חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי לוקה, לוקניק

Luokė

 In Jewish sources: Lukenik

A small town in the district of Telsiai, north western Lithuania.


The Jews lived in Lukenik already in the 18th century; in 1766 there were 566 Jews there, in 1847 949 and in 1897 about 200 Jewish families, 798 persons in a general population of 1,626.

After World War I (1914-1918) the number of Jews in the town decreased and in 1921 there were only 542 Jews in Lukenik. The local Jews emigrated to South Africa, the USA and a number of them went to Eretz Israel.

The last officiating rabbi was Rabbi Shlomo Efraim Kravitzki.

Prior to World War II there were about 100 Jewish families in Lukenik.


The Holocaust Period

After the outbreak of World War II (September 1, 1939) and the conquest of Poland by the Germans, Lithuania came under Soviet rule and at the end of summer 1940 was annexed by the Soviet Union.

When the Germans attacked Soviet Russia most of the Jews fled into the nearby villages. Nationalistic Lithuanians were waiting for the German conquerors, wearing ribbons in the national colors of Lithuania. On June 25 the Germans entered the town and authorized the Lithuanians to be responsible for the treatment of the Jews, most of whom had returned from the villages. The Jews were taken for hard and humiliating labors, being harassed by their Lithuanian guards. The rabbi of the community, Rabbi Kravitzki was taken to the forest, tortured and humiliated, half of his beard was cut off. The Lithuanian committee for the treatment of Jews fined the community the sum of fifty thousand rubles and until this fine was paid three Jews were kept imprisoned as hostages.

A few days after the conquest all the Jews were assembled in the market place; a guard of armed Lithuanians transferred them to an estate about 2 km from the town. There they were accommodated in granges, taken every day for forced labor while being molested by the Lithuanians. The Jews were forbidden to communicate with the gentile population and given neither food nor water. A guard put by the well prevented the Jews from drawing water and they were forced to use water from the moors. On July 15 two SS men arrived at the estate; they ordered the Lithuanian guards to collect all the valuables from the Jews and to beat the men. That night all the men were ostensibly taken to work and shot to death 5 km from the grange. On July 16 in the morning the women and children were taken to the camp Giruliai where the women and children from Telz were already accommodated. On August 30, 1941 most of them were murdered and the rest taken to Rajniai near Telz and murdered there on December 24, 1941.

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
141875
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
תלמידים ומורים בבית הספר היהודי,
לוקניק, ליטא, שנות ה-1930
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
אוסף דוד קמזון, ישראל)

טלז TELSIAI

עיר מחוז, צפון מערב ליטא.


אחת הערים העתיקות בליטא, מתועדת כבר בראשית המאה ה-14, אך זכתה למעמד רשמי של עיר רק במאה ה-18. בראשית המאה ה-18 סבלו תושביה ממלחמה עם פלישת השוודים וממגפות שבאו בעקבותיה. במחצית המאה ה-19 נפגעה העיר במרידות הפולנים (נגד רוסיה הצארית שזכתה בחבלי ארץ אלו אחרי חלוקת פולין ב-1795, ליטא הייתה עד אז חלק מממלכת פולין-ליטא). וב-1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), נכבשה העיר (והאזור כולו) בידי הגרמנים. בנוסף לתלאות המלחמה פקדו את העיר שתי שריפות גדולות בעשור הראשון למאה העשרים.


הקהילה היהודית

אין לנו ידיעות על ראשית הישוב היהודי בטלז. בשנת 1847 ישבו שם 2,248 יהודים וב-1897 3,088. עם הגירושים בימי מלחמת העולם הראשונה ירד מספר היהודים במקום ובשנת 1923 היו שם רק 1,545 יהודים אך מספרם שב ועלה.

יהודי העיר התפרנסו ממסחר בתבואה ועצים והיו ביניהם בעלי מלאכה. מקור פרנסה חשוב לרבים היו בתי המדרש והישיבה הגדולה, שאליהם באו תלמידים מליטא כולה.

