מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

שמי יהודית אגוזי. אני

חברת קיבוץ מעברות.

נולדתי בקהיר, ב-1944,

ושמי אז היה ז'ולייט ישראל.

כל הסבים והסבתות

שלי נולדו בתורכיה,

באיזמיר וסביבותיה.

00:01:00

את סבא מצד אבא לא הספקתי להכיר,

כי הוא נפטר כשאבא שלי היה צעיר.

את הסבתא מצד אבא... -את יודעת את שמו?

-כן. איזק ישראל.

סבתא, ג'ויה ישראל לבית סלליקיו,

גם הגיעה מתורכיה.

00:01:30

היא נפטרה כשהייתי בת בערך 4,

לא הייתה לי כל כך

הרבה תקשורת איתה.

אבל היא גרה איתנו בבית.

איתנו ועם הדודים.

אנחנו גרנו בבית שהדוד שלי,

אשתו וילדיו גרו וגם אנחנו,

וכמובן גם הסבתא.

זה היה בית די גדול, זאת אומרת, דירה

די גדולה, שהכילה את כולם ללא קושי.

00:02:00

מצד אמא, זו משפחת

מרקוס, אברהם וסולטנה.

אמא שלי נולדה באיזמיר,

קראו לה סוזן,

והייתה לה אחות שקראו לה ז'ולייט,

שהייתה צעירה ממנה בשנתיים.

הם הגיעו למצרים או בסוף שנות

ה-20' או תחילת שנות ה-30'.

00:02:30

סבא היה מהנדס כימאי, היה לו

מפעלצ'יק לייצור סבונים מכל הסוגים.

וכשהוא עזב את מצרים הוא

פשוט עזב את העסק ועלה.

אצל סבא וסבתא מצד האמא,

הייתי הרבה שנים,

כי אמא נפטרה בלידה של

האחיות התאומות שלי.

00:03:00

סבא היה מהנדס כימאי, היה לו

מפעלצ'יק לייצור סבונים מכל הסוגים.

וכשהוא עזב את מצרים הוא

פשוט עזב את העסק ועלה.

אצל סבא וסבתא מצד האמא,

הייתי הרבה שנים,

כי אמא נפטרה בלידה של

האחיות התאומות שלי.

00:03:30

לעומת סבא, שידע... כמובן, הוא ידע גם

צרפתית, כי הוא למד גם באוניברסיטה בפריז,

בתחילת המאה ה-20', איפשהו.

הוא ידע תורכית, הוא ידע ערבית,

הוא ידע המון שפות נוספות.

היא ידעה רק לאדינו,

וידעה כמה מילים בערבית

בשביל לתקשר עם העוזרת.

00:04:00

ואנקדוטה, אנחנו לא הסכמנו

לדבר ברחוב או לפנות לזבנים,

כי היא הייתה מדברת בנקבה.

תאר לעצמך שהיא מדברת, פונה

לזבן ערבי ומדברת אליו בנקבה,

לא כל כך רצוי, מה שנקרא.

אז היינו אומרים לה

"סבתא, אנחנו נדבר."

בעיקר העוזרת הייתה

תמיד מדברת במקום.

00:04:30

זהו, אז גם בתורכיה היה לו

איזה מפעל קטן, וגם בקהיר.

בתורכיה אני יודעת שהיה להם בית,

שכשהוא השאיר ייפוי כוח לאיזה

יהודי שישכיר לו את הבית,

אז הוא פשוט ניצל את ההזדמנות

ומכר את הבית ולקח את הכסף ונעלם.

00:05:00

אז היה לנו בית באיזמיר.

מלבד המשפחה, הייתה גם

המטפלת של האחיות שלי,

כי כשהן נולדו, אמא

נפטרה אחרי שבוע,

והייתה בעיה למצוא מינקת לתאומות.

אז ייבאו, מה שהיום מאוד מקובל

בארץ, פורמולה של מטרנה,

00:05:30

או כל משהו אחר, אז ייבאו

ספיישל או מצרפת או משוויץ,

אני לא בדיוק זוכרת. אני

זוכרת את השם של הפירמה,

אבל לא מאיפה זה הגיע.

וייבאו עבורן במיוחד

והן גדלו על זה,

וכשהן היו בערך בנות

שנה, שנה ומשהו,

הם שלחו כתב שייצלם

אותן ויראה שהנה,

התאומות שרדו בזכות אותה פורמולה.

00:06:00

לצערנו, אין לנו את הכתבה.

זה פחות או יותר. -שמות...

אבא, שמו לאון ישראל, הוא

לפני האחרון מבין 6.

הייתה אחות ועוד 5 אחים.

הוא נולד ב-1911.

00:06:30

ואמא הייתה ילידת 1922,

1924, אני לא זוכרת בדיוק.

היא נולדה כאמור באיזמיר,

ועברה בגיל 8 למצרים.

שניהם עבדו בבית כלבו

גדול שמצולם פה בקיר.

00:07:00

הוא עבד באזור של מה

שנקרא גלנטריה ותחרה,

וכל מיני דברים כאלה.

הנה, פה. והיא עבדה

במחלקת הבשמים.

הם הכירו שם, וזהו.

00:07:30

הפכו להיות זוג. התחתנו ב-43',

יש לי פה את ההזמנה לחתונה שלהם.

נהוג היה במצרים שנשים עובדות,

כל עוד הן רווקות או

נשואות טריות ללא ילדים.

ברגע שנולדו ילדים,

ברגע שנולדו ילדים, הן

הפסיקו לעבוד מחוץ לבית.

זה היה מאוד מאוד לא מקובל

שאישה נשואה עם ילדים

00:08:00

תעבוד מחוץ לבית. היא הייתה צריכה

להיות ענייה מרודה בשביל זה.

המשפחה דאגה בדרך כלל אם הייתה איזו בעיה.

-באיזה גיל בדרך כלל התחתנו?

בשנות ה-20', מתישהו, לא...

זה מה שהיה אז מקובל.

כמובן שהיה מקובל

שמתחתנים עם יהודים.

00:08:30

וגם די שמו לב מה

המוצא של סבא וסבתא.

היו פחות... על אף שהיו

מאוד פתוחים והכל,

אבל תמיד העדיפו אנשים "משלנו", מה שנקרא.

-שמה זה אומר?

דוברי לאדינו, למשל.

הרי היו בקהילה אנשים

שבאו מכל העולם.

לא היה נהוג להתחתן עם קראים.

00:09:00

אנחנו, רוב הקהילה הייתה

מה שנקרא קהילה רבנית,

ככה ידענו להבדיל. ידעתי שיש

הבדל בין רבנים לקראים.

לא ידעתי שיש אשכנזים וספרדים.

את זה לא ידעתי שם.

אנחנו למדנו בבית ספר צרפתי

שנקרא מיסיון לה פרנסיס.

בית ספר לבנות בלבד, כמובן.

00:09:30

על אף שזה היה... זה נקרא חילוני.

זה לא אצל הנזירים

ולא אצל הנזירות,

זה ממש בית ספר חילוני על

פי תכנית הלימודים הצרפתית.

נבחנו בדיוק לפי תכנית

הלימודים הצרפתית.

בסוף מה שנקרא בית

ספר יסודי נבחנו,

00:10:00

וקיבלנו תעודה,

חתומה על ידי השגריר הצרפתי

במצרים, שאכן עברנו את הבחינות,

זאת אומרת, יכולנו להמשיך ללמוד

בצרפת אם היינו עוברים לצרפת.

היו בכיתה גם מצטיינים?

-כן, היו...

תראה, כיוון שזה היה בית

ספר בתשלום לא קטן,

אז רוב הבנות בכיתה היו יהודיות.

00:10:30

אבל היו גם נוצריות

והיו גם מוסלמיות.

אבל הן היו צריכות להיות

מרמת הכנסה מסוימת ומעלה.

אבל מה שקרה למשל בין

כיתה ו' לכיתה ז',

שכיתה ז' זה כבר משהו בפני עצמו,

אני אספר, כי זה היה מבצע סיני,

חלק מהבנות הערביות לא

חזרו, כי כבר חיתנו אותן.

00:11:00

מה שלא היה אצל היהודים

וגם לא אצל הנוצריות.

רוב המורים והמורות היו יהודיות.

היו גם ערביות שלימדו ערבית,

כי שפת הלימוד שם הייתה צרפתית,

ערבית שפה שנייה,

אנגלית שפה שלישית.

