חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

מרגליות, משה בן שמעון

Margoliot, Moses Ben Simeon (? -1781), rabbi and commentator on the Jerusalem Talmud. Born in Kedziniai, near Kovno (Kaunas), Lithuania. He served as rabbi in several communities in the Samogitia region of western Lithuania. Later he was appointed rabbi to communities in Amsterdam, London and finally in Livorno, Italy.
.
Rabbi Margoliot owes his renown to the commentary which he wrote on the Jerusalem Talmud, probably the first comprehensive commentary of this work and one which it is still considered the standard commentary. It is partly an explanation of the literal text and partly a comparison with the Babylonian Talmud. He set out to explain the differences between the two with regard to both text and content. The commentary to the order of Nashim was printed in Amsterdam in 1754, that of the orders Nezikin and Niddah were published in Livorno in 1770 and the remainder were published after his death. Margoliot paid careful attention to textual problems and relied on early manuscripts for clarifications. In addition he made extensive use of the Tosefta (a compilation of Oral Jewish Law written about 200CE which supplements the Mishna) in order to gain insights into the intentions of the authors. Margoliot also studied the natural sciences which certainly aided him in understanding the laws of Eretz Israel and in analyzing the order Zeraim for which there is no Gemara in the Babylonian Talmud. In his commentary, Margoliot mentions two of his other works: Be'er Mayyim Hayyim a commentary to the tractates Shabbat and Eruvin, and P'nei ha-Menorah, on the Pentateuch. These have apparently not survived.

Moses Margoliot died in Brody, Galicia (now in Ukraine).
תאריך פטירה:
1781
מקום לידה:
ליטא
מקום פטירה:
ברודי
סוג אישיות:
רבי
מספר פריט:
151517
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

לונדון London

בירת אנגליה.


אחרי הכיבוש הנורמאני (1066) השתקעו בלונדון יהודים מספר וכעבור כמה עשרות שנים, בימיו של ויליאם רופוס, כבר נערך ויכוח דתי בווסטמינסטר בין ראש-המנזר ובין סוחר יהודי ממיינץ.

הרובע היהודי במקום נזכר לראשונה ב-1128 בקירוב ואותו זמן גם הואשמו יהודים בלונדון ברצח אדם חולה ונאלצו לשלם קנס כבד. על חיי הרוח בקהילה מעיד ביקורו של אברהם אבן עזרא, שחיבר בה את "איגרת השבת" ו"יסוד מורא" ב-1158. ביום ההכתרה של ריצ'ארד ה- 1 (3 בספטמבר 1189) פרצו מהומות בווסטמינסטר שהתפשטו ללונדון; הרובע היהודי הועלה באש ו-30 איש ניספו ובתוכם בעל התוספות ר' יעקב מאורליאן. הבארונים ראו ביהודים מכשיר כספי בידי המלך והתעללו בהם לעת מצוא; ב-1215 תקפו את הרובע היהודי בלונדון. ב-1232 החרים הנרי השלישי את בית-הכנסת הגדול ופתח בלונדון מעון מיוחד למשתמדים. רדיפת היהודים גברה ב-1244, כאשר פשטה שמועה כי נמצאו בגופת ילד חתכים בצורת אותיות עבריות; בעלילת- דם זאת הוטל קנס עצום על כל היהודים במדינה. במלחמת הבארונים (1265-1263) הותקפו היהודים באכזריות וכעבור זמן, כאשר נפוצה שמועה שהיהודים מייצרים גופרית נוזלית בשביל צבא המלך, חזר סיימון דה מונפור ללונדון וערך טבח כללי. ב-1266 תקפו אבירים את שרידי הקהילה שחיפשו מפלט במצודת לונדון. אחרי המלחמה רווח ליהודים אבל ב-1275 גזר אדווארד ה-1 על הלוואת כספים
בריבית ויהודים נאלצו לעקוף את החוק כדי להשתכר למחייתם; כעבור שלוש שנים רוכזו במצודה 680 יהודים מכל רחבי המדינה באשמת גיזום מטבעות וכ-300 מהם הוצאו להורג בתליה. ב-1281, בעקבות עלילת- דם, הגבילה העיריה את מגורי היהודים לרובע היהודי ושנתיים לאחר-מכן ציווה הבישוף של לונדון לסגור את כל בתי-הכנסת בתחום שיפוטו. ב-1290 גורשו כל יהודי אנגליה וקהילת לונדון חדלה להתקיים. עד הגירוש לא עלה היישוב היהודי בלונדון על 500 נפש; עם חכמי המקום נמנו ר' יעקב בן יהודה בעל "עץ חיים", המדקדק ר' משה ובנו אליהו מנחם, שנתפרסם גם כרופא. בתקופת הגירוש התאכסנו במעון למשתמדים כ-100 איש; וגם בשנים שלאחר-מכן לא עמד ריקם. אחרי הגירוש מספרד ומפורטוגאל הגיעו ללונדון אנוסים מספר ובסוף ימיו של הנרי ה-8 מנתה קהילת האנוסים כ-40 בתי-אב; תפילות היו נערכות בביתו של אלווס לופז, ופליטים חדשים היו פונים לשם בבקשת עצה וסיוע. הקבוצה פוזרה בימי הריאקציה הקאתולית של מרי אך התאוששה הרבה תחת שלטונה של אליזאבט; רופא המלכה רודריגו לופז היה בין החשובים שבה. לקראת סוף המאה ה-16 נידלדלה קהילת האנוסים וב- 1609 גורשו הסוחרים ה"פורטוגיזיים"
מלונדון כליל.

כאשר הגיע מנשה בן ישראל ללונדון ב-1655 מצא בה משפחות אחדות של אנוסים, מהגרים חדשים מרואן שבצרפת ומחצי-האי האיברי. כעבור שנה הוגשה בקשה לקרומוול שיכיר בזכות קיומם במקום ונשכר בית לתפילה בציבור. חודשים אחדים לאחר-מכן נרכשה חלקת אדמה לבית-קברות. אחרי מות קרומוול נעשו נסיונות לפזר את הקהילה, אך צ'ארלז ה-2 התערב לטובתם ומכאן ואילך הם זכו להכרה בדיעבד.

בית-הכנסת הראשון שופץ והורחב ב-1674 וב-1701 נחנך בית-כנסת חדש בבוויס מארקס, אחד האתרים האדריכליים בעיר עד היום הזה. רבני הקהילה היו כולם ילידי חוץ - יעקב ששפורטס, יהושע דה סילבה, יעקב אבן-דנה, שלמה אילון ודוד נייטו. בימיו הראשונים של ויליאם מאוראנג', בסוף המאה ה-17, הגיע זרם של יהודים ספרדיים ופורטוגיזיים מהולאנד. רוב עשירי הקהילה היו אז מתווכים למיניהם, יבואנים וסיטונאים, ומעט רופאים. ב-1697, עם חידוש הבורסה, נקלטה בה קבוצה של יהודים שפעלה בסיטי של לונדון עד תחילת המאה ה-19. כדי לזכות בחסדי ראש-העיר היו ראשי העדה מגישים לו מדי שנה ארנק עם 50 גיניאות, על-גבי מגש יקר. אותו זמן גם התחילה הגירת האשכנזים, דרך אמסטרדאם והאמבורג. ב-1690 הקימו קהילה משלהם ורבה הראשון היה יהודה לייב בן אפרים אנשל הכהן, שעזב את לונדון בגלל מחלוקת פנימית; אחריו כיהנו ר' אהרן בן משה סופר מדאבלין ור' אורי פייבש בן נפתלי הירש, שנודע בשם אהרן הארט, אחיו של משה הארט, פטרון הקהילה. ב-1706 פרשה מן הקהילה האשכנזית קבוצה בהנהגת מרדכי בן משה מהאמבורג, חתנה של גליקל מהאמלן, והקימה את בית-הכנסת בהאמברו (1726). עדה
אשכנזית נוספת נוצרה ב-1761 מסביב ל"בית- הכנסת החדש". עם זאת נשתמרה זכות-הבכורה של הקהילה המקורית; אחרי ר' אהרן הארט הנהיגו אותה ר' הירשל לוין, ר' דוד טבלה שיף, ר' משה מאירס, שכיהן גם בבית- הכנסת החדש, ובנו של ר' הירשל לוין ר' שלמה הרשל שהוכר לראשונה כרב ראשי לכל קהילות האשכנזים באנגליה. אותו זמן כבר היו האשכנזים בעלי ההשפעה העיקרית ביישוב היהודי בלונדון אף שרבים מהם, מהגרים על- פי רוב, היו רוכלים וסוחרים בבגדים ישנים שלא הוסיפו כבוד לציבור. עוד ב-1760 צירפה הקהילה הספרדית נציגים אשכנזיים לוועד שהיה נבחר מפעם לפעם כדי לייצג את הקהילה לפני השלטונות. מגוף זה צמח "ועד שליחי הקהילות"; עד 1838 הקיף ועד זה את קהילות לונדון בלבד. ועד משותף לספרדים ואשכנזים בענייני שחיטה הוקם בתחילת המאה ה-19 וב-1817 התארגן התלמוד- תורה הישן של האשכנזים כ"בית-ספר חינם", כתריס נגד מוסדות המיסיון. ברבות הימים התפתח בית-ספר זה לאחד הגדולים באירופה. בלונדון התרכז מאבק היהודים לאמאנציפאציה. ב-1831 הוענקה ליהודים אזרחות העיר ומכאן הרשות לעסוק במסחר קמעוני; כעבור ארבע שנים נבחר דוד סלומונס לשריף, יהודי ראשון במשרה
זו, ב- 1874 נבחר למועצת העיריה וב-1855 נעשה ראש-העיר היהודי הראשון בלונדון. החל מ-1830 התמידה הסיטי של לונדון בהצבעתה בעד הבארון ליונל דה רוטשילד, שהביאה בסופו של דבר לכניסת יהודי ראשון לפארלאמנט (1858). ב-1840 התארגנה קהילה רפורמית, וכנגדה הקימו קהילות האשכנזים והספרדים בתי-כנסת חדשים בשכונות המיוחסות. בהנהגת הרב הראשי נתן מארכוס אדלר נפתח בית- מדרש לרבנים ברוח הזמן (1855) והוקם ארגון צדקה למופת. ב- 1870 התמזגו הקהילות האשכנזיות העיקריות בבירה ב"בתי-הכנסת המאוחדים", כיום אחד הארגונים הגדולים והמצוינים מסוגו בעולם היהודי. אחרי 1881 החלה ההגירה ההמונית מרוסיה, ותוך חצי יובל שנים גדלה האוכלוסיה היהודית בלונדון מ-47,000 ל-150,000, מהם כ-100,000 באיסט-אנד. רוב המהגרים נקלטו בענפי המחט, בסנדלרות ובנגרות. נולדה עיתונות באידיש ונוצרו איגודים מקצועיים. שביתת 10,000 חייטים יהודיים ב-1889 שמה קץ לניצול המחפיר של המהגרים. ההגירה נבלמה מכוח "חוק הזרים" ב-1905, אך נמשכה בצורה מתונה יותר עד מלחמת-העולם הראשונה. ככל שמצבו השתפר והלך נטה היהודי תושב האיסט-אנד לעקור לפרברים חדשים, במיוחד בצפון- מזרח
(סטמפורד היל) ובצפון-מערב העיר (גולדרס גרין).

בין שתי מלחמות-העולם חלה התפשטות ניכרת ביישוב היהודי בלונדון, מבחינה כלכלית וגיאוגראפית כאחד, והמבנה הארגוני התגבש והתחזק. נוסד מרכז למוסדות הראשיים והוקם מוזיאון יהודי. החל מ-1933 הגיעו ללונדון פליטים רבים שחיזקו את המחנה החרדי הקיצוני במקום. בשנות השלושים הורגשה פעילות מוגברת של התנועות האנטישמיות; מיצעד "החולצות השחורות" של אוסוואלד מוזליי באיסט-אנד של לונדון באוקטובר 1936 עורר מהומות קשות שהביאו לאיסור ההופעה במדים למטרות פוליטיות. המעבר לשכונות המרוחקות קיבל דחיפה עצומה בתקופת ההפצצות הכבדות על לונדון במלחמת-העולם השנייה.

בשנות החמישים והשישים הייתה התבססות כלכלית וחברתית בקרב יהודי המטרופולין ועמה נהירה גדלה והולכת לאזורים הצפוניים בלונדון רבתי. רבים מפוזרים הרחק מריכוזים יהודיים וישיבתם בקרב אוכלוסיה לא-יהודית השפיעה בהכרח על הזדהותם כיהודים. יש אומרים שהקיבוץ היהודי באנגליה מאורגן יתר על המידה, והדבר גורם לכפילות ולחוסר-יעילות. במיוחד בולט הדבר לגבי יהדות לונדון, שבה שוכנים מרכזי הארגונים הארציים כגון ועד שליחי הקהילות, "אגודת אחים", איגוד החיילים המשוחררים, הסתדרות המורים, הקרן המרכזית לסיוע, ועוד. ריבוי בתי-הכנסת, למשל, נובע מכך שלכל זרם דתי תכניות בנייה משלו. הוא הדין בבתי-הספר היהודיים היומיים, שכל ארגון מקים על דעת עצמו. לעומת הפיצול בתחום הדת והחינוך ניכרת יעילות וריכוזיות בשירותי הסעד של הקהילה. הארגון המרכזי, המחזיק 19 מושבי-זקנים ומספר רב של מוסדות לנצרכים, הוא הגדול במדינה. קיימים בלונדון מוסדות יהודיים לטיפול במוגבלים מכל הסוגים ובתי-חולים יהודיים.

הדאגה לדור הצעיר מתבטאת בריבוי מועדונים ואגודות נוער, ולסטודנטים הרבים בבירה הוקם "בית הלל" משוכלל. בלונדון פועלים ארגונים ציוניים וגופים רבים התומכים במוסדות בישראל (ב-1970 היה מספרם 65, ולרובם סניפים בערי-השדה). הקהילה בולטת בחיי התרבות של יהדות אנגליה. בלונדון מופיעים רוב הפירסומים היהודיים במדינה ועשר ספריות ומוזיאונים יהודיים פתוחים לציבור הרחב. הרבנות הראשית של בתי-הכנסת המאוחדים המקיפה 40,000 חבר ו-80 בתי-כנסת אף היא מגבירה את מגמת הריכוזיות. עם זאת הסתמנה בשנות השישים נטייה לביזור, למשל בהקמת בתי-דין עצמאיים בעדות השונות ובתחום החינוך.

מספר היהודים בלונדון רבתי היה בשנת 1967 קרוב ל- 280,000 בשנת 1997 הוערך מספר יהודי לונדון ב- 300,000.

ברודי BRODY

(במקורות יהודיים: בראד)


עיר במחוז לבוב (LVOV), מערב אוקראינה. עד 1939 בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בברודי מסוף המאה ה-16. רב כיהן בקהילה והיו שם בית-כנסת, בית עלמין, בית-מרחץ ושאר מוסדות קהילה. בעלי-העיר העניקו זכויות ליהודים ותמיכה כספית לפיתוח מוסדותיהם. באמצע המאה ה-17 חיו בברודי כ-400 יהודים. בסוף המאה ה-17 נוסדו גם חברה קדישא, חברת ביקור-חולים, חברות צדקה וחברות לימוד.

ב-1699 העניקו בעלי העיר כתב זכויות חדש ליהודים, לפיו הותר להם לגור בעיר, לבנות בתים ולרכשם, לסחור בכל חלקי העיר ולעסוק בכל מלאכה. היהודים חוייבו לשאת בשליש מהוצאות העיר ולשלם את מסי אוצר המלך. כן ניתנה להם זכות בחירה לעירייה, אוטונומיה של בתי-דין יהודיים ושוויון בפני החוק, כשאר תושבי המקום.

ב-1742 עלה באש בית-הכנסת הראשון, ובמקומו נבנה בית הכנסת החדש כבית חומת מבצר, הבניין עמד על תילו עד מלחמת העולם השנייה. ליד בית-הכנסת הוקם בית מדרש.

בתחילת המאה ה-18 (1714 - 1718) כיהן כרבה של ברודי ר' אליעזר רוקח, הוא נודע כלוחם בשבתאות ועלה לארץ-ישראל ב-1740. רבני ברודי החזיקו בתואר "אב"ד ק"ק ברודי והגליל", והקהילה היתה בעלת השפעה בגליל ובמדינה.

ב-1756 הוכרז בברודי חרם על אנשי כת יעקב פרנק (הפרנקיסטים) וקיבל תוקף בכל קהילות פולין. תנועת-החסידות לא הצליחה להקלט בברודי, ובעקבות החרם על החסידים, שהוכרז בווילנא ב-1772, הגבילה גם קהילת ברודי את זכויות החסידות ואת התפשטותה.

בסוף המאה ה-18 הייתה ברודי מהגדולות בקהילות פולין. עם חלוקת פולין וסיפוחה של ברודי, כגליציה כולה, לאוסטריה (1772) הוטלו מסים כבדים על היהודים, בוטלה סמכות מוסדותיהם האוטונומיים, והוגבל מספר המשפחות היהודיות בעיר. ב-1799 הגיע מספר יהודי ברודי ל-14,000, כ-%86 מאוכלוסי העיר. וברבע הראשון של המאה ה-19 עלה מספרם ל-16,400 - כ-%88 מהאוכלוסיה. במצבם הפוליטי חל שיפור מה. ראש חוגי המשכילים בעיר, מאיר קאליר, נבחר לחבר מועצת-העיר, וב-1848 נבחר גם לסיים (פרלמנט) הגליצאי הראשון.

במקום נבנה בית כנסת חדש, וביוזמתו של מאיר קאליר נבנו מוסדות סעד, וביניהם בית-חולים יהודי. בדלקה שפרצה ב-1867 עלו באש כ-800 בתים, רובם של יהודים, ומוסדות הקהילה טיפלו בנזקקים.

ברודי היתה גם מרכז של תנועת ההשכלה היהודית; ישבו בעיר ישראל מזאמושץ (ZAMOSC), מורו של משה מנדלסון, יצחק ארטר, נחמן קרוכמל ואחרים, שנחשבו עמודי-התווך של ההשכלה בדרום פולין. במאה ה-19 חיו בברודי דב-בר בלומנפלד ויהושע השיל שור, בעל עיתון "החלוץ" שיצא לאור בשנים 1852 - 1899.

חוגי-התיאטרון הראשונים ביידיש נוסדו בברודי. ב-1862 נוסדה בברודי "חברת דורשי לשון עבר", שטיפחה את הספרות העברית ואת השפה העברית כשפת-דיבור חיה. נמנים עם ילידי ברודי ההיסטוריון פרופ' זיגמונד הרצברג-פרנקל, רקטור אוניברסיטת צ'רנוביץ בשנים 1906- 1905 והסופר, חוקר הספרות העברית פרופ' דב סדן.

ב-1818 הקימו המשכילים גימנסיה ריאלית יהודית. ב-1823 נפתח בית-ספר קדם-תיכון. ב-1854 נפתח בית-ספר עממי-יהודי ופעל עד מלחמת העולם השנייה. ילדי החרדים למדו במוסדות חינוך מסורתיים: חדר, בית-מדרש, קלויז. ב-1905 נוסד בית-ספר עברי משלים "שפה חיה". כן הוקמו ארגוני ספורט וחברה למוסיקה.

ב-1910 חיו בברודי כ-12,000 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה ברודי בתוך אזורי הלחימה והשליטה בעיר עברה מיד ליד. הקהילה היהודית נפגעה בנפש וברכוש, יהודים רבים עזבו את העיר. רק מששבה ברודי באוגוסט 1920 לשליטת פולין העצמאית, החלו היהודים לשקם את חייהם אך מספרה ירד בכ-%40 בהשוואה למספרה ב-1910.


במאה ה-17 התפרנסו יהודי ברודי ברובם מעסקי הלוואות, מחכירות, מקניית בתים ומכירתם. לאחר גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצק ב- 1648) התפרנסו ברובם ממסחר וממלאכה. היו ביניהם חייטים, פרוונים, סורגים, צובעי אריגים, צורפים ורוקחים.

מהמאה ה-18 גדל סחר החוץ. סוחרי ברודי נמנו עם הקבועים בירידים הגדולים של לייפציג וברסלאו. יהודים היו חוכרים ומנהלי אחוזות של בני שושלת פוטוצקי, ואצלם התפרנסו סוחרים סיטונאים וקמעונאים וכן בעלי-מלאכה. הסוחרים שווקו יינות ויי"ש, תבואה, קמח, ברזל, פרוות, סוסים ובקר, אריגים, בשמים וספרים. נפתחו בתי מלאכה לסבון ולנרות. בעלי המלאכה התארגנו באגודות (אגודת החייטים, הקשטים, הצורפים), כשלכל אגודה רב משלה. בנאים יהודים היו מבוקשים בכל האיזור. בעיר היו פועלים יהודים רבים, עוזרים, עגלונים, עובדי מסעדות וכליזמרים. קהילת ברודי העשירה פירנסה גם בעלי מקצועות חופשיים מעיירות סמוכות, כגון: רבנים, פקידי ועד הקהילה, חזנים, בעלי-תפילה, מלמדים, רופאים, ורוקחים.

במאה ה-19 היו רוב 1,200 סוחרי העיר יהודים. הם סחרו בתבואה, במזון, בסדקית, בטקסטיל ובפרוות. בברודי היו גם בנקאים וחלפנים יהודים ומאות בעלי-מלאכה יהודים, רובם חייטים ופרוונים. אלה היו מאורגנים באיגוד "יד-חרוצים". כן היה איגוד זבנים יהודים. עד מלחמת העולם השנייה הייתה ברודי מרכז עולמי לסחר פרוות, ומשפחת הרמלין היהודית - מגדולי היצרנים והמשווקים בענף זה.

בסוף המאה ה-19, עם הפעלת קו מסילת הברזל לרוסיה דרך העיר פודוולוצ'יסקה (PODWOLOCZYSKA), נעשתה עיר זאת לתחנת-מעבר למסחר בין לאומי וברודי הלכה ונידלדלה עד שהפכה לאחת הערים הדלות בגבולה הצפוני של גליציה. המשברים שחלו בתחילת המאה ה-20 החמירו עוד יותר את המצב הכלכלי של יהודי-ברודי. אמנם רבים, בעיקר סוחרים, עזבו את העיר, אך יזמים יהודים הקימו טחנת-קמח, טחנת-אורז, בית-חרושת לצביעת חרסינה, שתי מנסרות ובית-חרושת לליקרים ויי"ש, ובהם מצאו פרנסה היהודים שנותרו בברודי.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה החמיר מצבם הכלכלי של יהודי ברודי. המסחר הסיטוני הדלדל בגלל ניתוק העיר משוקיה הקודמים, והירידה במספר האוכלוסים צמצמה את המסחר המקומי. בעקבות הירידה במסחר הוגבלו גם מקורות הפרנסה של בעלי המלאכה והתעשייה הזעירה. שכירים פוטרו מעבודתם. רבו מחוסרי עבודה ונזקקים רבים קיבלו תמיכה מארגון הג'וינט.


הרעיון הציוני נקלט בברודי כבר בסוף המאה ה-19, עם הקמת הארגון "ציון", שפעל בין השאר ללימוד עברית, אחר כך קמו ארגונים נוספים, אף על פי שציוני-ברודי עמדו בתחרות קשה עם המתבוללים המשכילים שהיו בעלי השפעה במוסדות היהודים והמוניציפיליים.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה חידשו המפלגות הציוניות את פעולתן, ביניהן "הציונים הכלליים", "התאחדות", "פועלי-ציון", "המזרחי" והרביזיוניסטים וכן ארגוני-הנוער "השומר הצעיר", "הנוער הציוני", "השומר הדתי", "בית"ר", "ברית-החייל" ו"אחווה". בנוסף לארגונים אלה פעלו ויצ"ו, "החלוץ" ו"עזרה". ל"החלוץ" ול"בית"ר" היו בעיר קיבוצי-הכשרה. גם סניף של "אגודת ישראל" הבלתי-ציונית פעל בברודי.

בבחירות לעירייה ב-1929 נבחרו מתוך 48 חברי-מועצה 30 נציגים יהודים. ב-1939 מונו למועצת-העיר 7 יהודים מתוך 24, וליהודים ניתנה משרת סגן ראש העירייה.


ב-1931 חיו בברודי כ-8,300 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, השתלטה ברית המועצות על האזורים המזרחיים של פולין, וב-20 בספטמבר 1939 נכנס לברודי הצבא האדום. כל בתי החרושת, המפעלים והחנויות הפרטיות הולאמו, היהודים הורשו להמשיך ולעבוד בעסקיהם כמנהלים או כבעלי-מקצוע. ועד הקהילה פוזר וכן המפלגות הפוליטיות. בשנים 1940-1939 נאסרו סוחרים גדולים, תעשיינים ועסקני- ציבור והוגלו לרוסיה.

בעקבות מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, כבשו הגרמנים ב-1 ביולי את העיר. גזרות ואיסורים הוטלו על היהודים, לצד ענידת סימן זהוי. כן הוטלה חובת עבודת-כפייה על גברים יהודים בני 46-14 ועל נשים בנות 45-18.

במחצית הראשונה של יולי ערכו הגרמנים ועוזריהם האוקראינים מצוד אחר יהודים ברחובות. החטופים עונו לעתים עד מוות. בין 15 ל-17 ביולי נרצחו בקרבת בית-העלמין היהודי, אחרי עינויים ובזוי, 250 מהאינטליגנציה היהודית. באותו חודש הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. היודנראט הצטווה לספק יהודים לעבודות כפייה, ציוד וריהוט לפקידים הגרמנים וסכומי-כסף גדולים לשלטונות. בעיר הוקם בית-מלאכה שהעסיק כ-400 יהודים, עובדי בית המלאכה זכו במנות-מזון נוספות.

בדצמבר 1941 החלו חטיפות יהודים למחנות העבודה שבסביבה. כ-1,500 יהודים נספו במהלך עבודתם במחנות.

ב-19 בספטמבר 1942 נערכה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה חולים, זקנים וילדי בית-היתומים נורו במקום ונקברו בקבר-אחים בבית העלמין. כ-2,500 יהודים הובלו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC).

ב-2 בנובמבר נערכה אקציה שנייה. כ-3,000 יהודים הובלו לבלז'ץ.

בדצמבר 1942 הועברו לברודי יהודים מישובי הסביבה והוקם גיטו ברובע היהודי, כ-7,000 יהודים שוכנו שם. צפיפות, רעב ומחלות הפילו חללים רבים. באותו חודש הוקם גם מחנה-עבודה לגברים למחצבות ולסלילת דרכים.

מדי פעם בפעם היו הגרמנים ממיתים ביריות יהודים חולים או מותשים בגיטו ובמחנות. במשך אפריל ומאי 1943 נערכו אקציות נוספות שבמהלכן נרצחו נוספים. ביערות-הסביבה התארגנו קבוצות קטנות של צעירים יהודים, שהצליחו להשיג נשק לפעולות התנגדות.

ב-21 במאי 1943 (אייר תש"ג) חוסל גטו ברודי. לפנות בוקר הובאו היהודים לכיכר-השוק, נלקחו מהם חפצי-ערך והובילו אותם לתחנת-הרכבת. במהלך האקציה נרצחו רבים בבתי הגיטו שהועלו באש וברחובות העיר. כ-3,500 יהודים שולחו למחנה ההשמדה מאיידנק וכמה מאות נרצחו בעיר עצמה.


ב-18 ביולי 1944 שוחררה ברודי בידי הצבא האדום. הרובע היהודי נמצא הרוס ושרוף, בית- העלמין נהרס ומבניין בית-הכנסת הישן נותר שלד. מכל קהילת ברודי שרדו 250 יהודים, רובם בזכות נוצרים שהסתירו אותם. היו ביניהם פולנים, אוקראינים וגם כמה גרמנים.

שנות ה-2000

בעיר אין יהודים ואין קהילה. לא קיימת פעילות יהודית כלשהי ואין אזכור ליהודי המקום בעבר, כולל במוזיאון המקומי. בעבר היו במקום שלושה בתי עלמין יהודיים. מתוכם שניים אינם קיימים יותר.
בשנת 1996 גודר בית העלמין החדש ובשנת 2002 הושג תקציב מארצות הברית לאחזקת המקום.

אמסטרדאם

עיר נמל והגדולה בערי הולנד.

יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל התחילו להגיע לאמסטרדם אחרי שמחוזות הצפון של הולנד הכריזו על עצמאות (1579), היהודים שהתיישבו בעיר זכו לחופש דתי ולהגנה מצד שלטונותיה. הקהילה גדלה ונעשתה עד מהרה מרכז תורה ומוקד לפעילות רוחנית, שהקרין על תפוצות האנוסים לשעבר בכל מקום ומקום. המרכז השפיע בעיקר במאה ה-17, בהנהגת הרבנים שאול לוי מורטירא ויצחק אבוהב די פונסיקא. חניכי הישיבה המקומית נתפזרו בקהילות הספרדים בארצות מערב-אירופה והים התיכון.

בקהילת אמסטרדאם נתחברו ונדפסו ספרי-קודש יהודיים בספרדית ופוטוגלית ועם גדוליה נמנו אישים מסוגם של מנשה בן ישראל ויעקב סספורטאס, הרופאים אברהם זכות, יצחק אורוביו די קאסטרו ואפרים בואנו. המקובל אברהם הכהן ארירה, המחזאי אנטוניו הנריקז גומז, המשורר דניאל לוי דה באריוס והפילוסופים אוריאל אקוסטא וברוך שפינוזה. תסיסה שבתאית שטפה את הקהילה באמצע המאה והשלכותיה הורגשו בה גם בתחילת המאה ה- 18. בני אמסטרדאם היו בין הראשונים שסגלו לעצמם שיטות-מסחר ברוח הזמן החדש ורבים מהם צברו עושר רב. הם עסקו בסחר בין-לאומי, בתעשיית הטבק, הספנות ובפרט ביהלומים ולקראת סוף המאה ה-17 השתלבו גם בבורסה המקומית והחזיקו רבע ממניות חברת הודו המזרחית.

המשברים הכלכליים החוזרים במאה ה-18 פגעו קשות בציבור היהודי- הספרדי בעיר, ומצבו עוד החריף כתוצאה מן הכיבוש הצרפתי ב- 1794.

ראשוני היהודים האשכנזים הגיעו לאמסטרדאם בשנות העשרים של המאה ה-17 וב-1640 רכשו להם בית-כנסת ראשון. מספרם גדל, במיוחד אחרי גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ופלישת השוודים לפולין (1655), ועלה עד מהרה על מספר יוצאי ספרד ופורטוגאל בעיר. ב- 1660 יסדו קהילה משלהם שעמדה בקשרים עם "ועד ארבע הארצות". בית-כנסת אשכנזי מפואר נחנך ב-1671 ותוך מאה שנה נוספו לעדה האשכנזית עוד שלושה בתי-כנסת גדולים. עם רבני העדה נמנו דוד בן אריה לייב מלידא, אלעזר בן שמואל מברודי וצבי הירש בן יעקב אשכנזי ("חכם צבי") ובני משפחתו - חתנו אריה לייב לוונשטאם, נכדו שאול לוונשטאם ונינו משה לוונשטאם.

באמסטרדאם יצא לאור העיתון הראשון ביידיש, (1686 -1687), בשם "דינסטאגישע אונד פרייטאגישע קוראנט", העתון הופיע פעמיים בשבוע בשנים 1686 ו- 1687. ובשנים 1690-1675 יצא לאור העיתון הראשון ליהודים בלשון הספרדית בשם "גאזטה דה אמסטרדאם". מן המאה ה-17 פעל באמסטרדאם מרכז לאיסוף כספים למען ארץ-ישראל (מן המאה ה-19 נקרא בשם "פקידים ואמרכלים של ערי-הקודש בא"י") שתרם רבות לשיפור תנאי החיים בישוב הישן.

מרוכלות וממסחר בבגדים ישנים עברו האשכנזים בהדרגה לקשרי מסחר עם גרמניה וארצות מזרח- אירופה ורבים מהם נעשו סוכני הלוואות ויהלומים בשיתוף עם "יהודי החצר" במדינות הגרמניות. בסוף המאה ה-18 נפגעו קשות מן המשברים הכלכליים, רובם התרוששו ונזקקו לתמיכת אחיהם האמידים, פרנסי הקהילה.

במאבק בין תומכי המהפכה הצרפתית וחסידי בית המלכות בהולנד שמרו יהודי שתי העדות אמונים לשושלת אוראנייה, מחשש שמא תוליך האמנציפציה מידי המהפכנים לביטול האוטונומיה הקהילתית.

הצרפתים כבשו את הולנד ב-1795 וב-2 בספטמבר העניקו שוויון- זכויות ליהודים וכעבור שנתיים נכנס היהודי הראשון, משה מורסקו, כחבר המועצה העירונית. חסידי המהפכה פרשו והקימו קהילה משלהם בשם "עדת ישורון" (1797), אולם נאלצו לחזור ולהתאחד עם הקהילה הוותיקה בפקודת לואי נפוליון, ב-1808, מאז עברה הנהגת הקהילה האשכנזית לידי תומכי האמאנציפאציה. עם החזרת המלוכה ההולנדית ב-1815 נשארו זכויות היהודים.

בינתיים גברה הטמיעה, בפרט בקרב העדה הפורטוגלית. ביישוב האשכנזי החריף המאבק בין החרדים לבין תומכי הרפורמה נוסח גרמניה. הרוחות נרגעו בתקופת כהונתו של יוסף הירש דינר כרב ראשי (משנת 1874), שהעלה את רמת הלימודים בבית-המדרש לרבנים וקירב להנהגה גם יהודים חילוניים מסוגו של הבנקאי וראש הליבראלים באמסטרדאם אברהם קארל ורטהיים. יהודים עלו לעמדות חשובות בציבור, ביניהם המשפטן יונאס דניאל מאיר (1834-1780), בני משפחת אסר, שר המשפטים מ"ה גודפרוי והרופא-הכלכלן שמואל צרפתי (1866-1813) שתרם רבות לפיתוח התעשיה והתרבות בעיר.

חוג לעברית כשפה חיה, בשם "תועלת" הוקם בעיר בידי קבוצת סופרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ותנועת נוער ציונית חזקה פעלה באמסטרדאם בשנים 1939-1929.

הסופרים והאמנים מבין יהודי אמסטרדאם השתלבו בחיי התרבות בהולנד, וביניהם הרמאן היירמאנס (1921-1864), ישראל קרידו (1932-1872), יעקב ישראל דה האן (1924-1881) ואחותו קארי ואן ברוגן (1932-1881). המשפטן טוביאס מיכאל קארל אסר זכה בפרס נובל לשלום (1911).

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית באמסטרדאם 60,000. עד 1932 חלה ירידה תלולה במספר הלידות ועלייה מקבילה במספר הזוגות המעורבים, אולם הקהילה לא פחתה כיוון שקלטה תמיד מהגרים חדשים.

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התארגן באמסטרדאם ועד למען פליטי גרמניה. בעיר חיו אז כ- 61,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-16 במאי 1940 נכנסו הגרמנים לאמסטרדאם, וכעבור זמן קצר פתחו נאצים מקומיים בהפגנות ובהתפרעויות ברובע היהודי.

קמה מחתרת יהודית שפעלה נגד נאצים הולנדיים. מושל העיר מינה מועצה יהודית בראשות שני ראשי הוועד למען הפליטים, ותפקידה הראשון היה לפרק את היהודים מנשקם. בימים 23-22 בפברואר 1941 נאסרו בפקודת הימלר 425 מיהודי אמסטרדאם ונשלחו לבוכנוואלד ומשם למוות במאטהאוזן. ב-25 בפברואר נערכה בעיר שביתת-מחאה כמעט בכל השירותים הציבוריים ובמפעלים פרטיים רבים. שלטונות הכבוש היו מעוניינים שיהודי הולנד יתרכזו באמסטרדאם, בחלקים מסוימים של העיר. כשהגיעה שעת הפתרון הסופי "נתבקשו" היהודים להתנדב לעבודה במזרח-אירופה. בשלושה מצודים ענקיים (בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1943) נאסרו כ-13,000 יהודים והועברו לווסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור. מוסדות יהודיים הופקעו מנכסיהם; בבתי-הכנסת לא נגעו לרעה. בפברואר 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגלים ונשלחו לווסטרבורק, בדרך לאושוויץ.


בשנת 1968 היה מספר תושבי אמסטרדאם כ- 850,000. ב- 1973 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,700, מהם נמנו 5,000 על הקהילה האשכנזית, 600 על הקהילה הספרדית וכ-750 על העדה הליבראלית; הליברלית חנכה בית-כנסת משלה ב-1967.

אמסטרדאם היא העיר היחידה בהולנד שפועלים בה בית-חולים יהודי ורשת חינוך יהודית - ארבעה גני-ילדים, שני בתי-ספר יסודיים ובית-ספר תיכון (ע"ש הרמב"ם). במוסדות החינוך למדו ב-1969 450 תלמיד. בעיר יוצא לאור השבועון היהודי היחיד במדינה.

תעשיית-היהלומים, שהתנהלה לפני המלחמה כמעט על טהרת היהודים, עברה לידיים לא- יהודיות; אולם יהודים מיוצגים היטב בתעשיית הטכסטיל ובמקצועות החופשיים, בפרט ברפואה. ספריית רוזנטאל- המדור למדעי יהדות בספריית אוניברסיטת אמסטרדאם, מפרסמת פעמיים בשנה (מאז 1966) כתב-עת לחקר היהדות.

עיריית אמסטרדאם הקימה יד זכרון לקרבנות הנאצים מיהודי המקום, וקרן פרטית מקיימת את בית אנה פראנק. הרובע היהודי של אמסטרדאם נהרס בידי שלטונות העיר מטעמי תחבורה. בכיכר ע"ש יונאס דניאל מאיר עומדים על תלם שלושה בתי-כנסת גדולים; שניים מהם לא נפתחו מחדש בתום המלחמה ונמכרו לעיריה (1955) ושלישי, של הפוטוגלים, בשימוש כולל ספריית "עץ חיים" שלידו.

בשנת 1997 חיו 15,000 יהודים באמסטרדאם, מספר זה הוא כמחצית יהודי הולנד, ואמסטרדאם משמשת מרכז ליהודי הולנד כולה. ופועל בה מוזיאון יהודי המתעד את תולדות יהודי הולנד ושוכן בבנין הישן של בית הכנסת האשכנזי.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.

ליבורנו Livorno

עיר נמל על חוף הים הטירני, מחוז טוסקנה, צפון מערב מרכז איטליה.


השליטים לבית מדיצ'י שאפו לפתח את הכפר שהיה במקום לעיר נמל מרכזית ורצו ליישב במקום מהגרים, בעיקר מבין היהודים אנוסי ספרד ופורטוגל. השליטים הבטיחו לאלו שיתיישבו במקום הטבות מיוחדות, לרבות הרשות לחזור ליהדות בגלוי ולקבל אזרחות טוסקאנית. כמו- כן הובטחה להם חנינה על פשעים בעבר ופטור מגזירת "הטלאי הצהוב". לקהילה הובטח שיפוט אזרחי מלא ודעה בפלילים, וזכות לקבל עזבונות של יהודים שמתו ללא יורשים.

יהודים התיישבו במקום, והכפר נעשה בהדרגה לעיר נמל. בסוף המאה ה-17 היו יהודי ליבורנו ה"אומה" הגדולה והחשובה ביותר בעיר. הם היו כ-3,000 נפש, והיו פעילים בסחר הארצי והבין-לאומי שעבר את ליבורנו.

בית מדיצ'י הקפיד על שמירת הזכויות שהעניק ליהודים, גם בימיו של קוסימו השלישי (ברבע הראשון של המאה ה-18) שהטיל בחצי-פה איסורים על העסקת מיניקות נוצריות ועבדים טורקיים בבתי יהודים ועל יחסי מין עם נוצריות. היהודים נהנו מן הרפורמות הנאורות של ליאופולד הראשון לבית לוריין, וב-1780 קיבלו גם רשות למנות נציג במועצת העיר.

בסוף המאה ה-18 התקרב מספר יהודי ליבורנו ל- 5,000, כ-%13 מכלל האוכלוסיה.

מבין הקהילות הגדולות באיטליה היתה ליבורנו היחידה ללא גיטו סגור, אולם הנוצרים לא הורשו להתגורר בשכונה היהודית הגדולה והמרווחת יחסית.

בהתחלה התמחו היהודים בעיבוד אלמוגים ובשיווקם בארצות חוץ, לרבות רוסיה והודו, ובייצור סבון ונייר. במרוצת הזמן פיתחו קשרים ענפים בארצות המזרח התיכון, ומשפחות רבות היו שולחות נציגים להבטחת הקשרים האלה. כך נוצרו במאות 19-18 עדות חשובות של יוצאי ליבורנו (ה"גורנים") בערים טריפולי, טוניס ואיזמיר ובפרט במצרים. היתה גם הגירה הפוכה של יהודים מצפון אירופה לליבורנו.

המצב הורע עם הכיבוש הצרפתי בסוף המאה ה-18 וביטול הזכויות המיוחדות ליהודים. שיפור- מה חל עם שובם של הדוכסים לבית לוריין ב-1814, אלא שחשיבותה המסחרית של העיר ירדה עם סיפוח טוסקאנה למלכות איטליה (1859), ובסוף המאה ה-19 לא נותרו בליבורנו אלא 2,500 יהודים.

תור הזהב של יהודי ליבורנו ניכר בבית-הכנסת שהורחב ושוכלל במשך מאתיים שנה ונעשה למפורסם ביותר באיטליה. בית הכנסת נהרס בידי הנאצים.

החשובות מבין אגודות הצדקה בקהילה עסקו בפדיון שבויים, בהכנסת כלה ובעזרה לעניי ארץ-ישראל. היו בליבורנו גם ישיבות אחדות, ובין רבניה היו ר' יוסף ארגז, ר' מלאכי בן יעקב הכהן, ר' יחזקיה דה סילווה, ר' עמנואל חי ריקי והחיד"א (ר' חיים יוסף דוד אזולאי) שישב בליבורנו במשך שלושים שנה. במחצית השניה של המאה ה-19 בלט בלמדנותו המקובל המקומי ר' אליהו בן המוזג.

כמאתיים שנה שימשה ליבורנו מרכז לדפוס העברי בארצות הים התיכון. מעיר זו יצאה משפחתו של משה מונטפיורי ובה נולד מייסד בית המדרש לרבנים בניו-יורק, ר' סאבאטו מורייס.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בליבורנו 2,332 יהודים.


תקופת השואה

במהלך המלחמה, אחרי כניסת הגרמנים לאיטליה, שולחו לפחות 90 מיהודי המקום למחנות-ההשמדה במזרח (רובם בנובמבר 1943); אחרים נהרגו בהרי הסביבה.


בתום המלחמה נמצאו בעיר אלף יהודים וב-1965 כ-600. בשנת 1962 נחנך בליבורנו בית- כנסת חדש.

לקראת סוף שנות הששים התגוררו בליבורנו כמה מאות יהודים יוצאי צפון אפריקה, בעיקר מבין יוצאי לוב. היה במקום בית ספר עברי וגן ילדים.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
מרגליות, משה בן שמעון
Margoliot, Moses Ben Simeon (? -1781), rabbi and commentator on the Jerusalem Talmud. Born in Kedziniai, near Kovno (Kaunas), Lithuania. He served as rabbi in several communities in the Samogitia region of western Lithuania. Later he was appointed rabbi to communities in Amsterdam, London and finally in Livorno, Italy.
.
Rabbi Margoliot owes his renown to the commentary which he wrote on the Jerusalem Talmud, probably the first comprehensive commentary of this work and one which it is still considered the standard commentary. It is partly an explanation of the literal text and partly a comparison with the Babylonian Talmud. He set out to explain the differences between the two with regard to both text and content. The commentary to the order of Nashim was printed in Amsterdam in 1754, that of the orders Nezikin and Niddah were published in Livorno in 1770 and the remainder were published after his death. Margoliot paid careful attention to textual problems and relied on early manuscripts for clarifications. In addition he made extensive use of the Tosefta (a compilation of Oral Jewish Law written about 200CE which supplements the Mishna) in order to gain insights into the intentions of the authors. Margoliot also studied the natural sciences which certainly aided him in understanding the laws of Eretz Israel and in analyzing the order Zeraim for which there is no Gemara in the Babylonian Talmud. In his commentary, Margoliot mentions two of his other works: Be'er Mayyim Hayyim a commentary to the tractates Shabbat and Eruvin, and P'nei ha-Menorah, on the Pentateuch. These have apparently not survived.

Moses Margoliot died in Brody, Galicia (now in Ukraine).
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ליבורנו
ליטא
אמסטרדם
ברודי
לונדון, אנגליה
ליבורנו Livorno

עיר נמל על חוף הים הטירני, מחוז טוסקנה, צפון מערב מרכז איטליה.


השליטים לבית מדיצ'י שאפו לפתח את הכפר שהיה במקום לעיר נמל מרכזית ורצו ליישב במקום מהגרים, בעיקר מבין היהודים אנוסי ספרד ופורטוגל. השליטים הבטיחו לאלו שיתיישבו במקום הטבות מיוחדות, לרבות הרשות לחזור ליהדות בגלוי ולקבל אזרחות טוסקאנית. כמו- כן הובטחה להם חנינה על פשעים בעבר ופטור מגזירת "הטלאי הצהוב". לקהילה הובטח שיפוט אזרחי מלא ודעה בפלילים, וזכות לקבל עזבונות של יהודים שמתו ללא יורשים.

יהודים התיישבו במקום, והכפר נעשה בהדרגה לעיר נמל. בסוף המאה ה-17 היו יהודי ליבורנו ה"אומה" הגדולה והחשובה ביותר בעיר. הם היו כ-3,000 נפש, והיו פעילים בסחר הארצי והבין-לאומי שעבר את ליבורנו.

בית מדיצ'י הקפיד על שמירת הזכויות שהעניק ליהודים, גם בימיו של קוסימו השלישי (ברבע הראשון של המאה ה-18) שהטיל בחצי-פה איסורים על העסקת מיניקות נוצריות ועבדים טורקיים בבתי יהודים ועל יחסי מין עם נוצריות. היהודים נהנו מן הרפורמות הנאורות של ליאופולד הראשון לבית לוריין, וב-1780 קיבלו גם רשות למנות נציג במועצת העיר.

בסוף המאה ה-18 התקרב מספר יהודי ליבורנו ל- 5,000, כ-%13 מכלל האוכלוסיה.

מבין הקהילות הגדולות באיטליה היתה ליבורנו היחידה ללא גיטו סגור, אולם הנוצרים לא הורשו להתגורר בשכונה היהודית הגדולה והמרווחת יחסית.

בהתחלה התמחו היהודים בעיבוד אלמוגים ובשיווקם בארצות חוץ, לרבות רוסיה והודו, ובייצור סבון ונייר. במרוצת הזמן פיתחו קשרים ענפים בארצות המזרח התיכון, ומשפחות רבות היו שולחות נציגים להבטחת הקשרים האלה. כך נוצרו במאות 19-18 עדות חשובות של יוצאי ליבורנו (ה"גורנים") בערים טריפולי, טוניס ואיזמיר ובפרט במצרים. היתה גם הגירה הפוכה של יהודים מצפון אירופה לליבורנו.

המצב הורע עם הכיבוש הצרפתי בסוף המאה ה-18 וביטול הזכויות המיוחדות ליהודים. שיפור- מה חל עם שובם של הדוכסים לבית לוריין ב-1814, אלא שחשיבותה המסחרית של העיר ירדה עם סיפוח טוסקאנה למלכות איטליה (1859), ובסוף המאה ה-19 לא נותרו בליבורנו אלא 2,500 יהודים.

תור הזהב של יהודי ליבורנו ניכר בבית-הכנסת שהורחב ושוכלל במשך מאתיים שנה ונעשה למפורסם ביותר באיטליה. בית הכנסת נהרס בידי הנאצים.

החשובות מבין אגודות הצדקה בקהילה עסקו בפדיון שבויים, בהכנסת כלה ובעזרה לעניי ארץ-ישראל. היו בליבורנו גם ישיבות אחדות, ובין רבניה היו ר' יוסף ארגז, ר' מלאכי בן יעקב הכהן, ר' יחזקיה דה סילווה, ר' עמנואל חי ריקי והחיד"א (ר' חיים יוסף דוד אזולאי) שישב בליבורנו במשך שלושים שנה. במחצית השניה של המאה ה-19 בלט בלמדנותו המקובל המקומי ר' אליהו בן המוזג.

כמאתיים שנה שימשה ליבורנו מרכז לדפוס העברי בארצות הים התיכון. מעיר זו יצאה משפחתו של משה מונטפיורי ובה נולד מייסד בית המדרש לרבנים בניו-יורק, ר' סאבאטו מורייס.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בליבורנו 2,332 יהודים.


תקופת השואה

במהלך המלחמה, אחרי כניסת הגרמנים לאיטליה, שולחו לפחות 90 מיהודי המקום למחנות-ההשמדה במזרח (רובם בנובמבר 1943); אחרים נהרגו בהרי הסביבה.


בתום המלחמה נמצאו בעיר אלף יהודים וב-1965 כ-600. בשנת 1962 נחנך בליבורנו בית- כנסת חדש.

לקראת סוף שנות הששים התגוררו בליבורנו כמה מאות יהודים יוצאי צפון אפריקה, בעיקר מבין יוצאי לוב. היה במקום בית ספר עברי וגן ילדים.
ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
אמסטרדאם

עיר נמל והגדולה בערי הולנד.

יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל התחילו להגיע לאמסטרדם אחרי שמחוזות הצפון של הולנד הכריזו על עצמאות (1579), היהודים שהתיישבו בעיר זכו לחופש דתי ולהגנה מצד שלטונותיה. הקהילה גדלה ונעשתה עד מהרה מרכז תורה ומוקד לפעילות רוחנית, שהקרין על תפוצות האנוסים לשעבר בכל מקום ומקום. המרכז השפיע בעיקר במאה ה-17, בהנהגת הרבנים שאול לוי מורטירא ויצחק אבוהב די פונסיקא. חניכי הישיבה המקומית נתפזרו בקהילות הספרדים בארצות מערב-אירופה והים התיכון.

בקהילת אמסטרדאם נתחברו ונדפסו ספרי-קודש יהודיים בספרדית ופוטוגלית ועם גדוליה נמנו אישים מסוגם של מנשה בן ישראל ויעקב סספורטאס, הרופאים אברהם זכות, יצחק אורוביו די קאסטרו ואפרים בואנו. המקובל אברהם הכהן ארירה, המחזאי אנטוניו הנריקז גומז, המשורר דניאל לוי דה באריוס והפילוסופים אוריאל אקוסטא וברוך שפינוזה. תסיסה שבתאית שטפה את הקהילה באמצע המאה והשלכותיה הורגשו בה גם בתחילת המאה ה- 18. בני אמסטרדאם היו בין הראשונים שסגלו לעצמם שיטות-מסחר ברוח הזמן החדש ורבים מהם צברו עושר רב. הם עסקו בסחר בין-לאומי, בתעשיית הטבק, הספנות ובפרט ביהלומים ולקראת סוף המאה ה-17 השתלבו גם בבורסה המקומית והחזיקו רבע ממניות חברת הודו המזרחית.

המשברים הכלכליים החוזרים במאה ה-18 פגעו קשות בציבור היהודי- הספרדי בעיר, ומצבו עוד החריף כתוצאה מן הכיבוש הצרפתי ב- 1794.

ראשוני היהודים האשכנזים הגיעו לאמסטרדאם בשנות העשרים של המאה ה-17 וב-1640 רכשו להם בית-כנסת ראשון. מספרם גדל, במיוחד אחרי גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ופלישת השוודים לפולין (1655), ועלה עד מהרה על מספר יוצאי ספרד ופורטוגאל בעיר. ב- 1660 יסדו קהילה משלהם שעמדה בקשרים עם "ועד ארבע הארצות". בית-כנסת אשכנזי מפואר נחנך ב-1671 ותוך מאה שנה נוספו לעדה האשכנזית עוד שלושה בתי-כנסת גדולים. עם רבני העדה נמנו דוד בן אריה לייב מלידא, אלעזר בן שמואל מברודי וצבי הירש בן יעקב אשכנזי ("חכם צבי") ובני משפחתו - חתנו אריה לייב לוונשטאם, נכדו שאול לוונשטאם ונינו משה לוונשטאם.

באמסטרדאם יצא לאור העיתון הראשון ביידיש, (1686 -1687), בשם "דינסטאגישע אונד פרייטאגישע קוראנט", העתון הופיע פעמיים בשבוע בשנים 1686 ו- 1687. ובשנים 1690-1675 יצא לאור העיתון הראשון ליהודים בלשון הספרדית בשם "גאזטה דה אמסטרדאם". מן המאה ה-17 פעל באמסטרדאם מרכז לאיסוף כספים למען ארץ-ישראל (מן המאה ה-19 נקרא בשם "פקידים ואמרכלים של ערי-הקודש בא"י") שתרם רבות לשיפור תנאי החיים בישוב הישן.

מרוכלות וממסחר בבגדים ישנים עברו האשכנזים בהדרגה לקשרי מסחר עם גרמניה וארצות מזרח- אירופה ורבים מהם נעשו סוכני הלוואות ויהלומים בשיתוף עם "יהודי החצר" במדינות הגרמניות. בסוף המאה ה-18 נפגעו קשות מן המשברים הכלכליים, רובם התרוששו ונזקקו לתמיכת אחיהם האמידים, פרנסי הקהילה.

במאבק בין תומכי המהפכה הצרפתית וחסידי בית המלכות בהולנד שמרו יהודי שתי העדות אמונים לשושלת אוראנייה, מחשש שמא תוליך האמנציפציה מידי המהפכנים לביטול האוטונומיה הקהילתית.

הצרפתים כבשו את הולנד ב-1795 וב-2 בספטמבר העניקו שוויון- זכויות ליהודים וכעבור שנתיים נכנס היהודי הראשון, משה מורסקו, כחבר המועצה העירונית. חסידי המהפכה פרשו והקימו קהילה משלהם בשם "עדת ישורון" (1797), אולם נאלצו לחזור ולהתאחד עם הקהילה הוותיקה בפקודת לואי נפוליון, ב-1808, מאז עברה הנהגת הקהילה האשכנזית לידי תומכי האמאנציפאציה. עם החזרת המלוכה ההולנדית ב-1815 נשארו זכויות היהודים.

בינתיים גברה הטמיעה, בפרט בקרב העדה הפורטוגלית. ביישוב האשכנזי החריף המאבק בין החרדים לבין תומכי הרפורמה נוסח גרמניה. הרוחות נרגעו בתקופת כהונתו של יוסף הירש דינר כרב ראשי (משנת 1874), שהעלה את רמת הלימודים בבית-המדרש לרבנים וקירב להנהגה גם יהודים חילוניים מסוגו של הבנקאי וראש הליבראלים באמסטרדאם אברהם קארל ורטהיים. יהודים עלו לעמדות חשובות בציבור, ביניהם המשפטן יונאס דניאל מאיר (1834-1780), בני משפחת אסר, שר המשפטים מ"ה גודפרוי והרופא-הכלכלן שמואל צרפתי (1866-1813) שתרם רבות לפיתוח התעשיה והתרבות בעיר.

חוג לעברית כשפה חיה, בשם "תועלת" הוקם בעיר בידי קבוצת סופרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ותנועת נוער ציונית חזקה פעלה באמסטרדאם בשנים 1939-1929.

הסופרים והאמנים מבין יהודי אמסטרדאם השתלבו בחיי התרבות בהולנד, וביניהם הרמאן היירמאנס (1921-1864), ישראל קרידו (1932-1872), יעקב ישראל דה האן (1924-1881) ואחותו קארי ואן ברוגן (1932-1881). המשפטן טוביאס מיכאל קארל אסר זכה בפרס נובל לשלום (1911).

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית באמסטרדאם 60,000. עד 1932 חלה ירידה תלולה במספר הלידות ועלייה מקבילה במספר הזוגות המעורבים, אולם הקהילה לא פחתה כיוון שקלטה תמיד מהגרים חדשים.

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התארגן באמסטרדאם ועד למען פליטי גרמניה. בעיר חיו אז כ- 61,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-16 במאי 1940 נכנסו הגרמנים לאמסטרדאם, וכעבור זמן קצר פתחו נאצים מקומיים בהפגנות ובהתפרעויות ברובע היהודי.

קמה מחתרת יהודית שפעלה נגד נאצים הולנדיים. מושל העיר מינה מועצה יהודית בראשות שני ראשי הוועד למען הפליטים, ותפקידה הראשון היה לפרק את היהודים מנשקם. בימים 23-22 בפברואר 1941 נאסרו בפקודת הימלר 425 מיהודי אמסטרדאם ונשלחו לבוכנוואלד ומשם למוות במאטהאוזן. ב-25 בפברואר נערכה בעיר שביתת-מחאה כמעט בכל השירותים הציבוריים ובמפעלים פרטיים רבים. שלטונות הכבוש היו מעוניינים שיהודי הולנד יתרכזו באמסטרדאם, בחלקים מסוימים של העיר. כשהגיעה שעת הפתרון הסופי "נתבקשו" היהודים להתנדב לעבודה במזרח-אירופה. בשלושה מצודים ענקיים (בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1943) נאסרו כ-13,000 יהודים והועברו לווסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור. מוסדות יהודיים הופקעו מנכסיהם; בבתי-הכנסת לא נגעו לרעה. בפברואר 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגלים ונשלחו לווסטרבורק, בדרך לאושוויץ.


בשנת 1968 היה מספר תושבי אמסטרדאם כ- 850,000. ב- 1973 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,700, מהם נמנו 5,000 על הקהילה האשכנזית, 600 על הקהילה הספרדית וכ-750 על העדה הליבראלית; הליברלית חנכה בית-כנסת משלה ב-1967.

אמסטרדאם היא העיר היחידה בהולנד שפועלים בה בית-חולים יהודי ורשת חינוך יהודית - ארבעה גני-ילדים, שני בתי-ספר יסודיים ובית-ספר תיכון (ע"ש הרמב"ם). במוסדות החינוך למדו ב-1969 450 תלמיד. בעיר יוצא לאור השבועון היהודי היחיד במדינה.

תעשיית-היהלומים, שהתנהלה לפני המלחמה כמעט על טהרת היהודים, עברה לידיים לא- יהודיות; אולם יהודים מיוצגים היטב בתעשיית הטכסטיל ובמקצועות החופשיים, בפרט ברפואה. ספריית רוזנטאל- המדור למדעי יהדות בספריית אוניברסיטת אמסטרדאם, מפרסמת פעמיים בשנה (מאז 1966) כתב-עת לחקר היהדות.

עיריית אמסטרדאם הקימה יד זכרון לקרבנות הנאצים מיהודי המקום, וקרן פרטית מקיימת את בית אנה פראנק. הרובע היהודי של אמסטרדאם נהרס בידי שלטונות העיר מטעמי תחבורה. בכיכר ע"ש יונאס דניאל מאיר עומדים על תלם שלושה בתי-כנסת גדולים; שניים מהם לא נפתחו מחדש בתום המלחמה ונמכרו לעיריה (1955) ושלישי, של הפוטוגלים, בשימוש כולל ספריית "עץ חיים" שלידו.

בשנת 1997 חיו 15,000 יהודים באמסטרדאם, מספר זה הוא כמחצית יהודי הולנד, ואמסטרדאם משמשת מרכז ליהודי הולנד כולה. ופועל בה מוזיאון יהודי המתעד את תולדות יהודי הולנד ושוכן בבנין הישן של בית הכנסת האשכנזי.
ברודי BRODY

(במקורות יהודיים: בראד)


עיר במחוז לבוב (LVOV), מערב אוקראינה. עד 1939 בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בברודי מסוף המאה ה-16. רב כיהן בקהילה והיו שם בית-כנסת, בית עלמין, בית-מרחץ ושאר מוסדות קהילה. בעלי-העיר העניקו זכויות ליהודים ותמיכה כספית לפיתוח מוסדותיהם. באמצע המאה ה-17 חיו בברודי כ-400 יהודים. בסוף המאה ה-17 נוסדו גם חברה קדישא, חברת ביקור-חולים, חברות צדקה וחברות לימוד.

ב-1699 העניקו בעלי העיר כתב זכויות חדש ליהודים, לפיו הותר להם לגור בעיר, לבנות בתים ולרכשם, לסחור בכל חלקי העיר ולעסוק בכל מלאכה. היהודים חוייבו לשאת בשליש מהוצאות העיר ולשלם את מסי אוצר המלך. כן ניתנה להם זכות בחירה לעירייה, אוטונומיה של בתי-דין יהודיים ושוויון בפני החוק, כשאר תושבי המקום.

ב-1742 עלה באש בית-הכנסת הראשון, ובמקומו נבנה בית הכנסת החדש כבית חומת מבצר, הבניין עמד על תילו עד מלחמת העולם השנייה. ליד בית-הכנסת הוקם בית מדרש.

בתחילת המאה ה-18 (1714 - 1718) כיהן כרבה של ברודי ר' אליעזר רוקח, הוא נודע כלוחם בשבתאות ועלה לארץ-ישראל ב-1740. רבני ברודי החזיקו בתואר "אב"ד ק"ק ברודי והגליל", והקהילה היתה בעלת השפעה בגליל ובמדינה.

ב-1756 הוכרז בברודי חרם על אנשי כת יעקב פרנק (הפרנקיסטים) וקיבל תוקף בכל קהילות פולין. תנועת-החסידות לא הצליחה להקלט בברודי, ובעקבות החרם על החסידים, שהוכרז בווילנא ב-1772, הגבילה גם קהילת ברודי את זכויות החסידות ואת התפשטותה.

בסוף המאה ה-18 הייתה ברודי מהגדולות בקהילות פולין. עם חלוקת פולין וסיפוחה של ברודי, כגליציה כולה, לאוסטריה (1772) הוטלו מסים כבדים על היהודים, בוטלה סמכות מוסדותיהם האוטונומיים, והוגבל מספר המשפחות היהודיות בעיר. ב-1799 הגיע מספר יהודי ברודי ל-14,000, כ-%86 מאוכלוסי העיר. וברבע הראשון של המאה ה-19 עלה מספרם ל-16,400 - כ-%88 מהאוכלוסיה. במצבם הפוליטי חל שיפור מה. ראש חוגי המשכילים בעיר, מאיר קאליר, נבחר לחבר מועצת-העיר, וב-1848 נבחר גם לסיים (פרלמנט) הגליצאי הראשון.

במקום נבנה בית כנסת חדש, וביוזמתו של מאיר קאליר נבנו מוסדות סעד, וביניהם בית-חולים יהודי. בדלקה שפרצה ב-1867 עלו באש כ-800 בתים, רובם של יהודים, ומוסדות הקהילה טיפלו בנזקקים.

ברודי היתה גם מרכז של תנועת ההשכלה היהודית; ישבו בעיר ישראל מזאמושץ (ZAMOSC), מורו של משה מנדלסון, יצחק ארטר, נחמן קרוכמל ואחרים, שנחשבו עמודי-התווך של ההשכלה בדרום פולין. במאה ה-19 חיו בברודי דב-בר בלומנפלד ויהושע השיל שור, בעל עיתון "החלוץ" שיצא לאור בשנים 1852 - 1899.

חוגי-התיאטרון הראשונים ביידיש נוסדו בברודי. ב-1862 נוסדה בברודי "חברת דורשי לשון עבר", שטיפחה את הספרות העברית ואת השפה העברית כשפת-דיבור חיה. נמנים עם ילידי ברודי ההיסטוריון פרופ' זיגמונד הרצברג-פרנקל, רקטור אוניברסיטת צ'רנוביץ בשנים 1906- 1905 והסופר, חוקר הספרות העברית פרופ' דב סדן.

ב-1818 הקימו המשכילים גימנסיה ריאלית יהודית. ב-1823 נפתח בית-ספר קדם-תיכון. ב-1854 נפתח בית-ספר עממי-יהודי ופעל עד מלחמת העולם השנייה. ילדי החרדים למדו במוסדות חינוך מסורתיים: חדר, בית-מדרש, קלויז. ב-1905 נוסד בית-ספר עברי משלים "שפה חיה". כן הוקמו ארגוני ספורט וחברה למוסיקה.

ב-1910 חיו בברודי כ-12,000 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה ברודי בתוך אזורי הלחימה והשליטה בעיר עברה מיד ליד. הקהילה היהודית נפגעה בנפש וברכוש, יהודים רבים עזבו את העיר. רק מששבה ברודי באוגוסט 1920 לשליטת פולין העצמאית, החלו היהודים לשקם את חייהם אך מספרה ירד בכ-%40 בהשוואה למספרה ב-1910.


במאה ה-17 התפרנסו יהודי ברודי ברובם מעסקי הלוואות, מחכירות, מקניית בתים ומכירתם. לאחר גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצק ב- 1648) התפרנסו ברובם ממסחר וממלאכה. היו ביניהם חייטים, פרוונים, סורגים, צובעי אריגים, צורפים ורוקחים.

מהמאה ה-18 גדל סחר החוץ. סוחרי ברודי נמנו עם הקבועים בירידים הגדולים של לייפציג וברסלאו. יהודים היו חוכרים ומנהלי אחוזות של בני שושלת פוטוצקי, ואצלם התפרנסו סוחרים סיטונאים וקמעונאים וכן בעלי-מלאכה. הסוחרים שווקו יינות ויי"ש, תבואה, קמח, ברזל, פרוות, סוסים ובקר, אריגים, בשמים וספרים. נפתחו בתי מלאכה לסבון ולנרות. בעלי המלאכה התארגנו באגודות (אגודת החייטים, הקשטים, הצורפים), כשלכל אגודה רב משלה. בנאים יהודים היו מבוקשים בכל האיזור. בעיר היו פועלים יהודים רבים, עוזרים, עגלונים, עובדי מסעדות וכליזמרים. קהילת ברודי העשירה פירנסה גם בעלי מקצועות חופשיים מעיירות סמוכות, כגון: רבנים, פקידי ועד הקהילה, חזנים, בעלי-תפילה, מלמדים, רופאים, ורוקחים.

במאה ה-19 היו רוב 1,200 סוחרי העיר יהודים. הם סחרו בתבואה, במזון, בסדקית, בטקסטיל ובפרוות. בברודי היו גם בנקאים וחלפנים יהודים ומאות בעלי-מלאכה יהודים, רובם חייטים ופרוונים. אלה היו מאורגנים באיגוד "יד-חרוצים". כן היה איגוד זבנים יהודים. עד מלחמת העולם השנייה הייתה ברודי מרכז עולמי לסחר פרוות, ומשפחת הרמלין היהודית - מגדולי היצרנים והמשווקים בענף זה.

בסוף המאה ה-19, עם הפעלת קו מסילת הברזל לרוסיה דרך העיר פודוולוצ'יסקה (PODWOLOCZYSKA), נעשתה עיר זאת לתחנת-מעבר למסחר בין לאומי וברודי הלכה ונידלדלה עד שהפכה לאחת הערים הדלות בגבולה הצפוני של גליציה. המשברים שחלו בתחילת המאה ה-20 החמירו עוד יותר את המצב הכלכלי של יהודי-ברודי. אמנם רבים, בעיקר סוחרים, עזבו את העיר, אך יזמים יהודים הקימו טחנת-קמח, טחנת-אורז, בית-חרושת לצביעת חרסינה, שתי מנסרות ובית-חרושת לליקרים ויי"ש, ובהם מצאו פרנסה היהודים שנותרו בברודי.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה החמיר מצבם הכלכלי של יהודי ברודי. המסחר הסיטוני הדלדל בגלל ניתוק העיר משוקיה הקודמים, והירידה במספר האוכלוסים צמצמה את המסחר המקומי. בעקבות הירידה במסחר הוגבלו גם מקורות הפרנסה של בעלי המלאכה והתעשייה הזעירה. שכירים פוטרו מעבודתם. רבו מחוסרי עבודה ונזקקים רבים קיבלו תמיכה מארגון הג'וינט.


הרעיון הציוני נקלט בברודי כבר בסוף המאה ה-19, עם הקמת הארגון "ציון", שפעל בין השאר ללימוד עברית, אחר כך קמו ארגונים נוספים, אף על פי שציוני-ברודי עמדו בתחרות קשה עם המתבוללים המשכילים שהיו בעלי השפעה במוסדות היהודים והמוניציפיליים.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה חידשו המפלגות הציוניות את פעולתן, ביניהן "הציונים הכלליים", "התאחדות", "פועלי-ציון", "המזרחי" והרביזיוניסטים וכן ארגוני-הנוער "השומר הצעיר", "הנוער הציוני", "השומר הדתי", "בית"ר", "ברית-החייל" ו"אחווה". בנוסף לארגונים אלה פעלו ויצ"ו, "החלוץ" ו"עזרה". ל"החלוץ" ול"בית"ר" היו בעיר קיבוצי-הכשרה. גם סניף של "אגודת ישראל" הבלתי-ציונית פעל בברודי.

בבחירות לעירייה ב-1929 נבחרו מתוך 48 חברי-מועצה 30 נציגים יהודים. ב-1939 מונו למועצת-העיר 7 יהודים מתוך 24, וליהודים ניתנה משרת סגן ראש העירייה.


ב-1931 חיו בברודי כ-8,300 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, השתלטה ברית המועצות על האזורים המזרחיים של פולין, וב-20 בספטמבר 1939 נכנס לברודי הצבא האדום. כל בתי החרושת, המפעלים והחנויות הפרטיות הולאמו, היהודים הורשו להמשיך ולעבוד בעסקיהם כמנהלים או כבעלי-מקצוע. ועד הקהילה פוזר וכן המפלגות הפוליטיות. בשנים 1940-1939 נאסרו סוחרים גדולים, תעשיינים ועסקני- ציבור והוגלו לרוסיה.

בעקבות מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, כבשו הגרמנים ב-1 ביולי את העיר. גזרות ואיסורים הוטלו על היהודים, לצד ענידת סימן זהוי. כן הוטלה חובת עבודת-כפייה על גברים יהודים בני 46-14 ועל נשים בנות 45-18.

במחצית הראשונה של יולי ערכו הגרמנים ועוזריהם האוקראינים מצוד אחר יהודים ברחובות. החטופים עונו לעתים עד מוות. בין 15 ל-17 ביולי נרצחו בקרבת בית-העלמין היהודי, אחרי עינויים ובזוי, 250 מהאינטליגנציה היהודית. באותו חודש הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. היודנראט הצטווה לספק יהודים לעבודות כפייה, ציוד וריהוט לפקידים הגרמנים וסכומי-כסף גדולים לשלטונות. בעיר הוקם בית-מלאכה שהעסיק כ-400 יהודים, עובדי בית המלאכה זכו במנות-מזון נוספות.

בדצמבר 1941 החלו חטיפות יהודים למחנות העבודה שבסביבה. כ-1,500 יהודים נספו במהלך עבודתם במחנות.

ב-19 בספטמבר 1942 נערכה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה חולים, זקנים וילדי בית-היתומים נורו במקום ונקברו בקבר-אחים בבית העלמין. כ-2,500 יהודים הובלו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC).

ב-2 בנובמבר נערכה אקציה שנייה. כ-3,000 יהודים הובלו לבלז'ץ.

בדצמבר 1942 הועברו לברודי יהודים מישובי הסביבה והוקם גיטו ברובע היהודי, כ-7,000 יהודים שוכנו שם. צפיפות, רעב ומחלות הפילו חללים רבים. באותו חודש הוקם גם מחנה-עבודה לגברים למחצבות ולסלילת דרכים.

מדי פעם בפעם היו הגרמנים ממיתים ביריות יהודים חולים או מותשים בגיטו ובמחנות. במשך אפריל ומאי 1943 נערכו אקציות נוספות שבמהלכן נרצחו נוספים. ביערות-הסביבה התארגנו קבוצות קטנות של צעירים יהודים, שהצליחו להשיג נשק לפעולות התנגדות.

ב-21 במאי 1943 (אייר תש"ג) חוסל גטו ברודי. לפנות בוקר הובאו היהודים לכיכר-השוק, נלקחו מהם חפצי-ערך והובילו אותם לתחנת-הרכבת. במהלך האקציה נרצחו רבים בבתי הגיטו שהועלו באש וברחובות העיר. כ-3,500 יהודים שולחו למחנה ההשמדה מאיידנק וכמה מאות נרצחו בעיר עצמה.


ב-18 ביולי 1944 שוחררה ברודי בידי הצבא האדום. הרובע היהודי נמצא הרוס ושרוף, בית- העלמין נהרס ומבניין בית-הכנסת הישן נותר שלד. מכל קהילת ברודי שרדו 250 יהודים, רובם בזכות נוצרים שהסתירו אותם. היו ביניהם פולנים, אוקראינים וגם כמה גרמנים.

שנות ה-2000

בעיר אין יהודים ואין קהילה. לא קיימת פעילות יהודית כלשהי ואין אזכור ליהודי המקום בעבר, כולל במוזיאון המקומי. בעבר היו במקום שלושה בתי עלמין יהודיים. מתוכם שניים אינם קיימים יותר.
בשנת 1996 גודר בית העלמין החדש ובשנת 2002 הושג תקציב מארצות הברית לאחזקת המקום.
לונדון London

בירת אנגליה.


אחרי הכיבוש הנורמאני (1066) השתקעו בלונדון יהודים מספר וכעבור כמה עשרות שנים, בימיו של ויליאם רופוס, כבר נערך ויכוח דתי בווסטמינסטר בין ראש-המנזר ובין סוחר יהודי ממיינץ.

הרובע היהודי במקום נזכר לראשונה ב-1128 בקירוב ואותו זמן גם הואשמו יהודים בלונדון ברצח אדם חולה ונאלצו לשלם קנס כבד. על חיי הרוח בקהילה מעיד ביקורו של אברהם אבן עזרא, שחיבר בה את "איגרת השבת" ו"יסוד מורא" ב-1158. ביום ההכתרה של ריצ'ארד ה- 1 (3 בספטמבר 1189) פרצו מהומות בווסטמינסטר שהתפשטו ללונדון; הרובע היהודי הועלה באש ו-30 איש ניספו ובתוכם בעל התוספות ר' יעקב מאורליאן. הבארונים ראו ביהודים מכשיר כספי בידי המלך והתעללו בהם לעת מצוא; ב-1215 תקפו את הרובע היהודי בלונדון. ב-1232 החרים הנרי השלישי את בית-הכנסת הגדול ופתח בלונדון מעון מיוחד למשתמדים. רדיפת היהודים גברה ב-1244, כאשר פשטה שמועה כי נמצאו בגופת ילד חתכים בצורת אותיות עבריות; בעלילת- דם זאת הוטל קנס עצום על כל היהודים במדינה. במלחמת הבארונים (1265-1263) הותקפו היהודים באכזריות וכעבור זמן, כאשר נפוצה שמועה שהיהודים מייצרים גופרית נוזלית בשביל צבא המלך, חזר סיימון דה מונפור ללונדון וערך טבח כללי. ב-1266 תקפו אבירים את שרידי הקהילה שחיפשו מפלט במצודת לונדון. אחרי המלחמה רווח ליהודים אבל ב-1275 גזר אדווארד ה-1 על הלוואת כספים
בריבית ויהודים נאלצו לעקוף את החוק כדי להשתכר למחייתם; כעבור שלוש שנים רוכזו במצודה 680 יהודים מכל רחבי המדינה באשמת גיזום מטבעות וכ-300 מהם הוצאו להורג בתליה. ב-1281, בעקבות עלילת- דם, הגבילה העיריה את מגורי היהודים לרובע היהודי ושנתיים לאחר-מכן ציווה הבישוף של לונדון לסגור את כל בתי-הכנסת בתחום שיפוטו. ב-1290 גורשו כל יהודי אנגליה וקהילת לונדון חדלה להתקיים. עד הגירוש לא עלה היישוב היהודי בלונדון על 500 נפש; עם חכמי המקום נמנו ר' יעקב בן יהודה בעל "עץ חיים", המדקדק ר' משה ובנו אליהו מנחם, שנתפרסם גם כרופא. בתקופת הגירוש התאכסנו במעון למשתמדים כ-100 איש; וגם בשנים שלאחר-מכן לא עמד ריקם. אחרי הגירוש מספרד ומפורטוגאל הגיעו ללונדון אנוסים מספר ובסוף ימיו של הנרי ה-8 מנתה קהילת האנוסים כ-40 בתי-אב; תפילות היו נערכות בביתו של אלווס לופז, ופליטים חדשים היו פונים לשם בבקשת עצה וסיוע. הקבוצה פוזרה בימי הריאקציה הקאתולית של מרי אך התאוששה הרבה תחת שלטונה של אליזאבט; רופא המלכה רודריגו לופז היה בין החשובים שבה. לקראת סוף המאה ה-16 נידלדלה קהילת האנוסים וב- 1609 גורשו הסוחרים ה"פורטוגיזיים"
מלונדון כליל.

כאשר הגיע מנשה בן ישראל ללונדון ב-1655 מצא בה משפחות אחדות של אנוסים, מהגרים חדשים מרואן שבצרפת ומחצי-האי האיברי. כעבור שנה הוגשה בקשה לקרומוול שיכיר בזכות קיומם במקום ונשכר בית לתפילה בציבור. חודשים אחדים לאחר-מכן נרכשה חלקת אדמה לבית-קברות. אחרי מות קרומוול נעשו נסיונות לפזר את הקהילה, אך צ'ארלז ה-2 התערב לטובתם ומכאן ואילך הם זכו להכרה בדיעבד.

בית-הכנסת הראשון שופץ והורחב ב-1674 וב-1701 נחנך בית-כנסת חדש בבוויס מארקס, אחד האתרים האדריכליים בעיר עד היום הזה. רבני הקהילה היו כולם ילידי חוץ - יעקב ששפורטס, יהושע דה סילבה, יעקב אבן-דנה, שלמה אילון ודוד נייטו. בימיו הראשונים של ויליאם מאוראנג', בסוף המאה ה-17, הגיע זרם של יהודים ספרדיים ופורטוגיזיים מהולאנד. רוב עשירי הקהילה היו אז מתווכים למיניהם, יבואנים וסיטונאים, ומעט רופאים. ב-1697, עם חידוש הבורסה, נקלטה בה קבוצה של יהודים שפעלה בסיטי של לונדון עד תחילת המאה ה-19. כדי לזכות בחסדי ראש-העיר היו ראשי העדה מגישים לו מדי שנה ארנק עם 50 גיניאות, על-גבי מגש יקר. אותו זמן גם התחילה הגירת האשכנזים, דרך אמסטרדאם והאמבורג. ב-1690 הקימו קהילה משלהם ורבה הראשון היה יהודה לייב בן אפרים אנשל הכהן, שעזב את לונדון בגלל מחלוקת פנימית; אחריו כיהנו ר' אהרן בן משה סופר מדאבלין ור' אורי פייבש בן נפתלי הירש, שנודע בשם אהרן הארט, אחיו של משה הארט, פטרון הקהילה. ב-1706 פרשה מן הקהילה האשכנזית קבוצה בהנהגת מרדכי בן משה מהאמבורג, חתנה של גליקל מהאמלן, והקימה את בית-הכנסת בהאמברו (1726). עדה
אשכנזית נוספת נוצרה ב-1761 מסביב ל"בית- הכנסת החדש". עם זאת נשתמרה זכות-הבכורה של הקהילה המקורית; אחרי ר' אהרן הארט הנהיגו אותה ר' הירשל לוין, ר' דוד טבלה שיף, ר' משה מאירס, שכיהן גם בבית- הכנסת החדש, ובנו של ר' הירשל לוין ר' שלמה הרשל שהוכר לראשונה כרב ראשי לכל קהילות האשכנזים באנגליה. אותו זמן כבר היו האשכנזים בעלי ההשפעה העיקרית ביישוב היהודי בלונדון אף שרבים מהם, מהגרים על- פי רוב, היו רוכלים וסוחרים בבגדים ישנים שלא הוסיפו כבוד לציבור. עוד ב-1760 צירפה הקהילה הספרדית נציגים אשכנזיים לוועד שהיה נבחר מפעם לפעם כדי לייצג את הקהילה לפני השלטונות. מגוף זה צמח "ועד שליחי הקהילות"; עד 1838 הקיף ועד זה את קהילות לונדון בלבד. ועד משותף לספרדים ואשכנזים בענייני שחיטה הוקם בתחילת המאה ה-19 וב-1817 התארגן התלמוד- תורה הישן של האשכנזים כ"בית-ספר חינם", כתריס נגד מוסדות המיסיון. ברבות הימים התפתח בית-ספר זה לאחד הגדולים באירופה. בלונדון התרכז מאבק היהודים לאמאנציפאציה. ב-1831 הוענקה ליהודים אזרחות העיר ומכאן הרשות לעסוק במסחר קמעוני; כעבור ארבע שנים נבחר דוד סלומונס לשריף, יהודי ראשון במשרה
זו, ב- 1874 נבחר למועצת העיריה וב-1855 נעשה ראש-העיר היהודי הראשון בלונדון. החל מ-1830 התמידה הסיטי של לונדון בהצבעתה בעד הבארון ליונל דה רוטשילד, שהביאה בסופו של דבר לכניסת יהודי ראשון לפארלאמנט (1858). ב-1840 התארגנה קהילה רפורמית, וכנגדה הקימו קהילות האשכנזים והספרדים בתי-כנסת חדשים בשכונות המיוחסות. בהנהגת הרב הראשי נתן מארכוס אדלר נפתח בית- מדרש לרבנים ברוח הזמן (1855) והוקם ארגון צדקה למופת. ב- 1870 התמזגו הקהילות האשכנזיות העיקריות בבירה ב"בתי-הכנסת המאוחדים", כיום אחד הארגונים הגדולים והמצוינים מסוגו בעולם היהודי. אחרי 1881 החלה ההגירה ההמונית מרוסיה, ותוך חצי יובל שנים גדלה האוכלוסיה היהודית בלונדון מ-47,000 ל-150,000, מהם כ-100,000 באיסט-אנד. רוב המהגרים נקלטו בענפי המחט, בסנדלרות ובנגרות. נולדה עיתונות באידיש ונוצרו איגודים מקצועיים. שביתת 10,000 חייטים יהודיים ב-1889 שמה קץ לניצול המחפיר של המהגרים. ההגירה נבלמה מכוח "חוק הזרים" ב-1905, אך נמשכה בצורה מתונה יותר עד מלחמת-העולם הראשונה. ככל שמצבו השתפר והלך נטה היהודי תושב האיסט-אנד לעקור לפרברים חדשים, במיוחד בצפון- מזרח
(סטמפורד היל) ובצפון-מערב העיר (גולדרס גרין).

בין שתי מלחמות-העולם חלה התפשטות ניכרת ביישוב היהודי בלונדון, מבחינה כלכלית וגיאוגראפית כאחד, והמבנה הארגוני התגבש והתחזק. נוסד מרכז למוסדות הראשיים והוקם מוזיאון יהודי. החל מ-1933 הגיעו ללונדון פליטים רבים שחיזקו את המחנה החרדי הקיצוני במקום. בשנות השלושים הורגשה פעילות מוגברת של התנועות האנטישמיות; מיצעד "החולצות השחורות" של אוסוואלד מוזליי באיסט-אנד של לונדון באוקטובר 1936 עורר מהומות קשות שהביאו לאיסור ההופעה במדים למטרות פוליטיות. המעבר לשכונות המרוחקות קיבל דחיפה עצומה בתקופת ההפצצות הכבדות על לונדון במלחמת-העולם השנייה.

בשנות החמישים והשישים הייתה התבססות כלכלית וחברתית בקרב יהודי המטרופולין ועמה נהירה גדלה והולכת לאזורים הצפוניים בלונדון רבתי. רבים מפוזרים הרחק מריכוזים יהודיים וישיבתם בקרב אוכלוסיה לא-יהודית השפיעה בהכרח על הזדהותם כיהודים. יש אומרים שהקיבוץ היהודי באנגליה מאורגן יתר על המידה, והדבר גורם לכפילות ולחוסר-יעילות. במיוחד בולט הדבר לגבי יהדות לונדון, שבה שוכנים מרכזי הארגונים הארציים כגון ועד שליחי הקהילות, "אגודת אחים", איגוד החיילים המשוחררים, הסתדרות המורים, הקרן המרכזית לסיוע, ועוד. ריבוי בתי-הכנסת, למשל, נובע מכך שלכל זרם דתי תכניות בנייה משלו. הוא הדין בבתי-הספר היהודיים היומיים, שכל ארגון מקים על דעת עצמו. לעומת הפיצול בתחום הדת והחינוך ניכרת יעילות וריכוזיות בשירותי הסעד של הקהילה. הארגון המרכזי, המחזיק 19 מושבי-זקנים ומספר רב של מוסדות לנצרכים, הוא הגדול במדינה. קיימים בלונדון מוסדות יהודיים לטיפול במוגבלים מכל הסוגים ובתי-חולים יהודיים.

הדאגה לדור הצעיר מתבטאת בריבוי מועדונים ואגודות נוער, ולסטודנטים הרבים בבירה הוקם "בית הלל" משוכלל. בלונדון פועלים ארגונים ציוניים וגופים רבים התומכים במוסדות בישראל (ב-1970 היה מספרם 65, ולרובם סניפים בערי-השדה). הקהילה בולטת בחיי התרבות של יהדות אנגליה. בלונדון מופיעים רוב הפירסומים היהודיים במדינה ועשר ספריות ומוזיאונים יהודיים פתוחים לציבור הרחב. הרבנות הראשית של בתי-הכנסת המאוחדים המקיפה 40,000 חבר ו-80 בתי-כנסת אף היא מגבירה את מגמת הריכוזיות. עם זאת הסתמנה בשנות השישים נטייה לביזור, למשל בהקמת בתי-דין עצמאיים בעדות השונות ובתחום החינוך.

מספר היהודים בלונדון רבתי היה בשנת 1967 קרוב ל- 280,000 בשנת 1997 הוערך מספר יהודי לונדון ב- 300,000.