בטלז היו ארבעה בתי מדרש גדולים: בית המדרש הגדול, בית המדרש של החייטים, בית המדרש של החיילים ובית המדרש של הקצבים. מרכז חייה של הקהילה הייתה הישיבה, מן הגדולות והמפורסמות בעולם היהודי במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. ליד הישיבה הייתה מכינה ובית חינוך לילדים. כן היה במקום "כולל רבנים", אכסניה לאברכים מוסמכים.

מוסדות החינוך התורניים טבעו את חותמם על חיי הקהילה והיא נהייתה למבצר היהדות החרדית, ומלחמה הייתה לה בכל גילוי של השכלה או סטיה מן המסורת.

בשנות השמונים למאה ה-19 הוקם בטלז בית ספר יהודי-רוסי בהנהלת המשורר יהודה לייב גורדון (יל"ג). היהודים החרדים התנגדו לו והצרו את צעדיו, ובמשך שש השנים שיל"ג ישב בטלז התנהלה נגדו מלחמת חרמה והוא השיב מלחמה שערה, בעיקר בסאטירות שכתב.

אחרי מלחמת העולם הראשונה שבה הקהילה למקומה המרכזי ביהדות המסורתית וכמרכז "אגודת ישראל" על כל פלגיה, שם יצאו לאור בטאוני התנועה "הנאמן" ו"דער יידישער לעבן".

מוסדות הצדקה וגמילות חסדים של טלז נודעו בטיבם. פעלו שם: חברה קדישא, לינת צדק, ביקור חולים, קופת גמילות חסדים, מטבח עממי, אגודת נשים לתמיכה בעניים וחולים, מרפאה וקייטנות לילדים בחסות הרבנית ובית חולים, שנוהל בידי הרופא היהודי ד"ר מנוחין.

בראשית המאה העשרים כיהן בטלז, כרב מטעם, ר' שמעון ברמן, חוקר מקרא ופרשן. הרב האחרון שכיהן שם היה ר' אברהם יצחק בלוך.

בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם היו בעיר שני בתי מדרש למורים של "יבנה", האחד למורים והשני למורות וגימנסיה "יבנה" לבנות. הנוער הדתי התארגן ב"תפארת בחורים".

בין שתי מלחמות העולם באה גם הציונות לטלז, והוקמו סניפים של התנועות הציוניות "המזרחי", הצה"ר (הציונים הרביזיוניסטים), הצ.ס. (ציונים סוציאליסטים), "מכבי" ו"צעירי ציון". נסיון להקים בית ספר עברי מרשת "תרבות" סוכל על ידי השלטונות.

תנועת הבונד (תנועה יהודית סוציאליסטית, לא ציונית) פעלה שם עד 1920, מקצת חבריה הצטרפו אחר כך לקומוניסטים ופעלו במחתרת.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בטלז כ-2,800 יהודים בתוך אוכלוסיה של 8,000.


תקופת השואה:

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות. יהודים, פליטי פולין הכבושה בידי הנאצים, באו לטלז ובראשית שנת 1941 ישבו בעיר כ-3,000.

מוסדות הציבור היהודיים נסגרו וכל הפעילות הציבורית היהודית והציונית הופסקה. נסגרו גם בתי הספר הדתיים והישיבה הגדולה. (בניינה שימש כבית חולים לחיילי הצבא האדום) ראשי הישיבה המשיכו ללמד ככל שיכלו בדרכים אחרות, עד שהחליטו להציל את הישיבה על ידי העברתה לחוץ-לארץ. שניים מראשיה היגרו לארצות הברית ובעיר קליבלנד הוקמה ישיבה חדשה הממשיכה את מסורת הישיבה הגדולה של טלז.

