חיפוש
הפריט שבחרת:
תמונות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

תלמידי הגמנסיה העברית הריאלית בפורים, קובנה, ליטא, 1929

הדפסה
שיתוף
תלמידי הכיתה השביעית מהגמנסיה העברית הריאלית בפורים,
קובנה, ליטא, 1929.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מנחם לונשטין, ישראל)
תקופת צילום:
1929
מספר פריט:
153314
רכישת תמונות: חלק מהתמונות ניתנות לרכישה, לפרטים נוספים- לחצו כאן, אנא וודאו שיש לכם את מספר יחידת תמונה (כפי שמופיע למעלה)
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

קובנה

Kaunas


במקורות היהודיים קאווני, קאוונא, ביידיש קאוונע; ברוסית Kovno; בגרמנית  Kauen
עיר מחוז בדרום ליטא.

רקע גיאוגרפי והיסטורי

קובנה שוכנת לחופו הימני של הנהר ניימן, בחצי אי שיצרו הנהר ויובלו ויליה (Vilija). בזכות מצבה הגיאוגרפי והאסטרטגי התפתחה העיר למרכז האדמיניסטרטיבי והכלכלי של הסביבה. התנועה בדרכי הנהר קשרה בין ליטא העליונה, נובוגורוד ומוסקבה מחד לבין פרוסיה ומערב אירופה מאידך.

על פי המסורת נוסדה העיר ב-1030 בידי הנסיך הליטאי קוינאס, שהעניק לה את שמה. מצודה שהוקמה בשפך הוויליה לניימן ציינה את ראשית העיר. החל מ-1280 מופיע שמה בתעודות היסטוריות. בגלל מיקומה עברה העיר תכופות מיד ליד. ב-1396 נכבשה קובנה בידי הדוכס הגדול ויטולד .(Vytautas) הוא העניק לעיר את "זכויות מגדבורג" (שלטון עצמי), וזאת הייתה נקודת מפנה בתולדותיה. בעת החלוקה השלישית של פולין ב-1795 (תהליך האיחוד בין פולין וליטא התחיל בסוף המאה ה-14) סופח האזור כולו לרוסיה ומאמצע המאה ה-19 הואצה התפתחותה וקובנה הייתה לעיר פלך ולמרכז אדמיניסטרטיבי. בימי מלחמת העולם הראשונה נכבשה, כליטא כולה, בידי הגרמנים, ובין 1939-1920 הייתה בירת ליטא העצמאית.


הקהילה היהודית

מקימי הישובים היהודיים הראשונים בליטא (בערים גרודנה, טרוקי, בריסק) היו יהודים וקראים מבין השבויים שהביא עמו הדוכס הגדול ויטולד. מתוכם הגיעו היהודים הראשונים לקובנה לרגל מסחר. כמו בכל ערי פולין-ליטא נעה זכות הישיבה של היהודים בין האינטרסים של הצדדים השונים: המלך החשיבם כגורם מפתח והיה מעוניין בהתיישבותם אבל נכנע לא פעם ללחץ העירונים, שראו ביהודים גורם מתחרה ורצו למנוע את ישיבתם בעיר. המלך קאזימיר יאגילו (1447 - 1492) אסר על ישיבת יהודים בקובנה אך התיר אותה בויליאמפול (Vilijampole) מעבר לויליה, שהייתה נחלת הנסיכים לבית ראדזיביל. הם החכירו ליהודים אחוזות ומגרשים והיהודים ביראו את היערות והקימו ישוב בפרבר העיר. למרות האיסור נמצאו תמיד יהודים גם בקובנה עצמה.

במקורות מן המחצית השנייה של המאה ה-15 מופיע שמו של חוכר המכס היהודי דניאל, ב-1470 ירש את עסקיו בנו זאב, ניהל עסקי מסחר עם ארצות חוץ וצבר רכוש רב, כולל קרקעות. כהערכה לתרומתו הכלכלית קיבל מהמלך זכות תנועה חופשית ברחבי פרוסיה. למרות האיסור על התיישבות המונית של יהודים, הביאו איתם דניאל ובניו פקידים ומשרתים יהודים ורשמו אותם כנספחים לעסקיהם. היהודים שלא יכלו להישאר בקובנה עברו לויליאמפול, שם התפתחה קהילה, שהייתה מסונפת לקהילת קיידאן.

פקודת הגירוש של יהודי ליטא שהוציא המלך אלכסנדר, בנו של קאזימיר יאגילו ב-1495, ובאמצעותה ביקש להשתחרר מחובותיו כלפי היהודים, שמה קץ לניצני הישוב היהודי בליטא. בין המגורשים היה גם זאב שסירב תמורת המרת הדת להשתחרר מגורל אחיו. כעבור שמונה שנים בוטל צו הגירוש. הוחזר ליהודים מקצת רכושם, אבל את נכסי המקרקעין נאלצו לפדות מידי הנוצרים שרכשו אותם מאוצר המלוכה.

בפריבילגיות שהוענקו בימי המלך זיגמונד הראשון (1506- 1548) והיו אישור מחודש של זכויות העיר, נכללה גם תקנה המעניקה את חסות המלך לשמאים היהודים שטיפלו בסחורות שנשלחו בדרך הניימן מקובנה לפרוסיה. ובתעודה מ-1558 קיבלו יהודים את החכירה הגדולה בקובנה של מלח, דונג ומכס.

במאה ה-16 קיבלו יהודי קובנה ויהודי ויליאמפול רישיונות לפתיחת בתי מרזח. אך מתוך כניעה ללחץ העירונים העניק המלך זיגמונד אוגוסט (1572-1544) לכמה ערים, ונראה שקובנה ביניהן, את הזכות לאסור ישיבת יהודים בעיר - Privilegium de non tolerandis Judaeis - והיא חודשה בימי המלך יאן סובייצקי במחצית השנייה של המאה ה-17.

אחרי "האיחוד של לובלין" ב-1569 (שבו הושלם האיחוד בין ליטא ופולין) זכתה העיר קובנה לפריחה כלכלית, הייתה למרכז מסחרי ותעשייתי, ולמרות האיסור המשיכו סוחרים יהודים לבוא לקובנה במשך כל המאה ה-16. באותה התקופה ישבו שם יהודים מעטים בלבד, רובם פקידי בית המכס.

רק בראשית המאה ה-17, תמורת התחייבות היהודים לתשלום החלק ה-15 ממיסי העירייה, נחתם חוזה בין העירונים ליהודים לפיו הותרה ישיבתם בעיר.

לתור הזהב של קובנה שמו קץ המלחמות הרבות בסוף המאה ה-17 ובראשית ה-18 (שבהן נכבשה קובנה לסירוגין בידי הרוסים והשוודים) והשריפה הגדולה ב-1731, שבה אבד החוזה שחתמו העירונים עם היהודים. קובנה בחורבנה לא משכה מתיישבים ורק היהודים היו מוכנים לשקם את חורבותיה. העירונים התכחשו לחוזה שחתמו עם היהודים, הסתמכו על הפריבילגיות הקודמות של איסור ישיבת היהודים בעיר, וב-1753 השיגו את גירושם. ב-1761 בוצע צו הגירוש. בתי היהודים ובית הכנסת הועלו באש. היהודים מצאו מקלט בויליאמפול עד לביטול הצו ב-1783 בזכות שתדלנים יהודים, שביניהם בלט הרב של סלובודקה, ר' משה סולובייצ'יק, בן למשפחה ידועה מבריסק.

היהודים חזרו לגור ברחובותיהם, "הארמון" ו"הוויליה" ובית המשפט בוורשה חייב את העירייה לפצותם על הנזקים שנגרמו להם. לזכר המאורע חיבר סופר הקהל, ר' שמואל הקטן שבא מווילנה, את "מגילת קובנה" ונהגו לקרוא בה מדי שנה בשושן פורים. בקהילה היו אז כ-1,000 יהודים.

השלטון הרוסי, שהתחיל עם החלוקה השלישית של פולין ב-1795, הכליל את היהודים במסגרת העירונים, ועל פי פקודת הצאר מ-1798 הותר ליהודים לעסוק במסחר ובמלאכה בכל העיר.

בימי מלחמת נפוליאון ברוסיה (1812) שדדו חייליו את הבתים והחנויות בקובנה , תושבי העיר נטושה, ועם שיבת הרוסים קיבלו היהודים את פניהם כשספרי תורה בידיהם.

אף על פי שהחוק אפשר ליהודים לבחור ולהיבחר למשרות העירוניות, לא התממש הדבר בגלל התנגדות העירונים, עד שחוק חדש מ-1839 אישר שוב את זכות היהודים להשתתף בבחירות לעיריות. ב-1861 הוכרה גם זכותם לשבת בכל העיר.

בימי מלחמת העולם הראשונה פונו כל היהודים (גם החולים), על פי צו המצביא הרוסי העליון, אל מרכז רוסיה ואל דרומה. אחרי כיבוש העיר בידי הגרמנים מצאו היהודים, שהצליחו לחזור אליה, את רכושם ואת מוסדות הציבור שדודים. אחרי המלחמה נותרו ברוסיה אלפי יהודים מקובנה שלא הצטרפו אל השבים, במקומם התיישבו בעיר יהודים רבים מתושבי העיירות והאזור הכפרי, ובשנים 1939-1920 נהייתה קובנה לבירת ליטא העצמאית ולמרכז מסחרי ואדמיניסטרטיבי.

בתקופה הקצרה שבה זכו יהודי ליטא לאוטונומיה לאומית (1920 -1924) שוכנו בקובנה מוסדותיה העיקריים: השר לענייני היהודים (הראשון בקובנה היה מנחם סולובייצ'יק) והמועצה הלאומית (נאציונאל-ראט) שנבחרה על ידי ועידת הקהילות, שכונסה שלש פעמים בקובנה.

סיפורה של הקהילה היהודית בקובנה התחיל במאה ה-16, כאשר הותר ליהודי ויליאמפול, בפי היהודים "סלובודקה", לבנות בית תפילה ובכך להניח את היסוד לקהילה העתידה. ב-1772 בנה ר' משה סולובייצ'יק את בית הכנסת הגדול ושיתף אמנים בהידורו. על מבוא הבית הייתה חרותה הכתובת: "ואהי לכם למקדש". בית הכנסת עלה באש ב-1892 בעת השריפה בסלובודקה, שרידי חומותיו התמוטטו ב-1919 ועל תילו הוקם תלמוד תורה.

קהילת קובנה התאחדה עם קהילת סלובודקה אחרי שיבת היהודים לקובנה ב-1783, אבל לתקופה של עשר שנים נאסר על בני קובנה למנות להם רב, אב בית דין, חזן ושמש וגם אחרי תקופה זו חייבים היו בהסכמת קהילת סלובודקה. לרבני קובנה הותר רק התואר מו"צ (מורה צדק). על פי המסורת מותר היה ליהודי קובנה להקים בית תפילה ולא בית כנסת ואת מתיהם חייבים היו להוביל לבית העלמין בסלובודקה. ב-1842 הוענק לראשונה תואר רב ואב בית דין בקובנה לר' אריה לייב שפירא שנקרא לכן "לייבל קאוונער".

בסוף המאה ה-18 התגבשו מוסדות הקהילה הראשונים: בית המדרש הישן היה קיים כבר ב-1790, שנה בה נוסדה חברת "מגידי תהילים" למען המתיישבים היהודים הראשונים שהתיישבו בקובנה אחרי הגירוש. בבית העתיק ביותר בקובנה שבבעלות ר' אבא סולובייצ'יק היה בית תפילה "סולובייצ'יק קלויז" והוא פעל 120 שנים עד התמוטטות הבניין ב-1870. באמצע המאה ה-19 בנה אחד מעשירי קובנה, ר' הירשל נעוויאזשער, בית תפילה שנשא את שמו ("נעוויאזשערס קלויז"). בקלויז זה קבע את בית מדרשו ר' ישראל מסלנט, שבא לקובנה באמצע המאה ה-19 והוא יוצר "תורת המוסר", תורה חינוכית המקיפה את מכלול חיי האדם, שבאמצעותה ביקש להילחם בהשפעת ההשכלה. קובנה ופרבריה היו למבצר תנועת המוסר, בסלובודקה הוקמה ישיבה של בעלי-מוסר "כנסת ישראל", אליה נהרו תלמידים מכל רוסיה, ובוגריה הגיעו לצמרת העולם התורני בישובים יהודיים רבים.

דווקא סלובודקה, בה התגוררו דלת העם, הייתה למרכז תורני וישיבותיה התפרסמו בעולם היהודי. נראה שראשיתן בישיבת "אור חיים" שנוסדה ב-1863, הייתה מכונה בפי העם "ישיבת ר' הירשל" על שם מייסדה והתקיימה עד מלחמת העולם הראשונה. מתנגדי שיטת המוסר הקימו בסלובודקה ישיבה חדשה "כנסת בית יצחק" על שם הרב של קובנה ר' יצחק אלחנן ספקטור, שנמנה בין מתנגדי שיטת המוסר. בימי מלחמת העולם הראשונה גלו שתי הישיבות ואחרי המלחמה רק "כנסת ישראל" חזרה לקובנה והייתה זאת תקופת הזוהר שלה. ב-1924 הושגו רישיונות עלייה לארץ ישראל למאה מתלמידיה והוקם סניף של הישיבה בחברון.

עם יהודי קובנה, שסחרו בערי גרמניה, הגיעה השפעת ההשכלה לעיר, ובחוג משכילי קובנה נמנה גם הסופר אברהם מאפו, שחי שם רוב ימיו. ברומן המקראי "אהבת ציון" תיאר את הנוף מהרי אלקוסט (Aleksotas) שעל שפת הניימן. את ביקורתו על הממסד הדתי בקובנה הביע ברומן "עיט צבוע".

בין רבני קובנה במאה ה-19 היה ר' יצחק אלחנן ספקטור שכיהן בתפקיד 32 שנים. הוא היה מעורב בחיים הציבוריים, עזר ליהודי רוסיה וטיפח קשרים עם המערב. בעזרת בנו, ר' הירש ועוזרו יעקב ליפשיץ הקים פורום סודי, שהעביר ידיעות למערב על פרעות 1881 בדרום רוסיה. הרב האחרון של קובנה, ר' אברהם דב-בער שפירא היה בעל מוניטין ונשיא כבוד של אגודת הרבנים בליטא. כשפרצה מלחמת העולם השנייה שהה הרב בשווייץ, לשם טיפול בבריאותו, וחזר מרצונו לקובנה. הוא נפטר בגטו ב-1943 ו-10.000 מתושבי הגטו ליוו אותו בדרכו האחרונה.

בית החולים היהודי בקובנה "ביקור חולים", שנוסד בתחילת המאה ה-19, היה מהמשוכללים במדינה ושירת את כל הציבור היהודי בליטא. בית האבות נוסד בסוף המאה ה-19 ושוכנו בו 115 זקנים. עם ביטול האוטונומיה (1924) ועם ביטול המעמד החוקי של הקהילה עברו התפקידים הקהילתיים, במיוחד בתחום העבודה הסוציאלית, לשני ארגונים שנוסדו לשם כך, "עדת ישראל" ו"עזרה". הארגונים החדשים ריכזו את פעולות ארגוני הסעד הקודמים בקובנה. בתחום הבריאות פעלה חברת "אוזע" (חברה למען בריאות האוכלוסיה היהודית). ב"בית הבריאות" על שם ד"ר פרומקין, שבו רוכזו פעולותיה, טופלו כ-1,000 חולים בחודש. רוב תינוקות קובנה נמצאו בפיקוח "אוזע". החברה הכשירה אחיות ונתנה טיפול רפואי בבתי הספר ובישיבות.

בעזרת חברת "אורט" הוקמו שתי אגודות שיתופיות של חייטים "אקונומיה" ו"עבודה" ונפתח משרד מכירות "רוימש" שאפשר לבעלי מלאכה ולחקלאים לרכוש כלים ומכונות באשראי לתקופה ארוכה. "אורט" גם קיימה מחלקה להפניית צעירים למקצוע מתאים, קורסים להקניית מקצוע למבוגרים והשתלמויות לבעלי מלאכה.

מוסד מיוחד הוקם למען הילדים שהתייתמו בדרכם חזרה מברית המועצות אחרי מלחמת העולם הראשונה ונהיו לילדי רחוב. זה היה בית הילדים מיסודו של ד"ר ליהמן, רופא צעיר שבא לשם כך מגרמניה. בית הילדים כלל בית תינוקות, מרפאה לילדים ובמרוצת הזמן גם בית ספר יסודי.

מערכת החינוך של הקהילה כללה בתי ספר משלשה זרמים: עברית, יידיש והזרם הדתי "יבנה". היו שלוש גימנסיות שבהן שפת ההוראה הייתה עברית: הגימנסיה העברית, הגימנסיה הריאלית העברית, שהתקיימה 23 שנים ושכנה בבניין מפואר במרכז העיר, והגימנסיה העברית של "יבנה". כמעט ליד כל גימנסיה היה גן ילדים. הסמינר להכשרת מורים של רשת החינוך העברי "תרבות" הוחלף במשך הזמן במוסד ברמת לימודים גבוהה יותר - פדגוגיון דו-שנתי. הגימנסיה למסחר (יידישע קאמערץ גימנאזיע) הייתה אחת משתי הגימנסיות ביידיש של ליטא. בשנת ייסודה, 1926, למדו בה 35 תלמידים וב-1938 הגיע מספרם ל-400. היא קיימה חוגים לתלמידים, גן ילדים ובית ספר עממי. ב-1933 נוסדה גימנסיה יהודית, היחידה בליטא שבה שפת ההוראה הייתה ליטאית. בית הספר המקצועי של "אורט" שנוסד ב-1920, התפתח לבית ספר מקצועי תיכון עם זכויות של בית ספר ממלכתי ובאו אליו תלמידים מליטא כולה. אחרי עלית היטלר לשלטון (1933), קלט בית הספר בפנימייתו נוער יהודי מגרמניה.

כן היו בקובנה שלשה בתי ספר עממיים ביידיש, כמספר הזה גני ילדים לילדים חסרי אמצעים ובית ספר עממי עברי גדול מרשת "תרבות".

בסוף המאה ה-19 היו בקובנה למעלה משלושים בתי-כנסת ובתי-תפילה וערב מלחמת העולם השנייה היו כארבעים.

בין פרנסות היהודים בקובנה נודעו חוכרי מכסי הדונג והמלח במאה ה-16. גם אחרי גזרות ת"ח ות"ט (1648) ואחרי המלחמות, שפגעו בערי ליטא ובכלכלתן, עוד חכרו יהודים ב-1676 את בית המכס בקובנה.

המאה ה-19, מאה של שינויים, אפשרה את פניית היהודים העשירים לקבלנות ולתעשייה מחד ואת ריבוי בעלי המלאכה מאידך. לקראת סוף המאה נפגעה פרנסת בעלי המלאכה היהודים משום ריבוי בתי החרושת והם ניסו כוחם בעבודות אחרות או היגרו. "אנשי המים", מובילי רפסודות על הניימן והוויליה, עבדו בסבלות מפרכת בשכר זעום.

להקלת המצב הכלכלי נפתחו מוסדות אשראי יהודיים. בקובנה נוסדה אגודת הלוואה וחסכון יהודית, וערב מלחמת העולם הראשונה, למרות הקשיים שהערימו השלטונות בפני פתיחת אגודות אלה, היו בפלך קובנה 24 אגודות שיתופיות לאשראי. בימי מלחמת העולם הראשונה נפסקה התפתחות זאת עם גירוש היהודים באזורי הגבול.

בימי ליטא העצמאית כוונה מדיניות הממשלה להעברת העמדות הכלכליות לידי ליטאים, ולשם כך ייסדה מפעלים קואופרטיביים שפגעו במסחר היהודי.

עם חידוש התנועה הקואופרטיבית היהודית אחרי המלחמה ובעזרת הג'וינט (JOINT) נחלצו הפליטים היהודים השבים לקובנה מן המשבר. בראשית 1920 נפתח הבנק העממי בקובנה, הראשון מסוגו בליטא, ועזר במרוצת הזמן בהקמת בנקים עממיים בערי השדה. מספר הבנקים גדל והוקמה הנהלה לאיגוד הבנקים. בקובנה היה הבנק המרכזי שוויסת את פעולות הבנקים בערי השדה. ב-1921 כונסה בקובנה ועידה ראשונה של כל 47 הבנקים העממיים במדינה. בעזרת הונם נפתח בסוף 1921 "הבנק המרכזי היהודי לעידוד הקואופרציה בליטא". כאמצעי לשעת משבר החליטה הועידה השביעית של הבנקים העממיים על ייסוד "קרן קואופרטיבית", שהייתה מיועדת למימון הדדי בין הבנקים, ולא היה לה תקדים בשיטה קואופרטיבית אחרת.

משנת 1932 הצרה הממשלה את צעדי המוסדות הכספיים היהודים ובמיוחד את אלו של הבנקים העממיים. כמו כן הכבידו על היהודים את הכניסה למשרות ממשלתיות ודחקו את רגליהם מתחום המקצועות החופשיים.

באמצע שנות ה-30 פגע החוק, שקבע דרגות על-פי השכלה ומקצוע, בבעלי המלאכה היהודים שלא עברו השתלמות מקצועית ולא ידעו ליטאית על בוריה.

בין 800 פקידים עירוניים בקובנה היו רק תשעה יהודים. מספר הסטודנטים היהודים ירד (ב-1934 הם היו 15.9% מכלל הסטודנטים לעומת 31.5% ב-1922) ומבין 441 פרופסורים ודוצנטים באוניברסיטת קובנה היו ב-1934 רק שישה יהודים. למרות המצב ההולך ומחמיר בערב מלחמת העולם השנייה, עדיין היה רוב המסחר בידי היהודים וחלקם היה ניכר בתעשייה ובמקצועות החופשיים.

רעיון ישוב ארץ ישראל נקלט בקובנה בשלבים מוקדמים וזכה לאוהדים בכל שכבות העם. ההתארגנויות הראשונות התחילו בשנות ה-80 למאה ה-19 ובאמצע העשור הוקמה אגודת צעירים בשם "תומכי עבודת האדמה בארץ הקודש", באגודה היו כ-500 חברים ומטרתה הייתה להקים בארץ ישראל מושבה בשם "קובנה". ב-1888 קמו אגודת נוער "בני ציון" ואגודת נשים ציוניות "בנות ציון", ראשונה מסוגה בליטא. נוסד סניף בסלובודקה ופעילי קובנה עודדו הקמת אגודות בערים אחרות. חברי האגודות להתיישבות שהוקמו ב-1891 (שתיים בקובנה, אחת באלקוסט) נמנו עם גואלי אדמת חדרה ועם מתיישביה הראשונים. הרב אריה לייב פרומקין מאלקוסט עלה לארץ ישראל ב-1883, התיישב בפתח-תקוה ורכש אדמות בה וביהוד.

הפעילות התרחבה והתגוונה בראשית המאה העשרים, בימי הרצל והתפתחות התנועה הציונית. נוסדה החברה "ברקאי" להפצת ספרות תעמולה בעברית וביידיש.

בתקופה, שנאסרה הפעילות הציונית בידי השלטון הצארי, התרכזו בקהילה בעיקר בפעילות חינוכית ותרבותית, ובשנים 1907- 1908 הוקמה בקובנה ספרייה על שם אברהם מאפו, מהחשובות בליטא.

התנועה הציונית נתקלה בהתנגדות קשה של חוגי החרדים, שפסלו את הרעיון הציוני, קראו לעצמם "מחזיקי הדת" ופרסמו כתבי פלסתר נגד הציונות. חובבי ציון השיבו מלחמה שערה, כינו אותם "הלשכה השחורה", רבנים ציונים השיבו על פרסומיהם והשפעתם ירדה.

בליטא העצמאית הייתה קובנה מרכז של פעילות יהודית רב-גונית. רבו המפלגות הציוניות, ולהן היו מסונפות תנועות נוער חלוציות. היו "הציונים הכלליים", שבטאונם ביידיש " די אידישע שטימע" (הקול היהודי) היה העיתון הראשון בליטא, ותנועת "הנוער הציוני", המסונפת להם, הוקמה ב-1932. במערכת העיתון השתתפה המשוררת לאה גולדברג, ילידת קובנה ובוגרת הגימנסיה העברית בעיר.

"צעירי ציון", ארגון נוער ציוני לפני מלחמת העולם הראשונה, התארגנו אחרי המלחמה כמפלגה ציונית סוציאליסטית וחבריה היו מקורבים לסוציאל-דמוקרטים הליטאים.

עשרה אנשים שנפגשו ב-1919 בגן עירוני יסדו את מפלגת "פועלי ציון" המארקסיסטית, ולה תנועת "נוער בורוכוב" שהייתה פעילה בבתי הספר התיכוניים ותא סטודנטים שהוציא לאור ב- 1924 קובץ "קולטור און לעבן" (תרבות וחיים).

"השומר הצעיר" התחיל את פעילותו בקובנה ב-1921 כקן של הצופים העבריים ובמרוצת הזמן קנה לו עמדה בבית הילדים של ד"ר ליהמן, מי שייסד לימים בישראל את כפר הנוער "בן- שמן". רבים מבוגרי בית הילדים נקלטו בשורות "החלוץ". עליית ילדי בית הילדים לארץ ישראל התחילה ב-1926, נמשכה כמה שנים ולמעלה ממאה ילדים על מנהלם ומחנכיהם הגיעו לכפר הנוער "בן-שמן".

הציונים הדתיים חידשו את פעילות "מזרחי", ומי שהיה לימים שר פנים במדינת ישראל, משה שפירא, הקים את "החלוץ המזרחי".


ב-1925, השנה בה ייסד ז'בוטינסקי את המפלגה הרביזיוניסטית, הוקם סניף של התנועה בקובנה וב-1933 יצא לאור עיתונם "דער מאמענט". באותה שנה ובתגובה להתגברות הזרם הימני בציונות הוציאו הציונים הסוציאליסטים את העיתון "אונזער ווארט" (דברנו) שלשם עקיפת הצנזורה שינה את שמו ל"דאס ווארט" (דבר).

ב-1919 התארגנה בקובנה קבוצת "החלוץ"-"אחוה", אחת משלוש הראשונות בליטא, וחבריה יצאו להכשרה באחוזות של יהודים ובמשקי איכרים ליטאים. בסתיו 1919 התקיימה בקובנה ועידת "החלוץ" הראשונה. בעזרת מוסדות יהודיים ובעזרת "המועצה הלאומית" קמו מפעלים עצמאיים של "החלוץ", כמו הנגריה "עבודה" בקובנה, שהחזיקה מעמד שנים רבות. ההכשרה החקלאית לא הדביקה את צרכי "החלוץ", והתארגנו גם קיבוצים עירוניים, בקובנה הוקם קיבוץ עירוני בשם "גשר" וקיבוצים על שם "מוהליבר" ו"ארלוזורוב."


מושב ההנהגה הראשית של "גורדוניה" היה בקובנה וחבריה חיו בקולקטיב שהוקם כנקודת הכשרה.

לרשות חובבי הספורט עמדו שני אצטדיונים, אחד של מועדון "מכבי" שנוסד בקובנה ב-1919, והיה הראשון מסוגו בליטא, והשני של סניף "הפועל" שנוסד ב-1930 ומנה 600 חברים.

בתקופת השלטון הצארי הייתה קובנה מרכז חשוב לפעילות הבונד (מפלגה סוציאליסטית יהודית אנטי ציונית) ובפרבריה, שבהם שכנו דלת העם, נוהלה עיקר תעמולתו. לסניף הבונד בקובנה היו כפופים שבעה סניפים מיישובי הסביבה ובעיר כונסו שתי ועידות של הבונד, השנייה והשלישית. ההתאגדות המקצועית הראשונה של פועלים יהודים ברוסיה הייתה של פועלי המברשות בקובנה ב-1898. מעל דפי עיתון יידיש בקובנה נשמעה לראשונה ב-1921 הקריאה להקמת פולקספארטיי ("מפלגת העם"), מפלגה לאומית לא ציונית אשר האמינה ונאבקה על קיום לאומי אוטונומי בגולה. העיתון היידישאי "פולקסבלאט" (עיתון העם) שנוסד ב-1930 שימש במה לרעיונותיהם עד השתלטות הקומוניסטים על מערכת העיתון בסוף שנות ה-1930.

ב-1930 הוקמה "החברה להיסטוריה ואתנוגרפיה של יהודי ליטא" ובזכות פעולתה נוסד ב- 1935 "מוזיאון וארכיון להיסטוריה ואתנוגרפיה של יהודי ליטא". עם כניסת הרוסים ב- 1940 סופחו אוצרותיו לרשות העתיקות הממלכתית ועד היום אין איש יודע מה עלה בגורלם. התיאטרון היהודי בקובנה, ראשיתו בקבוצת חובבים בשם "האגודה הדרמטית מוסיקאלית יהודית בקובנה", שהציגה כבר בערב מלחמת העולם הראשונה. עם תום המלחמה נפתח בקובנה התיאטרון הדרמטי היהודי שהעלה גם הצגות בעברית. היה גם תיאטרון קייצי וסדנה לתיאטרון שהעלתה הצגות בעברית, זכתה לביקורת חיובית והגיעה גם לערי שדה. היו הופעות רבות של שחקנים אורחים וב-1926 הופיעה "הבימה" בבניין התיאטרון הממלכתי בקובנה.

בין שתי מלחמות העולם הייתה קובנה היהודית מרכז החיים היהודיים בכל ליטא, עשירה במוסדות תרבות וצלילי העברית והיידיש נשמעו ברחובותיה.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בקובנה 30.000 יהודים (כ-25% מאוכלוסיית העיר) ואליהם הצטרפו עם פרוץ המלחמה (ספטמבר 1939) כמה אלפי פליטים מפולין, שנכבשה בידי הנאצים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הגרמנים ובעקבות החוזה בין גרמניה לברית המועצות מאוגוסט 1939, עברה ליטא לתחום ההשפעה הסובייטי. הוקמו בסיסים צבאיים סובייטיים בשטחה, ובסוף קיץ 1940 סופחה ליטא לברית המועצות והייתה לרפובליקה סובייטית. בממשלה החדשה היה שר יהודי.

השלטון הסובייטי חיסל את כל מוסדות הציבור היהודיים והסב מקצתם לכלליים, נאסרה כל פעילות ציונית ולאומית, נסגרו סניפי המפלגות הציוניות ותנועות הנוער, בתי ספר וספריות עבריות. בתי חרושת וחנויות פרטיות הולאמו, מחירים האמירו בגלל מחסור בסחורות וזאת הייתה פגיעה קשה בכלכלת המעמד הבינוני שהיה ברובו יהודים. אך היו יהודים שהשתלבו בפקידות השלטון.

יהודי בן 18, שמעון גראז' ייסד מחתרת ציונית אב"צ ("ארגון ברית ציון"). הארגון הוציא לאור עיתון בשם "ניצוץ", והמשיך את פעילותו גם בימי הכיבוש הגרמני. כשבוע לפני מתקפת גרמניה על ברית המועצות (המלחמה פרצה ב-22 ביוני 1941) הוגלו לסיביר מאות משפחות יהודיות ביניהן סוחרים, אינטלקטואלים ומנהיגי ציבור.

כבר ביום הראשון למלחמת גרמניה בברית המועצות פונתה קובנה, הקרובה לגבול, מאנשי צבא ואנשי מנהל סובייטים. בחלל הריק שנוצר פתחו בפרעות הליטאים הלאומנים, שהתארגנו עוד בימי השלטון הסובייטי. היהודים חיפשו כל דרך אפשרית של בריחה לברית המועצות. רבים נהרגו בדרכם ובאותו הזמן נהרו לקובנה פליטים יהודים מעיירות המחוז ונרצחו בידי הפורעים.

ב-24 ביוני נכנסו הגרמנים לעיר ובעידודם נמשך הרצח. הפרעות נמשכו בכל העיר ובפרבריה, ובליל 25 ו-26 ביוני נרצחו כ-800 יהודים בידי הליטאים בסלובודקה. בתי כנסת ובתי מדרש חוללו, ורבנים ומתפללים אולצו לשרוף ספרי תורה. כשבוע ימים המשיכו הפורעים בחטיפת יהודים, הם הובאו לפורט השביעי ובסביבתו נרצחו כ-6,000 יהודים מתוך 10,000 החטופים (הפורט היה אחת מתשע מצודות במערכת ביצורים שהקימו הרוסים בקובנה בסוף המאה ה-19. בימי ליטא העצמאית הוסבו המצודות לבתי סוהר ובימי הכיבוש הנאצי נרצחו בהם המוני יהודים, רובם יהודי קובנה).

באנדרלמוסיה שנוצרה אבדו מקורות הפרנסה ועם הקמת השלטון האזרחי הגרמני התרבו הגזרות: ענידת הטלאי הצהוב על החזה ועל הגב, הגבלת שעות יציאה לרחוב והגבלת קניית מצרכים, מסירת מקלטי הרדיו לשלטונות, איסור שימוש בכלי תחבורה ציבוריים ועוד. ב-11 ביולי פורסמה הודעה על הקמת גיטו בסלובודקה ובמרוצת שבועות ההעברה לגיטו נמשכו החטיפות והרציחות. רוב 1,200 היהודים שנחטפו בידי הליטאים נרצחו.

