הילדים שלהם שמו

שמה, ואנחנו לא הבנו.       

00:40:00

היום, אני כועסת. אני אומרת למה? היו נותנים

לנו שיעור שקרה, לא ידענו מה זה שואה בכלל.

בבית במרוקו דיברו על עליה לארץ?

כל היום, רק ירושלים. זה רק מה שהיה

להם בראש. הם חלמו את ירושלים.

00:40:30

את אני זוכרת טוב,

חלמו את ירושלים.

אז איך זה קרה, מתי באת לארץ, איך הגעת?

הגעתם עם ההורים?

אז בואי אני אספר לך.

כשהביאו אותנו ממרוקו, אמרתי לך שהייתה

בעיה אז קצת דאגו, אז לקחו את כל הילדים

והביאו אותם -איזה

בעיה ובאיזה שנה?

00:41:00

אני חושבת בסוף 49' -50'. כי אני ב-50'

היה חופש גדול באוגוסט והגענו לצרפת.

אבל לא הבנתי אז, אבל היום

אני רואה את בטלויזיה.

משה שרת וכל הגדולים האלה לא רצו

שיביאו ממרוקו את הזקנים המטומטים.

00:41:30

כן, עד היום אני רואה את

זה בטלויזיה ואז לא הבנתי.

לא רצו להביא את ההורים שלי,

ההורים שלי היו די צעירים.

אז כשהגעתי להיות חיילת,

היו באים ומדברים

באמצע השכונה שצריך לאסוף

לישראלים, או לישראל

00:42:00

להביא ולקנות, או לאסוף כספים. את זה היינו

שומעים ברמקול בתוך השכונה אבל דברים אחרים.

והערבים, איך התייחסו אליכם?

-לא היו ערבים בתוך השכונה.

אלינו? הם תמיד היו טובים חוץ מזה שבאו

פלשתינאים אלינו, הם היו הכי רעים.

00:42:30

ברחנו והתחבאנו בגלל שהם באו לעשות

צעדה בתוך קזבלנקה ואז הייתה מהפכה.

הם באו ועשו מהפכה והרגו אבל תפסתי

את היד של אמא שלי והלכנו לראות

פתאום התפהך הכל וכולם בורחים

ולא ידענו איפה להתחבא.

00:43:00

באותה השכונה, אמא דפקה על הדלת של מכרה

והיא פתחה לנו את הדלת והתחבאנו אצלה.

זה אני זוכרת טוב מאד.

-ואת היית בת כמה?

אולי בת ארבע. -זה היה כמה

שנים לפני שקמה המדינה?

בהחלט, הם באו. לפני 48' וכל זה.

00:43:30

אז היו חבורות של לאומנים שהושפעו

מהנאצים, את שמעתם איזה קריאות אנטישמיות?

אמרו משהו על היהודים?

תמיד יש את הקיצוניים.

את תיארת איזה אירוע מפחיד.

00:44:00

הם באו מישראל, הפלשתינאים באו לעשות צעדה

כי ידעו שבמרוקו, המרוקאים מחוברים ליהודים

אז הם ניסו לעשות פרופגנדה

בשביל לעשות שנאה,

ואז כשהתחילו היה בלאגן

גדול וכולנו ברחנו .

הם נכנסו לתוך הרובע היהודי?

00:44:30

הם צעדו כמויות של אנשים ואת עומדת ורואה,

אבל פתאום התחיל בלאגן וכל אחד התחיל לברוח.

מה הם עשו לאנשים?

00:45:00

אנחנו ברחנו וחיפשנו איפה לשים את עצמנו.

האמא הייתה אישה מבוגרת ואני ילדה קטנה

אז רצנו והתחבאנו, ולא

הייתה טלויזיה כמו היום

מי שהיה קרוב ידע מה קורה,

ומי שלא היה קרוב אז לא ידע.

איפה התחבאתם?

00:45:30

יהודים, חברים של אמא שלי. דפקנו ואמרנו

את השם, פתחו לנו את הדלת והתחבאנו אצלם.

ואז עברו כמה שנים ומה קרה שגרם לכם לעלות?

מי עלה לארץ בשלב הראשון?

בשלב הראשון עלה אחי כי הוא

יותר מבוגר ממני ב-4 שנים.

00:46:00

אז הוא עלה בשלב הראשון אבל מה שקרה כשהתחילו

אז אמי נסעה לאיזה מקום אז היא השאירה אותי

שאחי היה שומר עלי ואחי הוא

ילד והא הלך לשחק כדורגל

ואני עמדתי בצד, ובאה ערבייה עם הג'לבה הזו

והכניסה אותי בפנים. היו חוטפים ילדים.

00:46:30

אז היא הכניסה אותי בפנים, ואני הוצאתי

את הראש ככה מתו זה ואני צעקתי 'יעקב!'

אחי קראו לו יעקב, ואז היא שמעה את

הצעקות הוציאה אותי, זרקה אותי וברחה.

אז היו חוטפים ילדים.

-בת כמה היית?

אמרתי לך 3,4,5 לא יותר מזה.

00:47:00

את אומרת אחיך יעקב עלה

ראשון, ואת עם את עלית ולמה?

אחי עלה ראשון והוא היה בקיבוץ

דן ואז לא חשבנו בכלל על העלייה.

00:47:30

אבל מכיוון שלמדנו והתחילו לחטוף ילדים אז

באו מדריכים לעלייה והחתימו את ההורים,

חשבתי שההורים שלי לא

יחתמו, והביאו אותנו לצרפת.

00:48:00

מי זה אותנו? -את כל הילדים. יש לי

תמונה קטנה, היינו אולי בגיל 9-10.

שם כולנו עלינו -מישהו

מהמשפחה שלך גם עלה איתך?

לא, רק אני לבד.

הייתה בת דודה והיינו גרים באותה

שכונה , קראו לה פורטונה אוחיון

00:48:30

אבל ההורים שלה התחרטו

ולא רצו שהיא תעלה.

אבל אני כן עליתי, טוב

אמרת שלצבא נחכה.

אז איך עליתם? תספרי לי.

הביאו אותנו לצרפת -באניה?

00:49:00

אני מתארת שכן, באניה. שמו אותנו באניה

למטה איפה שהארגזים של התפוזים.

לא שמנו לב בכלל,

היינו כל כך מאושרים.

את יודעת, ילדות זה לא...

הגענו לצרפת, שמו אותנו בשכונה שהוילה

של דה-גול הייתה שמה, בית מאד יפה.

00:49:30

אנחנו המשכנו ללמוד צרפתית.

במרסיי זה היה? -לא, מרסיי זה היה בשביל

המבוגרים, וילה גבי וכל זה, לא הגענו לשם.

אז לאיפה אתם הגעתם?

-מוילה גבי הבאנו לילה אחד

ואז העבירו את כל הילדות

למקום, אני לא זוכרת את השם.

שם כמה זמן הייתם? -חצי שנה.

00:50:00

מאוגוסט עד מאי. -בזמן היה לך

קשר עם ההורים או עם המשפחה?

שום דבר, אחותי עמדה להתחתן ואמרו

'אנחנו נבוא למחנה וניקח אותך לחתונה'.

לא דובים ולא יער, גם

המשפחה לא התעניינה בי.

00:50:30

איפה היית אחותך? -אחותי

בקזבלנקה התחתנה.

למה את אומרת שהמשפחה

לא התעניינה בי?

אם הם הבטיחו ואמרו לי 'אם את הולכת

למחנה, זה בסדר' כי זה היה חופש.

'ואנחנו כשהיא תחליט להתחתן,

אנחנו נבוא וניקח אותך לחתונה.'

