חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 3
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי גאלאץ

גאלאץ Galati
(במקורות היהודיים; גלץ).
עיר נמל על הדנובה, במחוז קובורלוי (Covului), חבל מולדובה, הרגאט, מזרח רומניה.

גאלאץ, הנמל הגדול ביותר על הדנובה, נודעה כבר במאה ה- 16 כמרכז לסחר בינלאומי, שעיקר חשיבותו ביצוא עצים ותבואות.

מצבות מ- 1590 עד 1595 בבית העלמין היהודי העתיק נותנות יסוד להנחה שהיהודים הראשונים התיישבו במקום בסוף המאה ה- 16, והתפתחו ליישוב יהודי גדול באמצע המאה ה- 17. הסוחרים היהודים התגוררו ב"רחוב היהודים" ובעלי המלאכה ברחובות שהצביעו על משלח ידם: "רחוב הפרוונים", "רחוב הסנדלרים" וכדומה.

הסוחרים היוונים והבולגרים, שהתחרו בסוחרים היהודים, היו נושאי האנטישמיות העיקריים. בימי המרד היווני נגד התורכים בשנת 1821, פרעו ביהודים יוונים תושבי נסיכויות רומניה, שהתנדבו למרד ובדרכם לתורכיה עברו במקומות שבהם ישבו יהודים. בגאלאץ נשדדו בתי היהודים וחנויותיהם, ונשרפו בתי הכנסת. חיי היהודים ניצלו בעזרת הקונסוליה האוסטרית. ב1840- פעל נסיך מולדובה לנקיטת אמצעים נגד מלחים יוונים ששהו בנמל ונהגו בערב חג הפסחא להתעלל ביהודים. הפרעות נמשכו במשך שנות ה- 40 ורק התערבות קונסולים, שרים או צו השלטונות שמו להם קץ.

עלילת דם ב- 1859 גררה בעקבותיה פרעות שנמשכו שלשה ימים ורק התערבות מבחוץ הפסיקה אותם. ב1867- גורשו היהודים מכפרי המחוז ושנה אחר כך פרצו פרעות בעיר, ויהודים רבים נפצעו, בתי כנסת ובתים של יהודים נהרסו ונשדדו, והרכוש הגנוב נמכר בפומבי.

בין שתי מלחמות העולם קיימה המפלגה האנטישמית של קוזא (CUZA) סניף בגאלאץ ומפלגת "משמר הברזל" התבססה בעיר בשנות ה- 30, שנים שבהן התעצמה האווירה האנטישמית. בשנת 1935 בוטלו הקצבות העירייה למוסדות הקהילה.

כל אותו הזמן הביאו יהודי גאלאץ לפיתוח סחר החוץ, הקימו סוכנויות מסחר ומפעלי תעשיה. רבים ביניהם עסקו במלאכה.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם עלה במידה רבה מספר העתונאים היהודים בעיר, ויהודי כיהן כיושב ראש אגודת העתונאים.

בית הכנסת הראשון, ולידו מקווה, הוקם ב1780- ובמשך המאה ה19- הוקמו בתי כנסת אחדים, ביניהם של החייטים, של חסידי חב"ד ושל העגלונים. ב1863- הוקם בית כנסת חדיש וצויד בעוגב ופעלה בו מקהלה.

הקהילה התארגנה ב1812- ומס הבשר שהועבר אליה היה מקור עיקרי להכנסתה. מתנגדים פנימיים, שנעזרו בגורמי חוץ הערימו קשיים בדרכה והיו שנים שפעילותה בוטלה. בזמן שהקהילה לא תיפקדה פעלו ארגונים אחרים דוגמת לשכת "בני ברית" שנוסדה ב1873- ותרמה בתחום החינוך והסעד. בשנת 1896, פתחו הקצבים והשוחטים בשביתה, אבל התנגדות הציבור והתערבות ראש העיר הביאו לביטול השביתה, והקהילה התחזקה. ב- 1897 יזמה ארגון אחיד של קהילות רומניה, שלא האריך ימים, וב- 1906 קיבלה קהילת גאלאץ מעמד של גוף ציבורי.

בית ספר לבנים נוסד על ידי הקהילה ב1860- אבל התנגדות החרדים גרמה לסגירתו ופתיחתו לסירוגין. כדי לקלוט תלמידים יהודים שגורשו מבתי הספר הממלכתיים פתחה הקהילה בית ספר שני לבנים ב- 1894. בסוף המאה ובעזרת החברה "מימונידה" הוקם בית ספר לבנות על שם הברונית הירש, והועבר לפיקוח הקהילה. בית ספר למסחר שהוקם בידי הקהילה הפך ב- 1919 לבית ספר תיכון ובו הוסיפו לתוכנית הלימודים הרשמית את הוראת העברית ותולדות ישראל.

בית חולים נוסד לראשונה ב1845-, הוקם מחדש בסוף המאה, התפתח לאחד מבתי החולים הגדולים במולדובה וטיפל בחולים בני כל הדתות. ב- 1926 פרש מרשות הקהילה והוגדר כגוף משפטי בעל מנהל עצמאי. בית היתומים של הקהילה קלט ילדים מכל מולדובה וה"הקדש" שנוסד ב- 1834 התפתח לבית אבות גדול.

בסוף מלחמת העולם הראשונה נבחרה הנהלת הקהילה בבחירות כלליות וישירות, וב1923- ריכזה את כל המוסדות תחת מרותה. תמיכתה הגיעה עד למוסדות חוץ כגון סמינר המורים בקישינב (בסארביה).

אחרי מלחמת העולם הראשונה נאבקה הקהילה להשגת אזרחות עבור יהודי גאלאץ , זכות שהייתה מעוגנת בחוקה, והקדישה לפעולה זו חלק גדול מתקציבה. כן תמכה הקהילה בפליטים יהודים, ניצולי פוגרומים מאוקראינה, באלה מהם שהמשיכו לארץ ישראל ובאלה שרצו להשתקע בגאלאץ.

בעיר נוסדו אירגונים יהודיים שהיו פעילים בתחום התרבות והספורט. ובעזרת הג'וינט הוקם ב1926- בנק קואופרטיבי לאשראי.

ערב מלחמת העולם השנייה היו בעיר 22 בתי כנסת. ב"חדר" וב"תלמוד תורה" למדו לימודים מסורתיים כ- 70 תלמידים, וכמה מאות תלמידים למדו בבתי הספר הכלליים של הקהילה.

הפעילות הציונית החלה בראשית שנות ה80- למאה ה- 19, עם פתיחת סניף של תנועת "יישוב ארץ ישראל". על פי החלטת הועידה הארצית של התנועה נקבעה גאלאץ כמושב הועד המרכזי, ועד סוף מלחמת העולם הראשונה שימשה כמרכז התנועה הציונית של רומניה.

מגאלאץ יצאה שיירת העולים הגדולה הראשונה מרומניה והמשפחות מגאלאץ שהצטרפו אליה היו בין מייסדי שמרין. בעזרת חומרי הבנייה שלקחו אתם הקימו את הצריפים הראשונים על אדמת שמרין. באותה תקופה נוסדו אגודת "החלוץ", שטיפלה בעלייה של מחוסרי אמצעים, ואגודת נשים "בנות ציון" שמטרתה הייתה ייסוד בתי ספר במושבות עולי רומניה בארץ. דוגמתה הביאה לייסוד אגודות נשים דומות בערים אחרות ברומניה.

ייסוד אגודת "חובבי ציון" ברומניה בראשית שנות ה- 90 למאה ה- 19 ציין את חידוש הפעילות הציונית אחרי שקיעת התנועה "יישוב ארץ ישראל" באמצע שנות ה- 80, ואגודת חובבי ציון בגאלאץ תפסה מקום מרכזי. בגאלאץ גם התקיימה הועידה הארצית הראשונה של חובבי ציון ברומניה, ושמואל פינלס, יושב-ראש האגודה, נבחר לסגן נשיא הקונגרס הציוני הראשון.

אחרי מלחמת העולם הראשונה המשיכה גאלאץ להיות מרכז ציוני פעיל, וחלוצים שהגיעו מאוקראינה בדרכם לארץ ישראל, קיימו בעיר מרכז הכשרה. בגאלאץ נוסד "בית החלוצים" הראשון בעולם.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות של תנועות הנוער הציוניות, השומר הצעיר, גורדוניה, הנוער הציוני ובית"ר. בפעילות תרבותית להפצת הרעיון הציוני, ובלימוד עברית ותולדות עם ישראל.

מגאלאץ עלו לישראל הצייר ראובן רובין והצנחן אבא ברדיצ'ב.

בשנת 1935 זכו הציונים לרוב בבחירות לועד הקהילה, אך הבחירות בוטלו בידי משרד הדתות ומונה ועד זמני.

בשנת 1930 ישבו בגאלאץ 19.912 יהודים, כעשרים אחוזים מכלל התושבים.


תקופת השואה

בספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנראל אנטונסקו, בראש ממשלה מורכבת מחברי "משמר הברזל", ורומניה הצטרפה למחנה מדינות הציר.