אחרי פרוץ מלחמת גרמניה ברית המועצות (22 ביוני 1941) הופצצה טלז בידי הגרמנים והצבא הסובייטי הנסוג הצית את מחסני הנשק שלו. אחד מהם מוקם בבית מדרש ויהודים שראו את השריפה סיכנו את חייהם, חילצו את ספרי התורה והסתירום במרתף. קבוצות של ליטאים לאומנים, שהשתלטו על העיר בתוך נסיגת הסובייטים, הוציאו את ספרי התורה וחיללו אותם. הם גם התנכלו ליהודים, היכו אותם, שדדו את רכושם ושמו כמה יהודים במעצר.

הגרמנים נכנסו לטלז ב-25 ביוני, והיהודים העצורים שוחררו, אולם בבוקר יום המחרת נעצרו בחוצות העיר 200 גברים יהודים, גם הם בידי הליטאים הלאומנים, הובלו בסך בחוצות העיר והוחזקו במעצר בלי מים ובלי מזון עד שעות הערב.

ביום ששי, 26 ביוני, ריכזו הגרמנים ועוזריהם הליטאים את כל היהודים בככר השוק והובילום לאגם מאסטיס (MASTIS) בסביבת העיר תוך מכות וצעקות. ליד האגם הואשמו היהודים במעשי השלטון הסובייטי בעיר ובעיקר ברצח 72 ליטאים, אסירים פוליטיים, והרב נדרש לשלוח שליחים לשדל את שרידי הצבא האדום שביערות להיכנע. טענות היהודים, שלא היה להם כל קשר עם מעשי השלטונות הסובייטים ושגם הם סבלו מהם, נדחו הכל וכל. משסברו שקרב קיצם, כאשר נדרשו הגברים להישאר במקום והנשים והילדים נדרשו לחזור לבתיהם, כינס ר' בלוך את הקהילה סביבו ל"תשובה" ול"וידוי". עם חשכה הופרדו המשפחות בכוח, הנשים והילדים שחזרו לבתיהם בעיר מצאו אותם פרוצים ושדודים. במוצאי השבת נאספו שוב הנשים והילדים והובלו לאחוזה ביער ריניאי (RUINIAI), כ-5 ק"מ מדרום מזרח לעיר, שם מצאו את הגברים (מלבד שלושה שנורו באותו הלילה). אחרי שהוחזקו כמה ימים תחת כפת השמים, שוכנו ברפתות ואורוות והוקם שם כעין מחנה, ומפקדו היה הליטאי פלאטאקיס (PLATAKIS). למחנה הובאו גם היהודים שניסו בימים הראשונים למלחמה להמלט לברית המועצות או להסתתר בכפרים. שוב הופרדו המשפחות, גברים לחוד ונשים
וילדים לחוד, ולמחנה מונה ועד שבראשו רב הקהילה. הועד דאג לאספקת מזון מהעיר ולסדר במחנה, בהשפעתו אוחדו המשפחות.

כעבור זמן קצר נמצאו ביער קברי 72 האסירים הפוליטיים שהיהודים הואשמו באחריות למותם. היהודים נצטוו להוצאים מקבר האחים ולטפל בהבאתם לקבורה נאותה. הגברים עשו את המלאכה תוך עינויים והשפלות, בפיקוח הליטאים, והנשים הוצאו לעבודות כפייה בעיר.

ביום 14 ביולי כינס חייל גרמני שחרבו שלופה בידו את הגברים היהודים גזז את זקניהם ופיקח על טקס של ענויים והשפלות שנמשך שעות רבות. למחרת החלו הגרמנים ועוזריהם הליטאים ברצח שיטתי של הגברים היהודים, ותוך ימים ספורים ירו בכולם וטמנום בקברי אחים רדודים, רב הקהילה, ר' אברהם יצחק בלוך, נרצח אחרי עינויים. במגפה שפרצה בגלל הגוויות החשופות בשטח מתו נשים וילדים. הוחלט להעבירם לאחוזת גירוליאי (GERULIAI), כ-10 ק"מ ממזרח לטלז, מקום ריכוז בעיקר של נשים וילדים יהודיים שרידי הטבח בריניאי ובוישוביאן (VIESVENAI), כ-4,000 נפש.