לא באו -אולי הם לא יכלו.

00:51:00

יתכן. אני תמיד חשבתי שכנראה לא

הייתי חשובה להם, אז הם לא התאמצו.

כשהגעת לארץ, כמה זמן

לא ראית את ההורים שלך?

מ-1950 עד 1956. -וכל השנים

האלה נדדת בין הקיבוצים?

00:51:30

כן. -אז את יכולה לחזור

אחורה, הגעתם לארץ לקחו אתכם

הגענו לארץ לקחו אותנו לקיבוץ

איילת השחר, כל מי שעלה התפזר.

חלק לקחו לקיבוץ אפיקים, ואני

הייתי צריכה להישאר באיילת השחר.

00:52:00

אבל אחי היה כבר בקיבוץ דן והמדריך שלו

החליט לבוא לקחת אותי מאיילת השחר

והביא אותי לקיבוץ דן. -איך

הייתה הפגישה עם אח שלך יעקב?

היה נחמד, העניין פה

שהוא עשה דבר לא בסדר.

כשאני הגעתי לקיבוץ והוא

החליט שנבוא להיות ביחד

00:52:30

והוא היה כבר יותר

מבוגר, אז הוא התגייס.

התגייס ואני נשארתי עם הגרעין.

ואחר כך בקיבוץ דן הייתה לנו מטפלת

מקסימה וטיפלה בנו מאד יפה בתור ילדים

היו לנו מורים

טובים, היה לנו טוב.

00:53:00

הייתם מעורבים עם ילדי הקיבוץ?

-כן, אבל ילדי הקיבוץ למדו בחוץ.

הם לא למדו בקיבוץ, הם

לא כל כך התחברו איתנו.

הם למדו בחוץ. כל השבוע היו בקיבוץ בית

אלפא, אז למדו בקיבוצים יותר גדולים.

00:53:30

היו באים בסוף השבוע, אז הם לא כל כך היו

צריכים אותנו. הם היו צריכים להיות עם ההורים

אבל יותר מאוחר כשהגענו למסילות, שם

התחברנו עם עוד גרעין לפני בציבות.

היה לנו נחמד, ואז היינו

צריכים להתגייס לצבא.

00:54:00

בינתיים ההורים שלך כבר הגיעו?

-לא, ההורים שלי היו עוד במרוקו.

אני התגייסתי ב-1956, הייתי

בנירים -במלחמת סיני?

00:54:30

כן, מלחמת סיני. הייתי בקיבוץ נירים,

עובדים ובערב ישנים בקיבוץ מגן.

קיבוץ מגן היה בתחילת דרכו

ואז היינו ישנים במגן ובערבים עבדנו

את ה-8 שעות שלנו בנירים, במגן שמרנו.

           

00:55:00

בלילה היינו שומרים

4 שעות כל אחד.

לאחר מכן, נגמר הצבא הגענו

לקיבוץ שמיר בצפון.

00:55:30

עבדנו שם במטע בננות, וקרוב

לשמיר היה קיבוץ מסילות

תמיד הלכנו בשבתות

לבקר את הקיבוץ שלנו.

מקיבוץ שמיר רצינו לחזור,

הקבוצה שלנו התפלגה.

00:56:00

אחרי צבא כל אחד הלך למקום אחר.

בקיבוץ, אני הייתי חיילת

והמפקד ואני היינו ידידים,

אז הוא אומר לי 'ההורים שלך לא פה?

בוא נכתוב מכתב'.

אז כתבנו מכתב, וההורים שלי באו.

לאיפה הם הגיעו?

00:56:30

הגיעו למחנה ישראל, ליד לוד. משם רצו

להגיע לירושלים, הם לא רצו ללוד.

אחותי באה גם איתם, היא

התחתנה בירושלים עם ירושלמי.

אז ההורים באו לגור אצלה במוסררה.

00:57:00

ומשם אני רצתי קצת לסוכנות והם קיבלו

בית במבשרת וגדלתי איתם במבשרת.

כשהם עלו לארץ המשפחה התאחדה?

-התאחדה, כן.

איך הרגשת שראית את

אבא ואמא מגיעים לפה?

00:57:30

ראיתי את אבא ואמא מגיעים לפה,

אבל הייתה להם מן דעה כזו.

אני לא רציתי לעזוב את

הקיבוץ, רציתי להישאר.

נאמר להורים שבקיבוץ מתרחצים בנים ובנות וזה

לא נכון. התרחצו ילדים, אבל לא גדולים.

00:58:00

אז הם התעקשו. המזכיר של הקיבוץ

ממסילות הביא אותם לשיחה

והסביר להם שאם הם יתנו לי להישאר

בקיבוץ, הם יקבלו בית בעפולה

ויתנו להם 50 לירות, אז היה

אפשר לקנות עם זה בית,

00:58:30

כל חודש שיתנו לי להישאר בקיבוץ.

אז אבי אמר 'לא, מה פתאום.

בנים מתרחצים עם בנות.'

אז זה לא עשה לי טוב, כי המצב בארץ היה מאד

קשה לעומת זה שבקיבוץ חיינו בצורה הכי טובה

היה לך כל טוב, לא הייתה

צריכה לדאוג לכלום

00:59:00

וכשהגעת לעיר, ההבדל

היה בין שמיים וארץ.

אז היה צריך לעבוד חצי שבוע, אף אחד

לא יכל לעבוד רק אבא עבד חצי שבוע

ומזה היינו צריכים להתקיים.

00:59:30

במה הוא עבד? -בחקלאות, היו לוקחים אותם לכל

מיני מקומות. לפעמים הוא עבד בקיבוצים בלול.

כל פעם לקחו אותם איפה שהיה צורך?

-זאת הייתה תקופה קשה?

מאד, אני ממש כעסתי נורא אבל לא רציתי להעליב

אותם כי כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותם.

01:00:00

הכבוד היה יותר מדי חזק והלכתי

איך אומרים 'עם הראש למטה'

ואמרתי או.קיי זה מה שיש, מקבלת.

אחרי שגמרתי את הצבא וההורים

עברו לירושלים כי אחותי התחתנה

הם לא רצו שאני אשאר בקיבוץ ואז

החלטתי שגם אני באה לירושלים.

01:00:30

כשהגעתי לירושלים גרמתי

את הצבא, השתחררתי.

נסעתי יום אחד במונית ואני

עצרתי מונית, עבדתי בהדרכה.

בעציון היה מקום שלומדים

הדרכה ילדי רחוב.

01:01:00

אז נסעתי איתו והיה לי בך הכל כמה

גרושים, ככה תפסתי ביד ונסעתי

אז הוא אמר לי 'לאן את רוצה

להגיע?', היה כזה גבר נראה.

אמרתי לו אני צריכה להגיע למוסררה

ואני רציתי דרך 'כל ישראל'.

אני יורדת בירידה של 'כל ישראל', הוא אומר

לי 'לא אני אקח אותך מסביב לדואר הראשי,

01:01:30

שמה יש לך קיצור דרך'. טוב,

ואז הוא אמר נקבע, קבענו.

           

01:02:00

אז אמת יצאנו איזה שנה שנתיים והתחתנו

בשנת 59', ב-60' הבאנו את הבן הראשון

01:02:30

אחריו תוך שנה הבאנו את חנה'לה.

הייתה הפסקה של 5 שנים

והבאנו את איילה. זאת אומרת,

5 שנים בין חנה'לה לאיילה.

ואת דניאל 5 אחרי איילה.

אז שלוש בנות ובן.

-שיהיו בריאים כולם.

