חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

Nahoum, Haim

Rabbi

Born in Manisa (Magnesia), Turkey, he was educated in Tiberias, before going back to Smyrna (now Izmir, in Turkey) where he attended high school and Istanbul where he studied law. From 1893-97 he studied in Paris, France, where he was ordained at the rabbinical seminary. Back in Istanbul, Nahoum worked for the community and was deputy director of the rabbinical seminary as well as teaching history at the Military Academy. A supporter of the Young Turk movement, he was appointed Chief Rabbi of the Ottoman Empire after the Young Turks came to power in 1908. When they lost power in 1920, he moved to Paris and five years later was elected chief rabbi of Cairo, Egypt, where he remained until his death. In 1931, the king of Egypt appointed him to the senate and in 1933 Nahoum became a member of the Arabic Language Academy in Cairo. He published works of historical research.
תאריך לידה:
1872
תאריך פטירה:
1960
מקום לידה:
מאניסה
מקום פטירה:
מצרים
סוג אישיות:
רבנים
מספר פריט:
139027
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
NAHOUM, NAHUM

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

נחום הוא שם מקראי. משמעות השם העברי נחום ונחמיה הם שמות קרובים במשמעותם. נחום המקראי היה נביא על יהודה במאה ה-7 לפנה"ס. נחמיה המקראי היה מושל יהודה במאה ה-5 לפסה"נ. שמות משפחה נוספים בעלי משמעות דומה: נחמיאס מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1112 בטולדו, ספרד. נוחם ונחמן מתועדים באלזס בשנת 1784. בן נחמיאס מוזכר בשנת 1928. באמצע המאה ה-20 משפחה יהודית בצרפת החליפה את שמה מנחמיה לנמיאר. צורות נוספות של השם נחום, שרובם חופפים לצורות השונות של נחמיאס, כוללים את נוחם, נאחר, נאחם, נוחים, נאחה ונאום צורות המקושרות בקירוב לשם נחמיאס כוללות את ניחמיה, נמייה, חמייה ואמייה.

במאה ה-19, נחום מתועד כשם משפחה יהודי בכתובה מטוניס מתאריך 2 באוגוסט 1868, של רחל, בתו של נסים נחום, ושל בעלה יוסף, בנו של יעקוב מונטפיורה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי נחום כוללים את הרב חיים נחום (1960-1872), אשר נולד בטורקיה ושימש כרב ראשי של איסטנבול ושל קהיר, מצרים; ואת העו"ד מרקו נחום אשר חי בטורקיה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

צינוי דרך בתולדות היהודים במצרים

586 לפנה"ס | אין מחיר לחופש

הסיפור המכונן של העם היהודי הוא יציאת מצרים. "בכל דור ודור", אומרת ההגדה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – אמירה שניתן לפרש כקריאה לשחרור מתבניות מחשבתיות, ממצרים הפנימית שלנו, הכובלת אותנו ומעכבת אותנו בדרך אל החופש.
אבל הבה נשאיר לרגע בצד את הפסיכולוגיה ונעבור להיסטוריה: תיאוריות מחקריות מספרות על קבוצה אתנית בשם האבירו (העברים), שיצאה ממצרים בסביבות המאה ה-13 לפנה"ס. חוקרים שונים מזהים קבוצה זו עם אבות אבותינו ועם סיפור יציאת מצרים התנ"כי.
האזכור הבא של הגירת יהודים למצרים מתייחס לשנת 586 לפנה"ס, כשהאימפריה הבבלית החריבה את ירושלים ובישרה את גלות בבל. בספר ירמיהו מ"ג מסופר כי הבבלים הציבו את גדליה בן-אחיקם כנציב על הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בארץ. בעקבות חיכוכים פנימיים, גדליה נרצח; ההתנקשות בו נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה היהודית. בעקבות הרצח וחששם של היהודים מנקמה בבלית, התארגנה קבוצת יהודים בראשות הנביא ירמיהו ונמלטה מצרימה. אל החופש.

410 לפנה"ס | חייל להשכיר

אחד האזכורים המעניינים ביותר של יהודים במצרים נוגע לעיר עתיקה ומסתורית בשם יֵב. העיר יֵב שכנה על אי בנהר הנילוס, בנקודה אסטרטגית – מדרום לעיר הגדולה אסואן. תעודות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות מעידות כי יהודי יֵב מצאו את פרנסתם בעיקר כלוחמים להשכיר. היסטוריונים משערים כי האימפריה הפרסית, ששלטה אז במצרים, שכרה קבוצה לא קטנה של יהודים כדי להגן על גבולה הדרומי של ארץ הנילוס. תפקידם של הלוחמים היהודים היה להמית כל מי שהעז להסתנן למצרים.
כזכר לפולחן הקרבת הקורבנות, חברי הקהילה היהודית הקימו ביֵב מקדש משלהם, תחליף לבית-המקדש שחרב בירושלים. אלא שסמוך למקדש היהודי שכן מקדש מצרי, מקום משכנו של האל המצרי חנום, המופקד לפי המיתולוגיה המצרית על הנילוס, בין השאר. המצרים לא ראו בעין יפה את המקדש היהודי, ובשנת 410 לפנה"ס שרפו אותו עד היסוד.

200 לפנה"ס | שבעים פנים לתורה

בשלהי המאה השלישית לפנה"ס כינס מלך מצרים דאז, תלמי השני, כ-70 מחכמי הקהילה היהודית באלכסנדריה וביקש מהם להירתם לפרויקט גדול של תרגום התנ"ך ליוונית, בשאיפה להפיץ אותו בעולם.
תרגום זה, הידוע בשמו "תרגום השבעים", מפורסם עד היום בדיוקו, בעושרו הלשוני, בערכו ההיסטורי ובמיוחד, כך מספרת האגדה, בעובדה שכל אחד מבין 70 החכמים ישב לתרגם את התורה לבדו – ובאורח פלא, כולם תירגמו אותה באופן זהה לחלוטין.
הפרויקט מלמד על קהילה יהודית תוססת שחיה ופעלה באלכסנדריה. קהילה זו, שמנתה רבבות רבות של יהודים, אימצה בחלקה את התרבות ההלניסטית היוונית, כולל שמות, שפה, בילוי יומי במרחצאות חמי-אלכסנדריה וסגידה לפולחן הגוף. אלא שלא כל היהודים היו מתייוונים. רבים מהם שמרו על מורשתם, והשלטונות, שכחלק מעקרונות ההלניזם דגלו בסובלנות דתית, העניקו להם את הזכות להקים מערכת מדינית מיוחדת, שבה היו זכאים לחיות על-פי חוקיהם, לבחור את מנהיגיהם ואפילו להישפט בבתי-הדין שלהם.

45 לפנה"ס | אפלטון היהודי

מי שגילם בצורה המזוקקת ביותר את המזיגה בין עקרונות ההלניזם ליסודות היהדות היה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שחי מ-45 לפנה"ס עד 15 לספירה. בעץ המשפחתי של פילון אפשר למצוא ענפים מהאריסטוקרטיה הרומית לצד שורשים יהודיים מאצולת משפחת החשמונאים.
פילון נולד באלכסנדריה למשפחה עשירה. על אחיו מסופר כי "עלה על כל בני עירו בייחוסו ובעושרו". פילון גילה עניין בפילוסופיה ובמדעי הטבע מגיל צעיר, ובעיקר התעניין במתח בינם לבין עקרונות הדת היהודית, שבה האמין בכל מאודו. מחיבוריו הרבים עולה דיוקן של אדם מקורי שהתעניין במגוון רחב של נושאים: פילון חקר את משמעות המוות 1,900 שנה לפני הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית), פירש את התורה על-פי עקרונות פילוסופיים יווניים 1,200 שנה לפני הרמב"ם, והטרים את חז"ל באמרותיו העמוקות על אודות טבע האדם, שאותן טבע 250 שנה לפני חתימת המשנה.

115 לספירה | מרד התפוצות

מרד התפוצות, שפרץ בשנת 115 לספירה, נתפס כמרד הסנדביץ' בין שני אחיו הגדולים – המרד הגדול, שהתרחש בשנת 70 לספירה, ומרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנת 132 לספירה. הגורמים העיקריים לפריצתו היו קנאות דתית, חוקים מפלים ותסכול אחרי כשלון המרד הגדול. נוסף לכך, תיאורים זוועתיים של פליטים על אכזריותם של הרומאים שהגיעו מיהודה למצרים ליבו את היצרים, שהיו לוהטים ממילא על רקע הניגודים בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית. היהודים "רכבו" על מלחמה גדולה יותר שהתנהלה באותה עת – בין האימפריה הפרתית, ששלטה במזרח, באזור עיראק ואיראן של ימינו, לבין האימפריה הרומית – וניצלו את שעת הכושר ההיסטורית כדי לפעול נגד שלטון הרומאים. המרד התחיל בלוב, ועד מהרה התפשט למצרים ובעיקר לאלכסנדריה. למרות הניצחונות הראשונים, הרומאים דיכאו את המרד, וקהילת אלכסנדריה, שהייתה העשירה והמשגשגת ביותר ביהדות התפוצות באותה עת, נחרבה והושמדה ברובה.

641 | הכיבוש הערבי

אם תשאלו ישראלי אקראי על הזהות האתנית המצרית, סביר להניח שיאמר לכם כי מצרים היתה מדינה ערבית מאז ומעולם. אבל האמת היא שרק בשנת 641, עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב, הפכה מצרים למדינה שצביונה ערבי בעיקרו.
כמו מדינות רבות אחרות שחיו תחת ריבונות אסלאמית, היחס אל היהודים היה כאל בני-חסות – ד'ימי. החוזה עם הד'ימי היה פשוט: היהודים חויבו להכיר בעליונות האסלאם, לשלם מס גולגולת (שנקרא ג'זיה), ללבוש בגדים מיוחדים ועוד כהנה הגבלות, ובתמורה נהנו מאוטונומיה יחסית בניהול ענייני המשפחה, האישות והדת, וכן קיבלו אישור להתדיין לפני בתי-דין יהודיים.
החוזה עם היהודים נשמר לרוב בהקפדה, למעט במקרים מסוימים, למשל המקרה של הח'ליף הפאטמי עלי מנצור אל-חכים, שנודע באכזריותו. אל-חכים כפה על היהודים באלימות להמיר את דתם, ואף שרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'ווארדיה.

882 | הקראים והרבנים

תולדות הזרמים הדתיים ביהדות ידעו מאבקים מרים וקשים – צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, חרדים וחילונים ועוד. אחד הידועים שבהם היה הפולמוס בין הקראים לרבנים, עימות שהתרחש במלוא עוצמתו במצרים.
מבחינה דתית, הקראים והרבנים נבדלים בכך שהקראים מאמינים בתורה שבכתב ככתבה וכלשונה, ואילו הרבנים מאמינים שהתורה שבכתב היא גוף ידע מקודד המכיל את כל החוכמה שהיתה ותהיה אי-פעם – ומכך, שהם חופשיים לפרש אותה ולהתאימה לרוח הזמן, דבר שהקראים מתנגדים לו בתוקף.
על-פי השערות החוקרים, קהילת הקראים ישבה ופעלה בפוסטאט (קהיר העתיקה) מימי ראשית הכיבוש המוסלמי. על-פי הערכות החוקרים, בשנת 882 ייסדו הקראים בפוסטאט את בית-עזרא, בית-הכנסת שבשנת 1896 נתגלתה בו גניזה עשירה שנודעה בשם "גניזת קהיר". בין שאר האוצרות שנחשפו בגניזה ושפכו אור על חיי המסחר, החינוך, האישות, המשפחה והמוזיקה של יהודי מצרים והסביבה נתגלו גם הפולמוסים הנוקבים שניהלו הקראים עם הרבנים. אחד מהרבנים, הרב סעדיה גאון (רס"ג), נולד במצרים והיה מראשי המתנגדים לקראים. בהמשך עבר רס"ג לבבל והיה שם לאחד מגאוני הדור.

1050 | החוט המשולש

במחצית המאה ה-11 התרכז הקיבוץ היהודי הגדול במצרים בעיר פוסטאט (קהיר העתיקה). הקהילה המבוססת והמכובדת בעיר נחלקה לשניים: הבבלים (אלו שמוצאם מבבל), שקיבלו את מרותם התורנית והמשפטית ממרכזי הישיבות הגדולות בבבל, והירושלמים (שמוצאם מישראל), שהיו כפופים לחכמי ארץ ישראל. שני המרכזים נזקקו ליהודים העשירים מפוסטאט, שתמכו בהם מבחינה כלכלית. נוסיף על כך את המאבק על המונופול הרבני שהתחולל בפוסטאט בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, ונקבל שילוש טעון, אשר יצר חיכוכים פוליטיים רבים.
אחד מהמאבקים האישיים המפורסמים ביותר נתגלע בין אפרים בן-שמריה, מנהיג הירושלמים, לאלחנן בן-שמריה, מנהיג הבבלים. בגניזת קהיר נמצא מסמך שבו מתואר חלום של בן-שמריה, שסיפר כי משה רבנו בכבודו ובעצמו נגלה אליו בלילה והעניק לו את הסמכות העליונה בפוסטאט.