בגאלאץ הוכרזו 50 נכבדים יהודים כבני ערובה וכל חוקי ההפליה - אסור מגע בין רופא יהודי לבין חולה נוצרי, איסור כניסת יהודים לנמל וכדומה - בוצעו בקפדנות.

פעמיים סוכל נסיון להרוג יהודים בעיר. פעם ראשונה תוכנן בינואר 1941, בימי מרד "משמר הברזל" נגד אנטונסקו ובשעה שהתחולל הטבח ביהודי בוקארשט, ונכשל בזכות ראש העירייה שהיה גם הוא איש משמר הברזל אבל קיים קשרים עם יהודים. פעם שנייה, אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ביוני 1941, כשקצין גרמני תכנן טבח ביהודי העיר, בטענה שנער יהודי ירה לעברו. נסיונו סוכל בידי הממונה על המחוז.

אחרי פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות נעצרו גברים יהודים בני 18 ומעלה, כולל ראש הקהילה, והוכרזו כבני ערובה. לגאלאץ עצמה גורשו היהודים מהעיירות ומכפרי הסביבה. המגוייסים לפלוגות עבודה הועסקו בתוך העיר ומחוצה לה, לפעמים בתנאים קשים במיוחד, דבר שגרם לריבוי העריקות למרות הענשים הכבדים. יהודים שהואשמו בקומוניזם גורשו לטרנסניסטריה.

הקהילה המשיכה בפעילותה. היא קיימה את מערכת החינוך ואף הוסיפה בית ספר מקצועי, הגבירה את פעולות הסעד בקרב המובטלים, הפליטים ומשפחות המגוייסים וטיפלה ביתומי טראנסניסטריה שהוחזרו במרץ 1944.

התנועה הציונית פעלה כל אותה התקופה ואחרי שנאסר קיומה באוגוסט 1942 המשיכה לפעול במחתרת.

אחרי כניעת רומניה לבנות הברית באוגוסט 1944 הוצתה גאלאץ בידי הגרמנים ובשריפה נחרבו רובעים יהודים וכמה בתי כנסת.


אחרי המלחמה טיפלה הקהילה בשיקומה ובשנת 1947 היו בה 13.000 יהודים.

על פי דו"ח התאחדות קהילות רומניה מ- 1983 היו בגאלאץ, באותה השנה רב, שוחט, שני בתי כנסת; והם שרתו אוכלוסייה של 690 יהודים, מהם 105 נתמכים על ידי הקהילה.

בשנת 1997 נימנו ברומניה כולה כ- 14,000 יהודים.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
144504
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Auschnitt, Max (1888-1959), (also known as Auschnit and Ausnit) industrialist, born in Galati, Romania. He was educated at the Commercial Academy of Vienna, Austria.

Auschnitt was the owner of the Uzinele de Fier si Domeniile Resita (UDR), the largest public company in Romania before WW2 that had 16,669 employees in 1938 and 22,892 in 1948. Along with his brother Edgar, he also owned the Titan-Nădrag-Călan company that in 1938 had over 4,900 employees. Auschnitt was Vice-President of the Union of the Romanian Industrialists, President of the Union of Industrialists of Banat - a region in south-west Romania, and Senator of Chamber of Commerce and Industry in Galati. He also was a director of numerous Romanian and foreign companies, including the Societatea Romana de Telefoane ("The Romanian Phone Company") and Banca Chrissoveloni ("Chrissoloveni Bank"). He also was a close friend of the Romanian King Carol II, until he was forced to flee Romania in 1940. During the Holocaust, Auschnitt took refuge in the US where he remained until his death. All his properties were confiscated by the Communist regime of Romania in 1948.

Ovid S. Crohmalniceanu (born Moise Cohn) (1921-2000), literary critic and science fiction writer born in Galati, Romania. He attended high school in Galati, then in 1939 he began to study construction engineering at the Politechnica University of Bucharest, but had to interrupt his studies on account of WW2. He was able to graduate only in 1947.

He found work in several socialist magazines before resuming his studies in literature. He proceeded to become a professor in the department of Romanian language and literature at the University of Bucharest. He was an active communist who promoted “socialist realism” and encouraged many young writers. He authored over 15 books of literary criticism and despite his communist beliefs, was instrumental in promoting the works of the modernist poets Tudor Arghezi and Lucian Blaga. His study Evreii în mișcarea de avangarda românească ("The Jews in the Romanian Avantgarde") was published posthumously in 2002.

Crohmalniceanu immigrated to Germany in 1992 and settled in Berlin.

מניה של "חובבי ציון" לאיסוף כספים לרכישת
אדמות בארץ ישראל, גאלאטי, רומניה, ב-1895
אגודת "חובבי ציון" הוקמה ב-1893
מספרו של ישראל קלויזנר "חיבת ציון ברומניה" עמ' 273
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
נערות לומדות תפירה בבית הספר המקצועי
לבנות של אגודת לוסין שנתמכה על ידי 'בני ברית',
גאלאץ, רומניה, שנות ה- 1920
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות משה אוסישקין, ירושלים)
ביקור של הרב הראשי של רומניה בגלץ (גאלאטי),
רומניה, 1946.
מימין: הרב הראשי, דר' אלכסנדר שפרן, הרב יעקב מרגליות, הרב הראשי בגאלאטי, והרבנית שרה שפרן, רעיית הרב הראשי.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות הרב אלכסנדר שפרן, שוויץ)
Auschnitt, Max (1888-1959), (also known as Auschnit and Ausnit) industrialist, born in Galati, Romania. He was educated at the Commercial Academy of Vienna, Austria.

Auschnitt was the owner of the Uzinele de Fier si Domeniile Resita (UDR), the largest public company in Romania before WW2 that had 16,669 employees in 1938 and 22,892 in 1948. Along with his brother Edgar, he also owned the Titan-Nădrag-Călan company that in 1938 had over 4,900 employees. Auschnitt was Vice-President of the Union of the Romanian Industrialists, President of the Union of Industrialists of Banat - a region in south-west Romania, and Senator of Chamber of Commerce and Industry in Galati. He also was a director of numerous Romanian and foreign companies, including the Societatea Romana de Telefoane ("The Romanian Phone Company") and Banca Chrissoveloni ("Chrissoloveni Bank"). He also was a close friend of the Romanian King Carol II, until he was forced to flee Romania in 1940. During the Holocaust, Auschnitt took refuge in the US where he remained until his death. All his properties were confiscated by the Communist regime of Romania in 1948.

Josef B. Brociner (1846-1918), community leader, born in Galati, Romania. He spent most of his life in Galati and was active in the fight for civil rights for Romanian Jewry during the Congress of Berlin in 1878. He was outstanding in literary polemics and sought to show that Jews in Romania should not be regarded as aliens. In 1896 Brociner was largely responsible for the plan for the reconstitution of a Romanian communal organization which had not existed since 1862. In 1901 he convened in Iasi a further conference at which the Union of Israelite Communities in Romania was founded. He was one of the first members of Hovevei Zion in Romania.

Ovid S. Crohmalniceanu (born Moise Cohn) (1921-2000), literary critic and science fiction writer born in Galati, Romania. He attended high school in Galati, then in 1939 he began to study construction engineering at the Politechnica University of Bucharest, but had to interrupt his studies on account of WW2. He was able to graduate only in 1947.

He found work in several socialist magazines before resuming his studies in literature. He proceeded to become a professor in the department of Romanian language and literature at the University of Bucharest. He was an active communist who promoted “socialist realism” and encouraged many young writers. He authored over 15 books of literary criticism and despite his communist beliefs, was instrumental in promoting the works of the modernist poets Tudor Arghezi and Lucian Blaga. His study Evreii în mișcarea de avangarda românească ("The Jews in the Romanian Avantgarde") was published posthumously in 2002.

Crohmalniceanu immigrated to Germany in 1992 and settled in Berlin.

Zionist

Born in Brody, Galicia, the son of a talmudic scholar, he settled in Galati in 1860. In 1864 he became secretary of the local branch of Alliance Israelite Universelle. An early adherent of Hovevei Zion, he chaired the Focsani Conference of Romanian Hovevei Zion societies in 1882 and was chairman of the central committee of Hovevei Zion from 1895. Pineles was one of the first followers of Herzl and organized Romanian Zionism in anticipation of the First Zionist Congress, of which Pineles was a vice-president. He was elected to the Greater Actions Committee of the World Zionist Organization and participated in the first ten Zionist Congresses.

Edgar Reichmann (b.1929), writer and literary critic, born in Galati, Romania. He attended the Jewish high school in Galati and the studied at the Faculty of Psychology and Pedagogy of the University of Bucharest, from which he was expelled by the Communist regime in 1950 for "unhealthy social origin", after his parents immigrated to France. He graduated from the Pedagogical Institute in Bucharest in 1955. In 1957 he moved to France. He worked for the UNESCO Secretariat for Education and Culture, in Paris and in Abidjan, Ivory Coast, from 1962 to 1990. He was instrumental in the creation in Abidjan of the Institute of Pedagogical Research in West Africa. Reichmann was editor and permanent contributor to the L Arche, a monthly French Jewish magazine, and a literary critic for Le Monde daily newspaper in Paris. (France) where he published extensively on Israeli prose and that of the countries of Eastern Europe.

