חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי גולוגורי

גולוגורי

GOLOGORY

באוקראינית: Holohory Гологори 


עיירה במחוז טרנופול, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בגולוגורי מ-1470. בתחילת המאה ה-17 הוקם במקום בית-כנסת. במאה ה-19 היו בגולוגורי כ-1,130 יהודים, שהיו כ-%30 מכלל האוכלוסיה. אולם מאז, החלה ירידה במספרם בגלל ההגירה לערים גדולות בפולין ולארצות חוץ.

עד 1772 היתה קהילת גולוגורי כפופה לקהילת לבוב, ומאותה השנה היתה עצמאית. ב-1895 הוקם במקום בית-ספר יהודי מיסודו של הברון הירש. בסוף המאה ה-19 חיו בגולוגורי כ-1,200 יהודים, למעלה מ-%50 מכלל האוכלוסייה.

במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) רצחו חיילים רוסיים יותר מ-100 יהודים והעלו באש את בתיהם. אחרי המלחמה עזבו יהודים רבים את גולוגורי, ומספרם ירד ל-505, כ-%20 מכלל-האוכלוסיה.


במאות ה-17 וה-18 התפרנסו יהודי גולוגורי מחכירה, מפונדקאות, הפעלת בתי מרזח, ממסחר (בעיקר בירידים לבקר) וממלאכה. במאה ה-19 גדל מספר הסוחרים הזעירים ומספר הרוכלים ורבו מקצועות בעלי-המלאכה.


בתחילת המאה ה-20 התארגנו החוגים הציוניים הראשונים בגולוגורי באגודת "ציון". ב-1908 הוקם סניף "המזרחי" וב-1925 סניף "עזרה", סניף הציונים הכלליים ולידו קן "הנוער הציוני".


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בגולוגורי כ-600 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) הייתה גולוגורי באזור שעבר לשליטת ברית המועצות על-פי ההסכם הגרמני-הסובייטי. האזור נכבש בידי הגרמנים אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, ובמסגרת מדיניותם חוסלה הקהילה היהודית שם.

בנובמבר 1942 גורשו כל יהודי גולוגורי לזלוצ'וב הסמוכה. במהלך האקציה (פעולת חיסול) נרצחו חלק מהיהודים בגולוגורי עצמה והאחרים ניספו באקציות לחיסול גיטו זלוצ'וב, שבו רוכזו יהודי זלוצ'וב והסביבה.

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
138954
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

טרנופול TERNOPOL

(בפולנית TARNOPOL)

עיר באוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים החלו להתיישב בעיר סמוך להווסדה ב-1540. כבר לפני 1648 הייתה במקום קהילה יהודית מאורגנת. יהודים היו פעילים בהגנת העיר בעת מלחמות הקוזקים ופלישות השוודים במאה ה-17. היתר ממלכתי להקמת בית-כנסת מבוצר (שכבר עמד אז על תלו) התנה שעל הקהילה לרכוש תותחים ולבנות חרכי-ירי בבית הכנסת. חברי הקהילה, ובמיוחד בעלי מלאכה, נצטוו להגן על בית הכנסת בפיקודו של "הטמאן" יהודי. אולם בעת התקפות כנופיותיו של חמלניצקי, שפרעו פרעות ביהודים, (גזרות ת"ח ות"ט, 1648) ברחו יהודים רבים מהעיר. אלה שנשארו נטבחו.

כתב זכויות מחודש ב-1740 התיר ליהודי טרנופול לחיות ולסחור בכל חלקי העיר. ניתנה להם הרשות למכור משקאות חריפים ולהיות בעליהם של בתי מרזח. בעלי מלאכה יהודים הורשו לעסוק במקצועם, בתנאי שישלמו מס ויקפידו על התקנות של הגילדות הנוצריות. קהילת טרנופול הקימה כלכלה משגשגת, ושלטה בסחר התבואה והבקר. כן היה לה תפקיד חשוב באוטונומיה היהודית בפולין וליטא של המאה ה-18.

בין הרבנים הנודעים של התקופה הזו היה ר' יהושע השל באבאד, שהודח מהרבנות ב-1718, אך חזר לכהן ב-1724. יורשו היה יעקב יצחק לנדאו שהיה רב עד 1777. יהושע השל יצחק באבאד עמד בראש העדה בשנים 1838-1809.

מצבה של הקהילה היהודית התדרדר, אחרי שטרנופול סופחה לאוסטריה עם החלוקה הראשונה של פולין ב-1772 ועול המסים הוכבד. במפקד האוכלוסין בשנת 1788 נמנו במחוז טרנופול, שכלל שמונה קהילות משניות, 6,380 גברים יהודים ו-6,374 נשים. עיקר תעסוקתם הייתה פונדקאות וקמעונאות, כן היו ביניהם בעלי מלאכה רבים.

נפתלי הרץ הומברג (HOMBERG) יסד את בית הספר המודרני הראשון בטרנופול ב-1788, בו הורה הירש איזנשטטר (EISENSTAEDTER). כמו כן נודע יוסף פרל (PERL) במאמציו ליסד בית ספר יהודי שישים דגש על לימוד השפה הגרמנית ונושאים חילוניים. חוגים דתיים הביעו התנגדות חריפה לרעיון זה. בין השנים 1816-1814 הוציא פרל לאור כתב עברי בשם "ציר נאמן".

ב-1813 הוקם בטרנופול בית דפוס עברי. בסך הכל הודפסו כ-25 יצירות בעיר. נסיון זה של עתונות, שתמכה בתנועת ההשכלה, הגיע לקיצו ב-1817, כנראה בגלל החרם מצד הדתיים. ב-1838 התעורר סכסוך מר בקהילה בין המשכילים והחוגים הדתיים על רקע של בחירת רב. מועמד המשכילים, שלמה יהודה רפפורט (שי"ר) נתמנה בתמיכת השלטונות. אולם עם פטירתו של פרל ב-1839 נטש רפפורט את משרתו. כעבור שנה קיבל חוג המשכילים סביב פרל מנהיג אינטלקטואלי חדש, בדמות נחמן קרוכמאל, שהעתיק מגוריו לטרנופול ב-1838.

בבחירות לפרלמנט האוסטרי בעקבות מהפכת 1848, בחרו יהודי טרנופול נציג משלהם. בין השנים 1849-1846 עמד בראש הקהילה הרופא יעקב אטלס (ATLAS). עד 1858 הייתה הנהגת הקהילה בידי המשכילים, הם הוחלפו לאחר מכן בנציגים דתיים.

בית הספר מיסודו של יוסף פרל הורחב אחרי 1848 ונוסף לו אגף לבנות. משנות הששים של המאה ה-19 היתה בחוגים המשכילים בטרנופול נטייה הולכת וגוברת להתבולל בחיי התרבות והלאום הפולנים. שמעון דנקוביץ (DANKOWICZ), תומך ידוע בהתבוללות, שהיה פעיל במרד הפולני של שנת 1863, נתמנה ב-1890 כדרשן בבית הכנסת מיסודו של פרל. בעשור הששי של המאה ה-19 נוסדו בטרנופול כמה מוסדות פילאנטרופים, מוסדות סעד, בתי חולים ובתי יתומים. באותה תקופה היה ר' יוסף באבאד רבה של הקהילה. ב-1894 הוקם ארגון ציוני ראשון.

מספר היהודים בטרנופול הגיע ל-11,000 בשנת 1869; 13,842 ב-1890; 13,490 בשנת 1900; ו- 14,000 ב-1910, במפקד האוכלוסין האחרון שנערך על-ידי שלטונות אוסטריה. מספר היהודים ב-1921 היה 16,320 ובשנת 1931 מספרם עמד על 14,000.

יהודי טרנופול נפגעו בגופם וברכושם בימי מלחמת העולם הראשונה, כשבמהלך הקרבות עברה העיר שבע פעמים מיד ליד. עם התמוטטות האימפריה האוסטרית התארגן ממשל אוקראיני בטרנופול (הרפובליקה האוקראינית המערבית) ובדצמבר 1918 הוקמה מליציה יהודית בת 800 חברים. בבחירות לוועד הלאומי היהודי באוקראינה המערבית במארס 1919, זכו הציונים לרוב ניכר. ועד זה היה פעיל עד שטרנופול עברה לשליטת פולין בקיץ 1919. הפולנים עודדו את המתבוללים בתוך הקהילה והעבירו את ההנהגה לידיהם.

ראש הקהילה היהודית האחרון של טרנופול היה המנהיג הציוני, ד"ר צבי פרנס (PARNAS).

תהליך ההתבוללות נעצר הודות להקמתם של ארגונים ציוניים. לפני מלחמת העולם הראשונה היו אלה: בר-כוכבא, פועלי ציון, הבונד ואגודת ישראל. אחרי המלחמה: התאחדות, מזרחי, השומר הצעיר, הנוער הציוני, השחר, גורדוניה וקדימה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בטרנופול 18,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברו שטחי מזרח פולין וטרנופול בתוכם לשליטת ברית המועצות. מוסדות הקהילה היהודים פוזרו, נאסרה פעילות ציונית ופוליטית, נסגרו בתי הספר העבריים ובתי הספר היידישאים הולאמו. כן הולאמו עסקים פרטיים וסוחרים יהודים עשירים הוגלו. אלפי פליטים יהודים מפולין הכבושה ביד הנאצים באו לטרנופול, מספר היהודים בעיר עלה על 20,000. הקהילה הקימה קואופרטיבים למלאכה שהעסיקו אלפי יהודים. היו יהודים שהשתלבו בפקידות המשטר החדש.

ימים ספורים אחרי פלישת גרמניה לברית המועצות (22 ביוני 1941) נכבשה טרנופול בידי הצבא הגרמני. 5,000 יהודים נטבחו בפוגרום שערכו הגרמנים בסיוע שוטרים אוקראינים בימים 11-4 ביולי. כמה ימים אחר כך הוזמנו 63 יהודים מראשי המשכילים למטה הגיסטפו, כביכול כדי להתמנות למשרות ציבוריות, אך כולם נרצחו במשרדי הגיסטפו. המשטרה האוקראינית סייעה גם בפעולה זאת.

הגיטו הוקם בטרנופול בספטמבר 1941. למעלה מ-12,500 נפש נדחסו לתוך שטח קטן. נעשו נסיונות לחדש את רשת בתי הספר היהודים בגיטו והוקמו מספר בתי יתומים ובתי אבות. בראש היודנראט (JUDENRAT) עמד גוסטאב פישר (FISCHER) ואחריו קרול פוהורילס (POHORYLES). בינתיים נרצחו תושבי הגיטו בהתמדה. 1,000 יהודים נורו למוות ביער הסמוך ב-25 במארס 1942. אלפי יהודים נתפסו ברחובות או הוצאו מבתיהם ונשלחו לעבודת כפייה במחנות עבודה במחוז טרנופול. ב-31-29 באוגוסט 1942 נשלחו למעלה מ-4,000 מיהודי טרנופול למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC(. 1,000 יהודים נוספים הועברו לשם ב-30 בספטמבר 1942. ב"אקציה" האחרונה, ב-18 באפריל 1943, נרצחו 2,000 יהודים בקרבת טרנופול.

הרמן מולר (HERMAN MUELLER) שהיה מפקד הגיסטפו במחוז טרנופול ואחראי לפעולות בגיטו נדון למוות אחרי המלחמה.

בדצמבר 1942 אירגן קצין ה-ס"ס ריצ'רד רוקיטה (ROKITA) מחנה עבודה, שזכה לכינוי "מחנה רוקיטה". (רוקיטה נתגלה אחרי המלחמה על-ידי שמעון ויזנטאל, נאסר, נשפט, אך נפטר בבית הסוהר לפני מתן פסק-הדין). במחנה זה התקבצו כ-800 צעירים וצעירות ומרביתם הועסקו בעבודות כפייה במיתקנים גרמנים שונים מחוץ למחנה. בעת ה"אקציה" הגדולה ב-23 ביולי 1943 חוסל מחנה העבודה ובאוגוסט 1943 הוכרזה טרנופול "יודנריין" (נקיה מיהודים).

ב"מחנה רוקיטה" התארגן תא מחתרתי מורכב מחברים של תנועות נוער ציוניות, בהנהגתו של יוסף בלומנפלד, שעמד בקשר עם פרטיזנים רוסים. בימים האחרונים של הכיבוש הוא נאלץ לנטוש את מחבואו, זוהה על-ידי הגרמנים ונורה למוות.

אנה פדרבוש-אופיר, אחת מאסירות המחנה ופעילה בתא המחתרת, שרדה אחרי המלחמה ומסרה עדות על ההתרחשויות בגיטו טרנופול ובמחנה העבודה של רוקיטה.

שיתוף הפעולה בין התא המחתרתי לבין הפרטיזנים הרוסים הסתיים, כשעזבו הפרטיזנים את האזור. חברי התא נהרגו במהלך אקציית חיסול.


הצבא האדום שיחרר את טרנופול באביב 1944, כ-150 יהודים יצאו ממקומות המסתור, וכ-200 נוספים חזרו לעיר מברית המועצות, שבה עשו את תקופת המלחמה, אחדים מהם כחיילים בצבא הסובייטי. בשנות הששים המאוחרות חיו כ-500 יהודים בטרנופול.

גלעד שהוקם לזכר הקורבנות היהודים של תקופת השואה, באתר שבו בוצעו ההוצאות-להורג האחרונות, נהרס כליל בשנות החמישים. שרדה רק ערמת אבנים. בית העלמין היהודי הישן של טרנופול נעשה לאתר בנייה ועל אדמת בית הקברות האחר הוקמו תשעה מוסכים למכוניות.


הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בטרנופול כ- 350 נפש. בעיר ישנו מרכז קהילתי בהנהלת אנטולי אודוביק. במרכז ניתן למצוא בית ספר של יום ראשון, מועדון נשים, מרכז חסד וארגון ואירועי תרבות. כמו כן, יש מרכז קהילתי נוסף בעיר בניהול איגור בנזרוק. בצרכי הדת של הקהילה מטפל הרב של העיר לבוב.
בעיר קיימים שני בתי עלמין- חדש וישן. החדש שמור והישן מוזנח יותר.

כתובת הקהילה: רחוב אופילסקי 28- 2

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4