01:03:00

תודה. -ולכל המשפחה המפוארת

שאני רואה בתמונה.

יש לי ילדים נהדרים, והם דואגים לנו מאד.

מה אני יכולה לבקש עוד?

יש לך איזה מסר שאת רוצה

שאנשים שיצפו בזה יקבלו ממך?

01:03:30

חוץ מהמסר הזה שאני מאושרת בארץ,

ואני מאושרת שאני נמצאת בארץ שלי

אני לא חושבת שיש

לי עוד, הכל טוב.

ממש טוב לי ברוך השם, רק להיות בריאים

וזה המסר. להיות בריא ולהיות שמח בחלקו.

01:04:00

את זוכרת משהו שאת יכולה לדקלם לנו או לשיר

לנו משהו ששרו בבית או בבית כנסת בערבית?

או איזה פתגמים? אנחנו רוצים

לשמוע את השפה שדיברתם שם.

את רוצה בערבית? - כן, פתגמים שהיו                

אומרים בבית או שירים שהיו שרים.

01:04:30

הם שרו בעיקר ערבית. ופתגמים? למשל,

בא מישהו להתארח והוא מתנהג לא יפה

אז אומרים (ערבית). זאת אומרת, הבית הוא

ביתי והאורחים הם כמו כלבים, מגרשים אותנו.

זה פתגם בערבית שאני למדתי.

01:05:00

אמא הייתה שרה המון וסיפורים מפה ועד

זה, אבל ברגע זה לא בא לי בראש.

הייתה טעונה לפני החתונה , באוטובוסים מרמלה

לירושלים, ולא יכולתי לישון כל הלילה

01:05:30

היא הייתה יושבת לידי ומספרת לי סיפורים

אלף לילה ולילה. היא הייתה מספרת לי

על נסיך שביום הוא היה נחש ובלילה כשהיה

בא הביתה היה מוריד את החליפה של הנחש

ונהיה בן אדם רגיל. ואז הוא הכיר מישהי

שהתחתנו ביחד והיא החליטה שלילה אחד

01:06:00

שהוא ישן החליטה לשרוף את החליפה הזו.

ואז הוא אמר לי בגלל ששרפת את זה

ולא נשאר לי הרבה לעבור את הגורל הזה, אז

הוא שלח אותה ככה שהיא תנעל 100 שמלות

01:06:30

ותעבור בכל הערים שהיא נמצאת עד

שהיא תעבור הצרה שהיא עשתה לו.

והיא תגיע אליו ואז

הוא יתחתן איתה.

את יכולה לספר לנו את זה

בערבית כמו שאמא הייתה מספרת?

או לפחות חלק מזה? -אני לא זוכרת.

מה שאת זוכרת, אם את זוכרת.

תודה רבה. -בבקשה.

גילה גנון

מראיינ/ת -
אורך הסרטון:
00:57:12
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
קזבלנקה
,
מרוקו
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

שמי גנון גילה, אני גרה באלעזר המודעי 18 או

חזקיהו המלך 11, זה לא משנה זה היינו הך.

אני גרה בקומה 2, דירה

20 במושבה היוונית.

אני עליתי ב-1950, באו

מארץ ישראל אנשים

היה לנו מועדון ובערבים הייתי

לומדת בבית ספר אליאנס עד 17:00,

אחר כך הייתי מגיעה הביתה

ובערב היה לנו שיעורים כביכול

בעברית והיה לנו מורים מהארץ,

ובגיל מסוים החליטו שיקחו אותנו

כי הייתה איזושהי בעיה עם הערבים.

דווקא הערבים אצלנו היו נהדרים

אבל כנראה באו מבחוץ, והחליטו

לחטוף ילדים, ככה הייתה השמועה.

ואז החליטו לעלות את

כל הילדים הקטנים

ואני הייתי צריכה להוסיף עוד על

הגיל שלי בגלל שאני הייתי קטנה

ועליתי, הגעתי לארץ. קודם

הייתי בצרפת מאוגוסט עד מאי.

הגעתי ב19.05 לארץ ואז הגענו לכל מיני

מקומות. הייתי בקיבוץ איילת השחר,

שם חילקו אותנו לפי גילאים לקבוצות. לאחר

מכן, הייתי צריכה להגיע לקיבוץ אפיקים

אבל אחי עלה לפני והוא היה בקיבוץ דן

והוא בא ולקח אותי מאיילת השחר לקיבוץ דן

והייתי בגרעין עם אחי. היה לי נהדר

בקיבוץ דן, אנשים נחמדים, הכל טוב.

כשהגענו ליום הראשון

לקיבוץ, נכנסו להתרחץ

ופתאום ילדי הקיבוץ שהיו בגילאים

שלנו בערך פחות או יותר

אנחנו נכנסים והם בודקים אותנו

מאחור ואומרים 'איפה הזנב שלכם?'

אמרו להם שאנשים בבאים

ממרוקו יש להם זנב,

ואנחנו לא הבנו כי אז דיברנו צרפתית

וערבית אבל עברית בקושי רב. זהו.

הייתה קבוצה של יוצאי אשכנז שהם

היו בבתים היפים במרכז הקיבוץ

ואנחנו העולים מעדות המזרח שמו

אותנו בצריפים על יד הכניסה לשער,

שאם יבואו הפאדיון שיתחילו מאיתנו.

היה אז זמן שפאדיון היו באים,

גונבים לנו את הנעליים על יד הדלת, אבל אחר

כך היו לנו מורים נהדרים שהיו עצמם אשכנזים

אבל הם תמכו בנו בצורה יוצאת מן הכלל,

אבל בסך הכל היה לי טוב בקיבוץ.

ואחר כך לטווח רחוק, היינו צריכים לעבור

לבגרות. זאת אומרת, גמרנו את כיתה ח'

והיינו צריכים לעבור

לקיבוץ מסילות, לפני הצבא,

להתחבר עם עוד גרעין

בתוך קיבוץ מסילות.

אנחנו במרוקו היינו משפחה דתית,

אז ברור שכולם היו דתיים,

היו לי שלוש אחיות ואח אחד.

הייתי הולכת בבוקר, אמי עליה

השלום הייתי עושה לי קוקיות כאלה

וכל מיני סרטים פעם

תכלת, פעם ורוד.

כל הקבוצה מהרחוב שלנו היינו מתחברות

בבוקר והולכות ברגל, במקום באוטובוס,

היינו הולכות לבית ספר אליאנס.

-באיזה עיר זה היה?

בקזבלנקה.

-את זוכרת את הרחוב, את הבית?

אתה האמת ,לא. פאס

דה ורדן משהו כזה.

היינו הולכות ברגל ממש קבוצה, כי

היינו צריכים לעבור ברחוב איטלקי

ואז היינו צריכות לעבור דרך הרחוב

האיטלקי והיינו מגיעות לבית ספר.

היינו לומדים מ5-8 בערב. עכשיו,

בחזרה בכסף שחסכנו מהאוטובוס

היינו עוברים דרך הרחוב

האנגלי והערבים היו מוכרים

פופקורן והיינו ממלאים לנו שקיות

והולכים כולנו הביתה ברגל.

מגיעים הביתה, עושים שיעורים

וארוחת ערב והולכים לישון.

בבוקר כשאנחנו מגיעים לבית ספר

ב'אליאנס' הייתה לנו אחות בשם אסתר

והיא הייתה מגיעה בבוקר, מעמידה כל

אחד ליד הלוח, בודקת את השערות,

בודקת את כל הבגדים

התחתוניים אם נקי הכל.

אם נקי, יופי את נשארת בכיתה,

לא נקי היא שולחת הביתה.