1165 | ממשה עד משה לא קם כמשה

אי-אפשר לדבר על תולדות יהדות מצרים ללא "הנשר הגדול", איש האשכולות שידו בכל: הפילוסוף, המשפטן, הפוסק, הרופא, התזונאי ואיש המוסר, הגאון רבי משה בן-מימון, הלוא הוא הרמב"ם, שקבע את מושבו בקהיר בשנת 1165.
הרמב"ם היה האדריכל הגדול של המחשבה היהודית. הוא פיצח את הגנום של ההגות היהודית בחיבורו "מורה נבוכים", חיזק את יסודות האמונה ב"אגרת תימן" ופישט את ההלכה במפעלו המונומנטלי "היד החזקה" – 14 כרכים (לכן י"ד) שמרכזים את כל דיני המשפט העברי נכון לזמנו. הרמב"ם כתב ספרים רבים על פילוסופיה, אך היה גם רופא נחשב, והותיר אחריו כתבים מעמיקים שעסקו בתזונה נכונה וברפואה מונעת. מפעלו העצום מדהים במיוחד לאור העובדה שבשעות היום שימש רופא המלך, ובסוף היום, מתוקף תפקידו כראש הקהילה היהודית, קיבל את פניהם של חברי הקהילה.
גדולתו של הרמב"ם זכתה לעדות של נצח במשפט המפורסם "ממשה (רבנו) עד משה (בן-מימון) לא קם כמשה".

1312 | הנבואה ניתנה לחכמים

על-פי שלמה המלך, אחת הסיבות המדאיגות שבגינן "תרגז הארץ" היא תופעת "עבד כי ימלוך" (משלי ל', כ"א), כלומר אדם שזוכה בבת אחת למעמד של מלך, בלי שלמד את דרכי המלוכה. נבואתו של החכם מכל אדם התגשמה כעבור 2,300 שנה, כשהממלוכים, חיילים-עבדים בשירות האימפריה העבאסית הערבית, השתלטו על מרחב המזרח התיכון והקימו בשנת 1250 ממלכה עריצה בשטחי מצרים, ישראל, סוריה וארצות אחרות באזור.
ההיסטוריון אליהו אשתור כתב בספרו הנודע "תולדות היהודים במצרים וסוריה" כי עליית הממלוכים סיימה את תור הזהב בתולדות יהודי מצרים והתחילה את "ירידתו של הכוח היוצר של תרבות ערב". אשתור מצטט את הפילוסוף יוסף אבן-כספי, פרשן המקרא היהודי הידוע, שבא במיוחד למצרים ב-1312 בתקווה ללמוד פילוסופיה, אך נותר מאוכזב בתכלית לאחר מפגש עם היהודים המקומיים. "כולם צדיקים", כותב אבן-כספי, "אבל בחוכמות לא היו מתעסקים וגם בכל המזרח לא היו שם חכמים, וקראתי על עצמי, 'הוי היורדים מצרים לעזרה' (ישעיהו ל"א, א'), ואשוב אל ארצי בבושת פנים".

1604 | קהילות תאומות

במשך מאות שנים היו ארץ ישראל ומצרים תחת ריבונות אחת – מהשושלת הפאטימית, דרך הממלוכים ועד האימפריה העותומנית, שהשתלטה על ארץ הנילוס בשנת 1517. עקב כך התרקמו יחסים סימביוטיים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובמצרים. יחסים אלה התבטאו בין השאר בהגירה הדדית, במשפחות מפוצלות שחיו במקביל בשתי הקהילות ובקשרי מסחר המעידים בעיקר על תלות כלכלית של הקהילה בישראל בקהילה המצרית.
זרם נוסף של יהודים הגיע למצרים לאחר שנת 1492, בעקבות גירוש ספרד. בין אלה היו אישים ידועים כגון דוד בן-זמרה, סוחר עשיר ופוסק הלכה שכיהן כראש הקהילה היהודית במצרים, ואברהם דוד, איש עסקים אמיד שתרם רבות מכספו למפעלים תורניים וקהילתיים. בראשית המאה ה-17 פקד משבר כלכלי חמור את כל רחבי האימפריה העותומנית. המשבר פגע מאוד בקהילה היהודית ודילדל את אוכלוסייתה. עדות לכך מצויה באיגרת ששלחו ראשי הקהילה היהודית בצפת בשנת 1604. "אבדה מצרים מאחינו", כותבים הצפתים, "שהיו לסעד לתומכנו ובארץ מצרים ירדו פלאים, כי דלו מאוד משאם ומתנם".

1805 | אשכנזי, ספרדי וקראי נכנסים לבר בקהיר

תקופת היובש היהודית במצרים תמה עם זרם המהגרים הגדול שהציף את ארץ הנילוס במאה ה-19 על רקע עלייתו לשלטון של מוחמד עלי.
עלי, שעלה לשלטון בשנת 1805, היה האחראי לתהליך המודרניזציה שעבר על מצרים. עם מפעליו הרבים יש למנות פיתוח תשתיות, פיתוח חקלאי, הקמת נתיבי מעבר, ניהול ריכוזי ועוד. וזאת יש לדעת: באמצע המאה ה-19 חיו במצרים כ-6,000 יהודים, וכעבור פחות מ-70 שנה הגיע מספרם ל-60 אלף. היהודים התחלקו לארבע קבוצות: ספרדים, קראים, יהודים-מצרים וקבוצה של אשכנזים שהיגרו מתחום המושב במזרח אירופה למצרים במהלך המאה ה-19.
כך הפכה מצרים, ובעיקר קהיר, לפסיפס קוסמופוליטי שהיה רב-תרבותי עד כדי כך שכל מי ששוטט באותה עת בקהיר היה יכול לשמוע בכל סמטה וסמטה יהודים בעיצומה של שיחה נמרצת בלדינו, יידיש, צרפתית, איטלקית או ערבית.

1865 | מלחמת המעמדות

האם תופתעו לגלות כי מתחים בין אשכנזים לספרדים – "השד העדתי", כפי שהם מכונים בישראל של ימינו – היו קיימים גם במצרים? כך היה מאז שנת 1865, עת החלה הגירה של יהודים ממזרח אירופה למצרים כתוצאה מהאנטישמיות שהשתוללה באירופה.
הקבוצה האשכנזית, שבשיאה מנתה כ-10,000 איש, השתייכה בראשיתה למעמד הבינוני-נמוך, אך עד מהרה התקדמו חבריה בסולם המעמדי והצליחו להיחלץ מחארה-אל יאהוד (הרובע היהודי) מוכה העוני והצפיפות ולעבור אל השכונות היוקרתיות בקהיר. ניסיונותיהם של בני הקבוצה האשכנזית לעצב את פני הקהילה היהודית במצרים נתקלו בהתנגדות מצד קבוצת הספרדים, צאצאי גירוש ספרד, שהיו אליטת הקהילה היהודית. הספרדים דיברו צרפתית, שלחו את ילדיהם לבתי-ספר בריטיים והתגוררו ברבעים העשירים בקהיר. בעיני השלטונות, הם היו נציגיה היחידים של הקהילה.
מתח תרבותי עז רחש מתחת לפני השטח. הספרדים בזו ל"שלעכטעס" האשכנזים, שאפילו המבטא הצרפתי בפיהם לא היה תקין, ואילו האשכנזים זילזלו בספרדים "הממוזרחים" וראו בהם אנשים לא-מתורבתים, חומרניים ועצלנים. ועל כך נאמר: לא רק שסטריאוטיפים אינם מתים, הם גם אינם מתחלפים.

1917 | נפש מצרי הומייה

את זרעי הציונות במצרים זרע יוסף מרקו ברוך, דמות צבעונית ורבת ניגודים – משורר ואנרכיסט, מורה ועיתונאי, ובעיקר פעיל ציוני נמרץ שאילולא שלח יד בנפשו בעקבות אהבה נכזבת והוא בן 27 בלבד, מי יודע כמה רחוק היה מגיע.
ברוך ייסד בקהיר את אגודת בר-כוכבא, מלכ"ר ציוני שהפעיל ספרייה, בית-קפה, מועדון ציוני שוקק חיים ועוד. פועלו הציוני התחזק עם הקמת ההסתדרות הציונית של מצרים, שלוחה של ארגון מכבי ותנועת הצופים העבריים. ההסתדרות, כמו תנועות ציוניות רבות, הושפעה מההתלהבות ששטפה את העם היהודי ב-1917, עם הצהרת בלפור.
ליוזמות ציוניות אלו הצטרפו אנשי עסקים יהודים דוגמת פליקס דה-מנשה וז'ק מוצרי, שתרמו רבות לבניין ארץ ישראל ובזכות נדבנותם הוקמו בארץ כמה יישובים, ביניהם המושב כפר-ידידיה.
בתקופה זו החלה להתעצם גם תנועה לאומית מצרית גדולה, תנועת אל-ופד, ששאפה לריבונות טריטוריאלית מצרית. העובדה ששאיפות הלאום היהודיות והמצריות לא התנגשו מעידה על הפלורליזם הנדיר שאיפיין את האווירה הקוסמופוליטית של מצרים בשנות ה-20 של המאה ה-20.

1939 | אביב העמים האמיתי

האפלה שירדה על האנושות בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עליית הנאציזם ותנועות הפשיזם השונות בארצות אירופה, לא פסחה גם על מצרים. תעמולה גזענית ושנאת זרים פשו בקרב סטודנטים וקציני צבא מצרים, שסלדו מהקולוניאליזם הבריטי וראו בהיטלר את מושיעם. העובדה שתורת הגזע הנאצית לא הבדילה בין יהודי לערבי לא הפריעה להקצנה. מציאת אויב משותף, כפי שאמר החכם היהודי זיגמונד פרויד, היא הדרך הטובה ביותר לאחד שני יריבים. הלאומיות המתונה שאפיינה את שנות ה-20 הפכה ללאומנות חולנית, שדחתה את כל מי שאינו מצרי "אמיתי" ואת כל מי שאינו מוסלמי, כלומר, יהודים וקופטים (מצרים נוצרים).
את דגל הלאומנות נשאו תנועות האחים-המוסלמים ומצרים-הצעירה, שנשענו על טקסטים שתורגמו לערבית וביניהם "מיין קאמפף" של היטלר ו"הפרוטוקולים של זקני ציון". ואולם, הקהילה היהודית לא שקטה על שמריה. זכורים לטובה עיתונאים יהודים שסיכנו את פרנסתם והתייצבו נגד התעמולה השקרית, וכמובן ידוע החרם של הקהילה היהודית על סחורה גרמנית שהחל בשנת 1933 ונמשך עד 1939.

1956 | הסוף

החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 ומלחמת העצמאות שבעקבותיה בישרו את סופה של הקהילה היהודית במצרים. הממשלה המצרית השתמשה בחוק צבאי כדי להסתער על יריביה, ואף החרימה את רכושם (סוגיה רגישה, התלויה ועומדת מול שלטונות מצרים עד היום).
למרות הצהרות הנאמנות למדינה, הקהילה היהודית היתה קורבן להסתה מצד העיתונים והשלטונות; מחודש יוני ועד ספטמבר הושמדו חלקים מהרובע היהודי בקהיר. ההפגנות האלימות, מעשי ההצתה וההפצצות לא פסחו על בתי-קולנוע, חנויות כלבו ובתי עסק אחרים שהיו בבעלות יהודים.
בין 1948 ל-1952 עזבו את מצרים כ-20 אלף יהודים. לאחר מכן, עם עלייתו לשלטון של גמאל נאצר, ובעקבות זאת יישום הסוציאליזם והגישה הפן-ערבית, נוספו עליהם עוד כ-30 אלף יהודים. ב-1967 נותרו במצרים כ-3,000 יהודים בלבד. עם השנים הלך מספרם וקטן. ב-2014 חיו בה 360 יהודים בלבד.
האם בכך תם הקשר הארוך בין ארץ הנילוס לבני העם הנבחר?
בשנת 1979 נחתם הסכם שלום היסטורי בין ישראל למצרים. מאז ההסכם, הגבול עם מצרים נשמר וכובד, וישראלים רבים נסעו לארץ הנילוס, המקום אשר אבות אבותיהם עזבו לפני אלפי שנים כדי להגשים את ייעודם ולהיות לעם.

מרסיי Marseille(s)


ימי הביניים

ממצאים ארכיאולוגים מעידים, שהייתה נוכחות יהודית באזור כבר במאה הראשונה לספירה. אולם התיעוד המוקדם ביותר הוא משלהי המאה הששית. במכתב משנת 591 ששלח האפיפיור גרגוריוס הגדול לתאודור, הבישופ של מארסיי, מוזכר ניסיון לניצורם בכפייה של פליטים יהודים שנמלטו מגזרות שמד דומות מצד הבישופ של קלרמונט, (כיום קלרמונט פראנד במרכז צרפת), עשרים שנים קודם לכן. בימי הביניים נמשכה התיישבותם של יהודים במארסיי. מסמכים רבים מזכירים רכוש בבעלות של יהודים, או רכוש שיהודים קשורים בו באיזה אופן, כמו למשל "בקעה יהודית" (נזכרת בשלהי המאה ה- 10), וכרם בבעלות יהודית (שלהי המאה ה- 11).