His works include Le Dénonciateur (1962), Le Rendez-vous de Kronstad (1983), Rachel (1987), L'Insomniaque du Danube (Essais Document) (1990), Nous n'irons plus à Sils Maria (1996).

Reichmann was awareded the Prix européen de la francophonie (“European Grand Prize of the Francophonie”) as well as the Prize of the International Organization of Zionist Women (WIZO) for the novel Meeting in Kronstadt in 1984.

Nina Cassian (born Renée Annie Cassian-Mătăsaru) (1924–2014), poet, memoir writer, translator, children's book writer, journalist, pianist and composer, born in Galati, Romania. Nina Cassian is the daughter of Iosif Cassian-Mătăsaru, a translator of world literature into Romanian. The family moved to Brasov, Romania, where she attended the Princess Ileana High School, and then to Bucharest, where she graduated from the Pompilian Institute. In 1940 she joined the Communist Youth Organization, which was then illegal. After WW2 she was an editor of the Rampa magazine of theater, art, music and literature from 1947 to 1948 and after 1949 an editor at Urzica, a satire and humor magazine and a teacher at the Mihai Eminescu School of Literature and Literary Criticism.

In 1985, while a visiting professor in United States, she decided not to return to Romania, As a result the Communist regime confiscated her apartment and her books were banned and withdrawn from libraries until the fall of the Communist regime in 1989. Cassian became an American citizen and lived in New York until the end of her life. In the United States she started writing poetry in English and her American poems were published in The New Yorker, The Atlantic Monthly and other periodicals.

Cassian published over 60 volumes of poetry, prose and children’s literature including La scara 1/1 (1947), An viu - nouă sute și șaptesprezece (“Live year - nine hundred and seventeen”, 1949), Ce-a văzut Oana, versuri pentru copii (“What Oana saw, lyrics for children”, 1952), Florile patriei, versuri pentru copii (1954), Vârstele anului, versuri (“Flowers of the homeland, lyrics for children”, 1957), Aventurile lui Trompișor, versuri pentru copii (“The Adventures of Trumpet, lyrics for children”, 1959), Spectacol în aer liber. O monografie a dragostei (“Outdoor show. A monograph of love”, 1961), Să ne facem daruri (“Let's make gifts”, 1963), Sângele (“Blood “, 1966), Marea conjugare (“The Great Conjugation”, 1971), O sută de poeme, selecția autoarei (“One hundred poems, the author's selection”, 1974), De îndurare (“Of Mercy”, 1981), Jocuri de vacanță (“Holiday games”, 1983), Life Sentence. Selected Poems (1990), Desfacerea lumii: 1984-1996 (“Unfolding the world: 1984-1996”, 1997), Something Old, Something New (2002), The Avant Garde Doesn't Die and Never Surrenders (2016), Interviews and Encounters: Nina Cassian, Carmen Firan (2015).

Memoria ca zestre (“Memory as Heritage”, 2003–2005), three volumes of journals and memoirs published in the United States describes and analyses the literary and political life in Communist Romania.

Cassian was a prolific translator into Romanian. Her translations were published in almost 30 volumes of poetry by Mayakovsky, Iannis Ritsos, Brecht, Moliere, Paul Celan, Itzik Manger, Christian Morgenstern and others. She also translated and wrote original lyrics for over 30 musical pieces and composed several musical pieces including Two songs for Eminescu's poems (1957), Symphony Suite: The Cat Alone (1975), Casual Music for Gulliver's Travels (1978), The Magic Clarinet (1985) and various pieces of choral and vocal music on her own lyrics.

Sebastian Costin (1939–1997), poet, translator, literary critic, and journalist, born in Galati, Romania. He attended high school in Galati and then studied at the Department of Literature and Literary Criticism of the University of Bucharest. He worked as a librarian at the House of Popular Creation, then at V.A. Urechia County Library (1960-1961) and later served as the literary secretary at the State Theater in Galaţi from 1963 to 1968. In 1967 he became an editor at Scânteia tineretului, the youth section of the official newspaper of the Romanian Communist party, and then editor at the screenwriting section of the Bucharest Film Studio, until 1971. Femios, his first volume of poetry, was published in 1969. He was considered by literary critics one of the most important poets of his generation.

Costin immigrated in Israel in 1973. In Israel he worked for various Romanian language newspapers and magazines, including Viaţa Noastră, Revista Mea, and Tribuna Magazin (after 1994). Costin served as president of the Association of Israeli Writers in the Romanian Language during 1991-1994. His volume of poetry Pădurea de aer ("The air forest") was published in Romania in 1997.

Iosif Cassian-Mătăsaru (1896-1982), translator, born in Galati, Romania. A soldier in the Romanian army during WW1, he was awarded Pentru Bărbăţie şi Credinţă medal for bravery.  He started his literary career with poems published in various Romanian literary magazines, including Adevărul literar și artistic, Cuvântul liber, Bilete de papagal și Viața Românească. After 1944 he distinguished himself as a talented translator. His much appreciated translations include works by Johann Wolfgang von Goethe, Friedrich von Schiller, Heinrich Heine, Berthold Brecht, Victor Hugo, Hans Christian Andersen, Alfred Margul Sperber, and Jan Neruda.

Iosif Cassian-Mătăsaru is the father of the Romanian language poet Nina Cassian (1924–2014). 

Iulia Soare (born Lilly Sonnenfeld) (1920-1971), realistic prose writer, born in Galați, Romania. She attended the high school in Galati, and in 1939 started her studies at the University of Bucharest. Because of the anti-Semitic policy introduced by the Fascist government of Romania, she could finish her studies only after the end of WW2 in 1946. From 1946 to 1954 she worked as an editor at several publishing houses. Her novel Familia Calaff (“The Calaff Family”, 1956) depicts Jewish family life. Her other works include the short stories O plimbare la Băneasa (“A Walk to Băneasa”, 1962), Vârsta de bronz (“The Bronze Age”, 1969), and Duminică frumoasă de primăvară (“A Beautiful Spring Sunday”, 1971). Soare is also the author of the synthesis essay Stendhal (1957) and of numerous translations from André Gide, Georges Duhamel, Roger Caillois, Jules Vrne, Karel Čapek, and Andre Gide. Soare died in Bucharest

Dumitru Solomon (1932-2003), playwright, essayist, dramatic chronicler, and professor of dramaturgy, born in Galați, Romania. He attended high school in Bârlad and in 1955 he graduated in Romanian philology at the Faculty of Romanian Language and Literature of the University of Bucharest. Between 1955-1962, he was editor of Gazeta literară, then head of department at Luceafărul, editor-in-chief of the magazine Teatrul azi (“Theater today”) until its closure in 1998. During 1998-2001 he was the chief editor of the magazine Scena (“The Stage”).

He started his literary career by publishing in Viața Românească literary magazine in 1953. His works include Problema intelectualului in opera lui Camil Petrescu (“The intellectual’s problem in the work of Camil Petrescu”, essay 1958); Dispariția (“Disappearance”, 1967), Socrate, Platon, Diogene câinele (“Socrates, Platon, Diogenes the dog; Theater as a metaphor”, (essay), 1974), Fata morgana. Scene din viața unui bădăran (“Fata morgana. Scenes from the life of a rude person", 1978), Scurt circuit la creier (“Short Circuit to the Brain”, 1978), Iluzia optică (“Optical illusion”, 1985), Desene rupestre (“Cave drawings”, 1985), Transfer de personalitate (“Personality transfer”, 1990), Oglindă (“Mirror “,1995), Repetabila scenă a balconului (“The Repeatable Balcony Scene”, 1996), Miriam și nisipurile mișcătoare (“Miriam and the moving sands “, 2002), Mihail Sebastian - Anii jurnalului. O sinteză scenică (“Mihail Sebastian - The years of the journal. A scenic synthesis”, 2007).

Solomon was awarded the Prize of the Romanian Academy (1978), and the Prize of the Romanian Writers' Union (1973). His play The Repeatable Balcony Scene was awarded the Prize for the best Romanian play for the year 1995.

Vera Atkins (born Maria Vera Rosenberg) (1908-2000), intelligence officer, born in Galati, Romania. Atkins is the anglicized spelling of Etkins, her mother’s maiden name. She studied for a short period of time at the Sorbonne in Paris, then in Lausanne, Switzerland, and in London. Fluent in English, French, Romanian and German, she worked as a translator and representative for an oil company. In Bucharest she became acquainted with a number of foreign diplomats as well as with members of the British Intelligence. Due to the growing anti-Semitism in Romania, she immigrated to England in 1937.

Atkins was recruited before the war by the British Intelligence. She was instrumental in getting out of Poland of the code-breakers of the Enigma machines. In 1941 she joined the French section of Special Operations Executive (SOE) and after a short period of time became an intelligence officer with the task of recruitment and deployment of British agents in German occupied France, despite the fact that she obtained British nationality only in February 1944. At the end of WW2, Atkins went to France and Germany in order to uncover the fate of tens of intelligence officers, including fourteen women, who went missing after having been sent to German occupied territories. She conducted inquiries into the atrocities and war crimes committed by the Germans and provided evidence and testimonies to several trials against German war criminals. Thanks to her inquiries, it turned out that many of the missing agents were murdered in Nazi concentrations camps.  

As of late 1940s, Atkins worked for the Central Bureau for Educational Visits and Exchanges of UNESCO until her retirement in 1961. 

The writer and former spy Ian Fleming, the author of the James Bond series, knew Atkins well from the time they both worked for the British Special Operations Executive (SOE), and was inspired by her personality to create the character Moneypenny, the boss of His Majesty's superagent, the famous 007.

She was awarded the Croix de Guerre, a French military decoration, in 1948, and the Légion d'honneur in 1995.

Ludovic Feldman (1893-1987), violinist and composer, born in Galati, Romania. He started his musical studies in Galati during 1903-1909, and then continued at the Conservatory in Bucharest until 1911, when he received an internship at Neues Wiener Konservatorium In Vienna, Austria, staying there until 1913. 

Feldman was the concert-master of the Zagreb Opera Orchestra during 1925-1926. He returned to Bucharest in 1926 as first violinist at the Romanian Opera Orchestra, a position he held until 1940. In parallel he was a member of the Teodorescu Quartet in Bucharest and violinist at the Romanian Philharmonic Orchestra until 1940, when he was fired as a result of the anti-Semitic policy of the Fascist regime in Romania. Feldman was defended by Mihail Jora and Geore Enescu, who intervened, in difficult moments, for the exceptional violinist of the Philharmonic.

After the Holocaust, he returned to the Romanian Philharmonic Orchestra serving as its concert-master for eight years until his retirement in 1953. From 1953 to 1963 Feldman was director of the Symphony and Chamber Music Bureau of the Romanian Union of Composers.

Many of his compositions contain a theme of folk inspiration translated into a modern language. His works include 4 Orchestra Suite (1948, 1949, 1952, 1960), Concerto for two string orchestras, celestial, piano and percussion (1958), Concert Symphony for String Orchestra (1971), Concertino (1975), Concert piece (1979), Ballad for violin and orchestra (1952), Miniatures, sketches, preludes for piano 2 and 4 hands (1959), In memoriam of Anne Franck, Tragic poem.

Feldman received the Prize of the Romanian Union of Composers (1968, 1970, 1972), the State Prize (1952), and the Prize of the Romanian Academy (1978).

Lola Schmierer Roth (born Dorothea Schmierer) (1893-1981), painter, born in Galati, Romania. She studied at the Filipide high school for girls and during 1908-1911 she took drawing and painting classes with Antonio Zumino (1864-1927), an Italian academic painter who lived temporarily in Galați. In 1911 she travelled to Vienna and then to Berlin where she continued her art studies, followed by a sejour in Paris when she attended the Academie Julian art school. She returned to Berlin the same year and resided there until 1914 with her grandfather, the linguist Heimann Hariton Tiktin 1850-1936). Schmierer returned to Galati residing there until the end of WW1. During 1919 she traveled to Constantinople (Istanbul), Athens, Naples, and Switerland eventually settling in Berlin. Between 1930-1935 she lived in Paris. During the Holocaust years she was in Romania. Her husband, Wilhelm Roth, was arrested in June 1942 and held at Targu-Jiu camp and then placed under house arrest in Craiova after 1943. 

Schmierer Roth participated at the Romanian National Salon in 1933, 1935, 1936 with paintings, and in 1933-1935, 1946 and 1947 with graphics. In April 1935 she had her first solo exhibition at the gallery Prietenii Cărţii in Bucharest. After 1948 she started exhibiting again.

After WW2, she was marginalized by the communist regime and her activity was almost exclusively pedagogical. Schmierer Roth lived modestly as a drawing and art history teacher at several schools in Galati. Only during the 1970s she could return to the forefront of the city's cultural life. In 1972 she had a large solo exhibition at the Museum of Contemporary Art in Galati, and in 1973 she had a solo exhibition in Bucharest.

Schmierer Roth was awarded the Anastase Simu Prize for her work Autoportret at the National Salon Exhibition in Bucharest in 1933.

In 2003 her daughter and son-in-law donated 74 works by Schmierer Roth to the Museum of Visual Arts of Galati. 47 works from this donation were displayed in an exhibition at the Museum of Visual Arts of Galati in November 2014.

Barbu Nemțeanu (born Benjamin Deutsch) (1887-1919), poet and translator, born in Galati, Romania. Orphaned by his father as a child, he held various small positions, such as office practitioner, reporter, clerk, in order to support his family. He spent his early years in Galati, then moved for sometime to Ploiesti, and finally to Bucharest.

As a publicist he collaborated to a large number of publications, including: Înainte (“Forward”, 1904-1905), Viața nouă (“New Life”, 1907-1908), Convorbiri critice (“Critical Conversations”, 1907), Viața literară și artistică (“Literary and artistic life”, 1908), Floarea albastră (“The Blue Flower “, 1912), Flacăra (“Flame”, 1912, 1915-196), Viitorul social (“The social future”, 1913), Universul literar (“The Literary Universe”, 1913), Lumina (“Light”, 1918), Facla (1918), Renașterea (“The Renaissance”, 1918), Scena (“Stage”, 1918), Rampa (1919).

In 1908 he published the socialist magazine Pagini libere, a literary-scientific weekly n which he published original works and translations.

His first work was Poezii alese ("Selected Poetry", 1910), his other works include a volume of poems Stropi de soare (“Sun drops”, 1915) and a much appreciated Romanian translation of Hebrew Songs by Heinrich Heine (1919).  His other translations include both poetry and prose by Charles Baudelaire, Ivan Turgeniev, Ephraim Lessing, Nikolaus Lenau, Oscar Wilde and others.

During his career he used a large number of pen names, among them B. Askenazi, Ion Corbu, Ion Crângu, Vasile Crângu, Luca Zimbru, Cireșeanu, Barbu Exoticu, Germanicus Galitiensis, and Tedesco.

Nemteanu suffered from tuberculosis. With the financial support of his readers and friends, in 1913 he traveled to Lausanne, Switzerland, for treatment. In Lausanne he learned Fench and started writing poetry in that language. He returned to Romania in 1916 and spent most of his last years in several tuberculosis sanatoriums. He died in Bucharest.

Radu Lupan (born Raymond Leibovici) (1920-), essayist and translator, born in Galati, Romania. He studied philology and philosophy at the University of Bucharest. He was a lecture at the English literature department of the University of Bucharest, and also at the University of Hull, UK, and as a visiting professor at various academic institutions in England, Germany and United States.

He was an editor at the Contemporanul literary magazine and at Editura de Stat pentru Literatura si Arta (ESPLA) where he was editor-in-chief of foreign publications and serves as head of department at the Romanian Writers' Union (1959-1983).

Lupan started his literary career with prose pieces, translations of poetry and and of literary criticism published in the literary section of the Ecoul newspaper (1943). His works include the monographies G. B. Shaw (1958) and Hemingway, scriitorul (“Hemingway, the writer”, 1966), the novel Razboiul ascuns (“The hidden war”, 1961), poetry Ca si cum (“As if”, 1980), and two volumes of literary essays Text si context (1983) and Moderni si postmodernii (“Moderns and the postmoderns”, l988). He translated extensively from the works of James Joyce, Somerset Maugham, William Faulkner, J. Dos Pasos, Ernst Hemingway and others.

Iulian H. Sorin (1926-2013), jurist and community leader, born in Galati. He graduated from the School of Law of the University of Bucharest. Sorin held various positions in the civil service of the Communist regime in Romania. For 25 years he worked for the Department of Cults serving as general inspector, head of the Legal Office, and director.

After his retirement in 1986, Sorin was active in the Federation of Jewish Communities in Romania serving as deputy director of the Martin Balus Hospital, counselor to the Chief Rabbi Dr. Moses Rosen, Deputy General Secretary of the Federation of Jewish Communities in Romania (FCER), then General Secretary of the Federation of FCER during 1991-2004, and acting President of FCER between 2004-2005. He was instrumental in the establishment of the Caritatea and Ronald S. Lauder Romania foundations, of the Romania-Israel Friendship Cultural Association and of the Association of Romanian Holocaust Victims.

After the fall of the Communist regime, he was a member of the Council of National Minorities of the Romanian Government, holding several positions, including president of the Commission for the restitution of real estate properties belonging to organizations of various national minorities in Romania. He was a member of the Association for the Peace of Religions in Romania.

Avy Abramovici (Abramovich) (b.1935), violinist and teacher, born in Galati, Romania. He started studying the violin in Galati performing in children's orchestras or as a soloist at various musical shows organized by Jewish organizations. In 1951 he moved to Bucharest where he attended the Music High School and then continued his studioes at the Music Conservatory of Bucharest graduating in 1958. Abramovici conducted the Studio Orchestra of the Ciprian Porumbescu Conservatory from 1958 to 1960, then he was first violinist and concertmaster of the George Enescu Philharmonic in Bucharest and violin teacher at the Academy of Music from 1960 to 1984.

He immigrated to Israel in 1984, setting in Jerusalem. As a professor at the Conservatory and the Academy of Music (Jerusalem Music Academy), he headed the string instruments department. He has also been a faculty member of the Buchmann Mehta School of Music at the University of Tel Aviv. Abramovic  and founded and conducted the Jerusalem Quartet, the Ariel Quartet, the Carmel Quartet, and the Givatayim Conservatory Orchestra.

Lucian-Zeev Herşcovici (b.1947), historian and librarian, born in Galati, Romania. He attended the Vasile Alecsandri high school in Galati and then studied Romanian and European history at the University of Iasi graduating in 1969. He earned a PhD in history from the University of Montpellier in France. He immigrated to Israel in 1972. As of 1974 he worked as a librarian at Israel National Library in Jerusalem. He started publishing articles on Jewish history in Revista cultului mosaic, the official periodical of the Federation of the Jewish Communities of Romanian already in early 1970s. He became an expert in the history of the Jews of Romania in the 19th and 20th centuries.
Herşcovici published many research articles in various academic journals and participated in congresses dealing with Jewish history. His works include Curentul reformist in viaţa religioasă evreiască din România (1857-1921) - de la fondarea Comunităţii Templului Coral până la alegerea Rabinului dr. I Niemirower ca Prim Rabin al Comunităţii Evreilor din Bucureşti (“The Reformist Current in the Jewish Religious Life in Romania (1857-1921) - from the founding of the Choral Temple Community to the election of Rabbi Dr. I Niemirower as the First Rabbi of the Jewish Community in Bucharest”) / Tnuat hatikunim bedat bekerev yehudey romania 1857 -1921, and Entsiklopedia leyahadut Romania bemeot 16-21 (“Encyclopedia of Romanian Jewry in the 16th-21st Centuries”, 2012 – in collaboration with Baruch Terkatin).

Tudor (Teodor) Caranfil (born Martin Klarenfeld) (1931-2019), film critic and historian, journalist, and producer of TV shows, born in Galati, Romania. He attended Vasile Alecsandri high school in Galati and Mihai Viteazu high school in Bucharest and then graduated from the Faculty of Philosophy of the University of Bucharest in 1957. He worked as a journalist at Informația Bucureștiului newspaper and was active at the Romanian Cinemateque. Caranfil participated many times at the Cannes Film Festival and the Berlin Film Festival as well as at numerous other film festivals, including in Los Angeles, Karlovy Vary, Locarno, Cottbus, and san Francisco.

His works include 7 capodopere ale filmului mut (“7 masterpieces of the silent film”, 1966), Contribuții la istoria cinematografiei în România (“Contributions to the history of cinematography in Romania”, 1971 – ed. Ion Cantacuzino), Romanul unui film: "Cetățeanul Kane" (“The novel of a film: "Citizen Kane", 1978, 2008), În căutarea filmului pierdut sau trei "romane" cinematografice (“n Search of the Lost Movie or Three Cinematic "Novels,", 1988), Dicționar de filme românești (“Dictionary of Romanian films”, 2002), Dicționar universal de filme (“Universal Dictionary of Movies”, 2002, 2003, 2008), Istoria cinematografiei în capodopere: De la "Cântărețul de jazz" la "Luminile orașului" (1927-1931) (“The history of cinema in masterpieces: From "The Jazz Singer" to "The Lights of the City" (1927-1931)”, 2010), Dicționar subiectiv al realizatorilor filmului românesc (“Subjective dictionary of Romanian filmmakers”, 2013).   

Benjamin Dolingher (1929-2015), writer, playwright and poet, born in Galati, Romania. He studied philosophy at the University of Bucharest. In Romania he worked as a teacher, journalist, and literary and theatrical adviser. He fled the Communist Romania in 1966 and after three years of sojourn mainly in Israel, he settled in Lausanne, Switzerland.

For more than forty years he had a prolific literary activity that included poetry, plays and novels. His works include the novels Le Droit d'être idiot (“The Right to Be Idiot”, 1975), Le Bistrot de Fantômes (“Ghosts Bistrot”, 1980), Portraits à l'eau de pluie (“Portraits in rainwater”, 1982), Les Damnés du rire (“The Damned of Laughter”, 1985), Mon père cannibale et autres histoires débridées (“My Cannibal Father and Other Unbridled Stories”, 2005), Le Testament à repetition (“The Repeating Testament”, 2007), Ces maudits biscuits..., Dix-huit nouvelles déjantées (“These damn cookies ..., Eighteen crazy short stories”, 2015) as well as two poetry volumes - Fou à rimer (1983), Vers'eau (1987), a number of plays, some published in Romania during the early 1960s, and film scenarios and translations from Romanian into French. He was a member of the Swiss Society of Writers and of the Vaud Association of Writers. Dolingher was awarded the Prix de l'Académie Lutèce (Paris) in 1975, and Prix de l'Académie Européenne des Arts in 1989.

Grișa Gherghei (born Hers Segal) (b.1936), writer and poet, born in Galati, Romania. He attended the Vasile Alecsandri high school in Galati and then the Faculty of Food Chemistry and the Faculty of Philology in Galati graduating in 1965. He worked as a librarian at the V. A. Urechia library in Galati.
Gherghei started his literary career with contributions to Viata noua newspaper of Galati. He was a founding member of the cultural magazine Pagini Dunărene and began to publish verses in a number of literary magazines including Luceafărul, Contemporanul, and Viața studențească. His works include Nici o tangentă la inimă (“No tangent to the heart”, 1968), Înmulțirea cu unu (“Multiplication by one”, 1969), Armuri (“Armors”. 1971), Pragul de sus (“The upper threshold”, 1979), Urma (“Trace”, 1982), Șirul indian (“Indian row”, 1991), O cafea sub un cearcăn (“A coffee under a circle”, 1997), Culisele Raiului (“Behind the Scenes of Heaven”, 2000), Boemi sub dictatură (“Bohemians under dictatorship “, 2002), Cartea somnului (“The Book of Sleep”, 2005), Maxime cu zecimale (“Maxims with decimals”, 2008).

Henri Fischer-Galați (1879-1960), Esperanto pioneer, publisher, and industrialist, born in Galati, Romania. He became an Esperanto enthusiast in 1902 and two years later in Galati he founded and chaired the first Esperanto association in Romania. In 1908 he helped to unite all other Romanian Esperanto associations into the Federation of Esperanto Associations in Romania. During the same years he published Rumana Gazeto Esperantista, an Esperanto periodical. Fischer published the Romanian “key” to Esperanto. Like similar keys, this was a booklet containing a concise grammar and a Romanian-Esperanto dictionary that served to recruit new adherents to the Esperanto movement. He also published various textbooks and articles about Esperanto. In 1908 he became a member of the Language Committee – an independent linguistic institution of Esperanto founded in 1905, and of the Academy of Esperanto, then known as Lingva Komitato (“Language Committee”). After 1922 he headed a Romanian Esperanto Center, turned his house into an Esperanto library, bookstore, and publishing house, and served as the chairperson of the Romanian Esperantist Society participating to its annual Congress in several cities in Romania through 1927. Fischer was chosen by the Romanian government to represent the Romanian Esperanto Society at the international congresses and conferences organized by the Esperanto movement. Due to the rise to power of the Fascist regime in Romania, he left the country in 1941 and settled in Switzerland. He died in La Tour-de-Peilz, Switzerland.

Konrad Bercovici (1881-1961), novelist and playwright, born in Braila, Romania. He grew up in neighboring Galati, after the family moved to that city in 1886. Following his father’s death in 1892, the family left Romania and moved to Brussels, Belgium, and then to Paris, France. Bercovici enrolled at the Université populaire in Faubourg-Saint-Antoine in Paris and in parallel took music classes. He worked in a furniture factory, then, as a painter, at the Eiffel Tower. He left Paris at the age of 22 and immigrated to the United States settling in New York. He held different jobs before becoming a journalist. He published Crimes of Charity, his first novel in 1917. It was followed by over twenty-five books that Bercovici published during the first half of the 20th century. Many of his stories were inspired from the life of the Roma people that he met during his childhood in Romania. He became a friend of Charlie Chaplin and later Bercovici claimed that he was the author of the script of the film The Great Dictator, and that Chaplin used it without his approval. Bercovici sued Chaplin on charges of plagiarism for US$ 500,000. Chaplin agreed to pay him US$ 95.000 and Bercovici withdrew his action. Between the two world wars, Bercovici traveled frequently to Europe and frequented the literary circles of the Lost Generation. His works include Ghitza and Other Romances of Gipsy Blood (1921), Love and the Gipsy (1923), Singing Winds. Stories of Gipsy Life (1923), Iliana. Stories of a Wandering Race (1924), The Marriage Guest (1925), Manhattan Side-Show (1931), The Incredible Balkans (1932), It's the Gipsy in Me (1941), and Savage Prodigai (1948). Gipsies: Their Life, Love and Legends was published posthumously in 1983.     

Sophia Karp (born Sara Segal, aka Sophie Goldstein, Sofia Carp, and Sophie Karp) (1861-1904), the first professional Yiddish theatre actress, born in Galati, Romania. At the age of 16 she joined the newly established Yiddish theater troupe of Abraham Goldfaden, when they arrived for a tour in Galati. By playing the granddaughter in Die Bobe mit'n Enikel (“Grandmother and Granddaughter”), she became first professional Yiddish theater actress. Previously the female role was played by a member of the all male troupe. Having married Sokher Goldstein (c. 1859 – 1887), one of the original three members of the troupe, she followed Goldfaden’s tours to Bucharest, Odessa, Galicia, Germany and back to Iasi, Romania. Because of her sweet singing, people nicknamed her Păsărica (“little bird”, in Romanian). After her husband’s death, she married Max Karp, another Yiddish theatre actor, achieving fame as Sophia Karp, her new name. She moved to the United States and in 1902, along with the playwright Joseph Lateiner (1853–1935), she was a co-founder of the Grand Theatre, a Yiddish theatre in Lower East End Yiddish Theatre District of Manhattan, New York, the first playhouse ever built specifically as a Yiddish theatre. Karp died in New York.

Mihail Davidoglu (born Moise Davidson) (1910-1987), playwright, born in Harlau, Romania. He attended the Jewish high school in Galati and then studied at the Faculty of Letters and Philosophy of the University of Bucharest graduating in 1931. From 1932 through 1941 he worked as a teacher of Latin. After the establishment of the Communist regime in Romania, he acted for some time as president of the Culture Committee at Municipality of Sector 1 of Bucharest. He also was employed by the Romanian Writers Association.
He started his literary career with a radio play in 1936, but he flourished during the Communist regime when he produced plays in line with the Socialist Realism style favored by the regime. He introduced into the Romanian dramatic repertoire the industrial-working class environment, where he captured not only the harshness of events, but also the purely human side, which includes both good and evil. His plays include Minerii (“Coalminers”, 1949), Cetatea de foc (“Citadel of Fire”, 1950), Orașul în flăcări (“City on Fire”, 1955), Ochii dragi ai bunicului (“Grandfather's Dear Eyes”, 1970), Platforma magică (“Magic Platform”, 1983), Din pragul vremii (“From the threshold of time”, 1983), Suflete în furtună (“Souls in the Storm”, 1986). Davidoglu was awarded the Academy Prize in 1949, The State Prize in 1950 and 1953, and the Prize of the Bucharest Academy of Writers in 1983.

Camil Baciu (born Camillo Kaufman) (1926-2005), journalist and writer of science fiction, born in Galati, Romania. He studied attended high school in Galati and the studied at the Polytechnic Institute in Bucharest. He was a journalist at Flacăra, but then was expelled from the Communist Party in 1968 and from the magazine. In 1969 he immigrated to France settling first in Lyon and then in Paris. In 1970 he edited Le Chronogonmoscopographe, a "black and absurd humor" magazine that he distributed free of charge to those able to read its title in one breath. In Paris he worked as an engineer for Renault car manufacturer. He traveled extensively to Israel, where he held numerous lectures. His works include a number of novels, including Soarele portocaliu (“The orange sun”, 1965), Mașina destinului (“The car of destiny”, 1966), Legea cea mare (“The Great Law”, 1964), Grădina zeilor (“Garden of the Gods”, 1968) as well as many short stories.

Irma Wolpe Radenmacher (nee Schoenberg) (1902-1984), pianist and music teacher, born in Galati, Romania, into a well-off family of Zionist activists. The family moved to Iasi, Romania, in 1910. She studied at the Music Conservatory in Iasi, and then at Royal Conservatory for Music and Theater in Dresden, Germany. She was a student of the Russian-born Jewish pianist Leonid Kreutzer in Berlin, of the French pianist and composer Alfred Cortot in Paris, and of the Swiss composer Émile Jaques-Dalcroze in Geneva, Switzerland. From 1927 to 1933 she was a piano teacher at Elsa Rompe school in Berlin. After the rise to power of the Nazis in 1933, she along with her friend the German-born Jewish composer Stefan Wolpe, left Germany and finally immigrated to the Land of Israel in 1934. Irma married Stefan Wolpe in 1935 and divorced in 1949. In Israel she played concerts and taught piano at the Palestine Conservatoire in Jerusalem. In 1938 they immigrated to the United States settling in New York where she later married the German mathematician Hans Adolph Rademacher (1892-1969). As a pianist, Irma appeared on stage in Romania and in the Land of Israel from the late 1920s, and in Paris after 1932. Irma Wolpe Rademacher was the most important interpreter of Stefan Wolpe's piano works. In over 100 concert performances, she mastered a very broad repertoire with a focus on 20th century music, particularly on works by Arnold Schoenberg.

She was a teacher at the Settlement Music School and at Swarthmore College, both in Philadelphia, and at the New England Conservatory in Boston.  Irma was the sister of the mathematician Isaac Jacob Schoenberg (1903-1990), and her sister Elsa married Samuel Ussishkin, the son of the Zionist leader Menachem Ussishkin.

Isaac “Iso” Jacob (Iacob) Schoenberg (1903-1990), mathematician, known for his discovery of splines, born in Galati, Romania, into a well-off family of Zionist activists. The family moved to Iasi, Romania, in 1910. He studied at the University of Iasi, and then at the universities of Göttingen during 1922-1923, and of Berlin during 1923-1925. He earned a PhD from the University of Iasi in 1926. During 1928-1930 he was a visiting lecturer and researcher at the Hebrew University of Jerusalem. In 1930, having received a Rockefeller Fellowship, moved to the United States and worked at the University of Chicago, at Harvard University in Cambridge, MA, and the Institute for Advanced Study in Princeton, NJ. From 1935 he was a lecturer at Swarthmore College in Philadelphia and in 1940 he joined the University of Pennsylvania. During 1943-1945 he worked as a mathematician at the US Army's Ballistic Research Laboratory in Aberdeen, MD. In 1966 he became a member of the Mathematics Research Center the University of Wisconsin–Madison and held this position until his retirement in 1973. Isaac Jacob Schoenberg was married to Charlotte Landau, the daughter of German-born Jewish mathematician Edmund Landau (1877-1938).
Isaac Jacob Schoenberg was the brother of the pianist Irma Wolpe Radenmacher (1902-1984) whose second husband was the German mathematician Hans Adolph Radenmacher (1892-1969), while her other sister Elsa married Samuel Ussishkin, the son of the Zionist leader Menachem Ussishkin.

Romania

România

A country in eastern Europe, member of the European Union (EU)

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 9,000 out of 19,500,000.  Before the Holocaust Romania was home to the second largest Jewish community in Europe, and the fourth largest in the world, after USSR, USA, and Poland. Main Jewish organization:

Federaţia Comunităţilor Evreieşti Din România - Federation of Jewish Communities in Romania
Str. Sf. Vineri nr. 9-11 sector 3, Bucuresti, Romania
Phone: 021-315.50.90
Fax: 021-313.10.28
Email: secretariat@fcer.ro
Website: www.jewishfed.ro

בראילה Braila
עיר על הדנובה, בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מזרח רומניה.

בשנים 1544 - 1828 היתה בראילה בקיסרות העותמאנית.

עם התפתחות העיר לנמל מסחרי גדל מספר היהודים והגיע ל- 10,000 בקירוב בסוף המאה ה- 19, שהיו 13.3 אחוזים מכלל האוכלוסייה; רבע מכלל הסוחרים ובעלי-המלאכה בעיר היו יהודים.

בית הכנסת הרפורמי הראשון ברומניה הישנה הוקם בבראילה בשנת 1862. עם מוסדות הקהילה עד לשואה נמנו גן-ילדים, שני בתי-ספר (לבנים ולבנות), תיכון לבנים, מרפאה ו"לינת-צדק".

בתקופת שלטונו של "משמר הברזל" (ספטמבר 1940 - ינואר 1941) הפקיעה המשטרה רכוש יהודי ואסרה צעירים ברחוב (האוכלוסייה היהודית מנתה אז 9,115 נפש). סוחרים נאלצו להעסיק קומיסרים מטעם ה"משמר" ולהעביר את חנויותיהם לידי אנשיו. הקהילה הושיטה עזרה רבה לפליטי פולין בעיר ולקבוצת יהודים מיאסי. המרפאה היהודית טיפלה באלפי חולים.

אחרי המלחמה התרכזו בעיר כ-6,000 יהודים, ביניהם אלה שחזרו מטרנסניסטריה. ב-1950 ירד מספרם ל- 3,500.

בשנת 1969 התגוררו בעיר מאות יהודים, לאחר שמרבית החוזרים אחרי מלחמת-העולם השנייה עלו לישראל.

טקוץ'

Tecuci

עיר במחוז גאלאץ, חבל מולדובה, רומניה.

ככל הנראה היהודים התיישבו לראשונה בטקוץ' במהלך המאה ה-18. ברימומים משת 1779 מתועדים יהודים שהתגוררו ברחוב הראשי, ביניהם מוזכרים השמות איסאק, לופול ("זאב"), אברם לייבו, ינקו סין איסאק. ברישום משנת 1825 בתחנת המכס של טקוץ' מוזכר יהודי בעל 320 עורות ארנבת. בחוזה משנת 1827 מוזכרים עסקי יין של יהודים. רוב היהודים הגיעו בזמן שלטונו של מיהאיל סורדזה, נסיך מולדובה, בראשית המאה ה-19. הם היו בעיקר מהגרים שעברו לרומניה משטחי גליציה האוסטרית ומתחום המושב היהודי באימפריה הרוסית. בעקבות גירוש היהודים מעיירות ומכפרי המחוז בסוף המאה ה-19 גדל הישוב היהודי בטקוץ' וב-1899 ישבו בעיר 1,606 יהודים.

על רקע רדיפות ומצב כלכלי קשה קמה ב-1900 בערי רומניה ובעיירותיה תנועת הגירה המונית המכונה  "פוסגעייר" ("צועדים ברגל") וזאת משום שעשו את הדרך אל המבורג וערי נמל אחרות במערב אירופה ברגל בגלל שלא היה ביכולתם לרכוש כרטיס רכבת. מהמבורג וערי נמל אחרות הם המשיכו אל צפון אמריקה. אל המהגרים ברגל הצטרפו עשרות יהודים מטקוץ' בציפייה אל חיים חדשים. הם התארגנו בקבוצות, אחת מהן בשם "ארץ ישראל".

עם הצטרפות רומניה למלחמת העולם הראשונה ב-1916 היה נסיון לגרש את כל היהודים מן העיר והוא סוכל ברגע האחרון בעת שהיהודים כבר היו בקרונות. השלטונות המקומיים שלא יכלו להשלים עם ביטול הצו אסרו באשמת ריגול תשעה סוחרים יהודים.

על פי נתונים מ-1880 היהודים עסקו במסחר, בעקר בתבואה, ובמלאכה. בין שתי מלחמות העולם התפרנסו מחצית היהודים ממלאכה ומפקידות ויתרם ממסחר. היו גם כמה בעלי מקצועות חופשיים. יהודי שכיהן כראש הקהילה ייסד ב-1918 את בית החרושת הראשון בעיר. יהודים יכלו לקבל הלוואות לקידום עסקיהם משני בנקים יהודיים בעיר שהוקמו למטרה זאת. בנק שנוסד בעזרת הארגון היהודי האמריקאי הג'וינט נתן הלוואות קטנות לנזקקים.

חינוך הילדים התקיים במסגרת ה"חדר" המסורתי. הקהילה התארגנה ב-13 במרץ 1843, אולם המחלוקות פנימיות פילגו אותה. מחלוקות אלה עיכבו זמן רב, עד 1897, את הקמת בית ספר של הקהילה למרות שהילדים היהודים הורחקו מבתי הספר הממשלתיים כבר ב-1880. ב-1910 למדו בבית הספר המעורב של הקהילה 115 בנים ו-76 בנות. ב-1925 הקימה הקהילה בניין מיוחד בו שוכן בית הספר העממי, שנוסד אחרי מלחמת העולם הראשונה. בבניין זה שוכנו גם משרדי ההסתדרות הציונית. היה גם אולם להצגות בו הופיעו להקות חובבנים מקומיים, להקות תיאטרון מחוץ לעיר ולפעמים גם להקות רומניות.

ברשות הקהילה היו שלשה בתי כנסת המוכרים לפי שמות העיסוקים של המתפללים בהם: בית הכנסת של הפחחים, בית הכנסת של הנגרים ובית הכנסת של הסוחרים. ב-1870 נוסד בית הכנסת של החייטים. בית המרחץ היהודי שימש גם את התושבים הנוצרים. בית הכנסת של בעלי המלאכה הוקם בשנת 1834 ושופץ בשנת 1908. הסעד הובטח בעזרת תרומות.

בין שתי מלחמות העולם נוספו להכנסות הקהילה המסורתיות - מס בשר, תרומות ועוד - גם הקצבות מהעירייה. העירייה תמכה בקהילה ואף הקצתה לה שטח לבית קברות שלישי אבל יחד עם זאת השלטונות התערבו בעניינים הפנימיים של הקהילה. בשנת 1933 מונתה מנהיגות לקהילה שהייתה מורכבת מורכבת מחברי מפלגת השלטון. היה גם ניסיון לפסול רשימה ציונית לבחירות לראשות הקהילה אבל הניסיון סוכל לאחר ערעור. בתקופה בין שתי מלחמות העולם מקס סגל כיהן כיו"ר איגוש התעשיינים בעיר. הוא גם שימש יו"ר הקהילה היה ודית בשנים 1929- 1930.  

פעילות ציונית החלה בשלבים מוקדמים והתארגנות לשם עלייה היתה כבר בראשית שנות ה-1870, כאשר הוקמה "חברת שומר ציון" (Societatea pazitorului Sionului) בשנת 1880 התיישבו בפתח תקווה שני יהודים מבני העיר. בשנת 1881 הוקם סניף של תנועת "יישוב ארץ ישראל" - תנועה שפעלה ברומניה בשנים 1881 עד 1884 והקדימה את תנועת "חיבת ציון". כעבור שנה השתתפו הנציגים של התנוע "יישוב ארץ ישראל" בועידת פוקשאן, ששאפה להקים מסגרת מאחדת לכל סניפי התנועה. חוג בשם "תיאודור הרצל" שנוסד ב-1912 הקים ספריה ציונית והמשיך בפעילותו עד מלחמת  העולם השנייה. נציגי השלטונות ביניהם מפקד המחוז, ראש העיר וקצינים השתתפו באסיפת עם בבית הכנסת הגדול ובתהלוכה ברחובות העיר שנערכו לרגל "הצהרת בלפור". הציונות הכתה שורשים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. במקום נוסדו סניפים של "ויצ"ו", של "מכבי" ושל תנועות נוער חלוציות. בכרמים שהיו  בסביבה הוקמו קיבוצי הכשרה.

לפני מלחמת העולם הראשונה הוקם סניף של "התאחדות היהודים ילידי הארץ" (UEP) ארגון יהודי פוליטי ראשון ברומניה, שנאבק על שוויון זכויות ליהודים ושילובם בחברה הרומנית. עם התגברות ההשפעה הציונית הסניף הפסיק את פעילותו. עם קבלת שיוון זכויות אזרחיות אחרי מלחמת העולם הראשונה, יהודים הצטרפו למפלגות הרומניות. הם מילאו תפקידים ציבוריים, למשל בשנת  1932 ארבעה יהודים כיהנו כחברים במועצת העיריה.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בטקוץ' 1,577 יהודים אשר היוו 9.1% מכלל האלוכלוסיה. בשנת1941, התגוררו במקום 1,430 יהודים אשר היוו 5.6% מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, ביוני 1940 שטחי בסאראביה ובוקובינה הצפונית שעד אז היו חלק מרומניה סופחו לברית המועצות. כל יהודי טקוץ', יוצאי בסאראביה נאסרו.

בספטמבר 1940 הוקמה ברומניה ממשלה בראשותו של הגנרל יון אנטונסקו. ממשלה זאת כללה את מפלגת "משמר הברזל" - מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה. הממשלה של יון אנטונסקו שינתה את מדיניות החוץ של רומניה וצירפה את המדינה אל הברית בין גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. הממשלה הזאת הגבירה את רדיפת היהודים והנהגה משטר של טרור נגדם.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה ךמלחמה נגד ברית המועצות. מיד עם פרוץ המלחמה 24 מראשי הקהילה היהודית נכלאו כבני ערובה. גזרות כלכליות אסרו משך שנות המלחמה כל קשר מסחרי בין יהודים ואיכרים.  הוחרמו מפעלי תעשייה, מאות בניינים, שטחים גדולים של אדמת חריש, יערות וכרמים. הייתה אבטלה גדולה בכל הענפים - מבין 92 פקידים פוטרו 88. גדודים של עובדי כפייה יהודים נשלחו למקומות מחוץ לעיר, קצתם לעבודת חציבה בבסראביה. אל יהודי העיר נוספו 1,400 יהודים שגורשו מהכפרים ומעיירות המחוז. 

הקהילה נערכה לקראת המצב החדש, תמכה במובטלים הרבים, בעובדי הכפייה וקלטה את 1,400 המגורשים מהסביבה שנשארו בעיר גם אחרי המלחמה. היהודים נצתו להתגורר ב"שכונה היהודית" שהייתה תחת השגחת המשטרה. ביולי 1943 היו בטקוץ' 2,613 יהודים מתוך 23,150 תושבים. התלמידים שהורחקו מבתי הספר הממלכתיים וילדי המגורשים השלימו את לימודיהם בבית ספר תיכון שנוסד על ידי הקהילה. יחסית לקהילות אחרות היה מצב יהודי טקוץ' נוח יותר, בזכות השלטונות המקומיים שגילו יחס אוהד כלפי היהודים והשתדלו להקל על הגזרות או לבטלן.

תנועות הנוער קיימו קיבוצי הכשרה מחתרתיים שנתגלו על ידי המשטרה ושלשה ממנהיגיהם נעצרו. הם נוצלו מגירוש לטרנסיסטריה הודות ליחס השלטונות המקומיים ובעזרת שוחד.

טקוץ' שוחררה על ידי הצבא הסובייטי באוגוסט 1944. בשנת 1947 התגוררו בטקוץ' 2,600 יהודים. היהודים עזבו את העיר בגלי העלייה השונים.

 

המאה ה-21

בשנת 2008 הקהילה היהודית של טקוץ' מנתה 41 חברים, מהם 7 ילדים עד גיל 16, 9 בין הגילאים 16 עד 35, 11 בין הגילאים 36 עד 60 -14 מעל גיל 60.

בית הכנסת של בעלי המלאכה ממוקם ברח' ג. אסאקי 8. בניין בית הכנסת שופץ בשנת 2002.

בית הקברות הראשון נפתח בסביבות שנת 1780 וממוקם ברח' ואנאטורי 5. בשנת 1839 נפתח בית קברות חדש שממוקם ברח' גאלאץ 4 - הלוויה אחרונה בבית הקברות הזה התקיימה בשנת 1870. בית הקברות האחרון נפתח בשנת 1890 ברח' לינישטאי מס' 3. בית הקברות הזה שופץ בשנת 2001 בעזרת ארגון יוצאי טקוץ' בישראל.  

טארגו בוז'ור

Târgu Bujor 

איותים  נוספים: Tirgu Bujor, Tg. Bujor 

עיר במחוז גאלאץ, חבל מולדובה, רומניה.

תחילתו של היישוב היהודי במקום עם התיישבותן של שלוש משפחות יהודיות בשנת 1825. הן קיבלו היתר להתיישב על אדמות באחוזתו המדינאי הרומני לאסקר קאטארג'יו, על יסוד חוזה שהבטיח להן זכויות המקובלות בהסכמים מסוג זה כגון פטור ממיסים במשך חמש שנים, קבלת מגרשים להקמת בית כנסת, בית עלמין ומקווה טהרה. החוזה אושר על ידי נסיך מולדובה אבל הועלם במכוון על ידי יורשי בעל האחוזה.  הישוב היה לעיירה בין השנים 1838 - 1859, תקופה בה הוקמו עוד עיירות במחוז. ועד מקומי עסק בענייני ציבור ודאג לבית הכנסת בעיירה.

ב- 1930 היו בעיירה 181 יהודים שהיוו 19.5% מכלל התושבים, אבל מספרם ירד בשנת 1941 ל- 92 יהודים בלבד.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה

בספטמבר 1940 הוקמה ברומניה ממשלה בראשותו של הגנרל יון אנטונסקו. ממשלה זאת כללה את מפלגת "משמר הברזל" - מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה. הממשלה של יון אנטונסקו שינתה את מדיניות החוץ של רומניה וצירפה את המדינה אל הברית בין גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. הממשלה הזאת הגבירה את רדיפת היהודים והנהגה משטר של טרור נגדם.

עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות ביוני 1941, גורשו כל יהודי העיירה לעיר המחוז גאלאץ.

היישוב היהודי בטארגו בוז'ור לא חודש.

דראגושן

Drăgușeni 

עיירה במחוז גאלץ, חבל מולדובה, רומניה.

העיירה נוסדה ב-1823 על יסוד כתב זכויות שהוענק על ידי הנסיך יון סטורדזה. היישוב היהודי שמנה 104 נפשות ב-1831 גדל ועד 1859 מספרו שולש והגיע ל- 63.7% מכלל התושבים. למרות הגירוש שחל  בשנת 1885, היהודים חזרו לעיירה וב-1898 הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים היו תושביה הבלעדיים. התושבים הנוצרים התגוררו בפרברי העיירה.

היהודים קיימו יחסים נוחים עם שכניהם הנוצרים וב-1907 בימי מרד האיכרים מנעו התושבים הנוצרים עם נשק ביד את כניסת האיכרים לעיירה. המרד פרץ על רקע תביעות האיכרים לרפורמה בבעלות האדמות החקלאיות, אבל התעמולה האנטישמית ניצלה את זעם ההמונים למטרותיה.

למרות יחסי השכנות הטובים האנטישמיות הנקוטה בידי השלטונות הובילה להתמעטות האוכלוסייה היהודית.

על פי נתונים מ-1910, בין ההמפרנסים היהודים באותה שנה היו 11 סוחרים, חייט אחד, סנדלר אחד וארבעה בעלי מקצועות שונים.

בשנות ה-1880 הגיעה לרומניה השפעת התנועה "חובבי ציון" מרוסיה וסניף של התנועה בשם "חיבת ירושלים" הוקם בעיירה ב- 1898. 

על פי מפקד האוכלוסין משנת 1930 היו בדראגושן 52 יהודים אשר היוו 2.9% מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה

בספטמבר 1940 הוקמה ברומניה ממשלה בראשותו של הגנרל יון אנטונסקו. ממשלה זאת כללה את מפלגת "משמר הברזל" - מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה. הממשלה של יון אנטונסקו שינתה את מדיניות החוץ של רומניה וצירפה את המדינה אל הברית בין גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. הממשלה הזאת הגבירה את רדיפת היהודים והנהגה משטר של טרור נגדם.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה להמלחמה נגד ברית המועצות. יום לפני פרוץ המלחמה הוצא צו פינוי של כל התושבים היהודים בעיירות ובכפרים של חבל מולדובה. יהודי דראגושן פונו לעיר המחוז גאלאץ. 

היישוב היהודי במקום לא חודש.

איוושט

Ivești 

עיירה במחוז גאלאץ, דרום חבל מולדובה, רומניה.

החוזה לייסוד העיירה בין בעל האחוזה פאנאיטה באלש שעל אדמתו הוקמה העיירה, לבין המתיישבים המייסדים נחתם ב-1855 וקיבל את אישור הנסיך ב-1856 ונוסח כדוגמת חוזים אחרים מסוג זה.

על פי החוזה, המתיישבים פטורים מתשלום מיסים משך שלש שנים, ובנוסף בעל האחוזה תרם ל"אומה היהודית" מגרשים להקמת בית כנסת, מקווה טהרה ובית עלמין והתחייב להשתתף בהוצאות בנייתם.

העיירה התפתחה במהירות הודות ליהודים שהיו למעשה מייסדיה. בשנת 1859 התגוררו במקום 209 יהודים,  בסוף המאה ה-19  היהודים היוו כ-10% מכל התושבים. היהודים היו הסוחרים ובעלי המלאכה הבלעדיים כמעט, בעת שהתושבים הנוצריים המשיכו לעבד את אדמת האחוזה.

היהודים נפגעו קשה בימי מרד האכרים ב-1907. זעמם של האכרים אשר דרשו רפורמה בבעלות על האדמות החקלאיות נוצל להסתה אנטישמית. אכרים מהסביבה הגיעו לאיוושט במטרה לשדוד את רכוש היהודים. הז'אנדארמים שנשלחו לשמור על הסדר לא מנעו את השוד ורק לאחר יום הופעל כח נגד הפורעים.

בימי מלחמת העולם הראשונה היהודים פונו אל עיר המחוז טקוץ'. אחרי המלחמה גברה התעמולה האנטישמית וב-1923 אירגנו היהודים הגנה עצמית מול פרעות של סטודנטים ותלמידים שהגיעו למטרה זאת מעיר המחוז.

בעיירה התארגנה קהילה ובסוף המאה ה-19 היא הפעילה מקווה, שני בתי כנסת, שני "חדרים" פרטיים, בית ספר עממי של הקהילה ובית קברות עתיק.

באיוושט התארגנה עוד ב-1873 קבוצת יהודים ששאפה לעלות ארצה אבל לא הגשימה את חלומה. אגודה של "ישוב ארץ ישראל" - תנועה קדם ציונית ברומניה ודגלה בעליה והתיישבות בארץ ישראל, נוסדה ב-1881 ואיוושט היו לה 30 חברים. נציגיה השתתפו ב-1882 בועידת בפוקשאן שמטרתה הייתה יצירת ארגון גג משותף לכל סניפי התנועה. איוושט היתה בין המקומות המעטים בהם התאפשרה עבודה חקלאית למשפחות יהודיות במטרה להכשירן לקראת עליתן ארצה. אגודה של "חובבי ציון" נוסדה ב-1894.

בשנות ה-1930 התקיימה באיוושט פעילות של תנועת "הנוער הציוני" ואחדים מחבריה יצאו להכשרה ועלו ארצה.

בין שתי  מלחמות  העולם היו יהודים פעילים בשורות המפלגות הרומניות ושלשה צירים יהודים נבחרו מטעמן למועצת העייריה.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו באיוושט 439 יהודים  אשר היוו 18% מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה

בספטמבר 1940 הוקמה ברומניה ממשלה בראשותו של הגנרל יון אנטונסקו. ממשלה זאת כללה את מפלגת "משמר הברזל" - מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה. הממשלה של יון אנטונסקו שינתה את מדיניות החוץ של רומניה וצירפה את המדינה אל הברית בין גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. הממשלה הזאת הגבירה את רדיפת היהודים והנהגה משטר של טרור נגדם. בספטמבר 1940 הוחרמו  כל  חנויות  היהודים.

בעקבות הצטרפותה של רומניה אל המלחמה נגד ברית המועצות ביוני 1941 גורשו כל יהודי העיירה לעיר המחוז טקוץ'. מעטים חזרו אחרי המלחמה.

בשנת 1947 היו באיוושט 45 יהודים, אבל בשנים שלאחר מכן גם הם עזבו את העירה. היום אין נוכחות יהודית באיוושט.  בית קברות היהודי נמצא ברחוב אטרניטצי. הלוויה האחרונה שהתקיימה במקום הייתה זאת של מוריץ מויסה בדצמבר 1992.