על אחת כמה וכמה חס וחלילה יש

בשערות, כי הייתה מין מחלה שם

אז היינו הולכים הביתה, אם צריך. תודה לאל

שלי לא קרה אף פעם, לא שלחו אותי הביתה.

היינו משחקים, היינו אוכלים שמה ארוחת

צהרים ומשחקים בתוך הבית ספר, ואחר כך ב-5

הולכים הביתה כי ככה רגיל ואחר כך כמו

שאמרתי קונים מהערבי את הפופקורן

אבל למשל, את מגיעה לכיתה ואת לא

עשית את השיעורים, אין דבר כזה.

היא נותנת לך את השיעורים ואת

כותבת אותם מעל ל-100 פעמים

או שאת באה למחרת כשאת יודעת

את כל השיעור בעל פה.

וזה נתן לי דחיפה לטובה,

כיום כשאני מגיעה לבית

כנסת וכל זה אני יודעת

את כל התפילה בעל פה.

בזכות זה שבכל זאת הייתה

איזושהי השפעה, וזה כל הסיפור.

היינו מאושרים. השכונה

שלנו, רק יהודים.                 

לא היו נכנסים ערבים, בעל המכולת היה

בכניסה הוא הכיר את כל הילדים של היהודים.

אם חס וחלילה איזה ערבי מנסה לעשות משהו,

הוא היה יוצא מהחנות ורודף אחריהם.

היה מגן עלינו ואומר

'זה הבת של חביבה'.

אז היה לנו בסך הכל טוב וזאת הייתה

מין תקופה כזו שרצינו לעזוב את מרוקו

לא מרצון אבל בגלל שהיו את הבעיות

האלה, אז עזבנו והגענו בשמחה לארץ.

את יכולה להגיד באיזה שנה נולדת? וכשאת מדברת

על הבעיות - איזה בעיות היו ובאיזה שנה?

אני נולדתי לפי מה שכתוב ב-1939

ובדיוק היו צריכים אז מה שסיפרו לנו,

הייתי קטנה מאד אולי בגיל שנתיים, סיפרו

שהגרמנים היו צריכים להיכנס למרוקו.

הם הגיעו למרקש אבל לקזבלנקה לא הגיעו.

במקום זה, הגיעו האמריקאים.

זה כל מה שאני יודעת.

את לא זוכרת משהו מתקופת מלחמת

העולם ה-2 שהשפיע עליכם?

כלום. למשל, היינו בתוך הבית

ואזעקות או מטוסים עוברים

אז היינו יורדים

במדרגות ומתחבאים.

זה מה שאני זוכרת. כל פעם היינו ישנים,

פתאום מעירות אותנו האזעקות והיינו יורדים.

זה מה שאני זוכרת, לא יותר.

את תיארת איזה פחד מהשכנים הערבים

ואמרת השכונה הייתה שכונה יהודית.

הייתה איזושהי בעיה, גם

אני הייתי שובבה גדולה.

למשל, אני למדתי באליאנס

והערבים היו יושבים על הרצפה,

והיו לומדים צרפתית אז הם היו אומרים

(מרוקאית). זאת אומרת, מצרפתית לערבית

ושמו עלי עין שני הערבים,

והחליטו לחכות לי.

ואני במקום לעבור מהרחוב שאני עוברת בו ברחוב

האנגלים, עברתי דרך הרחוב של הצרפתים.

והייתי מספיק חזקה         

ורצתי והם רצו אחריי,

כשהגעתי לכניסה ואני אומרת: "דבש!",

קראו לו בערבית אסל, אז בעברית זה דבש.

"'דבש! הם רוצים להרביץ לי!",

והוא יצא מהחנות הוא הגן עלי.

החנווני? -החנווני, בעל המכולת.

מבית ספר עד הרובע היהודי

הם רדפו אחריך? -כן.

וראיתי שוטר צרפתי ופחדתי לעצור

כי לא ידעתי לצד מי הוא ילך

אם זה לצד שלי או לצד

שלהם, לא ידעתי.

אז אמרתי הכי טוב, תפסתי

הנעליים והילקוט בגב ורצתי.

בת כמה היית? - אולי בגיל 8.

8,7 משהו כזה.

זאת אומרת חזרת לבד באותו

יום, לא עם החברות?

לא, לא עם החברות כי הן ראו שהם

רצים מהר אז הם הלכו, בגדו בי.

הן הלכו דרך רחוב האנגלים

ואני דרך הוילות של הצרפתים.

אז זה היה יותר קשה הצד השני,

אבל בסך הכל יצאתי בשלום.

אמא נורא כעסה והיא אמרה לי: 'למה את

אוכלת את הלחם של הערבים? זה לא טוב.'

וזהו. בסך הכל, היה לנו טוב איתם.

לא הייתה שום בעיה.

אמרת שהקהילה הייתה דתית, לעומת

זאת הלכת לבית ספר של 'אליאנס'.

לא היה משהו אחר.קודם כל, מי

שעשיר אז הלך לבתי ספר פרטיים.

אנחנו נלקחנו לבית ספר 'אליאנס',

רוב האנשים בשכונה שלי וכל

הילדים הלכו לבית ספר 'אליאנס'.

הלוואי והיה מקום לכולם,

לא היה מקום לכולם.

והיו שם רק ילדים יהודים

או גם ילדים ערבים.

לא, רק יהודים בלבד. למדנו צרפתית, שפה

אחרת לא הייתה חוץ מערבית שדיברנו בבית

אז למדנו צרפתית והיו לנו מורות, המורות

יהודיות ומנהלת גם הייתה יהודייה.

הן לימדו בצורה יוצאת מן הכלל.

-בנים לחוד, בנות לחוד?

לא, היינו רק בנות. -היה

'אליאנס' לבנים ו'אליאנס' לבנות?

את זה אני לא יודעת, אבל אני יודעת

שאנחנו בבית ספר היינו כולנו בנות.

לא היו בנים.

מה למדתן שקשור ליהדות? -שום דבר. לא יהדות,

למדנו רק במועדון שבאו המדריכים מהקיבוץ,

המדריכים שלנו היו מהקיבוץ

ולא לימדנו אותנו על יהדות. אפילו בבית

אני לפעמים כועסת שלא החשיבו הנשים.

נשים לא נחשבו ללמד שבת,

'תעשי ככה...', כלום.

רק גבר, הכל זה הגברים.

זה מה שהיה.

לא היה שום דבר שנתנו לנשים. נשים

צריכות כמו שכתוב בתורה, ללדת ובבית.

ואמא שלך, זה מה שהיא הייתה בתור

אישה, ילדה והיא הייתה בבית?

היא ילדה והיא הייתה בבית וגידלה אותנו.

היא מעולם לא עבדה

וזהו, זה מה שאני זוכרת.

כמה ילדים הייתם בבית?

לה נולדו כמעט 14

ילדים, אבל כולם מתו.

הייתה מחלה, ומי שנשאר אלו שלוש

בנות ובן מתוך כל ה-14 שילדה.

היא הייתה מאד מדוכאת, אבל ברוך השם.

לא חשבתי על דברים כאלה.

לעומת זאה, כשהגענו לקיבוץ זה היה מצוין.

אני גדלתי בקיבוץ דן ומשם עברנו למסילות

התגייסתי לצבא לנח"ל, ואני יושבת

בקיבוץ שמיר אוכלת ארוחת בוקר

כל החבר'ה, פתאום נכנסת זו

שלימדה אותי עברית במרוקו.

אז אני רצה אליה והיא אומרת לי

'וואו, את פה בקיבוץ?' אמרתי 'כן'.