כיוון שהיו אלה ימי הקציר, התירו הגרמנים לאיכרים לקחת נשים צעירות מן המחנה לעבודה בשדות. אחדות קשרו קשרים שסייעו להן להסתתר בבוא העת. ועד של נשים ניהל את המחנה בתנאים קשים ביותר, בלי מקורות מזון קבועים ובלי תרופות, והחולים רבים מיום ליום. פנייה לעזרה לבעלי השפעה ליטאים, ההגמון והרופא המחוזי, רק סייעה לקרב את קיצן. בסוף אוגוסט 1941, ז' באלול תש"א הורחקו 600 נשים צעירות מן המחנה וכל השאר הובלו ליער ריניאי ונרצחו שם.

הנשים הצעירות הוחזרו לטלז ושוכנו בבתים חרבים של עניי העיר (אלה ישבו עכשיו בבתי היהודים) הן ניסו לעבוד למחייתן וחיזרו על פתחי הליטאים לקבל מזון. בסוף דצמבר 1941 הובלו הנשים לגיא ההריגה של יער ריניאי ונרצחו שם. רבות הצליחו לברוח, אלה שנתפשו הובאו לגיטו שאוולי וכמה עשרות הצליחו להסתתר בכפרים עד סוף המלחמה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

בשנת 1989 נותרו בעיירה רק 23 יהודים.במקום הוקמו אנדרטאות לנרצחי השואה במקום רצח ההמונים בשואה.
בשטח הגטו היהודי לשעבר נותרו מבני בית הכנסת והישיבה.
בית העלמין היהודי שנותר הוא במצב גרוע ונותרו בו רק כ - 55 מצבות.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי לוקה, לוקניק

Luokė

 In Jewish sources: Lukenik

A small town in the district of Telsiai, north western Lithuania.


The Jews lived in Lukenik already in the 18th century; in 1766 there were 566 Jews there, in 1847 949 and in 1897 about 200 Jewish families, 798 persons in a general population of 1,626.

After World War I (1914-1918) the number of Jews in the town decreased and in 1921 there were only 542 Jews in Lukenik. The local Jews emigrated to South Africa, the USA and a number of them went to Eretz Israel.

The last officiating rabbi was Rabbi Shlomo Efraim Kravitzki.

Prior to World War II there were about 100 Jewish families in Lukenik.


The Holocaust Period

After the outbreak of World War II (September 1, 1939) and the conquest of Poland by the Germans, Lithuania came under Soviet rule and at the end of summer 1940 was annexed by the Soviet Union.

When the Germans attacked Soviet Russia most of the Jews fled into the nearby villages. Nationalistic Lithuanians were waiting for the German conquerors, wearing ribbons in the national colors of Lithuania. On June 25 the Germans entered the town and authorized the Lithuanians to be responsible for the treatment of the Jews, most of whom had returned from the villages. The Jews were taken for hard and humiliating labors, being harassed by their Lithuanian guards. The rabbi of the community, Rabbi Kravitzki was taken to the forest, tortured and humiliated, half of his beard was cut off. The Lithuanian committee for the treatment of Jews fined the community the sum of fifty thousand rubles and until this fine was paid three Jews were kept imprisoned as hostages.

A few days after the conquest all the Jews were assembled in the market place; a guard of armed Lithuanians transferred them to an estate about 2 km from the town. There they were accommodated in granges, taken every day for forced labor while being molested by the Lithuanians. The Jews were forbidden to communicate with the gentile population and given neither food nor water. A guard put by the well prevented the Jews from drawing water and they were forced to use water from the moors. On July 15 two SS men arrived at the estate; they ordered the Lithuanian guards to collect all the valuables from the Jews and to beat the men. That night all the men were ostensibly taken to work and shot to death 5 km from the grange. On July 16 in the morning the women and children were taken to the camp Giruliai where the women and children from Telz were already accommodated. On August 30, 1941 most of them were murdered and the rest taken to Rajniai near Telz and murdered there on December 24, 1941.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ליטא
טלז
ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
טלז TELSIAI

עיר מחוז, צפון מערב ליטא.