הנוסע היהודי בנימין מטודלה (נפטר 1173) ביקר במארסיי בשנת 1165 בקירוב, ודיווח ביומן המסע שלו כי חיו בה כ- 300 משפחות יהודיות. לפי תיאורו, היו בעיר שני אזורי התיישבות יהודים, האחד בחלק העליון, תחת שלטון הבישופ, והשני בעיר התחתית, תחת שלטון האציל, אולם שתי הקהילות היו נתונות לסמכות הבישופ של מארסיי. הוא דיווח גם, שהישיבות והחכמים נמצאו בעיר העילית, ומתאר את מארסיי כ"עיר של חכמים". היהודים שישבו בעיר התחתית, על יד הנמל, פיתחו במשך הזמן רשת של קשרי מסחר עם ערי נמל אחרות בספרד ובצפון אפריקה, ובארצות הלבנט. הם סחרו בעץ, בתבלינים, בבדים, במתכות, במוצרי צביעה, ובעבדים. במאות ה- 13 וה- 14 הרחיבו היהודים את פעילותם הכלכלית, והשתלבו במקצועות חדשים, כגון מתווכים, סוחרי יין, סוחרי בדים, פועלים, סבלים וחייטים. במסמך אחד מוזכר אפילו סתת יהודי (magister lapidis) . בכמה מקצועות, כמו רופאים למשל, עלה מספר היהודים על מספר הנוצרים. אומנות עיבוד האלמוגים, אף שלא הייתה עיסוק רווחי מאד, הייתה מונופול יהודי. היו יהודים בתחום ההלוואות, אולם בעיר נמל השפעתם הייתה קטנה יחסית קטנה, ולא גילגלו רווחים גדולים. את
ייצור הסבון, לימים אחת התעשיות העיקריות במארסיי, הביא כנראה היהודי קרסקאס דוד (שנקרא לעתים גם סבונריוס) בין השנים 1371 - 1401. אחרי מותו המשיך אחריו בנו, סלומון דוד.

בימי הביניים המוקדמים, נהנו יהודי פרובאנס ממעמד חברתי טוב יחסית. תקנות העיר מארסיי משנת 1257 לא הבדילו בין היהודים לנוצרים, וכולם היו "אזרחי מארסי". עם זאת, יש לפרש הגדרה זו כתואר כללי, ולא כאילו נהנו יהודי העיר מזכויות שוות לאלו של הנוצרים. מאז שנת 1262, אחרי הזעזוע שגרם כישלון המרד של מארסיי נגד הרוזן מושל פרובאנס, הורע מעמדם החוקי של היהודים. היהודים נהיו לרכושו של הרוזן, ומאז היו חייבים במסים לרוזני פרובאנס. בתמורה, פרש הרוזן את חסותו עליהם. בשנת 1276, למשל, התערב לטובת יהודים שהאינקוויזיציה סחטה מהם כספים באמתלה שהטלאי שענדו קטן מן המותר, שכן, מאז כינוסה של המועצה הלטראנית בשנת 1215 נאלץ כל יהודי מעל גיל שבע לענוד טלאי זיהוי על הבגד. הגבלות נוספות היו לבישת צעיף מיוחד בשם אוראלס, חובה שהוטלה על נשים יהודיות, איסור להעיד נגד נוצרים, איסור לעבוד בימי ראשון ובחגים נוצריים, ואיסור לרחוץ במרחץ יותר מפעם בשבוע. גם על סוחרי החוץ היהודים הוטלו מגבלות שונות: נאסר עליהם לשוט בקבוצות של יותר מארבעה באותה ספינה, היה עליהם להתנזר מבשר בימי צום נוצריים בעת מסעם, ונאסר עליהם לנסוע למצרים, על
מנת שלא יוכלו להנות מהמסחר הרווחי עם ארץ זו. בסוף המאה ה- 13, כך כתב רבי שלמה בן אדרת (רשב"א), הואשמו היהודים במארסיי שבעת חגיגות פורים הלעיגו על הנצרות, ונקנסו בקנס כבד.

במאה ה- 14 השתפר מעמדם החוקי של היהודים, והם נהנו הן מחסות רוזני פרובאנס, והן מהגנת רשויות העיר מארסיי. היריבות שבין שני כוחות אלה איפשרה ליהודים לתמרן ביניהם, ולהשיג הגנה מפני הכנסייה. אין כל תיעוד של האשמה נגד קהילת מארסיי, גם לא בשנות המשבר הקשה שאחרי המגיפה השחורה של 1349 - 1351. היהודים אף השיגו כמה פריבילגיות שאיפשרו להם לשמור על מצוות דתם. הותר להם לסחור בקמח למצות באזורים עתירי התיישבות יהודית, ולא רק במקום מוסכם שהעיר קבעה, כמקודם. הם הורשו לטאטא את חזיתות בתיהם בימי שישי במקום בימי שבת כפי שעשו שכניהם הנוצרים (1363), והיו פטורים מנשיאת פנס אחרי כיבוי אורות בערבי חג. גם שליטי פרובאנס הגנו על היהודים. בשנת 1320 התערב המלך רוברט לטובתם והבטיח להם מקלט במצודותיו אם יותקפו במהלך מסעות הצלב "של הרועים". הגנה זו חודשה בשנת 1331, וגם בשנה שלאחר מכן, על ידי פיליפ דה סנגינה, מושל פרובאנס. בהתקפות של שנת 1357 השתתפו היהודים באופן פעיל בהגנה על מארסיי, ותרמו חלק נכבד מעול המסים שנדרשו התושבים לשלם לרוזנים. כך הבטיחו לעצמם הגנה יחסית. מעת לעת חידשו הרוזנים את זכויות הקהילה היהודית, כך
המלכה מארי ב- 1387, ובנה לואי השני ב- 1389. נדיבותם היחסית של רוזני פרובאנס נמשכה עד למאה ה- 15, כך מעידים, למשל, צווים ששלחה יולנדה דוכסית פרובאנס ומלכת נאפולי, אשר אסרה בשנת 1422 על פרעות נגד היהודים. המלך רנה מאנז'ו (1432-1480) הכריז בשנת 1463 כי היהודים זכאים להגנה מיוחדת של השלטונות משום שאינם נהנים מזו של הכנסייה. מדיניות זו נתחזקה עוד יותר, כאשר בעקבות תלונתם של היהודים שלמה בוטרלי וברון דה קסטר, אשר הוכיחו כי אישה נוצריה הטבילה ילדה יהודיה בניגוד לרצונה, באגן הטבילה של כנסיית סט. מרטין, סגר המלך רנה את אגן הטבילה. הדבר אילץ את התושבים הנוצרים להטביל את הילדים בכנסיית סט. ז'אק דה לה קוריז'רי.

במאה ה- 15 הורע מצב היהודים במארסיי. בשנת 1423 נכבשה העיר על ידי כוחות אראגוניים של המלך אלפונסו החמישי. היהודים נפגעו יותר מהנוצרים. רבים מהם עזבו את העיר וחיפשו מקלט בקהילות אחרות בפרובאנס. כשפרובאנס סופחה לממלכת צרפת בשנת 1481, הורע מצב היהודים באופן ניכר. ב- 1484, ושוב בתחילת שנת 1485, הואשמו היהודים בלקיחת ריבית קצוצה, והתושבים תקפו את השכונות היהודיות , בזזו והרגו יהודים. רבים ברחו מהעיר, בייחוד אל סרדיניה, בה התיישבו כמאתיים משפחות ממארסיי. המלך קארל השמיני לא צידד בדרישה הרווחת של גירוש יהודים מפרובאנס. הוא הוציא צו, שיש להתיר ליהודים שרוצים לעזוב לעשות כן, ללא פגע, ובתנאי שמילאו את כל חובותיהם והתחייבויותיהם כלפי הנוצרים. שלטונות העיר, לעומת זאת, סירבו לאפשר ליהודים לעזוב עם רכושם ונקטו צעדים רבים לעצירת העזיבה. בין היתר, נערך בשנת 1486 רישום של הרכוש היהודי במארסיי. היהודים מחו, וזכו בהתערבות מלכותית, ובכמה שנים של חסות. גירוש היהודים מספרד ב- 1492 הביא אל מארסיי יהודים חדשים. באותה שנה פדתה הקהילה היהודית 118 יהודים מאראגון שנשבו על ידי הפיראט ברתולומיי ז'אנפרדי, בסכום
נכבד, שאותו לוו מנוצרי. ההתקפות נגד היהודים התחדשו ב- 1493 ובסופו של דבר יצא צו לגירוש כל היהודים ממארסיי. ביצוע הגירוש הסתיים בשנת 1501. מחצית מהיהודים עזבו לאיטליה, לצפון אפריקה, לאימפריה העותמאנית (בעיקר לסאלוניקי), ולמדינות האפיפיור בפרובאנס. היתר התנצרו כדי לחמוק מהגירוש.

רוב היהודים במארסיי גרו ברובע היהודי, שנקרא Carreria Jusatarie, כשמו של הרחוב הראשי. הרחוב והסמטאות השכנות יצרו מעין אי בשם Insula Juzatarie. שלטונות הכנסייה רצו שהיהודים יישארו בתחומם, והתנגדו לכל ניסיון יציאה מהרובע. שני בתי כנסת מוזכרים במארסיי בשלהי ימי הביניים, בית הכנסת הגדול, ובית הכנסת הקטן. ייתכן שהיה גם בית כנסת שלישי. במונז'ויף (או מונז'וסייה, שפירושו "הר היהודים") היה בית עלמין יהודי, אשר נהרס אחרי גירוש 1501 והועבר לבעלותו של נוצרי.


חיי התרבות בימי הביניים

בימי הביניים הייתה מארסיי מרכז יהודי חשוב. מבחינה תרבותית הייתה הקהילה חלק מיהדות פרובאנס, קרובה בתרבותה לספרד, אם כי לא הושפעה ישירות מהחברה הערבית, שהשפיעה בחצי האי האיברי. בנימין מטודלה הזכיר כמה חכמים, ביניהם רבי יצחק בן אבא מארי ממארסיי (1122-1193 בקירוב), פרשן, מחבר תפילות ופוסק, בעל עיטור סופרים. במארסיי חיו רבים מבני משפחת איבן טיבון, מתרגמים, פילוסופים, רופאים ופרשנים, שמילאו תפקיד חשוב בפרסומן של יצירות פילוסופיות יהודיות (שנכתבו במקור עברית), בקרב קוראי עברית בפרובאנס, בצרפת, ובכל צפון אירופה. במארסיי חיו יעקב בן מכיר איבן טיבון (נולד 1286, נפטר 1304 בקירוב, במונפלייה), משה איבן טיבון (פעל בשנים 1240 - 1283), שמואל בן יהודה איבן טיבון (נולד 1150 בקירוב בלונל, נפטר 1230 בקירוב). שלמה נשיא בן יצחק נשיא קאיל ,משורר ליטורגי, חי במארסיי בשנות ה- 80 של המאה ה- 13. אחד ממכתביו של הרמב"ם ממוען ל"חכמי קהילת מארסיי". אישים נוספים שחיו בעיר באותה תקופה: ניסים בן משה (תחילת המאה ה- 14), מחבר ספר הניסים או מעשה ניסים, שיש הרואים בו ביטוי לגישה פרשנית רציונליסטית. שמואל בן יהודה בן
משולם המארסילי, ידוע גם כמילס בונז'ודס או בונגודוס בפרובאנסלית, המכונה ברבאוויירה, נולד במארסיי ב- 1224, ותרגם חיבורים פילוסופים ומדעיים מערבית לעברית. יוסף בן יוחנן (אשר כונה לעתים "הגדול" בשל למדנותו), נולד בצפון צרפת, ונתמנה לרב במארסיי בשנת 1343. יהודה בן דוד, (בונז'ודס, בנדוי או בונדוין) או מאסטרה בונז'ואה, רופא ופרשן תלמוד (סוף המאה ה- 14), כיהן כרב הקהילה בקאליארי. יעקב בן דוד פרובאנסלי, פרשן תלמוד מהמחצית השנייה של המאה ה- 15, חי במארסיי והתפרנס ממסחר ימי, עד שעזב לנאפולי בסוף שנות ה- 80. היו 34 רופאים יהודים במארסיי במאה ה- 15, ביניהם יש לציין אברהם דה מיירארג שחי בתחילת המאה ה- 15, ואת בונל דה לאטה, צאצא למשפחה ידועה, אשר שימש כרופאו האישי של האפיפיור אלכסנדר הששי.


ראשית העת החדשה

אחרי שנת 1669 נוסדה במארסיי קהילה יהודית בשנית. שני יהודים מליבורנו, איטליה, יוסף וייס וילה-ריאל ואברהם אטיאס, התיישבו שם עם משפחותיהם, בהסתמכם על צו של המלך לואי ה - 14, שהבטיח פטור ממס לנמל מארסיי. אליהם הצטרפו יהודים נוספים, אך בלחץ התושבים, בשנת 1682 הוכרז גירוש נגד וילה-ריאל, ואחריו גורשו אחרים, ביניהם לופז מבורדו, שאולץ לעזוב ב- 1711.