00:11:30

אבל מאוד הקפידו על הצרפתית, מאוד

הקפידו שנלמד כל מיני שירים בצרפתית,

ונקרא ספרים בצרפתית. לא הייתה

ספרייה, אבל כל הפרוזדורים

היו מלאים בארונות

ספרים, ולפי כיתות.

אז לי הייתה מחנכת נחמדה

שהסכימה, כיוון שקראתי הרבה,

לתת לי ספרים מהכיתה הגבוהה יותר.

היא השיגה את המפתח כדי

שיהיה לי מה לקרוא.

00:12:00

זה אחר כך הביא אותי לזה שהפכתי

להיות ספרנית לרבות הימים.

מאוד הקפידו על נניח, נקרא לזה...

זאת אומרת, היו

משחקים חופשיים בחצר,

אבל לא הייתה איזו צמחייה

יותר מדי או משהו כזה.

כמובן, לשם אבא היה מלווה

אותנו, אותי ואת האחיות שלי,

00:12:30

ובצהריים הייתה העוזרת באה לאסוף אותנו.

ילדה טובה מבית טוב יהודי

לא מסתובבת לבד ברחוב,

גם אם זה מרחק הליכה. אין

מצב שהיא הולכת לבד.

הייתי הולכת לחברה שלי עם העוזרת

וכשהייתי צריכה לחזור הביתה,

יותר מאוחר, האח הגדול שלה

היה מלווה אותי הביתה.

כי זה מסוכן? -כי זה לא מקובל.

זה לא מקובל. זה עדיין

לא היה מסוכן, בוא נגיד,

00:13:00

בשנים שאני מדברת עליהן,

זה עדיין לא היה מסוכן.

אחר כך זה כבר סיפור אחר.

המצב הכלכלי שלנו היה

מעמד ביניים במצב טוב.

כל קיץ נסענו או

לאלכסנדריה או לאבוקיר,

שזו עיירה מזרחית מאלכסנדריה,

00:13:30

ואם רוצים קצת היסטוריה עולמית, אז

האנגלים שם הצליחו להביס את נפוליאון,

את הצי של נפוליאון בתקופה ההיא.

בתקופת זו הייתה עיירת נופש?

זו עיירת נופש. זה היה

כפר שהוא היה למעשה

00:14:00

מהרכבת ופנימה, זה היו האנשים

המצרים, המקומיים שגרו שם,

וכל האזור מהרכבת עד לחוף זה היו

בתים שהיו מושכרים בדרך כלל בקיץ.

היה שם מלון שהרבה

יהודים התאחסנו.

בקיץ היה אטליז כשר, כמובן.

00:14:30

מהרכבת ופנימה, זה היו האנשים

המצרים, המקומיים שגרו שם,

וכל האזור מהרכבת עד לחוף זה היו

בתים שהיו מושכרים בדרך כלל בקיץ.

היה שם מלון שהרבה

יהודים התאחסנו.

בקיץ היה אטליז כשר, כמובן.

00:15:00

בהקשר לזה, בשנה האחרונה, רוב

השנים נסענו, בוא נקרא לזה,

המשפחות הגרעיניות.

ב-56', משום מה,

המשפחה החליטה שהשנה כולם

באים ומתאחסנים ביחד כל הקיץ.

כל הנשים והילדים והעוזרת נסעו,

נסעו והיו. הגברים עבדו

במהלך השבוע בקהיר,

00:15:30

ובאו בסופי שבוע.

ופה יש לי איזו אנקדוטה.

מולנו הייתה משפחה.

סבתא, אמא ו-3 בנות.

הסבתא הייתה חמותה של אותה אישה.

ומאוד התיידדנו, כי הבת האמצעית

הייתה בגילי ומאוד התיידדנו.

הם לא ידעו שאנחנו יהודים. היא

שאלה אותי אם אנחנו קופטים.

00:16:00

זאת אומרת, היה לה ברור שאני לא

מוסלמית, כי שאלתי המון שאלות.

אמרתי "לא, אנחנו

יהודים," אבל זה המשיך.

זאת אומרת, הצלחות הלכו הלוך

וחזור, בחגים, בסופי שבוע,

זאת אומרת, הנשים היו אופות,

עושות, מכינות וכל פעם הצלחות

הלכו הלוך וחזור לבית.

ואני, ברוב חוצפתי, שאלתי את הבת,

למה אמא שלה נראית עצובה.

הייתה אישה עדינה,

נהדרת, נחמדה וזה.

00:16:30

אז היא אומרת לי "תשמעי,

היא הצליחה ללדת רק בנות,

"ובגלל זה אבא התגרש,

"והוא נשוי עכשיו

ויש לו בן," בסדר.

המשכנו, הלכנו כל יום לים ביחד,

לפעמים לקחו אותנו לחוף,

שאנחנו לא היינו מעזים ללכת לשם, כי

זה היה ארמון שאחר כך הצבא היה בו.

ואנחנו, כיהודים, השתדלנו

לא להגיע למקומות כאלה,

00:17:00

שיכולים להגיד שאנחנו מרגלים.

זה היה אחרי הפרשה, 56'.

ב-54' הייתה הפרשה. אז אתה צריך

להיות מאוד זהיר לא להיחשף.

רוצה להגיד ב-2

משפטים מה זה הפרשה?

מדינת ישראל הפעילה צעירים יהודים

כדי לסכסך בין ארצות

הברית למצרים והם נתפסו.

00:17:30

ומי שרוצה לקרוא ולדעת יותר,

אז יש ספר שנקרא "מבצע סוזנה".

ולצערנו, הם הוחזקו

הרבה הרבה מאוד זמן.

מדינת ישראל לא עשתה

הרבה כדי לשחרר אותם.

אחרי מלחמת ששת הימים,

גם כן לא הזדרזו, אבל מאיר עמית

מאוד התעקש שחייבים להחזיר אותם,

00:18:00

הם למעשה חיילים שלנו.

והם הועברו לישראל, אבל אסור היה

לדבר על זה, אסור היה לדעת.

הפעם הראשונה שזה נחשף, זה

היה בחתונה של מרסל ניניו,

שהראו את גולדה מאיר

בחופה ומברכת אותה,

ואז התחילו לדבר על זה ולספר.

יש כמה ספרים שעוסקים בנושא.

מעניין בפני עצמו.

00:18:30

אנחנו באותה תקופה

בקיץ, עם המשפחה הזאת,

שאנחנו מאוד התיידדנו, והיה יום

אחד בשבוע שאנחנו לא נפגשנו,

כי האבא היה בא לבקר.

באחת הפעמים, אבא שלי בא ומסתכל

על האיש שנכנס אליהם הביתה,

הן היו ברחוב ממול.

אז הוא שואל אותי "תגידי, את

יודעת עם מי את מתיידדת?"

אני אומרת "לא, אין לי מושג מי האבא.

אנחנו יודעים את השמות הפרטיים,

00:19:00

"אבל לא יותר מזה." אז הוא אומר "זה

סאדאת." מהקצינים החופשיים, מה שנקרא.

טוב. -הוא זה שעזב את האמא של החברה?

-כן, כן.

אבל האמא שלו המשיכה לגור

עם הכלה, עם אשתו הראשונה.

טוב, בסדר. אבל יותר לא

דיברנו על זה עם הבנות,

זאת אומרת, לא אמרנו שאנחנו

יודעים בנות של מי, ושום דבר.

00:19:30

שתי הבנות הצעירות

למדו בבית ספר גרמני.

הגדולה לא התקבלה כי היא הייתה

כבר מבוגרת מדי ולא ידעה גרמנית.

וכשהגעתי ארצה ושמעתי

את "יונתן הקטן",

פתאום אמרתי "רגע, רגע, זה שיר

שהם לימדו אותי בגרמנית."

זה שיר גרמני, על יונתן

הקטן, המנגינה שלו.

זה דברים מצחיקים כאלה.

אז זהו.

00:20:00

עד 56' החיים היו רגילים

לחלוטין מבחינתנו,

מלבד זה שידענו שמ-54' צריך

להתחיל להיזהר וכולי וכולי.

אנחנו למשל נסענו הרבה בטראם.

כמובן, במחלקה ראשונה,

כדי לא להידחף שם.

עד היום יש בעיות שם, שהם

מציקים, בלי קשר ל...

פשוט הם מציקים לנשים,

הגברים שנכנסים.

00:20:30

ואז במחלקה ראשונה, זה

יותר יקר והם לא נכנסים.

ב-56' הפסקנו לדבר בינינו בטראם.

לא שלא ראו שאנחנו זרים, אבל...

עכשיו, אבא שלי נולד במצרים.

