חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי קאמאי

קאמאי KAMAJAI

עיירה במחוז ראקישוק (ROKISKIS), צפון מזרח ליטא.


קאמאי שוכנת על שפת הנהר סלטקסנה (SELTEKSNA) באזור אגמים ויערות. ב-1847 הייתה בקאמאי קהילה יהודית בת 453 נפשות. וב-1897 ישבו שם 944 יהודים, שהיו %85 מאוכלוסיית העיירה.

רוב יהודי המקום היו מתנגדים ומיעוטם חסידים, ושני בתי תפילה נפרדים שימשו אותם.

ישיבה שנוסדה בקאמאי בידי הרב אליעזר זאב לופט ובידי הרב ישראל זיסל דבורץ, קלטה נערים מבין אלה שעם סיום למודיהם בחדר נאלצו לצאת לרוכלות בכפרים. היו ביניהם בעלי כשרונות, שנודעו לימים כלמדנים גדולים. שמה של הישיבה הלך לפניה ובאו ללמוד בה תלמידים מישובי הסביבה. בין בוגרי הישיבה היה פרופ' שמואל אטלס, שאביו ר' אברהם לייב אטלס היה השו"ב (שוחט ובודק) של חסידי העיירה. הישיבה פעלה עד למלחמת העולם הראשונה (1918-1914). אחרי המלחמה היו בעיירה חדר ובית ספר עברי מרשת "תרבות". תלמידים רבים המשיכו בלימודיהם בישיבות ובגימנסיות עבריות בערי הסביבה. ליד בית הספר הייתה ספרייה ציבורית.

במשך שנים רבות היה לחסידים בקאמאי רב משלהם. האחרון שכיהן כרב הקהילה היה ר' לייב טייגר.

מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה היו כל החנויות בעיירה בידי יהודים, המסחר והרוכלות בכפרים היה כולו בידיהם ורוב בעלי המלאכה במקום היו יהודים.

דייגים יהודים חכרו את האגמים שהיו עשירים בדגים. סוכנות הדואר המקומית הופעלה בידי יהודי ובית המרקחת היחיד בעיירה היה בבעלותו של רוקח יהודי.

בימי מלחמת העולם הראשונה עזבו רוב היהודים את העיירה, נותרו עשר משפחות יהודיות. אחרי המלחמה שבו עוד כמה משפחות, אך בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם הצטמצמו שוקי המסחר בגלל שנויי הגבולות, ומדיניות הממשלה עודדה העברת בתי מלאכה ועסקים אחרים לידי ליטאים. יהודים רבים עקרו לערים אחרות או היגרו לאנגליה, לארצות הברית ולדרום אפריקה. בין היהודים שנותרו בעיירה היו כמה בעלי מלאכה והשאר התפרנסו ממסחר זעיר, שעיקרו היה בימי השוק השבועיים ובשלושת הירידים השנתיים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקאמאי כ-80 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

ב-26 ביוני 1941, כמה ימים אחרי מתקפתם על ברית המועצות (שנפתחה ב-22 ביוני 1941) נכנסו הגרמנים לעיירה. עם נסיגת הסובייטים השתלטו על העיירה ליטאים לאומנים, התעללו ביהודים ושדדו את רכושם. עם כניסת הגרמנים לעיירה גברו ההתנכלויות ליהודים; הם גורשו מבתיהם ונכלאו בבית המדרש. שם הוחזקו כמה שבועות כמעט ללא מזון ומים. בימים שבין 15 ל-27 באוגוסט נרצחו יהודי קאמאי בידי הגרמנים ובידי עוזריהם הליטאים. הגברים הובאו לשם כך לעיר המחוז ראקישוק, הנשים והילדים - למקום ריכוז יהודי הסביבה ליד העיירה אבאל (OBELIAI).
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
149361
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Atlas Samuel (1899- c1970), Philosopher and Talmudist. Born in Kamijai, Lithuania (then part of the Russian Empire), Atlas studied at yeshivot in Lithuania and at universities abroad in Germany and the Soviet Union. He taught philosophy and Talmud in Warsaw, Poland, and then in England and after 1942 in the USA. An adherent of the Reform movement, he was appointed professor of philosophy and Talmud at the Hebrew Union College in Cincinnati and after 1951at the New York branch of the same institution.

Atlas was a critical idealist, as a follower of Herman Cohen's theories, in the way he lectured on Jewish Legal and Philosophical thought. A noted advocate of social justice he wrote: "Judaism has considered poverty as such a wrong which is to be fought, while it thought of riches as a blessing of God when attained by honorable methods and means. Jewish law granted full play to the human pursuits in the economic field so long as they were in harmony with the idea of the general welfare and social morality.”

He wrote monographs on Jewish philosophers, including Maimonides and Solomon Maimon, and edited medieval legal texts.

פנימוניק PANEMUNELIS

עיירה קטנה במחוז רקישוק (ROKISKIS) צפון מזרח ליטא.


פנימוניק יושבת מדרום לרקישוק, על קו מסילת הרכבת לדווינסק (שבלאטוויה). יהודים התיישבו במקום עם פתיחת המסילה, במחצית השנייה של המאה ה-19. תחנת הרכבת שימשה את כל האזור והייתה מרכז למשלוח תבואה ופירות.

פרנסתם העיקרית של יהודי פנימוניק הייתה על המסחר. 200 היהודים שישבו שם לפני מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) גורשו בראשית המלחמה. 22 משפחות שבו אחרי המלחמה (הם היו אז %25 מאוכלוסיית העיירה). עם ניתוק העיירה מדווינסק ירדה חשיבותה המסחרית.

בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם התפרנסו יהודי פנימוניק כסוחרים זעירים. היו ביניהם שני קצבים, כמה בעלי חנויות גדולות ובעל בית מרזח אחד, שנודע כבעל צדקה.

יהודי פנימוניק נימנו עם החסידים והיה להם בית מדרש. בית עלמין יהודי היה בעיירה קאמאי (KAMAJAI) הסמוכה. כמה מילדי הקהילה למדו בבית הספר הליטאי בפנימוניק, אך רובם למדו בבתי ספר יהודיים ובישיבות בעיירות הסביבה.

בין רבני פנימוניק היה ר' יצחק משה בן הרב מפונידל. בימי ליטא העצמאית לא היה רב בעיירה והיו פונים אל הרב של רקישוק.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בפנימוניק כ-25 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1993) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

עם כיבוש ליטא כולה בידי הגרמנים, אחרי שפתחו במתקפה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, נגזרה השמדה על כל יהודי ליטא. כמרבית יהודי מחוז רקישוק, הועברו גם יהודי פנימוניק לעיר המחוז ונרצחו עם יהודי רקישוק והסביבה בין כ"ב באב ל-ב' באלול תש"א, 15 - 25 באוגוסט 1941. אחרי המלחמה הוקמו מצבות על קברי האחים.

ראקישוק ROKISKIS

עיר מחוז בצפון מזרח ליטא.


יהודים התיישבו בראקישוק כשהייתה עדיין אחוזת אצילים. שווקים שהתקיימו שם אחרי התיישבות היהודים סייעו בפיתוחה. מסילת הרכבת שנסללה בסמוך שימשה ליצוא עצים, תבואה ופשתן, ועשתה את המקום למרכז מסחרי לסביבתו החקלאית.

ראקישוק נעשתה לעיר מחוז בעת הכיבוש הגרמני בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), והמשיכה להתפתח כמרכז מנהלי בימי ליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם.

בשנת 1847 ישבו בראקישוק 593 יהודים, כעבור 50 שנה כבר נימנו שם 2,067, וב-1914 ישבו בעיר כ-3,000 יהודים.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) עזבו יהודים רבים לרוסיה, מקצתם שבו אחרי המלחמה ויהודים נוספים מעיירות הסביבה התיישבו בעיר. הג'וינט, הבנק העממי וקרובי משפחה מארצות חוץ סייעו בשיקומם. ב-1921 ישבו בראקישוק 1,900 יהודים וב-1923 - 2,013. באותן השנים נפתחו בעיר חנויות רבות ורובן היו של יהודים. אולם המגמה בליטא באותה העת, להלאמת המסחר בפשתן ובתבואה והתחרות הקשה מצד הקואופרטיבים הליטאים ערערו את מעמדם הכלכלי של היהודים בעיר, ובאמצע שנות העשרים של המאה החלה הגירתם לדרום אפריקה ולארצות הברית.

ב-1937 היו בראקישוק 101 בעלי מלאכה יהודים, כמה מאות יהודים התפרנסו בתעשייה זעירה, כמה עשרות עסקו בסבלות ובעגלונות. טחנות הקמח, בית חרושת ליציקה ותחנת החשמל היו בבעלות יהודים, כן היו בבעלותם שתי חנויות צילום ובתי הקולנוע בעיר. רוב הרופאים והרוקחים היו יהודים.

יהודי ראקישוק היו חסידים ברובם. עד למלחמת העולם הראשונה היו שני רבנים בקהילה, האחד לחסידים והשני למתנגדים. שלושה בתי מדרש היו בעיר, בית-כנסת וכמה בתי תפילה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו שתי ישיבות במקום.

בין מוסדות החינוך היו: פרו גימנסיה פרטית לבנות שנוסדה ב-1910, בית ספר עממי עברי מרשת "תרבות", בית ספר "יבנה" ופרו-גימנסיה עברית. נערים יהודים למדו גם בגימנסיה הליטאית בעיר. במקום היו ספרייה וחוג לדרמה.

בין מוסדות הקהילה היו: "לינת צדק", "ביקור חולים", בית יתומים ואגודת נשים לפעולות צדקה וסיוע לנזקקים.

הרב האחרון שכיהן בקהילה היה ר' זליג אורלוביץ.

ב-1905 היו חלק קטן מיהודי ראקישוק שותפים לפעילות מהפכנית. אחרי מלחמת העולם הראשונה כיהנו יהודים כסגני ראש העירייה. באותה עת כבר פעלו בעיר סניפי המפלגות הציוניות אגודות הספורט "מכבי" ו"הפועל" והיה גם סניף "הקולטור ליגע" וכמה ארגונים סוציאליסטיים. כן פעלה במקום סניף "אגודת ישראל". בשנות השלושים עלו צעירים לארץ ישראל.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בראקישוק כ-3,500 יהודים שהיו %40 מאוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

בעקבות המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941), התארגן הצבא הסובייטי בראקישוק למתקפת נגד והחזיק מעמד בעיר במשך כשבוע ימים. צעירים יהודים קיבלו נשק והשתתפו במערכה נגד הגרמנים. עם נסיגת הסובייטים ניסו יהודים לעבור את הגבול לברית המועצות, אך רובם נשלחו חזרה לעיר בידי הסובייטים. השבים נפלו לידי ליטאים חמושים ורבים נרצחו.

הגרמנים נכנסו לראקישוק ב-28 ביוני. יהודים נורו ברחובות כבר ביום המחרת, בעת מצעד הנצחון של הצבא הגרמני בעיר. צוים מטעם המושל הצבאי העמידו את היהודים לרשות האוכלוסייה המקומית ככוח עבודה. גברים יהודים הופרדו ממשפחותיהם ונלקחו לעבודות חקלאיות. כנופיות של ליטאים לאומנים התעללו ביהודים ברחובות העיר.

באמצע אוגוסט 1941, בכ"ב-כ"ג באב תש"א נרצחו הגברים היהודים באתר מחוץ לעיר, שאליו הובאו גם יהודים מעיירות הסביבה. ב-25 באוגוסט, ב' באלול תש"א, נרצחו גם הנשים והילדים.

קרוב ל-4,800 יהודים מהעיר וסביבתה נרצחו בראקישוק. אחרי המלחמה הוקמו מצבות על קברי-האחים.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי קאמאי
קאמאי KAMAJAI

עיירה במחוז ראקישוק (ROKISKIS), צפון מזרח ליטא.


קאמאי שוכנת על שפת הנהר סלטקסנה (SELTEKSNA) באזור אגמים ויערות. ב-1847 הייתה בקאמאי קהילה יהודית בת 453 נפשות. וב-1897 ישבו שם 944 יהודים, שהיו %85 מאוכלוסיית העיירה.

רוב יהודי המקום היו מתנגדים ומיעוטם חסידים, ושני בתי תפילה נפרדים שימשו אותם.

ישיבה שנוסדה בקאמאי בידי הרב אליעזר זאב לופט ובידי הרב ישראל זיסל דבורץ, קלטה נערים מבין אלה שעם סיום למודיהם בחדר נאלצו לצאת לרוכלות בכפרים. היו ביניהם בעלי כשרונות, שנודעו לימים כלמדנים גדולים. שמה של הישיבה הלך לפניה ובאו ללמוד בה תלמידים מישובי הסביבה. בין בוגרי הישיבה היה פרופ' שמואל אטלס, שאביו ר' אברהם לייב אטלס היה השו"ב (שוחט ובודק) של חסידי העיירה. הישיבה פעלה עד למלחמת העולם הראשונה (1918-1914). אחרי המלחמה היו בעיירה חדר ובית ספר עברי מרשת "תרבות". תלמידים רבים המשיכו בלימודיהם בישיבות ובגימנסיות עבריות בערי הסביבה. ליד בית הספר הייתה ספרייה ציבורית.

במשך שנים רבות היה לחסידים בקאמאי רב משלהם. האחרון שכיהן כרב הקהילה היה ר' לייב טייגר.

מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה היו כל החנויות בעיירה בידי יהודים, המסחר והרוכלות בכפרים היה כולו בידיהם ורוב בעלי המלאכה במקום היו יהודים.

דייגים יהודים חכרו את האגמים שהיו עשירים בדגים. סוכנות הדואר המקומית הופעלה בידי יהודי ובית המרקחת היחיד בעיירה היה בבעלותו של רוקח יהודי.

בימי מלחמת העולם הראשונה עזבו רוב היהודים את העיירה, נותרו עשר משפחות יהודיות. אחרי המלחמה שבו עוד כמה משפחות, אך בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם הצטמצמו שוקי המסחר בגלל שנויי הגבולות, ומדיניות הממשלה עודדה העברת בתי מלאכה ועסקים אחרים לידי ליטאים. יהודים רבים עקרו לערים אחרות או היגרו לאנגליה, לארצות הברית ולדרום אפריקה. בין היהודים שנותרו בעיירה היו כמה בעלי מלאכה והשאר התפרנסו ממסחר זעיר, שעיקרו היה בימי השוק השבועיים ובשלושת הירידים השנתיים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקאמאי כ-80 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

ב-26 ביוני 1941, כמה ימים אחרי מתקפתם על ברית המועצות (שנפתחה ב-22 ביוני 1941) נכנסו הגרמנים לעיירה. עם נסיגת הסובייטים השתלטו על העיירה ליטאים לאומנים, התעללו ביהודים ושדדו את רכושם. עם כניסת הגרמנים לעיירה גברו ההתנכלויות ליהודים; הם גורשו מבתיהם ונכלאו בבית המדרש. שם הוחזקו כמה שבועות כמעט ללא מזון ומים. בימים שבין 15 ל-27 באוגוסט נרצחו יהודי קאמאי בידי הגרמנים ובידי עוזריהם הליטאים. הגברים הובאו לשם כך לעיר המחוז ראקישוק, הנשים והילדים - למקום ריכוז יהודי הסביבה ליד העיירה אבאל (OBELIAI).
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ליטא
ראקישוק
פנימוניק
ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
ראקישוק ROKISKIS

עיר מחוז בצפון מזרח ליטא.


יהודים התיישבו בראקישוק כשהייתה עדיין אחוזת אצילים. שווקים שהתקיימו שם אחרי התיישבות היהודים סייעו בפיתוחה. מסילת הרכבת שנסללה בסמוך שימשה ליצוא עצים, תבואה ופשתן, ועשתה את המקום למרכז מסחרי לסביבתו החקלאית.

ראקישוק נעשתה לעיר מחוז בעת הכיבוש הגרמני בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), והמשיכה להתפתח כמרכז מנהלי בימי ליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם.

בשנת 1847 ישבו בראקישוק 593 יהודים, כעבור 50 שנה כבר נימנו שם 2,067, וב-1914 ישבו בעיר כ-3,000 יהודים.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) עזבו יהודים רבים לרוסיה, מקצתם שבו אחרי המלחמה ויהודים נוספים מעיירות הסביבה התיישבו בעיר. הג'וינט, הבנק העממי וקרובי משפחה מארצות חוץ סייעו בשיקומם. ב-1921 ישבו בראקישוק 1,900 יהודים וב-1923 - 2,013. באותן השנים נפתחו בעיר חנויות רבות ורובן היו של יהודים. אולם המגמה בליטא באותה העת, להלאמת המסחר בפשתן ובתבואה והתחרות הקשה מצד הקואופרטיבים הליטאים ערערו את מעמדם הכלכלי של היהודים בעיר, ובאמצע שנות העשרים של המאה החלה הגירתם לדרום אפריקה ולארצות הברית.

ב-1937 היו בראקישוק 101 בעלי מלאכה יהודים, כמה מאות יהודים התפרנסו בתעשייה זעירה, כמה עשרות עסקו בסבלות ובעגלונות. טחנות הקמח, בית חרושת ליציקה ותחנת החשמל היו בבעלות יהודים, כן היו בבעלותם שתי חנויות צילום ובתי הקולנוע בעיר. רוב הרופאים והרוקחים היו יהודים.

יהודי ראקישוק היו חסידים ברובם. עד למלחמת העולם הראשונה היו שני רבנים בקהילה, האחד לחסידים והשני למתנגדים. שלושה בתי מדרש היו בעיר, בית-כנסת וכמה בתי תפילה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו שתי ישיבות במקום.

בין מוסדות החינוך היו: פרו גימנסיה פרטית לבנות שנוסדה ב-1910, בית ספר עממי עברי מרשת "תרבות", בית ספר "יבנה" ופרו-גימנסיה עברית. נערים יהודים למדו גם בגימנסיה הליטאית בעיר. במקום היו ספרייה וחוג לדרמה.

בין מוסדות הקהילה היו: "לינת צדק", "ביקור חולים", בית יתומים ואגודת נשים לפעולות צדקה וסיוע לנזקקים.

הרב האחרון שכיהן בקהילה היה ר' זליג אורלוביץ.

ב-1905 היו חלק קטן מיהודי ראקישוק שותפים לפעילות מהפכנית. אחרי מלחמת העולם הראשונה כיהנו יהודים כסגני ראש העירייה. באותה עת כבר פעלו בעיר סניפי המפלגות הציוניות אגודות הספורט "מכבי" ו"הפועל" והיה גם סניף "הקולטור ליגע" וכמה ארגונים סוציאליסטיים. כן פעלה במקום סניף "אגודת ישראל". בשנות השלושים עלו צעירים לארץ ישראל.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בראקישוק כ-3,500 יהודים שהיו %40 מאוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

בעקבות המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941), התארגן הצבא הסובייטי בראקישוק למתקפת נגד והחזיק מעמד בעיר במשך כשבוע ימים. צעירים יהודים קיבלו נשק והשתתפו במערכה נגד הגרמנים. עם נסיגת הסובייטים ניסו יהודים לעבור את הגבול לברית המועצות, אך רובם נשלחו חזרה לעיר בידי הסובייטים. השבים נפלו לידי ליטאים חמושים ורבים נרצחו.

הגרמנים נכנסו לראקישוק ב-28 ביוני. יהודים נורו ברחובות כבר ביום המחרת, בעת מצעד הנצחון של הצבא הגרמני בעיר. צוים מטעם המושל הצבאי העמידו את היהודים לרשות האוכלוסייה המקומית ככוח עבודה. גברים יהודים הופרדו ממשפחותיהם ונלקחו לעבודות חקלאיות. כנופיות של ליטאים לאומנים התעללו ביהודים ברחובות העיר.

באמצע אוגוסט 1941, בכ"ב-כ"ג באב תש"א נרצחו הגברים היהודים באתר מחוץ לעיר, שאליו הובאו גם יהודים מעיירות הסביבה. ב-25 באוגוסט, ב' באלול תש"א, נרצחו גם הנשים והילדים.

קרוב ל-4,800 יהודים מהעיר וסביבתה נרצחו בראקישוק. אחרי המלחמה הוקמו מצבות על קברי-האחים.
פנימוניק PANEMUNELIS

עיירה קטנה במחוז רקישוק (ROKISKIS) צפון מזרח ליטא.


פנימוניק יושבת מדרום לרקישוק, על קו מסילת הרכבת לדווינסק (שבלאטוויה). יהודים התיישבו במקום עם פתיחת המסילה, במחצית השנייה של המאה ה-19. תחנת הרכבת שימשה את כל האזור והייתה מרכז למשלוח תבואה ופירות.

פרנסתם העיקרית של יהודי פנימוניק הייתה על המסחר. 200 היהודים שישבו שם לפני מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) גורשו בראשית המלחמה. 22 משפחות שבו אחרי המלחמה (הם היו אז %25 מאוכלוסיית העיירה). עם ניתוק העיירה מדווינסק ירדה חשיבותה המסחרית.

בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם התפרנסו יהודי פנימוניק כסוחרים זעירים. היו ביניהם שני קצבים, כמה בעלי חנויות גדולות ובעל בית מרזח אחד, שנודע כבעל צדקה.

יהודי פנימוניק נימנו עם החסידים והיה להם בית מדרש. בית עלמין יהודי היה בעיירה קאמאי (KAMAJAI) הסמוכה. כמה מילדי הקהילה למדו בבית הספר הליטאי בפנימוניק, אך רובם למדו בבתי ספר יהודיים ובישיבות בעיירות הסביבה.

בין רבני פנימוניק היה ר' יצחק משה בן הרב מפונידל. בימי ליטא העצמאית לא היה רב בעיירה והיו פונים אל הרב של רקישוק.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בפנימוניק כ-25 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1993) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

עם כיבוש ליטא כולה בידי הגרמנים, אחרי שפתחו במתקפה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, נגזרה השמדה על כל יהודי ליטא. כמרבית יהודי מחוז רקישוק, הועברו גם יהודי פנימוניק לעיר המחוז ונרצחו עם יהודי רקישוק והסביבה בין כ"ב באב ל-ב' באלול תש"א, 15 - 25 באוגוסט 1941. אחרי המלחמה הוקמו מצבות על קברי האחים.
אטלס, שמואל
Atlas Samuel (1899- c1970), Philosopher and Talmudist. Born in Kamijai, Lithuania (then part of the Russian Empire), Atlas studied at yeshivot in Lithuania and at universities abroad in Germany and the Soviet Union. He taught philosophy and Talmud in Warsaw, Poland, and then in England and after 1942 in the USA. An adherent of the Reform movement, he was appointed professor of philosophy and Talmud at the Hebrew Union College in Cincinnati and after 1951at the New York branch of the same institution.

Atlas was a critical idealist, as a follower of Herman Cohen's theories, in the way he lectured on Jewish Legal and Philosophical thought. A noted advocate of social justice he wrote: "Judaism has considered poverty as such a wrong which is to be fought, while it thought of riches as a blessing of God when attained by honorable methods and means. Jewish law granted full play to the human pursuits in the economic field so long as they were in harmony with the idea of the general welfare and social morality.”

He wrote monographs on Jewish philosophers, including Maimonides and Solomon Maimon, and edited medieval legal texts.