הקהילה המודרנית של מארסיי נוסדה בשנת 1760. עד 1768 התפללו היהודים בבית כנסת קטן בבית שכור ברחוב רומא. ב- 1783 נפתח בית עלמין יהודי ברובע רואה, על קרקע שנרכשה מתרומותיהם של 48 מעשירי הקהילה. ב- 1790 נפתח ברחוב דופונט מס' 1 בית כנסת חדש. במשך זמן רב נחשבה הקהילה לפורטוגזית, משום שרוב המשפחות המייסדות השתייכו לקהילות ספרדיות: המשפחות דה סילבה, כהן, דה סניי, אטיאס, פואה, גוזלן, ויטל וקנסינו מליבורנו. המשפחות דרמון , בוקארה, לומברוזו, דנינו ובמברון מטוניס. אליהן הצטרפו משפחות ריגו, דורן, דה מונטו, ראוול, רמוט, גרבר וקרקסון מאוויניון, משפחות קונסטנטיני, עוזיאל, ברודו, כהן-דה-קניאה מארצות מזה"ת שונות, ומשפחות סממה, לחמי וביסמוט, אף הן מטוניס. סבטון (שבתאי) קונסטנטיני, סוחר מקנדיה (כיום ארקליון בכרתים) היה אחד מאישי המפתח בייסוד הקהילה החדשה, ואפילו נפגש בשנת 1782 עם לואי ה- 16 מלך צרפת וקיבל אישור מלכותי להתיישבות יהודית במארסי. מייד עם מתן האישור, קיבלו 13 משפחות יהודיות זכות ישיבה בעיר. הפרלמנט של אקס אן פרובאנס הכיר בזכויות הקהילה ב- 1776, ונתן הכרה רשמית בקהילה - בשנת 1788 . אז גם הוכר
דניאל דה בוקארי מפרובאנס כנציג הקהילה. הקהילה מנתה כ- 200 חברים, וקיבלה אמנציפציה במהפכה הצרפתית כבר בינואר 1790, כמעט שנתיים לפני האמנציפציה של כלל יהודי צרפת. מתיישבים חדשים הגיעו למארסיי מקהילות אחרות בפרובאנס, כמו המשפחות קרמייה ודלפוג'ה מאוויניון, ענף אחר של משפחת דלפוג'ה הגיע מקאוואיון, ובאו גם יהודים מחלב, סוריה: המשפחות מריני, שאמה, ואלטרס. אורחות הקהילה היו בנוסח קהילות ליבורנו, ולשון היומיום הייתה ספרדית. בשנת 1804, עקב מחלוקות, עברה הקהילה, שמנתה כבר כ- 300 חברים, ארגון מחדש. ב- 1808 נוסדה מועצת הקהילה (ה"קונסיסטוריה"), ומעמדה של קהילת מארסיי כמובילה ומנהיגה בקרב קהילות דרום צרפת התחזק.


ייסודה של הקהילה המודרנית

צמיחתה של קהילת מארסיי נמשכה במאה ה- 19, יהודים רבים התבלטו בחיי הכלכלה בעיר. הם היו פעילים בפיתוח כלכלי ותעשייתי של העיר וגם במסחר בינלאומי עם ארצות צפון אפריקה. פתיחתה של תעלת סואץ ב- 1869 והצמיחה הכלכלית הנמשכת גילגלו לפתחם של היהודים הזדמנויות חדשות. המאה ה- 19 הייתה תקופה של שילוב היהודים בחיים החברתיים והפוליטיים של העיר. בדרך כלל תמכה הקהילה במפלגות הרפובליקניות (משום שבאופן מסורתי תמכה בממשלה המכהנת). בייחוד לאון גמבטה זכה לתמיכתו של גוסטב נקה, עורך העיתון הדמוקרטי Peuple ("העם"). מנגד, מנהיגיה של הקבוצה המהפכנית באביב 1871 היו שני יהודים, אדולף קרקסון וגסטון קרמייה. בעקבות נפילת התנועה הרדיקלית, נעצר גסטון קרמייה, שעמד בראש הקומיסיון המהפכני של מחוז בוש דו רון, ונשפט על חלקו במרד. מבין מנהיגי הקבוצה, רק הוא לבדו נעצר. הוא נדון למוות והוצא להורג בנובמבר 1871.

הצלחתם של יהודי מארסיי עוררה התנגדות בקרב החוגים השמרנים, אשר לקראת סוף המאה ה- 19הפכה לאנטישמיות גלויה. אוגוסט שיראק ממארסיי הפיץ תעמולה אנטי יהודית בחיבורים שהתפרסמו כבר ב- 1876, אולם האנטישמיות הגיעה לשיאה בימי פרשת דרייפוס. מארסיי נהייתה מקום מפגש חשוב לתומכיו של דרייפוס ולמשמיציו. ועידה אנטישמית נערכה בעיר בינואר 1898 וגרמה למהומות נגד יהודים מקומיים ולהתקפה המונית על עסקים יהודיים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 גדל מספר היהודים במארסיי בהתמדה והיא נהייתה לקהילה השנייה בגודלה בצרפת, אחרי פריז. למרות השנים הקשות של פרשת דרייפוס, טיפסו יהודים רבים במעלה הסולם החברתי ורכשו עמדות חשובות בכלכלה, בחברה, בתרבות, ובפוליטיקה. נציין במיוחד את ז'ול יצחק מירס (1809-1871), יליד בורדו, כלכלן שמילא תפקיד חשוב בקידום העיתונות המקומית במארסיי וגם בפרוייקטים חשובים של בנייה בנמל וברבעים חדשים; ז'אק יצחק אלטרס (1786-1873), יליד חלב, סוריה, בונה ספינות ונדבן. אלטרס היה נשיא מועצת הקהילה היהודית של מארסיי במשך כשלושה עשורים, וניסה לקדם פרוייקט של יישוב יהודים מרוסיה באלג'יריה שהייתה תחת כיבוש צרפתי, אך ללא הצלחה.

לחיי התרבות של יהודי מארסיי תרמו לואי אסטרוק (1857-1904), סופר ועיתונאי, הצייר אדוארד קרמייה (1856-1944), אדוארד פואה (1862-1901), גאוגרף וחוקר אפריקה, אנדרה סוארס (1868-1948), מחבר קונדוטיירה (Condottiere) בשנת 1910, והמלחין בעל השם העולמי דריוס מיו (1892-1974), יליד מארסיי.

באמצע המאה ה- 19 רכשה הקהילה קרקע לבית עלמין חדש, שנפתח בשכונת סט. פייר בשנת 1855. בית העלמין הישן ברחוב רואה נסגר, ובשנות ה- 70 של המאה העשרים נבנה עליו אזור עירוני חדש. שרידי המצבות הועברו לבית העלמין החדש.

בית הכנסת השני של הקהילה נחנך ב- 1820 ברחוב גריניין, אולם צמיחתה של הקהילה הצריכה במהירה בית כנסת נוסף, מרווח יותר. תרומות מחברי הקהילה איפשרו לרכוש קרקע ברחוב ברטיי, לא רחוק מהנמל הישן. בית הכנסת החדש, שנקרא "ברטיי" נפתח ב- 22 בספטמבר 1864. האדריכל היה נתן סלומון, העיצוב מכיל מוטיבים אוריינטליים שהיו אז באופנה, בייחוד במארסיי שניסתה להציג עצמה כ"שער למזרח". בית הכנסת דומה בעיצובו לכמה כנסיות חשובות בעיר. הסגנון ניסה לבטא את שאיפת היהודים להניח את דעת שכניהם, להציג את יהדותם כמקובלת על השכנים, גישה שאופיינית לעשורים שאחרי האמנציפציה. בבית הכנסת ברטיי נמצאים גם משרדי מועצת הקהילה והנהגתה.


השואה

במחצית הראשונה של המאה העשרים נמשכה צמיחת הקהילה. בשנת 1939 חיו במארסיי כ- 39,000 יהודים. מארסיי וליון היו הערים בעלות האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בדרום צרפת, ובמארסי היה מספר הארגונים והמוסדות היהודיים הגדול ביותר. בשלהי שנות ה- 30 מצאו מקלט במארסיי פליטים יהודים רבים מגרמניה, רבים מהם ללא מסמכים חוקיים. אחרי שנת 1940 הגיעו גם יהודים מאזורים אחרים בצרפת. מארסיי נשארה אזור חופשי משנת 1940 עד 1942, ואז, בעקבות נחיתת בנות הברית בצפון אפריקה, כבשו הגרמנים את העיר. הכיבוש הגרמני החמיר את מצבם של היהודים. רבים ירדו למחתרת, רבים אחרים נעצרו במצודי ענק שביצעו במשותף הגרמנים והמשטרה הצרפתית. כ- 6,000 יהודים נעצרו בליל ה- 23 בינואר 1943. כ- 4,000 מתוכם גורשו למחנות ריכוז והשמדה. רכוש יהודי הוחרם והועבר לבעלים "אריים". בסוף מלחמת העולם השנייה נותרו במארסיי רק 10,000 יהודים.

חסיד אומות העולם חירם (הארי) בינגהם הרביעי (1903-1988), שירת בסגן קונסול אמריקאי במארסיי. בזמן שירותו, בשנים 1939-1941, הנפיק יותר מ- 2,500 אשרות כניסה אמריקניות ליהודים ולפליטים אחרים, בין היתר לצייר מרק שאגאל ולפסל ז'אק ליפשיץ. בינגהם שיתף פעולה עם המחתרת הצרפתית בהברחת יהודים לספרד ולצפון אפריקה, ושילם לעתים את ההוצאות מכספו. כמה יהודים הצטרפו גם הם למחתרת, אולם לא פעלו למניעת גירוש היהודים.


קהילת מארסיי בזמננו

במשך תקופה ארוכה אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתה מארסיי נמל מעבר לניצולי השואה, ואחר כך גם ליהודים מצפון אפריקה, בדרכם לארץ ישראל. קבלת העצמאות של טוניסיה בשנת 1956 ומלחמת סואץ במצרים הביאו לעיר גל של מהגרים יהודים. אליהם הצטרפו בתחילת שנות ה- 60 מהגרים ממרוקו ומאלג'יר.

בשנת 1969, הקהילה מנתה כ- 65,000 יהודים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, והשלישית בכל מערב אירופה. בתחילת שנות ה- 70 היו מעל לתריסר בתי כנסת שפעלו בעיר ובפרבריה, שלושה מרכזים קהילתיים, בית ספר יסודי, בית ספר מקצועי של "אורט", ורשת מסועפת של איגודים ומוסדות, כולל תנועות נוער.

בתחילת שנות האלפיים חיים במארסיי כ- 80,000 יהודים, והיא הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, ואחת הגדולות בתפוצות. למעשה, מארסיי הנה ריכוז האוכלוסייה היהודית הגדול ביותר לחופי הים התיכון מחוץ לישראל. חיי הדת והקהילה מאורגנים על ידי מועצת הקהילה. בעשורים האחרונים של המאה העשרים, גוף חיוני זה סיפק אמצעים לחיזוק צרכיה הרוחניים והחומריים של הקהילה. במארסיי פועלים 44 בתי כנסת, בהם מתפללים מדי יום יותר מ- 5,000 איש, ובהם מכהנים כחמישים רבנים. בנוסף, יש 20 מרכזי לימוד, ובית דין. בית הכנסת המרכזי נמצא ברחוב ברטיי, ובו נערכים רוב החתונות וטקסי בר מצווה ובת מצווה. יש בעיר יותר מ- 35 חנויות למזון כשר, ומעל לעשרים מסעדות כשרות. הקהילה מפעילה 17 בתי ספר יהודים, ארבעה מהם בתי ספר ממלכתיים. יש 11 תלמודי תורה, בהם לומדים יותר מ- 500 ילדים. הקהילה נותנת עדיפות גבוהה לעזרה לנזקקים, ויש לה רשת מפותחת של ארגוני צדקה. בתחילת שנות ה- 2000 היה גידול משמעותי בתופעת האנטישמיות בצרפת, שלא פסחה על גם יהודי מארסיי. הצתת בית הכנסת "אור אביב" ב- 1 באפריל 2002 גרמה לזעזוע קשה בקהילה, כמו גם בצרפת ובעולם כולו.
הקהילה שומרת על קשרים חמים והדוקים עם ישראל ולרבים מחבריה יש קרובים בישראל.

מאניסה

(שמה הקדום מאגנזיה)

עיר בטורקיה מצפון-מזרח לאיזמיר.


יש אומרים כי יישוב יהודי התקיים במקום בסוף ימי בית שני, במאה הראשונה לספירה. בתקופה הביזאנטית היה במקום בית-כנסת בשם "עץ החיים". אחרי 1492 באו למאניסה מגורשי ספרד וייסדו שתי קהילות, ליוצאי לורקה וליוצאי טולדו; כעבור זמן נוסדה קהילה שלישית בשם "שלום". היו אז בעיר יותר מ-100 משפחות יהודיות.

בשנת 1617 פרצה מגיפה במקום ויהודים רבים עקרו לאיזמיר; כרבה של מאניסה שימש באותם הימים ר' אהרן לאפאפא.

מתוך כ-1,200 היהודים במקום בשנות ה-30 המאוחרות של המאה ה- 19 מתו 200 במגפה. עלילות-דם פקדו את הקהילה בשנים 1883, 1893. ב-1891 הוקם בית-ספר ראשון לבנים, וכעבור חמש שנים גם בית ספר לבנות - שניהם בהנהלת אגודת כל ישראל חברים.

בתחילת המאה העשרים ישבו בעיר כ-2,000 יהודים בתוך אוכלוסיה של 40,000. בקרבות בין הטורקים ליוונים אחרי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919, נכבשה העיר בידי צבא יוון, אך היהודים שמרו אמונים לטורקים, וכשהיוונים נסוגו ב-1922 הועלו באש מוסדות קהילה רבים, ובתוכם הישיבה.

בסוף שנות ה-30 מנתה הקהילה 30 משפחות שהתפרנסו מיצוא תוצרת חקלאית (פירות, טבק, צימוקים) ויבוא של מוצרי תעשייה ומלאכה; היו ביניהם גם חלפנים ובעלי משקים, ואחדים שירתו כרופאים בבתי-חולים ממשלתיים, כשופטים וכמתורגמנים ליד הקונסוליות הזרות.