אבל לא הייתה לו אזרחות מצרית.

למה? -כי ככה.

גם היהודים לא רצו לקבל

אזרחות, כי היו כל מיני...

00:21:00

בוא נגיד, לא תמיד היה

כדאי להיות אזרח מצרי.

וגם לא עסקו. מה שכן היה,

לכל המשפחות, לכל הזרים באשר הם,

הייתה אשרת שהייה שהיה צריך לחדש

אותה כל 5 שנים או 10 שנים,

זה עלה כסף, כמובן.

וכל 5 שנים היית צריך ללכת למשרד

הפנים, לחדש את אשרת השהייה,

00:21:30

באותה מידה הם יכלו להגיד לך

"לא" ו"תעוף לנו מהעיניים," כן?

כמו שהם עשו ב-57'. סוף 56', 57'.

המשפחה, לא הייתה לה

נתינות של שום ארץ זרה.

היו הרבה יהודים עם אזרחויות שונות.

לנו לא,

כי קצת היסטוריה,

00:22:00

כשהם עברו למצרים, עוד היו

קשרים עם האימפריה העות'מאנית.

אחרי 1917, זה כבר

הפך להיות תורכיה.

ואם לא טרחת לחדש, או להגיד "אוקיי,

אני נולדתי בתורכיה, אני אזרח תורכי,"

אנשים לא עשו את זה, כי חיו

טוב ואף אחד לא הפריע להם

ולא הציק להם ולא הייתה בעיה.

00:22:30

עם פרוץ המלחמה, מבצע סיני,

או מלחמת סואץ, כמו

שהצרפתים קוראים לה,

דבר ראשון, הדוד שלי ירד למטה,

הוציא את השם מתיבת הדואר,

כי שם משפחה "ישראל"

זה הרבה יותר גרוע מ"כהן" ו"לוי".

זה היה ה-אויב.

00:23:00

הוציא את כל הנורות ממקומן,

כדי שחלילה מישהו בטעות לא

ידליק את האור בשירותים

ויגידו שאנחנו מסמנים

למטוסים הישראליים.

אנחנו כילדים, נשים, לא יצאו מהבית.

אבא והדוד יצאו לעבודה.

00:23:30

הייתה לנו עוזרת מצריה שטרחה לקלל

את היהודים ואת ישראל בלי בושה,

והמבוגרים לא הגיבו, לא אמרו לה

"למה את מדברת ככה," ולמה זה,

ו"את אוכלת מהלחם שלנו." שום דבר.

היא הייתה אישה יותר

מבוגרת קצת, והיה לה...

הם כמובן סיפרו שהם אוטוטו בתל

אביב, אבל אנחנו הקשבנו לרדיו,

00:24:00

קול ישראל, בערבית,

שדיבר דאוד אל נאטור,

שסיפר מה באמת קורה.

והיינו מקשיבים לזה ככה. היה

רדיו, בשקט, כמה שיותר שקט,

שאפשר יהיה לשמוע. ומעליו

שמיכה, כדי שחלילה

מישהו שעומד בדלת לא ישמע

שאנחנו מקשיבים לרדיו מישראל.

00:24:30

בבית שלנו,

חיו גם משפחות יהודיות

וגם לא יהודיות.

עכשיו, היו לנו שכנים, 3

בחורים מצרים מוסלמים.

עכשיו, אנחנו היינו

משוכנעים שהם מהמוח'אבראת.

למה? כי בדרך כלל הם

לא יכלו להרשות לעצמם

לשכור דירה ברמה

הזאת ובמחירים האלה.

00:25:00

אז היינו מאוד מאוד

זהירים במעלית, לא לדבר.

יש כל מיני דברים שאתה

סופג אותם בלי שיגידו לך.

אתה קולט איפה אתה צריך

להיזהר, מה אתה צריך לעשות,

מה מותר לך לעשות ומה זה.

החנות הייתה בבעלות יהודית.

עכשיו, סיקורל זה שם דבר.

מי שירצה יכול להיכנס לאינטרנט

ולמצוא על המשפחה ועל החנות.

משפחה מאוד ידועה.

00:25:30

הוא מכר את החנות לדעתי כמה

חודשים לפני מבצע סיני,

והחליט שהוא מהגר.

הוא עשה מעשה יוצא מן הכלל.

הוא לכאורה פיטר את כולם,

כלומר, אני לא יודע מה

בעל הבית החדש יעשה,

אם הוא יכבד את כל מה שאנחנו חייבים.

הוא פיטר את כולם.

00:26:00

ושכר אותם מחדש, אבל

הוא שילם להם פיצויים.

ואז היה איזשהו סכום לבית, שיכולנו

אחר כך להשתמש בו ליציאה.

התחלת לספר שהייתם

בטראם, במחלקה הראשונה.

בטראם פשוט נסענו במחלקה הראשונה.

זאת אומרת, ככה התניידנו.

בטראם או באוטובוס,

אבל אוטובוסים היו...

אני הרגשתי לא טוב באוטובוסים, אז

או שאבא היה נוסע איתי במונית,

00:26:30

ושכר אותם מחדש, אבל

הוא שילם להם פיצויים.

ואז היה איזשהו סכום לבית, שיכולנו

אחר כך להשתמש בו ליציאה.

התחלת לספר שהייתם

בטראם, במחלקה הראשונה.

בטראם פשוט נסענו במחלקה הראשונה.

זאת אומרת, ככה התניידנו.

בטראם או באוטובוס,

אבל אוטובוסים היו...

אני הרגשתי לא טוב באוטובוסים, אז

או שאבא היה נוסע איתי במונית,

00:27:00

אבל אני מאוד אהבתי לנסוע בזה. זה היה

פתוח, לא היה הסירחון של האוטובוס.

עכשיו, כל ראשון היינו יוצאים.

לגנים, לפארקים.

יש... אני לא יודעת אם יש, היה

פארק גדול שקראו לו הגן האנדלוסי,

00:27:30

שכל המדרגות ובריכות

המים היו מפסיפס,

כמו שאתה נוסע בספרד ורואה

את זה, יש לי בבית תמונות.

היינו יוצאים לאוזבקייה,

היינו הולכים לגדות הנילוס,

היינו נוסעים למקום שנקרא באראז',

00:28:00

זה היה איזשהו סכר שאני לא יודעת

מבחינה גיאוגרפית איפה הוא בקהיר,

אבל קרוב לקהיר.

היינו נוסעים בחורף לעיר שנקראת

אסואן, שזאת עיר מעיינות מרפא.

אבל רק ליום בשבוע, לא

התאחסנו שם או משהו כזה.

אבל היו פארקים גדולים. או במהדי

למשל היה פארק שנקרא

00:28:30

"הגן היפני", הוא היה

מעוצב בצורה יפנית,

זאת אומרת, בדגם יפני.

וזהו. זאת אומרת, סופי שבוע

היו תמיד יציאה מהבית.

היום החופשי היה יום ראשון.

-בשבת הייתם הולכים לבית ספר?

כן, כי זה בית ספר צרפתי.

-ואבא היה עובד בשבת? -כמובן.

כולם עבדו בשבת. -סימנתם

איכשהו את השבת? -כן.

00:29:00

אני זוכרת בעיקר את ה... הם היו

הולכים לבית כנסת, גם הדוד וגם אבא.

אני זוכרת במיוחד את מוצאי השבת,

שהייתי הולכת עם אבא לבית הכנסת.

ועוד אירוע אחד, בערב פסח,

יש איזו תפילה מיוחדת,

שחרית של ערב פסח,

כדי לשמור על הבכורים.

00:29:30

עכשיו, היו המון בכורים עם

האבות שלהם ואני עם אבא שלי.

אני בכורה, אני שייכת לעניין.

הילדה היחידה בין כל הגברים והנערים שם.

-זאת אומרת שכולם עבדו בשבת?

מלבד אלה שהייתה להם החנות

שלהם באזור היהודי.

ואז הם היו הולכים לבית כנסת...

-הולכים לבית כנסת לשחרית,

ואחר כך הולכים לעבוד.

לוקחים את המונית ונוסעים.

זאת אומרת, כל הנושא של נסיעות,

00:30:00

רק בארץ התחלתי להבין את

העניין הזה, שאסור לנסוע.

לא הכרנו את המושג הזה,

שאסור לנסוע מתישהו. -חשמל?

חשמל הדליקו. אש בשום אופן לא.

אבא שלי היה אומר "שלא יבלבלו את

המוח, לפני 2000 שנה לא היה חשמל."