ערב סגירת שערי הגיטו נאספו ונרצחו בפקודת הגרמנים 534 יהודים, רובם אינטלקטואלים. כ- 30,000 יהודים נדחקו לשטח בו גרו לפני כן 7,000. רחוב שהוצא מתחום הגיטו חילק אותו לשניים: "הגיטו הגדול" ו"הגיטו הקטן". באזור שהיה פרבר נחשל של קובנה, חסר כל מתקנים סניטאריים, נאלצו היהודים לארגן את חייהם. בגיטו הקטן היו הבניינים חדישים יותר ושוכנו בו שני בתי החולים של הגיטו (לכירורגיה ולמחלות מדבקות) ובית ילדים ששימש כבית יתומים וכבית אבות כאחד.

על פי דרישת הגרמנים נתבעו היהודים עוד טרם כניסתם לגיטו לבחור ב"ראש היהודים", ובאספה היהודית האחרונה שנתקיימה בקובנה נבחר ד"ר אלחנן אלקס, דמות ציבורית ידועה ונערצת. ב"מועצת הזקנים" (Altestenrat), מוסד שגם הוא הוקם על פי תביעת הגרמנים והקביל ליודנראט (Judenrat) במקומות אחרים, ישבו אישים שהיו מקובלים על הציבור היהודי.

היהודים קיוו שהכניסה לגיטו תשים קץ לרציחות, אך עמדו מהר על טעותם. 5,000 תעודות, שנמסרו למועצה כדי שיחולקו לבעלי מלאכה, פורשו על ידי היהודים כמצביעות על אלה שיוותרו בחיים, וחששותיהם הוצדקו. אל הפורט התשיעי הובלו ב-26 בספטמבר 1,200 יהודים ואת תיאור רציחתם שם הביא לגיטו ילד בן עשר שנמלט מן הטבח. בגיטו הקטן נרצחו כל המאושפזים בבית החולים, בבית האבות ו-140 ילדי בית הילדים שיצאו לדרכם האחרונה מלווים במחנכיהם. את בית החולים למחלות מדבקות העלו הגרמנים באש, אחרי שסגרו במסמרים את הדלת כדי שאיש מבין אנשי הצוות ומבין 60 החולים לא יוכל להימלט. לאחר מכן הוצא הגיטו הקטן מתחום הגיטו, שרידיו נצטוו לעבור לגיטו הגדול ורכושם נשדד בידי הליטאים.

לתוך השטח המפונה קובצו ב-28 באוקטובר, בימי "האקציה הגדולה", 9,000 יהודים, הובלו משם אל הפורט התשיעי ונרצחו בקבוצות של מאה אל תוך בורות גדולים.

בגטו נותרו 17,412 יהודים ששימשו כוח עבודה לגרמנים. התחילה תקופת ביניים שנמשכה עד אוקטובר 1943, בה פסקו הרציחות ההמוניות, התארגנו החיים בגיטו וצמחה המחתרת. ביזמת המועצה נפתחו בגיטו בתי מלאכה גדולים לייצור מוצרים, שבהם היה לגרמנים עניין ובתי מלאכה קטנים, שייצרו למען הגיטו. מפני שהגרמנים היו מעוניינים בבעלי מקצוע, פתחה המועצה קורסים להכשרה מקצועית, שהיו גרעין לבית ספר מקצועי. בבתי המלאכה הועסקו אלפי יהודים בתנאי עבודה נוחים יותר, והם גם שימשו מסווה לעבודה ציבורית ומחתרתית. בתנאים קשים במיוחד עבדו אנשי הפלוגה, שבנו את שדה התעופה באלקוסט, פרבר של קובנה במרחק חמישה ק"מ מהעיר.

באמצעות הברחה, שגבתה לא מעט קורבנות, ועל ידי פתיחה חשאית של מאפיות וטחנת קמח וטיפוח גינות ירק בכל שטח פנוי, לחמו במחסור בתזונה. למרות גורל החולים בימי האקציה הגדולה חייבו המחלות פתיחה מחדש של בית חולים שהגיע ל-80 מיטות. לידו התקיימו בחשאי בית יתומים, בית אבות, מוסד לחולי-רוח ובית חולים למחלות מדבקות. בגיטו נפתחו שני בתי ספר, בעברית וביידיש. מאחר שהגרמנים אסרו כל פעילות חינוכית ודתית, התקיימו הלימודים בקבוצות קטנות, במסווה של בית ספר מקצועי. על ידו פעלו גם מקהלה וחוג לדרמה.

כבר בסתיו 1941 התחילו ניסיונות להקמת מחתרת מזויינת ונוצרו כמה מסגרות, ביניהן: מסגרת של תנועות הנוער הציוניות, "מצו"ק" (מרכז ציוני ויליאמפול קובנה) ומחתרת מהמחנה הקומוניסטי שכונתה "הארגון האנטיפאשיסטי". בקיץ 1943 התגבשו כולן למסגרת משותפת שאחד מכינוייה היה: "יידישע אלגעמיינע קאמפס אורגאניזאציע" (ארגון יהודי כללי לוחם). הארגון החדש יצר קשר עם המחתרת הקומוניסטית בקובנה, אבל נכשל בניסיונותיו להקים בסיסים פרטיזניים ביערות בסביבת קובנה. עם בואה לגיטו של צנחנית יהודיה מטעם התנועה הפרטיזנית הליטאית, התגבשה תכנית של שיגור לוחמים אל היערות. הניסיון להקים בסיס פרטיזני ביערות אוגוסטובה ((Augustowa כ 130- ק"מ מדרום לקובנה, עלה בקרבנות בנפש ונכשל. לעומתו עלתה יפה היציאה ליערות רודנידקי (Rudninkai) שם ניתנה הוראה לגדוד הפרטיזני "מוות לכובשים" לקבל את לוחמי הגיטו, ובחורף 1943- 1944 הועברו אל היער כ-300 לוחמים חמושים היטב. היציאה חייבה פעילות מחתרתית בגיטו, של רכש, אימון היוצאים וציודם, והדבר התאפשר בזכות תמיכת המשטרה היהודית ומועצת הזקנים. ציוד הלוחמים סופק ממחסני בתי המלאכה בגיטו.

מסתיו 1943 השפיעה התקדמות הרוסים לרעה על הגיטו, הוא נעשה למחנה ריכוז "מחנה קובנה" והנהלתו הועברה מידי המינהל האזרחי לאנשי הס"ס. בהדרגה פוזרו 16,000 תושביו למחנות עבודה קטנים מחוץ לגיטו כגון: אלקסוט, שאנץ (Sanciai) ואחרים ובהם נוהלו חיים של מחנה הסגר, המשפחות הופרדו - גברים לחוד, נשים וילדים לחוד. באוקטובר 1943 הועברו 2,800 יהודים לעבודות מכרה באסטוניה, שם נספו רובם מחמת הקור, העבודה הקשה והמחלות. בפורט התשיעי, שבו נרצחו למעלה מ-40,000 אנשים, רובם יהודים, העסיקו הגרמנים קבוצה של 64 יהודים בשריפת הגופות, כדי לטשטש את עקבות פשעיהם. בערב חג המולד 1943 במבצע מחתרת נועז, הצליחה הקבוצה לברוח, מקצת הבורחים הגיעו אל הגיטו והביאו אליו את הידיעות הנוראות, ואחרי זמן מה צורפו ליוצאים אל היערות.

לאחר זאת גברה המודעות לקיצו הקרוב של הגיטו, וחיפשו דרכים להצלה בעיקר על ידי הכנת "מלינות" (מקלטים בלשון הגיטו) לשהייה ממושכת. באותה עת כמעט חוסלה המחתרת משחיסלו הגרמנים את תומכיה - המשטרה והמועצה.

במרץ 1944 נאסרו כל השוטרים היהודים והובאו אל הפורט התשיעי, שם נרצחו כל בעלי התפקידים, ביניהם משה לוין ראש המשטרה וחבר המחתרת, למרות העינויים הם לא גילו דבר. כמה שוטרים מן השורה לא עמדו בעינויים וכעבור יומיים, בעת האקציה נגד הילדים והזקנים, נעזרו בהם הגרמנים לגילוי ה"מלינות".

באפריל בוטלה המועצה ורק ראשה, ד"ר אלקס, הושאר בתפקיד "זקן היהודים". במקום המשטרה הוקם "שירות סדרנים" מורכב מאנשים שהיו כלי שרת בידי הגרמנים. מפקד "הארגון האנטיפאשיסטי", חיים ילין נפצע, נאסר ברחובות קובנה והוצא להורג. אחרי אירועים אלה שותקה המחתרת ורק מעטים מחבריה הצליחו להגיע אל הפרטיזנים.

התקדמות הסובייטים לא מנעה מהגרמנים את חיסול הגיטו ופינוי שרידיו לגרמניה. את החולים ריכזו בכמה בתים, והעלום באש. וכדי למנוע הישרדות יהודים בגטו, פוצצו הגרמנים את בתי האבן ושרפו את בתי העץ.

ביולי 1944 הועברו כ-4,000 יהודים משרידי הגטו לגרמניה, שם הפרידו בין הגברים והנשים, הובילו למחנות השמדה את הבלתי כשירים לעבודה והאחרים הועברו למחנות בבוואריה, שהיו מסונפים למחנה דכאו (שם נפטר ד"ר אלקס) ולמחנות בפרוסיה המזרחית.

למרות התנאים הקשים ארגנו שם שרידי המחתרת פעילות תרבותית וחינוכית. חודשה הופעת העיתון "הניצוץ" והמוטו שלו: "עוד לא אבדה תקוותנו". מבין המפונים, זכו אלפיים ליום השחרור.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

קובנה שוחררה ב-1 באוגוסט 1944 בידי הסובייטים. אל קומץ היהודים שיצאו ממחבואיהם בעיר הצטרפו גם 90 יהודים, שהחזיקו מעמד משך שלושה שבועות בתוך "מלינות" הגטו. ב-4 באוגוסט התאספו 265 יהודים בחצר בית הכנסת הגדול. במרוצת הזמן הצטרפו יהודים שחזרו מברית המועצות, וב-1959 הגיע מספר היהודים ל-4,792 (2% מתושבי העיר), ביניהם רבים לא היו מיוצאי קובנה. עד 1951 היה בקובנה בית ספר יהודי, האחרון בברית המועצות.

גם אם שבו יהודים לקובנה אחרי השואה, לא קמו עוד לתחייה אותם החיים היהודים שבזכותם הייתה פעם קובנה היהודית עיר ואם בישראל.


הקהילה היהודית במאה ה-21

קיימת קהילה יהודית בעיר ולפי נתוניה יש בה 300 - 500 נפש. קיים מרכז קהילתי פעיל בתחומי תרבות ורווחה. בעיר פועל בית כנסת ובו נמצא גם מוזיאון יהודי קטן. במוזיאון העירוני נפתחה בשנת 2013 תערוכה לתולדות היהודים בעיר.
כמו כן, הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה. קיים בית עלמין יהודי גדול מוקף גדר ויש בו שער. הוא עדיין פעיל. במקום קבורים רבנים חשובים וביניהם יצחק ספקטור ובנו. במקום יש גם קבר אחים, באחד מאזורי ההוצאה להורג של היהודים בימי בשואה. בקובנה מבקרים יהודים רבים במסגרת טיולי שורשים.

 

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
תמונות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
תלמידי הגמנסיה העברית הריאלית בפורים, קובנה, ליטא, 1929
תלמידי הכיתה השביעית מהגמנסיה העברית הריאלית בפורים,
קובנה, ליטא, 1929.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מנחם לונשטין, ישראל)
רכישת תמונות: חלק מהתמונות ניתנות לרכישה, לפרטים נוספים- לחצו כאן, אנא וודאו שיש לכם את מספר יחידת תמונה (כפי שמופיע למעלה)

קובנה

קובנה

Kaunas


במקורות היהודיים קאווני, קאוונא, ביידיש קאוונע; ברוסית Kovno; בגרמנית  Kauen
עיר מחוז בדרום ליטא.

רקע גיאוגרפי והיסטורי

קובנה שוכנת לחופו הימני של הנהר ניימן, בחצי אי שיצרו הנהר ויובלו ויליה (Vilija). בזכות מצבה הגיאוגרפי והאסטרטגי התפתחה העיר למרכז האדמיניסטרטיבי והכלכלי של הסביבה. התנועה בדרכי הנהר קשרה בין ליטא העליונה, נובוגורוד ומוסקבה מחד לבין פרוסיה ומערב אירופה מאידך.

על פי המסורת נוסדה העיר ב-1030 בידי הנסיך הליטאי קוינאס, שהעניק לה את שמה. מצודה שהוקמה בשפך הוויליה לניימן ציינה את ראשית העיר. החל מ-1280 מופיע שמה בתעודות היסטוריות. בגלל מיקומה עברה העיר תכופות מיד ליד. ב-1396 נכבשה קובנה בידי הדוכס הגדול ויטולד .(Vytautas) הוא העניק לעיר את "זכויות מגדבורג" (שלטון עצמי), וזאת הייתה נקודת מפנה בתולדותיה. בעת החלוקה השלישית של פולין ב-1795 (תהליך האיחוד בין פולין וליטא התחיל בסוף המאה ה-14) סופח האזור כולו לרוסיה ומאמצע המאה ה-19 הואצה התפתחותה וקובנה הייתה לעיר פלך ולמרכז אדמיניסטרטיבי. בימי מלחמת העולם הראשונה נכבשה, כליטא כולה, בידי הגרמנים, ובין 1939-1920 הייתה בירת ליטא העצמאית.


הקהילה היהודית

מקימי הישובים היהודיים הראשונים בליטא (בערים גרודנה, טרוקי, בריסק) היו יהודים וקראים מבין השבויים שהביא עמו הדוכס הגדול ויטולד. מתוכם הגיעו היהודים הראשונים לקובנה לרגל מסחר. כמו בכל ערי פולין-ליטא נעה זכות הישיבה של היהודים בין האינטרסים של הצדדים השונים: המלך החשיבם כגורם מפתח והיה מעוניין בהתיישבותם אבל נכנע לא פעם ללחץ העירונים, שראו ביהודים גורם מתחרה ורצו למנוע את ישיבתם בעיר. המלך קאזימיר יאגילו (1447 - 1492) אסר על ישיבת יהודים בקובנה אך התיר אותה בויליאמפול (Vilijampole) מעבר לויליה, שהייתה נחלת הנסיכים לבית ראדזיביל. הם החכירו ליהודים אחוזות ומגרשים והיהודים ביראו את היערות והקימו ישוב בפרבר העיר. למרות האיסור נמצאו תמיד יהודים גם בקובנה עצמה.

במקורות מן המחצית השנייה של המאה ה-15 מופיע שמו של חוכר המכס היהודי דניאל, ב-1470 ירש את עסקיו בנו זאב, ניהל עסקי מסחר עם ארצות חוץ וצבר רכוש רב, כולל קרקעות. כהערכה לתרומתו הכלכלית קיבל מהמלך זכות תנועה חופשית ברחבי פרוסיה. למרות האיסור על התיישבות המונית של יהודים, הביאו איתם דניאל ובניו פקידים ומשרתים יהודים ורשמו אותם כנספחים לעסקיהם. היהודים שלא יכלו להישאר בקובנה עברו לויליאמפול, שם התפתחה קהילה, שהייתה מסונפת לקהילת קיידאן.

פקודת הגירוש של יהודי ליטא שהוציא המלך אלכסנדר, בנו של קאזימיר יאגילו ב-1495, ובאמצעותה ביקש להשתחרר מחובותיו כלפי היהודים, שמה קץ לניצני הישוב היהודי בליטא. בין המגורשים היה גם זאב שסירב תמורת המרת הדת להשתחרר מגורל אחיו. כעבור שמונה שנים בוטל צו הגירוש. הוחזר ליהודים מקצת רכושם, אבל את נכסי המקרקעין נאלצו לפדות מידי הנוצרים שרכשו אותם מאוצר המלוכה.

בפריבילגיות שהוענקו בימי המלך זיגמונד הראשון (1506- 1548) והיו אישור מחודש של זכויות העיר, נכללה גם תקנה המעניקה את חסות המלך לשמאים היהודים שטיפלו בסחורות שנשלחו בדרך הניימן מקובנה לפרוסיה. ובתעודה מ-1558 קיבלו יהודים את החכירה הגדולה בקובנה של מלח, דונג ומכס.

במאה ה-16 קיבלו יהודי קובנה ויהודי ויליאמפול רישיונות לפתיחת בתי מרזח. אך מתוך כניעה ללחץ העירונים העניק המלך זיגמונד אוגוסט (1572-1544) לכמה ערים, ונראה שקובנה ביניהן, את הזכות לאסור ישיבת יהודים בעיר - Privilegium de non tolerandis Judaeis - והיא חודשה בימי המלך יאן סובייצקי במחצית השנייה של המאה ה-17.

אחרי "האיחוד של לובלין" ב-1569 (שבו הושלם האיחוד בין ליטא ופולין) זכתה העיר קובנה לפריחה כלכלית, הייתה למרכז מסחרי ותעשייתי, ולמרות האיסור המשיכו סוחרים יהודים לבוא לקובנה במשך כל המאה ה-16. באותה התקופה ישבו שם יהודים מעטים בלבד, רובם פקידי בית המכס.

רק בראשית המאה ה-17, תמורת התחייבות היהודים לתשלום החלק ה-15 ממיסי העירייה, נחתם חוזה בין העירונים ליהודים לפיו הותרה ישיבתם בעיר.

לתור הזהב של קובנה שמו קץ המלחמות הרבות בסוף המאה ה-17 ובראשית ה-18 (שבהן נכבשה קובנה לסירוגין בידי הרוסים והשוודים) והשריפה הגדולה ב-1731, שבה אבד החוזה שחתמו העירונים עם היהודים. קובנה בחורבנה לא משכה מתיישבים ורק היהודים היו מוכנים לשקם את חורבותיה. העירונים התכחשו לחוזה שחתמו עם היהודים, הסתמכו על הפריבילגיות הקודמות של איסור ישיבת היהודים בעיר, וב-1753 השיגו את גירושם. ב-1761 בוצע צו הגירוש. בתי היהודים ובית הכנסת הועלו באש. היהודים מצאו מקלט בויליאמפול עד לביטול הצו ב-1783 בזכות שתדלנים יהודים, שביניהם בלט הרב של סלובודקה, ר' משה סולובייצ'יק, בן למשפחה ידועה מבריסק.

היהודים חזרו לגור ברחובותיהם, "הארמון" ו"הוויליה" ובית המשפט בוורשה חייב את העירייה לפצותם על הנזקים שנגרמו להם. לזכר המאורע חיבר סופר הקהל, ר' שמואל הקטן שבא מווילנה, את "מגילת קובנה" ונהגו לקרוא בה מדי שנה בשושן פורים. בקהילה היו אז כ-1,000 יהודים.

השלטון הרוסי, שהתחיל עם החלוקה השלישית של פולין ב-1795, הכליל את היהודים במסגרת העירונים, ועל פי פקודת הצאר מ-1798 הותר ליהודים לעסוק במסחר ובמלאכה בכל העיר.

בימי מלחמת נפוליאון ברוסיה (1812) שדדו חייליו את הבתים והחנויות בקובנה , תושבי העיר נטושה, ועם שיבת הרוסים קיבלו היהודים את פניהם כשספרי תורה בידיהם.

אף על פי שהחוק אפשר ליהודים לבחור ולהיבחר למשרות העירוניות, לא התממש הדבר בגלל התנגדות העירונים, עד שחוק חדש מ-1839 אישר שוב את זכות היהודים להשתתף בבחירות לעיריות. ב-1861 הוכרה גם זכותם לשבת בכל העיר.

בימי מלחמת העולם הראשונה פונו כל היהודים (גם החולים), על פי צו המצביא הרוסי העליון, אל מרכז רוסיה ואל דרומה. אחרי כיבוש העיר בידי הגרמנים מצאו היהודים, שהצליחו לחזור אליה, את רכושם ואת מוסדות הציבור שדודים. אחרי המלחמה נותרו ברוסיה אלפי יהודים מקובנה שלא הצטרפו אל השבים, במקומם התיישבו בעיר יהודים רבים מתושבי העיירות והאזור הכפרי, ובשנים 1939-1920 נהייתה קובנה לבירת ליטא העצמאית ולמרכז מסחרי ואדמיניסטרטיבי.

בתקופה הקצרה שבה זכו יהודי ליטא לאוטונומיה לאומית (1920 -1924) שוכנו בקובנה מוסדותיה העיקריים: השר לענייני היהודים (הראשון בקובנה היה מנחם סולובייצ'יק) והמועצה הלאומית (נאציונאל-ראט) שנבחרה על ידי ועידת הקהילות, שכונסה שלש פעמים בקובנה.

סיפורה של הקהילה היהודית בקובנה התחיל במאה ה-16, כאשר הותר ליהודי ויליאמפול, בפי היהודים "סלובודקה", לבנות בית תפילה ובכך להניח את היסוד לקהילה העתידה. ב-1772 בנה ר' משה סולובייצ'יק את בית הכנסת הגדול ושיתף אמנים בהידורו. על מבוא הבית הייתה חרותה הכתובת: "ואהי לכם למקדש". בית הכנסת עלה באש ב-1892 בעת השריפה בסלובודקה, שרידי חומותיו התמוטטו ב-1919 ועל תילו הוקם תלמוד תורה.

קהילת קובנה התאחדה עם קהילת סלובודקה אחרי שיבת היהודים לקובנה ב-1783, אבל לתקופה של עשר שנים נאסר על בני קובנה למנות להם רב, אב בית דין, חזן ושמש וגם אחרי תקופה זו חייבים היו בהסכמת קהילת סלובודקה. לרבני קובנה הותר רק התואר מו"צ (מורה צדק). על פי המסורת מותר היה ליהודי קובנה להקים בית תפילה ולא בית כנסת ואת מתיהם חייבים היו להוביל לבית העלמין בסלובודקה. ב-1842 הוענק לראשונה תואר רב ואב בית דין בקובנה לר' אריה לייב שפירא שנקרא לכן "לייבל קאוונער".

בסוף המאה ה-18 התגבשו מוסדות הקהילה הראשונים: בית המדרש הישן היה קיים כבר ב-1790, שנה בה נוסדה חברת "מגידי תהילים" למען המתיישבים היהודים הראשונים שהתיישבו בקובנה אחרי הגירוש. בבית העתיק ביותר בקובנה שבבעלות ר' אבא סולובייצ'יק היה בית תפילה "סולובייצ'יק קלויז" והוא פעל 120 שנים עד התמוטטות הבניין ב-1870. באמצע המאה ה-19 בנה אחד מעשירי קובנה, ר' הירשל נעוויאזשער, בית תפילה שנשא את שמו ("נעוויאזשערס קלויז"). בקלויז זה קבע את בית מדרשו ר' ישראל מסלנט, שבא לקובנה באמצע המאה ה-19 והוא יוצר "תורת המוסר", תורה חינוכית המקיפה את מכלול חיי האדם, שבאמצעותה ביקש להילחם בהשפעת ההשכלה. קובנה ופרבריה היו למבצר תנועת המוסר, בסלובודקה הוקמה ישיבה של בעלי-מוסר "כנסת ישראל", אליה נהרו תלמידים מכל רוסיה, ובוגריה הגיעו לצמרת העולם התורני בישובים יהודיים רבים.

דווקא סלובודקה, בה התגוררו דלת העם, הייתה למרכז תורני וישיבותיה התפרסמו בעולם היהודי. נראה שראשיתן בישיבת "אור חיים" שנוסדה ב-1863, הייתה מכונה בפי העם "ישיבת ר' הירשל" על שם מייסדה והתקיימה עד מלחמת העולם הראשונה. מתנגדי שיטת המוסר הקימו בסלובודקה ישיבה חדשה "כנסת בית יצחק" על שם הרב של קובנה ר' יצחק אלחנן ספקטור, שנמנה בין מתנגדי שיטת המוסר. בימי מלחמת העולם הראשונה גלו שתי הישיבות ואחרי המלחמה רק "כנסת ישראל" חזרה לקובנה והייתה זאת תקופת הזוהר שלה. ב-1924 הושגו רישיונות עלייה לארץ ישראל למאה מתלמידיה והוקם סניף של הישיבה בחברון.

עם יהודי קובנה, שסחרו בערי גרמניה, הגיעה השפעת ההשכלה לעיר, ובחוג משכילי קובנה נמנה גם הסופר אברהם מאפו, שחי שם רוב ימיו. ברומן המקראי "אהבת ציון" תיאר את הנוף מהרי אלקוסט (Aleksotas) שעל שפת הניימן. את ביקורתו על הממסד הדתי בקובנה הביע ברומן "עיט צבוע".

בין רבני קובנה במאה ה-19 היה ר' יצחק אלחנן ספקטור שכיהן בתפקיד 32 שנים. הוא היה מעורב בחיים הציבוריים, עזר ליהודי רוסיה וטיפח קשרים עם המערב. בעזרת בנו, ר' הירש ועוזרו יעקב ליפשיץ הקים פורום סודי, שהעביר ידיעות למערב על פרעות 1881 בדרום רוסיה. הרב האחרון של קובנה, ר' אברהם דב-בער שפירא היה בעל מוניטין ונשיא כבוד של אגודת הרבנים בליטא. כשפרצה מלחמת העולם השנייה שהה הרב בשווייץ, לשם טיפול בבריאותו, וחזר מרצונו לקובנה. הוא נפטר בגטו ב-1943 ו-10.000 מתושבי הגטו ליוו אותו בדרכו האחרונה.

בית החולים היהודי בקובנה "ביקור חולים", שנוסד בתחילת המאה ה-19, היה מהמשוכללים במדינה ושירת את כל הציבור היהודי בליטא. בית האבות נוסד בסוף המאה ה-19 ושוכנו בו 115 זקנים. עם ביטול האוטונומיה (1924) ועם ביטול המעמד החוקי של הקהילה עברו התפקידים הקהילתיים, במיוחד בתחום העבודה הסוציאלית, לשני ארגונים שנוסדו לשם כך, "עדת ישראל" ו"עזרה". הארגונים החדשים ריכזו את פעולות ארגוני הסעד הקודמים בקובנה. בתחום הבריאות פעלה חברת "אוזע" (חברה למען בריאות האוכלוסיה היהודית). ב"בית הבריאות" על שם ד"ר פרומקין, שבו רוכזו פעולותיה, טופלו כ-1,000 חולים בחודש. רוב תינוקות קובנה נמצאו בפיקוח "אוזע". החברה הכשירה אחיות ונתנה טיפול רפואי בבתי הספר ובישיבות.

בעזרת חברת "אורט" הוקמו שתי אגודות שיתופיות של חייטים "אקונומיה" ו"עבודה" ונפתח משרד מכירות "רוימש" שאפשר לבעלי מלאכה ולחקלאים לרכוש כלים ומכונות באשראי לתקופה ארוכה. "אורט" גם קיימה מחלקה להפניית צעירים למקצוע מתאים, קורסים להקניית מקצוע למבוגרים והשתלמויות לבעלי מלאכה.

מוסד מיוחד הוקם למען הילדים שהתייתמו בדרכם חזרה מברית המועצות אחרי מלחמת העולם הראשונה ונהיו לילדי רחוב. זה היה בית הילדים מיסודו של ד"ר ליהמן, רופא צעיר שבא לשם כך מגרמניה. בית הילדים כלל בית תינוקות, מרפאה לילדים ובמרוצת הזמן גם בית ספר יסודי.

מערכת החינוך של הקהילה כללה בתי ספר משלשה זרמים: עברית, יידיש והזרם הדתי "יבנה". היו שלוש גימנסיות שבהן שפת ההוראה הייתה עברית: הגימנסיה העברית, הגימנסיה הריאלית העברית, שהתקיימה 23 שנים ושכנה בבניין מפואר במרכז העיר, והגימנסיה העברית של "יבנה". כמעט ליד כל גימנסיה היה גן ילדים. הסמינר להכשרת מורים של רשת החינוך העברי "תרבות" הוחלף במשך הזמן במוסד ברמת לימודים גבוהה יותר - פדגוגיון דו-שנתי. הגימנסיה למסחר (יידישע קאמערץ גימנאזיע) הייתה אחת משתי הגימנסיות ביידיש של ליטא. בשנת ייסודה, 1926, למדו בה 35 תלמידים וב-1938 הגיע מספרם ל-400. היא קיימה חוגים לתלמידים, גן ילדים ובית ספר עממי. ב-1933 נוסדה גימנסיה יהודית, היחידה בליטא שבה שפת ההוראה הייתה ליטאית. בית הספר המקצועי של "אורט" שנוסד ב-1920, התפתח לבית ספר מקצועי תיכון עם זכויות של בית ספר ממלכתי ובאו אליו תלמידים מליטא כולה. אחרי עלית היטלר לשלטון (1933), קלט בית הספר בפנימייתו נוער יהודי מגרמניה.

כן היו בקובנה שלשה בתי ספר עממיים ביידיש, כמספר הזה גני ילדים לילדים חסרי אמצעים ובית ספר עממי עברי גדול מרשת "תרבות".

בסוף המאה ה-19 היו בקובנה למעלה משלושים בתי-כנסת ובתי-תפילה וערב מלחמת העולם השנייה היו כארבעים.

בין פרנסות היהודים בקובנה נודעו חוכרי מכסי הדונג והמלח במאה ה-16. גם אחרי גזרות ת"ח ות"ט (1648) ואחרי המלחמות, שפגעו בערי ליטא ובכלכלתן, עוד חכרו יהודים ב-1676 את בית המכס בקובנה.

המאה ה-19, מאה של שינויים, אפשרה את פניית היהודים העשירים לקבלנות ולתעשייה מחד ואת ריבוי בעלי המלאכה מאידך. לקראת סוף המאה נפגעה פרנסת בעלי המלאכה היהודים משום ריבוי בתי החרושת והם ניסו כוחם בעבודות אחרות או היגרו. "אנשי המים", מובילי רפסודות על הניימן והוויליה, עבדו בסבלות מפרכת בשכר זעום.

להקלת המצב הכלכלי נפתחו מוסדות אשראי יהודיים. בקובנה נוסדה אגודת הלוואה וחסכון יהודית, וערב מלחמת העולם הראשונה, למרות הקשיים שהערימו השלטונות בפני פתיחת אגודות אלה, היו בפלך קובנה 24 אגודות שיתופיות לאשראי. בימי מלחמת העולם הראשונה נפסקה התפתחות זאת עם גירוש היהודים באזורי הגבול.

בימי ליטא העצמאית כוונה מדיניות הממשלה להעברת העמדות הכלכליות לידי ליטאים, ולשם כך ייסדה מפעלים קואופרטיביים שפגעו במסחר היהודי.

עם חידוש התנועה הקואופרטיבית היהודית אחרי המלחמה ובעזרת הג'וינט (JOINT) נחלצו הפליטים היהודים השבים לקובנה מן המשבר. בראשית 1920 נפתח הבנק העממי בקובנה, הראשון מסוגו בליטא, ועזר במרוצת הזמן בהקמת בנקים עממיים בערי השדה. מספר הבנקים גדל והוקמה הנהלה לאיגוד הבנקים. בקובנה היה הבנק המרכזי שוויסת את פעולות הבנקים בערי השדה. ב-1921 כונסה בקובנה ועידה ראשונה של כל 47 הבנקים העממיים במדינה. בעזרת הונם נפתח בסוף 1921 "הבנק המרכזי היהודי לעידוד הקואופרציה בליטא". כאמצעי לשעת משבר החליטה הועידה השביעית של הבנקים העממיים על ייסוד "קרן קואופרטיבית", שהייתה מיועדת למימון הדדי בין הבנקים, ולא היה לה תקדים בשיטה קואופרטיבית אחרת.

משנת 1932 הצרה הממשלה את צעדי המוסדות הכספיים היהודים ובמיוחד את אלו של הבנקים העממיים. כמו כן הכבידו על היהודים את הכניסה למשרות ממשלתיות ודחקו את רגליהם מתחום המקצועות החופשיים.

באמצע שנות ה-30 פגע החוק, שקבע דרגות על-פי השכלה ומקצוע, בבעלי המלאכה היהודים שלא עברו השתלמות מקצועית ולא ידעו ליטאית על בוריה.

בין 800 פקידים עירוניים בקובנה היו רק תשעה יהודים. מספר הסטודנטים היהודים ירד (ב-1934 הם היו 15.9% מכלל הסטודנטים לעומת 31.5% ב-1922) ומבין 441 פרופסורים ודוצנטים באוניברסיטת קובנה היו ב-1934 רק שישה יהודים. למרות המצב ההולך ומחמיר בערב מלחמת העולם השנייה, עדיין היה רוב המסחר בידי היהודים וחלקם היה ניכר בתעשייה ובמקצועות החופשיים.

רעיון ישוב ארץ ישראל נקלט בקובנה בשלבים מוקדמים וזכה לאוהדים בכל שכבות העם. ההתארגנויות הראשונות התחילו בשנות ה-80 למאה ה-19 ובאמצע העשור הוקמה אגודת צעירים בשם "תומכי עבודת האדמה בארץ הקודש", באגודה היו כ-500 חברים ומטרתה הייתה להקים בארץ ישראל מושבה בשם "קובנה". ב-1888 קמו אגודת נוער "בני ציון" ואגודת נשים ציוניות "בנות ציון", ראשונה מסוגה בליטא. נוסד סניף בסלובודקה ופעילי קובנה עודדו הקמת אגודות בערים אחרות. חברי האגודות להתיישבות שהוקמו ב-1891 (שתיים בקובנה, אחת באלקוסט) נמנו עם גואלי אדמת חדרה ועם מתיישביה הראשונים. הרב אריה לייב פרומקין מאלקוסט עלה לארץ ישראל ב-1883, התיישב בפתח-תקוה ורכש אדמות בה וביהוד.

הפעילות התרחבה והתגוונה בראשית המאה העשרים, בימי הרצל והתפתחות התנועה הציונית. נוסדה החברה "ברקאי" להפצת ספרות תעמולה בעברית וביידיש.

בתקופה, שנאסרה הפעילות הציונית בידי השלטון הצארי, התרכזו בקהילה בעיקר בפעילות חינוכית ותרבותית, ובשנים 1907- 1908 הוקמה בקובנה ספרייה על שם אברהם מאפו, מהחשובות בליטא.

התנועה הציונית נתקלה בהתנגדות קשה של חוגי החרדים, שפסלו את הרעיון הציוני, קראו לעצמם "מחזיקי הדת" ופרסמו כתבי פלסתר נגד הציונות. חובבי ציון השיבו מלחמה שערה, כינו אותם "הלשכה השחורה", רבנים ציונים השיבו על פרסומיהם והשפעתם ירדה.

בליטא העצמאית הייתה קובנה מרכז של פעילות יהודית רב-גונית. רבו המפלגות הציוניות, ולהן היו מסונפות תנועות נוער חלוציות. היו "הציונים הכלליים", שבטאונם ביידיש " די אידישע שטימע" (הקול היהודי) היה העיתון הראשון בליטא, ותנועת "הנוער הציוני", המסונפת להם, הוקמה ב-1932. במערכת העיתון השתתפה המשוררת לאה גולדברג, ילידת קובנה ובוגרת הגימנסיה העברית בעיר.

"צעירי ציון", ארגון נוער ציוני לפני מלחמת העולם הראשונה, התארגנו אחרי המלחמה כמפלגה ציונית סוציאליסטית וחבריה היו מקורבים לסוציאל-דמוקרטים הליטאים.

עשרה אנשים שנפגשו ב-1919 בגן עירוני יסדו את מפלגת "פועלי ציון" המארקסיסטית, ולה תנועת "נוער בורוכוב" שהייתה פעילה בבתי הספר התיכוניים ותא סטודנטים שהוציא לאור ב- 1924 קובץ "קולטור און לעבן" (תרבות וחיים).

"השומר הצעיר" התחיל את פעילותו בקובנה ב-1921 כקן של הצופים העבריים ובמרוצת הזמן קנה לו עמדה בבית הילדים של ד"ר ליהמן, מי שייסד לימים בישראל את כפר הנוער "בן- שמן". רבים מבוגרי בית הילדים נקלטו בשורות "החלוץ". עליית ילדי בית הילדים לארץ ישראל התחילה ב-1926, נמשכה כמה שנים ולמעלה ממאה ילדים על מנהלם ומחנכיהם הגיעו לכפר הנוער "בן-שמן".

הציונים הדתיים חידשו את פעילות "מזרחי", ומי שהיה לימים שר פנים במדינת ישראל, משה שפירא, הקים את "החלוץ המזרחי".


ב-1925, השנה בה ייסד ז'בוטינסקי את המפלגה הרביזיוניסטית, הוקם סניף של התנועה בקובנה וב-1933 יצא לאור עיתונם "דער מאמענט". באותה שנה ובתגובה להתגברות הזרם הימני בציונות הוציאו הציונים הסוציאליסטים את העיתון "אונזער ווארט" (דברנו) שלשם עקיפת הצנזורה שינה את שמו ל"דאס ווארט" (דבר).

ב-1919 התארגנה בקובנה קבוצת "החלוץ"-"אחוה", אחת משלוש הראשונות בליטא, וחבריה יצאו להכשרה באחוזות של יהודים ובמשקי איכרים ליטאים. בסתיו 1919 התקיימה בקובנה ועידת "החלוץ" הראשונה. בעזרת מוסדות יהודיים ובעזרת "המועצה הלאומית" קמו מפעלים עצמאיים של "החלוץ", כמו הנגריה "עבודה" בקובנה, שהחזיקה מעמד שנים רבות. ההכשרה החקלאית לא הדביקה את צרכי "החלוץ", והתארגנו גם קיבוצים עירוניים, בקובנה הוקם קיבוץ עירוני בשם "גשר" וקיבוצים על שם "מוהליבר" ו"ארלוזורוב."


מושב ההנהגה הראשית של "גורדוניה" היה בקובנה וחבריה חיו בקולקטיב שהוקם כנקודת הכשרה.

לרשות חובבי הספורט עמדו שני אצטדיונים, אחד של מועדון "מכבי" שנוסד בקובנה ב-1919, והיה הראשון מסוגו בליטא, והשני של סניף "הפועל" שנוסד ב-1930 ומנה 600 חברים.

בתקופת השלטון הצארי הייתה קובנה מרכז חשוב לפעילות הבונד (מפלגה סוציאליסטית יהודית אנטי ציונית) ובפרבריה, שבהם שכנו דלת העם, נוהלה עיקר תעמולתו. לסניף הבונד בקובנה היו כפופים שבעה סניפים מיישובי הסביבה ובעיר כונסו שתי ועידות של הבונד, השנייה והשלישית. ההתאגדות המקצועית הראשונה של פועלים יהודים ברוסיה הייתה של פועלי המברשות בקובנה ב-1898. מעל דפי עיתון יידיש בקובנה נשמעה לראשונה ב-1921 הקריאה להקמת פולקספארטיי ("מפלגת העם"), מפלגה לאומית לא ציונית אשר האמינה ונאבקה על קיום לאומי אוטונומי בגולה. העיתון היידישאי "פולקסבלאט" (עיתון העם) שנוסד ב-1930 שימש במה לרעיונותיהם עד השתלטות הקומוניסטים על מערכת העיתון בסוף שנות ה-1930.

ב-1930 הוקמה "החברה להיסטוריה ואתנוגרפיה של יהודי ליטא" ובזכות פעולתה נוסד ב- 1935 "מוזיאון וארכיון להיסטוריה ואתנוגרפיה של יהודי ליטא". עם כניסת הרוסים ב- 1940 סופחו אוצרותיו לרשות העתיקות הממלכתית ועד היום אין איש יודע מה עלה בגורלם. התיאטרון היהודי בקובנה, ראשיתו בקבוצת חובבים בשם "האגודה הדרמטית מוסיקאלית יהודית בקובנה", שהציגה כבר בערב מלחמת העולם הראשונה. עם תום המלחמה נפתח בקובנה התיאטרון הדרמטי היהודי שהעלה גם הצגות בעברית. היה גם תיאטרון קייצי וסדנה לתיאטרון שהעלתה הצגות בעברית, זכתה לביקורת חיובית והגיעה גם לערי שדה. היו הופעות רבות של שחקנים אורחים וב-1926 הופיעה "הבימה" בבניין התיאטרון הממלכתי בקובנה.

בין שתי מלחמות העולם הייתה קובנה היהודית מרכז החיים היהודיים בכל ליטא, עשירה במוסדות תרבות וצלילי העברית והיידיש נשמעו ברחובותיה.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בקובנה 30.000 יהודים (כ-25% מאוכלוסיית העיר) ואליהם הצטרפו עם פרוץ המלחמה (ספטמבר 1939) כמה אלפי פליטים מפולין, שנכבשה בידי הנאצים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הגרמנים ובעקבות החוזה בין גרמניה לברית המועצות מאוגוסט 1939, עברה ליטא לתחום ההשפעה הסובייטי. הוקמו בסיסים צבאיים סובייטיים בשטחה, ובסוף קיץ 1940 סופחה ליטא לברית המועצות והייתה לרפובליקה סובייטית. בממשלה החדשה היה שר יהודי.

השלטון הסובייטי חיסל את כל מוסדות הציבור היהודיים והסב מקצתם לכלליים, נאסרה כל פעילות ציונית ולאומית, נסגרו סניפי המפלגות הציוניות ותנועות הנוער, בתי ספר וספריות עבריות. בתי חרושת וחנויות פרטיות הולאמו, מחירים האמירו בגלל מחסור בסחורות וזאת הייתה פגיעה קשה בכלכלת המעמד הבינוני שהיה ברובו יהודים. אך היו יהודים שהשתלבו בפקידות השלטון.

יהודי בן 18, שמעון גראז' ייסד מחתרת ציונית אב"צ ("ארגון ברית ציון"). הארגון הוציא לאור עיתון בשם "ניצוץ", והמשיך את פעילותו גם בימי הכיבוש הגרמני. כשבוע לפני מתקפת גרמניה על ברית המועצות (המלחמה פרצה ב-22 ביוני 1941) הוגלו לסיביר מאות משפחות יהודיות ביניהן סוחרים, אינטלקטואלים ומנהיגי ציבור.

כבר ביום הראשון למלחמת גרמניה בברית המועצות פונתה קובנה, הקרובה לגבול, מאנשי צבא ואנשי מנהל סובייטים. בחלל הריק שנוצר פתחו בפרעות הליטאים הלאומנים, שהתארגנו עוד בימי השלטון הסובייטי. היהודים חיפשו כל דרך אפשרית של בריחה לברית המועצות. רבים נהרגו בדרכם ובאותו הזמן נהרו לקובנה פליטים יהודים מעיירות המחוז ונרצחו בידי הפורעים.

ב-24 ביוני נכנסו הגרמנים לעיר ובעידודם נמשך הרצח. הפרעות נמשכו בכל העיר ובפרבריה, ובליל 25 ו-26 ביוני נרצחו כ-800 יהודים בידי הליטאים בסלובודקה. בתי כנסת ובתי מדרש חוללו, ורבנים ומתפללים אולצו לשרוף ספרי תורה. כשבוע ימים המשיכו הפורעים בחטיפת יהודים, הם הובאו לפורט השביעי ובסביבתו נרצחו כ-6,000 יהודים מתוך 10,000 החטופים (הפורט היה אחת מתשע מצודות במערכת ביצורים שהקימו הרוסים בקובנה בסוף המאה ה-19. בימי ליטא העצמאית הוסבו המצודות לבתי סוהר ובימי הכיבוש הנאצי נרצחו בהם המוני יהודים, רובם יהודי קובנה).

באנדרלמוסיה שנוצרה אבדו מקורות הפרנסה ועם הקמת השלטון האזרחי הגרמני התרבו הגזרות: ענידת הטלאי הצהוב על החזה ועל הגב, הגבלת שעות יציאה לרחוב והגבלת קניית מצרכים, מסירת מקלטי הרדיו לשלטונות, איסור שימוש בכלי תחבורה ציבוריים ועוד. ב-11 ביולי פורסמה הודעה על הקמת גיטו בסלובודקה ובמרוצת שבועות ההעברה לגיטו נמשכו החטיפות והרציחות. רוב 1,200 היהודים שנחטפו בידי הליטאים נרצחו.