אחת הערים העתיקות בליטא, מתועדת כבר בראשית המאה ה-14, אך זכתה למעמד רשמי של עיר רק במאה ה-18. בראשית המאה ה-18 סבלו תושביה ממלחמה עם פלישת השוודים וממגפות שבאו בעקבותיה. במחצית המאה ה-19 נפגעה העיר במרידות הפולנים (נגד רוסיה הצארית שזכתה בחבלי ארץ אלו אחרי חלוקת פולין ב-1795, ליטא הייתה עד אז חלק מממלכת פולין-ליטא). וב-1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), נכבשה העיר (והאזור כולו) בידי הגרמנים. בנוסף לתלאות המלחמה פקדו את העיר שתי שריפות גדולות בעשור הראשון למאה העשרים.


הקהילה היהודית

אין לנו ידיעות על ראשית הישוב היהודי בטלז. בשנת 1847 ישבו שם 2,248 יהודים וב-1897 3,088. עם הגירושים בימי מלחמת העולם הראשונה ירד מספר היהודים במקום ובשנת 1923 היו שם רק 1,545 יהודים אך מספרם שב ועלה.

יהודי העיר התפרנסו ממסחר בתבואה ועצים והיו ביניהם בעלי מלאכה. מקור פרנסה חשוב לרבים היו בתי המדרש והישיבה הגדולה, שאליהם באו תלמידים מליטא כולה.

בטלז היו ארבעה בתי מדרש גדולים: בית המדרש הגדול, בית המדרש של החייטים, בית המדרש של החיילים ובית המדרש של הקצבים. מרכז חייה של הקהילה הייתה הישיבה, מן הגדולות והמפורסמות בעולם היהודי במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. ליד הישיבה הייתה מכינה ובית חינוך לילדים. כן היה במקום "כולל רבנים", אכסניה לאברכים מוסמכים.

מוסדות החינוך התורניים טבעו את חותמם על חיי הקהילה והיא נהייתה למבצר היהדות החרדית, ומלחמה הייתה לה בכל גילוי של השכלה או סטיה מן המסורת.

בשנות השמונים למאה ה-19 הוקם בטלז בית ספר יהודי-רוסי בהנהלת המשורר יהודה לייב גורדון (יל"ג). היהודים החרדים התנגדו לו והצרו את צעדיו, ובמשך שש השנים שיל"ג ישב בטלז התנהלה נגדו מלחמת חרמה והוא השיב מלחמה שערה, בעיקר בסאטירות שכתב.

אחרי מלחמת העולם הראשונה שבה הקהילה למקומה המרכזי ביהדות המסורתית וכמרכז "אגודת ישראל" על כל פלגיה, שם יצאו לאור בטאוני התנועה "הנאמן" ו"דער יידישער לעבן".

מוסדות הצדקה וגמילות חסדים של טלז נודעו בטיבם. פעלו שם: חברה קדישא, לינת צדק, ביקור חולים, קופת גמילות חסדים, מטבח עממי, אגודת נשים לתמיכה בעניים וחולים, מרפאה וקייטנות לילדים בחסות הרבנית ובית חולים, שנוהל בידי הרופא היהודי ד"ר מנוחין.

בראשית המאה העשרים כיהן בטלז, כרב מטעם, ר' שמעון ברמן, חוקר מקרא ופרשן. הרב האחרון שכיהן שם היה ר' אברהם יצחק בלוך.

בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם היו בעיר שני בתי מדרש למורים של "יבנה", האחד למורים והשני למורות וגימנסיה "יבנה" לבנות. הנוער הדתי התארגן ב"תפארת בחורים".

בין שתי מלחמות העולם באה גם הציונות לטלז, והוקמו סניפים של התנועות הציוניות "המזרחי", הצה"ר (הציונים הרביזיוניסטים), הצ.ס. (ציונים סוציאליסטים), "מכבי" ו"צעירי ציון". נסיון להקים בית ספר עברי מרשת "תרבות" סוכל על ידי השלטונות.

תנועת הבונד (תנועה יהודית סוציאליסטית, לא ציונית) פעלה שם עד 1920, מקצת חבריה הצטרפו אחר כך לקומוניסטים ופעלו במחתרת.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בטלז כ-2,800 יהודים בתוך אוכלוסיה של 8,000.


תקופת השואה:

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות. יהודים, פליטי פולין הכבושה בידי הנאצים, באו לטלז ובראשית שנת 1941 ישבו בעיר כ-3,000.

מוסדות הציבור היהודיים נסגרו וכל הפעילות הציבורית היהודית והציונית הופסקה. נסגרו גם בתי הספר הדתיים והישיבה הגדולה. (בניינה שימש כבית חולים לחיילי הצבא האדום) ראשי הישיבה המשיכו ללמד ככל שיכלו בדרכים אחרות, עד שהחליטו להציל את הישיבה על ידי העברתה לחוץ-לארץ. שניים מראשיה היגרו לארצות הברית ובעיר קליבלנד הוקמה ישיבה חדשה הממשיכה את מסורת הישיבה הגדולה של טלז.

אחרי פרוץ מלחמת גרמניה ברית המועצות (22 ביוני 1941) הופצצה טלז בידי הגרמנים והצבא הסובייטי הנסוג הצית את מחסני הנשק שלו. אחד מהם מוקם בבית מדרש ויהודים שראו את השריפה סיכנו את חייהם, חילצו את ספרי התורה והסתירום במרתף. קבוצות של ליטאים לאומנים, שהשתלטו על העיר בתוך נסיגת הסובייטים, הוציאו את ספרי התורה וחיללו אותם. הם גם התנכלו ליהודים, היכו אותם, שדדו את רכושם ושמו כמה יהודים במעצר.

הגרמנים נכנסו לטלז ב-25 ביוני, והיהודים העצורים שוחררו, אולם בבוקר יום המחרת נעצרו בחוצות העיר 200 גברים יהודים, גם הם בידי הליטאים הלאומנים, הובלו בסך בחוצות העיר והוחזקו במעצר בלי מים ובלי מזון עד שעות הערב.

ביום ששי, 26 ביוני, ריכזו הגרמנים ועוזריהם הליטאים את כל היהודים בככר השוק והובילום לאגם מאסטיס (MASTIS) בסביבת העיר תוך מכות וצעקות. ליד האגם הואשמו היהודים במעשי השלטון הסובייטי בעיר ובעיקר ברצח 72 ליטאים, אסירים פוליטיים, והרב נדרש לשלוח שליחים לשדל את שרידי הצבא האדום שביערות להיכנע. טענות היהודים, שלא היה להם כל קשר עם מעשי השלטונות הסובייטים ושגם הם סבלו מהם, נדחו הכל וכל. משסברו שקרב קיצם, כאשר נדרשו הגברים להישאר במקום והנשים והילדים נדרשו לחזור לבתיהם, כינס ר' בלוך את הקהילה סביבו ל"תשובה" ול"וידוי". עם חשכה הופרדו המשפחות בכוח, הנשים והילדים שחזרו לבתיהם בעיר מצאו אותם פרוצים ושדודים. במוצאי השבת נאספו שוב הנשים והילדים והובלו לאחוזה ביער ריניאי (RUINIAI), כ-5 ק"מ מדרום מזרח לעיר, שם מצאו את הגברים (מלבד שלושה שנורו באותו הלילה). אחרי שהוחזקו כמה ימים תחת כפת השמים, שוכנו ברפתות ואורוות והוקם שם כעין מחנה, ומפקדו היה הליטאי פלאטאקיס (PLATAKIS). למחנה הובאו גם היהודים שניסו בימים הראשונים למלחמה להמלט לברית המועצות או להסתתר בכפרים. שוב הופרדו המשפחות, גברים לחוד ונשים
וילדים לחוד, ולמחנה מונה ועד שבראשו רב הקהילה. הועד דאג לאספקת מזון מהעיר ולסדר במחנה, בהשפעתו אוחדו המשפחות.