אבל אש הוא הקפיד... אחר כך הוא היה

אצלי, בסוף ימיו היא היה אצלי בקיבוץ,

הוא הקפיד לא להדליק אש בשום מצב.

00:30:30

תראה, מבחינה דתית, בוא נגיד,

זאת משפחה מסורתית.

אתה עושה את כל מה שצריך לעשות

בבית, אבל ברגע שאתה יוצא מהבית,

אתה כמו כולם. זאת אומרת,

אתה לא תאכל חזיר,

כי גם ככה אין, כי

זו ארץ מוסלמית.

אבל באזור של השכונה שלנו היו

איזה 4 או 5 אטלזים כשרים.

עכשיו, הערבים שיכלו להרשות

לעצמם לקנות בשר טוב,

00:31:00

היו מעדיפים לבוא לקנות באטליז

היהודי, מבחינת ההיגיינה והניקיון.

לא אכלנו פירות ים.

זה לא. היו דברים

שבאופן מובהק לא.

אבל דגים ועוף וכל הדברים

האלה, בלי שום בעיה.

בתי קפה, עוגות,

הכל בלי שום בעיה.

בוא נגיד ככה - פסח.

00:31:30

בפסח הקהילה דאגה לכל מה שצריך.

אצלנו, אנחנו עשינו

לעצמנו חיים קלים.

זאת אומרת, כל השנה

השתמשנו בכלים הרגילים,

לקראת פסח היו קונים

סט חדש של צלחות וזה.

הרי במהלך השנה נשברו, כי

אלה היו צלחות חרסינה וזה.

עד שנכנס הפיירקס, ואז

הייתה בעיה כי זה לא נשבר.

00:32:00

אבל לקראת פסח היו... -מחדשים את ה...

-מנקים את הסלון,

באופן יסודי ומתחילים לצבור שם

את המצות האלה ואת המצות האלה,

ופה ושם, ואת כל מה שצריך

לפסח, כל מה שקשר לפסח.

ואוי למי שנכנס

לסלון הזה עם משהו!

ידענו בתור ילדים

שזה איסור מוחלט.

00:32:30

את ליל הסדר חגגו אצלנו בבית,

כי זו הייתה דירה יותר גדולה.

היו באים גם הדודים והילדים

שלהם שלא היו נשואים.

כיוון שחוגגים 2 לילות, פעמיים,

אז בערב השני הייתה מגיעה

גם בת הדודה הנשואה,

זאת אומרת, את ליל הסדר הראשון

היא חגגה עם החותנים שלה,

ואת השני אצלנו בבית

עם ההורים שלה.

היו כל מיני מנהגים

כאלה, שאתה סופג אותם.

00:33:00

איך זה היה לעשות את ליל הסדר

במצרים, כשמדברים על יציאת מצרים?

מקריאים את ההגדה

בעברית, קודם כל.

ואנחנו עוקבים עם הדף הנגדי

בצרפתית, כל מי שלא יודע עברית.

כמונו. כמוני, למשל, בתור ילדה.

או אנשים שלא...

אבל היו דברים למשל שנאמרו בעברית

ואנחנו אפילו לא ידענו שזה עברית,

00:33:30

כי רק כשהגעתי ארצה, קלטתי

שאלה מילים בעברית.

סבתא שלי מתורכיה הייתה

אומרת "תשעה באף".

או כל מיני דברים מהסוג הזה. היא

הייתה אומרת ממש דברים בעברית,

ורק כשלמדתי עברית

הבנתי שמה שהיא אמרה

זה לא היה לאדינו ולא

תורכית, זה היה עברית.

את הסירים הגדולים היו לוקחים,

אלה היו סירי נחושת גדולים.

00:34:00

היו לוקחים ל... אני לא

יודעת איך קוראים לזה.

בן אדם שהיה צורב אותם, מוציא את

הציפוי, מעל הנחושת יש איזה ציפוי,

אני לא יודעת מאיזה חומר, חומר שנראה

כמו כסף, אבל זה לא כסף, כמובן.

הוא היה מצפה מחדש את כל

הסירים, ואז הם היו כשרים,

לא היה צריך ללכת

עם הכלים להגעלה.

00:34:30

כן. זה מה שאצלנו היה נהוג.

סירי אלומיניום שמו

הצידה, לא השתמשו בהם.

מה עוד? פסח.

פסח, כשהיה בית ספר,

נאלצנו ללכת לבית ספר.

אז לפעמים הלכנו עם מצה ומשהו...

כי להחסיר בית ספר? אוי ואבוי.

אסור, אי אפשר.

אבא שלי היה מאוד, מאוד

קפדן בענייני הלימודים.

00:35:00

הוא היה כל ערב בודק

אם עשיתי את השיעורים.

ולפעמים ניסיתי לרמות

ולקרוא ולא לעשות,

ואולי בלילה הוא יוותר לי, והוא היה

אומר לי "אין בעיה, לכי לישון."

בחמש וחצי, שש בבוקר הוא היה מעיר

אותי שאני אעשה את השיעורים.

אין מצב שאני מגיעה לבית

ספר בלי שיעורים מוכנים.

הוא היה מאוד מאוד מתוסכל ממני, כי

הציונים שלי בערבית היו ממש לא טובים.

00:35:30

אז פעם בשבוע היה מגיע מורה,

ללמד אותי שיעורים פרטיים בערבית.

זה לא עזר הרבה.

ולצערי כשהגעתי ואחר

כך הלכתי לקיבוץ,

כל הערבית שלי פחות

או יותר נעלמה.

אין לי מושג איך כותבים את השם

שלי, אני לא יודעת לקרוא,

פשוט בושה וחרפה.

כי אבא ידע גם ערבית, כמובן.

עכשיו, נחזור ל-52'.

00:36:00

ב-52', מהפכה ביולי. אבל

לפני זה, כמה חודשים לפני,

היו מהומות נגד המלך ונגד הזרים.

והם פשוט שרפו את חצי קהיר בערך.

זו נקראת "השבת

השחורה", הם פשוט שרפו.

כולל את בית הכלבו הענק

הזה שאבא שלי עבד בו.

00:36:30

היו יהודים שהיו מקורבים למלך,

או למשל, לקראת יום הולדת

או יום ה-whatever,

אז הם היו מפרסמים

בעיתון ברכות למלך.

אז הם היו רשומים בעיתון, מי היו...

זאת אומרת,

גם היהודים וגם אחרים, שגרירים וכולי

וכולי, אבל גם היהודים העשירים

היו מברכים את המלך

מעל דפי העיתון.

אז כמובן שהם היו מסומנים.

00:37:00

בעקבות זה,

בעל חנות הכלבו לקח

את הצוות הבכיר,

והעביר אותם לעבוד באלכסנדריה,

כי הסניף באלכסנדריה

היה סניף די מנומנם.

ואז אבא שלי השאיר אותנו בקהיר.

אני חזרתי לסבא וסבתא, האחיות שלי

נשארו עם הדודים ועם המטפלת בדירה.

00:37:30

והוא נסע. הוא היה

מגיע פעם בשבועיים,

ברכבת או באוטובוס

מהיר או איכשהו.

והוא גר בדירה יחד עם חבר שלו

מהעבודה, שהוא היה נשוי עם ילדים.

ואנחנו, קיץ אחד היינו

שם כל הקיץ, בבית הזה.

החבר שלו היה, דרך אגב, קופטי.

הקופטים לא סבלו

משום הפליה בקהילה,

00:38:00

שלא כמו בחצי האי קרים,

או איפה שהיו אשכנזים,

פשוט עשו להם את המוות.

הם, למשל, מבחינת כשרות הרבה

יותר קפדנים מהיהודים הרבנים.

הקופטים זה בעצם הקראים? -לא קופטים, סליחה.

קראים, התכוונתי.

לא קופטים, ממש לא קופטים. קראים.

-אז הקראים לא סבלו מהפליה,

אבל את ציינת שלא היה

נהוג להתחתן איתם. -נכון.

00:38:30

אבל אני משערת שהיו כאלה

פשוט שלא ידענו או ש...

היו לו חבר קראי. -היו לו

חבר קראי וגרנו איתם ביחד.

הקופטים זה סיפור בפני

עצמו, זה לא שייך ליהודים.

הם עכשיו סובלים

ממה שקורה במצרים.

מתעללים בהם. אם היינו

נשארים, היו מתעללים בנו.

אז ב-52', כל היום הזה של השריפה,

אני זוכרת את עצמי עומדת,

00:39:00

תריסים כמעט סגורים במרפסת,

ורואה את ההמונים רצים ברחוב

שלנו, זה היה רחוב די רחב,

הלוך וחזור, הלוך וחזור.

