הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 4
נמחקו
נוספו
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי טאווריג
טאווריג TAURAGE
עיר מחוז במערב ליטא.
בשנים 1940-1918 בליטא העצמאית ומאז עד 1991 בברית המועצות.
טאווריג שוכנת לחוף הנהר יורה (JURA), מרחק 8 ק"מ מהגבול שהיה בעבר גבולה עם פרוסיה המזרחית (חלק מגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה). העיר נוסדה בראשית המאה ה-16, הייתה שייכת בעבר למשפחות אצולה מקומיות וזמן מה לפרוסיה המזרחית, שתרמה לפיתוחה. כביש ראשי ומסילת רכבת מרכזית עוברים דרך העיר ובמאה ה-19 הייתה שם תחנת מכס פעילה.
כלכלת טאווריג הייתה קשורה בסחר עם פרוסיה המזרחית, לפני מלחמת העולם הראשונה נחשבה כאחת הערים העשירות בליטא וישבו בה כ-3,000 יהודים. בתקופת המלחמה, ב- 1915, היה שדה הקרב בטאווריג וסביבתה, האזור נשרף ונחרב והיהודים גורשו לפנים רוסיה. רבים לא שבו אחרי המלחמה וב-1923 ישבו שם כ-2,000 יהודים.
ניתוק ליטא העצמאית מהשוק הרוסי צמצם את עסקי המסחר של העיר והיהודים החלו לפתח תעשיה. הוקמו ארבע תחנות קמח גדולות, בית חרושת לסוכריות ומנסרה. ובכל זאת היו בין היהודים סוחרים שייבאו מוצרי תעשייה וייצאו עצים ותוצרת חקלאית; כן היו ביניהם בעלי מלאכה. בבנק העממי היהודי היו 345 חברים והבנק למסחר בעיר נוהל בידי יהודי.
טאווריג נודעה כמקום תורה וכאחת הערים הנאורות בליטא. הישיבה של טאווריג הוחזקה בתקציב הקהילה ולמדו בה גם לימודי חול. בנוסף היו שלושה בתי מדרש וקלויז אחד. בימי ליטא העצמאית היה שם בית ספר עברי מרשת "תרבות", פרוגימנסיה וגמנסיה עברית, בית ספר תלמוד-תורה וספריה גדולה. כן היו חברת "תפארת בחורים", "לינת צדק", אגודת נשים וחברה לגמילות חסדים.
על כס הרבנות בטאווריג ישבו גדולי תורה, ובין מנהיגי הקהילה היו עסקני ציבור ידועים בליטא כולה. הרב האחרון שם היה ר' לוי שפיץ.
בין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות ציונית ערה בעיר. היו שם סניפים של כל המפלגות הציוניות, אגודות נוער ציוניות וארגוני ספורט.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בטאווריג כ-3,000 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
כבר ביום הראשון למתקפתם על ברית המועצות (22 ביוני 1941) כבשו הגרמנים את אזור טאווריג. רק מעטים הספיקו לברוח לברית המועצות. הפצצת העיר גרמה לשריפות שכילו את רוב בתיה והתושבים נמלטו לכפרי הסביבה. כששבו היהודים לעיר, עם שוך הקרבות, מצאו שרכושם נשדד בידי שכניהם הליטאים. קבוצות מקומיות של ליטאים לאומנים חמושים השתלטו על האוכלוסיה, הם התעללו ביהודים, פגעו בנשים צעירות, פצעו את הרב לוי שפיץ ורצחו באכזריות רופא יהודי ישיש.
טאווריג נכללה ברצועת 25 ק"מ לאורך הגבול עם גרמניה ,שלגביה החליטו הגרמנים על חיסול כל הקומוניסטים והיהודים. איש גיסטאפו, בעזרת הליטאים, עצר 300 גברים יהודים ו25 קומניסטים לא יהודים, ומפקד הגיסטאפו, הנס בהמה (BEHME), קבע את יום ביצוע הרצח, 2 ביולי, כ"מבצע לדוגמה", שהוא עצמו ישתתף בו. ב-2 ביולי הובאו כל העצורים לכפר סמוך לעיר, נצטוו להעמיק את התעלות נגד-טנקים שהיו שם ונורו לתוך התעלות בידי אנשי גיסטאפו גרמנים ובידי עוזריהם הליטאים.
בין 3 ל-10 ביולי נרצחו עוד 122 גברים יהודים, שהוצאו מן העיר בדרך לעיירה שילל (SILALE), ומדי יום ביומו נרצחו יהודים נוספים בידי הליטאים הלאומנים. הנשים והילדים ומעט הגברים המבוגרים ששרדו חיו במחסור ובפחד בבתים הספורים שנותרו שלמים.
ב-6 בספטמבר 1941 פורסמו הוראות הגרמנים לראשי הערים ולראשי המשטרה באזור לגבי היהודים. היה עליהם לרכז את היהודים במקום אחד, לבחור להם מועצה שרק באמצעותה יוכלו להתקשר לשלטונות, הוטלה עליהם חובת ענידת מגן דוד, נאסרה עליהם ההליכה על המדרכות, נאסרה החזקת רכוש פרטי ועוד גזרות ברוח זאת.
יהודי טאווריג רוכזו בצריפי עץ ששימשו בעבר את הצבא הסובייטי כסככות לרכב. השטח הוכרז כגיטו, גודר בחוטי תיל והוצב עליו משמר של שוטרים ליטאים. נשים וילדים בוגרים נשלחו מן הגיטו לעבודות כפייה, אך לא הותר להם להביא לשם מזון. בתנאים הקשים פרצו מחלות וילדים רבים מתו.
ב-13 בספטמבר הודיעו ליהודי הגיטו, שהם מועברים למקום טוב יותר. הם הובלו במשאיות לאתר הרצח ביער מרחק 6 ק"מ מצפון מערב לעיר, ושם נרצחו כולם באכזריות רבה בידי הליטאים עוזרי הגרמנים. הליטאים לקחו לעצמם את כל דברי הערך שהיו בידי קרבנותיהם. 513 יהודים נרצחו באותו מעמד ובעיירה נותרו רק כמה יהודים שעבדו בשביל הגרמנים. כעבור כמה שבועות נרצחו גם הם.
עיר מחוז במערב ליטא.
בשנים 1940-1918 בליטא העצמאית ומאז עד 1991 בברית המועצות.
טאווריג שוכנת לחוף הנהר יורה (JURA), מרחק 8 ק"מ מהגבול שהיה בעבר גבולה עם פרוסיה המזרחית (חלק מגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה). העיר נוסדה בראשית המאה ה-16, הייתה שייכת בעבר למשפחות אצולה מקומיות וזמן מה לפרוסיה המזרחית, שתרמה לפיתוחה. כביש ראשי ומסילת רכבת מרכזית עוברים דרך העיר ובמאה ה-19 הייתה שם תחנת מכס פעילה.
כלכלת טאווריג הייתה קשורה בסחר עם פרוסיה המזרחית, לפני מלחמת העולם הראשונה נחשבה כאחת הערים העשירות בליטא וישבו בה כ-3,000 יהודים. בתקופת המלחמה, ב- 1915, היה שדה הקרב בטאווריג וסביבתה, האזור נשרף ונחרב והיהודים גורשו לפנים רוסיה. רבים לא שבו אחרי המלחמה וב-1923 ישבו שם כ-2,000 יהודים.
ניתוק ליטא העצמאית מהשוק הרוסי צמצם את עסקי המסחר של העיר והיהודים החלו לפתח תעשיה. הוקמו ארבע תחנות קמח גדולות, בית חרושת לסוכריות ומנסרה. ובכל זאת היו בין היהודים סוחרים שייבאו מוצרי תעשייה וייצאו עצים ותוצרת חקלאית; כן היו ביניהם בעלי מלאכה. בבנק העממי היהודי היו 345 חברים והבנק למסחר בעיר נוהל בידי יהודי.
טאווריג נודעה כמקום תורה וכאחת הערים הנאורות בליטא. הישיבה של טאווריג הוחזקה בתקציב הקהילה ולמדו בה גם לימודי חול. בנוסף היו שלושה בתי מדרש וקלויז אחד. בימי ליטא העצמאית היה שם בית ספר עברי מרשת "תרבות", פרוגימנסיה וגמנסיה עברית, בית ספר תלמוד-תורה וספריה גדולה. כן היו חברת "תפארת בחורים", "לינת צדק", אגודת נשים וחברה לגמילות חסדים.
על כס הרבנות בטאווריג ישבו גדולי תורה, ובין מנהיגי הקהילה היו עסקני ציבור ידועים בליטא כולה. הרב האחרון שם היה ר' לוי שפיץ.
בין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות ציונית ערה בעיר. היו שם סניפים של כל המפלגות הציוניות, אגודות נוער ציוניות וארגוני ספורט.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בטאווריג כ-3,000 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
כבר ביום הראשון למתקפתם על ברית המועצות (22 ביוני 1941) כבשו הגרמנים את אזור טאווריג. רק מעטים הספיקו לברוח לברית המועצות. הפצצת העיר גרמה לשריפות שכילו את רוב בתיה והתושבים נמלטו לכפרי הסביבה. כששבו היהודים לעיר, עם שוך הקרבות, מצאו שרכושם נשדד בידי שכניהם הליטאים. קבוצות מקומיות של ליטאים לאומנים חמושים השתלטו על האוכלוסיה, הם התעללו ביהודים, פגעו בנשים צעירות, פצעו את הרב לוי שפיץ ורצחו באכזריות רופא יהודי ישיש.
טאווריג נכללה ברצועת 25 ק"מ לאורך הגבול עם גרמניה ,שלגביה החליטו הגרמנים על חיסול כל הקומוניסטים והיהודים. איש גיסטאפו, בעזרת הליטאים, עצר 300 גברים יהודים ו25 קומניסטים לא יהודים, ומפקד הגיסטאפו, הנס בהמה (BEHME), קבע את יום ביצוע הרצח, 2 ביולי, כ"מבצע לדוגמה", שהוא עצמו ישתתף בו. ב-2 ביולי הובאו כל העצורים לכפר סמוך לעיר, נצטוו להעמיק את התעלות נגד-טנקים שהיו שם ונורו לתוך התעלות בידי אנשי גיסטאפו גרמנים ובידי עוזריהם הליטאים.
בין 3 ל-10 ביולי נרצחו עוד 122 גברים יהודים, שהוצאו מן העיר בדרך לעיירה שילל (SILALE), ומדי יום ביומו נרצחו יהודים נוספים בידי הליטאים הלאומנים. הנשים והילדים ומעט הגברים המבוגרים ששרדו חיו במחסור ובפחד בבתים הספורים שנותרו שלמים.
ב-6 בספטמבר 1941 פורסמו הוראות הגרמנים לראשי הערים ולראשי המשטרה באזור לגבי היהודים. היה עליהם לרכז את היהודים במקום אחד, לבחור להם מועצה שרק באמצעותה יוכלו להתקשר לשלטונות, הוטלה עליהם חובת ענידת מגן דוד, נאסרה עליהם ההליכה על המדרכות, נאסרה החזקת רכוש פרטי ועוד גזרות ברוח זאת.
יהודי טאווריג רוכזו בצריפי עץ ששימשו בעבר את הצבא הסובייטי כסככות לרכב. השטח הוכרז כגיטו, גודר בחוטי תיל והוצב עליו משמר של שוטרים ליטאים. נשים וילדים בוגרים נשלחו מן הגיטו לעבודות כפייה, אך לא הותר להם להביא לשם מזון. בתנאים הקשים פרצו מחלות וילדים רבים מתו.
ב-13 בספטמבר הודיעו ליהודי הגיטו, שהם מועברים למקום טוב יותר. הם הובלו במשאיות לאתר הרצח ביער מרחק 6 ק"מ מצפון מערב לעיר, ושם נרצחו כולם באכזריות רבה בידי הליטאים עוזרי הגרמנים. הליטאים לקחו לעצמם את כל דברי הערך שהיו בידי קרבנותיהם. 513 יהודים נרצחו באותו מעמד ובעיירה נותרו רק כמה יהודים שעבדו בשביל הגרמנים. כעבור כמה שבועות נרצחו גם הם.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
149318
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
Rabbinowitz, Shaul Pinhas
(אישיות)Hebrew author
Born in Taurage to a family of rabbis, he was ordained rabbi by Yitshak Salanter but he was also interested in Haskalah and taught himself Russian and German. After working as a tutor in varous Lithuanian towns, he settled in Warsaw in 1875 and wrote for the Hebrew press. At first he was inclined towards socialist cosmopolitanism. After the 1881 pogroms he supported emigration to the United States but then became an ardent advocate of Hibbat Zion, becoming secretary of its Warsaw branch and attending the 1884 Kattowitz Conference. He was a founder of the Warsaw branch of the Bnei Moshe secret Zionist society and attended the first Zionist Congress. He translated Graetz's History of the Jews into Hebrew. His last years were spent in poverty in Frankfurt on Main.
Born in Taurage to a family of rabbis, he was ordained rabbi by Yitshak Salanter but he was also interested in Haskalah and taught himself Russian and German. After working as a tutor in varous Lithuanian towns, he settled in Warsaw in 1875 and wrote for the Hebrew press. At first he was inclined towards socialist cosmopolitanism. After the 1881 pogroms he supported emigration to the United States but then became an ardent advocate of Hibbat Zion, becoming secretary of its Warsaw branch and attending the 1884 Kattowitz Conference. He was a founder of the Warsaw branch of the Bnei Moshe secret Zionist society and attended the first Zionist Congress. He translated Graetz's History of the Jews into Hebrew. His last years were spent in poverty in Frankfurt on Main.
Katzenellenbogen, David Tevel
(אישיות)Rabbi
Born in Taurage, he served as rabbi in Virbalis from 1876 to 1908. From then until his death he was rabbi of St. Petersburg. He won the respect of the Czarist authorities and was able to have the ban on shehitah in St. Petersburg cancelled. In 1915,during World War I, he headed the religious committee dealing with the supply of kasher food to Jewish soldiers in the Russian army. On his initiative, a fund was established in the United States for the relief of Russian refugees. As a scholar he is best known for his notes to the Jerusalem Talmud.
Born in Taurage, he served as rabbi in Virbalis from 1876 to 1908. From then until his death he was rabbi of St. Petersburg. He won the respect of the Czarist authorities and was able to have the ban on shehitah in St. Petersburg cancelled. In 1915,during World War I, he headed the religious committee dealing with the supply of kasher food to Jewish soldiers in the Russian army. On his initiative, a fund was established in the United States for the relief of Russian refugees. As a scholar he is best known for his notes to the Jerusalem Talmud.
Katzenellenbogen, David Tevel
(אישיות)Rabbi
Born in Taurage, he served as rabbi in Virbalis from 1876 to 1908. From then until his death he was rabbi of St. Petersburg. He won the respect of the Czarist authorities and was able to have the ban on shehitah in St. Petersburg cancelled. In 1915,during World War I, he headed the religious committee dealing with the supply of kasher food to Jewish soldiers in the Russian army. On his initiative, a fund was established in the United States for the relief of Russian refugees. As a scholar he is best known for his notes to the Jerusalem Talmud.
Born in Taurage, he served as rabbi in Virbalis from 1876 to 1908. From then until his death he was rabbi of St. Petersburg. He won the respect of the Czarist authorities and was able to have the ban on shehitah in St. Petersburg cancelled. In 1915,during World War I, he headed the religious committee dealing with the supply of kasher food to Jewish soldiers in the Russian army. On his initiative, a fund was established in the United States for the relief of Russian refugees. As a scholar he is best known for his notes to the Jerusalem Talmud.
Olschwanger, Yitshak Wolf
(אישיות)Rabbi and Zionist
Born in Plunge,in 1846 he was elected rabbi at Taurage. He then devoted himself to secular studies. From 1876 until his death he was rabbi in St. Petersburg. Olschwanger enthusiastically supported Hibbat Zion from its foundation, while it still had only a few members in St. Petersburg. When most rabbis opposed the movement, he criticized those who were not prepared to actively work for redemption instead of sitting back and waiting for it. He was one of the rabbis who gave permission for settlers in Erets Israel to work their lands on a sabbatical year. Olschwanger took an active interest in many aspects of Jewish life including the Society for the Promotion of Culture among the Jews of Russia.
Born in Plunge,in 1846 he was elected rabbi at Taurage. He then devoted himself to secular studies. From 1876 until his death he was rabbi in St. Petersburg. Olschwanger enthusiastically supported Hibbat Zion from its foundation, while it still had only a few members in St. Petersburg. When most rabbis opposed the movement, he criticized those who were not prepared to actively work for redemption instead of sitting back and waiting for it. He was one of the rabbis who gave permission for settlers in Erets Israel to work their lands on a sabbatical year. Olschwanger took an active interest in many aspects of Jewish life including the Society for the Promotion of Culture among the Jews of Russia.
Rabbinowitz, Shaul Pinhas
(אישיות)Hebrew author
Born in Taurage to a family of rabbis, he was ordained rabbi by Yitshak Salanter but he was also interested in Haskalah and taught himself Russian and German. After working as a tutor in varous Lithuanian towns, he settled in Warsaw in 1875 and wrote for the Hebrew press. At first he was inclined towards socialist cosmopolitanism. After the 1881 pogroms he supported emigration to the United States but then became an ardent advocate of Hibbat Zion, becoming secretary of its Warsaw branch and attending the 1884 Kattowitz Conference. He was a founder of the Warsaw branch of the Bnei Moshe secret Zionist society and attended the first Zionist Congress. He translated Graetz's History of the Jews into Hebrew. His last years were spent in poverty in Frankfurt on Main.
Born in Taurage to a family of rabbis, he was ordained rabbi by Yitshak Salanter but he was also interested in Haskalah and taught himself Russian and German. After working as a tutor in varous Lithuanian towns, he settled in Warsaw in 1875 and wrote for the Hebrew press. At first he was inclined towards socialist cosmopolitanism. After the 1881 pogroms he supported emigration to the United States but then became an ardent advocate of Hibbat Zion, becoming secretary of its Warsaw branch and attending the 1884 Kattowitz Conference. He was a founder of the Warsaw branch of the Bnei Moshe secret Zionist society and attended the first Zionist Congress. He translated Graetz's History of the Jews into Hebrew. His last years were spent in poverty in Frankfurt on Main.
בטוק
(מקום)בטוק BATAKAI
עיירה במחוז טאווריג (TAURAGE), דרום מערב ליטא.
לפני מלחמת העולם הראשונה ישבו בבטוק כ-50 משפחות יהודיות. במארס 1915, בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר נכבשה ליטא בידי הגרמנים, העלילו על היהודים כאילו ניסו להרעיל את הנוצרים בעיירה וטענו שהם מרגלים לטובת הגרמנים. בעקבות זאת גורשו כל היהודים מן העיירה.
היהודים חזרו לבטוק אחרי המלחמה. פרנסתם הייתה בעיקר על המסחר עם גרמניה ועם ארצות חוץ אחרות.
בימי ליטא העצמאית (1940-1918) חיו במקום כ-100 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
העיירה נכבשה על-ידי כוחות של הצבא הגרמני בימים הראשונים למתקפתם על ברית המועצות (22 ביוני 1941). אין בידינו ידיעות מדוייקות על גורל יהודי בטוק מאז כיבוש העיירה בידי הגרמנים. ידוע כי לבטוק גורשו יהודים ממקומות סמוכים; הם שוכנו ביער בטוק סמוך למסילת הרכבת, בצריפים בלתי גמורים שנבנו בידי הצבא הסובייטי בזמנו.
בסוף חודש אוגוסט 1941 רוכזו כל היהודים בצריפים אלה, גרמנים, מלווים בשוטרים ליטאים, ציוו עליהם לחפור בור גדול במקום. הם הובאו קבוצות קבוצות אל הבור ונורו לתוכו. הרצח בוצע על ידי השוטרים הליטאים כשהגרמנים מפקחים ומצלמים.
באותו יום נורו במקום מאות יהודים ונטמנו בקבר האחים שחפרו לעצמם.
עיירה במחוז טאווריג (TAURAGE), דרום מערב ליטא.
לפני מלחמת העולם הראשונה ישבו בבטוק כ-50 משפחות יהודיות. במארס 1915, בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר נכבשה ליטא בידי הגרמנים, העלילו על היהודים כאילו ניסו להרעיל את הנוצרים בעיירה וטענו שהם מרגלים לטובת הגרמנים. בעקבות זאת גורשו כל היהודים מן העיירה.
היהודים חזרו לבטוק אחרי המלחמה. פרנסתם הייתה בעיקר על המסחר עם גרמניה ועם ארצות חוץ אחרות.
בימי ליטא העצמאית (1940-1918) חיו במקום כ-100 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
העיירה נכבשה על-ידי כוחות של הצבא הגרמני בימים הראשונים למתקפתם על ברית המועצות (22 ביוני 1941). אין בידינו ידיעות מדוייקות על גורל יהודי בטוק מאז כיבוש העיירה בידי הגרמנים. ידוע כי לבטוק גורשו יהודים ממקומות סמוכים; הם שוכנו ביער בטוק סמוך למסילת הרכבת, בצריפים בלתי גמורים שנבנו בידי הצבא הסובייטי בזמנו.
בסוף חודש אוגוסט 1941 רוכזו כל היהודים בצריפים אלה, גרמנים, מלווים בשוטרים ליטאים, ציוו עליהם לחפור בור גדול במקום. הם הובאו קבוצות קבוצות אל הבור ונורו לתוכו. הרצח בוצע על ידי השוטרים הליטאים כשהגרמנים מפקחים ומצלמים.
באותו יום נורו במקום מאות יהודים ונטמנו בקבר האחים שחפרו לעצמם.
קלטינאן
(מקום)קלטינאן (KALTINENAI)
עיירה במחוז טאווריג (TAURAGE), מערב ליטא.
בשנת 1923 ישבו בקלטינאן 130 יהודים. ערב מלחמת העולם השנייה (1939) נימנו שם כ-20 משפחות יהודיות.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1941 לברית המועצות.
הגרמנים נכנסו לקלטינאן יומיים אחרי מתקפתם על ברית המועצות (שנפתחה ב-22 ביוני 1941). ב-29 ביוני אספו אנשי ס"ס גרמנים חמושים, מלווים בליטאים מקומיים, את כל הגברים היהודים בני 15 ומעלה והעבירו אותם למחנה העבודה היידקרוג שבפרוסיה המזרחית. הנשים והילדים שנותרו בעיירה הועסקו בעבודה בשדות. ב-16 בספטמבר 1941, כ"ד באלול תש"א, הובלו כולם ליער טוביניאי (TUBINIAI) ונרצחו שם עם כל יהודי הסביבה, שרוכזו במקום.
עיירה במחוז טאווריג (TAURAGE), מערב ליטא.
בשנת 1923 ישבו בקלטינאן 130 יהודים. ערב מלחמת העולם השנייה (1939) נימנו שם כ-20 משפחות יהודיות.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1941 לברית המועצות.
הגרמנים נכנסו לקלטינאן יומיים אחרי מתקפתם על ברית המועצות (שנפתחה ב-22 ביוני 1941). ב-29 ביוני אספו אנשי ס"ס גרמנים חמושים, מלווים בליטאים מקומיים, את כל הגברים היהודים בני 15 ומעלה והעבירו אותם למחנה העבודה היידקרוג שבפרוסיה המזרחית. הנשים והילדים שנותרו בעיירה הועסקו בעבודה בשדות. ב-16 בספטמבר 1941, כ"ד באלול תש"א, הובלו כולם ליער טוביניאי (TUBINIAI) ונרצחו שם עם כל יהודי הסביבה, שרוכזו במקום.
אופינה
(מקום)אופינה (UPYNA)
עיירה במחוז טאוריג (TAURAGE), ליטא.
לפני מלחמת העולם הראשונה חיו במקום 30 - 40 משפחות יהודיות. בעיירה היה בית תפילה אחד ורבנים כיהנו במקום בזה אחר זה. הרב האחרון בקהילה היה ר' יצחק יפה.
פרנסתם של היהודים היתה על מסחר זעיר.
בערב מלחמת העולם השנייה חיו באופינה כמה עשרות משפחות יהודיות.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
עם פרוץ מלחמת גרמניה - ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, נמלטו רוב היהודים מן העיירה וחפשו מקלט אצל איכרים בסביבה. ב-23 ביוני הציתו הרוסים הנסוגים את אופינה ורוב בתיה עלו באש.
עם כניסת הגרמנים לעיירה התארגנה קבוצה של ליטאים לאומנים, הם החלו מייד להתנכל ליהודים, והעמידו עצמם לעזרת הצבא הכובש.
פורסמו צווים שאסרו על האוכלוסיה לתת מקלט ליהודים וכל אנשי הקהילה, שניסו להסתתר, חזרו לעיירה. הגברים היהודים נצטוו להרשם אצל הליטאים, הנרשמים נעצרו ולא נראו עוד בין החיים.
כעבור כמה ימים ריכזו הגרמנים ועוזריהם הליטאים את שאר יהודי העיירה בתוך גורן גדולה, סגרו עליה והציבו משמר. הליטאים ששמרו על הגורן התעללו ביהודים, בעיקר בגברים, וברב הקהילה.
שלושה ימים הוחזקו היהודים בגורן בלי מזון ובלי מים. אחר כך הועברו בעגלות לעיר ראסיין (RASEINIAI), שם נרצחו ונקברו בקברי אחים עם יהודי ראסיין והסביבה.
עיירה במחוז טאוריג (TAURAGE), ליטא.
לפני מלחמת העולם הראשונה חיו במקום 30 - 40 משפחות יהודיות. בעיירה היה בית תפילה אחד ורבנים כיהנו במקום בזה אחר זה. הרב האחרון בקהילה היה ר' יצחק יפה.
פרנסתם של היהודים היתה על מסחר זעיר.
בערב מלחמת העולם השנייה חיו באופינה כמה עשרות משפחות יהודיות.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
עם פרוץ מלחמת גרמניה - ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, נמלטו רוב היהודים מן העיירה וחפשו מקלט אצל איכרים בסביבה. ב-23 ביוני הציתו הרוסים הנסוגים את אופינה ורוב בתיה עלו באש.
עם כניסת הגרמנים לעיירה התארגנה קבוצה של ליטאים לאומנים, הם החלו מייד להתנכל ליהודים, והעמידו עצמם לעזרת הצבא הכובש.
פורסמו צווים שאסרו על האוכלוסיה לתת מקלט ליהודים וכל אנשי הקהילה, שניסו להסתתר, חזרו לעיירה. הגברים היהודים נצטוו להרשם אצל הליטאים, הנרשמים נעצרו ולא נראו עוד בין החיים.
כעבור כמה ימים ריכזו הגרמנים ועוזריהם הליטאים את שאר יהודי העיירה בתוך גורן גדולה, סגרו עליה והציבו משמר. הליטאים ששמרו על הגורן התעללו ביהודים, בעיקר בגברים, וברב הקהילה.
שלושה ימים הוחזקו היהודים בגורן בלי מזון ובלי מים. אחר כך הועברו בעגלות לעיר ראסיין (RASEINIAI), שם נרצחו ונקברו בקברי אחים עם יהודי ראסיין והסביבה.
ליטא
(מקום)ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא
גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.
רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.
1850 | ירושלים דליטא
באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.
1880 | הווה גולה למקום של תורה
דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.
1903 | בונד-ינג
בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.
1914 | אני הייתי ראשונה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.
1921 | תור הזהב של יהדות ליטא
התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.
1941 | בשם האבא
באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.
2000 | ליטא כבר לא מכורתי
עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.
בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.
רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.
1850 | ירושלים דליטא
באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.
1880 | הווה גולה למקום של תורה
דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.
1903 | בונד-ינג
בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.
1914 | אני הייתי ראשונה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.
1921 | תור הזהב של יהדות ליטא
התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.
1941 | בשם האבא
באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.
2000 | ליטא כבר לא מכורתי
עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.
בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
שווקשנה
(מקום)שווקשנה SVEKSNA
עיירה במחוז טאווריג (TAURAGE), דרום מערב ליטא.
יהודים התיישבו בשווקשנה במאה ה-17, ב-1766 נימנו שם 420 משלמי מס גולגולת. בסוף המאה ה-19 ישבו בעיירה כ-800 יהודים. אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) ישבו בשווקשנה כ-200 משפחות יהודיות והתפרנסו בעיקר על המסחר והמלאכה.
לפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה במקום ישיבה שנוסדה בידי רב הקהילה דאז, ר' בן-ציון זאב קרניץ, כן היו "תלמוד תורה" ושני חדרים. בימי ליטא העצמאית פעל שם גם בית ספר עברי של "תרבות". הבוגרים המשיכו בלימודיהם בגימנסיות עבריות בקובנה. שלושה בתי תפילה היו בעיירה: בית כנסת, בית מדרש וקלויז. הרב האחרון שכיהן בשווקשנה היה ר' שלום-יצחק לויתן.
באביב 1922 עברו ארבעה ימי פרעות על הקהילה בעקבות עלילת דם של ליטאים לאומנים על יהודי המקום. הנוער היהודי של "מכבי" מנע פגיעות בנפש.
סניפים של כמה תנועות ציוניות פעלו בעיירה, רוב הנוער השתייך לתנועות ציוניות ובמקום פעלה גם הכשרה לעלייה.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בשווקשנה כ-500 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
כבר ביום הראשון למתקפתם על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נכנסו הגרמנים לשווקשנה. בשל קרבתה לגבול הייתה העיירה ברצועת 25 ק"מ שלגביה החליט הצבא הגרמני על חיסול מהיר של יהודים ושל קומוניסטים. בין הגזרות שנגזרו על היהודים הייתה ענידת הטלאי הצהוב והוצאת גברים לעבודות כפייה. ביום ששי 27 ביוני באו לעיירה גרמנים אנשי ס"ס וס"ד, כדי להתחיל בתהליך ההשמדה וכדי לברור להם יהודים כשירים לעבודות כפייה בגרמניה. גברים יהודים בני 10 ומעלה, כ-200, נאספו והובלו לבית הכנסת. שם הוחזקו תחת משמר, חפצי הערך נלקחו מהם והם והיו נתונים להתעללות קשה של שומריהם הליטאים. הנשים והילדים הוחזקו סגורים בבתיהם תחת שמירה של ליטאים חמושים. ארבע נשים וגבר אחד נרצחו ונטמנו בקבר אחים בבית העלמין היהודי. בשבת נלקחו כ-100 גברים מבית הכנסת לכפר ליד היידקרוג (HEIDEKRUG) שם נאספו בקסרקטינים של שבויי מלחמה יהודים שהגרמנים ייעדו לעבודות כפייה. ה-100 שנותרו, בעיקר הקשישים, נלקחו למחנה אחר. באמצע יולי או בראשית אוגוסט נרצחו כמה עשרות מהם בידי הגרמנים ועד אוקטובר אותה השנה נרצחו כולם באתר הריגה בכפר שאודוביצ'י (SIAUDVYCIAI) ונטמנו
במקום.
היהודים שנותרו בעיירה, נשים, ילדים וגברים אחדים, הוצאו מבתיהם ורוכזו ב"רחוב היהודים", היו נתונים לרעב והתעללויות והנשים הוצאו לעבודות כפייה. בא' ראש השנה תש"ב, 22 בספטמבר 1941, נלקחו כולם ליער סמוך לעיר, נרצחו לצד הדרך ונטמנו שם. הקבר נתגלה אחרי המלחמה והוקמה עליו מצבה.
מבין היהודים שהיו בהיידקרוג, נרצחו רבים באושוויץ, כמה מתו במגפה כשנשלחו לפנות את הריסות גיטו וארשה ורק אחדים מיהודי שווקשנה, שהובאו לבסוף למחנה דאכאו, נותרו בחיים כשוחרר המחנה ב-1945 בידי הצבא האמריקאי.
עיירה במחוז טאווריג (TAURAGE), דרום מערב ליטא.
יהודים התיישבו בשווקשנה במאה ה-17, ב-1766 נימנו שם 420 משלמי מס גולגולת. בסוף המאה ה-19 ישבו בעיירה כ-800 יהודים. אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) ישבו בשווקשנה כ-200 משפחות יהודיות והתפרנסו בעיקר על המסחר והמלאכה.
לפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה במקום ישיבה שנוסדה בידי רב הקהילה דאז, ר' בן-ציון זאב קרניץ, כן היו "תלמוד תורה" ושני חדרים. בימי ליטא העצמאית פעל שם גם בית ספר עברי של "תרבות". הבוגרים המשיכו בלימודיהם בגימנסיות עבריות בקובנה. שלושה בתי תפילה היו בעיירה: בית כנסת, בית מדרש וקלויז. הרב האחרון שכיהן בשווקשנה היה ר' שלום-יצחק לויתן.
באביב 1922 עברו ארבעה ימי פרעות על הקהילה בעקבות עלילת דם של ליטאים לאומנים על יהודי המקום. הנוער היהודי של "מכבי" מנע פגיעות בנפש.
סניפים של כמה תנועות ציוניות פעלו בעיירה, רוב הנוער השתייך לתנועות ציוניות ובמקום פעלה גם הכשרה לעלייה.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בשווקשנה כ-500 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
כבר ביום הראשון למתקפתם על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נכנסו הגרמנים לשווקשנה. בשל קרבתה לגבול הייתה העיירה ברצועת 25 ק"מ שלגביה החליט הצבא הגרמני על חיסול מהיר של יהודים ושל קומוניסטים. בין הגזרות שנגזרו על היהודים הייתה ענידת הטלאי הצהוב והוצאת גברים לעבודות כפייה. ביום ששי 27 ביוני באו לעיירה גרמנים אנשי ס"ס וס"ד, כדי להתחיל בתהליך ההשמדה וכדי לברור להם יהודים כשירים לעבודות כפייה בגרמניה. גברים יהודים בני 10 ומעלה, כ-200, נאספו והובלו לבית הכנסת. שם הוחזקו תחת משמר, חפצי הערך נלקחו מהם והם והיו נתונים להתעללות קשה של שומריהם הליטאים. הנשים והילדים הוחזקו סגורים בבתיהם תחת שמירה של ליטאים חמושים. ארבע נשים וגבר אחד נרצחו ונטמנו בקבר אחים בבית העלמין היהודי. בשבת נלקחו כ-100 גברים מבית הכנסת לכפר ליד היידקרוג (HEIDEKRUG) שם נאספו בקסרקטינים של שבויי מלחמה יהודים שהגרמנים ייעדו לעבודות כפייה. ה-100 שנותרו, בעיקר הקשישים, נלקחו למחנה אחר. באמצע יולי או בראשית אוגוסט נרצחו כמה עשרות מהם בידי הגרמנים ועד אוקטובר אותה השנה נרצחו כולם באתר הריגה בכפר שאודוביצ'י (SIAUDVYCIAI) ונטמנו
במקום.
היהודים שנותרו בעיירה, נשים, ילדים וגברים אחדים, הוצאו מבתיהם ורוכזו ב"רחוב היהודים", היו נתונים לרעב והתעללויות והנשים הוצאו לעבודות כפייה. בא' ראש השנה תש"ב, 22 בספטמבר 1941, נלקחו כולם ליער סמוך לעיר, נרצחו לצד הדרך ונטמנו שם. הקבר נתגלה אחרי המלחמה והוקמה עליו מצבה.
מבין היהודים שהיו בהיידקרוג, נרצחו רבים באושוויץ, כמה מתו במגפה כשנשלחו לפנות את הריסות גיטו וארשה ורק אחדים מיהודי שווקשנה, שהובאו לבסוף למחנה דאכאו, נותרו בחיים כשוחרר המחנה ב-1945 בידי הצבא האמריקאי.
ארז'ווילקי
(מקום)ארז'ווילקי ERZVILKAS
עיירה במחוז טאבריג (TAURAGE), מערב ליטא.
בשנת 1897 ישבו בארז'ווילקי 144 יהודים. ב-1905 פרצה שריפה בעיירה וכילתה הרבה מבתי היהודים, האזור שנשרף נבנה מחדש ובשנת 1921 ישבו במקום 350 יהודים. יחסי שכנות טובים היו בין היהודים לליטאים בארז'ווילקי, אך בגלל המצוקה הכלכלית היגרו יהודים רבים לארצות הברית ולדרום אפריקה, קצתם עלו לארץ ישראל.
קהילת ארז'ווילקי היתה קהילה מאורגנת ורבנים כיהנו בה ברציפות. הרב האחרון היה ר' זאב ראפייקה.
רוב היהודים התפרנסו על מסחר זעיר, רוכלות ומלאכה. יום רביעי היה יום השוק השבועי וגם ארבעה ירידים שנתיים היו שם.
בשנת 1941 חיו בארז'ווילקי כ-50 משפחות יהודיות.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
ב-22 ביוני 1941, יום פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, כבש הצבא הגרמני את העיירה. כעבור שבועיים, בהוראת הגרמנים, הוכנסו היהודים לגיטו שנתחם באחת מסימטאות העיירה. בתי היהודים נתפסו על-ידי הליטאים.
ב-15 באוגוסט 1941 נצטוו כל אנשי הקהילה להתרכז בבית הכנסת ומשם הובלו בעגלות ליער באטוק (BATAKAI), אתר הריגה כ-18 ק"מ מהעיר טאבריג. כאשר נתגלה ליהודים הצפוי להם, התחילו בבריחה המונית, רבים נורו בידי הגרמנים בעת מנוסתם. יהודים שמצאו מקלט אצל מכרים ליטאים לא יכלו להשאר שם זמן רב והם נדדו ממקום למקום. רבים נתפסו ונרצחו ורק מעטים שרדו אחרי המלחמה.
יתר אנשי הקהילה נרצחו במסגרת מבצע רצח שיטתי בימים האחרונים של חודש אוגוסט 1941.
אחד השוטרים הליטאים שפיקד על ההרג נשפט והוצא להורג בתלייה אחרי המלחמה. העידה נגדו בת הקהילה שנותרה בחיים בזכות עזרתם של איכרים ליטאים מסביבות העיירה.
עיירה במחוז טאבריג (TAURAGE), מערב ליטא.
בשנת 1897 ישבו בארז'ווילקי 144 יהודים. ב-1905 פרצה שריפה בעיירה וכילתה הרבה מבתי היהודים, האזור שנשרף נבנה מחדש ובשנת 1921 ישבו במקום 350 יהודים. יחסי שכנות טובים היו בין היהודים לליטאים בארז'ווילקי, אך בגלל המצוקה הכלכלית היגרו יהודים רבים לארצות הברית ולדרום אפריקה, קצתם עלו לארץ ישראל.
קהילת ארז'ווילקי היתה קהילה מאורגנת ורבנים כיהנו בה ברציפות. הרב האחרון היה ר' זאב ראפייקה.
רוב היהודים התפרנסו על מסחר זעיר, רוכלות ומלאכה. יום רביעי היה יום השוק השבועי וגם ארבעה ירידים שנתיים היו שם.
בשנת 1941 חיו בארז'ווילקי כ-50 משפחות יהודיות.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
ב-22 ביוני 1941, יום פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, כבש הצבא הגרמני את העיירה. כעבור שבועיים, בהוראת הגרמנים, הוכנסו היהודים לגיטו שנתחם באחת מסימטאות העיירה. בתי היהודים נתפסו על-ידי הליטאים.
ב-15 באוגוסט 1941 נצטוו כל אנשי הקהילה להתרכז בבית הכנסת ומשם הובלו בעגלות ליער באטוק (BATAKAI), אתר הריגה כ-18 ק"מ מהעיר טאבריג. כאשר נתגלה ליהודים הצפוי להם, התחילו בבריחה המונית, רבים נורו בידי הגרמנים בעת מנוסתם. יהודים שמצאו מקלט אצל מכרים ליטאים לא יכלו להשאר שם זמן רב והם נדדו ממקום למקום. רבים נתפסו ונרצחו ורק מעטים שרדו אחרי המלחמה.
יתר אנשי הקהילה נרצחו במסגרת מבצע רצח שיטתי בימים האחרונים של חודש אוגוסט 1941.
אחד השוטרים הליטאים שפיקד על ההרג נשפט והוצא להורג בתלייה אחרי המלחמה. העידה נגדו בת הקהילה שנותרה בחיים בזכות עזרתם של איכרים ליטאים מסביבות העיירה.
חווידאן
(מקום)חווידאן KVEDARNA
עיירה במחוז טאווריג (TAURAGE), מערב ליטא.
בשמה הקודם קונסטנטינובה ישבה העיירה על חוף הנהר יורה (JURA), ובאמצע המאה ה-19, אחרי שנשרפה כליל, נבנתה מחדש במרחק 2 ק"מ ממנו. רוב בתיה נבנו בעץ ושרפה נוספת פקדה את העיירה בסוף המאה ה-19. סביב העיירה היו יערות עבותים ומסילת רכבת בסמוך לה, אך רק בימי ליטא העצמאית הוקמה תחנת רכבת לעיירה עצמה.
יהודים ישבו בחווידאן כבר במאה ה-18 ובשנת 1765 היו ביניהם 186 משלמי מס גולגולת. לפני מלחמת העולם הראשונה (1918 - 1914) חיו שם 120 משפחות יהודיות, רובן נמלטו בראשית המלחמה ובליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם היו בעיירה רק 80 משפחות. במקום היה בית מדרש, שלושה "חדרים", תלמוד תורה, בית ספר עממי של "תרבות" וספריה. כן היו לקהילה מוסדות צדקה וגמילות חסדים, ביניהם "לינת צדק".
במאה ה-19 כיהנו בחווידאן הרבנים ר' אריה לייב רפפורט ור' יצחק צבי קריגר. הרב האחרון היה ר' שרגא גברן. הרב קארליץ, הידוע בכנויו "החזון איש", שאשתו הייתה ילידת העיירה, למד שנים רבות בבית המדרש במקום.
בין יהודי חווידאן היו כמה סוחרי יערות עשירים, 12 משפחות התפרנסו מחקלאות ואחרים היו סוחרי פשתה, עופות ותבואה, או בעלי מלאכה.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בחווידאן כ-350 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
אחרי מתקפת הגרמנים על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נמלטו יהודים רבים מן העיירה לכפרים הסמוכים וחזרו עם שוך הקרבות. הגרמנים נכנסו לחווידאן ב-29 ביוני, ליטאים לאומנים מקומיים סייעו להם באיתור גברים יהודים בני 15 ומעלה. נעצרו כ-50 איש והועמדו תחת משמר של ליטאים חמושים בכיכר השוק, נתונים להתעללות והתקלסות של הליטאים ברחוב. לעת ערב הביאו לשם אנשי ס"ס גברים יהודים מעיירות הסביבה.
יאקשטיס, עוזרו הליטאי של מפקד ה-ס"ס, מיין את הגברים שבכיכר השוק, הכשירים לעבודה נלקחו מן העיירה והבלתי כשירים - לבית העלמין היהודי, שם נורו כולם, מלבד הרוקח היהודי שחייו הוארכו עד שנמצא לו מחליף ליטאי, כיון שהליטאים נזקקו לשירותיו.
אחרי שנלקחו הגברים היהודים מהעיירה, נתחם גיטו שכלל את בית המדרש וכמה בתים סביבו; לשם הועברו הנשים והילדים. איכרי הסביבה לקחו מהגיטו מדי יום נשים לעבודה. כנופיית ליטאים חמושים, ששימשו כמשטרת עזר לגרמנים, שמרו על הגיטו והתעללו בנשים היהודיות.
בימי הסתיו, אחרי חג הסוכות תש"ב, הוצאו הנשים והילדים מן הגיטו, כשחפציהם ארוזים איתם בתואנה שהם נלקחים למקום שבו עובדים הגברים בני הקהילה. הם הוסעו במשאיות לחורשה ליד הכפר טובין (TUBINIAI) ונורו כולם לבורות שהיו חפורים מראש.
הגברים, שנלקחו מן העיירה עוד ב-29 ביוני, הובלו למחנות העבודה בהיידקרוג (שם המקום בליטאית SILUTE) שבחבל ממל והועסקו שם בעבודות כפייה מפרכות. מדי פעם מיינו הגרמנים את הקשישים והחולים שביניהם, הסיעום לגבול הליטאי וירו בהם. בספטמבר 1941 נרצח כך הרב של חווידאן, ר' שרגא פייבל גברן.
בסוף יולי 1943 שולחו היהודים מכל מחנות היידקרוג לאושוויץ, כמה מבני חווידאן נשלחו לוארשה לפנוי הריסות הגיטו וכאשר התקרבה החזית לוארשה, בקיץ 1944, נשלחו למחנה דאכאו בגרמניה. עם שחרור המחנות בידי הצבא האמריקאי באפריל 1944 נותרו בחיים רק ארבעה יהודים מחווידאן.
רק כמה יהודים חזרו לעיירה אחרי המלחמה. חיים נאדל, מן הפרטיזנים היהודים, חקר את מעשי הרצח בעיירה, אך ראשי הרוצחים הליטאים נמלטו מן המקום ולא הועמדו לדין. בית המדרש נשאר שומם, ספרי התורה ניצלו בידי הכומר מילימאס, נשמרו כל ימי המלחמה ונמסרו לידי יהודים.
עיירה במחוז טאווריג (TAURAGE), מערב ליטא.
בשמה הקודם קונסטנטינובה ישבה העיירה על חוף הנהר יורה (JURA), ובאמצע המאה ה-19, אחרי שנשרפה כליל, נבנתה מחדש במרחק 2 ק"מ ממנו. רוב בתיה נבנו בעץ ושרפה נוספת פקדה את העיירה בסוף המאה ה-19. סביב העיירה היו יערות עבותים ומסילת רכבת בסמוך לה, אך רק בימי ליטא העצמאית הוקמה תחנת רכבת לעיירה עצמה.
יהודים ישבו בחווידאן כבר במאה ה-18 ובשנת 1765 היו ביניהם 186 משלמי מס גולגולת. לפני מלחמת העולם הראשונה (1918 - 1914) חיו שם 120 משפחות יהודיות, רובן נמלטו בראשית המלחמה ובליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם היו בעיירה רק 80 משפחות. במקום היה בית מדרש, שלושה "חדרים", תלמוד תורה, בית ספר עממי של "תרבות" וספריה. כן היו לקהילה מוסדות צדקה וגמילות חסדים, ביניהם "לינת צדק".
במאה ה-19 כיהנו בחווידאן הרבנים ר' אריה לייב רפפורט ור' יצחק צבי קריגר. הרב האחרון היה ר' שרגא גברן. הרב קארליץ, הידוע בכנויו "החזון איש", שאשתו הייתה ילידת העיירה, למד שנים רבות בבית המדרש במקום.
בין יהודי חווידאן היו כמה סוחרי יערות עשירים, 12 משפחות התפרנסו מחקלאות ואחרים היו סוחרי פשתה, עופות ותבואה, או בעלי מלאכה.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בחווידאן כ-350 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
אחרי מתקפת הגרמנים על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נמלטו יהודים רבים מן העיירה לכפרים הסמוכים וחזרו עם שוך הקרבות. הגרמנים נכנסו לחווידאן ב-29 ביוני, ליטאים לאומנים מקומיים סייעו להם באיתור גברים יהודים בני 15 ומעלה. נעצרו כ-50 איש והועמדו תחת משמר של ליטאים חמושים בכיכר השוק, נתונים להתעללות והתקלסות של הליטאים ברחוב. לעת ערב הביאו לשם אנשי ס"ס גברים יהודים מעיירות הסביבה.
יאקשטיס, עוזרו הליטאי של מפקד ה-ס"ס, מיין את הגברים שבכיכר השוק, הכשירים לעבודה נלקחו מן העיירה והבלתי כשירים - לבית העלמין היהודי, שם נורו כולם, מלבד הרוקח היהודי שחייו הוארכו עד שנמצא לו מחליף ליטאי, כיון שהליטאים נזקקו לשירותיו.
אחרי שנלקחו הגברים היהודים מהעיירה, נתחם גיטו שכלל את בית המדרש וכמה בתים סביבו; לשם הועברו הנשים והילדים. איכרי הסביבה לקחו מהגיטו מדי יום נשים לעבודה. כנופיית ליטאים חמושים, ששימשו כמשטרת עזר לגרמנים, שמרו על הגיטו והתעללו בנשים היהודיות.
בימי הסתיו, אחרי חג הסוכות תש"ב, הוצאו הנשים והילדים מן הגיטו, כשחפציהם ארוזים איתם בתואנה שהם נלקחים למקום שבו עובדים הגברים בני הקהילה. הם הוסעו במשאיות לחורשה ליד הכפר טובין (TUBINIAI) ונורו כולם לבורות שהיו חפורים מראש.
הגברים, שנלקחו מן העיירה עוד ב-29 ביוני, הובלו למחנות העבודה בהיידקרוג (שם המקום בליטאית SILUTE) שבחבל ממל והועסקו שם בעבודות כפייה מפרכות. מדי פעם מיינו הגרמנים את הקשישים והחולים שביניהם, הסיעום לגבול הליטאי וירו בהם. בספטמבר 1941 נרצח כך הרב של חווידאן, ר' שרגא פייבל גברן.
בסוף יולי 1943 שולחו היהודים מכל מחנות היידקרוג לאושוויץ, כמה מבני חווידאן נשלחו לוארשה לפנוי הריסות הגיטו וכאשר התקרבה החזית לוארשה, בקיץ 1944, נשלחו למחנה דאכאו בגרמניה. עם שחרור המחנות בידי הצבא האמריקאי באפריל 1944 נותרו בחיים רק ארבעה יהודים מחווידאן.
רק כמה יהודים חזרו לעיירה אחרי המלחמה. חיים נאדל, מן הפרטיזנים היהודים, חקר את מעשי הרצח בעיירה, אך ראשי הרוצחים הליטאים נמלטו מן המקום ולא הועמדו לדין. בית המדרש נשאר שומם, ספרי התורה ניצלו בידי הכומר מילימאס, נשמרו כל ימי המלחמה ונמסרו לידי יהודים.
שילל
(מקום)שילל SILALE
עיירה במחוז טאווריג (TAURAGE) מערב ליטא.
יהודים התיישבו בשילל במאה ה-18. באמצע המאה ה-19 נימנו שם 747 יהודים ובסופה היו 786 יהודי שילל למעלה ממחצית תושבי העיירה.
במקום היה בית כנסת עתיק, בשריפה שפרצה בעיירה ב-1906 עלה בניינו באש. כן היו בית מדרש ושטיבל (חדר תפילה ולימוד). בימי ליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם נפתח בית-ספר "יבנה" ולמדו בו כמה עשרות תלמידים. הרב האחרון שכיהן בעיירה היה ר' כלב מאיר זיו, בעל "גלת כלב".
יהודי שילל התפרנסו על המסחר עם איכרי הסביבה. היה במקום יום שוק שבועי ושמונה ירידים שנתיים. כמה יהודים עסקו במסחר עם ארצות חוץ, בעיקר עם גרמניה וכמה יהודים עסקו במלאכה.
יחסים טובים שררו בין יהודי שילל לאוכלוסייה המקומית. פעילות ציונית ערה התקיימה בעיקר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם והייתה מרוכזת ב"אגודת ציון". במסגרתה הופץ הרעיון הציוני, נלמדה השפה העברית ונאספו תרומות לקרנות למען ארץ-ישראל. האגודה הפעילה ספרייה וחוג לדרמה.
יהודים ספורים עלו משילל לארץ ישראל, אך רבים היגרו לארצות הברית ולדרום אפריקה. ב-1921 נימנו במקום 850 יהודים, אחר-כך הלך מספרם וירד.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בשילל 350 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
הגרמנים נכנסו לשילל למחרת מתקפתם על ברית המועצות (שנפתחה בבוקרו של 22 ביוני 1941). בחסותם השתלטו ליטאים מקומיים על העיירה. נשים יהודיות, שבעליהן היו פעילים בימי השלטון הסובייטי, נעצרו ואחרי התעללות נרצחו בבית העלמין היהודי. כעבור שבועיים עצרו הליטאים למעלה ממאה גברים ונערים יהודים,כלאו אותם בבית הכנסת וזרקו לתוכו רימונים. אלה שלא נהרגו בבית הכנסת הובלו אחר-כך לבית העלמין היהודי ונרצחו שם.
היהודים שנותרו בעיירה, בעיקר נשים וילדים קטנים, נרצחו בראשית הסתיו בבורות שנחפרו מראש ביער ליד העיירה טובינאי (TUBINIAI).
אחרי המלחמה הוקמה שם מצבה לזכר "אזרחים סובייטים שהומתו בידי הפאשיסטים הגרמנים".
עיירה במחוז טאווריג (TAURAGE) מערב ליטא.
יהודים התיישבו בשילל במאה ה-18. באמצע המאה ה-19 נימנו שם 747 יהודים ובסופה היו 786 יהודי שילל למעלה ממחצית תושבי העיירה.
במקום היה בית כנסת עתיק, בשריפה שפרצה בעיירה ב-1906 עלה בניינו באש. כן היו בית מדרש ושטיבל (חדר תפילה ולימוד). בימי ליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם נפתח בית-ספר "יבנה" ולמדו בו כמה עשרות תלמידים. הרב האחרון שכיהן בעיירה היה ר' כלב מאיר זיו, בעל "גלת כלב".
יהודי שילל התפרנסו על המסחר עם איכרי הסביבה. היה במקום יום שוק שבועי ושמונה ירידים שנתיים. כמה יהודים עסקו במסחר עם ארצות חוץ, בעיקר עם גרמניה וכמה יהודים עסקו במלאכה.
יחסים טובים שררו בין יהודי שילל לאוכלוסייה המקומית. פעילות ציונית ערה התקיימה בעיקר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם והייתה מרוכזת ב"אגודת ציון". במסגרתה הופץ הרעיון הציוני, נלמדה השפה העברית ונאספו תרומות לקרנות למען ארץ-ישראל. האגודה הפעילה ספרייה וחוג לדרמה.
יהודים ספורים עלו משילל לארץ ישראל, אך רבים היגרו לארצות הברית ולדרום אפריקה. ב-1921 נימנו במקום 850 יהודים, אחר-כך הלך מספרם וירד.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בשילל 350 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
הגרמנים נכנסו לשילל למחרת מתקפתם על ברית המועצות (שנפתחה בבוקרו של 22 ביוני 1941). בחסותם השתלטו ליטאים מקומיים על העיירה. נשים יהודיות, שבעליהן היו פעילים בימי השלטון הסובייטי, נעצרו ואחרי התעללות נרצחו בבית העלמין היהודי. כעבור שבועיים עצרו הליטאים למעלה ממאה גברים ונערים יהודים,כלאו אותם בבית הכנסת וזרקו לתוכו רימונים. אלה שלא נהרגו בבית הכנסת הובלו אחר-כך לבית העלמין היהודי ונרצחו שם.
היהודים שנותרו בעיירה, בעיקר נשים וילדים קטנים, נרצחו בראשית הסתיו בבורות שנחפרו מראש ביער ליד העיירה טובינאי (TUBINIAI).
אחרי המלחמה הוקמה שם מצבה לזכר "אזרחים סובייטים שהומתו בידי הפאשיסטים הגרמנים".