באמצע המאה ה-20 עזבו כל היהודים את מאניסה. מקצתם היגרו לארצות-הברית, לדרום- אפריקה, למצרים ומקצתם עלו לישראל.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
Nahoum, Haim
Rabbi

Born in Manisa (Magnesia), Turkey, he was educated in Tiberias, before going back to Smyrna (now Izmir, in Turkey) where he attended high school and Istanbul where he studied law. From 1893-97 he studied in Paris, France, where he was ordained at the rabbinical seminary. Back in Istanbul, Nahoum worked for the community and was deputy director of the rabbinical seminary as well as teaching history at the Military Academy. A supporter of the Young Turk movement, he was appointed Chief Rabbi of the Ottoman Empire after the Young Turks came to power in 1908. When they lost power in 1920, he moved to Paris and five years later was elected chief rabbi of Cairo, Egypt, where he remained until his death. In 1931, the king of Egypt appointed him to the senate and in 1933 Nahoum became a member of the Arabic Language Academy in Cairo. He published works of historical research.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

מאניסה
מרסיי
מצרים
מאניסה

(שמה הקדום מאגנזיה)

עיר בטורקיה מצפון-מזרח לאיזמיר.


יש אומרים כי יישוב יהודי התקיים במקום בסוף ימי בית שני, במאה הראשונה לספירה. בתקופה הביזאנטית היה במקום בית-כנסת בשם "עץ החיים". אחרי 1492 באו למאניסה מגורשי ספרד וייסדו שתי קהילות, ליוצאי לורקה וליוצאי טולדו; כעבור זמן נוסדה קהילה שלישית בשם "שלום". היו אז בעיר יותר מ-100 משפחות יהודיות.

בשנת 1617 פרצה מגיפה במקום ויהודים רבים עקרו לאיזמיר; כרבה של מאניסה שימש באותם הימים ר' אהרן לאפאפא.

מתוך כ-1,200 היהודים במקום בשנות ה-30 המאוחרות של המאה ה- 19 מתו 200 במגפה. עלילות-דם פקדו את הקהילה בשנים 1883, 1893. ב-1891 הוקם בית-ספר ראשון לבנים, וכעבור חמש שנים גם בית ספר לבנות - שניהם בהנהלת אגודת כל ישראל חברים.

בתחילת המאה העשרים ישבו בעיר כ-2,000 יהודים בתוך אוכלוסיה של 40,000. בקרבות בין הטורקים ליוונים אחרי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919, נכבשה העיר בידי צבא יוון, אך היהודים שמרו אמונים לטורקים, וכשהיוונים נסוגו ב-1922 הועלו באש מוסדות קהילה רבים, ובתוכם הישיבה.

בסוף שנות ה-30 מנתה הקהילה 30 משפחות שהתפרנסו מיצוא תוצרת חקלאית (פירות, טבק, צימוקים) ויבוא של מוצרי תעשייה ומלאכה; היו ביניהם גם חלפנים ובעלי משקים, ואחדים שירתו כרופאים בבתי-חולים ממשלתיים, כשופטים וכמתורגמנים ליד הקונסוליות הזרות.

באמצע המאה ה-20 עזבו כל היהודים את מאניסה. מקצתם היגרו לארצות-הברית, לדרום- אפריקה, למצרים ומקצתם עלו לישראל.
מרסיי Marseille(s)


ימי הביניים

ממצאים ארכיאולוגים מעידים, שהייתה נוכחות יהודית באזור כבר במאה הראשונה לספירה. אולם התיעוד המוקדם ביותר הוא משלהי המאה הששית. במכתב משנת 591 ששלח האפיפיור גרגוריוס הגדול לתאודור, הבישופ של מארסיי, מוזכר ניסיון לניצורם בכפייה של פליטים יהודים שנמלטו מגזרות שמד דומות מצד הבישופ של קלרמונט, (כיום קלרמונט פראנד במרכז צרפת), עשרים שנים קודם לכן. בימי הביניים נמשכה התיישבותם של יהודים במארסיי. מסמכים רבים מזכירים רכוש בבעלות של יהודים, או רכוש שיהודים קשורים בו באיזה אופן, כמו למשל "בקעה יהודית" (נזכרת בשלהי המאה ה- 10), וכרם בבעלות יהודית (שלהי המאה ה- 11).

הנוסע היהודי בנימין מטודלה (נפטר 1173) ביקר במארסיי בשנת 1165 בקירוב, ודיווח ביומן המסע שלו כי חיו בה כ- 300 משפחות יהודיות. לפי תיאורו, היו בעיר שני אזורי התיישבות יהודים, האחד בחלק העליון, תחת שלטון הבישופ, והשני בעיר התחתית, תחת שלטון האציל, אולם שתי הקהילות היו נתונות לסמכות הבישופ של מארסיי. הוא דיווח גם, שהישיבות והחכמים נמצאו בעיר העילית, ומתאר את מארסיי כ"עיר של חכמים". היהודים שישבו בעיר התחתית, על יד הנמל, פיתחו במשך הזמן רשת של קשרי מסחר עם ערי נמל אחרות בספרד ובצפון אפריקה, ובארצות הלבנט. הם סחרו בעץ, בתבלינים, בבדים, במתכות, במוצרי צביעה, ובעבדים. במאות ה- 13 וה- 14 הרחיבו היהודים את פעילותם הכלכלית, והשתלבו במקצועות חדשים, כגון מתווכים, סוחרי יין, סוחרי בדים, פועלים, סבלים וחייטים. במסמך אחד מוזכר אפילו סתת יהודי (magister lapidis) . בכמה מקצועות, כמו רופאים למשל, עלה מספר היהודים על מספר הנוצרים. אומנות עיבוד האלמוגים, אף שלא הייתה עיסוק רווחי מאד, הייתה מונופול יהודי. היו יהודים בתחום ההלוואות, אולם בעיר נמל השפעתם הייתה קטנה יחסית קטנה, ולא גילגלו רווחים גדולים. את
ייצור הסבון, לימים אחת התעשיות העיקריות במארסיי, הביא כנראה היהודי קרסקאס דוד (שנקרא לעתים גם סבונריוס) בין השנים 1371 - 1401. אחרי מותו המשיך אחריו בנו, סלומון דוד.

בימי הביניים המוקדמים, נהנו יהודי פרובאנס ממעמד חברתי טוב יחסית. תקנות העיר מארסיי משנת 1257 לא הבדילו בין היהודים לנוצרים, וכולם היו "אזרחי מארסי". עם זאת, יש לפרש הגדרה זו כתואר כללי, ולא כאילו נהנו יהודי העיר מזכויות שוות לאלו של הנוצרים. מאז שנת 1262, אחרי הזעזוע שגרם כישלון המרד של מארסיי נגד הרוזן מושל פרובאנס, הורע מעמדם החוקי של היהודים. היהודים נהיו לרכושו של הרוזן, ומאז היו חייבים במסים לרוזני פרובאנס. בתמורה, פרש הרוזן את חסותו עליהם. בשנת 1276, למשל, התערב לטובת יהודים שהאינקוויזיציה סחטה מהם כספים באמתלה שהטלאי שענדו קטן מן המותר, שכן, מאז כינוסה של המועצה הלטראנית בשנת 1215 נאלץ כל יהודי מעל גיל שבע לענוד טלאי זיהוי על הבגד. הגבלות נוספות היו לבישת צעיף מיוחד בשם אוראלס, חובה שהוטלה על נשים יהודיות, איסור להעיד נגד נוצרים, איסור לעבוד בימי ראשון ובחגים נוצריים, ואיסור לרחוץ במרחץ יותר מפעם בשבוע. גם על סוחרי החוץ היהודים הוטלו מגבלות שונות: נאסר עליהם לשוט בקבוצות של יותר מארבעה באותה ספינה, היה עליהם להתנזר מבשר בימי צום נוצריים בעת מסעם, ונאסר עליהם לנסוע למצרים, על
מנת שלא יוכלו להנות מהמסחר הרווחי עם ארץ זו. בסוף המאה ה- 13, כך כתב רבי שלמה בן אדרת (רשב"א), הואשמו היהודים במארסיי שבעת חגיגות פורים הלעיגו על הנצרות, ונקנסו בקנס כבד.

במאה ה- 14 השתפר מעמדם החוקי של היהודים, והם נהנו הן מחסות רוזני פרובאנס, והן מהגנת רשויות העיר מארסיי. היריבות שבין שני כוחות אלה איפשרה ליהודים לתמרן ביניהם, ולהשיג הגנה מפני הכנסייה. אין כל תיעוד של האשמה נגד קהילת מארסיי, גם לא בשנות המשבר הקשה שאחרי המגיפה השחורה של 1349 - 1351. היהודים אף השיגו כמה פריבילגיות שאיפשרו להם לשמור על מצוות דתם. הותר להם לסחור בקמח למצות באזורים עתירי התיישבות יהודית, ולא רק במקום מוסכם שהעיר קבעה, כמקודם. הם הורשו לטאטא את חזיתות בתיהם בימי שישי במקום בימי שבת כפי שעשו שכניהם הנוצרים (1363), והיו פטורים מנשיאת פנס אחרי כיבוי אורות בערבי חג. גם שליטי פרובאנס הגנו על היהודים. בשנת 1320 התערב המלך רוברט לטובתם והבטיח להם מקלט במצודותיו אם יותקפו במהלך מסעות הצלב "של הרועים". הגנה זו חודשה בשנת 1331, וגם בשנה שלאחר מכן, על ידי פיליפ דה סנגינה, מושל פרובאנס. בהתקפות של שנת 1357 השתתפו היהודים באופן פעיל בהגנה על מארסיי, ותרמו חלק נכבד מעול המסים שנדרשו התושבים לשלם לרוזנים. כך הבטיחו לעצמם הגנה יחסית. מעת לעת חידשו הרוזנים את זכויות הקהילה היהודית, כך
המלכה מארי ב- 1387, ובנה לואי השני ב- 1389. נדיבותם היחסית של רוזני פרובאנס נמשכה עד למאה ה- 15, כך מעידים, למשל, צווים ששלחה יולנדה דוכסית פרובאנס ומלכת נאפולי, אשר אסרה בשנת 1422 על פרעות נגד היהודים. המלך רנה מאנז'ו (1432-1480) הכריז בשנת 1463 כי היהודים זכאים להגנה מיוחדת של השלטונות משום שאינם נהנים מזו של הכנסייה. מדיניות זו נתחזקה עוד יותר, כאשר בעקבות תלונתם של היהודים שלמה בוטרלי וברון דה קסטר, אשר הוכיחו כי אישה נוצריה הטבילה ילדה יהודיה בניגוד לרצונה, באגן הטבילה של כנסיית סט. מרטין, סגר המלך רנה את אגן הטבילה. הדבר אילץ את התושבים הנוצרים להטביל את הילדים בכנסיית סט. ז'אק דה לה קוריז'רי.

במאה ה- 15 הורע מצב היהודים במארסיי. בשנת 1423 נכבשה העיר על ידי כוחות אראגוניים של המלך אלפונסו החמישי. היהודים נפגעו יותר מהנוצרים. רבים מהם עזבו את העיר וחיפשו מקלט בקהילות אחרות בפרובאנס. כשפרובאנס סופחה לממלכת צרפת בשנת 1481, הורע מצב היהודים באופן ניכר. ב- 1484, ושוב בתחילת שנת 1485, הואשמו היהודים בלקיחת ריבית קצוצה, והתושבים תקפו את השכונות היהודיות , בזזו והרגו יהודים. רבים ברחו מהעיר, בייחוד אל סרדיניה, בה התיישבו כמאתיים משפחות ממארסיי. המלך קארל השמיני לא צידד בדרישה הרווחת של גירוש יהודים מפרובאנס. הוא הוציא צו, שיש להתיר ליהודים שרוצים לעזוב לעשות כן, ללא פגע, ובתנאי שמילאו את כל חובותיהם והתחייבויותיהם כלפי הנוצרים. שלטונות העיר, לעומת זאת, סירבו לאפשר ליהודים לעזוב עם רכושם ונקטו צעדים רבים לעצירת העזיבה. בין היתר, נערך בשנת 1486 רישום של הרכוש היהודי במארסיי. היהודים מחו, וזכו בהתערבות מלכותית, ובכמה שנים של חסות. גירוש היהודים מספרד ב- 1492 הביא אל מארסיי יהודים חדשים. באותה שנה פדתה הקהילה היהודית 118 יהודים מאראגון שנשבו על ידי הפיראט ברתולומיי ז'אנפרדי, בסכום
נכבד, שאותו לוו מנוצרי. ההתקפות נגד היהודים התחדשו ב- 1493 ובסופו של דבר יצא צו לגירוש כל היהודים ממארסיי. ביצוע הגירוש הסתיים בשנת 1501. מחצית מהיהודים עזבו לאיטליה, לצפון אפריקה, לאימפריה העותמאנית (בעיקר לסאלוניקי), ולמדינות האפיפיור בפרובאנס. היתר התנצרו כדי לחמוק מהגירוש.

רוב היהודים במארסיי גרו ברובע היהודי, שנקרא Carreria Jusatarie, כשמו של הרחוב הראשי. הרחוב והסמטאות השכנות יצרו מעין אי בשם Insula Juzatarie. שלטונות הכנסייה רצו שהיהודים יישארו בתחומם, והתנגדו לכל ניסיון יציאה מהרובע. שני בתי כנסת מוזכרים במארסיי בשלהי ימי הביניים, בית הכנסת הגדול, ובית הכנסת הקטן. ייתכן שהיה גם בית כנסת שלישי. במונז'ויף (או מונז'וסייה, שפירושו "הר היהודים") היה בית עלמין יהודי, אשר נהרס אחרי גירוש 1501 והועבר לבעלותו של נוצרי.


חיי התרבות בימי הביניים

בימי הביניים הייתה מארסיי מרכז יהודי חשוב. מבחינה תרבותית הייתה הקהילה חלק מיהדות פרובאנס, קרובה בתרבותה לספרד, אם כי לא הושפעה ישירות מהחברה הערבית, שהשפיעה בחצי האי האיברי. בנימין מטודלה הזכיר כמה חכמים, ביניהם רבי יצחק בן אבא מארי ממארסיי (1122-1193 בקירוב), פרשן, מחבר תפילות ופוסק, בעל עיטור סופרים. במארסיי חיו רבים מבני משפחת איבן טיבון, מתרגמים, פילוסופים, רופאים ופרשנים, שמילאו תפקיד חשוב בפרסומן של יצירות פילוסופיות יהודיות (שנכתבו במקור עברית), בקרב קוראי עברית בפרובאנס, בצרפת, ובכל צפון אירופה. במארסיי חיו יעקב בן מכיר איבן טיבון (נולד 1286, נפטר 1304 בקירוב, במונפלייה), משה איבן טיבון (פעל בשנים 1240 - 1283), שמואל בן יהודה איבן טיבון (נולד 1150 בקירוב בלונל, נפטר 1230 בקירוב). שלמה נשיא בן יצחק נשיא קאיל ,משורר ליטורגי, חי במארסיי בשנות ה- 80 של המאה ה- 13. אחד ממכתביו של הרמב"ם ממוען ל"חכמי קהילת מארסיי". אישים נוספים שחיו בעיר באותה תקופה: ניסים בן משה (תחילת המאה ה- 14), מחבר ספר הניסים או מעשה ניסים, שיש הרואים בו ביטוי לגישה פרשנית רציונליסטית. שמואל בן יהודה בן
משולם המארסילי, ידוע גם כמילס בונז'ודס או בונגודוס בפרובאנסלית, המכונה ברבאוויירה, נולד במארסיי ב- 1224, ותרגם חיבורים פילוסופים ומדעיים מערבית לעברית. יוסף בן יוחנן (אשר כונה לעתים "הגדול" בשל למדנותו), נולד בצפון צרפת, ונתמנה לרב במארסיי בשנת 1343. יהודה בן דוד, (בונז'ודס, בנדוי או בונדוין) או מאסטרה בונז'ואה, רופא ופרשן תלמוד (סוף המאה ה- 14), כיהן כרב הקהילה בקאליארי. יעקב בן דוד פרובאנסלי, פרשן תלמוד מהמחצית השנייה של המאה ה- 15, חי במארסיי והתפרנס ממסחר ימי, עד שעזב לנאפולי בסוף שנות ה- 80. היו 34 רופאים יהודים במארסיי במאה ה- 15, ביניהם יש לציין אברהם דה מיירארג שחי בתחילת המאה ה- 15, ואת בונל דה לאטה, צאצא למשפחה ידועה, אשר שימש כרופאו האישי של האפיפיור אלכסנדר הששי.


ראשית העת החדשה

אחרי שנת 1669 נוסדה במארסיי קהילה יהודית בשנית. שני יהודים מליבורנו, איטליה, יוסף וייס וילה-ריאל ואברהם אטיאס, התיישבו שם עם משפחותיהם, בהסתמכם על צו של המלך לואי ה - 14, שהבטיח פטור ממס לנמל מארסיי. אליהם הצטרפו יהודים נוספים, אך בלחץ התושבים, בשנת 1682 הוכרז גירוש נגד וילה-ריאל, ואחריו גורשו אחרים, ביניהם לופז מבורדו, שאולץ לעזוב ב- 1711.

הקהילה המודרנית של מארסיי נוסדה בשנת 1760. עד 1768 התפללו היהודים בבית כנסת קטן בבית שכור ברחוב רומא. ב- 1783 נפתח בית עלמין יהודי ברובע רואה, על קרקע שנרכשה מתרומותיהם של 48 מעשירי הקהילה. ב- 1790 נפתח ברחוב דופונט מס' 1 בית כנסת חדש. במשך זמן רב נחשבה הקהילה לפורטוגזית, משום שרוב המשפחות המייסדות השתייכו לקהילות ספרדיות: המשפחות דה סילבה, כהן, דה סניי, אטיאס, פואה, גוזלן, ויטל וקנסינו מליבורנו. המשפחות דרמון , בוקארה, לומברוזו, דנינו ובמברון מטוניס. אליהן הצטרפו משפחות ריגו, דורן, דה מונטו, ראוול, רמוט, גרבר וקרקסון מאוויניון, משפחות קונסטנטיני, עוזיאל, ברודו, כהן-דה-קניאה מארצות מזה"ת שונות, ומשפחות סממה, לחמי וביסמוט, אף הן מטוניס. סבטון (שבתאי) קונסטנטיני, סוחר מקנדיה (כיום ארקליון בכרתים) היה אחד מאישי המפתח בייסוד הקהילה החדשה, ואפילו נפגש בשנת 1782 עם לואי ה- 16 מלך צרפת וקיבל אישור מלכותי להתיישבות יהודית במארסי. מייד עם מתן האישור, קיבלו 13 משפחות יהודיות זכות ישיבה בעיר. הפרלמנט של אקס אן פרובאנס הכיר בזכויות הקהילה ב- 1776, ונתן הכרה רשמית בקהילה - בשנת 1788 . אז גם הוכר
דניאל דה בוקארי מפרובאנס כנציג הקהילה. הקהילה מנתה כ- 200 חברים, וקיבלה אמנציפציה במהפכה הצרפתית כבר בינואר 1790, כמעט שנתיים לפני האמנציפציה של כלל יהודי צרפת. מתיישבים חדשים הגיעו למארסיי מקהילות אחרות בפרובאנס, כמו המשפחות קרמייה ודלפוג'ה מאוויניון, ענף אחר של משפחת דלפוג'ה הגיע מקאוואיון, ובאו גם יהודים מחלב, סוריה: המשפחות מריני, שאמה, ואלטרס. אורחות הקהילה היו בנוסח קהילות ליבורנו, ולשון היומיום הייתה ספרדית. בשנת 1804, עקב מחלוקות, עברה הקהילה, שמנתה כבר כ- 300 חברים, ארגון מחדש. ב- 1808 נוסדה מועצת הקהילה (ה"קונסיסטוריה"), ומעמדה של קהילת מארסיי כמובילה ומנהיגה בקרב קהילות דרום צרפת התחזק.


ייסודה של הקהילה המודרנית

צמיחתה של קהילת מארסיי נמשכה במאה ה- 19, יהודים רבים התבלטו בחיי הכלכלה בעיר. הם היו פעילים בפיתוח כלכלי ותעשייתי של העיר וגם במסחר בינלאומי עם ארצות צפון אפריקה. פתיחתה של תעלת סואץ ב- 1869 והצמיחה הכלכלית הנמשכת גילגלו לפתחם של היהודים הזדמנויות חדשות. המאה ה- 19 הייתה תקופה של שילוב היהודים בחיים החברתיים והפוליטיים של העיר. בדרך כלל תמכה הקהילה במפלגות הרפובליקניות (משום שבאופן מסורתי תמכה בממשלה המכהנת). בייחוד לאון גמבטה זכה לתמיכתו של גוסטב נקה, עורך העיתון הדמוקרטי Peuple ("העם"). מנגד, מנהיגיה של הקבוצה המהפכנית באביב 1871 היו שני יהודים, אדולף קרקסון וגסטון קרמייה. בעקבות נפילת התנועה הרדיקלית, נעצר גסטון קרמייה, שעמד בראש הקומיסיון המהפכני של מחוז בוש דו רון, ונשפט על חלקו במרד. מבין מנהיגי הקבוצה, רק הוא לבדו נעצר. הוא נדון למוות והוצא להורג בנובמבר 1871.

הצלחתם של יהודי מארסיי עוררה התנגדות בקרב החוגים השמרנים, אשר לקראת סוף המאה ה- 19הפכה לאנטישמיות גלויה. אוגוסט שיראק ממארסיי הפיץ תעמולה אנטי יהודית בחיבורים שהתפרסמו כבר ב- 1876, אולם האנטישמיות הגיעה לשיאה בימי פרשת דרייפוס. מארסיי נהייתה מקום מפגש חשוב לתומכיו של דרייפוס ולמשמיציו. ועידה אנטישמית נערכה בעיר בינואר 1898 וגרמה למהומות נגד יהודים מקומיים ולהתקפה המונית על עסקים יהודיים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 גדל מספר היהודים במארסיי בהתמדה והיא נהייתה לקהילה השנייה בגודלה בצרפת, אחרי פריז. למרות השנים הקשות של פרשת דרייפוס, טיפסו יהודים רבים במעלה הסולם החברתי ורכשו עמדות חשובות בכלכלה, בחברה, בתרבות, ובפוליטיקה. נציין במיוחד את ז'ול יצחק מירס (1809-1871), יליד בורדו, כלכלן שמילא תפקיד חשוב בקידום העיתונות המקומית במארסיי וגם בפרוייקטים חשובים של בנייה בנמל וברבעים חדשים; ז'אק יצחק אלטרס (1786-1873), יליד חלב, סוריה, בונה ספינות ונדבן. אלטרס היה נשיא מועצת הקהילה היהודית של מארסיי במשך כשלושה עשורים, וניסה לקדם פרוייקט של יישוב יהודים מרוסיה באלג'יריה שהייתה תחת כיבוש צרפתי, אך ללא הצלחה.

לחיי התרבות של יהודי מארסיי תרמו לואי אסטרוק (1857-1904), סופר ועיתונאי, הצייר אדוארד קרמייה (1856-1944), אדוארד פואה (1862-1901), גאוגרף וחוקר אפריקה, אנדרה סוארס (1868-1948), מחבר קונדוטיירה (Condottiere) בשנת 1910, והמלחין בעל השם העולמי דריוס מיו (1892-1974), יליד מארסיי.

באמצע המאה ה- 19 רכשה הקהילה קרקע לבית עלמין חדש, שנפתח בשכונת סט. פייר בשנת 1855. בית העלמין הישן ברחוב רואה נסגר, ובשנות ה- 70 של המאה העשרים נבנה עליו אזור עירוני חדש. שרידי המצבות הועברו לבית העלמין החדש.

בית הכנסת השני של הקהילה נחנך ב- 1820 ברחוב גריניין, אולם צמיחתה של הקהילה הצריכה במהירה בית כנסת נוסף, מרווח יותר. תרומות מחברי הקהילה איפשרו לרכוש קרקע ברחוב ברטיי, לא רחוק מהנמל הישן. בית הכנסת החדש, שנקרא "ברטיי" נפתח ב- 22 בספטמבר 1864. האדריכל היה נתן סלומון, העיצוב מכיל מוטיבים אוריינטליים שהיו אז באופנה, בייחוד במארסיי שניסתה להציג עצמה כ"שער למזרח". בית הכנסת דומה בעיצובו לכמה כנסיות חשובות בעיר. הסגנון ניסה לבטא את שאיפת היהודים להניח את דעת שכניהם, להציג את יהדותם כמקובלת על השכנים, גישה שאופיינית לעשורים שאחרי האמנציפציה. בבית הכנסת ברטיי נמצאים גם משרדי מועצת הקהילה והנהגתה.


השואה

במחצית הראשונה של המאה העשרים נמשכה צמיחת הקהילה. בשנת 1939 חיו במארסיי כ- 39,000 יהודים. מארסיי וליון היו הערים בעלות האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בדרום צרפת, ובמארסי היה מספר הארגונים והמוסדות היהודיים הגדול ביותר. בשלהי שנות ה- 30 מצאו מקלט במארסיי פליטים יהודים רבים מגרמניה, רבים מהם ללא מסמכים חוקיים. אחרי שנת 1940 הגיעו גם יהודים מאזורים אחרים בצרפת. מארסיי נשארה אזור חופשי משנת 1940 עד 1942, ואז, בעקבות נחיתת בנות הברית בצפון אפריקה, כבשו הגרמנים את העיר. הכיבוש הגרמני החמיר את מצבם של היהודים. רבים ירדו למחתרת, רבים אחרים נעצרו במצודי ענק שביצעו במשותף הגרמנים והמשטרה הצרפתית. כ- 6,000 יהודים נעצרו בליל ה- 23 בינואר 1943. כ- 4,000 מתוכם גורשו למחנות ריכוז והשמדה. רכוש יהודי הוחרם והועבר לבעלים "אריים". בסוף מלחמת העולם השנייה נותרו במארסיי רק 10,000 יהודים.

חסיד אומות העולם חירם (הארי) בינגהם הרביעי (1903-1988), שירת בסגן קונסול אמריקאי במארסיי. בזמן שירותו, בשנים 1939-1941, הנפיק יותר מ- 2,500 אשרות כניסה אמריקניות ליהודים ולפליטים אחרים, בין היתר לצייר מרק שאגאל ולפסל ז'אק ליפשיץ. בינגהם שיתף פעולה עם המחתרת הצרפתית בהברחת יהודים לספרד ולצפון אפריקה, ושילם לעתים את ההוצאות מכספו. כמה יהודים הצטרפו גם הם למחתרת, אולם לא פעלו למניעת גירוש היהודים.


קהילת מארסיי בזמננו

במשך תקופה ארוכה אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתה מארסיי נמל מעבר לניצולי השואה, ואחר כך גם ליהודים מצפון אפריקה, בדרכם לארץ ישראל. קבלת העצמאות של טוניסיה בשנת 1956 ומלחמת סואץ במצרים הביאו לעיר גל של מהגרים יהודים. אליהם הצטרפו בתחילת שנות ה- 60 מהגרים ממרוקו ומאלג'יר.

בשנת 1969, הקהילה מנתה כ- 65,000 יהודים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, והשלישית בכל מערב אירופה. בתחילת שנות ה- 70 היו מעל לתריסר בתי כנסת שפעלו בעיר ובפרבריה, שלושה מרכזים קהילתיים, בית ספר יסודי, בית ספר מקצועי של "אורט", ורשת מסועפת של איגודים ומוסדות, כולל תנועות נוער.

בתחילת שנות האלפיים חיים במארסיי כ- 80,000 יהודים, והיא הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, ואחת הגדולות בתפוצות. למעשה, מארסיי הנה ריכוז האוכלוסייה היהודית הגדול ביותר לחופי הים התיכון מחוץ לישראל. חיי הדת והקהילה מאורגנים על ידי מועצת הקהילה. בעשורים האחרונים של המאה העשרים, גוף חיוני זה סיפק אמצעים לחיזוק צרכיה הרוחניים והחומריים של הקהילה. במארסיי פועלים 44 בתי כנסת, בהם מתפללים מדי יום יותר מ- 5,000 איש, ובהם מכהנים כחמישים רבנים. בנוסף, יש 20 מרכזי לימוד, ובית דין. בית הכנסת המרכזי נמצא ברחוב ברטיי, ובו נערכים רוב החתונות וטקסי בר מצווה ובת מצווה. יש בעיר יותר מ- 35 חנויות למזון כשר, ומעל לעשרים מסעדות כשרות. הקהילה מפעילה 17 בתי ספר יהודים, ארבעה מהם בתי ספר ממלכתיים. יש 11 תלמודי תורה, בהם לומדים יותר מ- 500 ילדים. הקהילה נותנת עדיפות גבוהה לעזרה לנזקקים, ויש לה רשת מפותחת של ארגוני צדקה. בתחילת שנות ה- 2000 היה גידול משמעותי בתופעת האנטישמיות בצרפת, שלא פסחה על גם יהודי מארסיי. הצתת בית הכנסת "אור אביב" ב- 1 באפריל 2002 גרמה לזעזוע קשה בקהילה, כמו גם בצרפת ובעולם כולו.
הקהילה שומרת על קשרים חמים והדוקים עם ישראל ולרבים מחבריה יש קרובים בישראל.
צינוי דרך בתולדות היהודים במצרים

586 לפנה"ס | אין מחיר לחופש

הסיפור המכונן של העם היהודי הוא יציאת מצרים. "בכל דור ודור", אומרת ההגדה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – אמירה שניתן לפרש כקריאה לשחרור מתבניות מחשבתיות, ממצרים הפנימית שלנו, הכובלת אותנו ומעכבת אותנו בדרך אל החופש.
אבל הבה נשאיר לרגע בצד את הפסיכולוגיה ונעבור להיסטוריה: תיאוריות מחקריות מספרות על קבוצה אתנית בשם האבירו (העברים), שיצאה ממצרים בסביבות המאה ה-13 לפנה"ס. חוקרים שונים מזהים קבוצה זו עם אבות אבותינו ועם סיפור יציאת מצרים התנ"כי.
האזכור הבא של הגירת יהודים למצרים מתייחס לשנת 586 לפנה"ס, כשהאימפריה הבבלית החריבה את ירושלים ובישרה את גלות בבל. בספר ירמיהו מ"ג מסופר כי הבבלים הציבו את גדליה בן-אחיקם כנציב על הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בארץ. בעקבות חיכוכים פנימיים, גדליה נרצח; ההתנקשות בו נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה היהודית. בעקבות הרצח וחששם של היהודים מנקמה בבלית, התארגנה קבוצת יהודים בראשות הנביא ירמיהו ונמלטה מצרימה. אל החופש.

410 לפנה"ס | חייל להשכיר

אחד האזכורים המעניינים ביותר של יהודים במצרים נוגע לעיר עתיקה ומסתורית בשם יֵב. העיר יֵב שכנה על אי בנהר הנילוס, בנקודה אסטרטגית – מדרום לעיר הגדולה אסואן. תעודות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות מעידות כי יהודי יֵב מצאו את פרנסתם בעיקר כלוחמים להשכיר. היסטוריונים משערים כי האימפריה הפרסית, ששלטה אז במצרים, שכרה קבוצה לא קטנה של יהודים כדי להגן על גבולה הדרומי של ארץ הנילוס. תפקידם של הלוחמים היהודים היה להמית כל מי שהעז להסתנן למצרים.
כזכר לפולחן הקרבת הקורבנות, חברי הקהילה היהודית הקימו ביֵב מקדש משלהם, תחליף לבית-המקדש שחרב בירושלים. אלא שסמוך למקדש היהודי שכן מקדש מצרי, מקום משכנו של האל המצרי חנום, המופקד לפי המיתולוגיה המצרית על הנילוס, בין השאר. המצרים לא ראו בעין יפה את המקדש היהודי, ובשנת 410 לפנה"ס שרפו אותו עד היסוד.

200 לפנה"ס | שבעים פנים לתורה

בשלהי המאה השלישית לפנה"ס כינס מלך מצרים דאז, תלמי השני, כ-70 מחכמי הקהילה היהודית באלכסנדריה וביקש מהם להירתם לפרויקט גדול של תרגום התנ"ך ליוונית, בשאיפה להפיץ אותו בעולם.
תרגום זה, הידוע בשמו "תרגום השבעים", מפורסם עד היום בדיוקו, בעושרו הלשוני, בערכו ההיסטורי ובמיוחד, כך מספרת האגדה, בעובדה שכל אחד מבין 70 החכמים ישב לתרגם את התורה לבדו – ובאורח פלא, כולם תירגמו אותה באופן זהה לחלוטין.
הפרויקט מלמד על קהילה יהודית תוססת שחיה ופעלה באלכסנדריה. קהילה זו, שמנתה רבבות רבות של יהודים, אימצה בחלקה את התרבות ההלניסטית היוונית, כולל שמות, שפה, בילוי יומי במרחצאות חמי-אלכסנדריה וסגידה לפולחן הגוף. אלא שלא כל היהודים היו מתייוונים. רבים מהם שמרו על מורשתם, והשלטונות, שכחלק מעקרונות ההלניזם דגלו בסובלנות דתית, העניקו להם את הזכות להקים מערכת מדינית מיוחדת, שבה היו זכאים לחיות על-פי חוקיהם, לבחור את מנהיגיהם ואפילו להישפט בבתי-הדין שלהם.

45 לפנה"ס | אפלטון היהודי

מי שגילם בצורה המזוקקת ביותר את המזיגה בין עקרונות ההלניזם ליסודות היהדות היה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שחי מ-45 לפנה"ס עד 15 לספירה. בעץ המשפחתי של פילון אפשר למצוא ענפים מהאריסטוקרטיה הרומית לצד שורשים יהודיים מאצולת משפחת החשמונאים.
פילון נולד באלכסנדריה למשפחה עשירה. על אחיו מסופר כי "עלה על כל בני עירו בייחוסו ובעושרו". פילון גילה עניין בפילוסופיה ובמדעי הטבע מגיל צעיר, ובעיקר התעניין במתח בינם לבין עקרונות הדת היהודית, שבה האמין בכל מאודו. מחיבוריו הרבים עולה דיוקן של אדם מקורי שהתעניין במגוון רחב של נושאים: פילון חקר את משמעות המוות 1,900 שנה לפני הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית), פירש את התורה על-פי עקרונות פילוסופיים יווניים 1,200 שנה לפני הרמב"ם, והטרים את חז"ל באמרותיו העמוקות על אודות טבע האדם, שאותן טבע 250 שנה לפני חתימת המשנה.

115 לספירה | מרד התפוצות

מרד התפוצות, שפרץ בשנת 115 לספירה, נתפס כמרד הסנדביץ' בין שני אחיו הגדולים – המרד הגדול, שהתרחש בשנת 70 לספירה, ומרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנת 132 לספירה. הגורמים העיקריים לפריצתו היו קנאות דתית, חוקים מפלים ותסכול אחרי כשלון המרד הגדול. נוסף לכך, תיאורים זוועתיים של פליטים על אכזריותם של הרומאים שהגיעו מיהודה למצרים ליבו את היצרים, שהיו לוהטים ממילא על רקע הניגודים בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית. היהודים "רכבו" על מלחמה גדולה יותר שהתנהלה באותה עת – בין האימפריה הפרתית, ששלטה במזרח, באזור עיראק ואיראן של ימינו, לבין האימפריה הרומית – וניצלו את שעת הכושר ההיסטורית כדי לפעול נגד שלטון הרומאים. המרד התחיל בלוב, ועד מהרה התפשט למצרים ובעיקר לאלכסנדריה. למרות הניצחונות הראשונים, הרומאים דיכאו את המרד, וקהילת אלכסנדריה, שהייתה העשירה והמשגשגת ביותר ביהדות התפוצות באותה עת, נחרבה והושמדה ברובה.

641 | הכיבוש הערבי

אם תשאלו ישראלי אקראי על הזהות האתנית המצרית, סביר להניח שיאמר לכם כי מצרים היתה מדינה ערבית מאז ומעולם. אבל האמת היא שרק בשנת 641, עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב, הפכה מצרים למדינה שצביונה ערבי בעיקרו.
כמו מדינות רבות אחרות שחיו תחת ריבונות אסלאמית, היחס אל היהודים היה כאל בני-חסות – ד'ימי. החוזה עם הד'ימי היה פשוט: היהודים חויבו להכיר בעליונות האסלאם, לשלם מס גולגולת (שנקרא ג'זיה), ללבוש בגדים מיוחדים ועוד כהנה הגבלות, ובתמורה נהנו מאוטונומיה יחסית בניהול ענייני המשפחה, האישות והדת, וכן קיבלו אישור להתדיין לפני בתי-דין יהודיים.
החוזה עם היהודים נשמר לרוב בהקפדה, למעט במקרים מסוימים, למשל המקרה של הח'ליף הפאטמי עלי מנצור אל-חכים, שנודע באכזריותו. אל-חכים כפה על היהודים באלימות להמיר את דתם, ואף שרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'ווארדיה.

882 | הקראים והרבנים

תולדות הזרמים הדתיים ביהדות ידעו מאבקים מרים וקשים – צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, חרדים וחילונים ועוד. אחד הידועים שבהם היה הפולמוס בין הקראים לרבנים, עימות שהתרחש במלוא עוצמתו במצרים.
מבחינה דתית, הקראים והרבנים נבדלים בכך שהקראים מאמינים בתורה שבכתב ככתבה וכלשונה, ואילו הרבנים מאמינים שהתורה שבכתב היא גוף ידע מקודד המכיל את כל החוכמה שהיתה ותהיה אי-פעם – ומכך, שהם חופשיים לפרש אותה ולהתאימה לרוח הזמן, דבר שהקראים מתנגדים לו בתוקף.
על-פי השערות החוקרים, קהילת הקראים ישבה ופעלה בפוסטאט (קהיר העתיקה) מימי ראשית הכיבוש המוסלמי. על-פי הערכות החוקרים, בשנת 882 ייסדו הקראים בפוסטאט את בית-עזרא, בית-הכנסת שבשנת 1896 נתגלתה בו גניזה עשירה שנודעה בשם "גניזת קהיר". בין שאר האוצרות שנחשפו בגניזה ושפכו אור על חיי המסחר, החינוך, האישות, המשפחה והמוזיקה של יהודי מצרים והסביבה נתגלו גם הפולמוסים הנוקבים שניהלו הקראים עם הרבנים. אחד מהרבנים, הרב סעדיה גאון (רס"ג), נולד במצרים והיה מראשי המתנגדים לקראים. בהמשך עבר רס"ג לבבל והיה שם לאחד מגאוני הדור.

1050 | החוט המשולש

במחצית המאה ה-11 התרכז הקיבוץ היהודי הגדול במצרים בעיר פוסטאט (קהיר העתיקה). הקהילה המבוססת והמכובדת בעיר נחלקה לשניים: הבבלים (אלו שמוצאם מבבל), שקיבלו את מרותם התורנית והמשפטית ממרכזי הישיבות הגדולות בבבל, והירושלמים (שמוצאם מישראל), שהיו כפופים לחכמי ארץ ישראל. שני המרכזים נזקקו ליהודים העשירים מפוסטאט, שתמכו בהם מבחינה כלכלית. נוסיף על כך את המאבק על המונופול הרבני שהתחולל בפוסטאט בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, ונקבל שילוש טעון, אשר יצר חיכוכים פוליטיים רבים.
אחד מהמאבקים האישיים המפורסמים ביותר נתגלע בין אפרים בן-שמריה, מנהיג הירושלמים, לאלחנן בן-שמריה, מנהיג הבבלים. בגניזת קהיר נמצא מסמך שבו מתואר חלום של בן-שמריה, שסיפר כי משה רבנו בכבודו ובעצמו נגלה אליו בלילה והעניק לו את הסמכות העליונה בפוסטאט.

1165 | ממשה עד משה לא קם כמשה

אי-אפשר לדבר על תולדות יהדות מצרים ללא "הנשר הגדול", איש האשכולות שידו בכל: הפילוסוף, המשפטן, הפוסק, הרופא, התזונאי ואיש המוסר, הגאון רבי משה בן-מימון, הלוא הוא הרמב"ם, שקבע את מושבו בקהיר בשנת 1165.
הרמב"ם היה האדריכל הגדול של המחשבה היהודית. הוא פיצח את הגנום של ההגות היהודית בחיבורו "מורה נבוכים", חיזק את יסודות האמונה ב"אגרת תימן" ופישט את ההלכה במפעלו המונומנטלי "היד החזקה" – 14 כרכים (לכן י"ד) שמרכזים את כל דיני המשפט העברי נכון לזמנו. הרמב"ם כתב ספרים רבים על פילוסופיה, אך היה גם רופא נחשב, והותיר אחריו כתבים מעמיקים שעסקו בתזונה נכונה וברפואה מונעת. מפעלו העצום מדהים במיוחד לאור העובדה שבשעות היום שימש רופא המלך, ובסוף היום, מתוקף תפקידו כראש הקהילה היהודית, קיבל את פניהם של חברי הקהילה.
גדולתו של הרמב"ם זכתה לעדות של נצח במשפט המפורסם "ממשה (רבנו) עד משה (בן-מימון) לא קם כמשה".

1312 | הנבואה ניתנה לחכמים

על-פי שלמה המלך, אחת הסיבות המדאיגות שבגינן "תרגז הארץ" היא תופעת "עבד כי ימלוך" (משלי ל', כ"א), כלומר אדם שזוכה בבת אחת למעמד של מלך, בלי שלמד את דרכי המלוכה. נבואתו של החכם מכל אדם התגשמה כעבור 2,300 שנה, כשהממלוכים, חיילים-עבדים בשירות האימפריה העבאסית הערבית, השתלטו על מרחב המזרח התיכון והקימו בשנת 1250 ממלכה עריצה בשטחי מצרים, ישראל, סוריה וארצות אחרות באזור.
ההיסטוריון אליהו אשתור כתב בספרו הנודע "תולדות היהודים במצרים וסוריה" כי עליית הממלוכים סיימה את תור הזהב בתולדות יהודי מצרים והתחילה את "ירידתו של הכוח היוצר של תרבות ערב". אשתור מצטט את הפילוסוף יוסף אבן-כספי, פרשן המקרא היהודי הידוע, שבא במיוחד למצרים ב-1312 בתקווה ללמוד פילוסופיה, אך נותר מאוכזב בתכלית לאחר מפגש עם היהודים המקומיים. "כולם צדיקים", כותב אבן-כספי, "אבל בחוכמות לא היו מתעסקים וגם בכל המזרח לא היו שם חכמים, וקראתי על עצמי, 'הוי היורדים מצרים לעזרה' (ישעיהו ל"א, א'), ואשוב אל ארצי בבושת פנים".

1604 | קהילות תאומות

במשך מאות שנים היו ארץ ישראל ומצרים תחת ריבונות אחת – מהשושלת הפאטימית, דרך הממלוכים ועד האימפריה העותומנית, שהשתלטה על ארץ הנילוס בשנת 1517. עקב כך התרקמו יחסים סימביוטיים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובמצרים. יחסים אלה התבטאו בין השאר בהגירה הדדית, במשפחות מפוצלות שחיו במקביל בשתי הקהילות ובקשרי מסחר המעידים בעיקר על תלות כלכלית של הקהילה בישראל בקהילה המצרית.
זרם נוסף של יהודים הגיע למצרים לאחר שנת 1492, בעקבות גירוש ספרד. בין אלה היו אישים ידועים כגון דוד בן-זמרה, סוחר עשיר ופוסק הלכה שכיהן כראש הקהילה היהודית במצרים, ואברהם דוד, איש עסקים אמיד שתרם רבות מכספו למפעלים תורניים וקהילתיים. בראשית המאה ה-17 פקד משבר כלכלי חמור את כל רחבי האימפריה העותומנית. המשבר פגע מאוד בקהילה היהודית ודילדל את אוכלוסייתה. עדות לכך מצויה באיגרת ששלחו ראשי הקהילה היהודית בצפת בשנת 1604. "אבדה מצרים מאחינו", כותבים הצפתים, "שהיו לסעד לתומכנו ובארץ מצרים ירדו פלאים, כי דלו מאוד משאם ומתנם".

1805 | אשכנזי, ספרדי וקראי נכנסים לבר בקהיר

תקופת היובש היהודית במצרים תמה עם זרם המהגרים הגדול שהציף את ארץ הנילוס במאה ה-19 על רקע עלייתו לשלטון של מוחמד עלי.
עלי, שעלה לשלטון בשנת 1805, היה האחראי לתהליך המודרניזציה שעבר על מצרים. עם מפעליו הרבים יש למנות פיתוח תשתיות, פיתוח חקלאי, הקמת נתיבי מעבר, ניהול ריכוזי ועוד. וזאת יש לדעת: באמצע המאה ה-19 חיו במצרים כ-6,000 יהודים, וכעבור פחות מ-70 שנה הגיע מספרם ל-60 אלף. היהודים התחלקו לארבע קבוצות: ספרדים, קראים, יהודים-מצרים וקבוצה של אשכנזים שהיגרו מתחום המושב במזרח אירופה למצרים במהלך המאה ה-19.
כך הפכה מצרים, ובעיקר קהיר, לפסיפס קוסמופוליטי שהיה רב-תרבותי עד כדי כך שכל מי ששוטט באותה עת בקהיר היה יכול לשמוע בכל סמטה וסמטה יהודים בעיצומה של שיחה נמרצת בלדינו, יידיש, צרפתית, איטלקית או ערבית.

1865 | מלחמת המעמדות

האם תופתעו לגלות כי מתחים בין אשכנזים לספרדים – "השד העדתי", כפי שהם מכונים בישראל של ימינו – היו קיימים גם במצרים? כך היה מאז שנת 1865, עת החלה הגירה של יהודים ממזרח אירופה למצרים כתוצאה מהאנטישמיות שהשתוללה באירופה.
הקבוצה האשכנזית, שבשיאה מנתה כ-10,000 איש, השתייכה בראשיתה למעמד הבינוני-נמוך, אך עד מהרה התקדמו חבריה בסולם המעמדי והצליחו להיחלץ מחארה-אל יאהוד (הרובע היהודי) מוכה העוני והצפיפות ולעבור אל השכונות היוקרתיות בקהיר. ניסיונותיהם של בני הקבוצה האשכנזית לעצב את פני הקהילה היהודית במצרים נתקלו בהתנגדות מצד קבוצת הספרדים, צאצאי גירוש ספרד, שהיו אליטת הקהילה היהודית. הספרדים דיברו צרפתית, שלחו את ילדיהם לבתי-ספר בריטיים והתגוררו ברבעים העשירים בקהיר. בעיני השלטונות, הם היו נציגיה היחידים של הקהילה.
מתח תרבותי עז רחש מתחת לפני השטח. הספרדים בזו ל"שלעכטעס" האשכנזים, שאפילו המבטא הצרפתי בפיהם לא היה תקין, ואילו האשכנזים זילזלו בספרדים "הממוזרחים" וראו בהם אנשים לא-מתורבתים, חומרניים ועצלנים. ועל כך נאמר: לא רק שסטריאוטיפים אינם מתים, הם גם אינם מתחלפים.

1917 | נפש מצרי הומייה

את זרעי הציונות במצרים זרע יוסף מרקו ברוך, דמות צבעונית ורבת ניגודים – משורר ואנרכיסט, מורה ועיתונאי, ובעיקר פעיל ציוני נמרץ שאילולא שלח יד בנפשו בעקבות אהבה נכזבת והוא בן 27 בלבד, מי יודע כמה רחוק היה מגיע.
ברוך ייסד בקהיר את אגודת בר-כוכבא, מלכ"ר ציוני שהפעיל ספרייה, בית-קפה, מועדון ציוני שוקק חיים ועוד. פועלו הציוני התחזק עם הקמת ההסתדרות הציונית של מצרים, שלוחה של ארגון מכבי ותנועת הצופים העבריים. ההסתדרות, כמו תנועות ציוניות רבות, הושפעה מההתלהבות ששטפה את העם היהודי ב-1917, עם הצהרת בלפור.
ליוזמות ציוניות אלו הצטרפו אנשי עסקים יהודים דוגמת פליקס דה-מנשה וז'ק מוצרי, שתרמו רבות לבניין ארץ ישראל ובזכות נדבנותם הוקמו בארץ כמה יישובים, ביניהם המושב כפר-ידידיה.
בתקופה זו החלה להתעצם גם תנועה לאומית מצרית גדולה, תנועת אל-ופד, ששאפה לריבונות טריטוריאלית מצרית. העובדה ששאיפות הלאום היהודיות והמצריות לא התנגשו מעידה על הפלורליזם הנדיר שאיפיין את האווירה הקוסמופוליטית של מצרים בשנות ה-20 של המאה ה-20.

1939 | אביב העמים האמיתי

האפלה שירדה על האנושות בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עליית הנאציזם ותנועות הפשיזם השונות בארצות אירופה, לא פסחה גם על מצרים. תעמולה גזענית ושנאת זרים פשו בקרב סטודנטים וקציני צבא מצרים, שסלדו מהקולוניאליזם הבריטי וראו בהיטלר את מושיעם. העובדה שתורת הגזע הנאצית לא הבדילה בין יהודי לערבי לא הפריעה להקצנה. מציאת אויב משותף, כפי שאמר החכם היהודי זיגמונד פרויד, היא הדרך הטובה ביותר לאחד שני יריבים. הלאומיות המתונה שאפיינה את שנות ה-20 הפכה ללאומנות חולנית, שדחתה את כל מי שאינו מצרי "אמיתי" ואת כל מי שאינו מוסלמי, כלומר, יהודים וקופטים (מצרים נוצרים).
את דגל הלאומנות נשאו תנועות האחים-המוסלמים ומצרים-הצעירה, שנשענו על טקסטים שתורגמו לערבית וביניהם "מיין קאמפף" של היטלר ו"הפרוטוקולים של זקני ציון". ואולם, הקהילה היהודית לא שקטה על שמריה. זכורים לטובה עיתונאים יהודים שסיכנו את פרנסתם והתייצבו נגד התעמולה השקרית, וכמובן ידוע החרם של הקהילה היהודית על סחורה גרמנית שהחל בשנת 1933 ונמשך עד 1939.

1956 | הסוף

החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 ומלחמת העצמאות שבעקבותיה בישרו את סופה של הקהילה היהודית במצרים. הממשלה המצרית השתמשה בחוק צבאי כדי להסתער על יריביה, ואף החרימה את רכושם (סוגיה רגישה, התלויה ועומדת מול שלטונות מצרים עד היום).
למרות הצהרות הנאמנות למדינה, הקהילה היהודית היתה קורבן להסתה מצד העיתונים והשלטונות; מחודש יוני ועד ספטמבר הושמדו חלקים מהרובע היהודי בקהיר. ההפגנות האלימות, מעשי ההצתה וההפצצות לא פסחו על בתי-קולנוע, חנויות כלבו ובתי עסק אחרים שהיו בבעלות יהודים.
בין 1948 ל-1952 עזבו את מצרים כ-20 אלף יהודים. לאחר מכן, עם עלייתו לשלטון של גמאל נאצר, ובעקבות זאת יישום הסוציאליזם והגישה הפן-ערבית, נוספו עליהם עוד כ-30 אלף יהודים. ב-1967 נותרו במצרים כ-3,000 יהודים בלבד. עם השנים הלך מספרם וקטן. ב-2014 חיו בה 360 יהודים בלבד.
האם בכך תם הקשר הארוך בין ארץ הנילוס לבני העם הנבחר?
בשנת 1979 נחתם הסכם שלום היסטורי בין ישראל למצרים. מאז ההסכם, הגבול עם מצרים נשמר וכובד, וישראלים רבים נסעו לארץ הנילוס, המקום אשר אבות אבותיהם עזבו לפני אלפי שנים כדי להגשים את ייעודם ולהיות לעם.
נחום
NAHOUM, NAHUM

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

נחום הוא שם מקראי. משמעות השם העברי נחום ונחמיה הם שמות קרובים במשמעותם. נחום המקראי היה נביא על יהודה במאה ה-7 לפנה"ס. נחמיה המקראי היה מושל יהודה במאה ה-5 לפסה"נ. שמות משפחה נוספים בעלי משמעות דומה: נחמיאס מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1112 בטולדו, ספרד. נוחם ונחמן מתועדים באלזס בשנת 1784. בן נחמיאס מוזכר בשנת 1928. באמצע המאה ה-20 משפחה יהודית בצרפת החליפה את שמה מנחמיה לנמיאר. צורות נוספות של השם נחום, שרובם חופפים לצורות השונות של נחמיאס, כוללים את נוחם, נאחר, נאחם, נוחים, נאחה ונאום צורות המקושרות בקירוב לשם נחמיאס כוללות את ניחמיה, נמייה, חמייה ואמייה.

במאה ה-19, נחום מתועד כשם משפחה יהודי בכתובה מטוניס מתאריך 2 באוגוסט 1868, של רחל, בתו של נסים נחום, ושל בעלה יוסף, בנו של יעקוב מונטפיורה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי נחום כוללים את הרב חיים נחום (1960-1872), אשר נולד בטורקיה ושימש כרב ראשי של איסטנבול ושל קהיר, מצרים; ואת העו"ד מרקו נחום אשר חי בטורקיה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.