אז היא סיפרה בקיבוץ שהיא באה אלינו

למרוקו והיא לימדה אותנו עברית

וזאת הייתה הפתעה מאד נעימה.

אבי, אליהו אוחיון,

נולד במרקש ואמי גם.

הם הכירו כשהם היו קטנים,

בין המשפחות שגרו בכפר.

נאמר המשפחות היו עם מי

לחתן את הבת או את הבן.

היא הייתה בת 5 ובגיל 5 עשו בינהם שידוך,

כשהיא תגדל קצת יותר היא שייכת לאליהו אוחיון

היא הבת זוג שלו לעתיד וכך זה היה.

בגיל 9 בערך התחתנו.

זה סיפור מוכרים. בגיל 9 התחתנו

והם היו גרים במושב גדול ענק כזה

ושמה גדלו ובסוף

החליטו לרדת לקזבלנקה.

עדיין לא היו להם ילדים.

הגיעו לקזבלנקה, הסתדרו.

אבא עוד המשיך ללכת לכפר

שלו לעבוד אצל המשפחה

היה להם עדר והיו נוסעים על סוסים וכל

מיני דברים. היה הולך וחוזר פעם בחודש.

פעם בחודש היה בא בחזרה הביתה

ואמי נשארה בבית וגידלה את הילדים.

היא ילדה כמעט 14 ילדים

אבל הייתה איזושהי מחלה

במרוקו, לא טיפוס.

אחותי הגדולה היית בת 14 כשנפטרה מטיפוס וכל

השאר נפטרו ואז נשארו לה רק ארבעה ילדים.

מתוך ה-14, ארבעה ילדים. -ואת

נולדת אחרי הילדים שנפטרו?

אני נולדתי בין האחרונים, והיה לי אח אחד

אחרי קראו לו שלמה והוא פתאום נעלם.

והוא נפטר ואני לא ידעתי, כי אני

הייתה קטנה, עוד לא שמתי לב

אז ככשאלתי לא ענו לי וזהו.

האחות הגדולה נפטרה

גם כשאת היית...

הייתי עוד קטנה, כשהיא

נפטרה הייתי בגיל 3.

אני זוכרת מקרה אחד שאבי היה

סוחר, אז הוא היה נוסע לעיר מרקש

והיא הייתה גוססת

והיא מאד אהבה את אבא

והיא לא נתנה את נשמתה,

היא חיכתה עד שבא אבא.

איך שאבא שם את הרגל בכניסה, היא

נתנה את נשמתה. היא חיכתה לו ממש.

איך קראו לה? -אסתר.

את אומרת שרק אחרי נתת לזה את הדעת שאמא

הייתה מדוכאת, אבל איך הייתה האווירה בבית?

טובה, אווירה טובה. תמיד היינו אנשים שמחים.

לא היינו עשירים

אבל היינו בסדר, היה

לנו הכל, שמחים.

היה לנו השכן רופא, אז יתכן שהוא

טיפל בה אבל אנחנו לא שמנו לב

את יודעת, ילדים זה לא מעניין

אותם, אבל היא הייתה אישה מקסימה

את החגים, הכל עשינו בשמחה ובהנאה.

היה כל טוב, זיכרון יפה.

תספרי לי קצת על החגים והשבתות.

בשבתות ובשבתון, אין

מה להזיז, כלום.

ביום שישי, אמא הייתה מכינה את

החמינדוס והיינו לוקחים את זה עם הלחם.

הייתה לנו מאפייה בתוך השכונה, היינו

לוקחים גם את החמין וגם את הלחם

כשהלחם היה מוכן היינו הולכים להביא את זה,

והחמין נשאר עד למחרת בבוקר בסביבות 11

כשיוצאים מבית הכנסת, היינו

הולכים מביאים את החמין מהמאפייה

והיינו אוכלים את

החמין, שותים קצת עראק

היו ישנים, אבל אנחנו הילדין השובבים

היינו לשכונת האנגלים שמה זה פתןח

ומשכירים אופניים, זה      

היה בגיל 7 משהו כזה.

אנחנו הבנות היינו משכירות אופניים. איך

ידעו שנסעתי? כי הייתי חוזרת עם פצעים בברך

המשחקי ילדות, הייתי הולכת המון ברגל.

היינו הולכים

למשל בשכונות היותר עשירות, היו גנים משגעים

עם נדנדנות יפות והיינו הולכים ברגל.

מתנדנדים, נהנים וחוזרים

ברגל, לא הייתה לנו בעיה.

אמרת שהיו שבת וחגים,

את יכולה לתאר.

שבתות וחגים, שמירה לגמרי. זה מה שאמרתי.

אוכלים את החמינדוס, והולכים לישון.

מה שעשו הילדים, לא ידעו כלום.

בחגים למשל בפסח, איזה ניקיון.

אפילו את המזרון היא הייתה פורמת

של הצמר ושמה את הצמר בשמש,

אם יש משהו, שיעלם משם. אולי נפל

איזה פירור אז היו עובדים מאד קשה

הבית שלנו היה בית קומותיים.

היו השכנים למעלה ושכנים למטה.

הדודים שלי היו גרים למטה ואנחנו

היינו גרים למעלה. אח של אבי.

כמה חדרים היו? -שני חדרים.

בהתחלה היה לנו רק חדר אחד,

אחר כך מישהו עזב, אז

לקחנו את החדר השני.

איפה היו מבשלים? -הכל בהול.יש כמו הול

גדול, ולא היו מבשלים על גז, היו פחמים.

היא הייתה עושה בעצמה, מביאה

אדמה ומחברת ועושה לה את הכלי

שבו היא שמה פחם ומבשלת. היא הייתה שמה

את הסיר בפחמים, מצהריים עד ארבע.

זה בתוך הבית או מחוצה לו?

-לא, בהול. מחוץ לבית.

הבית רק לשינה, מקלחות

היינו הולכים לחמאם.

לפעמים היינו מתרחצים בגיגית אבל

בדרך כלל היינו הולכים לחמאם.

בתוך השכונה היה חמאם.

-אז למה את קוראת הול?

           

כמו המרפסת הזו, אבל מרפסת

גדולה מאד שכל חלק שייך לדייר.

לכמה דיירים היו חלק, היא שמה את הארון שלה,

זה החלק שלי וככה היינו מסתדרים טוב מאד.8

שם היא הייתה מבשלת. ועושה עוד דברים?

-את הכביסה.

למשל, ביום ראשון כל

השכנים עושים כביסה.

ואז כל אחת הייתה שרה ונהנת,

יום ראשון זה היה כביסה.

גיגית הייתה, לא היו אבקות, סבון.

           

היו מכבסים, השכנים היו מסתדרים טוב מאד.

אני זוכרת את זה.

היו שמים בחבלים, יש כזה גלגלת. היו שמים

את הכביסה. יום ראשון זה היה יום של כביסה.

את אומרת שהיו שרים, את

זוכרת משהו מהשירים בבית?

ערבית, פריד אל עטרש.

-תשירי לנו משהו?

הם היו שרים, פריד אל עטרש ולילה מוראד.

רק ערבית, ערבית בלבד. לא היה משהו אחר.

אבל אני לא יודעת לשיר.

בבית הייתם מדברים ערבית? -רק ערבית.

ההורים לא דיברו אף שפה חוץ מערבית.

אבל בחוץ היינו מדברים גם צרפתית.

הערבית שדיברו היהודים הייתה

אותה ערבית שדיברו הערבים?

אותו הדבר, בול. ערבית מרוקאית,

כולם הבינו אחד את השני.