כעבור זמן קצר נמצאו ביער קברי 72 האסירים הפוליטיים שהיהודים הואשמו באחריות למותם. היהודים נצטוו להוצאים מקבר האחים ולטפל בהבאתם לקבורה נאותה. הגברים עשו את המלאכה תוך עינויים והשפלות, בפיקוח הליטאים, והנשים הוצאו לעבודות כפייה בעיר.

ביום 14 ביולי כינס חייל גרמני שחרבו שלופה בידו את הגברים היהודים גזז את זקניהם ופיקח על טקס של ענויים והשפלות שנמשך שעות רבות. למחרת החלו הגרמנים ועוזריהם הליטאים ברצח שיטתי של הגברים היהודים, ותוך ימים ספורים ירו בכולם וטמנום בקברי אחים רדודים, רב הקהילה, ר' אברהם יצחק בלוך, נרצח אחרי עינויים. במגפה שפרצה בגלל הגוויות החשופות בשטח מתו נשים וילדים. הוחלט להעבירם לאחוזת גירוליאי (GERULIAI), כ-10 ק"מ ממזרח לטלז, מקום ריכוז בעיקר של נשים וילדים יהודיים שרידי הטבח בריניאי ובוישוביאן (VIESVENAI), כ-4,000 נפש.

כיוון שהיו אלה ימי הקציר, התירו הגרמנים לאיכרים לקחת נשים צעירות מן המחנה לעבודה בשדות. אחדות קשרו קשרים שסייעו להן להסתתר בבוא העת. ועד של נשים ניהל את המחנה בתנאים קשים ביותר, בלי מקורות מזון קבועים ובלי תרופות, והחולים רבים מיום ליום. פנייה לעזרה לבעלי השפעה ליטאים, ההגמון והרופא המחוזי, רק סייעה לקרב את קיצן. בסוף אוגוסט 1941, ז' באלול תש"א הורחקו 600 נשים צעירות מן המחנה וכל השאר הובלו ליער ריניאי ונרצחו שם.

הנשים הצעירות הוחזרו לטלז ושוכנו בבתים חרבים של עניי העיר (אלה ישבו עכשיו בבתי היהודים) הן ניסו לעבוד למחייתן וחיזרו על פתחי הליטאים לקבל מזון. בסוף דצמבר 1941 הובלו הנשים לגיא ההריגה של יער ריניאי ונרצחו שם. רבות הצליחו לברוח, אלה שנתפשו הובאו לגיטו שאוולי וכמה עשרות הצליחו להסתתר בכפרים עד סוף המלחמה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

בשנת 1989 נותרו בעיירה רק 23 יהודים.במקום הוקמו אנדרטאות לנרצחי השואה במקום רצח ההמונים בשואה.
בשטח הגטו היהודי לשעבר נותרו מבני בית הכנסת והישיבה.
בית העלמין היהודי שנותר הוא במצב גרוע ונותרו בו רק כ - 55 מצבות.
תלמידים ומורים בבית הספר היהודי בלוקניק, ליטא, שנות ה-1930
תלמידים ומורים בבית הספר היהודי,
לוקניק, ליטא, שנות ה-1930
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
אוסף דוד קמזון, ישראל)