ערב סגירת שערי הגיטו נאספו ונרצחו בפקודת הגרמנים 534 יהודים, רובם אינטלקטואלים. כ- 30,000 יהודים נדחקו לשטח בו גרו לפני כן 7,000. רחוב שהוצא מתחום הגיטו חילק אותו לשניים: "הגיטו הגדול" ו"הגיטו הקטן". באזור שהיה פרבר נחשל של קובנה, חסר כל מתקנים סניטאריים, נאלצו היהודים לארגן את חייהם. בגיטו הקטן היו הבניינים חדישים יותר ושוכנו בו שני בתי החולים של הגיטו (לכירורגיה ולמחלות מדבקות) ובית ילדים ששימש כבית יתומים וכבית אבות כאחד.

על פי דרישת הגרמנים נתבעו היהודים עוד טרם כניסתם לגיטו לבחור ב"ראש היהודים", ובאספה היהודית האחרונה שנתקיימה בקובנה נבחר ד"ר אלחנן אלקס, דמות ציבורית ידועה ונערצת. ב"מועצת הזקנים" (Altestenrat), מוסד שגם הוא הוקם על פי תביעת הגרמנים והקביל ליודנראט (Judenrat) במקומות אחרים, ישבו אישים שהיו מקובלים על הציבור היהודי.

היהודים קיוו שהכניסה לגיטו תשים קץ לרציחות, אך עמדו מהר על טעותם. 5,000 תעודות, שנמסרו למועצה כדי שיחולקו לבעלי מלאכה, פורשו על ידי היהודים כמצביעות על אלה שיוותרו בחיים, וחששותיהם הוצדקו. אל הפורט התשיעי הובלו ב-26 בספטמבר 1,200 יהודים ואת תיאור רציחתם שם הביא לגיטו ילד בן עשר שנמלט מן הטבח. בגיטו הקטן נרצחו כל המאושפזים בבית החולים, בבית האבות ו-140 ילדי בית הילדים שיצאו לדרכם האחרונה מלווים במחנכיהם. את בית החולים למחלות מדבקות העלו הגרמנים באש, אחרי שסגרו במסמרים את הדלת כדי שאיש מבין אנשי הצוות ומבין 60 החולים לא יוכל להימלט. לאחר מכן הוצא הגיטו הקטן מתחום הגיטו, שרידיו נצטוו לעבור לגיטו הגדול ורכושם נשדד בידי הליטאים.

לתוך השטח המפונה קובצו ב-28 באוקטובר, בימי "האקציה הגדולה", 9,000 יהודים, הובלו משם אל הפורט התשיעי ונרצחו בקבוצות של מאה אל תוך בורות גדולים.

בגטו נותרו 17,412 יהודים ששימשו כוח עבודה לגרמנים. התחילה תקופת ביניים שנמשכה עד אוקטובר 1943, בה פסקו הרציחות ההמוניות, התארגנו החיים בגיטו וצמחה המחתרת. ביזמת המועצה נפתחו בגיטו בתי מלאכה גדולים לייצור מוצרים, שבהם היה לגרמנים עניין ובתי מלאכה קטנים, שייצרו למען הגיטו. מפני שהגרמנים היו מעוניינים בבעלי מקצוע, פתחה המועצה קורסים להכשרה מקצועית, שהיו גרעין לבית ספר מקצועי. בבתי המלאכה הועסקו אלפי יהודים בתנאי עבודה נוחים יותר, והם גם שימשו מסווה לעבודה ציבורית ומחתרתית. בתנאים קשים במיוחד עבדו אנשי הפלוגה, שבנו את שדה התעופה באלקוסט, פרבר של קובנה במרחק חמישה ק"מ מהעיר.

באמצעות הברחה, שגבתה לא מעט קורבנות, ועל ידי פתיחה חשאית של מאפיות וטחנת קמח וטיפוח גינות ירק בכל שטח פנוי, לחמו במחסור בתזונה. למרות גורל החולים בימי האקציה הגדולה חייבו המחלות פתיחה מחדש של בית חולים שהגיע ל-80 מיטות. לידו התקיימו בחשאי בית יתומים, בית אבות, מוסד לחולי-רוח ובית חולים למחלות מדבקות. בגיטו נפתחו שני בתי ספר, בעברית וביידיש. מאחר שהגרמנים אסרו כל פעילות חינוכית ודתית, התקיימו הלימודים בקבוצות קטנות, במסווה של בית ספר מקצועי. על ידו פעלו גם מקהלה וחוג לדרמה.

כבר בסתיו 1941 התחילו ניסיונות להקמת מחתרת מזויינת ונוצרו כמה מסגרות, ביניהן: מסגרת של תנועות הנוער הציוניות, "מצו"ק" (מרכז ציוני ויליאמפול קובנה) ומחתרת מהמחנה הקומוניסטי שכונתה "הארגון האנטיפאשיסטי". בקיץ 1943 התגבשו כולן למסגרת משותפת שאחד מכינוייה היה: "יידישע אלגעמיינע קאמפס אורגאניזאציע" (ארגון יהודי כללי לוחם). הארגון החדש יצר קשר עם המחתרת הקומוניסטית בקובנה, אבל נכשל בניסיונותיו להקים בסיסים פרטיזניים ביערות בסביבת קובנה. עם בואה לגיטו של צנחנית יהודיה מטעם התנועה הפרטיזנית הליטאית, התגבשה תכנית של שיגור לוחמים אל היערות. הניסיון להקים בסיס פרטיזני ביערות אוגוסטובה ((Augustowa כ 130- ק"מ מדרום לקובנה, עלה בקרבנות בנפש ונכשל. לעומתו עלתה יפה היציאה ליערות רודנידקי (Rudninkai) שם ניתנה הוראה לגדוד הפרטיזני "מוות לכובשים" לקבל את לוחמי הגיטו, ובחורף 1943- 1944 הועברו אל היער כ-300 לוחמים חמושים היטב. היציאה חייבה פעילות מחתרתית בגיטו, של רכש, אימון היוצאים וציודם, והדבר התאפשר בזכות תמיכת המשטרה היהודית ומועצת הזקנים. ציוד הלוחמים סופק ממחסני בתי המלאכה בגיטו.

מסתיו 1943 השפיעה התקדמות הרוסים לרעה על הגיטו, הוא נעשה למחנה ריכוז "מחנה קובנה" והנהלתו הועברה מידי המינהל האזרחי לאנשי הס"ס. בהדרגה פוזרו 16,000 תושביו למחנות עבודה קטנים מחוץ לגיטו כגון: אלקסוט, שאנץ (Sanciai) ואחרים ובהם נוהלו חיים של מחנה הסגר, המשפחות הופרדו - גברים לחוד, נשים וילדים לחוד. באוקטובר 1943 הועברו 2,800 יהודים לעבודות מכרה באסטוניה, שם נספו רובם מחמת הקור, העבודה הקשה והמחלות. בפורט התשיעי, שבו נרצחו למעלה מ-40,000 אנשים, רובם יהודים, העסיקו הגרמנים קבוצה של 64 יהודים בשריפת הגופות, כדי לטשטש את עקבות פשעיהם. בערב חג המולד 1943 במבצע מחתרת נועז, הצליחה הקבוצה לברוח, מקצת הבורחים הגיעו אל הגיטו והביאו אליו את הידיעות הנוראות, ואחרי זמן מה צורפו ליוצאים אל היערות.

לאחר זאת גברה המודעות לקיצו הקרוב של הגיטו, וחיפשו דרכים להצלה בעיקר על ידי הכנת "מלינות" (מקלטים בלשון הגיטו) לשהייה ממושכת. באותה עת כמעט חוסלה המחתרת משחיסלו הגרמנים את תומכיה - המשטרה והמועצה.

במרץ 1944 נאסרו כל השוטרים היהודים והובאו אל הפורט התשיעי, שם נרצחו כל בעלי התפקידים, ביניהם משה לוין ראש המשטרה וחבר המחתרת, למרות העינויים הם לא גילו דבר. כמה שוטרים מן השורה לא עמדו בעינויים וכעבור יומיים, בעת האקציה נגד הילדים והזקנים, נעזרו בהם הגרמנים לגילוי ה"מלינות".

באפריל בוטלה המועצה ורק ראשה, ד"ר אלקס, הושאר בתפקיד "זקן היהודים". במקום המשטרה הוקם "שירות סדרנים" מורכב מאנשים שהיו כלי שרת בידי הגרמנים. מפקד "הארגון האנטיפאשיסטי", חיים ילין נפצע, נאסר ברחובות קובנה והוצא להורג. אחרי אירועים אלה שותקה המחתרת ורק מעטים מחבריה הצליחו להגיע אל הפרטיזנים.

התקדמות הסובייטים לא מנעה מהגרמנים את חיסול הגיטו ופינוי שרידיו לגרמניה. את החולים ריכזו בכמה בתים, והעלום באש. וכדי למנוע הישרדות יהודים בגטו, פוצצו הגרמנים את בתי האבן ושרפו את בתי העץ.

ביולי 1944 הועברו כ-4,000 יהודים משרידי הגטו לגרמניה, שם הפרידו בין הגברים והנשים, הובילו למחנות השמדה את הבלתי כשירים לעבודה והאחרים הועברו למחנות בבוואריה, שהיו מסונפים למחנה דכאו (שם נפטר ד"ר אלקס) ולמחנות בפרוסיה המזרחית.

למרות התנאים הקשים ארגנו שם שרידי המחתרת פעילות תרבותית וחינוכית. חודשה הופעת העיתון "הניצוץ" והמוטו שלו: "עוד לא אבדה תקוותנו". מבין המפונים, זכו אלפיים ליום השחרור.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

קובנה שוחררה ב-1 באוגוסט 1944 בידי הסובייטים. אל קומץ היהודים שיצאו ממחבואיהם בעיר הצטרפו גם 90 יהודים, שהחזיקו מעמד משך שלושה שבועות בתוך "מלינות" הגטו. ב-4 באוגוסט התאספו 265 יהודים בחצר בית הכנסת הגדול. במרוצת הזמן הצטרפו יהודים שחזרו מברית המועצות, וב-1959 הגיע מספר היהודים ל-4,792 (2% מתושבי העיר), ביניהם רבים לא היו מיוצאי קובנה. עד 1951 היה בקובנה בית ספר יהודי, האחרון בברית המועצות.

גם אם שבו יהודים לקובנה אחרי השואה, לא קמו עוד לתחייה אותם החיים היהודים שבזכותם הייתה פעם קובנה היהודית עיר ואם בישראל.


הקהילה היהודית במאה ה-21

קיימת קהילה יהודית בעיר ולפי נתוניה יש בה 300 - 500 נפש. קיים מרכז קהילתי פעיל בתחומי תרבות ורווחה. בעיר פועל בית כנסת ובו נמצא גם מוזיאון יהודי קטן. במוזיאון העירוני נפתחה בשנת 2013 תערוכה לתולדות היהודים בעיר.
כמו כן, הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה. קיים בית עלמין יהודי גדול מוקף גדר ויש בו שער. הוא עדיין פעיל. במקום קבורים רבנים חשובים וביניהם יצחק ספקטור ובנו. במקום יש גם קבר אחים, באחד מאזורי ההוצאה להורג של היהודים בימי בשואה. בקובנה מבקרים יהודים רבים במסגרת טיולי שורשים.