עם צעקות. אני מאז לא

מסוגלת להשתתף בשום הפגנה,

תהלוכה, כל מיני דברים כאלה.

זה מיד מכניס אותי לסטרס,

לראות המונים שאין עליהם שליטה.

00:39:30

אנחנו גרנו בשכונה שנקראת א-חמרה.

שהיום יש שם, נדמה לי,

מחלף ותחנת מטרו,

יש איזה גשר שם.

ובבית הראשון שגרנו בו,

היו 2 דירות בכל קומה.

00:40:00

כעבור כמה זמן, בעל הבית אמר

שהוא רוצה להרוס את המבנה,

ואז שכרנו אצלו דירה

אחרת, בלוק אחד משם,

ואז הוא בנה על

המיקום של אותו מבנה,

הוא בנה 3 מבנים. זאת אומרת,

תחשוב, דירה נורמלית, רגילה,

00:40:30

אז לפחות 2, אם לא יותר,

במקום שתי הדירות שהיו קודם.

מה עוד? אז ב-52' היה

את זה וזה לא היה פשוט.

זה כבר התחיל להיות חם, נקרא לזה.

לא חם, אבל אנשים יותר נזהרו כבר.

-מתוח.

00:41:00

מתוח. חלק מהיהודים הרי

עזבו אחרי מלחמת השחרור.

או העצמאות, או איך

שכל אחד קורא לזה.

אנחנו קיבלנו מאחותה

של הדודה, שעלתה ארצה,

מכתבים, כמובן לא ישירים, דרך

ספרד, הייתה לה איזו בת דודה.

00:41:30

והיא סיפרה על המצב בארץ. שאוהלים

וגשם, ואין בשר וכולי וכולי.

זאת אומרת, אנחנו הגענו הנה מוכנים.

אנחנו הגענו מוכנים לקמפינג.

הבאנו צלחות מבקליט, שזה

מפלסטיק כזה וכוסות,

זאת אומרת, לא צלחות חרסינה

או משהו כזה, חלילה,

כי ידענו שאנחנו

הולכים לגור באוהלים.

קנו לי נעליים גבוהות ומכנסיים,

שלא היה מקובל כל כך.

00:42:00

לנו לא היה שוק. זאת אומרת,

הרבה אנשים הגיעו בשוק,

ואנחנו ידענו שאנחנו הולכים לגור

באוהלים והגענו לבית שמש, וקיבלנו בית.

רצפת בטון. מחיצות, שלא

תדע, מאיזה קרטון דחוס.

אבל בית עם גג, עם חלונות,

עם שירותים, עם מטבחון.

מטבחון... זאת אומרת, שיש וכיור.

אז מאוד שמחנו. -ציפיתם לפחות?

-ציפינו לפחות.

00:42:30

לנו לא היה שוק. זאת אומרת,

הרבה אנשים הגיעו בשוק,

ואנחנו ידענו שאנחנו הולכים לגור

באוהלים והגענו לבית שמש, וקיבלנו בית.

רצפת בטון. מחיצות, שלא

תדע, מאיזה קרטון דחוס.

אבל בית עם גג, עם חלונות,

עם שירותים, עם מטבחון.

מטבחון... זאת אומרת, שיש וכיור.

אז מאוד שמחנו. -ציפיתם לפחות?

-ציפינו לפחות.

00:43:00

תראה, לבוש היה לבוש

אירופאי, לגמרי.

נשים מאוד הקפידו להיות

מעודכנות מה קורה בפריז.

היום זה תמיד מצחיק אותי מחדש,

כשחברות קיבוץ מסתכלות,

"אוי, את מתלבשת מאוד יפה,

את מתלבשת מאוד מוקפד."

אבל גדלתי על זה. זאת אומרת, אין

מצב שאתה מתלבש בחוסר תיאום צבעים,

00:43:30

הנעליים חייבות להיות

מותאמות לבגד.

הייתה הקפדה. עכשיו, פעמיים בשנה

היו מגיעות 2 תופרות הביתה,

ותופרות מגיל 0 ועד... לא לגברים,

הגברים קנו דברים מוכנים.

לכל הנשים, הילדים והמשרתת.

אין מצב שלא תופרים גם לה.

00:44:00

תופרים לכולם לקראת העונה.

לקראת החורף ולקראת הקיץ.

כל מה שצריך.

ומה זה "הקפדה"? אנחנו...

יש לי בן דוד שהיה אומר

שכשהוא היה הולך לאחת הדודות,

שהיא הייתה עוד יותר קפדנית,

הוא היה עושה ככה עם

הנעליים כדי שהן יבריקו,

חלילה הוא יגיע בנעליים לא מבריקות

מספיק, אז יהיה לה מה להגיד.

00:44:30

בקיצור, על זה מאוד הקפידו.

אוכל...

בישלו אוכל, בוא נגיד, כיוון

שכולנו באים מרקע תורכי,

אוכל תורכי ומצרי כמובן.

מלוחיה ו...

מאוד הקפידו על העניין הזה

של תפריט קיץ, תפריט חורף.

למשל, היו בשרים מסוימים

שלא היו מכנסים בקיץ כמעט,

זאת אומרת, היו הולכים

על הצד היותר קל. למשל,

00:45:00

היה מאכל שזה היה חומוס

עם בשר בקר, כמובן,

ומה שנקרא הרגל של הבקר.

אז את זה למשל בקיץ לא בישלו.

היו הולכים על הכיוון של שעועית

ירוקה ודברים מהסוג הזה.

היום קוראים לזה "דיאטת המזרח התיכון".

אנחנו פשוט עשינו את זה בפועל שם,

עם מה שהיה.

00:45:30

בשר היה חייב להיות

בכל צהריים, אין מצב.

אני די סבלתי מזה, כי לא מאוד

אהבתי בשר, ובטח לא כמות.

אכלתי, אבל לא...

פול ירוק. בשבת הפול על הפתיליה,

מה שנקרא הפול המצרי,

עם הביצים וכולי וכולי.

00:46:00

דגים. מאפים.

מאפים, למשל, לא היה

תנור חשמלי בבית.

היו אופים בתבניות

גדולות ושולחים למאפיה,

עם המשרתת, הלוך חזור.

זה היה בורקסים. לא

כל כך בצק עלים,

כמו שפה אוהבים את זה, מאוד

שמן, אלא היה בצק פילו יותר.

00:46:30

היו דברים שאכלו בשישי

בבוקר, היו כל מיני מנהגים

שאל תשאל אותי בדיוק מה היה...

היה איזה רציונל בעניין הזה,

אבל אני לא יודעת להגיד לך.

פירות, כמובן. ירקות, סלט, כמובן.

יין רק לקידוש, זה לא היה

משהו שהיה תדיר על השולחן,

לא התייחסו לזה.

00:47:00

בירה כן אהבו הגברים.

בעיקר כשהיינו יוצאים לאיזה

בית קפה או משהו כזה,

אז תמיד אבא שלי היה... היינו

מקבלים כמה מאכלים קלים ובירה.

בקיץ, כשהיינו באלכסנדריה,

אז הייתה מסעדה,

היום יקראו לזה ערבית,

מזרחית, מה שלא תקרא לזה,

00:47:30

ששמים לך סלטים ככה על השולחן

והם היו מומחים ביונים.

הם היו מכינים יונים.

הלכנו לבתי קפה, קונדיטוריות.

כל מיני דברים כאלה.

היו המון גלידות,

שאכלנו בחוץ, כמובן,

והרבה עוגות, כל מיני.

00:48:00

בארץ הקוקה קולה

הגיעה מאוד מאוחר.

אנחנו הכרנו את הקוקה קולה,

פפסי קולה ועוד כל מיני.

עכשיו, רוב הדברים היו מיובאים.

היו דברים שהיו מיובאים. למשל,

היו המון סוגים של שוקולד.

מיובאים. היה קדבורי,

וכל הדברים האלה.

היו המון סוגי לחם בבית.

00:48:30

זאת אומרת, בכל מיני

שעות היו לחמים אחרים.

למשל, בבוקר היו מגיעות הלחמניות, כדי

שנוכל להכין לארוחת עשר בבית ספר.

אחר כך, שוב, היו מביאים,

לא הלכנו לקנות,

היו מביאים את הפיתות הרגילות,

והיה מה שנקרא פיתה שאמית,

שזו פיתה סורית שהיא יותר דקה.

היה לחם רגיל, היה כל מיני.

לחם, למשל, בחיים לא זרקו.

00:49:00

מה שנשאר, היו קולים את זה.

לחם לא זורקים.

זה לא משנה. אתה יכול לזרוק אוכל אחר.

אבל לחם לא.

מה עוד היה מהבחינה הזאת?

הדודות תמיד היו עושות

ואופות וכל מיני,

וכל אחת, כמובן, היה

לה הספציאליטה שלה,

00:49:30

הייתה דודה אחת שהייתה

מומחית בלעשות קובה,

אבל דקים וקטנים. -קובה מטוגן?

-מטוגן.

שאמית, לא כמו העיראקים.

לא העגול.

אלא דקיקות כאלה.

את האירוסין של בת הדודה שלי עשו אצלנו

בבית, כי זה היה בית יותר גדול.

פתחו דלתות שהן חיברו בין חדרים.

00:50:00

ואז הזמינו קייטרינג

ממישהו יהודי, שיכין.

הכין את העוגות וזה.

אבל זה היה חלק,

כי בחלק כל דודה עשתה את מה

שהיא מתמחה בו, אצלנו במטבח.

מה עוד? פעם בשבוע

היו מגיעות הכובסות.

עם הפיילות הגדולות. זאת אומרת,

הפיילות היו שלנו והן היו מגיעות.

00:50:30

מכבסות, תולות וכולי וכולי,

ואז לא הייתה מכונת כביסה,

כי זה היה דבילי לקנות מכונה

חשמלית שעולה הרבה כסף

ושעקרת הבית צריכה להתעסק עם זה.

היא פרינססה,

היא לא נוגעת בניקיון.

הדודה שלי, עד שלא הגיעה

ארצה, היא לא ניקתה.

תמיד הייתה עוזרת בבית.

מה עוד היה שחשבתי עליו?

00:51:00

אז בעצם גדלת רוב השנים בלי אמא?

-נכון.

איך זה היה? הייתם

עושים לה אזכרה?

לא, לא, לא. היו עושים, זאת

אומרת, אבא, אני משערת,

הלך לבית הקברות

ועשה אזכרה, אני לא.

אני לא. גם אין לי

מושג איפה היא קבורה.

וגם כשסבתי נפטרה, כמה

שבועות לפני שנסענו,

גם לא לקחו אותי ללוויה. הייתי

כבר בת 12 ו-, אבל לא לקחו.

00:51:30

דיברו עליה הרבה. סבתא

דיברה המון עליה וסיפרה.

אחר כך האחיות שלי פגשו

בארץ חברות שלה לכיתה.

ואז הן סיפרו שהיא הייתה

תלמידה מצטיינת וכולי וכולי.

אז היה לנו עוד מידע של

אנשים, בוא נגיד, נייטרלים

00:52:00

עלינו, אנחנו הגענו

בצורה קצת מיוחדת.

משפחת ישראל זו משפחה שצריכה

לדעת בדיוק מה קורה מחר.

אין דברים שמשאירים למה שנקרא

בערבית... "מה שיקרה יקרה". לא.

היינו קשורים למישהו שעבד

בסוכנות סבנה, חברת התופעה.

00:52:30

אנחנו קנינו כרטיסים. קהיר-בריסל,

עם נחיתת ביניים באתונה.

לקחנו מלון ל-2 לילות באתונה.

וכשהגענו לאתונה, חיכה לנו

איש סבנה, לקח את הכרטיסים,

והחזיר לנו כרטיסים, במקום

אתונה-בריסל, אתונה-תל אביב.

00:53:00

איך זה שרציתם לנסוע דווקא

לישראל, אבא לא העדיף את פריז?

זו הייתה איזושהי תכנית כבר אחרי

קום המדינה, אבל תוך כדי זה

שהוא התאלמן והדודה התאלמנה

וזה, זה לא היה רלוונטי.

משכו את זה. אני זוכרת את

הקונסיליום של כל הדודים.

הנה, משפחה X קיבלה ויזה לפה,

ומשפחה Y קיבלה ויזה לשם.

00:53:30

הם אפילו לא טרחו לבקש ויזה,

כי לא הייתה לנו נתינות

של שום מדינה. היינו חסרי

נתינות, כמו הרבה מאוד יהודים.

אז היית צריך לבקש טובה

מהבריזלאים או הצרפתים, או מישהו,

שייתן לך להגיע. לא.

הם החליטו שזהו,

לא מחליפים גולה בגולה.

וזה היה ממש קונסיליום. הדודים והדודות

ישבו ואני הייתי ילדה מאוד סקרנית,

00:54:00

הם אפילו לא טרחו לבקש ויזה,

כי לא הייתה לנו נתינות

של שום מדינה. היינו חסרי

נתינות, כמו הרבה מאוד יהודים.

אז היית צריך לבקש טובה

מהבריזלאים או הצרפתים, או מישהו,

שייתן לך להגיע. לא.

הם החליטו שזהו,

לא מחליפים גולה בגולה.

וזה היה ממש קונסיליום. הדודים והדודות

ישבו ואני הייתי ילדה מאוד סקרנית,

00:54:30

והדוד המבוגר שלי, זאת

אומרת, אח של אבא,

שהוא היה גרוש והוא

היה ברוקר בבורסה,

והוא חי טוב מאוד במרכז העיר,

והוא חשב שלעולם חוסן.

הוא ליווה אותנו לשדה התעופה ולחץ

את היד להרבה מאוד אנשים שם.

"כיף חאלק, כיף חאלק". אבל היד

הזאת הייתה עם כמה גרושים בפנים.

00:55:00

כדי שלא יציקו לנו בדרך. אני

יודעת שיש אנשים שהציקו להם,

עשו להם חיפושים, בילגנו

להם את המזוודות,

חיפשו על הגוף. אנחנו עברנו חלק.

עלינו לטיסה, התלוותה אלינו

ידידה של אבא עם אמה המבוגרת.

כמובן, הבאנו את המטפלת של האחיות

שלי, שהייתה יהודיה מבוגרת.

00:55:30

אין מצב שנשאיר אותה מאחור.

אז היינו 16 איש.

טסנו במטוס אתיופיאן איירליינס,

לאתונה, ואחר כך

טסנו בסבנה לישראל.

ואנחנו, כמו אנשים מסודרים,

הלכנו לשגרירות הישראלית.

לא ידענו סוכנות, לא סוכנות.

שגרירות ישראלית.

00:56:00

בשגרירות הישראלית מקבלים אותנו, שמים חותמת.

אנחנו מגיעים ללוד.

"לא, אתם לא עולים. אתם תיירים."

הם החליטו שאנחנו, אני לא יודעת,

"הדוד מאמריקה", יש לו לאן לחזור,

עכשיו, יש פה את

ה-Laissez-passer שלנו,

שכתוב "תקף לנסיעה

אחת, הלוך ללא חזור".

בקיצור... -לא הייתם מעורבים עם

ארגונים ציוניים? -לא, לא, לא.

00:56:30

לא. -לא היו לאבא קשרים?

-לא שאני יודעת, בוא נגיד.

הם כן היו אוהדים של מכבי,

ובנושאי ספורט וזה. אבל אבא שלי היה

נמוך, הדוד שלי היה טיפה יותר גבוה,

זאת אומרת, הם לא היו

כדורסלנים ולא כדורגלנים.

אבא שלי מאוד אהב ספורט.

הוא היה לוקח אותי המון לכל מיני

דברים ששיעממו אותי עד מוות,

כמו כדורגל, טניס, מירוץ

סוסים, אני יודעת מה?

00:57:00

כל מיני כאלה, ל-sporting club.

הגענו כתיירים, ולמזלנו, גם אבא וגם

הדוד שלמדו בבית ספר יהודי, ידעו עברית,

ואז הם התחילו לנהל משא ומתן עם מי

שהיה שם בשדה התעופה, אני לא יודעת.

ואז הם פגשו שוטר,

חבר שלהם ממצרים,

ואז הוא גם עזר להם

בתרגום, ולפנות בוקר

00:57:30

כבר היינו עולים

חדשים, הכל הסתדר.

ואז...

מגיעים, אתם צריכים לדעת לאן.

לבית שמש.

זה 20 דקות מירושלים וחצי

שעה מתל אביב. נכון?

מרחק מדויק, או זמן מדויק.

ואז אנחנו מחכים כמו ילדים

טובים שיגיעו המוניות והסבלים.

00:58:00

נכון? יש לנו מזוודות.

איפה מונית, איפה נעליים?

מגיעה משאית. כל הגברים נתקעים,

לא יודעים מה עושים עם הדבר הזה.

הייתה לי דודה אחת, לקחה

את המושכות לידיים.

"יאללה, להעמיס את המזוודות."

עכשיו, תעלה את הנשים המבוגרות

שהגיעו איתנו, את כל זה,

בסדר, ילד, אתה מעלה אותו ככה,

אבל היה לי בן דוד, נכה פוליו.

00:58:30

בן דוד אחר שהיו לו בעיות אחרות.

אבל הסתדרנו,

עלינו, גם ירדנו, הכל בסדר.

דרך אגב, הדודה הזאת מוזכרת בספר

של חיים סבתו, "תיאום כוונות".

כמאדאם ישראל. -מאדאם ישראל?

מאדאם ישראל, בקי ישראל.

אחר כך, מה שהיה

אופייני בבית שמש,

00:59:00

שכיוון שהגיעו המון עולים, גם

ממצרים וגם מפולין באותו זמן,

זה היה מה שנקרא "עליית

גומולקה", קוראים להם.

פתחו לנו כיתות עברית,

הצעירים יותר והבוגרים יותר,

אז היינו בערך חצי חצי, אני חושבת.

חצי פולנים, חצי מצרים.

00:59:30

למדנו כל הקיץ עברית. זאת אומרת,

כדי שנהיה מוכנים לשנת הלימודים

של אחרי זה.

ולכן תמיד צוחקים עלי,

שואלים "מאיפה המבטא שלך?",

כי לא מצליחים לזהות את המבטא, אז

המורה הראשון שלי לעברית היה פולני,

המורה השנייה הייתה בולגריה

שהחליפה בין א' ל-ה',

בהכתבות, תאר לעצמך לעשות

הכתבה כשאתה לא יודע עברית,

01:00:00

עם מישהו שמשבש את א'

ו-ה', אבל בסדר, הסתדרנו.

וזהו. ואבא מיד הלך לעבוד.

ותוך כדי הוא התחיל לחפש, אני כבר הייתי...

הגעתי, הייתי,

בוא נגיד, בגיל כיתה

ז', אוטוטו ח'.

מה עושים אחר כך? בבית

שמש יש רק כיתה ח'.

01:00:30

אז הוא חיפש פתרונות בשבילי.

הגיע איזה קרוב משפחה שהוא היה

סטודנט באוניברסיטה העברית,

והם עשו התנדבות, הם לימדו

עברית את העולים החדשים.

הוא הגיע אלינו הביתה.

אבא שלי התייעץ איתו,

מה עושים, אז הוא אמר, "יש מוסדות

של עליית הנוער," כתב מכתב,

שיהיה ברור מה רוצים.

01:01:00

לקח הרבה זמן עד

שראיתי את המכתב הזה,

אבל במכתב היה כתוב

שאנחנו משפחה מסורתית,

ונא לסדר אותנו במוסדות דתיים.

הם לא לקחו בחשבון

שאני נודניקית ובודקת.

קיבלנו את הכתובות מעליית

הנוער, הלכנו, נסעתי עם דודתי,

לראות את המקומות שמיועדים לנו.

01:01:30

הם לא מצאו חן בעיניי. זה

היה אוקטובר, חמסין אימים,

אני עם חולצה בלי

שרוולים, חצאית וסנדלים,

מגיעה למקום שהבנות לבושות ככה,

עם שרוול ארוך ומכנסיים ארוכים.

אמרתי "תודה, אני לא באה."

"למה?" הייתי צריכה להיות נימוסית

ולהגיד "אתם לא נראים לי הגיוניים."

חזרתי לעליית הנוער, אמרתי

"לא מוסדות דתיים."

01:02:00

אני לא יודעת איך היה לי האומץ.

הייתי כמה חודשים בארץ,

העברית לא הייתה מי יודע מה.

ואז האחיות שלי הגיעו למוסד של עליית

הנוער שנקרא "אונים", בכפר סבא.

היום זה כבר בית ספר מקצועי או

משהו כזה, או פנימייה מקצועית.

ואני הגעתי למעברות ומאז אני שם.

התחתנתי במעברות.

הייתי בחברת נוער פולנית, שוב.

01:02:30

2 מצרים, 2 הנוגרים

וכל היתר פולנים.

אני היחידה שנשארה במעברות,

מכל הקבוצה הזאת.

התחתנתי עם בן קיבוץ מעברות, שלמה.

4 ילדים, 4 נכדות.

תוך כדי, עשיתי כל מיני תפקידים בקיבוץ.

הייתי מזכירת קיבוץ,

01:03:00

ב-20 ומשהו שנים האחרונות

כבר הייתי ספרנית,

קודם עבדתי במפעל התרופות שלנו,

וניהלתי את מחלקת האריזה, מחלקת

המכירות, כל מיני דברים מהסוג הזה.

והמון תפקידים בקיבוץ לאורך השנים, גם

היום אני בהתנדבות בכל מיני דברים.

אני לא אגיד לחכות, אבל להבין

שבקהילה היהודית במצרים,

01:03:30

הייתה פתיחות לאנשים,

הייתה קבלה של אנשים.

ולא הפלו אף אחד בגלל

שהוא נולד פה, נולד שם,

עשיר או אני. קהילה מאוד תומכת.

מאוד קוסמופוליטית.

בבית כנסת שלנו היה

מישהו שבא מתימן.

01:04:00

היו כל מיני. אני חושבת שבארץ

רוב היהודים שמתפללים בבתי כנסת,

היהודים המצרים מתפללים

בכל מיני בתי כנסת,

לאו דווקא רק בבית כנסת של מצרים.

יש מי ש... אין מצב, זאת

אומרת, התפילה היא תפילה.

לא מתעסקים עם הדקויות.

01:04:30

אצלנו במשפחה היו מדתיים,

הדוד שלי היה מאוד דתי,

עד אפיקורסים לגמרי,

כמו הדוד הגדול שלי.

בחיים הדוד הדתי לא העיר לנו

ולא אמר לנו איך לנהוג.

ובארץ הוא התחזק עד כדי מצב

שאבא שלי כבר לא היה מסוגל

להיות שם בסופי שבוע.

זה פשוט היה כבר בלתי נסבל.

01:05:00

אבל אנחנו היינו באים אליו

בשבת מהקיבוץ, עם הילדים.

לא העירו. זה מה שנקרא

"חיה ותן לחיות".

לא שיגעו אף אחד, לא עמדו

על קוצו של יוד, זאת אומרת,

כל אחד נוהג לפי הבנתו. אתה לא מעיר

לילדים של מישהו אחר, מקסימום ההורים.

לא כמו שפה כל אחד בסופר

מעיר לך אם הילד שלך בוכה

או משהו כזה. אין מצב.

01:05:30

ובעיקר קבלת האחר,

זה הדבר הכי חשוב.

קבלת האחר וכל הנושא של ההשכלה

היה מאוד מאוד מאוד חשוב.

מאוד חשוב. אבא שלי סבל מאוד

מזה שהוא בגיל 16 נאלץ לעבוד,

כי אבא שלו נפטר והוא

היה צריך לעבוד.

יש פה את התעודה שהוא קיבל

מהכלבו הזה שהוא עבד בו,

01:06:00

שהוא התחיל בגיל 16, עד

כמה שבועות לפני שנסענו.

אז הוא למד בבית ספר תיכון

ערב, הוא לא וויתר על לימודים,

והוא היה קורא כל נייר

מודפס שהיה מסתובב איפשהו.

אהב מאוד תיאטרון. הוא

היה הולך הרבה לתיאטרון.

זאת אומרת, כל הנושא

של התרבות, של ההשכלה.

01:06:30

ללמוד שפות. כשסיפרתי לך

שאבא נסע לעבוד באלכסנדריה,

לשנה וחצי, הוא נאלץ ללמוד...

הוא למד בשמחה,

גם איטלקית וגם יוונית,

כי הלקוחות שהגיעו לחנות

דרשו שמי שמשרת אותם

יידע לדבר בשפתם.

כי הייתה קהילה מאוד גדולה של

איטלקים ויוונים באלכסנדריה.

01:07:00

אז הוא למד גם יוונית

והוא למד גם איטלקית.

הוא גם היה אומר "תלמדי שפות.

זה תמיד קושר אותך לעוד אנשים.

"זה פותח לך קשר עם אנשים

נוספים." אז באמת,

אני אגיד שאני מבינה קצת פולנית,

בעקבות זה שהייתי בחברת הנוער הזאת.

ערבית, לצערי, היה מחסום

כנראה, פסיכולוגי.

01:07:30

ביקרת שוב במצרים? -הייתי ב-89' במצרים.

הייתי עם חניכים שלי,

נסענו, באותה תקופה היו מיסים

מאוד גבוהים כשיצאת מישראל.

נסעת למצרים, זה היה

רבע ממה ששילמת מס.

אז נסענו למצרים,

היינו שם יום וחצי.

ומשם טסנו לתורכיה, עשינו סיום

י"ב, טיול י"ב, וחזרנו דרך רודוס.

הלכתי לראות את הבית,

יש לי תמונה של הכניסה.

01:08:00

לא עליתי לדירה, כי זה לא

נעים להיכנס לאנשים הביתה.

הייתי בכלבו הזה וזה היה נראה נורא.

זה היה דיכאון לראות את זה.

כי לא טיפלו בזה מאז שאנחנו

עזבנו ב-57', הם לא שיפצו,

לא צבעו, לא עשו כלום. זה

היה נראה כמו שוק רמלה-לוד.

לא, אני מגזימה, אבל לא הרבה.

אבל היה לי משהו מאוד

מעניין כשנכנסתי לשם,

שאלו אותי במה אפשר לעזור,

ואמרתי שאני לא באתי לקנות,

01:08:30

אבא שלי עבד פה. אז הוא אומר לי "את

רואה את האיש הזה שיושב בכניסה?

"דברי איתו." ואז אני ניגשת אליו,

ואז הוא שואל אותי בערבית

"הבת של מי את?"

ואז אני אומרת לו "לאון ישראל."

"אה, הוא עבד פה, עבד

שם, ואמא שלך עבדה פה,

"והיהודי הזה עבד שם,"

והוא ידע, זכר את כולם.

זה היה 32 שנה אחרי שעזבנו.

הוא זכר את כל מי

שעבד בחנות הזאת.

01:09:00

הוא נורא התרגש, וגם אני, כמובן.

וזהו, ואחר כך הייתי עם הנערים,

הייתי צריכה להיות איתם.

כן. נורא רציתי להגיע

לבית כנסת, לא הצלחתי.

אחר כך מישהו אמר לי שהפכו

אותו למקום של המפלגה

או משהו כזה, זאת אומרת,

הם השתלטו על זה.

01:09:30

זה היה בית כנסת מאוד יפה.

הרבה עץ. הרבה...

אני חושבת, אם אני לא טועה,

זה היה איזה אדריכל איטלקי,

אני לא נשבעת.

אבל לבית כנסת קראו "נווה שלום"

וקראו לו בית הכנסת הגדול

כי לפני בית הכנסת

שהיה במרכז העיר,

הוא היה בית הכנסת הגדול. זה

היה אזור שהיהודים עברו אליו

כשהם יצאו מחארת אל-יהוד,

משכונת היהודים,

01:10:00

אז בשכונה שלנו, בכל

השכונות מסביב,

היו הרבה יהודים, אבל זאת

הייתה שכונה מאוד מעורבת.

היו מכל הצבעים והמינים

ובאמת שכונות מעורבות.

תראה, שפת האם שלי

זו צרפתית ולאדינו.

הערבית הייתה רק שפה שלישית.

01:10:30

הייתה, בוא נגיד, איזו,

נקרא לזה אמונה תפלה,

שאם נשבר כלי ואחר כך נשבר

עוד כלי, או מישהו קיבל מכה,

אז היו אומרים (צרפתית).

זה "תמיד יגיע גם השלישי," ואז

אבא שלי היה לוקח ושובר גפרור.

הנה, ה-3 פה. נכון?

01:11:00

והיו כל מיני דברים שאבא היה אומר,

אני רק לא זוכרת את זה במדויק,

למשל שבאפריל, זה פתגמים

צרפתיים לחלוטין,

שהם לא מתאימים למצרים. למשל,

באפריל - זה הולך בחרוזים,

באפריל אל תוריד אפילו

חוט, מה שנקרא,

במאי תעשה מה שאתה רוצה.

באפריל בקהיר כבר חם. אין

בעיה לעבור לביגוד קיץ.

01:11:30

המון המון דברים דיברו

בצרפתית וקלטו.

היו כמה אנקדוטות לא שלנו, אבל...

יש דבר אחד שנורא

חשוב שאני אדגיש.

הייתה לנו הדודה האלמנה, גורשה

ממצרים מיד אחרי מבצע סיני,

והדודה השנייה שלי שהיא

מצד אמא, אחות של אמא,

01:12:00

פג תוקף אשרת השהייה

שלה, וגירשו אותה גם,

והיה לה דרכון תורכי. היא לא

הייתה לא אנגליה ולא צרפתייה.

פשוט הייתה יהודיה שפג

תוקף ה-whatever שלה,

אשרת השהייה.

והיא גורשה. והיא השאירה 2 הורים

מאוד מבוגרים, סבתא משותקת.

סבא זה... שום דבר לא עזר. לא

הסכימו לדחות, לא הסכימו שום דבר.

01:12:30

"את יוצאת תוך שבועיים," הייתה

צריכה להתארגן. היא עלתה מיד ארצה.

זאת אומרת, באותה דרך שאחר כך אנחנו

עשינו, אותה דרך, דרך אתונה.

גם היא עשתה את אותו תרגיל.

את מחשיבה את עצמך גם כמגורשת?

פליטה, מהגרת?

תראה, לא גירשו אותנו באופן רשמי.

אבל היה ברור שאין כבר מה לעשות שם.

01:13:00

יש לי עוד סיפור אחד. ב-89',

כשנסענו עם החבר'ה הצעירים,

הם רצו ללכת לדיסקו, הם הלכו לדיסקו.

המדריך,

המחנך שהיה איתי, אני ושלמה,

בעלי, שלקחתי אותו איתי,

אמרתי "אני לא עוברת את החוויה

הזאת בלי שיש לי תמיכה."

יצאנו למרכז העיר. מאוחר בערב.

אורות, הכל בסדר, שום דבר.

01:13:30

ופתאום מגיע רגע, ואני אומרת להם "חבר'ה,

עכשיו לוקחים מונית, חוזרים למלון."

והם מסתכלים עליי "מה, נפלת

על הזה, הכל עוד פתוח."

"עכשיו חוזרים למלון."

"מה הבעיה?" "אני

אגיד לכם במלון."

מה קרה?

התחלפו המדים של השוטרים.

מהמדים הלבנים של משטרת

התיירות למדים השחורים

של אלה שאתה לא רוצה לפגוש אותם.

01:14:00

פשוט עלינו למונית וזהו. ואף אחד

לא הסביר לי את זה כשהייתי ילדה,

לא תדרך אותי, לא זה. אבל

אתה סופג ממי אתה נזהר,

איפה אתה לא מדבר,

איפה אתה לא מביע דעה,

זה דברים שאתה סופג אותם מהאוויר,

מההורים, מכל מיני מקומות.

זאת אומרת, אתה נולדת במצרים,

אבא שלך נולד במצרים, אבל זה לא עוזר.

אתה זר.

01:14:30

אתה זר ועלול להיות בסכנה.

וזאת הייתה ההרגשה. -והיום את מגדירה

את עצמך כיהודיה, מצרית, ישראלית?

יהודיה ישראלית. ילידת מצרים.

זאת אומרת,

אף פעם לא אמרתי שאני לא ממצרים.

לא היה מצב. היו כל מיני

אנשים שהתחילו להגיד

שהם עלו מאיטליה. בסדר,

אבל זה היה בדרך.

01:15:00

לא. אני ילידת מצרים, גאה

להיות יהודיה מצריה.

לא הייתה אף פעם אמירה של...

זאת אומרת, לא התביישתי

כשאבא שלי דיבר צרפתית, ערבית

או לאדינו, מה שזה לא יהיה,

זאת אומרת, אני מאוד

שמרתי על הצרפתית.

מאוד. אני עד היום קוראת... יותר

נוח לי לקרוא צרפתית לפעמים.

בעיקר אם זה מקור.

בצרפתית אני קוראת צרפתית, אני לא

אוהבת לקרוא ספרים מתורגגמים לצרפתית.

ולצערי, באמת את הערבית איבדתי.

וזאת הייתה פאשלה שלי,

אבל מה לעשות, זה מה יש.

תודה, יהודית. -על לא דבר.

יהודית אגוזי

מראיינ/ת -
אלעד בן אלול
אורך הסרטון:
01:10:24
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
קהיר
,
מצרים
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש