מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

יהודית מזרחי, זה השם

הקודם שלי ושם משפחה

וסלמה זה לאחר שנישאתי.

היה לך שם נוסף בילדות?

כן כן, היה לי ג'יג'י

זה בבית, פינוק

וג'ודית זה בכיתות, כי שמה

למדנו צרפתית אז ג'ודית.

ומתי נולדת? אם אפשר

את התאריך המלא בבקשה

00:01:00

כן, ב-16.12.1944..

ובת כמה את היום?

-73 וחצי -ברוך השם

ואיפה נולדת?

-נולדתי בקהיר ברובע היהודי

במצרים

-בעצם שם חיית כל הזמן הזה?

כן, יכול להיות שאולי נולדתי

במקום אחר עד גיל שנתיים

 

00:01:30

משהו ככה מטושטש לי אבל כל חיי, זאת אומרת

עד שהגענו לארץ היינו ברובע היהודי.

אני רוצה להתחיל עם השורשים אחורה

בזמן בעצם -כן -מה שאת זוכרת כמובן

סבא, סבתא אם את יודעת איך

הם הגיעו למצרים בעצם -יפה

קראו לה יהודית לבית

אלבו, יהודית אלבו.

00:02:00

הם הגיעו לארץ לפני בערך 240

שנה, הגיעו לירושלים בדיר אל חוסייני

ואחר כך הם עברו לשכונת

המוגרבים, איפה שהכותל

ההורים של ההורים,

של ההורים שלה כן?

והם היו מהאנשים איך אומרים, מפאס,

השורשים מפאס שבמרוקו הספרדית

00:02:30

זה היה אחרי גירוש ספרד, את יודעת

הסתובבו פה ושם עד שהגיעו לירושלים.

האבא שלה היה אדם אמיד מאוד, זה

הסבא רבא של אבי, היה אדם אמיד מאוד

איך, מה אני אגיד לך, אני

יספר לך אתה פשוט לא תאמין

הסבא שלי, האבא של

אבא שלי הוא תימני,

00:03:00

היא מוצא ספרדי והוא

תימני, בזמן הטורקים

הם כל הזמן חיפשו להרוג, איך

אומרים, רצו שיהודים יתבוללו

גנבו את הנשים שלהם וכו'

הסבא שלי, האבא של

סבא, כך סיפרו לי

אבא של סבא הוא היה

מתיך את הקנה של הרובים

00:03:30

כמו צורף כזה בעליית צנעא בתימן

והגיעו אליו הטורקים ואמרו לו -

אתה חייב לעשות לנו את זה

הוא ידע יפה מאוד שזה

בעצם נגד היהודים

אז בהתחלה התנגד, אחר

כך ראה שהם איימו עליו

הוא התחיל קצת להתיך ולקח

את הסוס והתחיל לברוח משם.

00:04:00

לקח את הבן שלו, את שני

הבנים, שזה סבא שלי היה בן 13

והבן שלו הראשון,

היותר גדול בן 16

את השאר לא יודעת בדיוק, מה אשתו,

נשים לא יודעת. זה מה שסיפרו לי בעצם.

בדרך שהוא בורח ירו

בו, הרגו אותו.

האח של סבא וסבא, אחד

בן 16, אחד בן 13

הם הלכו, זאת אומרת ברחו רגלי

 

00:04:30

והיה מצב מאוד מאוד קשה, חם ואתה יודע

מה זה ללכת ברגל עד שמגיעים לירושלים.

רצו להציל את עצמם כי אז באותו

זמן, זה היה נורא עם הטורקים.

זה שבן 16 לא שרד,

הוא התייבש בדרך.

אבא של אבא שלי, שזה סבא לא

היה לו ברירה, עם גלבייה, יחף

יבש, רעבים, צמאים...

00:05:00

מה הוא עשה? כיסה את אח שלו, שהנשרים

לא ינקרו בו, לא יאכלו אותו

והמשיך את הדרך, והגיע

לארץ, הגיע לירושלים.

כיוונו אותו לאדם שזה

אבא של סבתא שלי

והוא אמר לו-אני באתי

עכשיו עייף כך וכך

00:05:30

לירושלים, כיוונו אותי אליך, הפנו אותי אליך.

אתה אדם באמת בעל חסד

אם אתה יכול לתת לי

להיות שרת שלך או משרת,

כי אני רוצה ללמוד

תורה, הוא היה בן 13.

הוא לקח אותו, גידל אותו, לימד

אותו תורה, עד שהגיע לתעודת רבנות

קיבל תעודת רבנות סבא שלי, יש לי פה

את כל התמונות, אחר כך אני אראה לך.

והסבתא שלי עדיין עוד הייתה ילדה,

00:06:00

וכשהיא גדלה, הייתה

בת שמונה או תשע

היא הייתה תלמידתו של פרופסור שס

יש לי גם בטלפון שלי, יש לי גם את הכול.

היא הייתה תלמידתו

ואצל שס היו עושים

שטיחים, אורגים שטיחים.

פה בארץ בירושלים דיברו

הרוב יידיש ולדינו,

 

00:06:30

אז אמרו-מי שיודע עברית, הוא

יתקבל לעבודה, היא התקבלה לעבודה.

ואז אתה רואה ארבע בנות יושבות

יחד, היא הייתה בת 10 ב-1908.

באו ימים, היא גדלה והאבא

שלה נתן אותה לסבא,

שהוא היה כבר בן 38, 40, משהו כזה

והיא הייתה בסך הכול ילדה קטנה.

אמר לו-פה יש לנו

הרבה בלגן פה בארץ,

00:07:00

הטורקים מגרשים את היהודים למצרים

ושאנחנו לא נוכל פה לקבל כאן

מדינה, זו הייתה התכנית.

אז אמר לפני, זה היה ב-1913

בדיוק במלחמת העולם הראשונה,

הוא נתן לו אותה והתחתנו.

הייתה עוד ילדה ממש, אתה תראה

את התמונות, אתה לא תאמין.

 

00:07:30

הם התחתנו, הגיעו למצרים,

גרו על יד תעלת סואץ

ואל עריש, ובכל פעם אז

ברכבות היו באים לארץ.

המלחמה נגמרה, אז האמא של

סבתא מאוד רצתה לראות אותם

הייתה מגיעה ברכבת דרך אל

עריש, כדי לראות אותם.

00:08:00

סבא שלי הגיע לארץ, כל שבוע היה

מגיע לירושלים ללמד עברית ותורה.

וכל שבוע ביום שישי מגיע למצרים

לקהיר, על ידי תעלת סואץ, שמה גרנו

כדי להיות עם המשפחה.

סבתא שלי ילדה את אבי

אחרי שילדה שני ילדים,

אחת הייתה בת שמונה ואחד היה

בן ארבע או חמש, משהו כזה

אחר כך ילדה את אבא שלי.

הייתה עוד ילדונת יהודית.

00:08:30

היא הייתה מדליקה את הפרימוס

כדי לעשות חלב ולהניק את הילד,

היה בן עשרה חודשים אבא שלי.

ובדיוק בעלה שזה סבא שלי, הגיע למצרים

לקהיר בבוקר, לפנות בוקר ביום שישי

הוא היה איש גבוה והיא הייתה

אישה יותר נמוכה ממני

והוא היה גבוה מאוד, אתה

תראה תמונות לפי זה תדע.

והוא עשה...היא מסכנה בארבע בבוקר

נבהלה, השל שבדיוק התכסתה בו

00:09:00

הוא נתפס באש והאש התחילה לבעור,

מרוב הפחד היא קיבלה הלם פסיכוג'ניק.

על המקום כבר לא הייתה בן אדם,

נפלה, עשרה חודשים הייתה במיטה,

לא מדברת ובת 24 היא נפטרה.

אמא שלה הגיעה לשם

מה ששמעתי, חלק גדול מספרים לי, הייתה

אומרת-אני הולכת לראות את התאומים שלי

הבנת? שלושה תאומים.

00:09:30

סבא שלי, והיא הייתה מטפלת

מדי פעם אבל כדין הרבנות

הרבנים אסור להם להישאר בלי להתחתן

אז הוא התחתן עם אחת ממוצא יווני,

בלה קראו לה, והיא עינתה את

הילדים עינוי מוות, עינתה אותם.

זה נורא, אבא שלי סיפר לי את כל

הסיפור, הייתה ממש מענה אותם.

00:10:00

אבא שלי לא הייתה לו ברירה, בגיל 19 התחתן,

אמא שלי הייתה יותר גדולה ממנו בשנתיים

היא הייתה ממוצא של בטנטא,

שזה היה, איך אומרים הדלתא.

זה במקום הדלתא, הכירו לו את

אמא שלי והוא התחתן איתה.

בינתיים סבא שלי,

שאר הילדים גם כן התחתנו

אחר כך, שניהם-הבן ובת.

00:10:30

והוא התחתן, נכון אמרנו הוא התחתן?

ובת ובן.

הבת התבוללה עם נוצרי,

חטף אותה, קופטי

היא הייתה בת 15, יפת תואר, הוא

אומר היא הייתה דומה לג'קלין קנדי

יפה תואר, כי האמא

יוונייה והאבא תימני.

וחטף אותה, היה בלגן שמעתי, מספרים

שהלכו כמעט רציחות, זה היה בלגן.

האח שלה שזה הדוד שלי, היה

בן 16, הוא היה מבריח

00:11:00

עושה הכול כדי להבריח את

היהודים לארץ, ציוני הוא היה.

בדרך הנילוס היו אתה יודע,

מדברים וזה, הכול במחתרת

אז שמעו עליו, כנראה הייתה

הלשנה, הפכו לו את הסירה בנילוס.

הוא היה בן 16 ושמעתי

שהדגים ניקרו אותו,

והאבא קיבל, האבא שלו של

סבא שלי קיבל מחלת לב

00:11:30

אחר כך אולקוס מהפחד והיא

השתגעה אשתו, שזה אשתו של

אשתו של, אמא החורגת של אבא

שלי -אשתו השנייה -השתגעה,

הייתה מסתובבת כמו משוגעת, זה אני הייתי

קטנה ואני זוכרת את זה, ברחוב היהודים.

והוא מסכן ציוני, הוא כבר לא בן

אדם, אז ככה היא לא נשאר לה אף אחד.

בקיצור, הגיעה שנת 48',

הדודים שלי הגיעו לארץ

00:12:00

היה כנראה מספר אנשים שהיה מותר להם

לבוא, זאת אומרת בעלייה לגאלית

ואנחנו, אבא שלי נשאר שם, לא

היה כבר, אי אפשר היה יותר...

וחוץ מזה יש לי גם כאן כל

מיני, אני אראה לך אחר כך

שסבא שלי אמר לו לפני מותו-אם אתה

תטפל באחותך, אתה תקבל ירושה כך וכך

כי סבא שלי היה עשיר.

הרכוש נשאר שם,

00:12:30

אבא שלי לא הספיק ללכת לא לבנק,

כי מלחמת....אמרנו 48' נכון?

אחר כך 52' מהפכת הקצינים,

אחר כך 56' מלחמת סיני

ותמיד חיפשו את היהודים, רק לנקר

בהם, לאסור אותם, לרצוח אותם.

זה היה פוגרומים בלי סוף, אני בתור

ילדה לא תמיד התייחסתי, לא כל כך

אבל אבא שלי ידע את

כל הדברים האלה,

00:13:00

ואת הבית הוא עזב, היה לו בית גדול

מאוד, עזב הכול במצרים, של סבא שלי.

ואין כסף ואין שום דבר, כלום.

אנחנו ב-57',

בעצם ב-57' זה מלחמת סיני, בסוף,

והיה לנו פחדים, זה היה נורא.

יום אחד בהיר אמרו-אנחנו

00:13:30

היהודים, במיקרופונים, היהודים עליהם

לצאת, אנחנו משאירים שתי אוניות

אמרו בערבית ברמקולים,

במסגדים וזה.

שתי אוניות שתוך שבועיים

היהודים צריכים לצאת.

אני יודעת, אני רואה הרבה בלגן, אני רואה

יהודים שהיו שכנים שלנו למעלה פתאום איננם.

00:14:00

זה היה ב-52' בעצם,

זה היה לפני האוניות.

ובאו מוסלמים והם קנו את הבתים או שלקחו

להם את זה, לא יודעת איך זה היה.

השכונה היהודית, הרובע היהודי שזה היה כולו

יהודים, פתאום בקושי נשארו מספר משפחות.

כמו שאמרנו ב-56' קרה מה שקרה,

57' אבא שלי אמר-למה לי ללכת

00:14:30

פה יש לי שתי חנויות

בלאטבה, על יד עמוסקי

של דברי חשמל וכל מיני,

ויש לי שם שותפים שלי

אנחנו עובדים ומרוויחים

ועובדים יפה והכול,

מה לי עכשיו ל... עוד לא גירשו אותי,

גירשו אחרים, אותי עדיין לא גירשו.

00:15:00

הוא אומר את זה והולך ביום ראשון,

קודם כל החיים היו טובים מאוד שם

רגע אנחנו נגיע, אני רוצה -חיים

נהדרים, אבל אבא שלי הלך ביום ראשון

לפתוח את החנויות, חשכו עיניו.

סגרו את החנויות עם נרות אדומים,

נר אדום שמעא, אתה יודע מה זה?

-שעווה

סגרו, זה היה נורא ואיום היו שמה

פריג'ידרים, היו עולם ומלואו,

00:15:30

כל כספו הלך לאיבוד, הכול שם בפנים.

הוא חזר בחזרה והתחיל לצעוק-

לונה לונה, אומרת לו-מה יש,

מהמרפסת היינו גרים בקומה שלישית

אומר לה-בואי תראי, אין

לנו יותר לשבת פה *ערבית*

אין לנו פה עוד מה להישאר, אין לנו

מה לעשות, סגרו לי את החנויות

והתחיל לתת מכות על

עצמו ואני מסתכלת.

00:16:00

זה היה בזמן שכבר סגרו לנו

את בתי הספר ואנחנו הסתובבנו

נתנו לנו איזה מרכז קטן לקשקש, אני יודעת מה,

הייתי כבר בגיל 12 שהאחים שלי כולם קטנים.

אז אמר לה-תתכונני תוך שבוע,

מה שיש לנו נצטרך למכור

לא הספיקו למכור שום דבר,

הכול נשאר איך שהוא.

00:16:30

היו לו כמה כספים פה ושם אצל אנשים

שהיו חייבים לו, הוא קנה 14 צמידים

שבעה פה ושבעה פה לאמא, אמר-אולי אם

לא יהיה לנו מה לאכול בירושלים, בישראל

נוכל למכור ונאכל בהם, אין מה לעשות.

קנו בדים, אסור לקחת בדים

תפרו כאילו זה חצאיות, כאילו

לקחו כמה מזוודות ואנחנו ברחנו

בלילה, באו השכנים שלנו

00:17:00

אחד הרים את האחים

שלי, אחד זה והלכנו עם

סוס ועגלה, קוראים לזה,

אתה יודע מכיר את ה...

ערביה חנטור קוראים לזה,

בלילה כדי שלא יראו אותנו

כי זה היה ב-27.01 עזבנו, ברחנו

משם כמו שאומרים, זה בריחה.

הגענו לרכבת, מהרכבת לאלכסנדריה,

פחדנו להיות באיזשהו מקום שלא יתפסו

אותנו, יהרגו אותנו, בסוף עלינו באונייה.

00:17:30

באנו לעלות לאונייה ובדיוק

אמרו לנו-בואו הנה

חיפשו אותנו, עשו

חיפושים מדוקדקים.

מה אני אגיד לך, מה שאני ראיתי, הייתי עוד

קטנה, רואה איך לוקחים את כל המעילים

שלבשה אמא, מעילים שכולנו

לבשנו, לוקחים סכין גילוח

חותכים את הכפתורים שמרופדים כאלה,

לראות אם יש יהלומים בפנים.

בקיצור, זה היה נורא ואיום, זה השפלה

זוועתית. לאמא לקחו שבעה צמידים,

00:18:00

אבא אומר-אבל למה, תשאירו.

אין דבר כזה,

מותר לכל אחד, אחד כזה, דברים

כאלה, ככה אחד אחד מהאחים שלי

זה היה מותר, וטבעת קטנה. זאת הטבעת

של אמא לונה, לונה מזרחי, זאתי.

חיפשו, ראו שקיות עשויות מנייר שאז לא היה

ניילון, לא יצא עוד הניילון באותו זמן

ולאמא אמרו שבישראל אין תבלינים,

00:18:30

אז היא שמה כורכום בכמות,

שמה זה וזה, הכול בשקיות.

באו פתחו את זה, הכורכום

נשפך על כל הבגדים, הכול.

כבר לא היה מה ללבוש גם, זהו גמרנו

הלך הכול לאיבוד, זה לא יוצא.

אבל לפני כן, אמא אמרה-אני

לוקחת את מכונת התפירה שלי,

אולי אני יכולה לתפור לכם כמה דברים בתל

אביב, בירושלים, זאת אומרת בישראל.

00:19:00

לקחה את הזה אבל לפני כן ראיתי את

אבא שלי בסתר, הם היו ציונים כולם,

בסתר קנה איזשהו בד תכלת

ולבן, אמרתי לו-מה זה אבא?

זה בד של פרשוט, אומר לי: תשתקי

אמרתי לו-אבא אבל זה בד של

פרשוט, מה יש לך לעשות בזה?

הוא אומר-ששש...אני אחר כך אגיד

לך, עכשיו לא רוצה להגיד לך כלום,

00:19:30

אנחנו הולכים לירושלים, אמרתי

לו-אז למה אתם עצובים כל כך?

כל שנה בפסח אתם אומרים-הולכים לירושלים,

הולכים לירושלים, שנה הבאה בירושלים

אם אתם כל כך לא רוצים,

זאת אומרת כואב לכם כן?

אמרו-אבל מגרשים אותנו ג'ודית,

מגרשים אותנו, ככה אמרו לי.

מה מגרשים שיגרשו טוב מאוד, נלך

לירושלים, הגיע הזמן להגיע לירושלים.

00:20:00

אני לא הבנתי את

המשמעות, לא הבנתי.

אבל עשו לנו הרבה

בלגן בזמן האחרון.

אמא לקחה את המכונה, את המכונה

שברו אותה לארבע חתיכות.

לחפש יהלומים, איזה יהלומים בראש שלהם?

חיפשו, שברו אותה, מכונה ידנית.

עולים, אמא מסכנה כנראה התכוננה לתפור

את הדגל, בסוף נודע לי זה דגל.

00:20:30

וראיתי את אמא ככה עצובה,

והיא לא רוצה להראות להם

למה יכולים לקחת ולזרוק לה

את החתיכות האלה של המכונה.

עלתה, אומרת לו-סוסו מה נעשה עכשיו?

לאבא שלי, מה נעשה עכשיו?

נשברה המכונה, שברו לי אותה.

אומר לה-יהיה טוב, יש אלוקים

בשמיים אני מאמין בו וזה...

עלינו לאונייה, כמו האונייה של הנאצים

עם הככה, שלבים שישנים שמה, שלבים

00:21:00

זו הייתה האונייה של מסרי,

קוראים לה מסרי.

והיה פרגוד גדול, עובר שמה

שוטר בפנים והוא שומע רעש

אמא מה עשתה? מסכנה,

זיכרונה לברכה

לקחה את הגומי של כל האחים שלי של

התחתונים, השאירה אותם בלי תחתונים

באמת, ולקחה את הגומי, בשבילי

זה מצחיק אבל כשאני נזכרת

00:21:30

האישה הזאת צריכה לקבל

צל"ש, תפרה, קשרה פה

קשרה שם בגומי, קשרה

למטה הכול ולאט לאט היא

תופרת את הדגל, היא לא ידעה איך

דגל, אמרו לה-חצי לבן וחצי תכלת

והסרט לעשות את המגן דוד.

והיא ישבה לתפור, בדיוק עובר שוטר אומר-

מאדאם, מה את עושה פה? אני שומע רעש

00:22:00

ההיא הייתה גיבורה כזאתי אז לקחה

את אח שלי, היה בן 11 חודשים

לא, שנה ומשהו, לקחה אותו

אמרה לו-אתה לא מתבייש?

אני מניקה את הילד, עכשיו אני אגיד שזה

הטרדה מינית אבל בצורה אחרת הטרדה מינית

אתה מתעקש איתי, אתה מתחיל אותי, עשתה

את עצמה כאלו מכסה כאלו מניקה אותו

והכניסה, אומר-סליחה

סליחה מאדאם, ככה פרדון.

יצא, עוד פעם הוא שומע

רעש עד שהיא תפרה אולי

00:22:30

רבע דגל בקושי כי אתה יודע, המכונה

שבורה ולא רוצה לעשות יותר רעש.

הגענו ליוון אתנה מאתנה נשארנו כל

היום שם על, איך אומרים, על הרציף

אחר כך עברנו למדיטרניום סי, שמה זה היה

תענוג, שני חדרים, אתה כאלו ממש בבית הבראה.

ואמא נכנסה בחדר אחד,

תפרה את הדגל בחשק רב.

00:23:00

אז תראה, מצרים זה בסך הכול חצי

שעה מפה, זה לקח לנו שמונה ימים

כל הסיבוב, דרך

בורמה כמו שאומרים.

תפרה את הדגל, זה חמישה

ילדים זה לא צחוק.

הגענו עד לנמל חיפה, מרחוק אני רואה

הרבה מנורות, זה היה מוצאי שבת.

00:23:30

אני אומרת לאבא-אבא מה זה? אני

רואה כתוב בעברית, מה כל זה תורה?

כי לא ידעתי, חשבתי עברית

זה רק תורה, כל זה תורה?

הוא אומר לי-יהודית

זה מסעדות, זה בית קפה

אמרתי-מה בישראל

הקדושה יש דברים כאלה?

היינו תמימים תמימים,

הייתי בת 12, תמימה מאוד.

אומר לי-חכי הכול יהיה בסדר,

אני אסביר לך בדיוק הכול.

זה כאלו, כי הוא ידע את

השורשים של סבא וזה,

00:24:00

לנו לא כל כך הרבה סיפרו

כי לא ידענו, היינו ילדים.

בקיצור הגענו מוצאי שבת, אף אחד לא ירד עכשיו

מהאונייה, אתם תחכו עד יום ראשון בבוקר.

אז כולנו חיכינו ככה

ומסתכלים על הים וזה

הגענו בבוקר, אמא שלי נכנסה

לשירותים, לקחה מטאטא

הכניסה בתוך הדגל ותינוק ביד שלה, "ברוך

שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"

00:24:30

אתה יודע מה זה את הדגל שהיא הניפה,

אני לא יודעת אם זוכרים אותה אנשים

אני לא יודעת, אני

צריכה לכתוב את זה.

והיא הייתה בסך הכול צעירה

בת 36, אבא שלי היה בן 34.

והיא עשתה ככה את הדגל ואני מסתכלת-

וואלה גיבורה האמא הזו, זה משהו.

מכולם דווקא היא תופסת ככה את הדגל

ואבא שלי ירד והתחיל לנשק את האדמה.

אמר-שהחיינו אנחנו בארץ ישראל,

אתם ילדיי, אתם בריאים? אתם חיים?

00:25:00

זה מה שצריך, הכול יבוא, אני אעבוד בחרא

אני אביא לכם, אני אעבוד בזה אני אביא לכם

אל תדאגו מה שעבר עבר, מה שהולך ברכוש,

יבוא ברכוש, בן אדם הולך לא יכול לחזור.

והתחיל לנשק אותנו, לנשק

אותנו כולנו מהתרגשות

אמר-הגענו לירושלים, אמי

מירושלים חזרתי לירושלים, ככה אמר.

לקחו אותנו אבל זה היה נורא, בשבילנו

זה משחק אבל ההורים שלי התענו.

 

00:25:30

לקחו במשאית ויאללה,

המשאית כמו של פרות כאלה

זה היה ככה אתה יודע, עם

ברזנט גם בחוץ וזה וזה

הגענו, כל כמה...אני יודעת,

כל רבע שעה, חצי שעה

מורידים חלק מהאנשים, אני

לא ידעתי מה עושים בהם.

בית ישן, בית כמו של טורקים כשאתה

למשל בברצלונה אתה רואה חלק

00:26:00

ישן וממול חדש, החלק שלנו היה ישן

וממולנו זה היה בתים שהרסו אותם

ובנו למוסלמים כמו,

מה אני אגיד לך

כאילו חדר קטן לשאר המוסלמים, העיקר לכבוש

אותנו, לרכוש את הרובע היהודי כאלו.

החלק שלנו עדיין עוד היה

ישן, למטה היו מוסלמים

אנשים טובים מאוד

איתנו, תמיד הסתדרנו.

00:26:30

הקומה השנייה קפטים, קומה שלישית זה

אנחנו, קומה רביעית לקחו את זה מבעלת הבית

לקחו את זה ממנה או שקנו

ממנה, כי היא כבר עברה לארץ.

היו אנשים נחמדים מאוד, אמא

שלי תמיד הייתה עולה בערב

לגג, כמו פנטהאוז של פה, שם זה

כמו פנטהאוז אתה יודע איך, גג.

יושבים, מדברים, משוחחים

בערבית ושירים והכול

00:27:00

היה תענוג -כמה אחים אתם?

כמה אחים, היינו חמישה כולל

אותי אחר כך בארץ נוסף עוד אחד.

כן -ומה המספר לך בין האחים?

-אני הראשונה, בת יחידה

אחר כך ארבעה בנים -את

הבכורה -אני הבכורה כן.

לפני 48' או 50' משהו כזה היו

כולם יהודים בשכונה שלנו,

ופתאום לא יודעת משום מה

או מתוך חלום או מתוך

00:27:30

לא יודעת, פתאום אני רואה לאט לאט

מוסלמים באים ותופסים את המקומות האלה.

אז ממולנו כולם פתאום מוסלמים והיו אומרים-

זה סוני, לא יודעת אפילו מה זה סוני

זה סוני עם זקן, זה ככה, זה ככה

אמרתי-אז איפה השכנים איג'ה? איפה אטאטי?

אמא אומרת-הם עלו לארץ ישראל

ואני לא ידעתי איזה ארץ ישראל

-זה פעם ראשונה שאת שומעת את

המושג הזה 'ארץ ישראל' ? -כן, היו

אומרים לי-'הארץ' , יותר נכון 'הארץ'

00:28:00

היו אומרים לי 'ארץ', היא 'העיר

ירושלים' בפסח, אומרים לי 'ארץ'.

לא היינו אומרים 'ארץ ישראל',

היינו אומרים 'ארץ', כן.

והיו לך חברות בשכונה? -בטח

ועוד איך, פגשתי חברה

פה אחרי 59 שנים -ואוו

פגשתי אותה לפני שש

שנים, פגשתי אותה.

מאוד אני רציתי לראות את

כל החברות שלי שלמדו איתי.

00:28:30

יש לי גם כן פה תמונות שחברות שפגשתי

אותן ועמדתי על שלי לראות אותן.

מגיל 12 שלמדנו יחד, זאת אומרת

שעזבנו אבל קודם למדנו מגיל צעיר.

פגשתי אותן סבתות וזה היה נורא...

והיו לך גם חברות שהן לא יהודיות?

-היו לי, בטח

00:29:00

היו גם כן שתיים שלמדנו איתנו בבית ספר של

הקהילה היהודית-אקומונוטי יזראלי ג'וקייר.

שתי בנות מהשחורות האלה את

יודעת, הם היו כאילו ילדים שרת

אז הרשו להם ללמוד איתנו

והם אהבו אותנו מאוד.

גם החברות המוסלמיות לא

תמיד היו לנו זמן לדבר איתן

כי אנחנו למדנו מהבוקר, היה

מגיע אוטובוס לוקח אותנו, הסעה

00:29:30

עד שעה ארבע, בחמש מגיעים הביתה,

לא היה לנו זמן הרבה לחברות.

היינו הולכים למועדון, מהמועדון הביתה.

מתי כן היינו מתחברים? בחופשות

אם זה בפורים, אם זה בסוכות

אז אנחנו היינו יחד איתם

נהנים מהרמדאן שלהם -מה זה

אומר נהנים מהרמדאן שלהם?

00:30:00

תראה הייתה עששת כזו, עששיות אז הם

היו עוברים עם זכוכיות בכל מיני צבעים

ככה ונר, והיו קוראים לי-

ג'יג'י ג'יג'י בואי תרדי

אני הייתי מהר יורדת, גם אני עם עששית כזו

והיינו הולכים וכאילו מעירים את האנשים.

ונהנים ושמחים, לא לקחנו שום

דבר על הגב, היינו ילדים

00:30:30

זאת אומרת ההורים לא כעסו עלייך שאת עושה

חג של מוסלמים? -להפך, להפך לא כעסו.

אנחנו חיינו טוב איתם בשלום,

בשלום עד לגבול מסוים

שהגיע העניין של, אני

יודעת בכל אופן, 56'.

ב-52' ראיתי דבר מה, היינו הולכים

ורואים הקניונים של היהודים שרופים, הכול

00:31:00

אבל אני לא כל כך התייחסתי זאת

אומרת לי זה לא עשה הרבה.

אמרו ככה-שורפים , אנשים, מה שורפים,

יש מלחמות וזה אבל אני לא...

ב-56' הרגשתי את זה מאוד

חזק עליי, האחים המוסלמים

לא ידעתי מה זה 'האחים המוסלמים', אלא

אמרו-יש ערבים שהם שונאי יהודים

00:31:30

אמרו ככה, נאצר עלה ואז התחיל כל הבלגן.

ואני זוכרת מתי שבחרו את נאצר,

הייתי בחנות אצל דודה שלי בבאטה,

של נעליים וגרביים וזה

והייתי רואה איך שהוא עבר וכולם מהוללים לו

וכולם שמחים, אנחנו גם שמחנו, לא ידענו מה.

היה גבר יפה נאצר, לא

ידענו שיצא ממנו כזה רוע

כי הוא היה לו גם השפעה

של האחים המוסלמים,

00:32:00

אם לא הייתה השפעה יכול להיות

שעד עכשיו היינו חיים שמה.

עברנו ברחוב, אמרתי לך סגרו לנו

את בתי הספר ונתנו לשבויים.

עם בן דודה שלי, בן דוד

של אמא, לקחו אותו לשם.

הרבה מאוד יהודים לא ידענו איפה הם,

הסתבר ששמו אותם בבית ספר שלנו

מותהלון. אתה יודע מה זה מותהלון -לא, מה זה?

-אסירים ושבויים חלק מהם נרצחו,

00:32:30

וחלק השאירו, חלק עינו אותם, חלק

התעללו בהם מינית ודברים לא יפים.

יש לי ספר של עובדיה

ירושלמי, ממש זה היה נורא.

ואנחנו איפה שמו אותנו? אין איפה

ללמוד, לקחו לנו איזשהו מרכזון

כן? ונתנו לצייר,

לקשקש, לקרוא, הצגות...

00:33:00

ובמלחמת סיני זה היה נורא, את הכול צבעו,

ההורים לקחו נייר כחול ושמו על כל החלונות

ואנחנו שומעים מטוסים בלי סוף.

זה היה נורא, אי אפשר היה

לצאת מהבית, באנו לצאת

אני פוגשת ערבייה קטנה בקושי בת

תשע, שמונה, רזה כמו לא יודעת מה

אומרת לי-בואי הנה, אני כבר אמרתי-

לא יכול להיות, ילדה כזו תשלוט עליי.

00:33:30

בואי הנה, תעלי הנה

יהודייה, יהודייה בואי הנה

ואני נבהלתי אבל אמרתי-לא

יכול להיות, ג'ודית תתעשתי

אמרתי בראש שלי שאני

יתעשת, ככה אומרים להתעשת?

היא באה אומרת לי-תעמדי פה, למה?

הייתה כבר השפעה על המוסלמים נגדנו

אנשים שאכלו איתנו, עזרו לנו, עזרנו

להם, נתנו להם אוכל, תפרנו להם בגדים

00:34:00

הם היו מנקים לנו את הבתים,

היינו קונים מהם תרנגולות

חיינו בשלום ובדו קיום נהדר,

עד שהגיעו האחים המוסלמים הזה

ומלחמת סיני, זה גמר אותנו. אז

פתאום הערבייה הזו אומרת לי-בואי

אינתי יהודייה, ואני הייתי שחורה, אנחנו

שחורים זה המזל אם לא היו רוצחים אותי,

אני שחורה, אנחנו שחורים.

00:34:30

אומרת לי-את יהודייה, אמרתי-לה

יהודייה, התחלתי לדבר איתה כאלו..

אני לא יהודייה, למה את ככה חושבת

עליי?, מוסלאם אייזק - אני מוסלמית כמוך.

אז אם זה ככה, היא אומרת לי

בערבית, תקריאי לי פסוק מהקוראן.

*ערבית*, אז הייתי

אומרת לה *ערבית*

*ערבית*, עשיתי לה ככה.

00:35:00

אינתי מוסלימה, היא רק אומרת-

אינתי מוסלימה עוד פקפקה בי,

היא מסתכלת ככה ואני ברחתי

בריחה כזאת, והיא אחריי

ואני צועקת, מאמא, כי אמא

שלי לימדה אותי-אם הילדים

ירצו להרביץ, להרוג אותי, תעשי

את עצמך כאלו שאנחנו גרים בבית

בדיוק מתחתך, תקראי 'מאמא' הם ייבהלו,

אפילו שגרתי אולי חצי קילומטר רחוק.

אז למדתי את הקונץ הזה מאמא שלי.

מאמא מאמא,

00:35:30

ההיא הסתכלה מאמא,

ואני ברחתי עוד יותר

עד שנכנסתי הביתה, אמרתי-

אמא אני לא יוצאת יותר.

אז קרה מה שקרה, אמרתי-אבא אם זה

ככה, אתה רוצה ללכת לירושלים? יאללה.

ואז באמת קרה מה שקרה.

קודם כל היינו בית ספר

שכונתי, זה קהילתי 'קטאוי''.

זה על שם של אדם מאוד מאוד

מכובד, בשם קטואי ידוע.

למדנו הכול, בכיתה

הראשונה למדנו עברית

00:36:00

שפה יפה, לא שפת רחוב כמו

פה, סליחה שאני אומרת את זה

זו שפה תנכ"ית למדנו.

אנגלית רק בשנה השלישית אולי

למדנו, צרפתית שנה ראשונה וערבית.

שלוש שפות מההתחלה למדנו.

מה זה מההתחלה? באיזה

גיל מתחילים ללמוד?

חמש, בגיל חמש, לפני כן

יש גם גן וגם בית ספר

00:36:30

שזה לכיתות הראשונות היה ביחד,

מהגן ישר, קוראים לזה קרייש

קרייש זה גן חובה או

טרום חובה, משהו כזה.

למדנו טוב מאוד -למדתם רק

שפות או שלמדתם גם מקצועות?

לא, מקצועות לא, רק

לימודים עיוניים.

ודרך ארץ, אצלנו זו הייתה הדרך.

מה זה אומר אצלכם זו הייתה הדרך? איך

זה מתבטא? -היהודים היו אינטליגנטיים,

00:37:00

היהודים המצרים, יש בהם אינטליגנציה

פנימית שהיא בתוכם, טבועה בהם.

נתנו כבוד לאדם המבוגר,

ידענו איך לדבר איתם,

לא התחצפנו, היינו הולכים לבית הספר

נקיים מסודרים, עם נעליים מצוחצחות,

מטפחת צריכה להיות ביד, ושמים

אותם בכניסה ויש שמה מישהו מבקר

00:37:30

ליד הדלת, ליד השער,

והמטפחת פה, ככה ככה.

לראות את הציפורניים, הכול נקי?

ולראות אם יש מטפחת כי על כל מקרה-

שיעור, לכלוך מה יש, תמיד

צריכה להיות מטפחת ביד.

באמת ככה זה היה.

מה אני אגיד לך, היו זאת אומרת, לימדו

אותנו, הם היו קצת קשוחים איתנו.

אפילו המורה לערבית הייתה קצת קשוחה,

ואני חושבת, בזכות הקשיחות הזו

00:38:00

רובם הצליחו, בזכות הקשיחות,

כי יותר מדי להיות חברותא

אז הם חברים-היום אני לא אעשה

שיעורים אז מחר לא נורא תסלח לי, וזה

שמה לא, אם באמת ולא

הכנת שיעור, אתה בפינה.

למחרת אתה תדע לעשות את השיעורים.

לעטיפות צריכים שכל המחברות

יהיו עטופות אותו דבר.

אם במקרה המחברת, הפינה של הספר או

המחברת קצת למעלה, קוראים לזה אוזניים,

00:38:30

אין דבר כזה, קוראים לאמא.

הלימוד נגיד, יש מורה מרים יד? מורה

מרימה יד על תלמידה, תלמיד? -כן כן

היה מורה שבמקרה

הסתובבנו אחורה או...

כמה הרימו בבת אחת אצבע

ופתאום אחד דיבר באמצע,

לא, צריכים להיות

סובלניים כלפי החבר.

00:39:00

זאת אומרת אם הוא היה מרים אצבע,

תחכה עד שהוא יגמור לדבר, תרימי את.

ואמרו-לאצבע זה ככה, שניים זה

ככה, ככה הסבירו לנו בצורה כזו.

כמו ברוסיה, שמה זה גם אותו דבר.

אז תראה, לא הייתה חוצפה

אבל בכל זאת, ילדים זה ילדים,

לפעמים עוברים קצת את הגבול

לוקחים ונותנים עם סרגל על

הציפורניים, אין ברירה.

חד פעמי, להבא הוא לא יעשה את זה.

00:39:30

אבל ראית מה קורה פה בארץ?

זה כואב לי

הארץ היא לא, זה לא זה.

תאמין לי, אם היו קצת

קשוחים, טיפה טיפה

היו מצליחים פה בגדול,

למרות שיש לנו נוער נהדר,

נוער...באמת אין מילים

והייתי מתנגדת שירביצו להם,

אבל קצת לא היה מזיק,

זה לא אלימות.

והקהילה היהודית בקהיר,

00:40:00

יצא לך בעצם לחוות אותה בתור נערה?

אבא שלך היה חלק בעצם? -בטח בטח

קודם כל היו 12 בתי

כנסת ברובע שלנו,

בתי כנסת, אין מילים להגיד,

אנחנו בעצמנו הלכנו לבתי כנסת.

אבא שלי היה לוקח את אחים שלי

הקטנים, עם הטליתות והציציות,

00:40:30

לוקח אותם, אני ואמי בתור ילדה,

היינו כבר מכינות את השולחן

כשהוא היה מגיע, היה כבוד עם האישה,

כבוד עם הילדים, זה היה נהדר.

ביום שבת בבוקר גם אותו דבר, הכול כל

הכבוד, אין אחד ירים את הקול שלו על השני.

הגדול נותן כבוד לקטן וכך הלאה.

אני הייתי מחביאה קצת על

על האחים שלי, במקרה ועשו משהו לא

בסדר, היו מתחבאים אחרי הגב שלי

00:41:00

כדי שלא ירביצו להם, או לא

יצעקו עליהם, אני הייתי הקיר.

בסדר, מבחינת גם הקהילה היהודית,

היה איזה מנהג ייחודי? נגיד-יש

משהו שקורה, שהקהילה בעצם

מתגבשת -כן, הקהילה

הכי מגובשת זה ברובע היהודי -למה?

-כי רוב היהודים

היו כולם מקובצים ומגובשים ברובע היהודי.

הרובע היהודי זה לא רק ככה רובע וגמרנו,

00:41:30

רובע זה הרבה מאוד רחובות, יש איזה

שישה שבעה שערים, שפונים לכל עבר.

היהודים שם שמרו על כשרות,

יום שסבא שלי היה שוחט

ובזמן שהוא היה שוחט נגיד את

הפרה, היו שמות כבר למי שמזמין

כי לא היו פריג'ידרים, אז יש משפחות

שהיו הולכים, לוקחים את החלקים.

00:42:00

זה היה דבר אחד, בחגים

למשל שוחטים את התרנגולות

כולם היו על יד בית הכנסת, קונים

מהמוסלמים ועל המקום נותנים לרב

גם הוא היה גם שוחט ועוד

גם שני רבנים שוחטים.

שוחטים ושמים פה, אני יודעת,

דם פה, אני יודעת מה -למה?

00:42:30

לא יודעת זה מנהג כזה

כאות היכר או אות...

כמו לדלג, השטן ידלג

עלינו או משהו כזה.

היו עוד מנהגים כאלה? -כמו אצל משה רבנו

ששמו את הזה על המזוזה, זה אותו דבר

היו עוד מנהגים כאלה?

-היו מנהגים -כמו מה?

מה אני אגיד לך...

מנהגים עמוקים של

הבתים עצמם או קהילה?

00:43:00

של הקהילה או של הבית, מה שאת

זוכרת -כן כן, למשל בפסח

היו כולם לפני פסח,

מתאספים במאפייה יהודית

ליד הבית כנסת שלנו, זה

גם ליד בית כנסת הרמב"ם.

שם כל הנשים יושבות וכל אחת עם

הגיגית וכל החומרים של העוגיות.

ויושבים כולם ועושים את הביצים,

00:43:30

איך אומרים, מקשקשים את הביצים והכול

בשביל לעשות עוגות שמורות לחג, כשר.

אז נשים, כולן יושבות יחד, זו מספרת וזו

מספרת, מעבירים את זה מאוד בכיף, ככה.

יצא לך להשתתף בטקס כזה? -כן

כן -מה, תספרי לי על הטקס הזה.

אני נהניתי, אני והחברות שלי שהן כבר

פה בארץ, אחת בבאר שבע ואחת בהרצליה,

עד היום הן זוכרות הכול, הכול.

00:44:00

היינו הולכות לשם ורואים את אמא, והיא

רואה את אמא שלה, וזו רואה את אמא שלה

ויושבים טק טק טק, עם הביצים,

לא היה חשמלית, הכול ביד ככה

ומכינים, וכל אחד בתור

מכניסים למאפייה וזה.

לכולם, שכולם יאכלו -שכולם

ייהנו, לוקחים וזה לפסח.

עכשיו יש לנו ככה, מנהג של פסח

זה היה ליל הסדר פעמיים,

ליל סדר פעמיים.

00:44:30

מה שאתה שם על השולחן, חלק אתה

משאיר למחרת הברכות, גם אותו דבר.

בשבת זה היה כשרות, אין אחד לא

שמר כשרות, אין דבר כזה אין.

אין אחד לא שמר שבת, אין

דבר כזה, יעשו לו בושות

מפה עד להודעה חדשה, אין דבר כזה אבל

היינו כמו שאומרים, יהודים רפורמים

זאת אומרת, אין את הכפייה, לא

היה לנו כפייה, זה היה אהבה,

00:45:00

אהבה לתורה, אהבה לקדוש ברוך

הוא, כי בזכות כל הדברים האלה

היינו מחכים ברגעים שיבואו חג או

יבוא שבת, כי אנחנו הילדים נהנינו.

אז בגדים, לבשנו רק

בחגים בגדים יפים.

נרות גדולים זה היה בשמחת תורה,

מי יש לו נר הכי יפה, שמים סרטים

היינו מסובבים שבע ברכות,

לבריאות, שבע -סיבובים

סיבובים כן, עם הנרות.

00:45:30

בפורים היה שמה אחד יהודי,

קראו לו זורדו, זורדו...

אז הוא היה מביא את כל המשחקים של לונה

פארק, כמו סירות כאלה, שם אותם בשכונה

וכולנו היינו נהנים מזה, משלמים גרושים ממש.

הוא גם היה מרוויח, וגם אנחנו נהנינו.

ונהנינו מאוד, היה כל מיני בובות

קטנות ככה, עושה כאלו מדברות וזה

אנחנו ילדים נהנינו מכל דבר.

עכשיו נער או נערה שאין לו כסף לאותו

לונה פארק של זורדו? -עכשיו ככה,

00:46:00

כל אחד מאיתנו עשה ועזר.

הילדים -אנחנו בעצמנו, כי אנחנו

קיבלנו דמי כיס מההורים, כל יום גרוש.

היינו אוספים, למשל היה

לנו קופה כזאת מיוחדת

למדנו לאהוב אחד את

השני, כולנו יחד.

שלך שלי, שלי שלך, אין דבר

כזה-שלך שלי, ושלי שלי

לא, אין דבר כזה, אחד אהב

את השני, הייתה אהבה אחים.

00:46:30

גם היום פה אנחנו, 4500 וכמה, אנחנו

כולנו מגובשים תראי בפייסבוק, כולנו.

מזל טוב, מזל טוב, מזל טוב...אפילו

אנחנו לא מכירים אחד את השני,

אבל יודעים בדיוק מה עבר עליו,

גם עליי עבר, אתה מבין?

אנחנו לא אנשים מפוזרים,

כולנו אוהבים אחד את השני.

עכשיו ככה, בבית

הכנסת למשל אבא שלי

היו הולכים לבית הכנסת,

ביום שבת כולם מדברים

00:47:00

על הבת של הפלוני

אלמוני, רוצה להתחתן

ואין לה נדוניה, כי הבחורות היו

צריכות להביא את הנדוניה, לא הגבר.

מה עלינו לעשות?

אבא שלי היה אומר-

אני עכשיו מבקש מכם, כל

אחד נגיד ייתן מאה לירות,

כל אחד, לא עכשיו אלא למחרת,

כל אחד ייתן ככה, אני נותן מאתיים,

כל אחת ייתן שהילדה לא תתבולל

כי אם אין לה, היא לא

יכולה להישאר בלי להתחתן,

00:47:30

אז היו גונבים אותה המוסלמים,

לוקחים אותה או הקופטים הנוצרים,

למרות שיש להם כמה נשים, לוקחים

אותן מתחתנים, למה? מחתנים אותן.

אבא שלי היה עושה מצוות, הוא היה צעיר,

ומה שקרה לאחותו הוא פחד שיקרה לכולם.

אז זה העניין פה, וככה

אספו וחיתנו אותם.

וכל פעם כך היה, היו עושים מצוות.

הבית כנסת, מה זה כנסת?

00:48:00

זה כינוס, כינוס,

שמה לא רק התפללו

שמה כינסו, ידעו את הסיפורים של

האדם הזה, והאדם הזה, והשכונה הזו.

לעזור לפלוני אלמוני,

הילד ההוא אין לו נעליים,

אומרים לקהילה היהודית-הקהילה

היהודית שהיא מצרפת ומאמריקה,

היו מביאים מדי פעם בגדים

ונעליים לאנשים שאין להם.

היה שם גם בניין גדול, קראו לו

עודש, מה זה עודש? זה קודש,

00:48:30

עודש, ושם אנשים שלא היה

להם, כמו בית תמחוי.

הם גרו כמה משפחות, כמה אנשים

בחדר אחד, והיה להם את האוכל,

עברו מעיר לעיר, היה להם איפה לגור, איפה

לחיות בינתיים -שקהילה בעצם מממנת ודואגת

יפה, בדיוק בדיוק, ואם הקהילה לא

נתנה מספיק, אנחנו כולנו נתנו.

למשל אנחנו בבית הספר היינו באים,

ההורים היו נותנים לנו גרוש.

00:49:00

נגיד אנחנו חמישה חבר'ה,

לכל אחד מהם יש גרוש, אז אנחנו אוספים,

אני גרוש-אתה גרוש, גרוש גרוש...

אחרי שבוע, אתה תראה כמה

הכול, אתה מקבל את הכסף הזה,

וחלילה חוזרים, הבנת עכשיו?

נותנים, עוד פעם ככה...

וככה כולנו לא חסר לנו כסף.

אני למשל, לא אהבתי תפוחי עץ

00:49:30

היה לנו אוכל במצרים בלי

סוף, היהודים מהרובע היהודי

לא היה חסר להם כלום, לא

פירות ולא ירקות, ולא כלום.

הדברים הכי יקרים אבא שלי

היה קונה לנו, עם סל כזה קש

אומר לשליח שלו, היה לו שליחים

שלו, יביא את זה הביתה.

אני הייתי רזה מקל,

לא אהבתי לאכול.

רק לחם, לחם לבן היה מאוד יקר

ואבא שלי היה קונה את הלחם הלבן. לחם

שחור זה לחם עוני, אני לא אהבתי אותו

00:50:00

אז אבא שלי היה שם את החמאה או את

ההישתא בבוקר ותפוח -מה זה הישתא?

הישתא זה כמו, מה אני אגיד לך, הקרום

החזק של החלב האמיתי, זה כזה עובי

פה למשל לוקחים מהחלב הכול

הכול, מה נשאר ממנו? מים

דוגרי מים, שלוש אחוז, אפס אחוז, זה

שמנקה את המכונות, זה החלב שלנו.

שמה זה חלב חלב, אז היו קוביות כאלה

מלבניות בלחם, זה אני אהבתי וכוס תה.

00:50:30

אז אמא הייתה מכניסה לי תפוח כזה גדול

בפנים, היה יקר אבל הייתה מכניסה

מה הייתי עושה? מה הייתי עושה אתה חושב?

לא אהבתי, הייתי אומרת-כן אמא שימי

נותנת לחברות שלי, לא תמיד היה

להן ואני ככה, ככה היינו.

זאת הייתה אהבת החבר, אהבת הזולת.

וזה היה רק כלפיי היהודים או שזה היה גם

כלפיי החברים הנוצרים -תראה-והמוסלמים?

00:51:00

בבית ספר אמרתי לך, בקושי שניים

היו אבל בבית היה גם כלפיהם.

אמא הייתה מבשלת אוכל טוב, נשאר

אוכל, הייתה קוראת לשכנה-בואי

נותנת לה, כי היא התביישה, אם הייתה

נותנת לה למטה, היו רואים את זה.

הייתה קוראת לה-בואי חכי, הייתה

נהנית מהאוכל שלנו, זה משהו.

בערב יום שישי, השכנה

הייתה עולה למעלה

00:51:30

שכנה שלנו הייתה עולה

למעלה, בסביבות 12,

היה מסגד, אחרי שהרסו כמה

בתים יהודים, עשו מסגד גדול,

ואומרים למעלה 'אללה אכבר',

אתה יודע איך, כל המואזינים.

השכנה הייתה באה, יש לה סבון כזה

גדול עם מברשת, יושבת על הברכיים

משפשפת לנו את כל הבית,

מבריקה, כל הבית.

00:52:00

היה ספות שהם בעצמם, הם עושים אותם

כאלו, זה לא ספות שקונים היום

כל שני וחמישי מחליפים ספות

לא, ספה הייתה הכול בלבן,

ונהנית מהסלון הזה, הסלון

זה גם חדר אוכל וגם הכול.

הכול היה מבריק, הכול

לבן, הכול משופשף,

קיבלת את השבת, היית אומר-

בואי כלה, בואי כלה.

נהנית מהשבת, ביום שבת

למשל כדי שיהיה שקט בבית,

00:52:30

הייתי לוקחת שני אחים שהם גדולים

קצת, הקטנים הייתי משאירה לאמא,

והולכת ברגל כל הרחוב, זאת אומרת

מה אני אגיד לך, אולי כמה קילומטר,

כי אסור לנו לנסוע. הייתי

הולכת בשקט, קונה כרטיסים,

אבא שלי לא ידע,

הייתי קטנה תשע עשר,

לוקחת וקונה כרטיסים לקולנוע אולימפיה,

נשארת מהבוקר עד הערב, זה בחופשות בשבת,

יושבים שם, רואים את הסרטים ,

00:53:00

איזה סרטים היית רואה? -אנחנו

אהבנו סרטים בערבית, רק ערבית.

היית הולכת רק לסרטים הערבים?

-רק סרטים ערבים

פעם אחת ראיתי סרט ספרדי כשהיה

ויוה זפאטה, שזה של הבאסקים וזה

בסדר -מה את זוכרת איזה סרטים ככה

חזקים בזיכרון? -ערבית? ואי אוי אי...

ואו איזה...דלילה, של עבד אל

חלים ושאדיה, זה אני זוכרת

והמון מה אני אגיד לך,

של פריד אל אטרש,

00:53:30

המשכת לראות את הסרטים האלה גם אחרי?

ביום שישי בצהריים

בהתחלה כן, עד שעשו ערוצים, שאר

הערוצים זה כבר בלבל לי את היוצרות,

וגמרנו כבר יש לי נכדים, יש לי

נינים, אין לי ראש לדברים האלה

מה שכן, אני פותחת קצת את

הטלפון, יש שירים שמה יפים

וגמרנו, גומרים לי את כל הבטרייה,

אני סוגרת ואין לי כבר יותר,

אבל אני אהבתי את השירים שלהם.

00:54:00

אני אומרת, כשהיינו שם זה שלהם, כי הם

שרים את זה לא אני, שלהם ואני אוהבת אותם.

אבל היו שירים במצרים, אני זוכרת סבתא

שלי זיכרונה לברכה, אמא של אמי,

הייתה מביאה מלוח'יה בטנטא ואיך אומרים,

מנקה אותה וזה בשביל לעשות אוכל,

אולי שמעת מה זה מלוח'יה, יפה, אז היא

יושבת ואנחנו פעם בשנה היינו מבקרים אותה,

כי הייתה גרה רחוק מאוד,

לילה, מרחוק מגיעים לשם.

00:54:30

הייתי יושבת, אומרת לי-בואי ג'יג'י

בואי, סבתא שלי זיכרונה לברכה

בואי תעשי איתי את מלוח'יה,

אז היא הייתה שרה-

*ערבית*

זאת אומרת, תיקח אותי לארץ של החברים

שלי, של האהבה שלי, של החיים שלי

00:55:00

והייתה שרה וגם לילה מוראד כשהיא

התאסלמה, אז כואב לי עליה

אבל היא גם את השירים -

איזה שירים היא ידעה?

יש, איך אני אגיד לך איזה שיר...

אמרתי, זה של אמרנו שהוא מקלסום מה שאני

שרתי אבל עוד היו הרבה מאוד שירים.

ואת היית שרה עם הסבתא ותוך כדי ה...

-כשעברנו בבית או עשו משהו,

00:55:30

לא עשו את זה מתוך לחץ,

כי בעצם שום דבר לא לחוץ.

אתה רגוע, שקט, עושה הכול

בכיפי, לא מתלוננים על כלום,

אני לא צריכה להסתכל על השכן מה

הוא הביא, כדי שגם אני אביא,

לא, אין דבר כזה. אוכל, לא

הסתכלת על מה היא בישלה,

מה שאתה בישלת למען הילדים שלך

יום יום, לא היה פריג'ידר,

לא אספת, לא גנזת אלא הכול בכיפי.

00:56:00

הילדים למדו, לא היה חשמל

לפעמים אצל הסבתא שלי,

אמא שלי סיפרה לי שאחים של

אמא היו קטנים, בנרות שמים

וככה עושים שיעורים,

וכולם יש להם סרטיפקה, לכולם ב...

פה יש להם לוסטרות, יש להם מזגנים, יש

להם את הכול, לא תמיד יש להם חשק ללמוד.

ושמה מכלום למדו. אבא שלי,

תראה כשהרב עובדיה יוסף

00:56:30

היה בישראל, הוא עיראקי, הגיע לגיל

שלושים בדיוק בזמן הפוגרומים,

היה בשנת 52' משהו כזה, סבא שלי היה שם.

סבא שלי,

הרב עובדיה יוסף הוא בגיל של אבא שלי בדיוק,

כי אם עכשיו היה חי, היה בן 97 ומשהו

בספטמבר, שניהם בגיל

98 כבר בספטמבר.

אבא שלי לא חי, וגם הוא לא חי,

אבא שלי נפטר בגיל 91 כן,

00:57:00

אז הוא היה לומד יחד עם הרב עובדיה

יוסף -סבא שלך או אבא שלך? -אבא שלי

כי אבא שלי אמר לו-אתה

חייב ללמוד תורה, תראה...

לרב עובדיה לא היה רבי, הוא היה ככה,

קיבל תעודת רבנות פה, תעודת רבנות שם

והתחיל את הדרך, מלמד את כולם

בישיבות, אז סבא שלי היה כועס על אבא,

00:57:30

אומר לו-אתה לא תקבל ירושה, אתה לא

תקבל זה זה, אם אתה לא תלך תלמד.

אז אבא שלי בלית ברירה, ושמעתי

שהיה מקנא ברבי עובדיה,

אבא שלי היה שונא אותו, למה?

ככה אתה יודע, בתור ילד

מה זה כל הזמן שם אותי אצלו? ככה הוא

סיפר לי, כל הזמן, אני לא רוצה, לא רוצה

ככה, אמר-אני מעדיף להתחתן

וזהו, לעזוב את הכול

אבל אבא שלי המשיך את הדרך,

אבל לא כשוחט, לא כרב

00:58:00

אלא כאדם מזרחי מסורתי,

שמרנו שבתות, חגים,

כולנו היינו צריכים להתאסף בחגים,

אין דבר כזה לבד לעשות חג,

אין דבר כזה, אחים של אמא

היו צריכים להיות אצלנו,

כי אחים של אבא כבר היו

בישראל אז נשארו אחים של אמא,

אז היינו הולכים אליהם, היו

באים אלינו, ככה זה היה

00:58:30

ופסח כמו שאמרתי לך, זמן המימונה

למשל, כל השבוע היה כיף.

אוכלים את המצות, עכשיו המצות מאיפה באו?

באו מישראל, מירושלים.

לא עשו מצות במצרים, באו מירושלים עם ארגזים

של עץ ומצות עגולות, כמו קרקרים כאלה.

זה היה, זה היה משהו בשבילנו, יש מצה שמורה

זה אני זוכרת, לוקחים חתיכה שמים בכיס

ושומרים לשנה הבאה

שזה מביא לנו ברכה,

00:59:00

וכל פעם, כשאבא שלי נפטר, אני

רואה בכיסים של הז'קט מצות.

ככה, זה היה מנהגים בעצם אתה מבין?

כן

עכשיו עוד מנהג, אבא שלי היה עושה

הצגה בליל סדר, היה עושה הצגה,

האפיקומן זה כאלו אחרי שחותכים

את המצות וזה, שם אותן בתוך

00:59:30

כאלו חבילה, שם על הגב והוא גם

אומר את ההגדה גם קצת בערבית.

כן -את זוכרת קצת?

-זוכרת קצת, כן

היה אומר - תבנא ולבנא וזה, על לבן

הארמי ויודעת מה, כל מיני...

ותבנא ולבנא זה תבן, אל תעשו את

הבתים מתבן ומקש, אני יודעת...

*ערבית*, כי במצרים

היו מדברים ערבית.

01:00:00

דיבר אבא שלי לדינו הכול, אבל לא איתי

עם אנשים אחרים -אבא דיבר ערבית?

אבא שלי דיבר שבע שפות, שמה במצרים

הכי נמוך, הכי פשוט, ארבע שפות.

שלוש על בורייה ואחד לדבר

פה שם, אבא שלי שבע שפות-

איטלקית, ערבית, צרפתית, אנגלית,

ערבית אמרנו, ספרדית,

שבע, שבע שפות...

01:00:30

ויוונית, גם יוונית -ואת זה הוא

למד מהמסחר, תוך כדי שהיה מסחר?

הרוב זה בבית הספר למד

איטלקית, כי הבית ספר איטלקי

וספניולית לדינו,

זה מהבית, מהבית.

הסבתא שלו היא הייתה ג'מולה

קראו לה, היא קבורה פה

בהר, גבעת שאול קבורה, בשנת תש"ח.

01:01:00

הם היו 12 ילדים, הרגו לה

עשרה, הרגו לה פה בארץ עשרה.

זה בזמן, לפני 48' המלחמה, כן.

היא הייתה במצרים, כדי לראות את

היתומים ונקלעה שמה, לא יכלה לצאת,

אמא של סבתא, כי הבת שלה נפטרה.

עכשיו, סבא שלי

01:01:30

היה במצרים כבר נשוי עם

מישהי, עם בלה יוונייה,

אז היא היו לה שמה ילדים,

ומתו מקדחת הבהרות, הטיפוס,

חלק ירו בהם, הלוא זה

היה ממש על יד ירדן,

היו גרים שמו, דיר אל

חוסייני היו גרים.

01:02:00

ומי שנשאר זה אח של

סבתא וסבתא, זהו.

אז הם כשירדו ממצרים, אמרו

לפני שיהרגו אותם שם בירושלים.

אז הם שבאו למצרים אתה מבין?

עכשיו, היא מסכנה

השאירה את בעלה שמה,

שזה אבא של סבתא שלי,

הוא נשאר שם, כי הוא אדם

אמיד יש לו עולם ומלואו.

בקיצור, היא באה לחזור לשם אחרי

המלחמה, אחרי 48', חשכו עינייה.

01:02:30

בעלה נרצח ב, איך קוראים לזה?

בשיעורים נו...צלפים

והיא גם כן מתה, גם כן

הרגו אותה באותו זמן.

פה זה היה פוגרומים, הטורקים

עם האנגלים, היה מהפכה

אז אחד הורג את השני ולא

יודעים, אין הבחנה, אין הבחנה,

01:03:00

כל מי שגר בשכונה, היו

זורקים להם דגים מלוחים

כי היו רעבים ואם היו

צמאים ואין מים,

היו מתייבשים וככה הרגו את

הרובע היהודי בתוך החומות.

יוונית ולדינו זה מהבית, כן.

וכמה שפות את יודעת?

אני יודעת ארבע שפות

יהודית סלאמה

מראיינ/ת -
אורך הסרטון:
01:07:54
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
קהיר
,
מצרים
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש

יהודית מזרחי, זה השם

הקודם שלי ושם משפחה

וסלמה זה לאחר שנישאתי.

היה לך שם נוסף בילדות?

כן כן, היה לי ג'יג'י

זה בבית, פינוק

וג'ודית זה בכיתות, כי שמה

למדנו צרפתית אז ג'ודית.

ומתי נולדת? אם אפשר

את התאריך המלא בבקשה

כן, ב-16.12.1944..

ובת כמה את היום?

-73 וחצי -ברוך השם

ואיפה נולדת?

-נולדתי בקהיר ברובע היהודי

במצרים

-בעצם שם חיית כל הזמן הזה?

כן, יכול להיות שאולי נולדתי

במקום אחר עד גיל שנתיים

 

משהו ככה מטושטש לי אבל כל חיי, זאת אומרת

עד שהגענו לארץ היינו ברובע היהודי.

אני רוצה להתחיל עם השורשים אחורה

בזמן בעצם -כן -מה שאת זוכרת כמובן

סבא, סבתא אם את יודעת איך

הם הגיעו למצרים בעצם -יפה

קראו לה יהודית לבית

אלבו, יהודית אלבו.

הם הגיעו לארץ לפני בערך 240

שנה, הגיעו לירושלים בדיר אל חוסייני

ואחר כך הם עברו לשכונת

המוגרבים, איפה שהכותל

ההורים של ההורים,

של ההורים שלה כן?

והם היו מהאנשים איך אומרים, מפאס,

השורשים מפאס שבמרוקו הספרדית

זה היה אחרי גירוש ספרד, את יודעת

הסתובבו פה ושם עד שהגיעו לירושלים.

האבא שלה היה אדם אמיד מאוד, זה

הסבא רבא של אבי, היה אדם אמיד מאוד

איך, מה אני אגיד לך, אני

יספר לך אתה פשוט לא תאמין

הסבא שלי, האבא של

אבא שלי הוא תימני,

היא מוצא ספרדי והוא

תימני, בזמן הטורקים

הם כל הזמן חיפשו להרוג, איך

אומרים, רצו שיהודים יתבוללו

גנבו את הנשים שלהם וכו'

הסבא שלי, האבא של

סבא, כך סיפרו לי

אבא של סבא הוא היה

מתיך את הקנה של הרובים

כמו צורף כזה בעליית צנעא בתימן

והגיעו אליו הטורקים ואמרו לו -

אתה חייב לעשות לנו את זה

הוא ידע יפה מאוד שזה

בעצם נגד היהודים

אז בהתחלה התנגד, אחר

כך ראה שהם איימו עליו

הוא התחיל קצת להתיך ולקח

את הסוס והתחיל לברוח משם.

לקח את הבן שלו, את שני

הבנים, שזה סבא שלי היה בן 13

והבן שלו הראשון,

היותר גדול בן 16

את השאר לא יודעת בדיוק, מה אשתו,

נשים לא יודעת. זה מה שסיפרו לי בעצם.

בדרך שהוא בורח ירו

בו, הרגו אותו.

האח של סבא וסבא, אחד

בן 16, אחד בן 13

הם הלכו, זאת אומרת ברחו רגלי

 

והיה מצב מאוד מאוד קשה, חם ואתה יודע

מה זה ללכת ברגל עד שמגיעים לירושלים.

רצו להציל את עצמם כי אז באותו

זמן, זה היה נורא עם הטורקים.

זה שבן 16 לא שרד,

הוא התייבש בדרך.

אבא של אבא שלי, שזה סבא לא

היה לו ברירה, עם גלבייה, יחף

יבש, רעבים, צמאים...

מה הוא עשה? כיסה את אח שלו, שהנשרים

לא ינקרו בו, לא יאכלו אותו

והמשיך את הדרך, והגיע

לארץ, הגיע לירושלים.

כיוונו אותו לאדם שזה

אבא של סבתא שלי

והוא אמר לו-אני באתי

עכשיו עייף כך וכך

לירושלים, כיוונו אותי אליך, הפנו אותי אליך.

אתה אדם באמת בעל חסד

אם אתה יכול לתת לי

להיות שרת שלך או משרת,

כי אני רוצה ללמוד

תורה, הוא היה בן 13.

הוא לקח אותו, גידל אותו, לימד

אותו תורה, עד שהגיע לתעודת רבנות

קיבל תעודת רבנות סבא שלי, יש לי פה

את כל התמונות, אחר כך אני אראה לך.

והסבתא שלי עדיין עוד הייתה ילדה,

וכשהיא גדלה, הייתה

בת שמונה או תשע

היא הייתה תלמידתו של פרופסור שס

יש לי גם בטלפון שלי, יש לי גם את הכול.

היא הייתה תלמידתו

ואצל שס היו עושים

שטיחים, אורגים שטיחים.

פה בארץ בירושלים דיברו

הרוב יידיש ולדינו,

 

אז אמרו-מי שיודע עברית, הוא

יתקבל לעבודה, היא התקבלה לעבודה.

ואז אתה רואה ארבע בנות יושבות

יחד, היא הייתה בת 10 ב-1908.

באו ימים, היא גדלה והאבא

שלה נתן אותה לסבא,

שהוא היה כבר בן 38, 40, משהו כזה

והיא הייתה בסך הכול ילדה קטנה.

אמר לו-פה יש לנו

הרבה בלגן פה בארץ,

הטורקים מגרשים את היהודים למצרים

ושאנחנו לא נוכל פה לקבל כאן

מדינה, זו הייתה התכנית.

אז אמר לפני, זה היה ב-1913

בדיוק במלחמת העולם הראשונה,

הוא נתן לו אותה והתחתנו.

הייתה עוד ילדה ממש, אתה תראה

את התמונות, אתה לא תאמין.

 

הם התחתנו, הגיעו למצרים,

גרו על יד תעלת סואץ

ואל עריש, ובכל פעם אז

ברכבות היו באים לארץ.

המלחמה נגמרה, אז האמא של

סבתא מאוד רצתה לראות אותם

הייתה מגיעה ברכבת דרך אל

עריש, כדי לראות אותם.

סבא שלי הגיע לארץ, כל שבוע היה

מגיע לירושלים ללמד עברית ותורה.

וכל שבוע ביום שישי מגיע למצרים

לקהיר, על ידי תעלת סואץ, שמה גרנו

כדי להיות עם המשפחה.

סבתא שלי ילדה את אבי

אחרי שילדה שני ילדים,

אחת הייתה בת שמונה ואחד היה

בן ארבע או חמש, משהו כזה

אחר כך ילדה את אבא שלי.

הייתה עוד ילדונת יהודית.

היא הייתה מדליקה את הפרימוס

כדי לעשות חלב ולהניק את הילד,

היה בן עשרה חודשים אבא שלי.

ובדיוק בעלה שזה סבא שלי, הגיע למצרים

לקהיר בבוקר, לפנות בוקר ביום שישי

הוא היה איש גבוה והיא הייתה

אישה יותר נמוכה ממני

והוא היה גבוה מאוד, אתה

תראה תמונות לפי זה תדע.

והוא עשה...היא מסכנה בארבע בבוקר

נבהלה, השל שבדיוק התכסתה בו

הוא נתפס באש והאש התחילה לבעור,

מרוב הפחד היא קיבלה הלם פסיכוג'ניק.

על המקום כבר לא הייתה בן אדם,

נפלה, עשרה חודשים הייתה במיטה,

לא מדברת ובת 24 היא נפטרה.

אמא שלה הגיעה לשם

מה ששמעתי, חלק גדול מספרים לי, הייתה

אומרת-אני הולכת לראות את התאומים שלי

הבנת? שלושה תאומים.

סבא שלי, והיא הייתה מטפלת

מדי פעם אבל כדין הרבנות

הרבנים אסור להם להישאר בלי להתחתן

אז הוא התחתן עם אחת ממוצא יווני,

בלה קראו לה, והיא עינתה את

הילדים עינוי מוות, עינתה אותם.

זה נורא, אבא שלי סיפר לי את כל

הסיפור, הייתה ממש מענה אותם.

אבא שלי לא הייתה לו ברירה, בגיל 19 התחתן,

אמא שלי הייתה יותר גדולה ממנו בשנתיים

היא הייתה ממוצא של בטנטא,

שזה היה, איך אומרים הדלתא.

זה במקום הדלתא, הכירו לו את

אמא שלי והוא התחתן איתה.

בינתיים סבא שלי,

שאר הילדים גם כן התחתנו

אחר כך, שניהם-הבן ובת.

והוא התחתן, נכון אמרנו הוא התחתן?

ובת ובן.

הבת התבוללה עם נוצרי,

חטף אותה, קופטי

היא הייתה בת 15, יפת תואר, הוא

אומר היא הייתה דומה לג'קלין קנדי

יפה תואר, כי האמא

יוונייה והאבא תימני.

וחטף אותה, היה בלגן שמעתי, מספרים

שהלכו כמעט רציחות, זה היה בלגן.

האח שלה שזה הדוד שלי, היה

בן 16, הוא היה מבריח

עושה הכול כדי להבריח את

היהודים לארץ, ציוני הוא היה.

בדרך הנילוס היו אתה יודע,

מדברים וזה, הכול במחתרת

אז שמעו עליו, כנראה הייתה

הלשנה, הפכו לו את הסירה בנילוס.

הוא היה בן 16 ושמעתי

שהדגים ניקרו אותו,

והאבא קיבל, האבא שלו של

סבא שלי קיבל מחלת לב

אחר כך אולקוס מהפחד והיא

השתגעה אשתו, שזה אשתו של

אשתו של, אמא החורגת של אבא

שלי -אשתו השנייה -השתגעה,

הייתה מסתובבת כמו משוגעת, זה אני הייתי

קטנה ואני זוכרת את זה, ברחוב היהודים.

והוא מסכן ציוני, הוא כבר לא בן

אדם, אז ככה היא לא נשאר לה אף אחד.

בקיצור, הגיעה שנת 48',

הדודים שלי הגיעו לארץ

היה כנראה מספר אנשים שהיה מותר להם

לבוא, זאת אומרת בעלייה לגאלית

ואנחנו, אבא שלי נשאר שם, לא

היה כבר, אי אפשר היה יותר...

וחוץ מזה יש לי גם כאן כל

מיני, אני אראה לך אחר כך

שסבא שלי אמר לו לפני מותו-אם אתה

תטפל באחותך, אתה תקבל ירושה כך וכך

כי סבא שלי היה עשיר.

הרכוש נשאר שם,

אבא שלי לא הספיק ללכת לא לבנק,

כי מלחמת....אמרנו 48' נכון?

אחר כך 52' מהפכת הקצינים,

אחר כך 56' מלחמת סיני

ותמיד חיפשו את היהודים, רק לנקר

בהם, לאסור אותם, לרצוח אותם.

זה היה פוגרומים בלי סוף, אני בתור

ילדה לא תמיד התייחסתי, לא כל כך

אבל אבא שלי ידע את

כל הדברים האלה,

ואת הבית הוא עזב, היה לו בית גדול

מאוד, עזב הכול במצרים, של סבא שלי.

ואין כסף ואין שום דבר, כלום.

אנחנו ב-57',

בעצם ב-57' זה מלחמת סיני, בסוף,

והיה לנו פחדים, זה היה נורא.

יום אחד בהיר אמרו-אנחנו

היהודים, במיקרופונים, היהודים עליהם

לצאת, אנחנו משאירים שתי אוניות

אמרו בערבית ברמקולים,

במסגדים וזה.

שתי אוניות שתוך שבועיים

היהודים צריכים לצאת.

אני יודעת, אני רואה הרבה בלגן, אני רואה

יהודים שהיו שכנים שלנו למעלה פתאום איננם.

זה היה ב-52' בעצם,

זה היה לפני האוניות.

ובאו מוסלמים והם קנו את הבתים או שלקחו

להם את זה, לא יודעת איך זה היה.

השכונה היהודית, הרובע היהודי שזה היה כולו

יהודים, פתאום בקושי נשארו מספר משפחות.

כמו שאמרנו ב-56' קרה מה שקרה,

57' אבא שלי אמר-למה לי ללכת

פה יש לי שתי חנויות

בלאטבה, על יד עמוסקי

של דברי חשמל וכל מיני,

ויש לי שם שותפים שלי

אנחנו עובדים ומרוויחים

ועובדים יפה והכול,

מה לי עכשיו ל... עוד לא גירשו אותי,

גירשו אחרים, אותי עדיין לא גירשו.

הוא אומר את זה והולך ביום ראשון,

קודם כל החיים היו טובים מאוד שם

רגע אנחנו נגיע, אני רוצה -חיים

נהדרים, אבל אבא שלי הלך ביום ראשון

לפתוח את החנויות, חשכו עיניו.

סגרו את החנויות עם נרות אדומים,

נר אדום שמעא, אתה יודע מה זה?

-שעווה

סגרו, זה היה נורא ואיום היו שמה

פריג'ידרים, היו עולם ומלואו,

כל כספו הלך לאיבוד, הכול שם בפנים.

הוא חזר בחזרה והתחיל לצעוק-

לונה לונה, אומרת לו-מה יש,

מהמרפסת היינו גרים בקומה שלישית

אומר לה-בואי תראי, אין

לנו יותר לשבת פה *ערבית*

אין לנו פה עוד מה להישאר, אין לנו

מה לעשות, סגרו לי את החנויות

והתחיל לתת מכות על

עצמו ואני מסתכלת.

זה היה בזמן שכבר סגרו לנו

את בתי הספר ואנחנו הסתובבנו

נתנו לנו איזה מרכז קטן לקשקש, אני יודעת מה,

הייתי כבר בגיל 12 שהאחים שלי כולם קטנים.

אז אמר לה-תתכונני תוך שבוע,

מה שיש לנו נצטרך למכור

לא הספיקו למכור שום דבר,

הכול נשאר איך שהוא.

היו לו כמה כספים פה ושם אצל אנשים

שהיו חייבים לו, הוא קנה 14 צמידים

שבעה פה ושבעה פה לאמא, אמר-אולי אם

לא יהיה לנו מה לאכול בירושלים, בישראל

נוכל למכור ונאכל בהם, אין מה לעשות.

קנו בדים, אסור לקחת בדים

תפרו כאילו זה חצאיות, כאילו

לקחו כמה מזוודות ואנחנו ברחנו

בלילה, באו השכנים שלנו

אחד הרים את האחים

שלי, אחד זה והלכנו עם

סוס ועגלה, קוראים לזה,

אתה יודע מכיר את ה...

ערביה חנטור קוראים לזה,

בלילה כדי שלא יראו אותנו

כי זה היה ב-27.01 עזבנו, ברחנו

משם כמו שאומרים, זה בריחה.

הגענו לרכבת, מהרכבת לאלכסנדריה,

פחדנו להיות באיזשהו מקום שלא יתפסו

אותנו, יהרגו אותנו, בסוף עלינו באונייה.

באנו לעלות לאונייה ובדיוק

אמרו לנו-בואו הנה

חיפשו אותנו, עשו

חיפושים מדוקדקים.

מה אני אגיד לך, מה שאני ראיתי, הייתי עוד

קטנה, רואה איך לוקחים את כל המעילים

שלבשה אמא, מעילים שכולנו

לבשנו, לוקחים סכין גילוח

חותכים את הכפתורים שמרופדים כאלה,

לראות אם יש יהלומים בפנים.

בקיצור, זה היה נורא ואיום, זה השפלה

זוועתית. לאמא לקחו שבעה צמידים,

אבא אומר-אבל למה, תשאירו.

אין דבר כזה,

מותר לכל אחד, אחד כזה, דברים

כאלה, ככה אחד אחד מהאחים שלי

זה היה מותר, וטבעת קטנה. זאת הטבעת

של אמא לונה, לונה מזרחי, זאתי.

חיפשו, ראו שקיות עשויות מנייר שאז לא היה

ניילון, לא יצא עוד הניילון באותו זמן

ולאמא אמרו שבישראל אין תבלינים,

אז היא שמה כורכום בכמות,

שמה זה וזה, הכול בשקיות.

באו פתחו את זה, הכורכום

נשפך על כל הבגדים, הכול.

כבר לא היה מה ללבוש גם, זהו גמרנו

הלך הכול לאיבוד, זה לא יוצא.

אבל לפני כן, אמא אמרה-אני

לוקחת את מכונת התפירה שלי,

אולי אני יכולה לתפור לכם כמה דברים בתל

אביב, בירושלים, זאת אומרת בישראל.

לקחה את הזה אבל לפני כן ראיתי את

אבא שלי בסתר, הם היו ציונים כולם,

בסתר קנה איזשהו בד תכלת

ולבן, אמרתי לו-מה זה אבא?

זה בד של פרשוט, אומר לי: תשתקי

אמרתי לו-אבא אבל זה בד של

פרשוט, מה יש לך לעשות בזה?

הוא אומר-ששש...אני אחר כך אגיד

לך, עכשיו לא רוצה להגיד לך כלום,

אנחנו הולכים לירושלים, אמרתי

לו-אז למה אתם עצובים כל כך?

כל שנה בפסח אתם אומרים-הולכים לירושלים,

הולכים לירושלים, שנה הבאה בירושלים

אם אתם כל כך לא רוצים,

זאת אומרת כואב לכם כן?

אמרו-אבל מגרשים אותנו ג'ודית,

מגרשים אותנו, ככה אמרו לי.

מה מגרשים שיגרשו טוב מאוד, נלך

לירושלים, הגיע הזמן להגיע לירושלים.

אני לא הבנתי את

המשמעות, לא הבנתי.

אבל עשו לנו הרבה

בלגן בזמן האחרון.

אמא לקחה את המכונה, את המכונה

שברו אותה לארבע חתיכות.

לחפש יהלומים, איזה יהלומים בראש שלהם?

חיפשו, שברו אותה, מכונה ידנית.

עולים, אמא מסכנה כנראה התכוננה לתפור

את הדגל, בסוף נודע לי זה דגל.

וראיתי את אמא ככה עצובה,

והיא לא רוצה להראות להם

למה יכולים לקחת ולזרוק לה

את החתיכות האלה של המכונה.

עלתה, אומרת לו-סוסו מה נעשה עכשיו?

לאבא שלי, מה נעשה עכשיו?

נשברה המכונה, שברו לי אותה.

אומר לה-יהיה טוב, יש אלוקים

בשמיים אני מאמין בו וזה...

עלינו לאונייה, כמו האונייה של הנאצים

עם הככה, שלבים שישנים שמה, שלבים

זו הייתה האונייה של מסרי,

קוראים לה מסרי.

והיה פרגוד גדול, עובר שמה

שוטר בפנים והוא שומע רעש

אמא מה עשתה? מסכנה,

זיכרונה לברכה

לקחה את הגומי של כל האחים שלי של

התחתונים, השאירה אותם בלי תחתונים

באמת, ולקחה את הגומי, בשבילי

זה מצחיק אבל כשאני נזכרת

האישה הזאת צריכה לקבל

צל"ש, תפרה, קשרה פה

קשרה שם בגומי, קשרה

למטה הכול ולאט לאט היא

תופרת את הדגל, היא לא ידעה איך

דגל, אמרו לה-חצי לבן וחצי תכלת

והסרט לעשות את המגן דוד.

והיא ישבה לתפור, בדיוק עובר שוטר אומר-

מאדאם, מה את עושה פה? אני שומע רעש

ההיא הייתה גיבורה כזאתי אז לקחה

את אח שלי, היה בן 11 חודשים

לא, שנה ומשהו, לקחה אותו

אמרה לו-אתה לא מתבייש?

אני מניקה את הילד, עכשיו אני אגיד שזה

הטרדה מינית אבל בצורה אחרת הטרדה מינית

אתה מתעקש איתי, אתה מתחיל אותי, עשתה

את עצמה כאלו מכסה כאלו מניקה אותו

והכניסה, אומר-סליחה

סליחה מאדאם, ככה פרדון.

יצא, עוד פעם הוא שומע

רעש עד שהיא תפרה אולי

רבע דגל בקושי כי אתה יודע, המכונה

שבורה ולא רוצה לעשות יותר רעש.

הגענו ליוון אתנה מאתנה נשארנו כל

היום שם על, איך אומרים, על הרציף

אחר כך עברנו למדיטרניום סי, שמה זה היה

תענוג, שני חדרים, אתה כאלו ממש בבית הבראה.

ואמא נכנסה בחדר אחד,

תפרה את הדגל בחשק רב.

אז תראה, מצרים זה בסך הכול חצי

שעה מפה, זה לקח לנו שמונה ימים

כל הסיבוב, דרך

בורמה כמו שאומרים.

תפרה את הדגל, זה חמישה

ילדים זה לא צחוק.

הגענו עד לנמל חיפה, מרחוק אני רואה

הרבה מנורות, זה היה מוצאי שבת.

אני אומרת לאבא-אבא מה זה? אני

רואה כתוב בעברית, מה כל זה תורה?

כי לא ידעתי, חשבתי עברית

זה רק תורה, כל זה תורה?

הוא אומר לי-יהודית

זה מסעדות, זה בית קפה

אמרתי-מה בישראל

הקדושה יש דברים כאלה?

היינו תמימים תמימים,

הייתי בת 12, תמימה מאוד.

אומר לי-חכי הכול יהיה בסדר,

אני אסביר לך בדיוק הכול.

זה כאלו, כי הוא ידע את

השורשים של סבא וזה,

לנו לא כל כך הרבה סיפרו

כי לא ידענו, היינו ילדים.

בקיצור הגענו מוצאי שבת, אף אחד לא ירד עכשיו

מהאונייה, אתם תחכו עד יום ראשון בבוקר.

אז כולנו חיכינו ככה

ומסתכלים על הים וזה

הגענו בבוקר, אמא שלי נכנסה

לשירותים, לקחה מטאטא

הכניסה בתוך הדגל ותינוק ביד שלה, "ברוך

שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"

אתה יודע מה זה את הדגל שהיא הניפה,

אני לא יודעת אם זוכרים אותה אנשים

אני לא יודעת, אני

צריכה לכתוב את זה.

והיא הייתה בסך הכול צעירה

בת 36, אבא שלי היה בן 34.

והיא עשתה ככה את הדגל ואני מסתכלת-

וואלה גיבורה האמא הזו, זה משהו.

מכולם דווקא היא תופסת ככה את הדגל

ואבא שלי ירד והתחיל לנשק את האדמה.

אמר-שהחיינו אנחנו בארץ ישראל,

אתם ילדיי, אתם בריאים? אתם חיים?

זה מה שצריך, הכול יבוא, אני אעבוד בחרא

אני אביא לכם, אני אעבוד בזה אני אביא לכם

אל תדאגו מה שעבר עבר, מה שהולך ברכוש,

יבוא ברכוש, בן אדם הולך לא יכול לחזור.

והתחיל לנשק אותנו, לנשק

אותנו כולנו מהתרגשות

אמר-הגענו לירושלים, אמי

מירושלים חזרתי לירושלים, ככה אמר.

לקחו אותנו אבל זה היה נורא, בשבילנו

זה משחק אבל ההורים שלי התענו.

 

לקחו במשאית ויאללה,

המשאית כמו של פרות כאלה

זה היה ככה אתה יודע, עם

ברזנט גם בחוץ וזה וזה

הגענו, כל כמה...אני יודעת,

כל רבע שעה, חצי שעה

מורידים חלק מהאנשים, אני

לא ידעתי מה עושים בהם.

בית ישן, בית כמו של טורקים כשאתה

למשל בברצלונה אתה רואה חלק

ישן וממול חדש, החלק שלנו היה ישן

וממולנו זה היה בתים שהרסו אותם

ובנו למוסלמים כמו,

מה אני אגיד לך

כאילו חדר קטן לשאר המוסלמים, העיקר לכבוש

אותנו, לרכוש את הרובע היהודי כאלו.

החלק שלנו עדיין עוד היה

ישן, למטה היו מוסלמים

אנשים טובים מאוד

איתנו, תמיד הסתדרנו.

הקומה השנייה קפטים, קומה שלישית זה

אנחנו, קומה רביעית לקחו את זה מבעלת הבית

לקחו את זה ממנה או שקנו

ממנה, כי היא כבר עברה לארץ.

היו אנשים נחמדים מאוד, אמא

שלי תמיד הייתה עולה בערב

לגג, כמו פנטהאוז של פה, שם זה

כמו פנטהאוז אתה יודע איך, גג.

יושבים, מדברים, משוחחים

בערבית ושירים והכול

היה תענוג -כמה אחים אתם?

כמה אחים, היינו חמישה כולל

אותי אחר כך בארץ נוסף עוד אחד.

כן -ומה המספר לך בין האחים?

-אני הראשונה, בת יחידה

אחר כך ארבעה בנים -את

הבכורה -אני הבכורה כן.

לפני 48' או 50' משהו כזה היו

כולם יהודים בשכונה שלנו,

ופתאום לא יודעת משום מה

או מתוך חלום או מתוך

לא יודעת, פתאום אני רואה לאט לאט

מוסלמים באים ותופסים את המקומות האלה.

אז ממולנו כולם פתאום מוסלמים והיו אומרים-

זה סוני, לא יודעת אפילו מה זה סוני

זה סוני עם זקן, זה ככה, זה ככה

אמרתי-אז איפה השכנים איג'ה? איפה אטאטי?

אמא אומרת-הם עלו לארץ ישראל

ואני לא ידעתי איזה ארץ ישראל

-זה פעם ראשונה שאת שומעת את

המושג הזה 'ארץ ישראל' ? -כן, היו

אומרים לי-'הארץ' , יותר נכון 'הארץ'

היו אומרים לי 'ארץ', היא 'העיר

ירושלים' בפסח, אומרים לי 'ארץ'.

לא היינו אומרים 'ארץ ישראל',

היינו אומרים 'ארץ', כן.

והיו לך חברות בשכונה? -בטח

ועוד איך, פגשתי חברה

פה אחרי 59 שנים -ואוו

פגשתי אותה לפני שש

שנים, פגשתי אותה.

מאוד אני רציתי לראות את

כל החברות שלי שלמדו איתי.

יש לי גם כן פה תמונות שחברות שפגשתי

אותן ועמדתי על שלי לראות אותן.

מגיל 12 שלמדנו יחד, זאת אומרת

שעזבנו אבל קודם למדנו מגיל צעיר.

פגשתי אותן סבתות וזה היה נורא...

והיו לך גם חברות שהן לא יהודיות?

-היו לי, בטח

היו גם כן שתיים שלמדנו איתנו בבית ספר של

הקהילה היהודית-אקומונוטי יזראלי ג'וקייר.

שתי בנות מהשחורות האלה את

יודעת, הם היו כאילו ילדים שרת

אז הרשו להם ללמוד איתנו

והם אהבו אותנו מאוד.

גם החברות המוסלמיות לא

תמיד היו לנו זמן לדבר איתן

כי אנחנו למדנו מהבוקר, היה

מגיע אוטובוס לוקח אותנו, הסעה

עד שעה ארבע, בחמש מגיעים הביתה,

לא היה לנו זמן הרבה לחברות.

היינו הולכים למועדון, מהמועדון הביתה.

מתי כן היינו מתחברים? בחופשות

אם זה בפורים, אם זה בסוכות

אז אנחנו היינו יחד איתם

נהנים מהרמדאן שלהם -מה זה

אומר נהנים מהרמדאן שלהם?

תראה הייתה עששת כזו, עששיות אז הם

היו עוברים עם זכוכיות בכל מיני צבעים

ככה ונר, והיו קוראים לי-

ג'יג'י ג'יג'י בואי תרדי

אני הייתי מהר יורדת, גם אני עם עששית כזו

והיינו הולכים וכאילו מעירים את האנשים.

ונהנים ושמחים, לא לקחנו שום

דבר על הגב, היינו ילדים

זאת אומרת ההורים לא כעסו עלייך שאת עושה

חג של מוסלמים? -להפך, להפך לא כעסו.

אנחנו חיינו טוב איתם בשלום,

בשלום עד לגבול מסוים

שהגיע העניין של, אני

יודעת בכל אופן, 56'.

ב-52' ראיתי דבר מה, היינו הולכים

ורואים הקניונים של היהודים שרופים, הכול

אבל אני לא כל כך התייחסתי זאת

אומרת לי זה לא עשה הרבה.

אמרו ככה-שורפים , אנשים, מה שורפים,

יש מלחמות וזה אבל אני לא...

ב-56' הרגשתי את זה מאוד

חזק עליי, האחים המוסלמים

לא ידעתי מה זה 'האחים המוסלמים', אלא

אמרו-יש ערבים שהם שונאי יהודים

אמרו ככה, נאצר עלה ואז התחיל כל הבלגן.

ואני זוכרת מתי שבחרו את נאצר,

הייתי בחנות אצל דודה שלי בבאטה,

של נעליים וגרביים וזה

והייתי רואה איך שהוא עבר וכולם מהוללים לו

וכולם שמחים, אנחנו גם שמחנו, לא ידענו מה.

היה גבר יפה נאצר, לא

ידענו שיצא ממנו כזה רוע

כי הוא היה לו גם השפעה

של האחים המוסלמים,

אם לא הייתה השפעה יכול להיות

שעד עכשיו היינו חיים שמה.

עברנו ברחוב, אמרתי לך סגרו לנו

את בתי הספר ונתנו לשבויים.

עם בן דודה שלי, בן דוד

של אמא, לקחו אותו לשם.

הרבה מאוד יהודים לא ידענו איפה הם,

הסתבר ששמו אותם בבית ספר שלנו

מותהלון. אתה יודע מה זה מותהלון -לא, מה זה?

-אסירים ושבויים חלק מהם נרצחו,

וחלק השאירו, חלק עינו אותם, חלק

התעללו בהם מינית ודברים לא יפים.

יש לי ספר של עובדיה

ירושלמי, ממש זה היה נורא.

ואנחנו איפה שמו אותנו? אין איפה

ללמוד, לקחו לנו איזשהו מרכזון

כן? ונתנו לצייר,

לקשקש, לקרוא, הצגות...

ובמלחמת סיני זה היה נורא, את הכול צבעו,

ההורים לקחו נייר כחול ושמו על כל החלונות

ואנחנו שומעים מטוסים בלי סוף.

זה היה נורא, אי אפשר היה

לצאת מהבית, באנו לצאת

אני פוגשת ערבייה קטנה בקושי בת

תשע, שמונה, רזה כמו לא יודעת מה

אומרת לי-בואי הנה, אני כבר אמרתי-

לא יכול להיות, ילדה כזו תשלוט עליי.

בואי הנה, תעלי הנה

יהודייה, יהודייה בואי הנה

ואני נבהלתי אבל אמרתי-לא

יכול להיות, ג'ודית תתעשתי

אמרתי בראש שלי שאני

יתעשת, ככה אומרים להתעשת?

היא באה אומרת לי-תעמדי פה, למה?

הייתה כבר השפעה על המוסלמים נגדנו

אנשים שאכלו איתנו, עזרו לנו, עזרנו

להם, נתנו להם אוכל, תפרנו להם בגדים

הם היו מנקים לנו את הבתים,

היינו קונים מהם תרנגולות

חיינו בשלום ובדו קיום נהדר,

עד שהגיעו האחים המוסלמים הזה

ומלחמת סיני, זה גמר אותנו. אז

פתאום הערבייה הזו אומרת לי-בואי

אינתי יהודייה, ואני הייתי שחורה, אנחנו

שחורים זה המזל אם לא היו רוצחים אותי,

אני שחורה, אנחנו שחורים.

אומרת לי-את יהודייה, אמרתי-לה

יהודייה, התחלתי לדבר איתה כאלו..

אני לא יהודייה, למה את ככה חושבת

עליי?, מוסלאם אייזק - אני מוסלמית כמוך.

אז אם זה ככה, היא אומרת לי

בערבית, תקריאי לי פסוק מהקוראן.

*ערבית*, אז הייתי

אומרת לה *ערבית*

*ערבית*, עשיתי לה ככה.

אינתי מוסלימה, היא רק אומרת-

אינתי מוסלימה עוד פקפקה בי,

היא מסתכלת ככה ואני ברחתי

בריחה כזאת, והיא אחריי

ואני צועקת, מאמא, כי אמא

שלי לימדה אותי-אם הילדים

ירצו להרביץ, להרוג אותי, תעשי

את עצמך כאלו שאנחנו גרים בבית

בדיוק מתחתך, תקראי 'מאמא' הם ייבהלו,

אפילו שגרתי אולי חצי קילומטר רחוק.

אז למדתי את הקונץ הזה מאמא שלי.

מאמא מאמא,

ההיא הסתכלה מאמא,

ואני ברחתי עוד יותר

עד שנכנסתי הביתה, אמרתי-

אמא אני לא יוצאת יותר.

אז קרה מה שקרה, אמרתי-אבא אם זה

ככה, אתה רוצה ללכת לירושלים? יאללה.

ואז באמת קרה מה שקרה.

קודם כל היינו בית ספר

שכונתי, זה קהילתי 'קטאוי''.

זה על שם של אדם מאוד מאוד

מכובד, בשם קטואי ידוע.

למדנו הכול, בכיתה

הראשונה למדנו עברית

שפה יפה, לא שפת רחוב כמו

פה, סליחה שאני אומרת את זה

זו שפה תנכ"ית למדנו.

אנגלית רק בשנה השלישית אולי

למדנו, צרפתית שנה ראשונה וערבית.

שלוש שפות מההתחלה למדנו.

מה זה מההתחלה? באיזה

גיל מתחילים ללמוד?

חמש, בגיל חמש, לפני כן

יש גם גן וגם בית ספר

שזה לכיתות הראשונות היה ביחד,

מהגן ישר, קוראים לזה קרייש

קרייש זה גן חובה או

טרום חובה, משהו כזה.

למדנו טוב מאוד -למדתם רק

שפות או שלמדתם גם מקצועות?

לא, מקצועות לא, רק

לימודים עיוניים.

ודרך ארץ, אצלנו זו הייתה הדרך.

מה זה אומר אצלכם זו הייתה הדרך? איך

זה מתבטא? -היהודים היו אינטליגנטיים,

היהודים המצרים, יש בהם אינטליגנציה

פנימית שהיא בתוכם, טבועה בהם.

נתנו כבוד לאדם המבוגר,

ידענו איך לדבר איתם,

לא התחצפנו, היינו הולכים לבית הספר

נקיים מסודרים, עם נעליים מצוחצחות,

מטפחת צריכה להיות ביד, ושמים

אותם בכניסה ויש שמה מישהו מבקר

ליד הדלת, ליד השער,

והמטפחת פה, ככה ככה.

לראות את הציפורניים, הכול נקי?

ולראות אם יש מטפחת כי על כל מקרה-

שיעור, לכלוך מה יש, תמיד

צריכה להיות מטפחת ביד.

באמת ככה זה היה.

מה אני אגיד לך, היו זאת אומרת, לימדו

אותנו, הם היו קצת קשוחים איתנו.

אפילו המורה לערבית הייתה קצת קשוחה,

ואני חושבת, בזכות הקשיחות הזו

רובם הצליחו, בזכות הקשיחות,

כי יותר מדי להיות חברותא

אז הם חברים-היום אני לא אעשה

שיעורים אז מחר לא נורא תסלח לי, וזה

שמה לא, אם באמת ולא

הכנת שיעור, אתה בפינה.

למחרת אתה תדע לעשות את השיעורים.

לעטיפות צריכים שכל המחברות

יהיו עטופות אותו דבר.

אם במקרה המחברת, הפינה של הספר או

המחברת קצת למעלה, קוראים לזה אוזניים,

אין דבר כזה, קוראים לאמא.

הלימוד נגיד, יש מורה מרים יד? מורה

מרימה יד על תלמידה, תלמיד? -כן כן

היה מורה שבמקרה

הסתובבנו אחורה או...

כמה הרימו בבת אחת אצבע

ופתאום אחד דיבר באמצע,

לא, צריכים להיות

סובלניים כלפי החבר.

זאת אומרת אם הוא היה מרים אצבע,

תחכה עד שהוא יגמור לדבר, תרימי את.

ואמרו-לאצבע זה ככה, שניים זה

ככה, ככה הסבירו לנו בצורה כזו.

כמו ברוסיה, שמה זה גם אותו דבר.

אז תראה, לא הייתה חוצפה

אבל בכל זאת, ילדים זה ילדים,

לפעמים עוברים קצת את הגבול

לוקחים ונותנים עם סרגל על

הציפורניים, אין ברירה.

חד פעמי, להבא הוא לא יעשה את זה.

אבל ראית מה קורה פה בארץ?

זה כואב לי

הארץ היא לא, זה לא זה.

תאמין לי, אם היו קצת

קשוחים, טיפה טיפה

היו מצליחים פה בגדול,

למרות שיש לנו נוער נהדר,

נוער...באמת אין מילים

והייתי מתנגדת שירביצו להם,

אבל קצת לא היה מזיק,

זה לא אלימות.

והקהילה היהודית בקהיר,

יצא לך בעצם לחוות אותה בתור נערה?

אבא שלך היה חלק בעצם? -בטח בטח

קודם כל היו 12 בתי

כנסת ברובע שלנו,

בתי כנסת, אין מילים להגיד,

אנחנו בעצמנו הלכנו לבתי כנסת.

אבא שלי היה לוקח את אחים שלי

הקטנים, עם הטליתות והציציות,

לוקח אותם, אני ואמי בתור ילדה,

היינו כבר מכינות את השולחן

כשהוא היה מגיע, היה כבוד עם האישה,

כבוד עם הילדים, זה היה נהדר.

ביום שבת בבוקר גם אותו דבר, הכול כל

הכבוד, אין אחד ירים את הקול שלו על השני.

הגדול נותן כבוד לקטן וכך הלאה.

אני הייתי מחביאה קצת על

על האחים שלי, במקרה ועשו משהו לא

בסדר, היו מתחבאים אחרי הגב שלי

כדי שלא ירביצו להם, או לא

יצעקו עליהם, אני הייתי הקיר.

בסדר, מבחינת גם הקהילה היהודית,

היה איזה מנהג ייחודי? נגיד-יש

משהו שקורה, שהקהילה בעצם

מתגבשת -כן, הקהילה

הכי מגובשת זה ברובע היהודי -למה?

-כי רוב היהודים

היו כולם מקובצים ומגובשים ברובע היהודי.

הרובע היהודי זה לא רק ככה רובע וגמרנו,

רובע זה הרבה מאוד רחובות, יש איזה

שישה שבעה שערים, שפונים לכל עבר.

היהודים שם שמרו על כשרות,

יום שסבא שלי היה שוחט

ובזמן שהוא היה שוחט נגיד את

הפרה, היו שמות כבר למי שמזמין

כי לא היו פריג'ידרים, אז יש משפחות

שהיו הולכים, לוקחים את החלקים.

זה היה דבר אחד, בחגים

למשל שוחטים את התרנגולות

כולם היו על יד בית הכנסת, קונים

מהמוסלמים ועל המקום נותנים לרב

גם הוא היה גם שוחט ועוד

גם שני רבנים שוחטים.

שוחטים ושמים פה, אני יודעת,

דם פה, אני יודעת מה -למה?

לא יודעת זה מנהג כזה

כאות היכר או אות...

כמו לדלג, השטן ידלג

עלינו או משהו כזה.

היו עוד מנהגים כאלה? -כמו אצל משה רבנו

ששמו את הזה על המזוזה, זה אותו דבר

היו עוד מנהגים כאלה?

-היו מנהגים -כמו מה?

מה אני אגיד לך...

מנהגים עמוקים של

הבתים עצמם או קהילה?

של הקהילה או של הבית, מה שאת

זוכרת -כן כן, למשל בפסח

היו כולם לפני פסח,

מתאספים במאפייה יהודית

ליד הבית כנסת שלנו, זה

גם ליד בית כנסת הרמב"ם.

שם כל הנשים יושבות וכל אחת עם

הגיגית וכל החומרים של העוגיות.

ויושבים כולם ועושים את הביצים,

איך אומרים, מקשקשים את הביצים והכול

בשביל לעשות עוגות שמורות לחג, כשר.

אז נשים, כולן יושבות יחד, זו מספרת וזו

מספרת, מעבירים את זה מאוד בכיף, ככה.

יצא לך להשתתף בטקס כזה? -כן

כן -מה, תספרי לי על הטקס הזה.

אני נהניתי, אני והחברות שלי שהן כבר

פה בארץ, אחת בבאר שבע ואחת בהרצליה,

עד היום הן זוכרות הכול, הכול.

היינו הולכות לשם ורואים את אמא, והיא

רואה את אמא שלה, וזו רואה את אמא שלה

ויושבים טק טק טק, עם הביצים,

לא היה חשמלית, הכול ביד ככה

ומכינים, וכל אחד בתור

מכניסים למאפייה וזה.

לכולם, שכולם יאכלו -שכולם

ייהנו, לוקחים וזה לפסח.

עכשיו יש לנו ככה, מנהג של פסח

זה היה ליל הסדר פעמיים,

ליל סדר פעמיים.

מה שאתה שם על השולחן, חלק אתה

משאיר למחרת הברכות, גם אותו דבר.

בשבת זה היה כשרות, אין אחד לא

שמר כשרות, אין דבר כזה אין.

אין אחד לא שמר שבת, אין

דבר כזה, יעשו לו בושות

מפה עד להודעה חדשה, אין דבר כזה אבל

היינו כמו שאומרים, יהודים רפורמים

זאת אומרת, אין את הכפייה, לא

היה לנו כפייה, זה היה אהבה,

אהבה לתורה, אהבה לקדוש ברוך

הוא, כי בזכות כל הדברים האלה

היינו מחכים ברגעים שיבואו חג או

יבוא שבת, כי אנחנו הילדים נהנינו.

אז בגדים, לבשנו רק

בחגים בגדים יפים.

נרות גדולים זה היה בשמחת תורה,

מי יש לו נר הכי יפה, שמים סרטים

היינו מסובבים שבע ברכות,

לבריאות, שבע -סיבובים

סיבובים כן, עם הנרות.

בפורים היה שמה אחד יהודי,

קראו לו זורדו, זורדו...

אז הוא היה מביא את כל המשחקים של לונה

פארק, כמו סירות כאלה, שם אותם בשכונה

וכולנו היינו נהנים מזה, משלמים גרושים ממש.

הוא גם היה מרוויח, וגם אנחנו נהנינו.

ונהנינו מאוד, היה כל מיני בובות

קטנות ככה, עושה כאלו מדברות וזה

אנחנו ילדים נהנינו מכל דבר.

עכשיו נער או נערה שאין לו כסף לאותו

לונה פארק של זורדו? -עכשיו ככה,

כל אחד מאיתנו עשה ועזר.

הילדים -אנחנו בעצמנו, כי אנחנו

קיבלנו דמי כיס מההורים, כל יום גרוש.

היינו אוספים, למשל היה

לנו קופה כזאת מיוחדת

למדנו לאהוב אחד את

השני, כולנו יחד.

שלך שלי, שלי שלך, אין דבר

כזה-שלך שלי, ושלי שלי

לא, אין דבר כזה, אחד אהב

את השני, הייתה אהבה אחים.

גם היום פה אנחנו, 4500 וכמה, אנחנו

כולנו מגובשים תראי בפייסבוק, כולנו.

מזל טוב, מזל טוב, מזל טוב...אפילו

אנחנו לא מכירים אחד את השני,

אבל יודעים בדיוק מה עבר עליו,

גם עליי עבר, אתה מבין?

אנחנו לא אנשים מפוזרים,

כולנו אוהבים אחד את השני.

עכשיו ככה, בבית

הכנסת למשל אבא שלי

היו הולכים לבית הכנסת,

ביום שבת כולם מדברים

על הבת של הפלוני

אלמוני, רוצה להתחתן

ואין לה נדוניה, כי הבחורות היו

צריכות להביא את הנדוניה, לא הגבר.

מה עלינו לעשות?

אבא שלי היה אומר-

אני עכשיו מבקש מכם, כל

אחד נגיד ייתן מאה לירות,

כל אחד, לא עכשיו אלא למחרת,

כל אחד ייתן ככה, אני נותן מאתיים,

כל אחת ייתן שהילדה לא תתבולל

כי אם אין לה, היא לא

יכולה להישאר בלי להתחתן,

אז היו גונבים אותה המוסלמים,

לוקחים אותה או הקופטים הנוצרים,

למרות שיש להם כמה נשים, לוקחים

אותן מתחתנים, למה? מחתנים אותן.

אבא שלי היה עושה מצוות, הוא היה צעיר,

ומה שקרה לאחותו הוא פחד שיקרה לכולם.

אז זה העניין פה, וככה

אספו וחיתנו אותם.

וכל פעם כך היה, היו עושים מצוות.

הבית כנסת, מה זה כנסת?

זה כינוס, כינוס,

שמה לא רק התפללו

שמה כינסו, ידעו את הסיפורים של

האדם הזה, והאדם הזה, והשכונה הזו.

לעזור לפלוני אלמוני,

הילד ההוא אין לו נעליים,

אומרים לקהילה היהודית-הקהילה

היהודית שהיא מצרפת ומאמריקה,

היו מביאים מדי פעם בגדים

ונעליים לאנשים שאין להם.

היה שם גם בניין גדול, קראו לו

עודש, מה זה עודש? זה קודש,

עודש, ושם אנשים שלא היה

להם, כמו בית תמחוי.

הם גרו כמה משפחות, כמה אנשים

בחדר אחד, והיה להם את האוכל,

עברו מעיר לעיר, היה להם איפה לגור, איפה

לחיות בינתיים -שקהילה בעצם מממנת ודואגת

יפה, בדיוק בדיוק, ואם הקהילה לא

נתנה מספיק, אנחנו כולנו נתנו.

למשל אנחנו בבית הספר היינו באים,

ההורים היו נותנים לנו גרוש.

נגיד אנחנו חמישה חבר'ה,

לכל אחד מהם יש גרוש, אז אנחנו אוספים,

אני גרוש-אתה גרוש, גרוש גרוש...

אחרי שבוע, אתה תראה כמה

הכול, אתה מקבל את הכסף הזה,

וחלילה חוזרים, הבנת עכשיו?

נותנים, עוד פעם ככה...

וככה כולנו לא חסר לנו כסף.

אני למשל, לא אהבתי תפוחי עץ

היה לנו אוכל במצרים בלי

סוף, היהודים מהרובע היהודי

לא היה חסר להם כלום, לא

פירות ולא ירקות, ולא כלום.

הדברים הכי יקרים אבא שלי

היה קונה לנו, עם סל כזה קש

אומר לשליח שלו, היה לו שליחים

שלו, יביא את זה הביתה.

אני הייתי רזה מקל,

לא אהבתי לאכול.

רק לחם, לחם לבן היה מאוד יקר

ואבא שלי היה קונה את הלחם הלבן. לחם

שחור זה לחם עוני, אני לא אהבתי אותו

אז אבא שלי היה שם את החמאה או את

ההישתא בבוקר ותפוח -מה זה הישתא?

הישתא זה כמו, מה אני אגיד לך, הקרום

החזק של החלב האמיתי, זה כזה עובי

פה למשל לוקחים מהחלב הכול

הכול, מה נשאר ממנו? מים

דוגרי מים, שלוש אחוז, אפס אחוז, זה

שמנקה את המכונות, זה החלב שלנו.

שמה זה חלב חלב, אז היו קוביות כאלה

מלבניות בלחם, זה אני אהבתי וכוס תה.

אז אמא הייתה מכניסה לי תפוח כזה גדול

בפנים, היה יקר אבל הייתה מכניסה

מה הייתי עושה? מה הייתי עושה אתה חושב?

לא אהבתי, הייתי אומרת-כן אמא שימי

נותנת לחברות שלי, לא תמיד היה

להן ואני ככה, ככה היינו.

זאת הייתה אהבת החבר, אהבת הזולת.

וזה היה רק כלפיי היהודים או שזה היה גם

כלפיי החברים הנוצרים -תראה-והמוסלמים?

בבית ספר אמרתי לך, בקושי שניים

היו אבל בבית היה גם כלפיהם.

אמא הייתה מבשלת אוכל טוב, נשאר

אוכל, הייתה קוראת לשכנה-בואי

נותנת לה, כי היא התביישה, אם הייתה

נותנת לה למטה, היו רואים את זה.

הייתה קוראת לה-בואי חכי, הייתה

נהנית מהאוכל שלנו, זה משהו.

בערב יום שישי, השכנה

הייתה עולה למעלה

שכנה שלנו הייתה עולה

למעלה, בסביבות 12,

היה מסגד, אחרי שהרסו כמה

בתים יהודים, עשו מסגד גדול,

ואומרים למעלה 'אללה אכבר',

אתה יודע איך, כל המואזינים.

השכנה הייתה באה, יש לה סבון כזה

גדול עם מברשת, יושבת על הברכיים

משפשפת לנו את כל הבית,

מבריקה, כל הבית.

היה ספות שהם בעצמם, הם עושים אותם

כאלו, זה לא ספות שקונים היום

כל שני וחמישי מחליפים ספות

לא, ספה הייתה הכול בלבן,

ונהנית מהסלון הזה, הסלון

זה גם חדר אוכל וגם הכול.

הכול היה מבריק, הכול

לבן, הכול משופשף,

קיבלת את השבת, היית אומר-

בואי כלה, בואי כלה.

נהנית מהשבת, ביום שבת

למשל כדי שיהיה שקט בבית,

הייתי לוקחת שני אחים שהם גדולים

קצת, הקטנים הייתי משאירה לאמא,

והולכת ברגל כל הרחוב, זאת אומרת

מה אני אגיד לך, אולי כמה קילומטר,

כי אסור לנו לנסוע. הייתי

הולכת בשקט, קונה כרטיסים,

אבא שלי לא ידע,

הייתי קטנה תשע עשר,

לוקחת וקונה כרטיסים לקולנוע אולימפיה,

נשארת מהבוקר עד הערב, זה בחופשות בשבת,

יושבים שם, רואים את הסרטים ,

איזה סרטים היית רואה? -אנחנו

אהבנו סרטים בערבית, רק ערבית.

היית הולכת רק לסרטים הערבים?

-רק סרטים ערבים

פעם אחת ראיתי סרט ספרדי כשהיה

ויוה זפאטה, שזה של הבאסקים וזה

בסדר -מה את זוכרת איזה סרטים ככה

חזקים בזיכרון? -ערבית? ואי אוי אי...

ואו איזה...דלילה, של עבד אל

חלים ושאדיה, זה אני זוכרת

והמון מה אני אגיד לך,

של פריד אל אטרש,

המשכת לראות את הסרטים האלה גם אחרי?

ביום שישי בצהריים

בהתחלה כן, עד שעשו ערוצים, שאר

הערוצים זה כבר בלבל לי את היוצרות,

וגמרנו כבר יש לי נכדים, יש לי

נינים, אין לי ראש לדברים האלה

מה שכן, אני פותחת קצת את

הטלפון, יש שירים שמה יפים

וגמרנו, גומרים לי את כל הבטרייה,

אני סוגרת ואין לי כבר יותר,

אבל אני אהבתי את השירים שלהם.

אני אומרת, כשהיינו שם זה שלהם, כי הם

שרים את זה לא אני, שלהם ואני אוהבת אותם.

אבל היו שירים במצרים, אני זוכרת סבתא

שלי זיכרונה לברכה, אמא של אמי,

הייתה מביאה מלוח'יה בטנטא ואיך אומרים,

מנקה אותה וזה בשביל לעשות אוכל,

אולי שמעת מה זה מלוח'יה, יפה, אז היא

יושבת ואנחנו פעם בשנה היינו מבקרים אותה,

כי הייתה גרה רחוק מאוד,

לילה, מרחוק מגיעים לשם.

הייתי יושבת, אומרת לי-בואי ג'יג'י

בואי, סבתא שלי זיכרונה לברכה

בואי תעשי איתי את מלוח'יה,

אז היא הייתה שרה-

*ערבית*

זאת אומרת, תיקח אותי לארץ של החברים

שלי, של האהבה שלי, של החיים שלי

והייתה שרה וגם לילה מוראד כשהיא

התאסלמה, אז כואב לי עליה

אבל היא גם את השירים -

איזה שירים היא ידעה?

יש, איך אני אגיד לך איזה שיר...

אמרתי, זה של אמרנו שהוא מקלסום מה שאני

שרתי אבל עוד היו הרבה מאוד שירים.

ואת היית שרה עם הסבתא ותוך כדי ה...

-כשעברנו בבית או עשו משהו,

לא עשו את זה מתוך לחץ,

כי בעצם שום דבר לא לחוץ.

אתה רגוע, שקט, עושה הכול

בכיפי, לא מתלוננים על כלום,

אני לא צריכה להסתכל על השכן מה

הוא הביא, כדי שגם אני אביא,

לא, אין דבר כזה. אוכל, לא

הסתכלת על מה היא בישלה,

מה שאתה בישלת למען הילדים שלך

יום יום, לא היה פריג'ידר,

לא אספת, לא גנזת אלא הכול בכיפי.

הילדים למדו, לא היה חשמל

לפעמים אצל הסבתא שלי,

אמא שלי סיפרה לי שאחים של

אמא היו קטנים, בנרות שמים

וככה עושים שיעורים,

וכולם יש להם סרטיפקה, לכולם ב...

פה יש להם לוסטרות, יש להם מזגנים, יש

להם את הכול, לא תמיד יש להם חשק ללמוד.

ושמה מכלום למדו. אבא שלי,

תראה כשהרב עובדיה יוסף

היה בישראל, הוא עיראקי, הגיע לגיל

שלושים בדיוק בזמן הפוגרומים,

היה בשנת 52' משהו כזה, סבא שלי היה שם.

סבא שלי,

הרב עובדיה יוסף הוא בגיל של אבא שלי בדיוק,

כי אם עכשיו היה חי, היה בן 97 ומשהו

בספטמבר, שניהם בגיל

98 כבר בספטמבר.

אבא שלי לא חי, וגם הוא לא חי,

אבא שלי נפטר בגיל 91 כן,

אז הוא היה לומד יחד עם הרב עובדיה

יוסף -סבא שלך או אבא שלך? -אבא שלי

כי אבא שלי אמר לו-אתה

חייב ללמוד תורה, תראה...

לרב עובדיה לא היה רבי, הוא היה ככה,

קיבל תעודת רבנות פה, תעודת רבנות שם

והתחיל את הדרך, מלמד את כולם

בישיבות, אז סבא שלי היה כועס על אבא,

אומר לו-אתה לא תקבל ירושה, אתה לא

תקבל זה זה, אם אתה לא תלך תלמד.

אז אבא שלי בלית ברירה, ושמעתי

שהיה מקנא ברבי עובדיה,

אבא שלי היה שונא אותו, למה?

ככה אתה יודע, בתור ילד

מה זה כל הזמן שם אותי אצלו? ככה הוא

סיפר לי, כל הזמן, אני לא רוצה, לא רוצה

ככה, אמר-אני מעדיף להתחתן

וזהו, לעזוב את הכול

אבל אבא שלי המשיך את הדרך,

אבל לא כשוחט, לא כרב

אלא כאדם מזרחי מסורתי,

שמרנו שבתות, חגים,

כולנו היינו צריכים להתאסף בחגים,

אין דבר כזה לבד לעשות חג,

אין דבר כזה, אחים של אמא

היו צריכים להיות אצלנו,

כי אחים של אבא כבר היו

בישראל אז נשארו אחים של אמא,

אז היינו הולכים אליהם, היו

באים אלינו, ככה זה היה

ופסח כמו שאמרתי לך, זמן המימונה

למשל, כל השבוע היה כיף.

אוכלים את המצות, עכשיו המצות מאיפה באו?

באו מישראל, מירושלים.

לא עשו מצות במצרים, באו מירושלים עם ארגזים

של עץ ומצות עגולות, כמו קרקרים כאלה.

זה היה, זה היה משהו בשבילנו, יש מצה שמורה

זה אני זוכרת, לוקחים חתיכה שמים בכיס

ושומרים לשנה הבאה

שזה מביא לנו ברכה,

וכל פעם, כשאבא שלי נפטר, אני

רואה בכיסים של הז'קט מצות.

ככה, זה היה מנהגים בעצם אתה מבין?

כן

עכשיו עוד מנהג, אבא שלי היה עושה

הצגה בליל סדר, היה עושה הצגה,

האפיקומן זה כאלו אחרי שחותכים

את המצות וזה, שם אותן בתוך

כאלו חבילה, שם על הגב והוא גם

אומר את ההגדה גם קצת בערבית.

כן -את זוכרת קצת?

-זוכרת קצת, כן

היה אומר - תבנא ולבנא וזה, על לבן

הארמי ויודעת מה, כל מיני...

ותבנא ולבנא זה תבן, אל תעשו את

הבתים מתבן ומקש, אני יודעת...

*ערבית*, כי במצרים

היו מדברים ערבית.

דיבר אבא שלי לדינו הכול, אבל לא איתי

עם אנשים אחרים -אבא דיבר ערבית?

אבא שלי דיבר שבע שפות, שמה במצרים

הכי נמוך, הכי פשוט, ארבע שפות.

שלוש על בורייה ואחד לדבר

פה שם, אבא שלי שבע שפות-

איטלקית, ערבית, צרפתית, אנגלית,

ערבית אמרנו, ספרדית,

שבע, שבע שפות...

ויוונית, גם יוונית -ואת זה הוא

למד מהמסחר, תוך כדי שהיה מסחר?

הרוב זה בבית הספר למד

איטלקית, כי הבית ספר איטלקי

וספניולית לדינו,

זה מהבית, מהבית.

הסבתא שלו היא הייתה ג'מולה

קראו לה, היא קבורה פה

בהר, גבעת שאול קבורה, בשנת תש"ח.

הם היו 12 ילדים, הרגו לה

עשרה, הרגו לה פה בארץ עשרה.

זה בזמן, לפני 48' המלחמה, כן.

היא הייתה במצרים, כדי לראות את

היתומים ונקלעה שמה, לא יכלה לצאת,

אמא של סבתא, כי הבת שלה נפטרה.

עכשיו, סבא שלי

היה במצרים כבר נשוי עם

מישהי, עם בלה יוונייה,

אז היא היו לה שמה ילדים,

ומתו מקדחת הבהרות, הטיפוס,

חלק ירו בהם, הלוא זה

היה ממש על יד ירדן,

היו גרים שמו, דיר אל

חוסייני היו גרים.

ומי שנשאר זה אח של

סבתא וסבתא, זהו.

אז הם כשירדו ממצרים, אמרו

לפני שיהרגו אותם שם בירושלים.

אז הם שבאו למצרים אתה מבין?

עכשיו, היא מסכנה

השאירה את בעלה שמה,

שזה אבא של סבתא שלי,

הוא נשאר שם, כי הוא אדם

אמיד יש לו עולם ומלואו.

בקיצור, היא באה לחזור לשם אחרי

המלחמה, אחרי 48', חשכו עינייה.

בעלה נרצח ב, איך קוראים לזה?

בשיעורים נו...צלפים

והיא גם כן מתה, גם כן

הרגו אותה באותו זמן.

פה זה היה פוגרומים, הטורקים

עם האנגלים, היה מהפכה

אז אחד הורג את השני ולא

יודעים, אין הבחנה, אין הבחנה,

כל מי שגר בשכונה, היו

זורקים להם דגים מלוחים

כי היו רעבים ואם היו

צמאים ואין מים,

היו מתייבשים וככה הרגו את

הרובע היהודי בתוך החומות.

יוונית ולדינו זה מהבית, כן.

וכמה שפות את יודעת?

אני יודעת ארבע שפות

יהודית סלאמה
קהיר
מצרים
סיפורי חיים נוספים: