חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 5
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי פורט סעיד

פורט סעיד

Port Said

בערבית: بورسعيد‎‎ 

עיר נמל במצרים בפתחה של תעלת סואץ, על חוף הים התיכון, מצפון מזרח לקהיר.


יהודים החלו להתיישב בפורט סעיד בשנות החמישים של המאה ה- 19, עם תכנונה וכרייתה של תעלת סואץ (נחנכה ב- 1869). סוחרים יהודים מעדן התיישבו בעיר עם הרחבת קשרי המסחר באזור. ב- 1873 הייתה כבר קהילה מאורגנת ופעל בית ספר לבנים, כנראה "תלמוד-תורה". בשנת 1879 חיו בפורט סעיד עשרים משפחות יהודים (כ- 70 נפש) שעסקו בחלפנות, במכירת סדקית והיו גם חייטים ובעלי-מלאכה אחרים. ב- 1892 נוסדה בעיר קהילה אשכנזית ובמפקד 1898 התפקדו 440 יהודים. הגידול במספר היהודים נמשך. ב- 1907 היו בעיר 378 יהודים, בשנת 1917 היו 594 יהודים, ב- 1927 הגיע מספרם לשיא - 1,009, מאז החלה ירידה הדרגתית.

מצב היהודים היה קשה בגלל הסתה נגדם, כנראה משום הגידול במספרם והתחרות הכלכלית בפורט סעיד עם היוונים, הסורים-הנוצרים והמוסלמים תושבי העיר. ב- 1873 הותקף יהודי נתין אוסטריה הונגריה, ב- 1883 התחוללו מהומות נגד היהודים, והדבר הביא לרצון לקבל חסות זרה. הקהילה קיבלה אז חסות אוסטרית-הונגרית. ב- 1902 חולל בית הכנסת ובשנים 1903 ו- 1908 היו עלילות דם נגד היהודים בימים שלפני חג הפסח, בדומה לערי שדה אחרות במצרים באותה התקופה. ב- 1904 נחרב בית הכנסת, ופרנסי העיר לא הגיבו. בעקבות זאת עזבו יהודים את פורט סעיד והיגרו לקהיר ולאלכסנדריה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) שוב עזבו יהודים רבים, מקצתם עלו לארץ ישראל. נשארו היהודים מתימן ומעדן שהיו 75 אחוזים מכלל יהודי פורט סעיד.

מצב הקהילה היה ירוד גם מבחינה חומרית, רבים היו עניים. קשיי פרנסה גרמו לנטייה להתבוללות ולירידה בהתעניינות בנושאים יהודיים. משום כך גם לא יכלו היהודים לקיים מערכת חינוך ראוייה. ב- 1899 פנתה הקהילה בבקשה לחברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") שישלחו מורים, אך בקשתם לא נענתה.

בשנת 1908 היה הרכב הקהילה היהודית: חמש משפחות מקומיות, 16 משפחות מתימן ועדן, 25 משפחות ספרדיות מתורכיה, 21 משפחות מרוסיה ורומניה, שתי משפחות איטלקיות ומשפחה אחת מאלג'יריה. יהודי תימן, רוסיה ורומניה, שבאו כמהגרים חסרי כל, היו העניים ביותר בקהילה.

ב- 1937 היו בפורט סעיד 767 יהודים. ב- 1947 היו 864 יהודים, מספר זה כלל את יהודי אסמאעיליה. מרבית היהודים יצאו את העיר במהלך מלחמת השחרור של ישראל (1948). בשנת 1956 הוברחו לישראל רוב היהודים שנותרו בעיר (כמאה), בידי שליחים מישראל, ובכך נתחסלה הקהילה. בשנת 1960 היו בעיר רק ששה יהודים.


חיי הקהילה

קהילת פורט סעיד הייתה השלישית בגודלה במצרים, אחרי קהיר ואלכסנדריה. חיי הקהילה התרכזו סביב שני בתי כנסת ובית ספר אחד. בית הכנסת הוותיק היה "סוכת שלום" של הספרדים. בית כנסת נוסף נבנה כנראה בסוף שנות העשרים או תחילת שנות השלושים בידי משפחת בנין. רב הקהילה ב- 1937 היה מנחם עזוז מתורכיה. לפניו כיהן הרב נסים אוחנה, שניסה לקרב את העדות השונות. קהילת פורט סעיד הייתה כפופה לרבנות של קהיר ולבית הדין היהודי של אלכסנדריה.

בשנת 1908 יזמה הקהילה הקמת בית ספר יהודי קטן, אך בגלל חוסר אמצעים לא יצא הדבר לפועל. ב- 1910 נבנה בית הספר "זכרון משה" בידי משפחת בנין. בית הספר נסגר באמצע שנות השלושים. הקהילה הפעילה כמה אגודות ומוסדות. ב- 1899 נוסדה אגודת "בני ישראל-לשכת פתח תקוה", שקיימה תלמוד תורה וקורסים לעברית, כדי להאבק בפעילות המיסיונרית בעיר. ב- 1917 הקימה קבוצת נשים חברת צדקה. החברה נקראה "איחוד הנשים היהודיות" ובראשה עמדה מדאם דוד גטניו. צעירי הקהילה הקימו את "איחוד יהודי קהילת פורט סעיד" ובנו מועדון לפגישות בהנהלת סימון בנדרלי. כן פעלה לשכת "בני ברית" ונשיאה האחרון היה בכור שמחון.

בין המשפחות הנכבדות בקהילה היו: משפחת בנין, משפחת דוד גטניו, שהיה מנהל סוכנות אניות דה קסטרו, ומשפחת ד"ר קרמן. בראש מועצת הקהילה עמד ב- 1937 מקס מושלי.

בית העלמין היהודי של פורט סעיד, גדול ומוקף חומה, שכן מחוץ לעיר. התאריך המוקדם ביותר שנמצא על המצבות היה 1870.

מסוף המאה ה- 19 התנהלה בפורט סעיד פעילות ציונית. מחולל התנועה הציונית במצרים, יוסף מרקו ברוך, יליד קושטא, שהגיע למצרים כנראה ב- 1896 הקים אגודה ציונית גם בפורט סעיד. ב- 1899 הוקמה אגודה ציונית בידי יוסף גרינברג ויוסף בושכילה. רוב חבריה היו ילידי מצרים ויוצאי תימן. בשנות מלחמת העולם הראשונה פעלה בקרב הפליטים היהודים מארץ ישראל, שהגיעו לפורט סעיד, אגודה בשם "שיבת ציון". ב- 1916 הקימו עסקני הקהילה אולם קריאה ציוני בשם "הרצליה" ובו התקיימו לימודי הלשון העברית, דברי ימי ישראל ושעורי ערב. שליחים מארץ ישראל פעלו בקהילה כדי לארגן את עליית היהודים לישראל.

סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
146928
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Cartoonist

He was born in Port Said, Egypt, to a family that lived in Jerusalem for six generations. He was educated at the Herzlyia High School in Tel Aviv and at an art college in Jerusalem and served in the Israel army. He worked for Israeli newspapers until invited by "Life" magazine to go to the US in 1968. There he worked as political cartoonist for "Life", "Newsweek" and "Time" and his cartoons have been syndicated in over a thousand publications in 102 countries. Ten books of his cartoons have been published and he edits "Cartoon News" magazine.
שמואל וחנה מרימס.
פורט סעיד, מצרים, 1930.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אהרון מרימס, תל אביב)
בית הכנסת "אהל משה" שנחנך בשנת 1911,
פורט סעיד, מצרים 1994.
צילום: ד"ר רודולף אגסטנר, וינה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ד"ר רודולף אגסטנר, וינה)
בית הכנסת "אהל משה", שהוקם ב-1911,
לפני הריסתו, פורט סעיד, מצרים מרץ 1995.
צילום: ד"ר רודולף אגסטנר, וינה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ד"ר רודולף אגסטנר, וינה)
בית העלמין היהודי של פורט סעיד, מצרים אוגוסט 1994.
צילום: ד"ר רודולף אגסטנר, וינה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ד"ר רודולף אגסטנר, וינה)

בית הקברות נמצא ממערב לעיר, ליד הכביש לדמיאטה.
הגישה אל בית העלמין היא דרך בית העלמין המוסלמי.
ד"ר רודולף אגסטנר, דיפלומט בשגרירות וינה בקהיר,
צילם את התמונות בעת שהותו בתפקיד במצרים.
אברהם זילברשטיין, חייל יהודי בצבא הבריטי.
פורט סעיד, מצרים 12 ינואר 1941
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אברהם זילברשטיין, תל אביב)
Cartoonist

He was born in Port Said, Egypt, to a family that lived in Jerusalem for six generations. He was educated at the Herzlyia High School in Tel Aviv and at an art college in Jerusalem and served in the Israel army. He worked for Israeli newspapers until invited by "Life" magazine to go to the US in 1968. There he worked as political cartoonist for "Life", "Newsweek" and "Time" and his cartoons have been syndicated in over a thousand publications in 102 countries. Ten books of his cartoons have been published and he edits "Cartoon News" magazine.

איסמאעיליה Isma`iliya

בערבית: الإسماعيلية‎ 

עיר על הגדה המערבית של תעלת סואץ, צפון מזרח מצרים.


איסמאעיליה נוסדה באמצע המאה התשע עשרה ונקראה על שמו של מייסדה - שליט מצרים, הח'דיוי אסמאעיל. מיד עם הווסדה הגיעו אליה יהודים. במקום נמצאה מצבה על קבר של אהרן אלטרס שנפטר ב- 1866, זמן קצר לאחר ייסוד העיר.

השפע הכלכלי וההיתר שניתן לזרים לרכוש קרקעות במצרים בתקופת שלטונו של הח'דיוי אסמאעיל (1879-1863), הביא למצרים זרם מהגרים גדול מאירופה וביניהם יהודים רבים. ב- 1897 היו באיסמאעיליה 40 יהודים. במפקד 1907 נמנו 11 יהודים.

בימי מלחמת העולם הראשונה גדלה הקהילה וב- 1917 היו בעיר 95 יהודים, 40 משפחות יהודיות, שהגיעו לעיר ממקומות שונים במצרים בשל אפשרויות התעסוקה במקום. המפרנסים היהודים מצאו תעסוקה ביחידות ובמחנות של הצבא הבריטי בסביבה.

לאחר תום המלחמה עזבו מקצת היהודים את העיר ועברו בעיקר לאלכסנדריה, לפורט סעיד ולקהיר, באיסמאעיליה נותרו 20 משפחות יהודיות.

מאחר שהקהילה הצטמצמה מאד, ולא היה מניין לתפילות, הביאו לקראת החגים כמה יהודים מפורט סעיד להשלמת המניין. בית הכנסת נבנה בתוך דירת מגורים, בעזרתו של חסון, אחד מעשירי הקהילה, שתרם גם שלושה ספרי תורה. הוא גם שימש כחזן, שוחט ומוהל.

לא היה בית ספר יהודי בקהילה והילדים למדו בבתי ספר צרפתיים. בבית הקברות האירופי של העיר הייתה חלקה יהודית נפרדת.

בין נכבדי הקהילה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היו: מוסא הלפמן, שהיה שען וצורף; אלברט טרווס, שהיה פקיד בחברת החשמל; וצוריאנו, עובד חברת תעלת סואץ.

הקהילה היהודית באיסמאעיליה התחסלה במהלך שנות השלושים והיהודים עברו בעיקר לאלכסנדריה ולפורט סעיד.

צינוי דרך בתולדות היהודים במצרים

586 לפנה"ס | אין מחיר לחופש

הסיפור המכונן של העם היהודי הוא יציאת מצרים. "בכל דור ודור", אומרת ההגדה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – אמירה שניתן לפרש כקריאה לשחרור מתבניות מחשבתיות, ממצרים הפנימית שלנו, הכובלת אותנו ומעכבת אותנו בדרך אל החופש.
אבל הבה נשאיר לרגע בצד את הפסיכולוגיה ונעבור להיסטוריה: תיאוריות מחקריות מספרות על קבוצה אתנית בשם האבירו (העברים), שיצאה ממצרים בסביבות המאה ה-13 לפנה"ס. חוקרים שונים מזהים קבוצה זו עם אבות אבותינו ועם סיפור יציאת מצרים התנ"כי.
האזכור הבא של הגירת יהודים למצרים מתייחס לשנת 586 לפנה"ס, כשהאימפריה הבבלית החריבה את ירושלים ובישרה את גלות בבל. בספר ירמיהו מ"ג מסופר כי הבבלים הציבו את גדליה בן-אחיקם כנציב על הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בארץ. בעקבות חיכוכים פנימיים, גדליה נרצח; ההתנקשות בו נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה היהודית. בעקבות הרצח וחששם של היהודים מנקמה בבלית, התארגנה קבוצת יהודים בראשות הנביא ירמיהו ונמלטה מצרימה. אל החופש.

410 לפנה"ס | חייל להשכיר

אחד האזכורים המעניינים ביותר של יהודים במצרים נוגע לעיר עתיקה ומסתורית בשם יֵב. העיר יֵב שכנה על אי בנהר הנילוס, בנקודה אסטרטגית – מדרום לעיר הגדולה אסואן. תעודות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות מעידות כי יהודי יֵב מצאו את פרנסתם בעיקר כלוחמים להשכיר. היסטוריונים משערים כי האימפריה הפרסית, ששלטה אז במצרים, שכרה קבוצה לא קטנה של יהודים כדי להגן על גבולה הדרומי של ארץ הנילוס. תפקידם של הלוחמים היהודים היה להמית כל מי שהעז להסתנן למצרים.
כזכר לפולחן הקרבת הקורבנות, חברי הקהילה היהודית הקימו ביֵב מקדש משלהם, תחליף לבית-המקדש שחרב בירושלים. אלא שסמוך למקדש היהודי שכן מקדש מצרי, מקום משכנו של האל המצרי חנום, המופקד לפי המיתולוגיה המצרית על הנילוס, בין השאר. המצרים לא ראו בעין יפה את המקדש היהודי, ובשנת 410 לפנה"ס שרפו אותו עד היסוד.

200 לפנה"ס | שבעים פנים לתורה

בשלהי המאה השלישית לפנה"ס כינס מלך מצרים דאז, תלמי השני, כ-70 מחכמי הקהילה היהודית באלכסנדריה וביקש מהם להירתם לפרויקט גדול של תרגום התנ"ך ליוונית, בשאיפה להפיץ אותו בעולם.
תרגום זה, הידוע בשמו "תרגום השבעים", מפורסם עד היום בדיוקו, בעושרו הלשוני, בערכו ההיסטורי ובמיוחד, כך מספרת האגדה, בעובדה שכל אחד מבין 70 החכמים ישב לתרגם את התורה לבדו – ובאורח פלא, כולם תירגמו אותה באופן זהה לחלוטין.
הפרויקט מלמד על קהילה יהודית תוססת שחיה ופעלה באלכסנדריה. קהילה זו, שמנתה רבבות רבות של יהודים, אימצה בחלקה את התרבות ההלניסטית היוונית, כולל שמות, שפה, בילוי יומי במרחצאות חמי-אלכסנדריה וסגידה לפולחן הגוף. אלא שלא כל היהודים היו מתייוונים. רבים מהם שמרו על מורשתם, והשלטונות, שכחלק מעקרונות ההלניזם דגלו בסובלנות דתית, העניקו להם את הזכות להקים מערכת מדינית מיוחדת, שבה היו זכאים לחיות על-פי חוקיהם, לבחור את מנהיגיהם ואפילו להישפט בבתי-הדין שלהם.

45 לפנה"ס | אפלטון היהודי

מי שגילם בצורה המזוקקת ביותר את המזיגה בין עקרונות ההלניזם ליסודות היהדות היה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שחי מ-45 לפנה"ס עד 15 לספירה. בעץ המשפחתי של פילון אפשר למצוא ענפים מהאריסטוקרטיה הרומית לצד שורשים יהודיים מאצולת משפחת החשמונאים.
פילון נולד באלכסנדריה למשפחה עשירה. על אחיו מסופר כי "עלה על כל בני עירו בייחוסו ובעושרו". פילון גילה עניין בפילוסופיה ובמדעי הטבע מגיל צעיר, ובעיקר התעניין במתח בינם לבין עקרונות הדת היהודית, שבה האמין בכל מאודו. מחיבוריו הרבים עולה דיוקן של אדם מקורי שהתעניין במגוון רחב של נושאים: פילון חקר את משמעות המוות 1,900 שנה לפני הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית), פירש את התורה על-פי עקרונות פילוסופיים יווניים 1,200 שנה לפני הרמב"ם, והטרים את חז"ל באמרותיו העמוקות על אודות טבע האדם, שאותן טבע 250 שנה לפני חתימת המשנה.

115 לספירה | מרד התפוצות

מרד התפוצות, שפרץ בשנת 115 לספירה, נתפס כמרד הסנדביץ' בין שני אחיו הגדולים – המרד הגדול, שהתרחש בשנת 70 לספירה, ומרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנת 132 לספירה. הגורמים העיקריים לפריצתו היו קנאות דתית, חוקים מפלים ותסכול אחרי כשלון המרד הגדול. נוסף לכך, תיאורים זוועתיים של פליטים על אכזריותם של הרומאים שהגיעו מיהודה למצרים ליבו את היצרים, שהיו לוהטים ממילא על רקע הניגודים בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית. היהודים "רכבו" על מלחמה גדולה יותר שהתנהלה באותה עת – בין האימפריה הפרתית, ששלטה במזרח, באזור עיראק ואיראן של ימינו, לבין האימפריה הרומית – וניצלו את שעת הכושר ההיסטורית כדי לפעול נגד שלטון הרומאים. המרד התחיל בלוב, ועד מהרה התפשט למצרים ובעיקר לאלכסנדריה. למרות הניצחונות הראשונים, הרומאים דיכאו את המרד, וקהילת אלכסנדריה, שהייתה העשירה והמשגשגת ביותר ביהדות התפוצות באותה עת, נחרבה והושמדה ברובה.

641 | הכיבוש הערבי

אם תשאלו ישראלי אקראי על הזהות האתנית המצרית, סביר להניח שיאמר לכם כי מצרים היתה מדינה ערבית מאז ומעולם. אבל האמת היא שרק בשנת 641, עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב, הפכה מצרים למדינה שצביונה ערבי בעיקרו.
כמו מדינות רבות אחרות שחיו תחת ריבונות אסלאמית, היחס אל היהודים היה כאל בני-חסות – ד'ימי. החוזה עם הד'ימי היה פשוט: היהודים חויבו להכיר בעליונות האסלאם, לשלם מס גולגולת (שנקרא ג'זיה), ללבוש בגדים מיוחדים ועוד כהנה הגבלות, ובתמורה נהנו מאוטונומיה יחסית בניהול ענייני המשפחה, האישות והדת, וכן קיבלו אישור להתדיין לפני בתי-דין יהודיים.
החוזה עם היהודים נשמר לרוב בהקפדה, למעט במקרים מסוימים, למשל המקרה של הח'ליף הפאטמי עלי מנצור אל-חכים, שנודע באכזריותו. אל-חכים כפה על היהודים באלימות להמיר את דתם, ואף שרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'ווארדיה.

882 | הקראים והרבנים

תולדות הזרמים הדתיים ביהדות ידעו מאבקים מרים וקשים – צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, חרדים וחילונים ועוד. אחד הידועים שבהם היה הפולמוס בין הקראים לרבנים, עימות שהתרחש במלוא עוצמתו במצרים.
מבחינה דתית, הקראים והרבנים נבדלים בכך שהקראים מאמינים בתורה שבכתב ככתבה וכלשונה, ואילו הרבנים מאמינים שהתורה שבכתב היא גוף ידע מקודד המכיל את כל החוכמה שהיתה ותהיה אי-פעם – ומכך, שהם חופשיים לפרש אותה ולהתאימה לרוח הזמן, דבר שהקראים מתנגדים לו בתוקף.
על-פי השערות החוקרים, קהילת הקראים ישבה ופעלה בפוסטאט (קהיר העתיקה) מימי ראשית הכיבוש המוסלמי. על-פי הערכות החוקרים, בשנת 882 ייסדו הקראים בפוסטאט את בית-עזרא, בית-הכנסת שבשנת 1896 נתגלתה בו גניזה עשירה שנודעה בשם "גניזת קהיר". בין שאר האוצרות שנחשפו בגניזה ושפכו אור על חיי המסחר, החינוך, האישות, המשפחה והמוזיקה של יהודי מצרים והסביבה נתגלו גם הפולמוסים הנוקבים שניהלו הקראים עם הרבנים. אחד מהרבנים, הרב סעדיה גאון (רס"ג), נולד במצרים והיה מראשי המתנגדים לקראים. בהמשך עבר רס"ג לבבל והיה שם לאחד מגאוני הדור.

1050 | החוט המשולש

במחצית המאה ה-11 התרכז הקיבוץ היהודי הגדול במצרים בעיר פוסטאט (קהיר העתיקה). הקהילה המבוססת והמכובדת בעיר נחלקה לשניים: הבבלים (אלו שמוצאם מבבל), שקיבלו את מרותם התורנית והמשפטית ממרכזי הישיבות הגדולות בבבל, והירושלמים (שמוצאם מישראל), שהיו כפופים לחכמי ארץ ישראל. שני המרכזים נזקקו ליהודים העשירים מפוסטאט, שתמכו בהם מבחינה כלכלית. נוסיף על כך את המאבק על המונופול הרבני שהתחולל בפוסטאט בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, ונקבל שילוש טעון, אשר יצר חיכוכים פוליטיים רבים.
אחד מהמאבקים האישיים המפורסמים ביותר נתגלע בין אפרים בן-שמריה, מנהיג הירושלמים, לאלחנן בן-שמריה, מנהיג הבבלים. בגניזת קהיר נמצא מסמך שבו מתואר חלום של בן-שמריה, שסיפר כי משה רבנו בכבודו ובעצמו נגלה אליו בלילה והעניק לו את הסמכות העליונה בפוסטאט.

1165 | ממשה עד משה לא קם כמשה

אי-אפשר לדבר על תולדות יהדות מצרים ללא "הנשר הגדול", איש האשכולות שידו בכל: הפילוסוף, המשפטן, הפוסק, הרופא, התזונאי ואיש המוסר, הגאון רבי משה בן-מימון, הלוא הוא הרמב"ם, שקבע את מושבו בקהיר בשנת 1165.
הרמב"ם היה האדריכל הגדול של המחשבה היהודית. הוא פיצח את הגנום של ההגות היהודית בחיבורו "מורה נבוכים", חיזק את יסודות האמונה ב"אגרת תימן" ופישט את ההלכה במפעלו המונומנטלי "היד החזקה" – 14 כרכים (לכן י"ד) שמרכזים את כל דיני המשפט העברי נכון לזמנו. הרמב"ם כתב ספרים רבים על פילוסופיה, אך היה גם רופא נחשב, והותיר אחריו כתבים מעמיקים שעסקו בתזונה נכונה וברפואה מונעת. מפעלו העצום מדהים במיוחד לאור העובדה שבשעות היום שימש רופא המלך, ובסוף היום, מתוקף תפקידו כראש הקהילה היהודית, קיבל את פניהם של חברי הקהילה.
גדולתו של הרמב"ם זכתה לעדות של נצח במשפט המפורסם "ממשה (רבנו) עד משה (בן-מימון) לא קם כמשה".

1312 | הנבואה ניתנה לחכמים

על-פי שלמה המלך, אחת הסיבות המדאיגות שבגינן "תרגז הארץ" היא תופעת "עבד כי ימלוך" (משלי ל', כ"א), כלומר אדם שזוכה בבת אחת למעמד של מלך, בלי שלמד את דרכי המלוכה. נבואתו של החכם מכל אדם התגשמה כעבור 2,300 שנה, כשהממלוכים, חיילים-עבדים בשירות האימפריה העבאסית הערבית, השתלטו על מרחב המזרח התיכון והקימו בשנת 1250 ממלכה עריצה בשטחי מצרים, ישראל, סוריה וארצות אחרות באזור.
ההיסטוריון אליהו אשתור כתב בספרו הנודע "תולדות היהודים במצרים וסוריה" כי עליית הממלוכים סיימה את תור הזהב בתולדות יהודי מצרים והתחילה את "ירידתו של הכוח היוצר של תרבות ערב". אשתור מצטט את הפילוסוף יוסף אבן-כספי, פרשן המקרא היהודי הידוע, שבא במיוחד למצרים ב-1312 בתקווה ללמוד פילוסופיה, אך נותר מאוכזב בתכלית לאחר מפגש עם היהודים המקומיים. "כולם צדיקים", כותב אבן-כספי, "אבל בחוכמות לא היו מתעסקים וגם בכל המזרח לא היו שם חכמים, וקראתי על עצמי, 'הוי היורדים מצרים לעזרה' (ישעיהו ל"א, א'), ואשוב אל ארצי בבושת פנים".

1604 | קהילות תאומות

במשך מאות שנים היו ארץ ישראל ומצרים תחת ריבונות אחת – מהשושלת הפאטימית, דרך הממלוכים ועד האימפריה העותומנית, שהשתלטה על ארץ הנילוס בשנת 1517. עקב כך התרקמו יחסים סימביוטיים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובמצרים. יחסים אלה התבטאו בין השאר בהגירה הדדית, במשפחות מפוצלות שחיו במקביל בשתי הקהילות ובקשרי מסחר המעידים בעיקר על תלות כלכלית של הקהילה בישראל בקהילה המצרית.
זרם נוסף של יהודים הגיע למצרים לאחר שנת 1492, בעקבות גירוש ספרד. בין אלה היו אישים ידועים כגון דוד בן-זמרה, סוחר עשיר ופוסק הלכה שכיהן כראש הקהילה היהודית במצרים, ואברהם דוד, איש עסקים אמיד שתרם רבות מכספו למפעלים תורניים וקהילתיים. בראשית המאה ה-17 פקד משבר כלכלי חמור את כל רחבי האימפריה העותומנית. המשבר פגע מאוד בקהילה היהודית ודילדל את אוכלוסייתה. עדות לכך מצויה באיגרת ששלחו ראשי הקהילה היהודית בצפת בשנת 1604. "אבדה מצרים מאחינו", כותבים הצפתים, "שהיו לסעד לתומכנו ובארץ מצרים ירדו פלאים, כי דלו מאוד משאם ומתנם".

1805 | אשכנזי, ספרדי וקראי נכנסים לבר בקהיר

תקופת היובש היהודית במצרים תמה עם זרם המהגרים הגדול שהציף את ארץ הנילוס במאה ה-19 על רקע עלייתו לשלטון של מוחמד עלי.
עלי, שעלה לשלטון בשנת 1805, היה האחראי לתהליך המודרניזציה שעבר על מצרים. עם מפעליו הרבים יש למנות פיתוח תשתיות, פיתוח חקלאי, הקמת נתיבי מעבר, ניהול ריכוזי ועוד. וזאת יש לדעת: באמצע המאה ה-19 חיו במצרים כ-6,000 יהודים, וכעבור פחות מ-70 שנה הגיע מספרם ל-60 אלף. היהודים התחלקו לארבע קבוצות: ספרדים, קראים, יהודים-מצרים וקבוצה של אשכנזים שהיגרו מתחום המושב במזרח אירופה למצרים במהלך המאה ה-19.
כך הפכה מצרים, ובעיקר קהיר, לפסיפס קוסמופוליטי שהיה רב-תרבותי עד כדי כך שכל מי ששוטט באותה עת בקהיר היה יכול לשמוע בכל סמטה וסמטה יהודים בעיצומה של שיחה נמרצת בלדינו, יידיש, צרפתית, איטלקית או ערבית.

1865 | מלחמת המעמדות

האם תופתעו לגלות כי מתחים בין אשכנזים לספרדים – "השד העדתי", כפי שהם מכונים בישראל של ימינו – היו קיימים גם במצרים? כך היה מאז שנת 1865, עת החלה הגירה של יהודים ממזרח אירופה למצרים כתוצאה מהאנטישמיות שהשתוללה באירופה.
הקבוצה האשכנזית, שבשיאה מנתה כ-10,000 איש, השתייכה בראשיתה למעמד הבינוני-נמוך, אך עד מהרה התקדמו חבריה בסולם המעמדי והצליחו להיחלץ מחארה-אל יאהוד (הרובע היהודי) מוכה העוני והצפיפות ולעבור אל השכונות היוקרתיות בקהיר. ניסיונותיהם של בני הקבוצה האשכנזית לעצב את פני הקהילה היהודית במצרים נתקלו בהתנגדות מצד קבוצת הספרדים, צאצאי גירוש ספרד, שהיו אליטת הקהילה היהודית. הספרדים דיברו צרפתית, שלחו את ילדיהם לבתי-ספר בריטיים והתגוררו ברבעים העשירים בקהיר. בעיני השלטונות, הם היו נציגיה היחידים של הקהילה.
מתח תרבותי עז רחש מתחת לפני השטח. הספרדים בזו ל"שלעכטעס" האשכנזים, שאפילו המבטא הצרפתי בפיהם לא היה תקין, ואילו האשכנזים זילזלו בספרדים "הממוזרחים" וראו בהם אנשים לא-מתורבתים, חומרניים ועצלנים. ועל כך נאמר: לא רק שסטריאוטיפים אינם מתים, הם גם אינם מתחלפים.

1917 | נפש מצרי הומייה

את זרעי הציונות במצרים זרע יוסף מרקו ברוך, דמות צבעונית ורבת ניגודים – משורר ואנרכיסט, מורה ועיתונאי, ובעיקר פעיל ציוני נמרץ שאילולא שלח יד בנפשו בעקבות אהבה נכזבת והוא בן 27 בלבד, מי יודע כמה רחוק היה מגיע.
ברוך ייסד בקהיר את אגודת בר-כוכבא, מלכ"ר ציוני שהפעיל ספרייה, בית-קפה, מועדון ציוני שוקק חיים ועוד. פועלו הציוני התחזק עם הקמת ההסתדרות הציונית של מצרים, שלוחה של ארגון מכבי ותנועת הצופים העבריים. ההסתדרות, כמו תנועות ציוניות רבות, הושפעה מההתלהבות ששטפה את העם היהודי ב-1917, עם הצהרת בלפור.
ליוזמות ציוניות אלו הצטרפו אנשי עסקים יהודים דוגמת פליקס דה-מנשה וז'ק מוצרי, שתרמו רבות לבניין ארץ ישראל ובזכות נדבנותם הוקמו בארץ כמה יישובים, ביניהם המושב כפר-ידידיה.
בתקופה זו החלה להתעצם גם תנועה לאומית מצרית גדולה, תנועת אל-ופד, ששאפה לריבונות טריטוריאלית מצרית. העובדה ששאיפות הלאום היהודיות והמצריות לא התנגשו מעידה על הפלורליזם הנדיר שאיפיין את האווירה הקוסמופוליטית של מצרים בשנות ה-20 של המאה ה-20.

1939 | אביב העמים האמיתי

האפלה שירדה על האנושות בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עליית הנאציזם ותנועות הפשיזם השונות בארצות אירופה, לא פסחה גם על מצרים. תעמולה גזענית ושנאת זרים פשו בקרב סטודנטים וקציני צבא מצרים, שסלדו מהקולוניאליזם הבריטי וראו בהיטלר את מושיעם. העובדה שתורת הגזע הנאצית לא הבדילה בין יהודי לערבי לא הפריעה להקצנה. מציאת אויב משותף, כפי שאמר החכם היהודי זיגמונד פרויד, היא הדרך הטובה ביותר לאחד שני יריבים. הלאומיות המתונה שאפיינה את שנות ה-20 הפכה ללאומנות חולנית, שדחתה את כל מי שאינו מצרי "אמיתי" ואת כל מי שאינו מוסלמי, כלומר, יהודים וקופטים (מצרים נוצרים).
את דגל הלאומנות נשאו תנועות האחים-המוסלמים ומצרים-הצעירה, שנשענו על טקסטים שתורגמו לערבית וביניהם "מיין קאמפף" של היטלר ו"הפרוטוקולים של זקני ציון". ואולם, הקהילה היהודית לא שקטה על שמריה. זכורים לטובה עיתונאים יהודים שסיכנו את פרנסתם והתייצבו נגד התעמולה השקרית, וכמובן ידוע החרם של הקהילה היהודית על סחורה גרמנית שהחל בשנת 1933 ונמשך עד 1939.

1956 | הסוף

החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 ומלחמת העצמאות שבעקבותיה בישרו את סופה של הקהילה היהודית במצרים. הממשלה המצרית השתמשה בחוק צבאי כדי להסתער על יריביה, ואף החרימה את רכושם (סוגיה רגישה, התלויה ועומדת מול שלטונות מצרים עד היום).
למרות הצהרות הנאמנות למדינה, הקהילה היהודית היתה קורבן להסתה מצד העיתונים והשלטונות; מחודש יוני ועד ספטמבר הושמדו חלקים מהרובע היהודי בקהיר. ההפגנות האלימות, מעשי ההצתה וההפצצות לא פסחו על בתי-קולנוע, חנויות כלבו ובתי עסק אחרים שהיו בבעלות יהודים.
בין 1948 ל-1952 עזבו את מצרים כ-20 אלף יהודים. לאחר מכן, עם עלייתו לשלטון של גמאל נאצר, ובעקבות זאת יישום הסוציאליזם והגישה הפן-ערבית, נוספו עליהם עוד כ-30 אלף יהודים. ב-1967 נותרו במצרים כ-3,000 יהודים בלבד. עם השנים הלך מספרם וקטן. ב-2014 חיו בה 360 יהודים בלבד.
האם בכך תם הקשר הארוך בין ארץ הנילוס לבני העם הנבחר?
בשנת 1979 נחתם הסכם שלום היסטורי בין ישראל למצרים. מאז ההסכם, הגבול עם מצרים נשמר וכובד, וישראלים רבים נסעו לארץ הנילוס, המקום אשר אבות אבותיהם עזבו לפני אלפי שנים כדי להגשים את ייעודם ולהיות לעם.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי פורט סעיד

פורט סעיד

Port Said

בערבית: بورسعيد‎‎ 

עיר נמל במצרים בפתחה של תעלת סואץ, על חוף הים התיכון, מצפון מזרח לקהיר.


יהודים החלו להתיישב בפורט סעיד בשנות החמישים של המאה ה- 19, עם תכנונה וכרייתה של תעלת סואץ (נחנכה ב- 1869). סוחרים יהודים מעדן התיישבו בעיר עם הרחבת קשרי המסחר באזור. ב- 1873 הייתה כבר קהילה מאורגנת ופעל בית ספר לבנים, כנראה "תלמוד-תורה". בשנת 1879 חיו בפורט סעיד עשרים משפחות יהודים (כ- 70 נפש) שעסקו בחלפנות, במכירת סדקית והיו גם חייטים ובעלי-מלאכה אחרים. ב- 1892 נוסדה בעיר קהילה אשכנזית ובמפקד 1898 התפקדו 440 יהודים. הגידול במספר היהודים נמשך. ב- 1907 היו בעיר 378 יהודים, בשנת 1917 היו 594 יהודים, ב- 1927 הגיע מספרם לשיא - 1,009, מאז החלה ירידה הדרגתית.

מצב היהודים היה קשה בגלל הסתה נגדם, כנראה משום הגידול במספרם והתחרות הכלכלית בפורט סעיד עם היוונים, הסורים-הנוצרים והמוסלמים תושבי העיר. ב- 1873 הותקף יהודי נתין אוסטריה הונגריה, ב- 1883 התחוללו מהומות נגד היהודים, והדבר הביא לרצון לקבל חסות זרה. הקהילה קיבלה אז חסות אוסטרית-הונגרית. ב- 1902 חולל בית הכנסת ובשנים 1903 ו- 1908 היו עלילות דם נגד היהודים בימים שלפני חג הפסח, בדומה לערי שדה אחרות במצרים באותה התקופה. ב- 1904 נחרב בית הכנסת, ופרנסי העיר לא הגיבו. בעקבות זאת עזבו יהודים את פורט סעיד והיגרו לקהיר ולאלכסנדריה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) שוב עזבו יהודים רבים, מקצתם עלו לארץ ישראל. נשארו היהודים מתימן ומעדן שהיו 75 אחוזים מכלל יהודי פורט סעיד.

מצב הקהילה היה ירוד גם מבחינה חומרית, רבים היו עניים. קשיי פרנסה גרמו לנטייה להתבוללות ולירידה בהתעניינות בנושאים יהודיים. משום כך גם לא יכלו היהודים לקיים מערכת חינוך ראוייה. ב- 1899 פנתה הקהילה בבקשה לחברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") שישלחו מורים, אך בקשתם לא נענתה.

בשנת 1908 היה הרכב הקהילה היהודית: חמש משפחות מקומיות, 16 משפחות מתימן ועדן, 25 משפחות ספרדיות מתורכיה, 21 משפחות מרוסיה ורומניה, שתי משפחות איטלקיות ומשפחה אחת מאלג'יריה. יהודי תימן, רוסיה ורומניה, שבאו כמהגרים חסרי כל, היו העניים ביותר בקהילה.

ב- 1937 היו בפורט סעיד 767 יהודים. ב- 1947 היו 864 יהודים, מספר זה כלל את יהודי אסמאעיליה. מרבית היהודים יצאו את העיר במהלך מלחמת השחרור של ישראל (1948). בשנת 1956 הוברחו לישראל רוב היהודים שנותרו בעיר (כמאה), בידי שליחים מישראל, ובכך נתחסלה הקהילה. בשנת 1960 היו בעיר רק ששה יהודים.


חיי הקהילה

קהילת פורט סעיד הייתה השלישית בגודלה במצרים, אחרי קהיר ואלכסנדריה. חיי הקהילה התרכזו סביב שני בתי כנסת ובית ספר אחד. בית הכנסת הוותיק היה "סוכת שלום" של הספרדים. בית כנסת נוסף נבנה כנראה בסוף שנות העשרים או תחילת שנות השלושים בידי משפחת בנין. רב הקהילה ב- 1937 היה מנחם עזוז מתורכיה. לפניו כיהן הרב נסים אוחנה, שניסה לקרב את העדות השונות. קהילת פורט סעיד הייתה כפופה לרבנות של קהיר ולבית הדין היהודי של אלכסנדריה.

בשנת 1908 יזמה הקהילה הקמת בית ספר יהודי קטן, אך בגלל חוסר אמצעים לא יצא הדבר לפועל. ב- 1910 נבנה בית הספר "זכרון משה" בידי משפחת בנין. בית הספר נסגר באמצע שנות השלושים. הקהילה הפעילה כמה אגודות ומוסדות. ב- 1899 נוסדה אגודת "בני ישראל-לשכת פתח תקוה", שקיימה תלמוד תורה וקורסים לעברית, כדי להאבק בפעילות המיסיונרית בעיר. ב- 1917 הקימה קבוצת נשים חברת צדקה. החברה נקראה "איחוד הנשים היהודיות" ובראשה עמדה מדאם דוד גטניו. צעירי הקהילה הקימו את "איחוד יהודי קהילת פורט סעיד" ובנו מועדון לפגישות בהנהלת סימון בנדרלי. כן פעלה לשכת "בני ברית" ונשיאה האחרון היה בכור שמחון.

בין המשפחות הנכבדות בקהילה היו: משפחת בנין, משפחת דוד גטניו, שהיה מנהל סוכנות אניות דה קסטרו, ומשפחת ד"ר קרמן. בראש מועצת הקהילה עמד ב- 1937 מקס מושלי.

בית העלמין היהודי של פורט סעיד, גדול ומוקף חומה, שכן מחוץ לעיר. התאריך המוקדם ביותר שנמצא על המצבות היה 1870.

מסוף המאה ה- 19 התנהלה בפורט סעיד פעילות ציונית. מחולל התנועה הציונית במצרים, יוסף מרקו ברוך, יליד קושטא, שהגיע למצרים כנראה ב- 1896 הקים אגודה ציונית גם בפורט סעיד. ב- 1899 הוקמה אגודה ציונית בידי יוסף גרינברג ויוסף בושכילה. רוב חבריה היו ילידי מצרים ויוצאי תימן. בשנות מלחמת העולם הראשונה פעלה בקרב הפליטים היהודים מארץ ישראל, שהגיעו לפורט סעיד, אגודה בשם "שיבת ציון". ב- 1916 הקימו עסקני הקהילה אולם קריאה ציוני בשם "הרצליה" ובו התקיימו לימודי הלשון העברית, דברי ימי ישראל ושעורי ערב. שליחים מארץ ישראל פעלו בקהילה כדי לארגן את עליית היהודים לישראל.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

מצרים
איסמאעיליה
צינוי דרך בתולדות היהודים במצרים

586 לפנה"ס | אין מחיר לחופש

הסיפור המכונן של העם היהודי הוא יציאת מצרים. "בכל דור ודור", אומרת ההגדה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – אמירה שניתן לפרש כקריאה לשחרור מתבניות מחשבתיות, ממצרים הפנימית שלנו, הכובלת אותנו ומעכבת אותנו בדרך אל החופש.
אבל הבה נשאיר לרגע בצד את הפסיכולוגיה ונעבור להיסטוריה: תיאוריות מחקריות מספרות על קבוצה אתנית בשם האבירו (העברים), שיצאה ממצרים בסביבות המאה ה-13 לפנה"ס. חוקרים שונים מזהים קבוצה זו עם אבות אבותינו ועם סיפור יציאת מצרים התנ"כי.
האזכור הבא של הגירת יהודים למצרים מתייחס לשנת 586 לפנה"ס, כשהאימפריה הבבלית החריבה את ירושלים ובישרה את גלות בבל. בספר ירמיהו מ"ג מסופר כי הבבלים הציבו את גדליה בן-אחיקם כנציב על הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בארץ. בעקבות חיכוכים פנימיים, גדליה נרצח; ההתנקשות בו נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה היהודית. בעקבות הרצח וחששם של היהודים מנקמה בבלית, התארגנה קבוצת יהודים בראשות הנביא ירמיהו ונמלטה מצרימה. אל החופש.

410 לפנה"ס | חייל להשכיר

אחד האזכורים המעניינים ביותר של יהודים במצרים נוגע לעיר עתיקה ומסתורית בשם יֵב. העיר יֵב שכנה על אי בנהר הנילוס, בנקודה אסטרטגית – מדרום לעיר הגדולה אסואן. תעודות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות מעידות כי יהודי יֵב מצאו את פרנסתם בעיקר כלוחמים להשכיר. היסטוריונים משערים כי האימפריה הפרסית, ששלטה אז במצרים, שכרה קבוצה לא קטנה של יהודים כדי להגן על גבולה הדרומי של ארץ הנילוס. תפקידם של הלוחמים היהודים היה להמית כל מי שהעז להסתנן למצרים.
כזכר לפולחן הקרבת הקורבנות, חברי הקהילה היהודית הקימו ביֵב מקדש משלהם, תחליף לבית-המקדש שחרב בירושלים. אלא שסמוך למקדש היהודי שכן מקדש מצרי, מקום משכנו של האל המצרי חנום, המופקד לפי המיתולוגיה המצרית על הנילוס, בין השאר. המצרים לא ראו בעין יפה את המקדש היהודי, ובשנת 410 לפנה"ס שרפו אותו עד היסוד.

200 לפנה"ס | שבעים פנים לתורה

בשלהי המאה השלישית לפנה"ס כינס מלך מצרים דאז, תלמי השני, כ-70 מחכמי הקהילה היהודית באלכסנדריה וביקש מהם להירתם לפרויקט גדול של תרגום התנ"ך ליוונית, בשאיפה להפיץ אותו בעולם.
תרגום זה, הידוע בשמו "תרגום השבעים", מפורסם עד היום בדיוקו, בעושרו הלשוני, בערכו ההיסטורי ובמיוחד, כך מספרת האגדה, בעובדה שכל אחד מבין 70 החכמים ישב לתרגם את התורה לבדו – ובאורח פלא, כולם תירגמו אותה באופן זהה לחלוטין.
הפרויקט מלמד על קהילה יהודית תוססת שחיה ופעלה באלכסנדריה. קהילה זו, שמנתה רבבות רבות של יהודים, אימצה בחלקה את התרבות ההלניסטית היוונית, כולל שמות, שפה, בילוי יומי במרחצאות חמי-אלכסנדריה וסגידה לפולחן הגוף. אלא שלא כל היהודים היו מתייוונים. רבים מהם שמרו על מורשתם, והשלטונות, שכחלק מעקרונות ההלניזם דגלו בסובלנות דתית, העניקו להם את הזכות להקים מערכת מדינית מיוחדת, שבה היו זכאים לחיות על-פי חוקיהם, לבחור את מנהיגיהם ואפילו להישפט בבתי-הדין שלהם.

45 לפנה"ס | אפלטון היהודי

מי שגילם בצורה המזוקקת ביותר את המזיגה בין עקרונות ההלניזם ליסודות היהדות היה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שחי מ-45 לפנה"ס עד 15 לספירה. בעץ המשפחתי של פילון אפשר למצוא ענפים מהאריסטוקרטיה הרומית לצד שורשים יהודיים מאצולת משפחת החשמונאים.
פילון נולד באלכסנדריה למשפחה עשירה. על אחיו מסופר כי "עלה על כל בני עירו בייחוסו ובעושרו". פילון גילה עניין בפילוסופיה ובמדעי הטבע מגיל צעיר, ובעיקר התעניין במתח בינם לבין עקרונות הדת היהודית, שבה האמין בכל מאודו. מחיבוריו הרבים עולה דיוקן של אדם מקורי שהתעניין במגוון רחב של נושאים: פילון חקר את משמעות המוות 1,900 שנה לפני הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית), פירש את התורה על-פי עקרונות פילוסופיים יווניים 1,200 שנה לפני הרמב"ם, והטרים את חז"ל באמרותיו העמוקות על אודות טבע האדם, שאותן טבע 250 שנה לפני חתימת המשנה.

115 לספירה | מרד התפוצות

מרד התפוצות, שפרץ בשנת 115 לספירה, נתפס כמרד הסנדביץ' בין שני אחיו הגדולים – המרד הגדול, שהתרחש בשנת 70 לספירה, ומרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנת 132 לספירה. הגורמים העיקריים לפריצתו היו קנאות דתית, חוקים מפלים ותסכול אחרי כשלון המרד הגדול. נוסף לכך, תיאורים זוועתיים של פליטים על אכזריותם של הרומאים שהגיעו מיהודה למצרים ליבו את היצרים, שהיו לוהטים ממילא על רקע הניגודים בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית. היהודים "רכבו" על מלחמה גדולה יותר שהתנהלה באותה עת – בין האימפריה הפרתית, ששלטה במזרח, באזור עיראק ואיראן של ימינו, לבין האימפריה הרומית – וניצלו את שעת הכושר ההיסטורית כדי לפעול נגד שלטון הרומאים. המרד התחיל בלוב, ועד מהרה התפשט למצרים ובעיקר לאלכסנדריה. למרות הניצחונות הראשונים, הרומאים דיכאו את המרד, וקהילת אלכסנדריה, שהייתה העשירה והמשגשגת ביותר ביהדות התפוצות באותה עת, נחרבה והושמדה ברובה.

641 | הכיבוש הערבי

אם תשאלו ישראלי אקראי על הזהות האתנית המצרית, סביר להניח שיאמר לכם כי מצרים היתה מדינה ערבית מאז ומעולם. אבל האמת היא שרק בשנת 641, עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב, הפכה מצרים למדינה שצביונה ערבי בעיקרו.
כמו מדינות רבות אחרות שחיו תחת ריבונות אסלאמית, היחס אל היהודים היה כאל בני-חסות – ד'ימי. החוזה עם הד'ימי היה פשוט: היהודים חויבו להכיר בעליונות האסלאם, לשלם מס גולגולת (שנקרא ג'זיה), ללבוש בגדים מיוחדים ועוד כהנה הגבלות, ובתמורה נהנו מאוטונומיה יחסית בניהול ענייני המשפחה, האישות והדת, וכן קיבלו אישור להתדיין לפני בתי-דין יהודיים.
החוזה עם היהודים נשמר לרוב בהקפדה, למעט במקרים מסוימים, למשל המקרה של הח'ליף הפאטמי עלי מנצור אל-חכים, שנודע באכזריותו. אל-חכים כפה על היהודים באלימות להמיר את דתם, ואף שרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'ווארדיה.

882 | הקראים והרבנים

תולדות הזרמים הדתיים ביהדות ידעו מאבקים מרים וקשים – צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, חרדים וחילונים ועוד. אחד הידועים שבהם היה הפולמוס בין הקראים לרבנים, עימות שהתרחש במלוא עוצמתו במצרים.
מבחינה דתית, הקראים והרבנים נבדלים בכך שהקראים מאמינים בתורה שבכתב ככתבה וכלשונה, ואילו הרבנים מאמינים שהתורה שבכתב היא גוף ידע מקודד המכיל את כל החוכמה שהיתה ותהיה אי-פעם – ומכך, שהם חופשיים לפרש אותה ולהתאימה לרוח הזמן, דבר שהקראים מתנגדים לו בתוקף.
על-פי השערות החוקרים, קהילת הקראים ישבה ופעלה בפוסטאט (קהיר העתיקה) מימי ראשית הכיבוש המוסלמי. על-פי הערכות החוקרים, בשנת 882 ייסדו הקראים בפוסטאט את בית-עזרא, בית-הכנסת שבשנת 1896 נתגלתה בו גניזה עשירה שנודעה בשם "גניזת קהיר". בין שאר האוצרות שנחשפו בגניזה ושפכו אור על חיי המסחר, החינוך, האישות, המשפחה והמוזיקה של יהודי מצרים והסביבה נתגלו גם הפולמוסים הנוקבים שניהלו הקראים עם הרבנים. אחד מהרבנים, הרב סעדיה גאון (רס"ג), נולד במצרים והיה מראשי המתנגדים לקראים. בהמשך עבר רס"ג לבבל והיה שם לאחד מגאוני הדור.

1050 | החוט המשולש

במחצית המאה ה-11 התרכז הקיבוץ היהודי הגדול במצרים בעיר פוסטאט (קהיר העתיקה). הקהילה המבוססת והמכובדת בעיר נחלקה לשניים: הבבלים (אלו שמוצאם מבבל), שקיבלו את מרותם התורנית והמשפטית ממרכזי הישיבות הגדולות בבבל, והירושלמים (שמוצאם מישראל), שהיו כפופים לחכמי ארץ ישראל. שני המרכזים נזקקו ליהודים העשירים מפוסטאט, שתמכו בהם מבחינה כלכלית. נוסיף על כך את המאבק על המונופול הרבני שהתחולל בפוסטאט בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, ונקבל שילוש טעון, אשר יצר חיכוכים פוליטיים רבים.
אחד מהמאבקים האישיים המפורסמים ביותר נתגלע בין אפרים בן-שמריה, מנהיג הירושלמים, לאלחנן בן-שמריה, מנהיג הבבלים. בגניזת קהיר נמצא מסמך שבו מתואר חלום של בן-שמריה, שסיפר כי משה רבנו בכבודו ובעצמו נגלה אליו בלילה והעניק לו את הסמכות העליונה בפוסטאט.

1165 | ממשה עד משה לא קם כמשה

אי-אפשר לדבר על תולדות יהדות מצרים ללא "הנשר הגדול", איש האשכולות שידו בכל: הפילוסוף, המשפטן, הפוסק, הרופא, התזונאי ואיש המוסר, הגאון רבי משה בן-מימון, הלוא הוא הרמב"ם, שקבע את מושבו בקהיר בשנת 1165.
הרמב"ם היה האדריכל הגדול של המחשבה היהודית. הוא פיצח את הגנום של ההגות היהודית בחיבורו "מורה נבוכים", חיזק את יסודות האמונה ב"אגרת תימן" ופישט את ההלכה במפעלו המונומנטלי "היד החזקה" – 14 כרכים (לכן י"ד) שמרכזים את כל דיני המשפט העברי נכון לזמנו. הרמב"ם כתב ספרים רבים על פילוסופיה, אך היה גם רופא נחשב, והותיר אחריו כתבים מעמיקים שעסקו בתזונה נכונה וברפואה מונעת. מפעלו העצום מדהים במיוחד לאור העובדה שבשעות היום שימש רופא המלך, ובסוף היום, מתוקף תפקידו כראש הקהילה היהודית, קיבל את פניהם של חברי הקהילה.
גדולתו של הרמב"ם זכתה לעדות של נצח במשפט המפורסם "ממשה (רבנו) עד משה (בן-מימון) לא קם כמשה".

1312 | הנבואה ניתנה לחכמים

על-פי שלמה המלך, אחת הסיבות המדאיגות שבגינן "תרגז הארץ" היא תופעת "עבד כי ימלוך" (משלי ל', כ"א), כלומר אדם שזוכה בבת אחת למעמד של מלך, בלי שלמד את דרכי המלוכה. נבואתו של החכם מכל אדם התגשמה כעבור 2,300 שנה, כשהממלוכים, חיילים-עבדים בשירות האימפריה העבאסית הערבית, השתלטו על מרחב המזרח התיכון והקימו בשנת 1250 ממלכה עריצה בשטחי מצרים, ישראל, סוריה וארצות אחרות באזור.
ההיסטוריון אליהו אשתור כתב בספרו הנודע "תולדות היהודים במצרים וסוריה" כי עליית הממלוכים סיימה את תור הזהב בתולדות יהודי מצרים והתחילה את "ירידתו של הכוח היוצר של תרבות ערב". אשתור מצטט את הפילוסוף יוסף אבן-כספי, פרשן המקרא היהודי הידוע, שבא במיוחד למצרים ב-1312 בתקווה ללמוד פילוסופיה, אך נותר מאוכזב בתכלית לאחר מפגש עם היהודים המקומיים. "כולם צדיקים", כותב אבן-כספי, "אבל בחוכמות לא היו מתעסקים וגם בכל המזרח לא היו שם חכמים, וקראתי על עצמי, 'הוי היורדים מצרים לעזרה' (ישעיהו ל"א, א'), ואשוב אל ארצי בבושת פנים".

1604 | קהילות תאומות

במשך מאות שנים היו ארץ ישראל ומצרים תחת ריבונות אחת – מהשושלת הפאטימית, דרך הממלוכים ועד האימפריה העותומנית, שהשתלטה על ארץ הנילוס בשנת 1517. עקב כך התרקמו יחסים סימביוטיים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובמצרים. יחסים אלה התבטאו בין השאר בהגירה הדדית, במשפחות מפוצלות שחיו במקביל בשתי הקהילות ובקשרי מסחר המעידים בעיקר על תלות כלכלית של הקהילה בישראל בקהילה המצרית.
זרם נוסף של יהודים הגיע למצרים לאחר שנת 1492, בעקבות גירוש ספרד. בין אלה היו אישים ידועים כגון דוד בן-זמרה, סוחר עשיר ופוסק הלכה שכיהן כראש הקהילה היהודית במצרים, ואברהם דוד, איש עסקים אמיד שתרם רבות מכספו למפעלים תורניים וקהילתיים. בראשית המאה ה-17 פקד משבר כלכלי חמור את כל רחבי האימפריה העותומנית. המשבר פגע מאוד בקהילה היהודית ודילדל את אוכלוסייתה. עדות לכך מצויה באיגרת ששלחו ראשי הקהילה היהודית בצפת בשנת 1604. "אבדה מצרים מאחינו", כותבים הצפתים, "שהיו לסעד לתומכנו ובארץ מצרים ירדו פלאים, כי דלו מאוד משאם ומתנם".

1805 | אשכנזי, ספרדי וקראי נכנסים לבר בקהיר

תקופת היובש היהודית במצרים תמה עם זרם המהגרים הגדול שהציף את ארץ הנילוס במאה ה-19 על רקע עלייתו לשלטון של מוחמד עלי.
עלי, שעלה לשלטון בשנת 1805, היה האחראי לתהליך המודרניזציה שעבר על מצרים. עם מפעליו הרבים יש למנות פיתוח תשתיות, פיתוח חקלאי, הקמת נתיבי מעבר, ניהול ריכוזי ועוד. וזאת יש לדעת: באמצע המאה ה-19 חיו במצרים כ-6,000 יהודים, וכעבור פחות מ-70 שנה הגיע מספרם ל-60 אלף. היהודים התחלקו לארבע קבוצות: ספרדים, קראים, יהודים-מצרים וקבוצה של אשכנזים שהיגרו מתחום המושב במזרח אירופה למצרים במהלך המאה ה-19.
כך הפכה מצרים, ובעיקר קהיר, לפסיפס קוסמופוליטי שהיה רב-תרבותי עד כדי כך שכל מי ששוטט באותה עת בקהיר היה יכול לשמוע בכל סמטה וסמטה יהודים בעיצומה של שיחה נמרצת בלדינו, יידיש, צרפתית, איטלקית או ערבית.

1865 | מלחמת המעמדות

האם תופתעו לגלות כי מתחים בין אשכנזים לספרדים – "השד העדתי", כפי שהם מכונים בישראל של ימינו – היו קיימים גם במצרים? כך היה מאז שנת 1865, עת החלה הגירה של יהודים ממזרח אירופה למצרים כתוצאה מהאנטישמיות שהשתוללה באירופה.
הקבוצה האשכנזית, שבשיאה מנתה כ-10,000 איש, השתייכה בראשיתה למעמד הבינוני-נמוך, אך עד מהרה התקדמו חבריה בסולם המעמדי והצליחו להיחלץ מחארה-אל יאהוד (הרובע היהודי) מוכה העוני והצפיפות ולעבור אל השכונות היוקרתיות בקהיר. ניסיונותיהם של בני הקבוצה האשכנזית לעצב את פני הקהילה היהודית במצרים נתקלו בהתנגדות מצד קבוצת הספרדים, צאצאי גירוש ספרד, שהיו אליטת הקהילה היהודית. הספרדים דיברו צרפתית, שלחו את ילדיהם לבתי-ספר בריטיים והתגוררו ברבעים העשירים בקהיר. בעיני השלטונות, הם היו נציגיה היחידים של הקהילה.
מתח תרבותי עז רחש מתחת לפני השטח. הספרדים בזו ל"שלעכטעס" האשכנזים, שאפילו המבטא הצרפתי בפיהם לא היה תקין, ואילו האשכנזים זילזלו בספרדים "הממוזרחים" וראו בהם אנשים לא-מתורבתים, חומרניים ועצלנים. ועל כך נאמר: לא רק שסטריאוטיפים אינם מתים, הם גם אינם מתחלפים.

1917 | נפש מצרי הומייה

את זרעי הציונות במצרים זרע יוסף מרקו ברוך, דמות צבעונית ורבת ניגודים – משורר ואנרכיסט, מורה ועיתונאי, ובעיקר פעיל ציוני נמרץ שאילולא שלח יד בנפשו בעקבות אהבה נכזבת והוא בן 27 בלבד, מי יודע כמה רחוק היה מגיע.
ברוך ייסד בקהיר את אגודת בר-כוכבא, מלכ"ר ציוני שהפעיל ספרייה, בית-קפה, מועדון ציוני שוקק חיים ועוד. פועלו הציוני התחזק עם הקמת ההסתדרות הציונית של מצרים, שלוחה של ארגון מכבי ותנועת הצופים העבריים. ההסתדרות, כמו תנועות ציוניות רבות, הושפעה מההתלהבות ששטפה את העם היהודי ב-1917, עם הצהרת בלפור.
ליוזמות ציוניות אלו הצטרפו אנשי עסקים יהודים דוגמת פליקס דה-מנשה וז'ק מוצרי, שתרמו רבות לבניין ארץ ישראל ובזכות נדבנותם הוקמו בארץ כמה יישובים, ביניהם המושב כפר-ידידיה.
בתקופה זו החלה להתעצם גם תנועה לאומית מצרית גדולה, תנועת אל-ופד, ששאפה לריבונות טריטוריאלית מצרית. העובדה ששאיפות הלאום היהודיות והמצריות לא התנגשו מעידה על הפלורליזם הנדיר שאיפיין את האווירה הקוסמופוליטית של מצרים בשנות ה-20 של המאה ה-20.

1939 | אביב העמים האמיתי

האפלה שירדה על האנושות בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עליית הנאציזם ותנועות הפשיזם השונות בארצות אירופה, לא פסחה גם על מצרים. תעמולה גזענית ושנאת זרים פשו בקרב סטודנטים וקציני צבא מצרים, שסלדו מהקולוניאליזם הבריטי וראו בהיטלר את מושיעם. העובדה שתורת הגזע הנאצית לא הבדילה בין יהודי לערבי לא הפריעה להקצנה. מציאת אויב משותף, כפי שאמר החכם היהודי זיגמונד פרויד, היא הדרך הטובה ביותר לאחד שני יריבים. הלאומיות המתונה שאפיינה את שנות ה-20 הפכה ללאומנות חולנית, שדחתה את כל מי שאינו מצרי "אמיתי" ואת כל מי שאינו מוסלמי, כלומר, יהודים וקופטים (מצרים נוצרים).
את דגל הלאומנות נשאו תנועות האחים-המוסלמים ומצרים-הצעירה, שנשענו על טקסטים שתורגמו לערבית וביניהם "מיין קאמפף" של היטלר ו"הפרוטוקולים של זקני ציון". ואולם, הקהילה היהודית לא שקטה על שמריה. זכורים לטובה עיתונאים יהודים שסיכנו את פרנסתם והתייצבו נגד התעמולה השקרית, וכמובן ידוע החרם של הקהילה היהודית על סחורה גרמנית שהחל בשנת 1933 ונמשך עד 1939.

1956 | הסוף

החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 ומלחמת העצמאות שבעקבותיה בישרו את סופה של הקהילה היהודית במצרים. הממשלה המצרית השתמשה בחוק צבאי כדי להסתער על יריביה, ואף החרימה את רכושם (סוגיה רגישה, התלויה ועומדת מול שלטונות מצרים עד היום).
למרות הצהרות הנאמנות למדינה, הקהילה היהודית היתה קורבן להסתה מצד העיתונים והשלטונות; מחודש יוני ועד ספטמבר הושמדו חלקים מהרובע היהודי בקהיר. ההפגנות האלימות, מעשי ההצתה וההפצצות לא פסחו על בתי-קולנוע, חנויות כלבו ובתי עסק אחרים שהיו בבעלות יהודים.
בין 1948 ל-1952 עזבו את מצרים כ-20 אלף יהודים. לאחר מכן, עם עלייתו לשלטון של גמאל נאצר, ובעקבות זאת יישום הסוציאליזם והגישה הפן-ערבית, נוספו עליהם עוד כ-30 אלף יהודים. ב-1967 נותרו במצרים כ-3,000 יהודים בלבד. עם השנים הלך מספרם וקטן. ב-2014 חיו בה 360 יהודים בלבד.
האם בכך תם הקשר הארוך בין ארץ הנילוס לבני העם הנבחר?
בשנת 1979 נחתם הסכם שלום היסטורי בין ישראל למצרים. מאז ההסכם, הגבול עם מצרים נשמר וכובד, וישראלים רבים נסעו לארץ הנילוס, המקום אשר אבות אבותיהם עזבו לפני אלפי שנים כדי להגשים את ייעודם ולהיות לעם.

איסמאעיליה Isma`iliya

בערבית: الإسماعيلية‎ 

עיר על הגדה המערבית של תעלת סואץ, צפון מזרח מצרים.


איסמאעיליה נוסדה באמצע המאה התשע עשרה ונקראה על שמו של מייסדה - שליט מצרים, הח'דיוי אסמאעיל. מיד עם הווסדה הגיעו אליה יהודים. במקום נמצאה מצבה על קבר של אהרן אלטרס שנפטר ב- 1866, זמן קצר לאחר ייסוד העיר.

השפע הכלכלי וההיתר שניתן לזרים לרכוש קרקעות במצרים בתקופת שלטונו של הח'דיוי אסמאעיל (1879-1863), הביא למצרים זרם מהגרים גדול מאירופה וביניהם יהודים רבים. ב- 1897 היו באיסמאעיליה 40 יהודים. במפקד 1907 נמנו 11 יהודים.

בימי מלחמת העולם הראשונה גדלה הקהילה וב- 1917 היו בעיר 95 יהודים, 40 משפחות יהודיות, שהגיעו לעיר ממקומות שונים במצרים בשל אפשרויות התעסוקה במקום. המפרנסים היהודים מצאו תעסוקה ביחידות ובמחנות של הצבא הבריטי בסביבה.

לאחר תום המלחמה עזבו מקצת היהודים את העיר ועברו בעיקר לאלכסנדריה, לפורט סעיד ולקהיר, באיסמאעיליה נותרו 20 משפחות יהודיות.

מאחר שהקהילה הצטמצמה מאד, ולא היה מניין לתפילות, הביאו לקראת החגים כמה יהודים מפורט סעיד להשלמת המניין. בית הכנסת נבנה בתוך דירת מגורים, בעזרתו של חסון, אחד מעשירי הקהילה, שתרם גם שלושה ספרי תורה. הוא גם שימש כחזן, שוחט ומוהל.

לא היה בית ספר יהודי בקהילה והילדים למדו בבתי ספר צרפתיים. בבית הקברות האירופי של העיר הייתה חלקה יהודית נפרדת.

בין נכבדי הקהילה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היו: מוסא הלפמן, שהיה שען וצורף; אלברט טרווס, שהיה פקיד בחברת החשמל; וצוריאנו, עובד חברת תעלת סואץ.

הקהילה היהודית באיסמאעיליה התחסלה במהלך שנות השלושים והיהודים עברו בעיקר לאלכסנדריה ולפורט סעיד.

אברהם זילברשטיין, חייל יהודי בצבא הבריטי בפורט סעיד, מצרים 12 ינואר 1941
בית העלמין היהודי של פורט סעיד, מצרים אוגוסט 1994
בית הכנסת "אהל משה" לפני הריסתו. פורט סעיד, מצרים, מרץ 1995
בית הכנסת "אהל משה", פורט סעיד, מצרים אוגוסט 1994
שמואל וחנה מרימס, פורט סעיד, מצרים, 1930
אברהם זילברשטיין, חייל יהודי בצבא הבריטי.
פורט סעיד, מצרים 12 ינואר 1941
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אברהם זילברשטיין, תל אביב)
בית העלמין היהודי של פורט סעיד, מצרים אוגוסט 1994.
צילום: ד"ר רודולף אגסטנר, וינה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ד"ר רודולף אגסטנר, וינה)

בית הקברות נמצא ממערב לעיר, ליד הכביש לדמיאטה.
הגישה אל בית העלמין היא דרך בית העלמין המוסלמי.
ד"ר רודולף אגסטנר, דיפלומט בשגרירות וינה בקהיר,
צילם את התמונות בעת שהותו בתפקיד במצרים.
בית הכנסת "אהל משה", שהוקם ב-1911,
לפני הריסתו, פורט סעיד, מצרים מרץ 1995.
צילום: ד"ר רודולף אגסטנר, וינה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ד"ר רודולף אגסטנר, וינה)
בית הכנסת "אהל משה" שנחנך בשנת 1911,
פורט סעיד, מצרים 1994.
צילום: ד"ר רודולף אגסטנר, וינה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ד"ר רודולף אגסטנר, וינה)
שמואל וחנה מרימס.
פורט סעיד, מצרים, 1930.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אהרון מרימס, תל אביב)
Lurie, Ranan Raymond
Cartoonist

He was born in Port Said, Egypt, to a family that lived in Jerusalem for six generations. He was educated at the Herzlyia High School in Tel Aviv and at an art college in Jerusalem and served in the Israel army. He worked for Israeli newspapers until invited by "Life" magazine to go to the US in 1968. There he worked as political cartoonist for "Life", "Newsweek" and "Time" and his cartoons have been syndicated in over a thousand publications in 102 countries. Ten books of his cartoons have been published and he edits "Cartoon News" magazine.
Lurie, Ranan Raymond
Cartoonist

He was born in Port Said, Egypt, to a family that lived in Jerusalem for six generations. He was educated at the Herzlyia High School in Tel Aviv and at an art college in Jerusalem and served in the Israel army. He worked for Israeli newspapers until invited by "Life" magazine to go to the US in 1968. There he worked as political cartoonist for "Life", "Newsweek" and "Time" and his cartoons have been syndicated in over a thousand publications in 102 countries. Ten books of his cartoons have been published and he edits "Cartoon News" magazine.