ערבית אחת, לא יותר מזה. אבל כל הזמן הייתי

שומעת ברחובות את פריד אלעטרש, לילה מוראד

כל מיני זמרים כאלה, רק זה הייתי

שומעת, מהבוקר עד הערב רק השירים שלהם.

כמו היום למשל יש הרבה שירים

שזמרים שרים, אבל שמה לא שמעתי.

את מספרת על זמרים לא מרוקאים. -לא, ערבים.

גם פה בארץ שאני הגעתי

אז ראינו גם סרטים ערביים,

אהבנו את זה, לא שלא אהבנו.

מוסיקה צרפתית לא שמעתם?

-נכון, אבל לא שמנו.

בבית ספר שמעתם? -בבית

ספר, רק צרפתית דיברו.

אבל מוסיקה גם צרפתית?

כן אבל לא הייתה מוסיקה בבית ספר.

רק לימודיםו וזהו.

לא הייתה מוסיקה בתוך הבית ספר. היו

מאד מאד מקפידים, השמירה על הכבוד

אין דבר כזה שאת יכולה להרים את הראש

או לענות כמו היום למורה, חס וחלילה.

זה התבטא גם בתלבושת?

הייתה לכם תלבושת אחידה?

לא, אבל התלבושת שהייתה

צריכה להיות - פרפקט.

הכל נקי, היא בודקת מכף רגל ועד ראש.

בודקת את השיער, לא היתה תלבושת אחידה.

איך התלבשו הגברים

והנשים בשכונה היהודית?

רגיל, כמו פה. מכנסיים לא ראיתי

אף פעם, בנות אז לא לבשו מכנסיים.

כשאת אומרת רגיל למה את מתכוונת?

פה למשל, הבנות לובשות מכנסיים. אבל

במרוקו, הגברים לבשו מכנסיים, הנשים שמלה.

זה היו לובשים בכל החגים.

בשבתות הולכיפ לבית כנסת עם זה.

עם הכובע על הראש ועם נעליים מיוחדות.

-איזה נעליים?

מין פנטופל כזה,

מיוחד של מרוקאים.

נעליים לבנות עם שפיץ? -עם שפיץ

אבל עם כל מיני ציורים יפים.

וזה של אבא שלך היה? -לא, כשאני

נסעתי למרוקו אז קניתי כמה תלבושות

עכשיו הבת שלי רצתה להתחפש, נתתי לה.

עכשיו היא עברה דירה אז היא מצאה את זה.

אומרת לי 'אמא קחי בחזרה'.

כל יום בשש בבוקר הוא היה

הולך לבית כנסת, גם פה בארץ.

כל הזמן הוא רק בית כנסת. היה

לנו בית כנסת בתוך השכונה

וכולם היו הולכים בשש בבוקר להתפלל.

רק גברים, נשים לא.

ואחרי בית כנסת הוא

היה הולך לנמל?

כן, הוא היה הולך בשש בבוקר מתפלל עד שבע.

בשבע הוא היה עולה על הרכבת

לוקח את הרכבת על ידי נמל בקזבלנקה והיה הולך

לעבוד בנמל וחוזר בערך בחמש בערב. משהו כזה.

אתם הייתם הולכים לראות את הים? -היינו

מתארחים. למשל, בשבועות כל האנשים עולים לים.

יש ים בקזבלנקה. -אני

יודעת בגלל זה אני שואלת.

יש בקזבלנקה וברבאט. היינו הולכים. היינו

לוקחים אוכל והולכים לים. אבל בעיקר בשבועות.

שבועות שזורקים מים. אפילו אם מלך היה עובר

בשכונה, היה מותר ללך לשפוך עליו מים.

מותר ליהודים לשפוך מים. היו עומדים

כולם על הגגות עם שקיות ניילון או דלי

ושפכו מים בכמויות, זה היה חג המים.

בשבועות, רק בשבועות.

בסוכות, אז היו עושים סוכה. לנו לא

היה מקום, אז היו עושים בחצר בחוץ.

או שמתארחים ביחד עם השכנים. השכנים היו

תמיד מחוברים ביחד, כל אחד עזר אחד לשני.

זהו, הרבה אני לא זוכרת.

הקימו מועדון לפי שחשבו שיעלו לארץ, אז

הקימו מועדון בשכונה כמו מחנה יהודה כזה.

והיה לנו מועדון, היינו לומדים

שמה מה זה חתול, מה זה כלב.

את יודעת, כתחילה את

לומדת כל מיני דברים

והיינו לומדים, היינו שרים.

אחר כך היינו הולכים הביתה.

אבל כל אלה שהיו, היו מהארץ

וחלק מהיהודים שעזרו למדריכים

היו יהודי מרוקו שיכלו לדבר איתנו בערבית.

אז היה חיבור כזה.

הם סיפרו לכם על הארץ

או רק לימדו עברית?

לא סיפרו לנו על הארץ,

הם רק לימדו עברית

כי אני לא חושבת שהם

לקחו ברצינות את הילדים

מה זה מעניין אותם, אני ככה חושבת,

מה זה מעניין אותם מה קורה בארץ.

דבר אחד אני היום רוצה לומר את זה. למשל,

הייתה שואה. אנחנו לא ידענו מה זה.

אנחנו באנו ממקום שמח

ואלה באו ממקום עצוב.

הגענו לפה, כולנו יהודים למה

אתם לא נותנים לנו שיעור בכיתה

שאלה באו מהשואה. בגלל זה

אנחנו קינאנו בהם בקיבוץ דן

נתנו להם בתים מאבן, שמו אותם בתוך

הקיבוץ ואותנו שמו בחוץ בצריפים

את מדברת על עולים

שהגיעו מאירופה?

כן, את הילדים שלהם שמו

שמה, ואנחנו לא הבנו.       

היום, אני כועסת. אני אומרת למה? היו נותנים

לנו שיעור שקרה, לא ידענו מה זה שואה בכלל.

בבית במרוקו דיברו על עליה לארץ?

כל היום, רק ירושלים. זה רק מה שהיה

להם בראש. הם חלמו את ירושלים.

את אני זוכרת טוב,

חלמו את ירושלים.

אז איך זה קרה, מתי באת לארץ, איך הגעת?

הגעתם עם ההורים?

אז בואי אני אספר לך.

כשהביאו אותנו ממרוקו, אמרתי לך שהייתה

בעיה אז קצת דאגו, אז לקחו את כל הילדים

והביאו אותם -איזה

בעיה ובאיזה שנה?

אני חושבת בסוף 49' -50'. כי אני ב-50'

היה חופש גדול באוגוסט והגענו לצרפת.

אבל לא הבנתי אז, אבל היום

אני רואה את בטלויזיה.

משה שרת וכל הגדולים האלה לא רצו

שיביאו ממרוקו את הזקנים המטומטים.

כן, עד היום אני רואה את

זה בטלויזיה ואז לא הבנתי.

לא רצו להביא את ההורים שלי,

ההורים שלי היו די צעירים.

אז כשהגעתי להיות חיילת,

היו באים ומדברים

באמצע השכונה שצריך לאסוף

לישראלים, או לישראל

להביא ולקנות, או לאסוף כספים. את זה היינו

שומעים ברמקול בתוך השכונה אבל דברים אחרים.

והערבים, איך התייחסו אליכם?

-לא היו ערבים בתוך השכונה.

אלינו? הם תמיד היו טובים חוץ מזה שבאו

פלשתינאים אלינו, הם היו הכי רעים.

ברחנו והתחבאנו בגלל שהם באו לעשות

צעדה בתוך קזבלנקה ואז הייתה מהפכה.

הם באו ועשו מהפכה והרגו אבל תפסתי

את היד של אמא שלי והלכנו לראות

פתאום התפהך הכל וכולם בורחים

ולא ידענו איפה להתחבא.

באותה השכונה, אמא דפקה על הדלת של מכרה

והיא פתחה לנו את הדלת והתחבאנו אצלה.

זה אני זוכרת טוב מאד.

-ואת היית בת כמה?

אולי בת ארבע. -זה היה כמה

שנים לפני שקמה המדינה?

בהחלט, הם באו. לפני 48' וכל זה.

אז היו חבורות של לאומנים שהושפעו

מהנאצים, את שמעתם איזה קריאות אנטישמיות?

אמרו משהו על היהודים?

תמיד יש את הקיצוניים.

את תיארת איזה אירוע מפחיד.

הם באו מישראל, הפלשתינאים באו לעשות צעדה

כי ידעו שבמרוקו, המרוקאים מחוברים ליהודים

אז הם ניסו לעשות פרופגנדה

בשביל לעשות שנאה,

ואז כשהתחילו היה בלאגן

גדול וכולנו ברחנו .

הם נכנסו לתוך הרובע היהודי?

הם צעדו כמויות של אנשים ואת עומדת ורואה,

אבל פתאום התחיל בלאגן וכל אחד התחיל לברוח.

מה הם עשו לאנשים?

אנחנו ברחנו וחיפשנו איפה לשים את עצמנו.

האמא הייתה אישה מבוגרת ואני ילדה קטנה

אז רצנו והתחבאנו, ולא

הייתה טלויזיה כמו היום

מי שהיה קרוב ידע מה קורה,

ומי שלא היה קרוב אז לא ידע.

איפה התחבאתם?

יהודים, חברים של אמא שלי. דפקנו ואמרנו

את השם, פתחו לנו את הדלת והתחבאנו אצלם.

ואז עברו כמה שנים ומה קרה שגרם לכם לעלות?

מי עלה לארץ בשלב הראשון?

בשלב הראשון עלה אחי כי הוא

יותר מבוגר ממני ב-4 שנים.

אז הוא עלה בשלב הראשון אבל מה שקרה כשהתחילו

אז אמי נסעה לאיזה מקום אז היא השאירה אותי

שאחי היה שומר עלי ואחי הוא

ילד והא הלך לשחק כדורגל

ואני עמדתי בצד, ובאה ערבייה עם הג'לבה הזו

והכניסה אותי בפנים. היו חוטפים ילדים.

אז היא הכניסה אותי בפנים, ואני הוצאתי

את הראש ככה מתו זה ואני צעקתי 'יעקב!'

אחי קראו לו יעקב, ואז היא שמעה את

הצעקות הוציאה אותי, זרקה אותי וברחה.

אז היו חוטפים ילדים.

-בת כמה היית?

אמרתי לך 3,4,5 לא יותר מזה.

את אומרת אחיך יעקב עלה

ראשון, ואת עם את עלית ולמה?

אחי עלה ראשון והוא היה בקיבוץ

דן ואז לא חשבנו בכלל על העלייה.

אבל מכיוון שלמדנו והתחילו לחטוף ילדים אז

באו מדריכים לעלייה והחתימו את ההורים,

חשבתי שההורים שלי לא

יחתמו, והביאו אותנו לצרפת.

מי זה אותנו? -את כל הילדים. יש לי

תמונה קטנה, היינו אולי בגיל 9-10.

שם כולנו עלינו -מישהו

מהמשפחה שלך גם עלה איתך?

לא, רק אני לבד.

הייתה בת דודה והיינו גרים באותה

שכונה , קראו לה פורטונה אוחיון

אבל ההורים שלה התחרטו

ולא רצו שהיא תעלה.

אבל אני כן עליתי, טוב

אמרת שלצבא נחכה.

אז איך עליתם? תספרי לי.

הביאו אותנו לצרפת -באניה?

אני מתארת שכן, באניה. שמו אותנו באניה

למטה איפה שהארגזים של התפוזים.

לא שמנו לב בכלל,

היינו כל כך מאושרים.

את יודעת, ילדות זה לא...

הגענו לצרפת, שמו אותנו בשכונה שהוילה

של דה-גול הייתה שמה, בית מאד יפה.

אנחנו המשכנו ללמוד צרפתית.

במרסיי זה היה? -לא, מרסיי זה היה בשביל

המבוגרים, וילה גבי וכל זה, לא הגענו לשם.

אז לאיפה אתם הגעתם?

-מוילה גבי הבאנו לילה אחד

ואז העבירו את כל הילדות

למקום, אני לא זוכרת את השם.

שם כמה זמן הייתם? -חצי שנה.

מאוגוסט עד מאי. -בזמן היה לך

קשר עם ההורים או עם המשפחה?

שום דבר, אחותי עמדה להתחתן ואמרו

'אנחנו נבוא למחנה וניקח אותך לחתונה'.

לא דובים ולא יער, גם

המשפחה לא התעניינה בי.

איפה היית אחותך? -אחותי

בקזבלנקה התחתנה.

למה את אומרת שהמשפחה

לא התעניינה בי?

אם הם הבטיחו ואמרו לי 'אם את הולכת

למחנה, זה בסדר' כי זה היה חופש.

'ואנחנו כשהיא תחליט להתחתן,

אנחנו נבוא וניקח אותך לחתונה.'

לא באו -אולי הם לא יכלו.

יתכן. אני תמיד חשבתי שכנראה לא

הייתי חשובה להם, אז הם לא התאמצו.

כשהגעת לארץ, כמה זמן

לא ראית את ההורים שלך?

מ-1950 עד 1956. -וכל השנים

האלה נדדת בין הקיבוצים?

כן. -אז את יכולה לחזור

אחורה, הגעתם לארץ לקחו אתכם

הגענו לארץ לקחו אותנו לקיבוץ

איילת השחר, כל מי שעלה התפזר.

חלק לקחו לקיבוץ אפיקים, ואני

הייתי צריכה להישאר באיילת השחר.

אבל אחי היה כבר בקיבוץ דן והמדריך שלו

החליט לבוא לקחת אותי מאיילת השחר

והביא אותי לקיבוץ דן. -איך

הייתה הפגישה עם אח שלך יעקב?

היה נחמד, העניין פה

שהוא עשה דבר לא בסדר.

כשאני הגעתי לקיבוץ והוא

החליט שנבוא להיות ביחד

והוא היה כבר יותר

מבוגר, אז הוא התגייס.

התגייס ואני נשארתי עם הגרעין.

ואחר כך בקיבוץ דן הייתה לנו מטפלת

מקסימה וטיפלה בנו מאד יפה בתור ילדים

היו לנו מורים

טובים, היה לנו טוב.

הייתם מעורבים עם ילדי הקיבוץ?

-כן, אבל ילדי הקיבוץ למדו בחוץ.

הם לא למדו בקיבוץ, הם

לא כל כך התחברו איתנו.

הם למדו בחוץ. כל השבוע היו בקיבוץ בית

אלפא, אז למדו בקיבוצים יותר גדולים.

היו באים בסוף השבוע, אז הם לא כל כך היו

צריכים אותנו. הם היו צריכים להיות עם ההורים

אבל יותר מאוחר כשהגענו למסילות, שם

התחברנו עם עוד גרעין לפני בציבות.

היה לנו נחמד, ואז היינו

צריכים להתגייס לצבא.

בינתיים ההורים שלך כבר הגיעו?

-לא, ההורים שלי היו עוד במרוקו.

אני התגייסתי ב-1956, הייתי

בנירים -במלחמת סיני?

כן, מלחמת סיני. הייתי בקיבוץ נירים,

עובדים ובערב ישנים בקיבוץ מגן.

קיבוץ מגן היה בתחילת דרכו

ואז היינו ישנים במגן ובערבים עבדנו

את ה-8 שעות שלנו בנירים, במגן שמרנו.

           

בלילה היינו שומרים

4 שעות כל אחד.

לאחר מכן, נגמר הצבא הגענו

לקיבוץ שמיר בצפון.

עבדנו שם במטע בננות, וקרוב

לשמיר היה קיבוץ מסילות

תמיד הלכנו בשבתות

לבקר את הקיבוץ שלנו.

מקיבוץ שמיר רצינו לחזור,

הקבוצה שלנו התפלגה.

אחרי צבא כל אחד הלך למקום אחר.

בקיבוץ, אני הייתי חיילת

והמפקד ואני היינו ידידים,

אז הוא אומר לי 'ההורים שלך לא פה?

בוא נכתוב מכתב'.

אז כתבנו מכתב, וההורים שלי באו.

לאיפה הם הגיעו?

הגיעו למחנה ישראל, ליד לוד. משם רצו

להגיע לירושלים, הם לא רצו ללוד.

אחותי באה גם איתם, היא

התחתנה בירושלים עם ירושלמי.

אז ההורים באו לגור אצלה במוסררה.

ומשם אני רצתי קצת לסוכנות והם קיבלו

בית במבשרת וגדלתי איתם במבשרת.

כשהם עלו לארץ המשפחה התאחדה?

-התאחדה, כן.

איך הרגשת שראית את

אבא ואמא מגיעים לפה?

ראיתי את אבא ואמא מגיעים לפה,

אבל הייתה להם מן דעה כזו.

אני לא רציתי לעזוב את

הקיבוץ, רציתי להישאר.

נאמר להורים שבקיבוץ מתרחצים בנים ובנות וזה

לא נכון. התרחצו ילדים, אבל לא גדולים.

אז הם התעקשו. המזכיר של הקיבוץ

ממסילות הביא אותם לשיחה

והסביר להם שאם הם יתנו לי להישאר

בקיבוץ, הם יקבלו בית בעפולה

ויתנו להם 50 לירות, אז היה

אפשר לקנות עם זה בית,

כל חודש שיתנו לי להישאר בקיבוץ.

אז אבי אמר 'לא, מה פתאום.

בנים מתרחצים עם בנות.'

אז זה לא עשה לי טוב, כי המצב בארץ היה מאד

קשה לעומת זה שבקיבוץ חיינו בצורה הכי טובה

היה לך כל טוב, לא הייתה

צריכה לדאוג לכלום

וכשהגעת לעיר, ההבדל

היה בין שמיים וארץ.

אז היה צריך לעבוד חצי שבוע, אף אחד

לא יכל לעבוד רק אבא עבד חצי שבוע

ומזה היינו צריכים להתקיים.

במה הוא עבד? -בחקלאות, היו לוקחים אותם לכל

מיני מקומות. לפעמים הוא עבד בקיבוצים בלול.

כל פעם לקחו אותם איפה שהיה צורך?

-זאת הייתה תקופה קשה?

מאד, אני ממש כעסתי נורא אבל לא רציתי להעליב

אותם כי כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותם.

הכבוד היה יותר מדי חזק והלכתי

איך אומרים 'עם הראש למטה'

ואמרתי או.קיי זה מה שיש, מקבלת.

אחרי שגמרתי את הצבא וההורים

עברו לירושלים כי אחותי התחתנה

הם לא רצו שאני אשאר בקיבוץ ואז

החלטתי שגם אני באה לירושלים.

כשהגעתי לירושלים גרמתי

את הצבא, השתחררתי.

נסעתי יום אחד במונית ואני

עצרתי מונית, עבדתי בהדרכה.

בעציון היה מקום שלומדים

הדרכה ילדי רחוב.

אז נסעתי איתו והיה לי בך הכל כמה

גרושים, ככה תפסתי ביד ונסעתי

אז הוא אמר לי 'לאן את רוצה

להגיע?', היה כזה גבר נראה.

אמרתי לו אני צריכה להגיע למוסררה

ואני רציתי דרך 'כל ישראל'.

אני יורדת בירידה של 'כל ישראל', הוא אומר

לי 'לא אני אקח אותך מסביב לדואר הראשי,

שמה יש לך קיצור דרך'. טוב,

ואז הוא אמר נקבע, קבענו.

           

אז אמת יצאנו איזה שנה שנתיים והתחתנו

בשנת 59', ב-60' הבאנו את הבן הראשון

אחריו תוך שנה הבאנו את חנה'לה.

הייתה הפסקה של 5 שנים

והבאנו את איילה. זאת אומרת,

5 שנים בין חנה'לה לאיילה.

ואת דניאל 5 אחרי איילה.

אז שלוש בנות ובן.

-שיהיו בריאים כולם.

תודה. -ולכל המשפחה המפוארת

שאני רואה בתמונה.

יש לי ילדים נהדרים, והם דואגים לנו מאד.

מה אני יכולה לבקש עוד?

יש לך איזה מסר שאת רוצה

שאנשים שיצפו בזה יקבלו ממך?

חוץ מהמסר הזה שאני מאושרת בארץ,

ואני מאושרת שאני נמצאת בארץ שלי

אני לא חושבת שיש

לי עוד, הכל טוב.

ממש טוב לי ברוך השם, רק להיות בריאים

וזה המסר. להיות בריא ולהיות שמח בחלקו.

את זוכרת משהו שאת יכולה לדקלם לנו או לשיר

לנו משהו ששרו בבית או בבית כנסת בערבית?

או איזה פתגמים? אנחנו רוצים

לשמוע את השפה שדיברתם שם.

את רוצה בערבית? - כן, פתגמים שהיו                

אומרים בבית או שירים שהיו שרים.

הם שרו בעיקר ערבית. ופתגמים? למשל,

בא מישהו להתארח והוא מתנהג לא יפה

אז אומרים (ערבית). זאת אומרת, הבית הוא

ביתי והאורחים הם כמו כלבים, מגרשים אותנו.

זה פתגם בערבית שאני למדתי.

אמא הייתה שרה המון וסיפורים מפה ועד

זה, אבל ברגע זה לא בא לי בראש.

הייתה טעונה לפני החתונה , באוטובוסים מרמלה

לירושלים, ולא יכולתי לישון כל הלילה

היא הייתה יושבת לידי ומספרת לי סיפורים

אלף לילה ולילה. היא הייתה מספרת לי

על נסיך שביום הוא היה נחש ובלילה כשהיה

בא הביתה היה מוריד את החליפה של הנחש

ונהיה בן אדם רגיל. ואז הוא הכיר מישהי

שהתחתנו ביחד והיא החליטה שלילה אחד

שהוא ישן החליטה לשרוף את החליפה הזו.

ואז הוא אמר לי בגלל ששרפת את זה

ולא נשאר לי הרבה לעבור את הגורל הזה, אז

הוא שלח אותה ככה שהיא תנעל 100 שמלות

ותעבור בכל הערים שהיא נמצאת עד

שהיא תעבור הצרה שהיא עשתה לו.

והיא תגיע אליו ואז

הוא יתחתן איתה.

את יכולה לספר לנו את זה

בערבית כמו שאמא הייתה מספרת?

או לפחות חלק מזה? -אני לא זוכרת.

מה שאת זוכרת, אם את זוכרת.

תודה רבה. -בבקשה.

גילה גנון
קזבלנקה
מרוקו
סיפורי חיים נוספים: