חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 2
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי דוסיאט

דוסיאט DUSETOS

שמות נוספים: דוסטה, דוסטאי, דוסטוס, דוסטום, דוסיאטי, דוסטוס.

עיירה במחוז אז'רני-זאראסאי (ZARASAI), צפון מזרח ליטא.


דוסיאט על נהר שוואנטה (SVENTOJI) באזור אגמים ויערות, נזכרת בתעודות משנת 1530. במאה ה-18 - אחד ממוקדי המרד הפולני בשלטון הרוסי. בשנים 1940-1918 בליטא העצמאית.


ישוב יהודי היה שם כבר במחצית הראשונה של המאה ה-16. בשנת 1847 ישבו בקהילה 486 יהודים וב-1894 היו היהודים %89 מכלל תושבי המקום (1,158 נפשות).

בין רבני הקהילה היו: ר' מנחם מנדל יליד לובלין בעל "תמים יחדיו", ר' נתן נטע ובנו ר' בונים צמח סילבר והרב האחרון ר' טוביה דב שלזינגר.

ב-1905 פרצו פרעות בדוסיאט, יהודי אחד נרצח ושלושה נפצעו, חנויות היהודים נשדדו ורכוש רב נהרס, כן חיללו הפורעים ספרי תורה. קבוצת יהודים, שהתבצרה באחד הבתים, רגמה את הפורעים באבנים.

כמה דליקות פרצו בעיירה, ב-1910 נשרפו בית הכנסת הישן ומחצית מבתי היהודים וחנויותיהם, משום כך קטנה הקהילה וכאשר שוקמה, בשנת 1912, היו שם רק 704 נפשות.

לפני מלחמת העולם הראשונה היו בקהילה כמה "חדרים" וביניהם "חדר מתוקן" אחד (בו למדו גם לימודי חול). בליטא העצמאית היו בדוסיאט בית ספר עממי עברי מרשת "תרבות", וחדר אחד. בית הספר קיים גם שיעורי-ערב לעברית והפעיל סיפריה וחוג לדרמה.

בין מוסדות הצדקה היו: "לינת צדק", "קופת גמילות חסדים" וחברה ללימוד תורה.


רוב יהודי דוסיאט התפרנסו ממסחר, מרוכלות וממלאכות. היו שם שני ימי שוק שבועיים ויריד שנתי אחד. 30 החנויות שבעיירה היו כולן בבעלות יהודים. איכרים יהודים עיבדו אדמות חכורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם תיחום הגבולות החדשים, נותקה דוסיאט מן השווקים העקריים שלה בעיר דווינסק (מאז בלאטוויה, ושמה DAUGAVPILS) ופרנסת יהודי העיירה נפגעה. מסיבה זו ומשום גלויי אנטישמיות, עזבו יהודים רבים את העיירה וב-1921 ישבו שם רק כ-100 משפחות יהודיות. רובם סוחרים זעירים ובעלי מלאכה.

שתי טחנות קמח, תחנת חשמל ובית חרושת לסוכריות בעיירה היו בבעלות יהודים. סניף של הבנק העממי היהודי נפתח ב1924.

בשנות השלושים שוב הורע המצב הכלכלי, ויהודים היגרו לדרום אפריקה ולארצות הברית.


בתנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר" שבדוסיאט היו 80 חברים ובאגודת הספורט "מכבי" - 50. מקצת הצעירים עלו לארץ ישראל.


בשנת 1939 ישבו בעיירה כ-80 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941), נמלטו לרוסיה כמה משפחות יהודיות שהיו כלי רכב ברשותם. את הנמלטים ברגל השיג הצבא הגרמני (שכבש את ליטא תוך ימים ספורים) והם נאלצו לחזור לעיירה.

עוד לפני כניסת הצבא הגרמני לעיירה השתלטו עליה בריונים ליטאים והיהודים ורכושם נהיו להפקר.

עם כניסת הגרמנים גורשו היהודים מבתיהם לגיטו, שנקבע בכמה בתים קטנים ובמחסנים ורפתות שלידם. ליטאים השתלטו על בתי היהודים ועל רכושם. התנאים בגיטו היו קשים והצפיפות הייתה רבה. גברים יהודים נלקחו לעבודות קשות בעיירה ובשדות. את השמירה על הגיטו הפקידו הגרמנים בידי זקיפים ליטאים ואלה הצטיינו באכזריותם.

ב-26 באוגוסט 1941 (ג' באלול תש"א) נלקחו כל היהודים ליער דאוגוצ'י (DAUGUEIAI) ונרצחו שם. היער היה אתר הריגה ליהודים מעיירות מחוז אז'ארני.

אשה יהודיה ושני ילדיה, שהצליחו להמלט ולהגיע לקובנה, הומתו בסופו של דבר עם יהודי גיטו קובנה.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
144245
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
קוצרים חציר בחווה של משפחת ברון,
דוסיאט, ליטא, שנות ה- 1930
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
חיה ציפה סלפ לבית חצקל מברכת על נרות השבת,
דוסיאט, ליטא, 1935
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שרה וייס, ישראל)

יוז'ינט JUZINTAI

כפר במחוז ראקישוק (ROKISKIS), צפון מזרח ליטא.

בשנים 1940-1918 בליטא העצמאית, ומאז עד 1991 בברית המועצות.


בכפר כולו ישבו כ-70 משפחות ובתוכן תריסר משפחות יהודיות. הנוצרים היו איכרים והיהודים היו בעלי חנויות או בעלי מלאכה. האיכרים הרבים מהסביבה שבאו בימי ראשון לכנסיה ביוז'ינט ערכו את קניותיהם בחנויות היהודים. בכפרים שבסביבת יוז'ינט חיו איכרים יהודים רבים והיו ביניהם גם כאלה שעסקו במסחר.

שני ירידים שנתיים היו ביוז'ינט, והם שרתו גם את כפרי הסביבה.

בכפר לא היה בית כנסת ולא מוסדות ציבור יהודיים. בביתו של ר' אברהם הירש לויט התקיימו תפילות בציבור; הוא היה למדן וגדול בתורה והיה פוסק הלכה. שוחט מהעיירה קמאי (KAMAJAI) היה בא לכפר בשעת הצורך. "מלמד" לימד את הילדים הקטנים, והגדולים המשיכו את לימודיהם בעיר המחוז ראקישוק.

למרות קשרי עבודה ומסחר בין היהודים לנוצרים, התייחסו האיכרים הנוצרים באיבה ליהודי יוז'ינט והסביבה, בגלל הסתה מתמדת של הכומר המקומי. במקרה אחד, כשפסק בית משפט להחזיר למשפחתה ילדה יהודיה שנחטפה בידי נוצרים, יצא הכומר בראש המון מוסת לפרוע ביהודים בעיירה הסמוכה דוסיאט (DUSETOS), יהודי נרצח ורכוש רב נשדד ונהרס. ובמקרה אחר, באחד מימי החג היהודיים, כאשר יהודי הסביבה היו ביוז'ינט לרגל החג, שרפו נוצרים את בתיהם.

לפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) היגרו רבים מיהודי הכפר לארצות הברית ולדרום אפריקה. אחרי המלחמה היו רוב הצעירים היהודים במקום ציונים, הם קיבלו הכשרה חלוצית ועלו לארץ ישראל. במפקד של שנת 1923 נמנו ביוז'ינט 55 יהודים בלבד.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו ביוז'ינט משפחות יהודיות ספורות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

אין מידע ברור על גורל יהודי יוז'ינט אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) וכיבוש ליטא כולה תוך ימים ספורים. הדעת נותנת שהיהודים שעדיין נותרו בכפר ובסביבתו הועברו לעיר המחוז ראקישוק (מרחק 21 ק"מ) וגורלם היה כגורל היהודים שם. שרידי הטבח בראקישוק נלקחו לעיירה אבאל (OBELIAI) ונרצחו שם ב-25 באוגוסט 1941.

על קברי האחים בראקישוק ובאבאל הוקמו מצבות זכרון אחרי המלחמה.

קובנה

Kaunas


במקורות היהודיים קאווני, קאוונא, ביידיש קאוונע; ברוסית Kovno; בגרמנית  Kauen
עיר מחוז בדרום ליטא.

רקע גיאוגרפי והיסטורי

קובנה שוכנת לחופו הימני של הנהר ניימן, בחצי אי שיצרו הנהר ויובלו ויליה (Vilija). בזכות מצבה הגיאוגרפי והאסטרטגי התפתחה העיר למרכז האדמיניסטרטיבי והכלכלי של הסביבה. התנועה בדרכי הנהר קשרה בין ליטא העליונה, נובוגורוד ומוסקבה מחד לבין פרוסיה ומערב אירופה מאידך.

על פי המסורת נוסדה העיר ב-1030 בידי הנסיך הליטאי קוינאס, שהעניק לה את שמה. מצודה שהוקמה בשפך הוויליה לניימן ציינה את ראשית העיר. החל מ-1280 מופיע שמה בתעודות היסטוריות. בגלל מיקומה עברה העיר תכופות מיד ליד. ב-1396 נכבשה קובנה בידי הדוכס הגדול ויטולד .(Vytautas) הוא העניק לעיר את "זכויות מגדבורג" (שלטון עצמי), וזאת הייתה נקודת מפנה בתולדותיה. בעת החלוקה השלישית של פולין ב-1795 (תהליך האיחוד בין פולין וליטא התחיל בסוף המאה ה-14) סופח האזור כולו לרוסיה ומאמצע המאה ה-19 הואצה התפתחותה וקובנה הייתה לעיר פלך ולמרכז אדמיניסטרטיבי. בימי מלחמת העולם הראשונה נכבשה, כליטא כולה, בידי הגרמנים, ובין 1939-1920 הייתה בירת ליטא העצמאית.


הקהילה היהודית

מקימי הישובים היהודיים הראשונים בליטא (בערים גרודנה, טרוקי, בריסק) היו יהודים וקראים מבין השבויים שהביא עמו הדוכס הגדול ויטולד. מתוכם הגיעו היהודים הראשונים לקובנה לרגל מסחר. כמו בכל ערי פולין-ליטא נעה זכות הישיבה של היהודים בין האינטרסים של הצדדים השונים: המלך החשיבם כגורם מפתח והיה מעוניין בהתיישבותם אבל נכנע לא פעם ללחץ העירונים, שראו ביהודים גורם מתחרה ורצו למנוע את ישיבתם בעיר. המלך קאזימיר יאגילו (1447 - 1492) אסר על ישיבת יהודים בקובנה אך התיר אותה בויליאמפול (Vilijampole) מעבר לויליה, שהייתה נחלת הנסיכים לבית ראדזיביל. הם החכירו ליהודים אחוזות ומגרשים והיהודים ביראו את היערות והקימו ישוב בפרבר העיר. למרות האיסור נמצאו תמיד יהודים גם בקובנה עצמה.

במקורות מן המחצית השנייה של המאה ה-15 מופיע שמו של חוכר המכס היהודי דניאל, ב-1470 ירש את עסקיו בנו זאב, ניהל עסקי מסחר עם ארצות חוץ וצבר רכוש רב, כולל קרקעות. כהערכה לתרומתו הכלכלית קיבל מהמלך זכות תנועה חופשית ברחבי פרוסיה. למרות האיסור על התיישבות המונית של יהודים, הביאו איתם דניאל ובניו פקידים ומשרתים יהודים ורשמו אותם כנספחים לעסקיהם. היהודים שלא יכלו להישאר בקובנה עברו לויליאמפול, שם התפתחה קהילה, שהייתה מסונפת לקהילת קיידאן.

פקודת הגירוש של יהודי ליטא שהוציא המלך אלכסנדר, בנו של קאזימיר יאגילו ב-1495, ובאמצעותה ביקש להשתחרר מחובותיו כלפי היהודים, שמה קץ לניצני הישוב היהודי בליטא. בין המגורשים היה גם זאב שסירב תמורת המרת הדת להשתחרר מגורל אחיו. כעבור שמונה שנים בוטל צו הגירוש. הוחזר ליהודים מקצת רכושם, אבל את נכסי המקרקעין נאלצו לפדות מידי הנוצרים שרכשו אותם מאוצר המלוכה.

בפריבילגיות שהוענקו בימי המלך זיגמונד הראשון (1506- 1548) והיו אישור מחודש של זכויות העיר, נכללה גם תקנה המעניקה את חסות המלך לשמאים היהודים שטיפלו בסחורות שנשלחו בדרך הניימן מקובנה לפרוסיה. ובתעודה מ-1558 קיבלו יהודים את החכירה הגדולה בקובנה של מלח, דונג ומכס.

במאה ה-16 קיבלו יהודי קובנה ויהודי ויליאמפול רישיונות לפתיחת בתי מרזח. אך מתוך כניעה ללחץ העירונים העניק המלך זיגמונד אוגוסט (1572-1544) לכמה ערים, ונראה שקובנה ביניהן, את הזכות לאסור ישיבת יהודים בעיר - Privilegium de non tolerandis Judaeis - והיא חודשה בימי המלך יאן סובייצקי במחצית השנייה של המאה ה-17.

אחרי "האיחוד של לובלין" ב-1569 (שבו הושלם האיחוד בין ליטא ופולין) זכתה העיר קובנה לפריחה כלכלית, הייתה למרכז מסחרי ותעשייתי, ולמרות האיסור המשיכו סוחרים יהודים לבוא לקובנה במשך כל המאה ה-16. באותה התקופה ישבו שם יהודים מעטים בלבד, רובם פקידי בית המכס.

רק בראשית המאה ה-17, תמורת התחייבות היהודים לתשלום החלק ה-15 ממיסי העירייה, נחתם חוזה בין העירונים ליהודים לפיו הותרה ישיבתם בעיר.

לתור הזהב של קובנה שמו קץ המלחמות הרבות בסוף המאה ה-17 ובראשית ה-18 (שבהן נכבשה קובנה לסירוגין בידי הרוסים והשוודים) והשריפה הגדולה ב-1731, שבה אבד החוזה שחתמו העירונים עם היהודים. קובנה בחורבנה לא משכה מתיישבים ורק היהודים היו מוכנים לשקם את חורבותיה. העירונים התכחשו לחוזה שחתמו עם היהודים, הסתמכו על הפריבילגיות הקודמות של איסור ישיבת היהודים בעיר, וב-1753 השיגו את גירושם. ב-1761 בוצע צו הגירוש. בתי היהודים ובית הכנסת הועלו באש. היהודים מצאו מקלט בויליאמפול עד לביטול הצו ב-1783 בזכות שתדלנים יהודים, שביניהם בלט הרב של סלובודקה, ר' משה סולובייצ'יק, בן למשפחה ידועה מבריסק.

היהודים חזרו לגור ברחובותיהם, "הארמון" ו"הוויליה" ובית המשפט בוורשה חייב את העירייה לפצותם על הנזקים שנגרמו להם. לזכר המאורע חיבר סופר הקהל, ר' שמואל הקטן שבא מווילנה, את "מגילת קובנה" ונהגו לקרוא בה מדי שנה בשושן פורים. בקהילה היו אז כ-1,000 יהודים.

השלטון הרוסי, שהתחיל עם החלוקה השלישית של פולין ב-1795, הכליל את היהודים במסגרת העירונים, ועל פי פקודת הצאר מ-1798 הותר ליהודים לעסוק במסחר ובמלאכה בכל העיר.

בימי מלחמת נפוליאון ברוסיה (1812) שדדו חייליו את הבתים והחנויות בקובנה , תושבי העיר נטושה, ועם שיבת הרוסים קיבלו היהודים את פניהם כשספרי תורה בידיהם.

אף על פי שהחוק אפשר ליהודים לבחור ולהיבחר למשרות העירוניות, לא התממש הדבר בגלל התנגדות העירונים, עד שחוק חדש מ-1839 אישר שוב את זכות היהודים להשתתף בבחירות לעיריות. ב-1861 הוכרה גם זכותם לשבת בכל העיר.

בימי מלחמת העולם הראשונה פונו כל היהודים (גם החולים), על פי צו המצביא הרוסי העליון, אל מרכז רוסיה ואל דרומה. אחרי כיבוש העיר בידי הגרמנים מצאו היהודים, שהצליחו לחזור אליה, את רכושם ואת מוסדות הציבור שדודים. אחרי המלחמה נותרו ברוסיה אלפי יהודים מקובנה שלא הצטרפו אל השבים, במקומם התיישבו בעיר יהודים רבים מתושבי העיירות והאזור הכפרי, ובשנים 1939-1920 נהייתה קובנה לבירת ליטא העצמאית ולמרכז מסחרי ואדמיניסטרטיבי.

בתקופה הקצרה שבה זכו יהודי ליטא לאוטונומיה לאומית (1920 -1924) שוכנו בקובנה מוסדותיה העיקריים: השר לענייני היהודים (הראשון בקובנה היה מנחם סולובייצ'יק) והמועצה הלאומית (נאציונאל-ראט) שנבחרה על ידי ועידת הקהילות, שכונסה שלש פעמים בקובנה.

סיפורה של הקהילה היהודית בקובנה התחיל במאה ה-16, כאשר הותר ליהודי ויליאמפול, בפי היהודים "סלובודקה", לבנות בית תפילה ובכך להניח את היסוד לקהילה העתידה. ב-1772 בנה ר' משה סולובייצ'יק את בית הכנסת הגדול ושיתף אמנים בהידורו. על מבוא הבית הייתה חרותה הכתובת: "ואהי לכם למקדש". בית הכנסת עלה באש ב-1892 בעת השריפה בסלובודקה, שרידי חומותיו התמוטטו ב-1919 ועל תילו הוקם תלמוד תורה.

קהילת קובנה התאחדה עם קהילת סלובודקה אחרי שיבת היהודים לקובנה ב-1783, אבל לתקופה של עשר שנים נאסר על בני קובנה למנות להם רב, אב בית דין, חזן ושמש וגם אחרי תקופה זו חייבים היו בהסכמת קהילת סלובודקה. לרבני קובנה הותר רק התואר מו"צ (מורה צדק). על פי המסורת מותר היה ליהודי קובנה להקים בית תפילה ולא בית כנסת ואת מתיהם חייבים היו להוביל לבית העלמין בסלובודקה. ב-1842 הוענק לראשונה תואר רב ואב בית דין בקובנה לר' אריה לייב שפירא שנקרא לכן "לייבל קאוונער".

בסוף המאה ה-18 התגבשו מוסדות הקהילה הראשונים: בית המדרש הישן היה קיים כבר ב-1790, שנה בה נוסדה חברת "מגידי תהילים" למען המתיישבים היהודים הראשונים שהתיישבו בקובנה אחרי הגירוש. בבית העתיק ביותר בקובנה שבבעלות ר' אבא סולובייצ'יק היה בית תפילה "סולובייצ'יק קלויז" והוא פעל 120 שנים עד התמוטטות הבניין ב-1870. באמצע המאה ה-19 בנה אחד מעשירי קובנה, ר' הירשל נעוויאזשער, בית תפילה שנשא את שמו ("נעוויאזשערס קלויז"). בקלויז זה קבע את בית מדרשו ר' ישראל מסלנט, שבא לקובנה באמצע המאה ה-19 והוא יוצר "תורת המוסר", תורה חינוכית המקיפה את מכלול חיי האדם, שבאמצעותה ביקש להילחם בהשפעת ההשכלה. קובנה ופרבריה היו למבצר תנועת המוסר, בסלובודקה הוקמה ישיבה של בעלי-מוסר "כנסת ישראל", אליה נהרו תלמידים מכל רוסיה, ובוגריה הגיעו לצמרת העולם התורני בישובים יהודיים רבים.

דווקא סלובודקה, בה התגוררו דלת העם, הייתה למרכז תורני וישיבותיה התפרסמו בעולם היהודי. נראה שראשיתן בישיבת "אור חיים" שנוסדה ב-1863, הייתה מכונה בפי העם "ישיבת ר' הירשל" על שם מייסדה והתקיימה עד מלחמת העולם הראשונה. מתנגדי שיטת המוסר הקימו בסלובודקה ישיבה חדשה "כנסת בית יצחק" על שם הרב של קובנה ר' יצחק אלחנן ספקטור, שנמנה בין מתנגדי שיטת המוסר. בימי מלחמת העולם הראשונה גלו שתי הישיבות ואחרי המלחמה רק "כנסת ישראל" חזרה לקובנה והייתה זאת תקופת הזוהר שלה. ב-1924 הושגו רישיונות עלייה לארץ ישראל למאה מתלמידיה והוקם סניף של הישיבה בחברון.

עם יהודי קובנה, שסחרו בערי גרמניה, הגיעה השפעת ההשכלה לעיר, ובחוג משכילי קובנה נמנה גם הסופר אברהם מאפו, שחי שם רוב ימיו. ברומן המקראי "אהבת ציון" תיאר את הנוף מהרי אלקוסט (Aleksotas) שעל שפת הניימן. את ביקורתו על הממסד הדתי בקובנה הביע ברומן "עיט צבוע".

בין רבני קובנה במאה ה-19 היה ר' יצחק אלחנן ספקטור שכיהן בתפקיד 32 שנים. הוא היה מעורב בחיים הציבוריים, עזר ליהודי רוסיה וטיפח קשרים עם המערב. בעזרת בנו, ר' הירש ועוזרו יעקב ליפשיץ הקים פורום סודי, שהעביר ידיעות למערב על פרעות 1881 בדרום רוסיה. הרב האחרון של קובנה, ר' אברהם דב-בער שפירא היה בעל מוניטין ונשיא כבוד של אגודת הרבנים בליטא. כשפרצה מלחמת העולם השנייה שהה הרב בשווייץ, לשם טיפול בבריאותו, וחזר מרצונו לקובנה. הוא נפטר בגטו ב-1943 ו-10.000 מתושבי הגטו ליוו אותו בדרכו האחרונה.

בית החולים היהודי בקובנה "ביקור חולים", שנוסד בתחילת המאה ה-19, היה מהמשוכללים במדינה ושירת את כל הציבור היהודי בליטא. בית האבות נוסד בסוף המאה ה-19 ושוכנו בו 115 זקנים. עם ביטול האוטונומיה (1924) ועם ביטול המעמד החוקי של הקהילה עברו התפקידים הקהילתיים, במיוחד בתחום העבודה הסוציאלית, לשני ארגונים שנוסדו לשם כך, "עדת ישראל" ו"עזרה". הארגונים החדשים ריכזו את פעולות ארגוני הסעד הקודמים בקובנה. בתחום הבריאות פעלה חברת "אוזע" (חברה למען בריאות האוכלוסיה היהודית). ב"בית הבריאות" על שם ד"ר פרומקין, שבו רוכזו פעולותיה, טופלו כ-1,000 חולים בחודש. רוב תינוקות קובנה נמצאו בפיקוח "אוזע". החברה הכשירה אחיות ונתנה טיפול רפואי בבתי הספר ובישיבות.

בעזרת חברת "אורט" הוקמו שתי אגודות שיתופיות של חייטים "אקונומיה" ו"עבודה" ונפתח משרד מכירות "רוימש" שאפשר לבעלי מלאכה ולחקלאים לרכוש כלים ומכונות באשראי לתקופה ארוכה. "אורט" גם קיימה מחלקה להפניית צעירים למקצוע מתאים, קורסים להקניית מקצוע למבוגרים והשתלמויות לבעלי מלאכה.

מוסד מיוחד הוקם למען הילדים שהתייתמו בדרכם חזרה מברית המועצות אחרי מלחמת העולם הראשונה ונהיו לילדי רחוב. זה היה בית הילדים מיסודו של ד"ר ליהמן, רופא צעיר שבא לשם כך מגרמניה. בית הילדים כלל בית תינוקות, מרפאה לילדים ובמרוצת הזמן גם בית ספר יסודי.

מערכת החינוך של הקהילה כללה בתי ספר משלשה זרמים: עברית, יידיש והזרם הדתי "יבנה". היו שלוש גימנסיות שבהן שפת ההוראה הייתה עברית: הגימנסיה העברית, הגימנסיה הריאלית העברית, שהתקיימה 23 שנים ושכנה בבניין מפואר במרכז העיר, והגימנסיה העברית של "יבנה". כמעט ליד כל גימנסיה היה גן ילדים. הסמינר להכשרת מורים של רשת החינוך העברי "תרבות" הוחלף במשך הזמן במוסד ברמת לימודים גבוהה יותר - פדגוגיון דו-שנתי. הגימנסיה למסחר (יידישע קאמערץ גימנאזיע) הייתה אחת משתי הגימנסיות ביידיש של ליטא. בשנת ייסודה, 1926, למדו בה 35 תלמידים וב-1938 הגיע מספרם ל-400. היא קיימה חוגים לתלמידים, גן ילדים ובית ספר עממי. ב-1933 נוסדה גימנסיה יהודית, היחידה בליטא שבה שפת ההוראה הייתה ליטאית. בית הספר המקצועי של "אורט" שנוסד ב-1920, התפתח לבית ספר מקצועי תיכון עם זכויות של בית ספר ממלכתי ובאו אליו תלמידים מליטא כולה. אחרי עלית היטלר לשלטון (1933), קלט בית הספר בפנימייתו נוער יהודי מגרמניה.

כן היו בקובנה שלשה בתי ספר עממיים ביידיש, כמספר הזה גני ילדים לילדים חסרי אמצעים ובית ספר עממי עברי גדול מרשת "תרבות".

בסוף המאה ה-19 היו בקובנה למעלה משלושים בתי-כנסת ובתי-תפילה וערב מלחמת העולם השנייה היו כארבעים.

בין פרנסות היהודים בקובנה נודעו חוכרי מכסי הדונג והמלח במאה ה-16. גם אחרי גזרות ת"ח ות"ט (1648) ואחרי המלחמות, שפגעו בערי ליטא ובכלכלתן, עוד חכרו יהודים ב-1676 את בית המכס בקובנה.

המאה ה-19, מאה של שינויים, אפשרה את פניית היהודים העשירים לקבלנות ולתעשייה מחד ואת ריבוי בעלי המלאכה מאידך. לקראת סוף המאה נפגעה פרנסת בעלי המלאכה היהודים משום ריבוי בתי החרושת והם ניסו כוחם בעבודות אחרות או היגרו. "אנשי המים", מובילי רפסודות על הניימן והוויליה, עבדו בסבלות מפרכת בשכר זעום.

להקלת המצב הכלכלי נפתחו מוסדות אשראי יהודיים. בקובנה נוסדה אגודת הלוואה וחסכון יהודית, וערב מלחמת העולם הראשונה, למרות הקשיים שהערימו השלטונות בפני פתיחת אגודות אלה, היו בפלך קובנה 24 אגודות שיתופיות לאשראי. בימי מלחמת העולם הראשונה נפסקה התפתחות זאת עם גירוש היהודים באזורי הגבול.

בימי ליטא העצמאית כוונה מדיניות הממשלה להעברת העמדות הכלכליות לידי ליטאים, ולשם כך ייסדה מפעלים קואופרטיביים שפגעו במסחר היהודי.

עם חידוש התנועה הקואופרטיבית היהודית אחרי המלחמה ובעזרת הג'וינט (JOINT) נחלצו הפליטים היהודים השבים לקובנה מן המשבר. בראשית 1920 נפתח הבנק העממי בקובנה, הראשון מסוגו בליטא, ועזר במרוצת הזמן בהקמת בנקים עממיים בערי השדה. מספר הבנקים גדל והוקמה הנהלה לאיגוד הבנקים. בקובנה היה הבנק המרכזי שוויסת את פעולות הבנקים בערי השדה. ב-1921 כונסה בקובנה ועידה ראשונה של כל 47 הבנקים העממיים במדינה. בעזרת הונם נפתח בסוף 1921 "הבנק המרכזי היהודי לעידוד הקואופרציה בליטא". כאמצעי לשעת משבר החליטה הועידה השביעית של הבנקים העממיים על ייסוד "קרן קואופרטיבית", שהייתה מיועדת למימון הדדי בין הבנקים, ולא היה לה תקדים בשיטה קואופרטיבית אחרת.

משנת 1932 הצרה הממשלה את צעדי המוסדות הכספיים היהודים ובמיוחד את אלו של הבנקים העממיים. כמו כן הכבידו על היהודים את הכניסה למשרות ממשלתיות ודחקו את רגליהם מתחום המקצועות החופשיים.

באמצע שנות ה-30 פגע החוק, שקבע דרגות על-פי השכלה ומקצוע, בבעלי המלאכה היהודים שלא עברו השתלמות מקצועית ולא ידעו ליטאית על בוריה.

בין 800 פקידים עירוניים בקובנה היו רק תשעה יהודים. מספר הסטודנטים היהודים ירד (ב-1934 הם היו 15.9% מכלל הסטודנטים לעומת 31.5% ב-1922) ומבין 441 פרופסורים ודוצנטים באוניברסיטת קובנה היו ב-1934 רק שישה יהודים. למרות המצב ההולך ומחמיר בערב מלחמת העולם השנייה, עדיין היה רוב המסחר בידי היהודים וחלקם היה ניכר בתעשייה ובמקצועות החופשיים.

רעיון ישוב ארץ ישראל נקלט בקובנה בשלבים מוקדמים וזכה לאוהדים בכל שכבות העם. ההתארגנויות הראשונות התחילו בשנות ה-80 למאה ה-19 ובאמצע העשור הוקמה אגודת צעירים בשם "תומכי עבודת האדמה בארץ הקודש", באגודה היו כ-500 חברים ומטרתה הייתה להקים בארץ ישראל מושבה בשם "קובנה". ב-1888 קמו אגודת נוער "בני ציון" ואגודת נשים ציוניות "בנות ציון", ראשונה מסוגה בליטא. נוסד סניף בסלובודקה ופעילי קובנה עודדו הקמת אגודות בערים אחרות. חברי האגודות להתיישבות שהוקמו ב-1891 (שתיים בקובנה, אחת באלקוסט) נמנו עם גואלי אדמת חדרה ועם מתיישביה הראשונים. הרב אריה לייב פרומקין מאלקוסט עלה לארץ ישראל ב-1883, התיישב בפתח-תקוה ורכש אדמות בה וביהוד.

הפעילות התרחבה והתגוונה בראשית המאה העשרים, בימי הרצל והתפתחות התנועה הציונית. נוסדה החברה "ברקאי" להפצת ספרות תעמולה בעברית וביידיש.

בתקופה, שנאסרה הפעילות הציונית בידי השלטון הצארי, התרכזו בקהילה בעיקר בפעילות חינוכית ותרבותית, ובשנים 1907- 1908 הוקמה בקובנה ספרייה על שם אברהם מאפו, מהחשובות בליטא.

התנועה הציונית נתקלה בהתנגדות קשה של חוגי החרדים, שפסלו את הרעיון הציוני, קראו לעצמם "מחזיקי הדת" ופרסמו כתבי פלסתר נגד הציונות. חובבי ציון השיבו מלחמה שערה, כינו אותם "הלשכה השחורה", רבנים ציונים השיבו על פרסומיהם והשפעתם ירדה.

בליטא העצמאית הייתה קובנה מרכז של פעילות יהודית רב-גונית. רבו המפלגות הציוניות, ולהן היו מסונפות תנועות נוער חלוציות. היו "הציונים הכלליים", שבטאונם ביידיש " די אידישע שטימע" (הקול היהודי) היה העיתון הראשון בליטא, ותנועת "הנוער הציוני", המסונפת להם, הוקמה ב-1932. במערכת העיתון השתתפה המשוררת לאה גולדברג, ילידת קובנה ובוגרת הגימנסיה העברית בעיר.

"צעירי ציון", ארגון נוער ציוני לפני מלחמת העולם הראשונה, התארגנו אחרי המלחמה כמפלגה ציונית סוציאליסטית וחבריה היו מקורבים לסוציאל-דמוקרטים הליטאים.

עשרה אנשים שנפגשו ב-1919 בגן עירוני יסדו את מפלגת "פועלי ציון" המארקסיסטית, ולה תנועת "נוער בורוכוב" שהייתה פעילה בבתי הספר התיכוניים ותא סטודנטים שהוציא לאור ב- 1924 קובץ "קולטור און לעבן" (תרבות וחיים).

"השומר הצעיר" התחיל את פעילותו בקובנה ב-1921 כקן של הצופים העבריים ובמרוצת הזמן קנה לו עמדה בבית הילדים של ד"ר ליהמן, מי שייסד לימים בישראל את כפר הנוער "בן- שמן". רבים מבוגרי בית הילדים נקלטו בשורות "החלוץ". עליית ילדי בית הילדים לארץ ישראל התחילה ב-1926, נמשכה כמה שנים ולמעלה ממאה ילדים על מנהלם ומחנכיהם הגיעו לכפר הנוער "בן-שמן".

הציונים הדתיים חידשו את פעילות "מזרחי", ומי שהיה לימים שר פנים במדינת ישראל, משה שפירא, הקים את "החלוץ המזרחי".


ב-1925, השנה בה ייסד ז'בוטינסקי את המפלגה הרביזיוניסטית, הוקם סניף של התנועה בקובנה וב-1933 יצא לאור עיתונם "דער מאמענט". באותה שנה ובתגובה להתגברות הזרם הימני בציונות הוציאו הציונים הסוציאליסטים את העיתון "אונזער ווארט" (דברנו) שלשם עקיפת הצנזורה שינה את שמו ל"דאס ווארט" (דבר).

ב-1919 התארגנה בקובנה קבוצת "החלוץ"-"אחוה", אחת משלוש הראשונות בליטא, וחבריה יצאו להכשרה באחוזות של יהודים ובמשקי איכרים ליטאים. בסתיו 1919 התקיימה בקובנה ועידת "החלוץ" הראשונה. בעזרת מוסדות יהודיים ובעזרת "המועצה הלאומית" קמו מפעלים עצמאיים של "החלוץ", כמו הנגריה "עבודה" בקובנה, שהחזיקה מעמד שנים רבות. ההכשרה החקלאית לא הדביקה את צרכי "החלוץ", והתארגנו גם קיבוצים עירוניים, בקובנה הוקם קיבוץ עירוני בשם "גשר" וקיבוצים על שם "מוהליבר" ו"ארלוזורוב."


מושב ההנהגה הראשית של "גורדוניה" היה בקובנה וחבריה חיו בקולקטיב שהוקם כנקודת הכשרה.

לרשות חובבי הספורט עמדו שני אצטדיונים, אחד של מועדון "מכבי" שנוסד בקובנה ב-1919, והיה הראשון מסוגו בליטא, והשני של סניף "הפועל" שנוסד ב-1930 ומנה 600 חברים.

בתקופת השלטון הצארי הייתה קובנה מרכז חשוב לפעילות הבונד (מפלגה סוציאליסטית יהודית אנטי ציונית) ובפרבריה, שבהם שכנו דלת העם, נוהלה עיקר תעמולתו. לסניף הבונד בקובנה היו כפופים שבעה סניפים מיישובי הסביבה ובעיר כונסו שתי ועידות של הבונד, השנייה והשלישית. ההתאגדות המקצועית הראשונה של פועלים יהודים ברוסיה הייתה של פועלי המברשות בקובנה ב-1898. מעל דפי עיתון יידיש בקובנה נשמעה לראשונה ב-1921 הקריאה להקמת פולקספארטיי ("מפלגת העם"), מפלגה לאומית לא ציונית אשר האמינה ונאבקה על קיום לאומי אוטונומי בגולה. העיתון היידישאי "פולקסבלאט" (עיתון העם) שנוסד ב-1930 שימש במה לרעיונותיהם עד השתלטות הקומוניסטים על מערכת העיתון בסוף שנות ה-1930.

ב-1930 הוקמה "החברה להיסטוריה ואתנוגרפיה של יהודי ליטא" ובזכות פעולתה נוסד ב- 1935 "מוזיאון וארכיון להיסטוריה ואתנוגרפיה של יהודי ליטא". עם כניסת הרוסים ב- 1940 סופחו אוצרותיו לרשות העתיקות הממלכתית ועד היום אין איש יודע מה עלה בגורלם. התיאטרון היהודי בקובנה, ראשיתו בקבוצת חובבים בשם "האגודה הדרמטית מוסיקאלית יהודית בקובנה", שהציגה כבר בערב מלחמת העולם הראשונה. עם תום המלחמה נפתח בקובנה התיאטרון הדרמטי היהודי שהעלה גם הצגות בעברית. היה גם תיאטרון קייצי וסדנה לתיאטרון שהעלתה הצגות בעברית, זכתה לביקורת חיובית והגיעה גם לערי שדה. היו הופעות רבות של שחקנים אורחים וב-1926 הופיעה "הבימה" בבניין התיאטרון הממלכתי בקובנה.

בין שתי מלחמות העולם הייתה קובנה היהודית מרכז החיים היהודיים בכל ליטא, עשירה במוסדות תרבות וצלילי העברית והיידיש נשמעו ברחובותיה.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בקובנה 30.000 יהודים (כ-25% מאוכלוסיית העיר) ואליהם הצטרפו עם פרוץ המלחמה (ספטמבר 1939) כמה אלפי פליטים מפולין, שנכבשה בידי הנאצים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הגרמנים ובעקבות החוזה בין גרמניה לברית המועצות מאוגוסט 1939, עברה ליטא לתחום ההשפעה הסובייטי. הוקמו בסיסים צבאיים סובייטיים בשטחה, ובסוף קיץ 1940 סופחה ליטא לברית המועצות והייתה לרפובליקה סובייטית. בממשלה החדשה היה שר יהודי.

השלטון הסובייטי חיסל את כל מוסדות הציבור היהודיים והסב מקצתם לכלליים, נאסרה כל פעילות ציונית ולאומית, נסגרו סניפי המפלגות הציוניות ותנועות הנוער, בתי ספר וספריות עבריות. בתי חרושת וחנויות פרטיות הולאמו, מחירים האמירו בגלל מחסור בסחורות וזאת הייתה פגיעה קשה בכלכלת המעמד הבינוני שהיה ברובו יהודים. אך היו יהודים שהשתלבו בפקידות השלטון.

יהודי בן 18, שמעון גראז' ייסד מחתרת ציונית אב"צ ("ארגון ברית ציון"). הארגון הוציא לאור עיתון בשם "ניצוץ", והמשיך את פעילותו גם בימי הכיבוש הגרמני. כשבוע לפני מתקפת גרמניה על ברית המועצות (המלחמה פרצה ב-22 ביוני 1941) הוגלו לסיביר מאות משפחות יהודיות ביניהן סוחרים, אינטלקטואלים ומנהיגי ציבור.

כבר ביום הראשון למלחמת גרמניה בברית המועצות פונתה קובנה, הקרובה לגבול, מאנשי צבא ואנשי מנהל סובייטים. בחלל הריק שנוצר פתחו בפרעות הליטאים הלאומנים, שהתארגנו עוד בימי השלטון הסובייטי. היהודים חיפשו כל דרך אפשרית של בריחה לברית המועצות. רבים נהרגו בדרכם ובאותו הזמן נהרו לקובנה פליטים יהודים מעיירות המחוז ונרצחו בידי הפורעים.

ב-24 ביוני נכנסו הגרמנים לעיר ובעידודם נמשך הרצח. הפרעות נמשכו בכל העיר ובפרבריה, ובליל 25 ו-26 ביוני נרצחו כ-800 יהודים בידי הליטאים בסלובודקה. בתי כנסת ובתי מדרש חוללו, ורבנים ומתפללים אולצו לשרוף ספרי תורה. כשבוע ימים המשיכו הפורעים בחטיפת יהודים, הם הובאו לפורט השביעי ובסביבתו נרצחו כ-6,000 יהודים מתוך 10,000 החטופים (הפורט היה אחת מתשע מצודות במערכת ביצורים שהקימו הרוסים בקובנה בסוף המאה ה-19. בימי ליטא העצמאית הוסבו המצודות לבתי סוהר ובימי הכיבוש הנאצי נרצחו בהם המוני יהודים, רובם יהודי קובנה).

באנדרלמוסיה שנוצרה אבדו מקורות הפרנסה ועם הקמת השלטון האזרחי הגרמני התרבו הגזרות: ענידת הטלאי הצהוב על החזה ועל הגב, הגבלת שעות יציאה לרחוב והגבלת קניית מצרכים, מסירת מקלטי הרדיו לשלטונות, איסור שימוש בכלי תחבורה ציבוריים ועוד. ב-11 ביולי פורסמה הודעה על הקמת גיטו בסלובודקה ובמרוצת שבועות ההעברה לגיטו נמשכו החטיפות והרציחות. רוב 1,200 היהודים שנחטפו בידי הליטאים נרצחו.

ערב סגירת שערי הגיטו נאספו ונרצחו בפקודת הגרמנים 534 יהודים, רובם אינטלקטואלים. כ- 30,000 יהודים נדחקו לשטח בו גרו לפני כן 7,000. רחוב שהוצא מתחום הגיטו חילק אותו לשניים: "הגיטו הגדול" ו"הגיטו הקטן". באזור שהיה פרבר נחשל של קובנה, חסר כל מתקנים סניטאריים, נאלצו היהודים לארגן את חייהם. בגיטו הקטן היו הבניינים חדישים יותר ושוכנו בו שני בתי החולים של הגיטו (לכירורגיה ולמחלות מדבקות) ובית ילדים ששימש כבית יתומים וכבית אבות כאחד.

על פי דרישת הגרמנים נתבעו היהודים עוד טרם כניסתם לגיטו לבחור ב"ראש היהודים", ובאספה היהודית האחרונה שנתקיימה בקובנה נבחר ד"ר אלחנן אלקס, דמות ציבורית ידועה ונערצת. ב"מועצת הזקנים" (Altestenrat), מוסד שגם הוא הוקם על פי תביעת הגרמנים והקביל ליודנראט (Judenrat) במקומות אחרים, ישבו אישים שהיו מקובלים על הציבור היהודי.

היהודים קיוו שהכניסה לגיטו תשים קץ לרציחות, אך עמדו מהר על טעותם. 5,000 תעודות, שנמסרו למועצה כדי שיחולקו לבעלי מלאכה, פורשו על ידי היהודים כמצביעות על אלה שיוותרו בחיים, וחששותיהם הוצדקו. אל הפורט התשיעי הובלו ב-26 בספטמבר 1,200 יהודים ואת תיאור רציחתם שם הביא לגיטו ילד בן עשר שנמלט מן הטבח. בגיטו הקטן נרצחו כל המאושפזים בבית החולים, בבית האבות ו-140 ילדי בית הילדים שיצאו לדרכם האחרונה מלווים במחנכיהם. את בית החולים למחלות מדבקות העלו הגרמנים באש, אחרי שסגרו במסמרים את הדלת כדי שאיש מבין אנשי הצוות ומבין 60 החולים לא יוכל להימלט. לאחר מכן הוצא הגיטו הקטן מתחום הגיטו, שרידיו נצטוו לעבור לגיטו הגדול ורכושם נשדד בידי הליטאים.

לתוך השטח המפונה קובצו ב-28 באוקטובר, בימי "האקציה הגדולה", 9,000 יהודים, הובלו משם אל הפורט התשיעי ונרצחו בקבוצות של מאה אל תוך בורות גדולים.

בגטו נותרו 17,412 יהודים ששימשו כוח עבודה לגרמנים. התחילה תקופת ביניים שנמשכה עד אוקטובר 1943, בה פסקו הרציחות ההמוניות, התארגנו החיים בגיטו וצמחה המחתרת. ביזמת המועצה נפתחו בגיטו בתי מלאכה גדולים לייצור מוצרים, שבהם היה לגרמנים עניין ובתי מלאכה קטנים, שייצרו למען הגיטו. מפני שהגרמנים היו מעוניינים בבעלי מקצוע, פתחה המועצה קורסים להכשרה מקצועית, שהיו גרעין לבית ספר מקצועי. בבתי המלאכה הועסקו אלפי יהודים בתנאי עבודה נוחים יותר, והם גם שימשו מסווה לעבודה ציבורית ומחתרתית. בתנאים קשים במיוחד עבדו אנשי הפלוגה, שבנו את שדה התעופה באלקוסט, פרבר של קובנה במרחק חמישה ק"מ מהעיר.

באמצעות הברחה, שגבתה לא מעט קורבנות, ועל ידי פתיחה חשאית של מאפיות וטחנת קמח וטיפוח גינות ירק בכל שטח פנוי, לחמו במחסור בתזונה. למרות גורל החולים בימי האקציה הגדולה חייבו המחלות פתיחה מחדש של בית חולים שהגיע ל-80 מיטות. לידו התקיימו בחשאי בית יתומים, בית אבות, מוסד לחולי-רוח ובית חולים למחלות מדבקות. בגיטו נפתחו שני בתי ספר, בעברית וביידיש. מאחר שהגרמנים אסרו כל פעילות חינוכית ודתית, התקיימו הלימודים בקבוצות קטנות, במסווה של בית ספר מקצועי. על ידו פעלו גם מקהלה וחוג לדרמה.

כבר בסתיו 1941 התחילו ניסיונות להקמת מחתרת מזויינת ונוצרו כמה מסגרות, ביניהן: מסגרת של תנועות הנוער הציוניות, "מצו"ק" (מרכז ציוני ויליאמפול קובנה) ומחתרת מהמחנה הקומוניסטי שכונתה "הארגון האנטיפאשיסטי". בקיץ 1943 התגבשו כולן למסגרת משותפת שאחד מכינוייה היה: "יידישע אלגעמיינע קאמפס אורגאניזאציע" (ארגון יהודי כללי לוחם). הארגון החדש יצר קשר עם המחתרת הקומוניסטית בקובנה, אבל נכשל בניסיונותיו להקים בסיסים פרטיזניים ביערות בסביבת קובנה. עם בואה לגיטו של צנחנית יהודיה מטעם התנועה הפרטיזנית הליטאית, התגבשה תכנית של שיגור לוחמים אל היערות. הניסיון להקים בסיס פרטיזני ביערות אוגוסטובה ((Augustowa כ 130- ק"מ מדרום לקובנה, עלה בקרבנות בנפש ונכשל. לעומתו עלתה יפה היציאה ליערות רודנידקי (Rudninkai) שם ניתנה הוראה לגדוד הפרטיזני "מוות לכובשים" לקבל את לוחמי הגיטו, ובחורף 1943- 1944 הועברו אל היער כ-300 לוחמים חמושים היטב. היציאה חייבה פעילות מחתרתית בגיטו, של רכש, אימון היוצאים וציודם, והדבר התאפשר בזכות תמיכת המשטרה היהודית ומועצת הזקנים. ציוד הלוחמים סופק ממחסני בתי המלאכה בגיטו.

מסתיו 1943 השפיעה התקדמות הרוסים לרעה על הגיטו, הוא נעשה למחנה ריכוז "מחנה קובנה" והנהלתו הועברה מידי המינהל האזרחי לאנשי הס"ס. בהדרגה פוזרו 16,000 תושביו למחנות עבודה קטנים מחוץ לגיטו כגון: אלקסוט, שאנץ (Sanciai) ואחרים ובהם נוהלו חיים של מחנה הסגר, המשפחות הופרדו - גברים לחוד, נשים וילדים לחוד. באוקטובר 1943 הועברו 2,800 יהודים לעבודות מכרה באסטוניה, שם נספו רובם מחמת הקור, העבודה הקשה והמחלות. בפורט התשיעי, שבו נרצחו למעלה מ-40,000 אנשים, רובם יהודים, העסיקו הגרמנים קבוצה של 64 יהודים בשריפת הגופות, כדי לטשטש את עקבות פשעיהם. בערב חג המולד 1943 במבצע מחתרת נועז, הצליחה הקבוצה לברוח, מקצת הבורחים הגיעו אל הגיטו והביאו אליו את הידיעות הנוראות, ואחרי זמן מה צורפו ליוצאים אל היערות.

לאחר זאת גברה המודעות לקיצו הקרוב של הגיטו, וחיפשו דרכים להצלה בעיקר על ידי הכנת "מלינות" (מקלטים בלשון הגיטו) לשהייה ממושכת. באותה עת כמעט חוסלה המחתרת משחיסלו הגרמנים את תומכיה - המשטרה והמועצה.

במרץ 1944 נאסרו כל השוטרים היהודים והובאו אל הפורט התשיעי, שם נרצחו כל בעלי התפקידים, ביניהם משה לוין ראש המשטרה וחבר המחתרת, למרות העינויים הם לא גילו דבר. כמה שוטרים מן השורה לא עמדו בעינויים וכעבור יומיים, בעת האקציה נגד הילדים והזקנים, נעזרו בהם הגרמנים לגילוי ה"מלינות".

באפריל בוטלה המועצה ורק ראשה, ד"ר אלקס, הושאר בתפקיד "זקן היהודים". במקום המשטרה הוקם "שירות סדרנים" מורכב מאנשים שהיו כלי שרת בידי הגרמנים. מפקד "הארגון האנטיפאשיסטי", חיים ילין נפצע, נאסר ברחובות קובנה והוצא להורג. אחרי אירועים אלה שותקה המחתרת ורק מעטים מחבריה הצליחו להגיע אל הפרטיזנים.

התקדמות הסובייטים לא מנעה מהגרמנים את חיסול הגיטו ופינוי שרידיו לגרמניה. את החולים ריכזו בכמה בתים, והעלום באש. וכדי למנוע הישרדות יהודים בגטו, פוצצו הגרמנים את בתי האבן ושרפו את בתי העץ.

ביולי 1944 הועברו כ-4,000 יהודים משרידי הגטו לגרמניה, שם הפרידו בין הגברים והנשים, הובילו למחנות השמדה את הבלתי כשירים לעבודה והאחרים הועברו למחנות בבוואריה, שהיו מסונפים למחנה דכאו (שם נפטר ד"ר אלקס) ולמחנות בפרוסיה המזרחית.

למרות התנאים הקשים ארגנו שם שרידי המחתרת פעילות תרבותית וחינוכית. חודשה הופעת העיתון "הניצוץ" והמוטו שלו: "עוד לא אבדה תקוותנו". מבין המפונים, זכו אלפיים ליום השחרור.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

קובנה שוחררה ב-1 באוגוסט 1944 בידי הסובייטים. אל קומץ היהודים שיצאו ממחבואיהם בעיר הצטרפו גם 90 יהודים, שהחזיקו מעמד משך שלושה שבועות בתוך "מלינות" הגטו. ב-4 באוגוסט התאספו 265 יהודים בחצר בית הכנסת הגדול. במרוצת הזמן הצטרפו יהודים שחזרו מברית המועצות, וב-1959 הגיע מספר היהודים ל-4,792 (2% מתושבי העיר), ביניהם רבים לא היו מיוצאי קובנה. עד 1951 היה בקובנה בית ספר יהודי, האחרון בברית המועצות.

גם אם שבו יהודים לקובנה אחרי השואה, לא קמו עוד לתחייה אותם החיים היהודים שבזכותם הייתה פעם קובנה היהודית עיר ואם בישראל.


הקהילה היהודית במאה ה-21

קיימת קהילה יהודית בעיר ולפי נתוניה יש בה 300 - 500 נפש. קיים מרכז קהילתי פעיל בתחומי תרבות ורווחה. בעיר פועל בית כנסת ובו נמצא גם מוזיאון יהודי קטן. במוזיאון העירוני נפתחה בשנת 2013 תערוכה לתולדות היהודים בעיר.
כמו כן, הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה. קיים בית עלמין יהודי גדול מוקף גדר ויש בו שער. הוא עדיין פעיל. במקום קבורים רבנים חשובים וביניהם יצחק ספקטור ובנו. במקום יש גם קבר אחים, באחד מאזורי ההוצאה להורג של היהודים בימי בשואה. בקובנה מבקרים יהודים רבים במסגרת טיולי שורשים.

 

דווינסק, DAUGAVPILS

(בליטאית DAUGAVPILS, ברוסית DVINSK, בגרמנית DUENABURG ובמקורותינו דווינסק).


עיר נפה בחבל לאטגאלה (,(LATGALE לאטוויה.

דאוגאוופילס, השוכנת על הנהר דאוגאווה (DAUGAVA לפני כן דווינה ,(DVINA נוסדה בשם דינאבורג במאה ה- 13 ונשלטה על-ידי המסדר הליווני (מסדר אבירים נוצרים מגרמניה).

ב- 1561 עבר האזור לשליטת ממלכת פולין-ליטא. בחלוקה הראשונה של פולין ב- 1772 סופח האזור לרוסיה ודינאבורג הייתה לעיר מחוז בפלך ויטבסק (.(VITEBSK ב- 1893 הוסב שמה לדווינסק. בשנים 1920 - 1940 השתייכה ללאטוויה העצמאית ומאז נקראת דאווגאוופילס. מ- 1940 עד סוף דצמבר 1991 הייתה ברפובליקה הלאטווית בברית המועצות.


יהודים החלו להגיע למקום מפולין ומליטא במאה ה- 17. הקהילה התארגנה אחרי ספוח העיר לרוסיה. ב- 1772 נמנו במקום 176 יהודים ובשנת 1805 הגיע מספרם ל- 800 בקירוב. מגוריהם הוגבלו ל-אלטשטאט "עיר העתיקה". גידול מהיר באוכלוסייה היהודית החל מ- 1835, עם הכללת העיר ב"תחום המושב". ב- 1847 נמנו במקום 2,918 יהודים ועד שנת 1897 עלה מספרם ל- 32,400.

כבמסורת ליטא הסמוכה היו בקהילת דווינסק חסידים ומתנגדים. היריבות בין שני הזרמים פילגה את הקהילה בסוף המאה ה- 19.

ב- 1865 הוחל בבניית בית הכנסת הגדול ה"כאר שול". במרוצת השנים הוקמו בעיר כ- 40 בתי כנסת, שלושה מוסדות תלמוד תורה וישיבות.

במאה ה- 20 כיהנו בעיר שניים מגדולי הרבנים בתקופתם. הרב מאיר שמחה כהן מזרם המתנגדים ישב 39 שנים על כס הרבנות בבית הכנסת "קהל שער". בקיאותו בתלמוד וספרו "אור שמח", (פרושים לרמב"ם), נודעו בציבור היהודי. הרב החסידי יוסף רוזין (,(ROSEN המכונה "הגאון מרוגאצ'וב" ((ROGACHOV בעל "צפנת פענח", כיהן כרב במשך יובל שנים בבית הכנסת "מניין פלאנובר" (.(PLANOVER MINYAN

בין מוסדות הצדקה בקהילה "לינת צדק", "ביקור חולים", קרן קמח לפסח, מטבח לעניים, מושב זקנים, בית הכנסת אורחים וגמילות חסדים.

בתי ספר יהודיים חילוניים (בעיקר פרטיים) פעלו בעיר משנות השישים למאה ה- 19. "חדר מתוקן", הוקם ב- 1900. בית הספר היהודי למלאכה (לנגרות ולמסגרות), שפעל בעיר מ- 1887, היה מן הגדולים בסוגו בקרב קהילות רוסיה. ב- 1901 הפעילה העירייה שלושה בתי ספר יהודיים ובשניים מהם החלו ללמד עברית. ב- 1902 נפתחו בית ספר מקצועי לבנות ושתי ספריות. בתקופה זו רק כ- 24% מילדי היהודים התחנכו במוסדות חינוך חילוניים. רובם למדו ב"חדרים", ב"תלמוד תורה" ובישיבית. מ- 1913 החלו ללמד באידיש באחד מבתי הספר.

ערב מלחמת העולם הראשונה חיו 55,680 יהודים בדווינסק.

בשנת 1915, במהלך המלחמה, סייעה הקהילה למאות פליטים יהודים שחנו בעיר. בשנים 1916 - 1918 ננטשה דווינסק עצמה בידי מרבית תושביה בגלל הקרבות שהתנהלו בה.

אחרי המלחמה, ב- 1920, נמנו 11,838 יהודים בעיר. הם בחרו ועד קהילה והחלו בארגון החיים היהודיים מחדש.

בלאטוויה העצמאית, במסגרת האוטונומיה התרבותית לאומית למיעוטים (על פי הסכם ורסי 1919), פעלו בבתי הספר היהודיים להסבת שפת ההוראה לעברית. מוסדות החינוך של אגודת ישראל לימדו ביידיש. בשניים מתוך חמישה בתי הספר היסודיים בקהילה התנהלו הלימודים ביידיש, בשניים בעברית ובאחד ברוסית. בבית הספר התיכון היהודי הייתה תחילה שפת ההוראה רוסית, אחר כך נוספו גם עברית ויידיש. הישיבה סופחה לרשת ישיבות "בית יוסף" (על שם הגאון מרוגאצ'וב). בשנות השלושים נוסדה ישיבה נוספת.

בדיקטטורה של 1934 עבר הפקוח על מוסדות החינוך היהודיים לידי אגודת ישראל ושפת ההוראה הייתה יידיש בלבד.

בעיר פעלו חוג לדרמה, ספרייה גדולה ובתי דפוס.


תנאי המחייה והכלכלה של היהודים הראשונים במקום היו קשים, והוחמרו עוד בעקבות חוק מ- 1876, שאיפשר עקירה לעיר של יהודים רבים מהכפרים ומהאחוזות. משום כך החלה כמה שנים לאחר מכן הגירת יהודים לארצות הברית ולדרום אפריקה.

לימים סייעו עבודות ביצורים והקמת מחנה צבאי גדול במקום לפרנסת רבים מיהודי העיר. קבלני בניין יהודים העסיקו פועלים ובעלי מלאכה יהודים, אחרים היו ספקי הלבשה, הנעלה, מזון, ועבודות עץ ומתכת עבור הצבא. בחקלאות עבדו רק מעטים.

אחרי השלמת צומת מסילות הרכבת בסמוך לעיר בסוף המאה ה- 19, החלה כלכלת העיר להתפתח, וכבר בתחילתה המאה העשרים היה ליהודים חלק נכבד בתעשייה המקומית והם היו המובילים בענף הטכסטיל.

כמחצית מבתי האב היהודיים התפרנסו ממסחר, אחרים היו בעלי מלאכה ומקצועות חופשיים. אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם צירוף העיר ללאטוויה, נפגעה התעשייה עקב ניתוקה משוקי ברית המועצות. יהודים רבים עקרו אז לעיר הבירה ריגה או פנו לעסוק במסחר זעיר.

ברבע הראשון של המאה ה- 20 נפתחו "בנק הקהילה", "הבנק העממי" וקופת אשראי קואופרטיבית של בעלי המלאכה והפועלים.

בתקופת לאטוויה העצמאית, בין השנים 1920 ל- 1940, כיהנו יהודים במשרות הכלכלה, האדמיניסטרציה והכספים בעירייה.


הפעילות הציונית בדווינסק החלה בשלהי המאה ה- 19. סניף "פועלי ציון" נפתח במקום ב- 1901. המפלגות "הציונית הסוציאליסטית" ו"צעירי ציון" התארגנו כמה שנים לאחר מכן. הנוער פעל בחוגי "מוזס מונטפיורי", "היחידה הציונית", "ישראל הצעירה", "התחיה" והתנועה הצופית "בר כוכבא". בשנות ה- 20 נפתחו "השומר הצעיר" "נצ"ח" (נוער צופי חלוצי, שצמח מבר כוכבא), "גורדוניה", "נוער בורוכוב" ו"בית"ר". גם "הרצליה" ו"החלוץ המזרחי" פעלו בעיר. בשנת 1920 הקים "החלוץ" בדווינסק קיבוץ הכשרה לעלייה, וצעירים בני המקום עלו לארץ ישראל.

דווינסק הייתה מרכז למפלגות הפועלים ובשנים 1893 ו- 1897 השתתפו חוגים יהודיים סוציאליסטים בשביתות הפועלים בעיר. בעקבות פרעות ביהודי רוסיה בשנים 1903 - 1905, פעלה קבוצת צעירים יהודים, רובם ממפלגות הפועלים, להגנה עצמית.

הבונד ((BUND החל בהתארגנותו בסוף המאה ה- 19; בלאטוויה העצמאית פעל במסגרת המפלגה הסוציאל דמוקראטית הלאטווית כיחידה אוטונומית בשאלת היהודים. מנהיג התנועה ד"ר נוח מייזל ((MAISEL חבר מועצת הקהילה, נבחר למועצת העיר ולנציג הסוציאל דמוקראטים בסיים (בית הנבחרים). במשך הזמן התמקדה רוב הפעילות הפוליטית בקרב קהילת העיר בבונד ובמפלגה הציונית הסוציאליסטית המאוחדת. גם הציונים הכלליים, המזרחי וה"סיימיסטים" (שדגלו באוטונומיה לאומית ליהודים במקום מושבם) פעלו בעיר. כמו כן נפתחו מועדונים: ברנר קלוב, פרץ קלוב, ביאליק קלוב ומועדון הספורט של יהודי דווינסק.

תופעות אנטישמיות, שהחלו בעיר בשנות העשרים, גברו מ- 1934 בדיקטאטורה של קארל אולמניס (.(ULMANIS באותה התקופה נאסרה פעילות הארגונים הציוניים והסוציאליסטים.


ב- 1935 חיו בעיר, שנקראה אז דאוגאוופילס 11,116 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (,(RIBBENTROP-MOLOTOV שנחתם באוגוסט 1939 בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. רבים מבתי העסק ובתי החרושת בבעלות יהודים הולאמו. ארגונים קהילתיים פורקו. יהודים השתלבו במשטר החדש והיו שתפסו עמדות מפתח, אחרים עבדו במפעלים שהוקמו.

כשבוע ימים לפני מתקפת גרמניה על ברית המועצות (שנפתחה ב- 22 ביוני 1941), הוגלו לסיביר יהודים בעלי רכוש וכאלה שנחשבו בלתי אמינים על השלטונות. אחרי פרוץ המלחמה, עם התקרבות הצבא הגרמני לעיר, ניסו יהודים רבים להמלט לפנים ברית המועצות. רק מעטים הצליחו. רבים נהרגו בדרך בהפצצות הגרמנים מן האוויר, או נרצחו בידי אנשי ה"איזסארגי" (ארגון פאשיסטי לאטווי). מאות צעירים יהודים מבני העיר שרתו בצבא הסובייטי בדיוויזיה הלאטווית. רובם נפלו בקרבות.

ב- 26 ביוני 1941 נכבשה דווינסק בידי הצבא הגרמני. בין ה- 29 ביוני ל- 2 ביולי נצטוו הגברים היהודים, בני 16 עד 60, להתפקד בככר השוק כל בוקר. בסופו של דבר הובלו לבית הסוהר, הוחזקו שם שבוע ימים, נלקחו לגן הרכבת הסמוך ושם נרצחו. חלק מהעצורים ובהם רופאים ובעלי מלאכה, שוחררו, וחלק נלקחו לעבודות כפייה.

ב- 15 ביולי הוצתו בתי הכנסת בעיר, כולם מלבד ה"קהל שער" וה"פלאנובער מניין". באותו היום נצטוו היהודים נגזר לענוד את הטלאי הצהוב.

ב- 26 ביולי נקבע גיטו במבני קסרקטינים ואורוות מעבר לנהר. בגיטו נדחסו ללא תנאים סניטארים כ- 15,000 יהודים מהעיר ומעיירות סמוכות. מונו ועד יהודי ומשטרה יהודית. רופאים יהודים הקימו בית מאולתר בגיטו והועד הקים בתי מלאכה.

בימיו הראשונים של הגיטו נערכה "סלקציה". זקנים, חולים ובלתי כשירים לעבודה נלקחו ליערות בסביבה ונרצחו. אחריהם נרצחו יהודי העיירות הסמוכות ב"אקציית הפרובינציה" (פעולות חיסול יהודי ערי השדה). לעובדים שעבדו מחוץ לגיטו ניתנו תעודות עבודה.

השמדת יהודי דווינסק החלה בשתי אקציות גדולות, בשבוע השני והשלישי בחודש אוגוסט 1941, ביער פוגוליאנקה (.(POGULIANKA לפי מקורות גרמניים נרצחו בחודשיים הראשונים לכיבוש 10,162 יהודים מדווינסק וסביבתה.

אחרי אקציה נוספת ב- 8 וב- 9 בנובמבר אותה השנה נותרו בדווינסק רק אלו שעסקו בעבודות חיוניות ומשפחותיהם, כ- 1,000 איש. ל- 500 מהם (בערך), הותר לגור במקומות עבודתם מחוץ לגיטו. שאר היהודים הובלו ליער פוגוליאנקה ונרצחו.

בעקבות מגיפת טיפוס, שפרצה בסוף חודש נובמבר, היה הגיטו בהסגר במשך ארבעה חודשים ועל המתים במגיפה נוספו המתים ברעב.

ב- 17 במאי 1942 חוסל הגיטו וכל יושביו נטבחו, לרבות אנשי המינהל, המשטרה הפנימית ומשפחותיהם.

בעיר נותרו כ- 400 יהודים בלבד ואז התארגנה תנועת התנגדות. חבריה רכשו נשק והתאמנו בחשאי בשימוש בו, במטרה להצטרף אל הפרטיזנים שמעבר לגבול. רק 15 הצליחו.

ב- 26 באוקטובר 1943, נשלחו אחרוני היהודים מן העיר למחנה קייזרוואלד (,KAISERWALD בלאטווית: (MEZA PARKS בקירבת ריגה. אחדים התאבדו בדרך.

שרדו רק כעשרים יהודים, אלה שהצליחו להסתתר כל ימי המלחמה.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בדווינסק, התארגנה מחדש קהילה יהודית ומנתה בשנת 1946 כ- 2,000 נפש. לקהילה היה בית כנסת, הגבאי שימש גם שוחט וגם מוהל. והיה בית עלמין יהודי בעיר. עם הזמן התארגנו חוגים לדרמה ולתרבות יהודית בשפת היידיש.

בשנות ה- 60 נסגרו החוגים בפקודת השלטונות. ב- 1972 נסגר בית העלמין היהודי ונותר רק בית הכנסת.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי דוסיאט
דוסיאט DUSETOS

שמות נוספים: דוסטה, דוסטאי, דוסטוס, דוסטום, דוסיאטי, דוסטוס.

עיירה במחוז אז'רני-זאראסאי (ZARASAI), צפון מזרח ליטא.


דוסיאט על נהר שוואנטה (SVENTOJI) באזור אגמים ויערות, נזכרת בתעודות משנת 1530. במאה ה-18 - אחד ממוקדי המרד הפולני בשלטון הרוסי. בשנים 1940-1918 בליטא העצמאית.


ישוב יהודי היה שם כבר במחצית הראשונה של המאה ה-16. בשנת 1847 ישבו בקהילה 486 יהודים וב-1894 היו היהודים %89 מכלל תושבי המקום (1,158 נפשות).

בין רבני הקהילה היו: ר' מנחם מנדל יליד לובלין בעל "תמים יחדיו", ר' נתן נטע ובנו ר' בונים צמח סילבר והרב האחרון ר' טוביה דב שלזינגר.

ב-1905 פרצו פרעות בדוסיאט, יהודי אחד נרצח ושלושה נפצעו, חנויות היהודים נשדדו ורכוש רב נהרס, כן חיללו הפורעים ספרי תורה. קבוצת יהודים, שהתבצרה באחד הבתים, רגמה את הפורעים באבנים.

כמה דליקות פרצו בעיירה, ב-1910 נשרפו בית הכנסת הישן ומחצית מבתי היהודים וחנויותיהם, משום כך קטנה הקהילה וכאשר שוקמה, בשנת 1912, היו שם רק 704 נפשות.

לפני מלחמת העולם הראשונה היו בקהילה כמה "חדרים" וביניהם "חדר מתוקן" אחד (בו למדו גם לימודי חול). בליטא העצמאית היו בדוסיאט בית ספר עממי עברי מרשת "תרבות", וחדר אחד. בית הספר קיים גם שיעורי-ערב לעברית והפעיל סיפריה וחוג לדרמה.

בין מוסדות הצדקה היו: "לינת צדק", "קופת גמילות חסדים" וחברה ללימוד תורה.


רוב יהודי דוסיאט התפרנסו ממסחר, מרוכלות וממלאכות. היו שם שני ימי שוק שבועיים ויריד שנתי אחד. 30 החנויות שבעיירה היו כולן בבעלות יהודים. איכרים יהודים עיבדו אדמות חכורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם תיחום הגבולות החדשים, נותקה דוסיאט מן השווקים העקריים שלה בעיר דווינסק (מאז בלאטוויה, ושמה DAUGAVPILS) ופרנסת יהודי העיירה נפגעה. מסיבה זו ומשום גלויי אנטישמיות, עזבו יהודים רבים את העיירה וב-1921 ישבו שם רק כ-100 משפחות יהודיות. רובם סוחרים זעירים ובעלי מלאכה.

שתי טחנות קמח, תחנת חשמל ובית חרושת לסוכריות בעיירה היו בבעלות יהודים. סניף של הבנק העממי היהודי נפתח ב1924.

בשנות השלושים שוב הורע המצב הכלכלי, ויהודים היגרו לדרום אפריקה ולארצות הברית.


בתנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר" שבדוסיאט היו 80 חברים ובאגודת הספורט "מכבי" - 50. מקצת הצעירים עלו לארץ ישראל.


בשנת 1939 ישבו בעיירה כ-80 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941), נמלטו לרוסיה כמה משפחות יהודיות שהיו כלי רכב ברשותם. את הנמלטים ברגל השיג הצבא הגרמני (שכבש את ליטא תוך ימים ספורים) והם נאלצו לחזור לעיירה.

עוד לפני כניסת הצבא הגרמני לעיירה השתלטו עליה בריונים ליטאים והיהודים ורכושם נהיו להפקר.

עם כניסת הגרמנים גורשו היהודים מבתיהם לגיטו, שנקבע בכמה בתים קטנים ובמחסנים ורפתות שלידם. ליטאים השתלטו על בתי היהודים ועל רכושם. התנאים בגיטו היו קשים והצפיפות הייתה רבה. גברים יהודים נלקחו לעבודות קשות בעיירה ובשדות. את השמירה על הגיטו הפקידו הגרמנים בידי זקיפים ליטאים ואלה הצטיינו באכזריותם.

ב-26 באוגוסט 1941 (ג' באלול תש"א) נלקחו כל היהודים ליער דאוגוצ'י (DAUGUEIAI) ונרצחו שם. היער היה אתר הריגה ליהודים מעיירות מחוז אז'ארני.

אשה יהודיה ושני ילדיה, שהצליחו להמלט ולהגיע לקובנה, הומתו בסופו של דבר עם יהודי גיטו קובנה.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ליטא
דווינסק
קובנה
יוז'ינט
ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
דווינסק, DAUGAVPILS

(בליטאית DAUGAVPILS, ברוסית DVINSK, בגרמנית DUENABURG ובמקורותינו דווינסק).


עיר נפה בחבל לאטגאלה (,(LATGALE לאטוויה.

דאוגאוופילס, השוכנת על הנהר דאוגאווה (DAUGAVA לפני כן דווינה ,(DVINA נוסדה בשם דינאבורג במאה ה- 13 ונשלטה על-ידי המסדר הליווני (מסדר אבירים נוצרים מגרמניה).

ב- 1561 עבר האזור לשליטת ממלכת פולין-ליטא. בחלוקה הראשונה של פולין ב- 1772 סופח האזור לרוסיה ודינאבורג הייתה לעיר מחוז בפלך ויטבסק (.(VITEBSK ב- 1893 הוסב שמה לדווינסק. בשנים 1920 - 1940 השתייכה ללאטוויה העצמאית ומאז נקראת דאווגאוופילס. מ- 1940 עד סוף דצמבר 1991 הייתה ברפובליקה הלאטווית בברית המועצות.


יהודים החלו להגיע למקום מפולין ומליטא במאה ה- 17. הקהילה התארגנה אחרי ספוח העיר לרוסיה. ב- 1772 נמנו במקום 176 יהודים ובשנת 1805 הגיע מספרם ל- 800 בקירוב. מגוריהם הוגבלו ל-אלטשטאט "עיר העתיקה". גידול מהיר באוכלוסייה היהודית החל מ- 1835, עם הכללת העיר ב"תחום המושב". ב- 1847 נמנו במקום 2,918 יהודים ועד שנת 1897 עלה מספרם ל- 32,400.

כבמסורת ליטא הסמוכה היו בקהילת דווינסק חסידים ומתנגדים. היריבות בין שני הזרמים פילגה את הקהילה בסוף המאה ה- 19.

ב- 1865 הוחל בבניית בית הכנסת הגדול ה"כאר שול". במרוצת השנים הוקמו בעיר כ- 40 בתי כנסת, שלושה מוסדות תלמוד תורה וישיבות.

במאה ה- 20 כיהנו בעיר שניים מגדולי הרבנים בתקופתם. הרב מאיר שמחה כהן מזרם המתנגדים ישב 39 שנים על כס הרבנות בבית הכנסת "קהל שער". בקיאותו בתלמוד וספרו "אור שמח", (פרושים לרמב"ם), נודעו בציבור היהודי. הרב החסידי יוסף רוזין (,(ROSEN המכונה "הגאון מרוגאצ'וב" ((ROGACHOV בעל "צפנת פענח", כיהן כרב במשך יובל שנים בבית הכנסת "מניין פלאנובר" (.(PLANOVER MINYAN

בין מוסדות הצדקה בקהילה "לינת צדק", "ביקור חולים", קרן קמח לפסח, מטבח לעניים, מושב זקנים, בית הכנסת אורחים וגמילות חסדים.

בתי ספר יהודיים חילוניים (בעיקר פרטיים) פעלו בעיר משנות השישים למאה ה- 19. "חדר מתוקן", הוקם ב- 1900. בית הספר היהודי למלאכה (לנגרות ולמסגרות), שפעל בעיר מ- 1887, היה מן הגדולים בסוגו בקרב קהילות רוסיה. ב- 1901 הפעילה העירייה שלושה בתי ספר יהודיים ובשניים מהם החלו ללמד עברית. ב- 1902 נפתחו בית ספר מקצועי לבנות ושתי ספריות. בתקופה זו רק כ- 24% מילדי היהודים התחנכו במוסדות חינוך חילוניים. רובם למדו ב"חדרים", ב"תלמוד תורה" ובישיבית. מ- 1913 החלו ללמד באידיש באחד מבתי הספר.

ערב מלחמת העולם הראשונה חיו 55,680 יהודים בדווינסק.

בשנת 1915, במהלך המלחמה, סייעה הקהילה למאות פליטים יהודים שחנו בעיר. בשנים 1916 - 1918 ננטשה דווינסק עצמה בידי מרבית תושביה בגלל הקרבות שהתנהלו בה.

אחרי המלחמה, ב- 1920, נמנו 11,838 יהודים בעיר. הם בחרו ועד קהילה והחלו בארגון החיים היהודיים מחדש.

בלאטוויה העצמאית, במסגרת האוטונומיה התרבותית לאומית למיעוטים (על פי הסכם ורסי 1919), פעלו בבתי הספר היהודיים להסבת שפת ההוראה לעברית. מוסדות החינוך של אגודת ישראל לימדו ביידיש. בשניים מתוך חמישה בתי הספר היסודיים בקהילה התנהלו הלימודים ביידיש, בשניים בעברית ובאחד ברוסית. בבית הספר התיכון היהודי הייתה תחילה שפת ההוראה רוסית, אחר כך נוספו גם עברית ויידיש. הישיבה סופחה לרשת ישיבות "בית יוסף" (על שם הגאון מרוגאצ'וב). בשנות השלושים נוסדה ישיבה נוספת.

בדיקטטורה של 1934 עבר הפקוח על מוסדות החינוך היהודיים לידי אגודת ישראל ושפת ההוראה הייתה יידיש בלבד.

בעיר פעלו חוג לדרמה, ספרייה גדולה ובתי דפוס.


תנאי המחייה והכלכלה של היהודים הראשונים במקום היו קשים, והוחמרו עוד בעקבות חוק מ- 1876, שאיפשר עקירה לעיר של יהודים רבים מהכפרים ומהאחוזות. משום כך החלה כמה שנים לאחר מכן הגירת יהודים לארצות הברית ולדרום אפריקה.

לימים סייעו עבודות ביצורים והקמת מחנה צבאי גדול במקום לפרנסת רבים מיהודי העיר. קבלני בניין יהודים העסיקו פועלים ובעלי מלאכה יהודים, אחרים היו ספקי הלבשה, הנעלה, מזון, ועבודות עץ ומתכת עבור הצבא. בחקלאות עבדו רק מעטים.

אחרי השלמת צומת מסילות הרכבת בסמוך לעיר בסוף המאה ה- 19, החלה כלכלת העיר להתפתח, וכבר בתחילתה המאה העשרים היה ליהודים חלק נכבד בתעשייה המקומית והם היו המובילים בענף הטכסטיל.

כמחצית מבתי האב היהודיים התפרנסו ממסחר, אחרים היו בעלי מלאכה ומקצועות חופשיים. אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם צירוף העיר ללאטוויה, נפגעה התעשייה עקב ניתוקה משוקי ברית המועצות. יהודים רבים עקרו אז לעיר הבירה ריגה או פנו לעסוק במסחר זעיר.

ברבע הראשון של המאה ה- 20 נפתחו "בנק הקהילה", "הבנק העממי" וקופת אשראי קואופרטיבית של בעלי המלאכה והפועלים.

בתקופת לאטוויה העצמאית, בין השנים 1920 ל- 1940, כיהנו יהודים במשרות הכלכלה, האדמיניסטרציה והכספים בעירייה.


הפעילות הציונית בדווינסק החלה בשלהי המאה ה- 19. סניף "פועלי ציון" נפתח במקום ב- 1901. המפלגות "הציונית הסוציאליסטית" ו"צעירי ציון" התארגנו כמה שנים לאחר מכן. הנוער פעל בחוגי "מוזס מונטפיורי", "היחידה הציונית", "ישראל הצעירה", "התחיה" והתנועה הצופית "בר כוכבא". בשנות ה- 20 נפתחו "השומר הצעיר" "נצ"ח" (נוער צופי חלוצי, שצמח מבר כוכבא), "גורדוניה", "נוער בורוכוב" ו"בית"ר". גם "הרצליה" ו"החלוץ המזרחי" פעלו בעיר. בשנת 1920 הקים "החלוץ" בדווינסק קיבוץ הכשרה לעלייה, וצעירים בני המקום עלו לארץ ישראל.

דווינסק הייתה מרכז למפלגות הפועלים ובשנים 1893 ו- 1897 השתתפו חוגים יהודיים סוציאליסטים בשביתות הפועלים בעיר. בעקבות פרעות ביהודי רוסיה בשנים 1903 - 1905, פעלה קבוצת צעירים יהודים, רובם ממפלגות הפועלים, להגנה עצמית.

הבונד ((BUND החל בהתארגנותו בסוף המאה ה- 19; בלאטוויה העצמאית פעל במסגרת המפלגה הסוציאל דמוקראטית הלאטווית כיחידה אוטונומית בשאלת היהודים. מנהיג התנועה ד"ר נוח מייזל ((MAISEL חבר מועצת הקהילה, נבחר למועצת העיר ולנציג הסוציאל דמוקראטים בסיים (בית הנבחרים). במשך הזמן התמקדה רוב הפעילות הפוליטית בקרב קהילת העיר בבונד ובמפלגה הציונית הסוציאליסטית המאוחדת. גם הציונים הכלליים, המזרחי וה"סיימיסטים" (שדגלו באוטונומיה לאומית ליהודים במקום מושבם) פעלו בעיר. כמו כן נפתחו מועדונים: ברנר קלוב, פרץ קלוב, ביאליק קלוב ומועדון הספורט של יהודי דווינסק.

תופעות אנטישמיות, שהחלו בעיר בשנות העשרים, גברו מ- 1934 בדיקטאטורה של קארל אולמניס (.(ULMANIS באותה התקופה נאסרה פעילות הארגונים הציוניים והסוציאליסטים.


ב- 1935 חיו בעיר, שנקראה אז דאוגאוופילס 11,116 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (,(RIBBENTROP-MOLOTOV שנחתם באוגוסט 1939 בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. רבים מבתי העסק ובתי החרושת בבעלות יהודים הולאמו. ארגונים קהילתיים פורקו. יהודים השתלבו במשטר החדש והיו שתפסו עמדות מפתח, אחרים עבדו במפעלים שהוקמו.

כשבוע ימים לפני מתקפת גרמניה על ברית המועצות (שנפתחה ב- 22 ביוני 1941), הוגלו לסיביר יהודים בעלי רכוש וכאלה שנחשבו בלתי אמינים על השלטונות. אחרי פרוץ המלחמה, עם התקרבות הצבא הגרמני לעיר, ניסו יהודים רבים להמלט לפנים ברית המועצות. רק מעטים הצליחו. רבים נהרגו בדרך בהפצצות הגרמנים מן האוויר, או נרצחו בידי אנשי ה"איזסארגי" (ארגון פאשיסטי לאטווי). מאות צעירים יהודים מבני העיר שרתו בצבא הסובייטי בדיוויזיה הלאטווית. רובם נפלו בקרבות.

ב- 26 ביוני 1941 נכבשה דווינסק בידי הצבא הגרמני. בין ה- 29 ביוני ל- 2 ביולי נצטוו הגברים היהודים, בני 16 עד 60, להתפקד בככר השוק כל בוקר. בסופו של דבר הובלו לבית הסוהר, הוחזקו שם שבוע ימים, נלקחו לגן הרכבת הסמוך ושם נרצחו. חלק מהעצורים ובהם רופאים ובעלי מלאכה, שוחררו, וחלק נלקחו לעבודות כפייה.

ב- 15 ביולי הוצתו בתי הכנסת בעיר, כולם מלבד ה"קהל שער" וה"פלאנובער מניין". באותו היום נצטוו היהודים נגזר לענוד את הטלאי הצהוב.

ב- 26 ביולי נקבע גיטו במבני קסרקטינים ואורוות מעבר לנהר. בגיטו נדחסו ללא תנאים סניטארים כ- 15,000 יהודים מהעיר ומעיירות סמוכות. מונו ועד יהודי ומשטרה יהודית. רופאים יהודים הקימו בית מאולתר בגיטו והועד הקים בתי מלאכה.

בימיו הראשונים של הגיטו נערכה "סלקציה". זקנים, חולים ובלתי כשירים לעבודה נלקחו ליערות בסביבה ונרצחו. אחריהם נרצחו יהודי העיירות הסמוכות ב"אקציית הפרובינציה" (פעולות חיסול יהודי ערי השדה). לעובדים שעבדו מחוץ לגיטו ניתנו תעודות עבודה.

השמדת יהודי דווינסק החלה בשתי אקציות גדולות, בשבוע השני והשלישי בחודש אוגוסט 1941, ביער פוגוליאנקה (.(POGULIANKA לפי מקורות גרמניים נרצחו בחודשיים הראשונים לכיבוש 10,162 יהודים מדווינסק וסביבתה.

אחרי אקציה נוספת ב- 8 וב- 9 בנובמבר אותה השנה נותרו בדווינסק רק אלו שעסקו בעבודות חיוניות ומשפחותיהם, כ- 1,000 איש. ל- 500 מהם (בערך), הותר לגור במקומות עבודתם מחוץ לגיטו. שאר היהודים הובלו ליער פוגוליאנקה ונרצחו.

בעקבות מגיפת טיפוס, שפרצה בסוף חודש נובמבר, היה הגיטו בהסגר במשך ארבעה חודשים ועל המתים במגיפה נוספו המתים ברעב.

ב- 17 במאי 1942 חוסל הגיטו וכל יושביו נטבחו, לרבות אנשי המינהל, המשטרה הפנימית ומשפחותיהם.

בעיר נותרו כ- 400 יהודים בלבד ואז התארגנה תנועת התנגדות. חבריה רכשו נשק והתאמנו בחשאי בשימוש בו, במטרה להצטרף אל הפרטיזנים שמעבר לגבול. רק 15 הצליחו.

ב- 26 באוקטובר 1943, נשלחו אחרוני היהודים מן העיר למחנה קייזרוואלד (,KAISERWALD בלאטווית: (MEZA PARKS בקירבת ריגה. אחדים התאבדו בדרך.

שרדו רק כעשרים יהודים, אלה שהצליחו להסתתר כל ימי המלחמה.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בדווינסק, התארגנה מחדש קהילה יהודית ומנתה בשנת 1946 כ- 2,000 נפש. לקהילה היה בית כנסת, הגבאי שימש גם שוחט וגם מוהל. והיה בית עלמין יהודי בעיר. עם הזמן התארגנו חוגים לדרמה ולתרבות יהודית בשפת היידיש.

בשנות ה- 60 נסגרו החוגים בפקודת השלטונות. ב- 1972 נסגר בית העלמין היהודי ונותר רק בית הכנסת.

קובנה

Kaunas


במקורות היהודיים קאווני, קאוונא, ביידיש קאוונע; ברוסית Kovno; בגרמנית  Kauen
עיר מחוז בדרום ליטא.

רקע גיאוגרפי והיסטורי

קובנה שוכנת לחופו הימני של הנהר ניימן, בחצי אי שיצרו הנהר ויובלו ויליה (Vilija). בזכות מצבה הגיאוגרפי והאסטרטגי התפתחה העיר למרכז האדמיניסטרטיבי והכלכלי של הסביבה. התנועה בדרכי הנהר קשרה בין ליטא העליונה, נובוגורוד ומוסקבה מחד לבין פרוסיה ומערב אירופה מאידך.

על פי המסורת נוסדה העיר ב-1030 בידי הנסיך הליטאי קוינאס, שהעניק לה את שמה. מצודה שהוקמה בשפך הוויליה לניימן ציינה את ראשית העיר. החל מ-1280 מופיע שמה בתעודות היסטוריות. בגלל מיקומה עברה העיר תכופות מיד ליד. ב-1396 נכבשה קובנה בידי הדוכס הגדול ויטולד .(Vytautas) הוא העניק לעיר את "זכויות מגדבורג" (שלטון עצמי), וזאת הייתה נקודת מפנה בתולדותיה. בעת החלוקה השלישית של פולין ב-1795 (תהליך האיחוד בין פולין וליטא התחיל בסוף המאה ה-14) סופח האזור כולו לרוסיה ומאמצע המאה ה-19 הואצה התפתחותה וקובנה הייתה לעיר פלך ולמרכז אדמיניסטרטיבי. בימי מלחמת העולם הראשונה נכבשה, כליטא כולה, בידי הגרמנים, ובין 1939-1920 הייתה בירת ליטא העצמאית.


הקהילה היהודית

מקימי הישובים היהודיים הראשונים בליטא (בערים גרודנה, טרוקי, בריסק) היו יהודים וקראים מבין השבויים שהביא עמו הדוכס הגדול ויטולד. מתוכם הגיעו היהודים הראשונים לקובנה לרגל מסחר. כמו בכל ערי פולין-ליטא נעה זכות הישיבה של היהודים בין האינטרסים של הצדדים השונים: המלך החשיבם כגורם מפתח והיה מעוניין בהתיישבותם אבל נכנע לא פעם ללחץ העירונים, שראו ביהודים גורם מתחרה ורצו למנוע את ישיבתם בעיר. המלך קאזימיר יאגילו (1447 - 1492) אסר על ישיבת יהודים בקובנה אך התיר אותה בויליאמפול (Vilijampole) מעבר לויליה, שהייתה נחלת הנסיכים לבית ראדזיביל. הם החכירו ליהודים אחוזות ומגרשים והיהודים ביראו את היערות והקימו ישוב בפרבר העיר. למרות האיסור נמצאו תמיד יהודים גם בקובנה עצמה.

במקורות מן המחצית השנייה של המאה ה-15 מופיע שמו של חוכר המכס היהודי דניאל, ב-1470 ירש את עסקיו בנו זאב, ניהל עסקי מסחר עם ארצות חוץ וצבר רכוש רב, כולל קרקעות. כהערכה לתרומתו הכלכלית קיבל מהמלך זכות תנועה חופשית ברחבי פרוסיה. למרות האיסור על התיישבות המונית של יהודים, הביאו איתם דניאל ובניו פקידים ומשרתים יהודים ורשמו אותם כנספחים לעסקיהם. היהודים שלא יכלו להישאר בקובנה עברו לויליאמפול, שם התפתחה קהילה, שהייתה מסונפת לקהילת קיידאן.

פקודת הגירוש של יהודי ליטא שהוציא המלך אלכסנדר, בנו של קאזימיר יאגילו ב-1495, ובאמצעותה ביקש להשתחרר מחובותיו כלפי היהודים, שמה קץ לניצני הישוב היהודי בליטא. בין המגורשים היה גם זאב שסירב תמורת המרת הדת להשתחרר מגורל אחיו. כעבור שמונה שנים בוטל צו הגירוש. הוחזר ליהודים מקצת רכושם, אבל את נכסי המקרקעין נאלצו לפדות מידי הנוצרים שרכשו אותם מאוצר המלוכה.

בפריבילגיות שהוענקו בימי המלך זיגמונד הראשון (1506- 1548) והיו אישור מחודש של זכויות העיר, נכללה גם תקנה המעניקה את חסות המלך לשמאים היהודים שטיפלו בסחורות שנשלחו בדרך הניימן מקובנה לפרוסיה. ובתעודה מ-1558 קיבלו יהודים את החכירה הגדולה בקובנה של מלח, דונג ומכס.

במאה ה-16 קיבלו יהודי קובנה ויהודי ויליאמפול רישיונות לפתיחת בתי מרזח. אך מתוך כניעה ללחץ העירונים העניק המלך זיגמונד אוגוסט (1572-1544) לכמה ערים, ונראה שקובנה ביניהן, את הזכות לאסור ישיבת יהודים בעיר - Privilegium de non tolerandis Judaeis - והיא חודשה בימי המלך יאן סובייצקי במחצית השנייה של המאה ה-17.

אחרי "האיחוד של לובלין" ב-1569 (שבו הושלם האיחוד בין ליטא ופולין) זכתה העיר קובנה לפריחה כלכלית, הייתה למרכז מסחרי ותעשייתי, ולמרות האיסור המשיכו סוחרים יהודים לבוא לקובנה במשך כל המאה ה-16. באותה התקופה ישבו שם יהודים מעטים בלבד, רובם פקידי בית המכס.

רק בראשית המאה ה-17, תמורת התחייבות היהודים לתשלום החלק ה-15 ממיסי העירייה, נחתם חוזה בין העירונים ליהודים לפיו הותרה ישיבתם בעיר.

לתור הזהב של קובנה שמו קץ המלחמות הרבות בסוף המאה ה-17 ובראשית ה-18 (שבהן נכבשה קובנה לסירוגין בידי הרוסים והשוודים) והשריפה הגדולה ב-1731, שבה אבד החוזה שחתמו העירונים עם היהודים. קובנה בחורבנה לא משכה מתיישבים ורק היהודים היו מוכנים לשקם את חורבותיה. העירונים התכחשו לחוזה שחתמו עם היהודים, הסתמכו על הפריבילגיות הקודמות של איסור ישיבת היהודים בעיר, וב-1753 השיגו את גירושם. ב-1761 בוצע צו הגירוש. בתי היהודים ובית הכנסת הועלו באש. היהודים מצאו מקלט בויליאמפול עד לביטול הצו ב-1783 בזכות שתדלנים יהודים, שביניהם בלט הרב של סלובודקה, ר' משה סולובייצ'יק, בן למשפחה ידועה מבריסק.

היהודים חזרו לגור ברחובותיהם, "הארמון" ו"הוויליה" ובית המשפט בוורשה חייב את העירייה לפצותם על הנזקים שנגרמו להם. לזכר המאורע חיבר סופר הקהל, ר' שמואל הקטן שבא מווילנה, את "מגילת קובנה" ונהגו לקרוא בה מדי שנה בשושן פורים. בקהילה היו אז כ-1,000 יהודים.

השלטון הרוסי, שהתחיל עם החלוקה השלישית של פולין ב-1795, הכליל את היהודים במסגרת העירונים, ועל פי פקודת הצאר מ-1798 הותר ליהודים לעסוק במסחר ובמלאכה בכל העיר.

בימי מלחמת נפוליאון ברוסיה (1812) שדדו חייליו את הבתים והחנויות בקובנה , תושבי העיר נטושה, ועם שיבת הרוסים קיבלו היהודים את פניהם כשספרי תורה בידיהם.

אף על פי שהחוק אפשר ליהודים לבחור ולהיבחר למשרות העירוניות, לא התממש הדבר בגלל התנגדות העירונים, עד שחוק חדש מ-1839 אישר שוב את זכות היהודים להשתתף בבחירות לעיריות. ב-1861 הוכרה גם זכותם לשבת בכל העיר.

בימי מלחמת העולם הראשונה פונו כל היהודים (גם החולים), על פי צו המצביא הרוסי העליון, אל מרכז רוסיה ואל דרומה. אחרי כיבוש העיר בידי הגרמנים מצאו היהודים, שהצליחו לחזור אליה, את רכושם ואת מוסדות הציבור שדודים. אחרי המלחמה נותרו ברוסיה אלפי יהודים מקובנה שלא הצטרפו אל השבים, במקומם התיישבו בעיר יהודים רבים מתושבי העיירות והאזור הכפרי, ובשנים 1939-1920 נהייתה קובנה לבירת ליטא העצמאית ולמרכז מסחרי ואדמיניסטרטיבי.

בתקופה הקצרה שבה זכו יהודי ליטא לאוטונומיה לאומית (1920 -1924) שוכנו בקובנה מוסדותיה העיקריים: השר לענייני היהודים (הראשון בקובנה היה מנחם סולובייצ'יק) והמועצה הלאומית (נאציונאל-ראט) שנבחרה על ידי ועידת הקהילות, שכונסה שלש פעמים בקובנה.

סיפורה של הקהילה היהודית בקובנה התחיל במאה ה-16, כאשר הותר ליהודי ויליאמפול, בפי היהודים "סלובודקה", לבנות בית תפילה ובכך להניח את היסוד לקהילה העתידה. ב-1772 בנה ר' משה סולובייצ'יק את בית הכנסת הגדול ושיתף אמנים בהידורו. על מבוא הבית הייתה חרותה הכתובת: "ואהי לכם למקדש". בית הכנסת עלה באש ב-1892 בעת השריפה בסלובודקה, שרידי חומותיו התמוטטו ב-1919 ועל תילו הוקם תלמוד תורה.

קהילת קובנה התאחדה עם קהילת סלובודקה אחרי שיבת היהודים לקובנה ב-1783, אבל לתקופה של עשר שנים נאסר על בני קובנה למנות להם רב, אב בית דין, חזן ושמש וגם אחרי תקופה זו חייבים היו בהסכמת קהילת סלובודקה. לרבני קובנה הותר רק התואר מו"צ (מורה צדק). על פי המסורת מותר היה ליהודי קובנה להקים בית תפילה ולא בית כנסת ואת מתיהם חייבים היו להוביל לבית העלמין בסלובודקה. ב-1842 הוענק לראשונה תואר רב ואב בית דין בקובנה לר' אריה לייב שפירא שנקרא לכן "לייבל קאוונער".

בסוף המאה ה-18 התגבשו מוסדות הקהילה הראשונים: בית המדרש הישן היה קיים כבר ב-1790, שנה בה נוסדה חברת "מגידי תהילים" למען המתיישבים היהודים הראשונים שהתיישבו בקובנה אחרי הגירוש. בבית העתיק ביותר בקובנה שבבעלות ר' אבא סולובייצ'יק היה בית תפילה "סולובייצ'יק קלויז" והוא פעל 120 שנים עד התמוטטות הבניין ב-1870. באמצע המאה ה-19 בנה אחד מעשירי קובנה, ר' הירשל נעוויאזשער, בית תפילה שנשא את שמו ("נעוויאזשערס קלויז"). בקלויז זה קבע את בית מדרשו ר' ישראל מסלנט, שבא לקובנה באמצע המאה ה-19 והוא יוצר "תורת המוסר", תורה חינוכית המקיפה את מכלול חיי האדם, שבאמצעותה ביקש להילחם בהשפעת ההשכלה. קובנה ופרבריה היו למבצר תנועת המוסר, בסלובודקה הוקמה ישיבה של בעלי-מוסר "כנסת ישראל", אליה נהרו תלמידים מכל רוסיה, ובוגריה הגיעו לצמרת העולם התורני בישובים יהודיים רבים.

דווקא סלובודקה, בה התגוררו דלת העם, הייתה למרכז תורני וישיבותיה התפרסמו בעולם היהודי. נראה שראשיתן בישיבת "אור חיים" שנוסדה ב-1863, הייתה מכונה בפי העם "ישיבת ר' הירשל" על שם מייסדה והתקיימה עד מלחמת העולם הראשונה. מתנגדי שיטת המוסר הקימו בסלובודקה ישיבה חדשה "כנסת בית יצחק" על שם הרב של קובנה ר' יצחק אלחנן ספקטור, שנמנה בין מתנגדי שיטת המוסר. בימי מלחמת העולם הראשונה גלו שתי הישיבות ואחרי המלחמה רק "כנסת ישראל" חזרה לקובנה והייתה זאת תקופת הזוהר שלה. ב-1924 הושגו רישיונות עלייה לארץ ישראל למאה מתלמידיה והוקם סניף של הישיבה בחברון.

עם יהודי קובנה, שסחרו בערי גרמניה, הגיעה השפעת ההשכלה לעיר, ובחוג משכילי קובנה נמנה גם הסופר אברהם מאפו, שחי שם רוב ימיו. ברומן המקראי "אהבת ציון" תיאר את הנוף מהרי אלקוסט (Aleksotas) שעל שפת הניימן. את ביקורתו על הממסד הדתי בקובנה הביע ברומן "עיט צבוע".

בין רבני קובנה במאה ה-19 היה ר' יצחק אלחנן ספקטור שכיהן בתפקיד 32 שנים. הוא היה מעורב בחיים הציבוריים, עזר ליהודי רוסיה וטיפח קשרים עם המערב. בעזרת בנו, ר' הירש ועוזרו יעקב ליפשיץ הקים פורום סודי, שהעביר ידיעות למערב על פרעות 1881 בדרום רוסיה. הרב האחרון של קובנה, ר' אברהם דב-בער שפירא היה בעל מוניטין ונשיא כבוד של אגודת הרבנים בליטא. כשפרצה מלחמת העולם השנייה שהה הרב בשווייץ, לשם טיפול בבריאותו, וחזר מרצונו לקובנה. הוא נפטר בגטו ב-1943 ו-10.000 מתושבי הגטו ליוו אותו בדרכו האחרונה.

בית החולים היהודי בקובנה "ביקור חולים", שנוסד בתחילת המאה ה-19, היה מהמשוכללים במדינה ושירת את כל הציבור היהודי בליטא. בית האבות נוסד בסוף המאה ה-19 ושוכנו בו 115 זקנים. עם ביטול האוטונומיה (1924) ועם ביטול המעמד החוקי של הקהילה עברו התפקידים הקהילתיים, במיוחד בתחום העבודה הסוציאלית, לשני ארגונים שנוסדו לשם כך, "עדת ישראל" ו"עזרה". הארגונים החדשים ריכזו את פעולות ארגוני הסעד הקודמים בקובנה. בתחום הבריאות פעלה חברת "אוזע" (חברה למען בריאות האוכלוסיה היהודית). ב"בית הבריאות" על שם ד"ר פרומקין, שבו רוכזו פעולותיה, טופלו כ-1,000 חולים בחודש. רוב תינוקות קובנה נמצאו בפיקוח "אוזע". החברה הכשירה אחיות ונתנה טיפול רפואי בבתי הספר ובישיבות.

בעזרת חברת "אורט" הוקמו שתי אגודות שיתופיות של חייטים "אקונומיה" ו"עבודה" ונפתח משרד מכירות "רוימש" שאפשר לבעלי מלאכה ולחקלאים לרכוש כלים ומכונות באשראי לתקופה ארוכה. "אורט" גם קיימה מחלקה להפניית צעירים למקצוע מתאים, קורסים להקניית מקצוע למבוגרים והשתלמויות לבעלי מלאכה.

מוסד מיוחד הוקם למען הילדים שהתייתמו בדרכם חזרה מברית המועצות אחרי מלחמת העולם הראשונה ונהיו לילדי רחוב. זה היה בית הילדים מיסודו של ד"ר ליהמן, רופא צעיר שבא לשם כך מגרמניה. בית הילדים כלל בית תינוקות, מרפאה לילדים ובמרוצת הזמן גם בית ספר יסודי.

מערכת החינוך של הקהילה כללה בתי ספר משלשה זרמים: עברית, יידיש והזרם הדתי "יבנה". היו שלוש גימנסיות שבהן שפת ההוראה הייתה עברית: הגימנסיה העברית, הגימנסיה הריאלית העברית, שהתקיימה 23 שנים ושכנה בבניין מפואר במרכז העיר, והגימנסיה העברית של "יבנה". כמעט ליד כל גימנסיה היה גן ילדים. הסמינר להכשרת מורים של רשת החינוך העברי "תרבות" הוחלף במשך הזמן במוסד ברמת לימודים גבוהה יותר - פדגוגיון דו-שנתי. הגימנסיה למסחר (יידישע קאמערץ גימנאזיע) הייתה אחת משתי הגימנסיות ביידיש של ליטא. בשנת ייסודה, 1926, למדו בה 35 תלמידים וב-1938 הגיע מספרם ל-400. היא קיימה חוגים לתלמידים, גן ילדים ובית ספר עממי. ב-1933 נוסדה גימנסיה יהודית, היחידה בליטא שבה שפת ההוראה הייתה ליטאית. בית הספר המקצועי של "אורט" שנוסד ב-1920, התפתח לבית ספר מקצועי תיכון עם זכויות של בית ספר ממלכתי ובאו אליו תלמידים מליטא כולה. אחרי עלית היטלר לשלטון (1933), קלט בית הספר בפנימייתו נוער יהודי מגרמניה.

כן היו בקובנה שלשה בתי ספר עממיים ביידיש, כמספר הזה גני ילדים לילדים חסרי אמצעים ובית ספר עממי עברי גדול מרשת "תרבות".

בסוף המאה ה-19 היו בקובנה למעלה משלושים בתי-כנסת ובתי-תפילה וערב מלחמת העולם השנייה היו כארבעים.

בין פרנסות היהודים בקובנה נודעו חוכרי מכסי הדונג והמלח במאה ה-16. גם אחרי גזרות ת"ח ות"ט (1648) ואחרי המלחמות, שפגעו בערי ליטא ובכלכלתן, עוד חכרו יהודים ב-1676 את בית המכס בקובנה.

המאה ה-19, מאה של שינויים, אפשרה את פניית היהודים העשירים לקבלנות ולתעשייה מחד ואת ריבוי בעלי המלאכה מאידך. לקראת סוף המאה נפגעה פרנסת בעלי המלאכה היהודים משום ריבוי בתי החרושת והם ניסו כוחם בעבודות אחרות או היגרו. "אנשי המים", מובילי רפסודות על הניימן והוויליה, עבדו בסבלות מפרכת בשכר זעום.

להקלת המצב הכלכלי נפתחו מוסדות אשראי יהודיים. בקובנה נוסדה אגודת הלוואה וחסכון יהודית, וערב מלחמת העולם הראשונה, למרות הקשיים שהערימו השלטונות בפני פתיחת אגודות אלה, היו בפלך קובנה 24 אגודות שיתופיות לאשראי. בימי מלחמת העולם הראשונה נפסקה התפתחות זאת עם גירוש היהודים באזורי הגבול.

בימי ליטא העצמאית כוונה מדיניות הממשלה להעברת העמדות הכלכליות לידי ליטאים, ולשם כך ייסדה מפעלים קואופרטיביים שפגעו במסחר היהודי.

עם חידוש התנועה הקואופרטיבית היהודית אחרי המלחמה ובעזרת הג'וינט (JOINT) נחלצו הפליטים היהודים השבים לקובנה מן המשבר. בראשית 1920 נפתח הבנק העממי בקובנה, הראשון מסוגו בליטא, ועזר במרוצת הזמן בהקמת בנקים עממיים בערי השדה. מספר הבנקים גדל והוקמה הנהלה לאיגוד הבנקים. בקובנה היה הבנק המרכזי שוויסת את פעולות הבנקים בערי השדה. ב-1921 כונסה בקובנה ועידה ראשונה של כל 47 הבנקים העממיים במדינה. בעזרת הונם נפתח בסוף 1921 "הבנק המרכזי היהודי לעידוד הקואופרציה בליטא". כאמצעי לשעת משבר החליטה הועידה השביעית של הבנקים העממיים על ייסוד "קרן קואופרטיבית", שהייתה מיועדת למימון הדדי בין הבנקים, ולא היה לה תקדים בשיטה קואופרטיבית אחרת.

משנת 1932 הצרה הממשלה את צעדי המוסדות הכספיים היהודים ובמיוחד את אלו של הבנקים העממיים. כמו כן הכבידו על היהודים את הכניסה למשרות ממשלתיות ודחקו את רגליהם מתחום המקצועות החופשיים.

באמצע שנות ה-30 פגע החוק, שקבע דרגות על-פי השכלה ומקצוע, בבעלי המלאכה היהודים שלא עברו השתלמות מקצועית ולא ידעו ליטאית על בוריה.

בין 800 פקידים עירוניים בקובנה היו רק תשעה יהודים. מספר הסטודנטים היהודים ירד (ב-1934 הם היו 15.9% מכלל הסטודנטים לעומת 31.5% ב-1922) ומבין 441 פרופסורים ודוצנטים באוניברסיטת קובנה היו ב-1934 רק שישה יהודים. למרות המצב ההולך ומחמיר בערב מלחמת העולם השנייה, עדיין היה רוב המסחר בידי היהודים וחלקם היה ניכר בתעשייה ובמקצועות החופשיים.

רעיון ישוב ארץ ישראל נקלט בקובנה בשלבים מוקדמים וזכה לאוהדים בכל שכבות העם. ההתארגנויות הראשונות התחילו בשנות ה-80 למאה ה-19 ובאמצע העשור הוקמה אגודת צעירים בשם "תומכי עבודת האדמה בארץ הקודש", באגודה היו כ-500 חברים ומטרתה הייתה להקים בארץ ישראל מושבה בשם "קובנה". ב-1888 קמו אגודת נוער "בני ציון" ואגודת נשים ציוניות "בנות ציון", ראשונה מסוגה בליטא. נוסד סניף בסלובודקה ופעילי קובנה עודדו הקמת אגודות בערים אחרות. חברי האגודות להתיישבות שהוקמו ב-1891 (שתיים בקובנה, אחת באלקוסט) נמנו עם גואלי אדמת חדרה ועם מתיישביה הראשונים. הרב אריה לייב פרומקין מאלקוסט עלה לארץ ישראל ב-1883, התיישב בפתח-תקוה ורכש אדמות בה וביהוד.

הפעילות התרחבה והתגוונה בראשית המאה העשרים, בימי הרצל והתפתחות התנועה הציונית. נוסדה החברה "ברקאי" להפצת ספרות תעמולה בעברית וביידיש.

בתקופה, שנאסרה הפעילות הציונית בידי השלטון הצארי, התרכזו בקהילה בעיקר בפעילות חינוכית ותרבותית, ובשנים 1907- 1908 הוקמה בקובנה ספרייה על שם אברהם מאפו, מהחשובות בליטא.

התנועה הציונית נתקלה בהתנגדות קשה של חוגי החרדים, שפסלו את הרעיון הציוני, קראו לעצמם "מחזיקי הדת" ופרסמו כתבי פלסתר נגד הציונות. חובבי ציון השיבו מלחמה שערה, כינו אותם "הלשכה השחורה", רבנים ציונים השיבו על פרסומיהם והשפעתם ירדה.

בליטא העצמאית הייתה קובנה מרכז של פעילות יהודית רב-גונית. רבו המפלגות הציוניות, ולהן היו מסונפות תנועות נוער חלוציות. היו "הציונים הכלליים", שבטאונם ביידיש " די אידישע שטימע" (הקול היהודי) היה העיתון הראשון בליטא, ותנועת "הנוער הציוני", המסונפת להם, הוקמה ב-1932. במערכת העיתון השתתפה המשוררת לאה גולדברג, ילידת קובנה ובוגרת הגימנסיה העברית בעיר.

"צעירי ציון", ארגון נוער ציוני לפני מלחמת העולם הראשונה, התארגנו אחרי המלחמה כמפלגה ציונית סוציאליסטית וחבריה היו מקורבים לסוציאל-דמוקרטים הליטאים.

עשרה אנשים שנפגשו ב-1919 בגן עירוני יסדו את מפלגת "פועלי ציון" המארקסיסטית, ולה תנועת "נוער בורוכוב" שהייתה פעילה בבתי הספר התיכוניים ותא סטודנטים שהוציא לאור ב- 1924 קובץ "קולטור און לעבן" (תרבות וחיים).

"השומר הצעיר" התחיל את פעילותו בקובנה ב-1921 כקן של הצופים העבריים ובמרוצת הזמן קנה לו עמדה בבית הילדים של ד"ר ליהמן, מי שייסד לימים בישראל את כפר הנוער "בן- שמן". רבים מבוגרי בית הילדים נקלטו בשורות "החלוץ". עליית ילדי בית הילדים לארץ ישראל התחילה ב-1926, נמשכה כמה שנים ולמעלה ממאה ילדים על מנהלם ומחנכיהם הגיעו לכפר הנוער "בן-שמן".

הציונים הדתיים חידשו את פעילות "מזרחי", ומי שהיה לימים שר פנים במדינת ישראל, משה שפירא, הקים את "החלוץ המזרחי".


ב-1925, השנה בה ייסד ז'בוטינסקי את המפלגה הרביזיוניסטית, הוקם סניף של התנועה בקובנה וב-1933 יצא לאור עיתונם "דער מאמענט". באותה שנה ובתגובה להתגברות הזרם הימני בציונות הוציאו הציונים הסוציאליסטים את העיתון "אונזער ווארט" (דברנו) שלשם עקיפת הצנזורה שינה את שמו ל"דאס ווארט" (דבר).

ב-1919 התארגנה בקובנה קבוצת "החלוץ"-"אחוה", אחת משלוש הראשונות בליטא, וחבריה יצאו להכשרה באחוזות של יהודים ובמשקי איכרים ליטאים. בסתיו 1919 התקיימה בקובנה ועידת "החלוץ" הראשונה. בעזרת מוסדות יהודיים ובעזרת "המועצה הלאומית" קמו מפעלים עצמאיים של "החלוץ", כמו הנגריה "עבודה" בקובנה, שהחזיקה מעמד שנים רבות. ההכשרה החקלאית לא הדביקה את צרכי "החלוץ", והתארגנו גם קיבוצים עירוניים, בקובנה הוקם קיבוץ עירוני בשם "גשר" וקיבוצים על שם "מוהליבר" ו"ארלוזורוב."


מושב ההנהגה הראשית של "גורדוניה" היה בקובנה וחבריה חיו בקולקטיב שהוקם כנקודת הכשרה.

לרשות חובבי הספורט עמדו שני אצטדיונים, אחד של מועדון "מכבי" שנוסד בקובנה ב-1919, והיה הראשון מסוגו בליטא, והשני של סניף "הפועל" שנוסד ב-1930 ומנה 600 חברים.

בתקופת השלטון הצארי הייתה קובנה מרכז חשוב לפעילות הבונד (מפלגה סוציאליסטית יהודית אנטי ציונית) ובפרבריה, שבהם שכנו דלת העם, נוהלה עיקר תעמולתו. לסניף הבונד בקובנה היו כפופים שבעה סניפים מיישובי הסביבה ובעיר כונסו שתי ועידות של הבונד, השנייה והשלישית. ההתאגדות המקצועית הראשונה של פועלים יהודים ברוסיה הייתה של פועלי המברשות בקובנה ב-1898. מעל דפי עיתון יידיש בקובנה נשמעה לראשונה ב-1921 הקריאה להקמת פולקספארטיי ("מפלגת העם"), מפלגה לאומית לא ציונית אשר האמינה ונאבקה על קיום לאומי אוטונומי בגולה. העיתון היידישאי "פולקסבלאט" (עיתון העם) שנוסד ב-1930 שימש במה לרעיונותיהם עד השתלטות הקומוניסטים על מערכת העיתון בסוף שנות ה-1930.

ב-1930 הוקמה "החברה להיסטוריה ואתנוגרפיה של יהודי ליטא" ובזכות פעולתה נוסד ב- 1935 "מוזיאון וארכיון להיסטוריה ואתנוגרפיה של יהודי ליטא". עם כניסת הרוסים ב- 1940 סופחו אוצרותיו לרשות העתיקות הממלכתית ועד היום אין איש יודע מה עלה בגורלם. התיאטרון היהודי בקובנה, ראשיתו בקבוצת חובבים בשם "האגודה הדרמטית מוסיקאלית יהודית בקובנה", שהציגה כבר בערב מלחמת העולם הראשונה. עם תום המלחמה נפתח בקובנה התיאטרון הדרמטי היהודי שהעלה גם הצגות בעברית. היה גם תיאטרון קייצי וסדנה לתיאטרון שהעלתה הצגות בעברית, זכתה לביקורת חיובית והגיעה גם לערי שדה. היו הופעות רבות של שחקנים אורחים וב-1926 הופיעה "הבימה" בבניין התיאטרון הממלכתי בקובנה.

בין שתי מלחמות העולם הייתה קובנה היהודית מרכז החיים היהודיים בכל ליטא, עשירה במוסדות תרבות וצלילי העברית והיידיש נשמעו ברחובותיה.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בקובנה 30.000 יהודים (כ-25% מאוכלוסיית העיר) ואליהם הצטרפו עם פרוץ המלחמה (ספטמבר 1939) כמה אלפי פליטים מפולין, שנכבשה בידי הנאצים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הגרמנים ובעקבות החוזה בין גרמניה לברית המועצות מאוגוסט 1939, עברה ליטא לתחום ההשפעה הסובייטי. הוקמו בסיסים צבאיים סובייטיים בשטחה, ובסוף קיץ 1940 סופחה ליטא לברית המועצות והייתה לרפובליקה סובייטית. בממשלה החדשה היה שר יהודי.

השלטון הסובייטי חיסל את כל מוסדות הציבור היהודיים והסב מקצתם לכלליים, נאסרה כל פעילות ציונית ולאומית, נסגרו סניפי המפלגות הציוניות ותנועות הנוער, בתי ספר וספריות עבריות. בתי חרושת וחנויות פרטיות הולאמו, מחירים האמירו בגלל מחסור בסחורות וזאת הייתה פגיעה קשה בכלכלת המעמד הבינוני שהיה ברובו יהודים. אך היו יהודים שהשתלבו בפקידות השלטון.

יהודי בן 18, שמעון גראז' ייסד מחתרת ציונית אב"צ ("ארגון ברית ציון"). הארגון הוציא לאור עיתון בשם "ניצוץ", והמשיך את פעילותו גם בימי הכיבוש הגרמני. כשבוע לפני מתקפת גרמניה על ברית המועצות (המלחמה פרצה ב-22 ביוני 1941) הוגלו לסיביר מאות משפחות יהודיות ביניהן סוחרים, אינטלקטואלים ומנהיגי ציבור.

כבר ביום הראשון למלחמת גרמניה בברית המועצות פונתה קובנה, הקרובה לגבול, מאנשי צבא ואנשי מנהל סובייטים. בחלל הריק שנוצר פתחו בפרעות הליטאים הלאומנים, שהתארגנו עוד בימי השלטון הסובייטי. היהודים חיפשו כל דרך אפשרית של בריחה לברית המועצות. רבים נהרגו בדרכם ובאותו הזמן נהרו לקובנה פליטים יהודים מעיירות המחוז ונרצחו בידי הפורעים.

ב-24 ביוני נכנסו הגרמנים לעיר ובעידודם נמשך הרצח. הפרעות נמשכו בכל העיר ובפרבריה, ובליל 25 ו-26 ביוני נרצחו כ-800 יהודים בידי הליטאים בסלובודקה. בתי כנסת ובתי מדרש חוללו, ורבנים ומתפללים אולצו לשרוף ספרי תורה. כשבוע ימים המשיכו הפורעים בחטיפת יהודים, הם הובאו לפורט השביעי ובסביבתו נרצחו כ-6,000 יהודים מתוך 10,000 החטופים (הפורט היה אחת מתשע מצודות במערכת ביצורים שהקימו הרוסים בקובנה בסוף המאה ה-19. בימי ליטא העצמאית הוסבו המצודות לבתי סוהר ובימי הכיבוש הנאצי נרצחו בהם המוני יהודים, רובם יהודי קובנה).

באנדרלמוסיה שנוצרה אבדו מקורות הפרנסה ועם הקמת השלטון האזרחי הגרמני התרבו הגזרות: ענידת הטלאי הצהוב על החזה ועל הגב, הגבלת שעות יציאה לרחוב והגבלת קניית מצרכים, מסירת מקלטי הרדיו לשלטונות, איסור שימוש בכלי תחבורה ציבוריים ועוד. ב-11 ביולי פורסמה הודעה על הקמת גיטו בסלובודקה ובמרוצת שבועות ההעברה לגיטו נמשכו החטיפות והרציחות. רוב 1,200 היהודים שנחטפו בידי הליטאים נרצחו.

ערב סגירת שערי הגיטו נאספו ונרצחו בפקודת הגרמנים 534 יהודים, רובם אינטלקטואלים. כ- 30,000 יהודים נדחקו לשטח בו גרו לפני כן 7,000. רחוב שהוצא מתחום הגיטו חילק אותו לשניים: "הגיטו הגדול" ו"הגיטו הקטן". באזור שהיה פרבר נחשל של קובנה, חסר כל מתקנים סניטאריים, נאלצו היהודים לארגן את חייהם. בגיטו הקטן היו הבניינים חדישים יותר ושוכנו בו שני בתי החולים של הגיטו (לכירורגיה ולמחלות מדבקות) ובית ילדים ששימש כבית יתומים וכבית אבות כאחד.

על פי דרישת הגרמנים נתבעו היהודים עוד טרם כניסתם לגיטו לבחור ב"ראש היהודים", ובאספה היהודית האחרונה שנתקיימה בקובנה נבחר ד"ר אלחנן אלקס, דמות ציבורית ידועה ונערצת. ב"מועצת הזקנים" (Altestenrat), מוסד שגם הוא הוקם על פי תביעת הגרמנים והקביל ליודנראט (Judenrat) במקומות אחרים, ישבו אישים שהיו מקובלים על הציבור היהודי.

היהודים קיוו שהכניסה לגיטו תשים קץ לרציחות, אך עמדו מהר על טעותם. 5,000 תעודות, שנמסרו למועצה כדי שיחולקו לבעלי מלאכה, פורשו על ידי היהודים כמצביעות על אלה שיוותרו בחיים, וחששותיהם הוצדקו. אל הפורט התשיעי הובלו ב-26 בספטמבר 1,200 יהודים ואת תיאור רציחתם שם הביא לגיטו ילד בן עשר שנמלט מן הטבח. בגיטו הקטן נרצחו כל המאושפזים בבית החולים, בבית האבות ו-140 ילדי בית הילדים שיצאו לדרכם האחרונה מלווים במחנכיהם. את בית החולים למחלות מדבקות העלו הגרמנים באש, אחרי שסגרו במסמרים את הדלת כדי שאיש מבין אנשי הצוות ומבין 60 החולים לא יוכל להימלט. לאחר מכן הוצא הגיטו הקטן מתחום הגיטו, שרידיו נצטוו לעבור לגיטו הגדול ורכושם נשדד בידי הליטאים.

לתוך השטח המפונה קובצו ב-28 באוקטובר, בימי "האקציה הגדולה", 9,000 יהודים, הובלו משם אל הפורט התשיעי ונרצחו בקבוצות של מאה אל תוך בורות גדולים.

בגטו נותרו 17,412 יהודים ששימשו כוח עבודה לגרמנים. התחילה תקופת ביניים שנמשכה עד אוקטובר 1943, בה פסקו הרציחות ההמוניות, התארגנו החיים בגיטו וצמחה המחתרת. ביזמת המועצה נפתחו בגיטו בתי מלאכה גדולים לייצור מוצרים, שבהם היה לגרמנים עניין ובתי מלאכה קטנים, שייצרו למען הגיטו. מפני שהגרמנים היו מעוניינים בבעלי מקצוע, פתחה המועצה קורסים להכשרה מקצועית, שהיו גרעין לבית ספר מקצועי. בבתי המלאכה הועסקו אלפי יהודים בתנאי עבודה נוחים יותר, והם גם שימשו מסווה לעבודה ציבורית ומחתרתית. בתנאים קשים במיוחד עבדו אנשי הפלוגה, שבנו את שדה התעופה באלקוסט, פרבר של קובנה במרחק חמישה ק"מ מהעיר.

באמצעות הברחה, שגבתה לא מעט קורבנות, ועל ידי פתיחה חשאית של מאפיות וטחנת קמח וטיפוח גינות ירק בכל שטח פנוי, לחמו במחסור בתזונה. למרות גורל החולים בימי האקציה הגדולה חייבו המחלות פתיחה מחדש של בית חולים שהגיע ל-80 מיטות. לידו התקיימו בחשאי בית יתומים, בית אבות, מוסד לחולי-רוח ובית חולים למחלות מדבקות. בגיטו נפתחו שני בתי ספר, בעברית וביידיש. מאחר שהגרמנים אסרו כל פעילות חינוכית ודתית, התקיימו הלימודים בקבוצות קטנות, במסווה של בית ספר מקצועי. על ידו פעלו גם מקהלה וחוג לדרמה.

כבר בסתיו 1941 התחילו ניסיונות להקמת מחתרת מזויינת ונוצרו כמה מסגרות, ביניהן: מסגרת של תנועות הנוער הציוניות, "מצו"ק" (מרכז ציוני ויליאמפול קובנה) ומחתרת מהמחנה הקומוניסטי שכונתה "הארגון האנטיפאשיסטי". בקיץ 1943 התגבשו כולן למסגרת משותפת שאחד מכינוייה היה: "יידישע אלגעמיינע קאמפס אורגאניזאציע" (ארגון יהודי כללי לוחם). הארגון החדש יצר קשר עם המחתרת הקומוניסטית בקובנה, אבל נכשל בניסיונותיו להקים בסיסים פרטיזניים ביערות בסביבת קובנה. עם בואה לגיטו של צנחנית יהודיה מטעם התנועה הפרטיזנית הליטאית, התגבשה תכנית של שיגור לוחמים אל היערות. הניסיון להקים בסיס פרטיזני ביערות אוגוסטובה ((Augustowa כ 130- ק"מ מדרום לקובנה, עלה בקרבנות בנפש ונכשל. לעומתו עלתה יפה היציאה ליערות רודנידקי (Rudninkai) שם ניתנה הוראה לגדוד הפרטיזני "מוות לכובשים" לקבל את לוחמי הגיטו, ובחורף 1943- 1944 הועברו אל היער כ-300 לוחמים חמושים היטב. היציאה חייבה פעילות מחתרתית בגיטו, של רכש, אימון היוצאים וציודם, והדבר התאפשר בזכות תמיכת המשטרה היהודית ומועצת הזקנים. ציוד הלוחמים סופק ממחסני בתי המלאכה בגיטו.

מסתיו 1943 השפיעה התקדמות הרוסים לרעה על הגיטו, הוא נעשה למחנה ריכוז "מחנה קובנה" והנהלתו הועברה מידי המינהל האזרחי לאנשי הס"ס. בהדרגה פוזרו 16,000 תושביו למחנות עבודה קטנים מחוץ לגיטו כגון: אלקסוט, שאנץ (Sanciai) ואחרים ובהם נוהלו חיים של מחנה הסגר, המשפחות הופרדו - גברים לחוד, נשים וילדים לחוד. באוקטובר 1943 הועברו 2,800 יהודים לעבודות מכרה באסטוניה, שם נספו רובם מחמת הקור, העבודה הקשה והמחלות. בפורט התשיעי, שבו נרצחו למעלה מ-40,000 אנשים, רובם יהודים, העסיקו הגרמנים קבוצה של 64 יהודים בשריפת הגופות, כדי לטשטש את עקבות פשעיהם. בערב חג המולד 1943 במבצע מחתרת נועז, הצליחה הקבוצה לברוח, מקצת הבורחים הגיעו אל הגיטו והביאו אליו את הידיעות הנוראות, ואחרי זמן מה צורפו ליוצאים אל היערות.

לאחר זאת גברה המודעות לקיצו הקרוב של הגיטו, וחיפשו דרכים להצלה בעיקר על ידי הכנת "מלינות" (מקלטים בלשון הגיטו) לשהייה ממושכת. באותה עת כמעט חוסלה המחתרת משחיסלו הגרמנים את תומכיה - המשטרה והמועצה.

במרץ 1944 נאסרו כל השוטרים היהודים והובאו אל הפורט התשיעי, שם נרצחו כל בעלי התפקידים, ביניהם משה לוין ראש המשטרה וחבר המחתרת, למרות העינויים הם לא גילו דבר. כמה שוטרים מן השורה לא עמדו בעינויים וכעבור יומיים, בעת האקציה נגד הילדים והזקנים, נעזרו בהם הגרמנים לגילוי ה"מלינות".

באפריל בוטלה המועצה ורק ראשה, ד"ר אלקס, הושאר בתפקיד "זקן היהודים". במקום המשטרה הוקם "שירות סדרנים" מורכב מאנשים שהיו כלי שרת בידי הגרמנים. מפקד "הארגון האנטיפאשיסטי", חיים ילין נפצע, נאסר ברחובות קובנה והוצא להורג. אחרי אירועים אלה שותקה המחתרת ורק מעטים מחבריה הצליחו להגיע אל הפרטיזנים.

התקדמות הסובייטים לא מנעה מהגרמנים את חיסול הגיטו ופינוי שרידיו לגרמניה. את החולים ריכזו בכמה בתים, והעלום באש. וכדי למנוע הישרדות יהודים בגטו, פוצצו הגרמנים את בתי האבן ושרפו את בתי העץ.

ביולי 1944 הועברו כ-4,000 יהודים משרידי הגטו לגרמניה, שם הפרידו בין הגברים והנשים, הובילו למחנות השמדה את הבלתי כשירים לעבודה והאחרים הועברו למחנות בבוואריה, שהיו מסונפים למחנה דכאו (שם נפטר ד"ר אלקס) ולמחנות בפרוסיה המזרחית.

למרות התנאים הקשים ארגנו שם שרידי המחתרת פעילות תרבותית וחינוכית. חודשה הופעת העיתון "הניצוץ" והמוטו שלו: "עוד לא אבדה תקוותנו". מבין המפונים, זכו אלפיים ליום השחרור.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

קובנה שוחררה ב-1 באוגוסט 1944 בידי הסובייטים. אל קומץ היהודים שיצאו ממחבואיהם בעיר הצטרפו גם 90 יהודים, שהחזיקו מעמד משך שלושה שבועות בתוך "מלינות" הגטו. ב-4 באוגוסט התאספו 265 יהודים בחצר בית הכנסת הגדול. במרוצת הזמן הצטרפו יהודים שחזרו מברית המועצות, וב-1959 הגיע מספר היהודים ל-4,792 (2% מתושבי העיר), ביניהם רבים לא היו מיוצאי קובנה. עד 1951 היה בקובנה בית ספר יהודי, האחרון בברית המועצות.

גם אם שבו יהודים לקובנה אחרי השואה, לא קמו עוד לתחייה אותם החיים היהודים שבזכותם הייתה פעם קובנה היהודית עיר ואם בישראל.


הקהילה היהודית במאה ה-21

קיימת קהילה יהודית בעיר ולפי נתוניה יש בה 300 - 500 נפש. קיים מרכז קהילתי פעיל בתחומי תרבות ורווחה. בעיר פועל בית כנסת ובו נמצא גם מוזיאון יהודי קטן. במוזיאון העירוני נפתחה בשנת 2013 תערוכה לתולדות היהודים בעיר.
כמו כן, הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה. קיים בית עלמין יהודי גדול מוקף גדר ויש בו שער. הוא עדיין פעיל. במקום קבורים רבנים חשובים וביניהם יצחק ספקטור ובנו. במקום יש גם קבר אחים, באחד מאזורי ההוצאה להורג של היהודים בימי בשואה. בקובנה מבקרים יהודים רבים במסגרת טיולי שורשים.

 

יוז'ינט JUZINTAI

כפר במחוז ראקישוק (ROKISKIS), צפון מזרח ליטא.

בשנים 1940-1918 בליטא העצמאית, ומאז עד 1991 בברית המועצות.


בכפר כולו ישבו כ-70 משפחות ובתוכן תריסר משפחות יהודיות. הנוצרים היו איכרים והיהודים היו בעלי חנויות או בעלי מלאכה. האיכרים הרבים מהסביבה שבאו בימי ראשון לכנסיה ביוז'ינט ערכו את קניותיהם בחנויות היהודים. בכפרים שבסביבת יוז'ינט חיו איכרים יהודים רבים והיו ביניהם גם כאלה שעסקו במסחר.

שני ירידים שנתיים היו ביוז'ינט, והם שרתו גם את כפרי הסביבה.

בכפר לא היה בית כנסת ולא מוסדות ציבור יהודיים. בביתו של ר' אברהם הירש לויט התקיימו תפילות בציבור; הוא היה למדן וגדול בתורה והיה פוסק הלכה. שוחט מהעיירה קמאי (KAMAJAI) היה בא לכפר בשעת הצורך. "מלמד" לימד את הילדים הקטנים, והגדולים המשיכו את לימודיהם בעיר המחוז ראקישוק.

למרות קשרי עבודה ומסחר בין היהודים לנוצרים, התייחסו האיכרים הנוצרים באיבה ליהודי יוז'ינט והסביבה, בגלל הסתה מתמדת של הכומר המקומי. במקרה אחד, כשפסק בית משפט להחזיר למשפחתה ילדה יהודיה שנחטפה בידי נוצרים, יצא הכומר בראש המון מוסת לפרוע ביהודים בעיירה הסמוכה דוסיאט (DUSETOS), יהודי נרצח ורכוש רב נשדד ונהרס. ובמקרה אחר, באחד מימי החג היהודיים, כאשר יהודי הסביבה היו ביוז'ינט לרגל החג, שרפו נוצרים את בתיהם.

לפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) היגרו רבים מיהודי הכפר לארצות הברית ולדרום אפריקה. אחרי המלחמה היו רוב הצעירים היהודים במקום ציונים, הם קיבלו הכשרה חלוצית ועלו לארץ ישראל. במפקד של שנת 1923 נמנו ביוז'ינט 55 יהודים בלבד.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו ביוז'ינט משפחות יהודיות ספורות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

אין מידע ברור על גורל יהודי יוז'ינט אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) וכיבוש ליטא כולה תוך ימים ספורים. הדעת נותנת שהיהודים שעדיין נותרו בכפר ובסביבתו הועברו לעיר המחוז ראקישוק (מרחק 21 ק"מ) וגורלם היה כגורל היהודים שם. שרידי הטבח בראקישוק נלקחו לעיירה אבאל (OBELIAI) ונרצחו שם ב-25 באוגוסט 1941.

על קברי האחים בראקישוק ובאבאל הוקמו מצבות זכרון אחרי המלחמה.
אשה מברכת נרות שבת, דוסיאט, ליטא 1935
קוצרים חציר בחווה של משפחת ברון, דוסיאט, ליטא, שנות ה- 1930
חיה ציפה סלפ לבית חצקל מברכת על נרות השבת,
דוסיאט, ליטא, 1935
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שרה וייס, ישראל)
קוצרים חציר בחווה של משפחת ברון,
דוסיאט, ליטא, שנות ה- 1930
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)