חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

לבנסון, יואל דוד

חזן. נולד בליבאו (Libau), גרמניה. נקרא "סטרשונסקי", כשמו של חותנו, אבל נודע, בעיקר, כ"דער ווילנער בעל הבית". מגיל צעיר ניגן בכינור. אביו היה חזן בווילנה ועם מותו, ב-1830, תפס את מקומו. ב-1842 הופיע בווארשה עם מקהלתו והותיר רושם עז. עם זאת, המעבר אל העיר הגדולה היה לו קשה והוא עזב את ורשה למספר שנים ונדד מקהיל לקהילה במרכז אירופה, והופיע אך לעתים רחוקות בלבד בבתי כנסת. רק אחדות מן הנעימות שהלחין נותרו. נפטר בווארשה, פולין.
תאריך לידה:
1816
תאריך פטירה:
1850
מקום לידה:
לייפאיה
מקום פטירה:
ורשה
סוג אישיות:
מלחין/ה
מספר פריט:
151672
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

לייפאיה LIEPAJA

(במקורות היהודיים ליבאווע או ליבוי; ברוסית LIBAVA; בגרמנית LIBAU).

עיר נמל על חוף הים הבאלטי, לאטוויה.


העיר נזכרת לראשונה בשם ליבאו במאה ה-13. במאה ה-14 באו לשם בדרך הים סוחרים גרמנים. לאחר תקופות שלטון קצרות של ליטא, פרוסיה ושוודיה, צורף המקום בשנת 1608 לדוכסות קורלאנד (KURLAND), תחת חסות פולין וב-1625 הוענק לו מעמד של עיר. ב-1795 סופחה העיר, לרוסיה, והוקם בה נמל. ממאי 1915 עד סוף מלחמת העולם הראשונה, שלטו שם הגרמנים. ב- 1919 שימשה העיר מקום מושב הממשלה הזמנית של לאטוויה, ומאז נקראת בשם לייפאיה.

עד לספוח קורלאנד לרוסיה בסוף המאה ה-18, חיו בעיר רק יהודים מעטים, ושילמו מס מיוחד לשלטונות. ב-1797 היה מספרם 19. בשנת 1799 הוענקו זכויות אזרח ליהודי האזור והם החלו להתיישב בעיר.

היהודים הראשונים שהתיישבו בעיר באו מכפרי הסביבה וכונו ה"קורלאנדים". שפתם היתה גרמנית והיו בעלי השכלה. היהודים שבאו אחר-כך מ"תחום המושב" שברוסיה דיברו יידיש והיו שומרי מסורת. הם נקראו ה"זאמוטערים" על שם חבל זאמוט (ZAMUT), שבליטא.

רב הקהילה הראשון התמנה בראשית המאה ה-19, ומינויו אושר בידי השלטונות. ב-1803 קודש בית עלמין ונוסדה חברה קדישא. בית תפילה נפתח ב-1814 וב-1823 נוסדה "חברת משניות". בשנת 1828 נפתחה קופת הצדקה "משען לעניים", באותה השנה נחנך בית הכנסת.

ב-1835 מנתה הקהילה 1,348 נפש. בעקבות הגירת 78 יהודים למושבות חקלאיות בדרום רוסיה, ואחרי מגיפת חולירע באמצע המאה ה-19, ירד מספר יהודי העיר ב-1850 ל-1,218 איש.

בשליש האחרון של המאה ה-19 הוקמו שני בתי כנסת מפוארים. המרכזי, ה"כאר שול" שכלל מקהלה, נבנה בעיר העתיקה, והאחר - בעיר החדשה. היו בעיר גם מניינים ובתי תפילה.

בתקופה הזאת הגיעו לליבאו יהודים רבים מרוסיה, מפולין ומליטא. רובם התגוררו בעיר באופן בלתי חוקי. ב-1890 גורשו כ-400 משפחות שלא היו בידיהן תעודות מתאימות. למרות הגירושים גדלה הקהילה בהתמדה ובשנת 1897 מנתה 9,454 נפש.

רב הקהילה בשנים 1904-1890 היה ד"ר יהודה לייב קנטור (KANTOR), מעורכי האנציקלופיה היהודית ברוסית. הוא קידם את לימוד השפה העברית, ובמשך כהונתו נוסדו בית זקנים, ארגוני צדקה לכל סוגי הנזקקים בקהילה וקופות לעזרת תלמידי בתי הספר. החוגים הדתיים הקימו "חברת גמרא", "חברת שומרי שבת" ו"תפארת בחורים".

בשנים 1910-1906 עברו דרך נמל העיר יותר ממאה אלף מהגרים יהודים מרוסיה לארצות שמעבר לים. הקהילה המקומית הושיטה להם עזרה באכסון, בטפול רפואי ובהליכי הגירה.

ב-1907 התמנה לכהונת רב הקהילה הרב ד"ר בר אהרן נורוק (NUROCK), וכיהן במשך 30 שנה.

בית הספר "תלמוד תורה" נפתח בשנות השלושים למאה ה-19. ב-1851 נפתח בית ספר ממשלתי לנערים יהודים. רוב ילדי היהודים למדו עד אז ב"חדרים" ואצל מלמדים פרטיים. משנות ה-80 למאה ה- 19 פעלו בקהילה "חדר מתוקן", שכלל לימודי חול, בית ספר לנערות עניות ובית ספר עברי מודרני. ומתחילת העשור השני למאה העשרים גם גימנסיה יהודית פרטית לנערות וכמה בתי ספר נוספים לנערים. במוסדות החינוך הכלליים התקבלו תלמידים יהודים במספר מוגבל. בישיבה ובבית הספר למבוגרים למדו בשעות הערב.

בשנת 1911 הייתה הקהילה היהודית בליבאו השלישית בגודלה בלאטוויה ומנתה 10,308 נפש (%12 מכלל התושבים).

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נטשו יהודים רבים את העיר. רובם חזרו בסוף המלחמה, ואל הקהילה הצטרפו גם יהודים מעיירות סמוכות; כך שבשנת ב-1920 התקרב מספר היהודים בלייפאיה לשיאו מלפני המלחמה - 9,758 נפש.

נבחרה מועצת קהילה בבחירות דמוקרטיות ובראשה הרב ד"ר א' נורוק, וטיפלה בצרכי הקהילה באמצעות ועדותיה. כספי הג'וינט סייעו לתקן את נזקי המלחמה. התמיכה הכספית של העירייה בבני קהילה פחתה במרוצת הזמן, ומוסדות צדקה כגון "עזרה לחם עניים", "מלביש ערומים" ו"הכנסת כלה" הופעלו מחדש. המוסדות לינת-צדק, בית-יתומות ומושב- זקנים עברו לטיפול העירייה.

בתקופת עצמאות לאטוויה, בעקבות חוזה ורסאי (1919), הוכרו יהודי לאטוויה כמיעוט לאומי ולמשך כמה שנים זכו לאוטונומיה תרבותית. במסגרת זאת הוקמו מוסדות חינוך יהודיים חדשים. "בית הספר העממי היהודי הראשון" בן שמונה כיתות הוקם ב-1919 בידי מורים יהודים סוציאליסטים. בית הספר זכה בתמיכת העירייה, שפת ההוראה בו היתה יידיש. לידו נפתחה ספרייה. בית ספר נוסף שהוקם הוכר בלחץ הציונים שבקהילה כמוסד עירוני, ושפת ההוראה בו שונתה מגרמנית לעברית. רשת "תרבות" פתחה בית ספר עברי בלייפאיה. ו"אגודת-ישראל" פתחה את "תורה ודרך ארץ". כמו-כן נפתחו בית ספר תיכון יהודי ממלכתי בגרמנית, בית ספר תיכון ביידיש וכמה בתי ספר תיכוניים פרטיים, שבהם היה מספר התלמידים קטן. בית ספר מקצועי דו-שנתי נפתח ב-1923. משנת 1934, בימי שלטונו של קארל אולמנים (ULMANIS), אוחדו שני בתי הספר העממיים העירוניים למוסד אחד ובו שני מסלולי לימודים, עברי ויידי. הפקוח על בתי הספר היהודיים הופקד בידי אגודת ישראל. ב-1935 נוסדה במקום ישיבת "בית יוסף".

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם יצאו לאור בלייפאיה העיתונים "ליבוישע שטימע" (קול ליבוי) ו"ליבויער פאלקס-בלאט" (יומן העם של ליבוי) ועתון הפועלים "די צייט" (הזמן).

היהודים הראשונים שישבו בלייפאיה התפרנסו כרוכלים בעיר ובסביבתה, היו בעלי מלאכה חכרו פונדקים ועסקו בתיווך. משנת 1730 התירו השלטונות לבעלי מלאכה יהודים ולמפעילי מבשלות יין שרף להשאר בעיר, בהנחה שאינם גורמים נזק כלכלי לתושבים האחרים. לסוחרים היהודים התירו רק לשהות בעיר לצורך עסקיהם. עם התיישבות יהודים נוספים במקום, בעקבות קבלת זכויות אזרח בסוף המאה ה-18, הטילה העירייה על היהודים מיסים כפולים מאלו של שאר התושבים.

בסוף המאה ה-19, עם חבור העיר למסילת הרכבת גדל היצוא דרך נמל ליבאו, היהודים היו למעלה ממחצית היצואניםבעיר. היהודים ייצאו בעיקר מוצרי עץ ופשתן.

היהודים שבאו מתחום המושב התפרנסו בדוחק, ולמענם הקימה הקהילה קופות צדקה, קופת אשראי, ו"חברת עוזרי מסחר". אגודת בעלי המלאכה יסדה את "פועלי צדק" והקצבים את "זובחי צדק".

חלקם של היהודים בפיתוח התעשייה עלה על מספרם היחסי באוכלוסיה. כ-%40 מבתי העסק וכרבע מבתי החרושת, שבהם הועסקו פועלים רבים, היו בבעלות יהודים. בין היהודים בעלי מקצועות חופשיים היו רופאים, רופאי שניים, רוקחים, מחנכים, מנהלי חשבונות ולבלרים.

עם שנוי הגבולות אחרי מלחמת העולם הראשונה ירדה חשיבותו הכלכלית של נמל לייפאיה; אולם היהודים המשיכו למלא תפקיד מרכזי במסחר ובתעשייה. "בנק לייפאיה" שוקם בעזרת יהודים ורוב הקרן ב"בנק הסוחרים בליבאו" היתה בבעלות יהודים. הג'וינט הקים "באנק קואופרטיבי להלוואה וחסכון". לארגון הסוחרים הקימעונאים הייתה אגודת אשראי. הסוחרים הגדולים והתעשיינים היו מאוגדים ב"ליבאוער עידישע סוחרים עונד עינדוסטריע פעריין".

בדיקטטורה של 1934, עם הקמת קואופרטיבים לייצור ולשיווק של איכרים לאטווים והעדפתם על ידי השלטונות, נפגעו סוחרים ובעלי מלאכה יהודים.

פעילות ציונית החלה בליבאו בשנת 1885, עם התארגנותה של אגודת "חובבי ציון". בראש האגודה בעיר עמד הרב ד"ר הלל קליין, הוקמה ספרייה עברית ואת החוג "שפה ברורה". הפעילות גדלה בימי לאטוויה העצמאית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. אחד ממנהיגי הציונים בעיר בתחילת המאה ה-20, הד"ר ניסן קצנלסון (KATZNELSON), התמנה להנהלת "אוצר ההתיישבות היהודית" ונבחר לדומה (בית מחוקקים) הראשונה. הוא היה גם בין מקימי סניף "קדימה", שחבריו הקימו ספרייה.

יהודים סוציאליסטים פעלו במפלגות ה"פאלקס פארטיי" (מפלגת העם), הבונד (BUND) ותנועת הנוער "פרץ פארבאנד". הבונד הקים ספריה ביידיש ולהקת דרמה.

משנת 1921 כיהנו במשך כמה שנים נציגים יהודים במועצת העיר.

היחסים בין יהודי העיר לבין שאר תושביה היו תקינים בדרך כלל. בשנות העשרים למאה העשרים היו בעיר כמה תופעות אנטישמיות.

בתקופה זו התרכזה רוב הפעילות הציונית בלייפאיה בתנועות "צעירי ציון" ובמפלגה הציונית הסוציאליסטית. גם "אגודת נשים למען פלשטינה", הציונים הכלליים, הציונים הרביזיוניסטים ו"הברית העולמית של הנשים הרביזיוניסטיות" פתחו סניפים בעיר. בין תנועות הנוער היו "נוער בורוכוב", "השומר הצעיר - נצ"ח", "הרצליה", "החלוץ", "בית"ר" ו"אביביה". החוגים הדתיים התארגנו ב"המזרחי", ב"אגודת ישראל", וב"אגודת ישראל הצעירה". מנהיג "המזרחי" הרב א' נורוק היה נציג קורלאנד באספה המכוננת של לאטוויה העצמאית וב-1928 נבחר כמועמד לסיים (בית הנבחרים) השלישי. בין ארגוני הנוער הדתי היו:"בתיה", "מחנה ישראל", "בית יעקב", "בנות יעקב" ו"אוהבי תורה".

סניף איגוד הספורט "מכבי" נפתח בלייפאיה ב-1922 וזמן קצר לאחר מכן התארגן "הכח".

בדיקטטורה של 1934 נאסרה הפעילות הציונית והסוציאליסטית. פעילים ציונים שנאסרו שוחררו בתנאי שיעזבו את לאטוויה, ועלו לארץ ישראל.

בשנת 1935 חיו בלייפאיה 7,379 יהודים, %13 מכלל התושבים.


תקופת השואה

זמן מה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939), בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות מאוגוסט 1939, הקים הצבא האדום בסיס ימי בנמל לייפאיה. ובקיץ 1940 סופחה לאטוויה סופחה לברית המועצות. יהודים השתלבו במשטר החדש ואף מונו לתפקידי מפתח. אחר כך הולאמו מפעלים ובתי עסק ומוסדות ציבור יהודיים נסגרו. ב-14 ביוני 1941 גורשו לסיביר 162 יהודים, שנחשבו על ידי השלטונות כגורמים בלתי מהימנים, רובם מתו שם.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, ב-22 ביוני 1941, הקימו השלטונות את "משמר הפועלים" להגנת העיר. לשורותיו גוייסו גם יהודים, עשרות מהם נפלו בקרבות. תוך ימים ספורים החלו הסובייטים בנסיגה, ואליהם הצטרפו כמה מאות יהודים.

ב-29 ביוני, עת כיבוש לייפאיה בידי הצבא הגרמני, נותרו בעיר כ-7,000 יהודים. ללייפאיה הובאו גם יהודים מיישובי הסביבה. בימים הראשונים לכיבוש נורו בידי "משמר ההגנה הלאטווית" 33 יהודים, שהוצאו ממקום עבודתם, לתוך תעלות מגן ב"רייניס פארק" (RAINIS PARK), שבמרכז העיר.

ב-5 ביולי 1941 גזרו על היהודים את ענידת הטלאי הצהוב, מסירת חפצי ערך וכלי רכב, והגבלות תנועה בעיר. גברים יהודים בני 16 עד 60 חוייבו להתפקד מדי בוקר בככר מכבי האש. משם נלקחו לעבודות כפייה, וכמה נכלאו בבית הסוהר.

ב-8 וב-9 ביולי 1941 הוצאו מאות גברים יהודים מבית הסוהר ונרצחו על חוף הים, מדרום למגדלור. בסוף יולי נורו כ-1,000 יהודים נוספים בעיירת הדייגים שקדן (SKEDEN). באותם הימים נהרסו כל בתי הכנסת, והיהודים אולצו לחלל את ספרי התורה.

בחדשים ספטמבר עד דצמבר הומתו 658 יהודים נוספים. בתקופה הזאת היו ליהודים מקומות עבודה קבועים והמיפקדים היומיים הופסקו.

בימים 17-15 בדצמבר 1941, במהלך אקציה, נאספו בלייפאיה ונטבחו בשקדן 2,731 זקנים, נשים וילדים. בעיר נותרו רק העובדים שהיו חיוניים לצבא הגרמני ובני משפחותיהם (1,000 יהודים בקירוב), הם צויידו בתעודות. גם מהם הוצאו להורג כ-200 בחדשים פברואר-מרס 1942.

גיטו הוקם ברובע הישן של העיר בקיץ 1942, כשנותרו רק כ-800 יהודים. מועצת זקנים ומשטרה יהודית ניהלו את החיים בגיטו, ופעלו בו בחשאי גם מניין, ספרייה וחוג לדרמה.

רוב היהודים עבדו מחוץ לגיטו ומיעוטם הועסקו בסדנאות בתחומו. כמה מעובדי החוץ, שהבריחו מצרכים לגיטו שילמו על כך בחייהם.

בסתיו 1943 קיבלה מועצת הזקנים הודעה על העברת היהודים מהגיטו למחנות רכוז. כמה יהודים התאבדו, וקבוצה קטנה הצליחה להמלט. ב-18 באוקטובר 1943, ערב יום כפור, חוסל הגיטו ושוכניו הועברו למחנה קייזרואלד (KAISERWALD) בקרבת ריגה. מקצת יהודי לייפאיה הושארו במחנה הזה, 360 בלתי כשרים לעבודה שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ, וייתרם הובאו לגיטו ריגה.

בקיץ 1944, לפני נסיגתם, העבירו הגרמנים את היהודים שנותרו בחיים למחנות רכוז בגרמניה.

כעשרים או שלושים יהודים הצליחו להסתתר בעיר עד סוף המלחמה.


אחרי המלחמה התיישבו בלייפאיה כמה מאות יהודים ממקומות שונים. בשנות השבעים חיו בעיר כ-60 משפחות יהודיות ובשנות השמונים כבר לא היתה קהילה יהודית במקום.

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.