חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

וייסנברג, אלכסיס

פסנתרן. נולד בסופיה, בולגריה, ועלה לארץ-ישראל ב-1945, כפליט. שנה אחר כך עבר לארה"ב ולמד בבית הספר למוסיקה ג'וליארד בניו-יורק אצל אולגה סאמארוב. למד גם אצל ורה לנדובסקה וארטור שנאבל. ב-1947 זכה בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית לפסנתר על שם לוונטריט. הופיע לראשונה באופן רשמי בניו-יורק ב-1948 ופיתח קריירה בינלאומית מצליחה.
תאריך לידה:
23 ליולי 1929
מקום לידה:
סופיה
סוג אישיות:
פסנתרן/ית
מספר פריט:
138236
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
WEISSENBERG

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. וייסנברג הוא גרסה של השם וייסברג, שפירושו המילולי בגרמנית הוא "הר לבן". שם המשפחה הזה קשור בעיירה וייסנברג בסכסוניה, גרמניה; ביישוב וייסנברג, שפירושו המילולי בגרמנית "המבצר הלבן", ובויסמבורג, שמה של עיירה באלזס, מזרח צרפת. וייס פירושו "לבן", בגרמנית.

בתור שם משפחה אפשר שנובע מכינוי אישי של אנשים עם שיער או זקו לבן או עור בעל גוון בהיר.

שם זה הוא גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. בתור שם משפחה אפשר שיש לו קשר עם שמות של עיירות וערים במרכז ובמזרח אירופה, ביניהן וייסנברג / ויסמבורג באלזס, מזרח צרפת; וייסוייל בבאדן, גרמניה; שטולווייסבורג / סקשפהרוואר במרכז הונגריה; ווייסנבורג / אלבה יוליה בטרנסילבניה, מרכז רומניה.

גרסאות מסויימות, כמו וייסבקר שפירושו המילולי בגרמנית הוא "אופה לבן", הן שמות שנגזרו משמות של עיסוקים. כשם משפחה יהודי וייס מתועד בשנת 1197 בעיר וירצבורג, גרמניה, עם שמואל וייס שהיה ידוע גם בשם אלבוס. וייסווסר מתועד בשנת 1678; וייסויילר בשנת 1687; וייקופף ב-1690; וייזויילר ב-1700; וייסל ווייסליץ ב-1711; וייבורג במאה ה-18; וייס וויסנבורגר ב-1808; וייסקופף ב-1891 וויססקוף ב-1954.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי וייסנברג כוללים את הרופא והאנתרולוג הרוסי יליד אוקראינה סמואל אברמוביץ' וייסנברג (1928-1867); את המלחינה הרוסיה יוליה לזרבנה וייסנברג (1942-1878); ואת הסופר והמחזאי היידיש יליד פולין יצחק מאיר וייסנברג (1938-1881).

סופיה Sofia Sofija

בירת בולגריה, במרכז-מערב המדינה.

במאה ה- 2 לפנה"ס העניק הקיסר טריאנוס לעיר את השם סרדיקה אולפיה (Serdica Ulpia). אחר כך נקראה גם סרדץ (Sredets , מרכז בבולגרית). במאה ה- 14 שונה שמה לסופיה, בשל הכנסייה הגדולה "סופיה הקדושה". הכובשים העות'מאניים (1392) הפכו את הכנסייה למסגד, אך השם לא שונה. העיר הייתה צומת מרכזי בין מזרח למערב, בה עברו שיירות הסוחרים מאירופה לבירת האימפריה העות'מאנית, איסטנבול. במאות ה- 18 וה- 19 ירדה חשיבותה. ב- 1879, לפני תום המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לרוסיה, הוכרזה סופיה כבירת בולגריה החופשית. משנות ה- 80 של המאה ה- 19 התרחבה העיר וסיפחה אליה כפרים בסביבה. אוכלוסייתה גדלה מ- 20,500 תושבים ב- 1880, ל- 435,000 תושבים בשנת 1946. בשנת 1992 חיו בסופיה 1,108,000 תושבים.


הקהילה היהודית

על היהודים בסופיה יש בידינו מקורות עבריים ועות'מאניים החל מן המאה ה- 14. ייתכן שהיו יהודים במקום קודם לכן, אך אין לכך הוכחות.

התקופה העות'מאנית: סופיה וכפרי הסביבה היו מרכז חקלאי ומסחרי. היהודים חיו בקרב אוכלוסייה מעורבת של דתות ולאומים רבים: הונגרים, וואלאכים, מולדובים, סוחרים מראגוזה (דוברובניק של ימינו), מוסלמים ונוצרים-פרבוסלאביים. על ראשיתה של הקהילה היהודית ישנם מקורות מצומצמים. בספרי שו"ת מוזכר, שבעת הכיבוש העות'מאני חיו בסופיה שתי קהילות יהודיות: האחת רומניוטית (כך נקראו היהודים הביזנטים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית), והשנייה של פליטים שגורשו מהונגריה ב- 1360. לכל קהילה היה בית כנסת משלה. בשנת 1470 הגיעו מעטים מבין היהודים שגורשו מבוואריה, ובעיר נוסד גם בית-כנסת אשכנזי.

מגורשי ספרד הגיעו לסופיה בראשית המאה ה- 16. הם היו דומיננטים מאד, ובהדרגה דחקו את רגליהם של היהודים הרומניוטים והאשכנזים. מקורם של ראשוני היהודים הספרדים בסופיה היה בסלוניקי. מאותה תקופה מתרבים והולכים הנתונים על סדרי החיים היהודיים בקהילת סופיה.

עיסוקם של היהודים מאמצע המאה ה- 16 היה מסחר בבדים, ייצור ומסחר בגבינות, והלוואה בריבית.

בשנים 1560 - 1570 חיו בסופיה כ- 650 יהודים. על פי תעודה מן המאה ה- 17, העוסקת בגביית מסים מיהודי סופיה, באותה תקופה חיו בסופיה 2,600 יהודים מעל גיל 18. בכך הפכה סופיה לקהילה היהודית הגדולה בבולגריה. עד אז היו הקהילות המרכזיות בניקופול, בוידין ובפלובדיב.

חיי היום-יום של היהודים בסופיה משתקפים בשלוש איגרות משנות ה- 30 של המאה ה- 16, כתובות ביידיש ובעברית, אשר שלחו יהודים אשכנזיים לאוסטריה ולאיטליה. הכותבים מצאו מקלט בסופיה, והמליצו לקרוביהם להצטרף אליהם וליהנות מהפרנסה המצויה ומהאוויר הצח. מן האיגרות עולים קשיי המסחר עם אוסטריה, וחוסר הביטחון בדרכים, בשל המלחמה. סוחר אחד, דוד כהן אשכנזי, החליט בשל כך לנסות את מזלו במסחר עם פולין. עוד מסופר שם על מגיפה שהפילה חללים בסאלוניקי ובאדירנה, אך לא פגעה בסופיה ובפלבן; וגם על משלח- ידם של יהודי סופיה - מסחר בעיקר - ובייחוד על פרנסות הנשים: יצירת קישורי משי, מיילדות, וגם הלוואה בריבית. מאיגרת מ- 1532, שתוכנה משפחתי, אנו למדים על חייהם הנוחים של היהודים בסופיה. הם מצאו את פרנסתם גם מחוץ לעיר, כשקנו מהשלטונות את הזכות לחכירת המסים. למשל, יצחק בן-ארסלן (אריה?) ואברהם בן-יצחק, תושבי סופיה, רכשו את הזכות לגביית מסי היבוא (המוקאטעא) לסופיה ולנמל ניקופול, לשנת המס 1561-1562.

ליהודים היו יחסי גומלין עם התושבים המקומיים, על רקע עסקיהם עם המוסלמים והנוצרים בעיר. שטר מכירה של בית משנת 1680, מלמד על אמידותו של הקונה היהודי, וגם על מגורים מעורבים של יהודים, מוסלמים ונוצרים בשכונה מכובדת בעיר. זאת בניגוד לשאיפת השלטונות להפריד בין הקבוצות האתניות השונות בעזרת צווים וחוקים. לדוגמא, בשנת 1680 דרש הקאדיעסקר (Kadiasker) של רומליה מהקאדי של סופיה, שנשים מוסלמיות תפסקנה לרחוץ במרחץ העירוני ביחד עם יהודיות ו"לא-מאמינות נוספות", מפני שזו הפרה בוטה זו של חוקי האסלאם.

סכסוכים בין יהודים ליהודים מצאו בדרך כלל את פתרונם בבית הדין הרבני של סופיה. לעתים פנו יהודים גם לערכאות המוסלמיות, למורת רוחם של הרבנים, שראו בערכאות של גויים, בדומה להלכות עבודה זרה, מן האיסורים החמורים ביהדות. רוב הפונים היו סוחרים יהודיים, במיוחד האמידים, שלא היו מרוצים מפסיקות בתי הדין הרבניים. בדרך כלל זיכה בית הדין השרעי את היהודים ביחס הוגן. במקרה אחד, יוצא דופן כנראה, שראשיתו בעיר סמוקוב ואחריתו בבית הדין השרעי של סופיה, גילו השלטונות יחס נוקשה ועוין: בנו של ג'אפר אבן- עבדאללה, מנכבדי סמוקוב, רצח צעיר יהודי בשם ישראל בן לוי. הקאדי של סמוקוב שכנע את משפחת הנרצח לקבל כופר כספי, על-מנת למנוע מתח בין יהודים למוסלמים. אולם האב המכובד תבע להחזיר לו את הסכום, בטענה שישראל בן לוי קיבל עליו את האיסלאם וחזר בו, ושבנו רצה להחזיר את הכופר בתשובה, ומשסירב הרגו. המשפחה היהודית נאלצה לעזוב לסופיה. בית הדין של סופיה קיבל את טענות התובע וחייב את ההורים היהודיים להחזיר את כספי הפיצויים.

היהודים שילמו מסים רגילים שהוטלו על הלא-מוסלמים, ובנוסף הוטלו עליהם מסים מיוחדים. יהודי סופיה, כמו שאר ה"רעאיא", נדרשו לשלם את הוצאות הסיור של הווזיר הגדול חוסיין אשא מבלגרד למונסטיר. המסים שהוטלו על היהודים חושבו בנפרד.

סופיה הייתה מרכז מסחרי חשוב. תעודה מלמדת על סוחר יהודי מסופיה שהיה בקשרי מסחר עם שותפו בוונציה. עדות נוספת על מסחר בין סופיה לוונציה מצויה בשטר חליפין משנת 1649, כתוב לדינו ועברית, בין סוחרים יהודיים משתי הערים. החשבון נשלח משותף שלישי, שישב בפריס. במאות ה- 16 וה- 17 תפסו היהודים מקום חשוב במסחר בין סופיה לבין ראגוזה (דוברובניק של היום) שלחופי הים האדריאטי. באיגרת משנת 1641, אותה הפנו שליטי ראגוזה אל השלטון העות'מאני, ביקשו להפחית את המסים המוטלים על נתיניהם בסופיה, ולהגן עליהם מפני "ההפרעות והצרת רגליהם מצד הסוחרים היהודים בעיר". בשנת 1619 הוציא השלטון העות'מאני צו לתת גם לסוחרים הקתולים דריסת רגל במסחר הצמר. היהודים התנגדו לכך משום שהתחייבו לספק את דרישת אחיהם בסאלוניקי, המועסקים בתעשיית בגדי הצמר עבור היניצ'רים.

על אף חשיבותו של סחר החוץ, את עיקר פרנסתם מצאו סוחרי סופיה בגבולות האימפריה, בהובילם את מרכולתם בשיירות. מסמך מלמד על סוחר יהודי, שנרצח בדרכו מסאלוניקי עם משלוח בדים לסופיה. בשיירה אחרת, בין סופיה לסקופיה, נרצח יהודי מבלגרד. השיירות היו מעורבות, מוסלמים, נוצרים ויהודים. בהתנפלות על שיירה מסופיה לסאלוניקי בשנת 1606, למשל, נרצחו סוחרים יהודים וגם הקאדי של סופיה ונשותיו.

המאות ה- 18 וה- 19: באמצע המאה ה- 18 הייתה קהילת יהודי סופיה הגדולה בקהילות בולגריה. באותן שנים כיהנו כרבנים ראשיים ראובן בן יעקב טיביה (כיהן 1752-1795), יצחק צאדקה, יעקב שמואל מדג'אר, יוסף יקותיאל, וידאל פאסי, חיים יוסף אליקים ועוד רבים אחרים. חלקם פרסמו חיבורים חשובים שנודעו גם מחוץ לבולגריה. ב- 1808 בא לסופיה הרב רחמים אברהם ונטורה מספאלטו (ספליט Split של ימינו), ושימש בתפקידו עד 1820.

בשנת 1876 הגיע הרב גבריאל אלמוזלינו, יליד ניקופול. עם תום המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה, וכינון בולגריה העצמאית (1878) , נהיה לרבה הראשי הראשון של יהדות בולגריה. הוא ייצג את המיעוט היהודי באסיפה המכוננת הראשונה של בולגריה העצמאית, שהתכנסה בבירה ההיסטורית טארנובו.

בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה (1877-1878), בעת שהתחוללו הקרבות בפאתי סופיה, היה חשש שהצבא העות'מאני הנסוג ישרוף את העיר. סיפורי גבורה רבים קשורים בהתייצבותם של יהודי העיר להגן עליה ולכבות דליקות. בכל זאת היו יהודי סופיה, כבמקומות אחרים, נתונים למעשי שוד וביזה הן מצד הצבא הרוסי והן מצד פורעי חוק בולגריים.

על פי מפקד מ- 1880 חיו בסופיה 5,000 יהודים והיו להם שישה בתי-כנסת. בית העלמין היה עד 1897 ב"שוק המלח", אך השטח הופקע בידי העירייה, למרות התנגדות הקהילה. מאז נמצא בית העלמין בחלקה נפרדת ליד בית העלמין הכללי. כעשרים מצבות עתיקות הובאו אליו מבית העלמין הישן.

בשלהי המאה ה- 19 הוקמה בסופיה ה"קונסיסטוריה" – המוסד המרכזי של יהדות בולגריה.

המאה ה- 20 וראשית המאה ה- 21: ב- 23 בספטמבר 1909 נחנך בסופיה בית הכנסת החדש. האירוע, מן החשובים בתולדות יהדות סופיה ובולגריה, היה חגיגי מאד, בין המוזמנים היו משפחת המלוכה, שרים ונכבדים רבים. בית הכנסת היה מפואר ורחב ידיים, ובו 1,300 מקומות.

בין רבני התקופה הבולטים היו ד"ר ארנפרייס, אברהם פיפאנו, מחבר "חגור האפוד" והד"ר אשר חננאל, רבה האחרון של יהדות בולגריה, שנפטר בסוף שנות ה- 40 של המאה ה- 20.

בתקופת מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בסופיה כ- 17,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 82,621 נפש. 1,421 מהם שירתו בצבא הבולגרי. ארגון העזרה UAI גייס תרומות למען משפחות החיילים היהודים.

מוסדות הציבור של הקהילה כללו את "בית העם" (נחנך ב- 1934), וגם בית חולים יהודי, בנקים בהנהלה יהודית, מוסדות צדקה למיניהם ובתי-ספר לכל הגילאים. באמצע שנות ה- 30 חיו בסופיה כמחצית מיהודי בולגריה, ובה פעלו כל המוסדות המרכזיים של יהדות בולגריה. באותה תקופה היה גם ניסיון קצר מועד להקים להקת תיאטרון יהודית, ששחקניה השתלבו לבסוף בתיאטראות הבירה. כן נוסדה תזמורת סימפונית שרוב נגניה היו יהודים. מקהלת "צדיקוב" הנודעת נוסדה בשנת 1908, והגיעה לפרסום רב אחרי מלחמת העולם הראשונה. המקהלה תרמה רבות לטיפוח התרבות בקרב יהודי סופיה ובולגריה כולה, והמשיכה את פעילותה גם במדינת ישראל.

הפעילות הציונית בקרב יהודי סופיה כללה מפלגות ותנועות נוער רבות: "השומר הצעיר", "בית"ר", "הנוער הציוני", "מכבי" ועוד. בקהילת סופיה יצאו לאור עיתונים רבים, בלאדינו ובבולגרית, ששיקפו את קשת הדעות של הפלגים השונים – ציוניים ואחרים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, התחוללו התפרעויות ברחובות המסחריים של סופיה וחנויות היהודים נפגעו. 4,000 יהודים שהיו נתינים זרים גורשו מחוץ לגבולות בולגריה; התערבות הקונסיסטוריה לא הועילה.

בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס, מלך בולגריה, לראש ממשלה את פרופסור בוגדאון פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו לפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

על פי דרישת השלטונות, נערכה בסופיה בראשית 1943 רשימה מפורטת של "המשפחות היהודיות העשירות, המכובדות ובעלות המעמד". במאי 1943 הוחלט על גירוש יהודי הבירה לערי השדה, כשלב הכנה לקראת גירוש יהודי בולגריה למזרח. כאשר נודע הדבר התקיימה הפגנה, רוב משתתפיה היו יהודים. ההפגנה פוזרה תוך דקות ורבים נעצרו. בין הנעצרים היו רבנים, מנהיגים ציונים, וחברי קונסיסטוריה. בנסיונות הקדחתניים לביטול הגזרה היו מעורבים אישי ציבור בולגריים, אנשי כנסייה, ואישים יהודים, ביניהם הרב של סופיה, ר' דניאל ציון. הנעצרים הועברו למחנה ריכוז על יד סומוביט.

גירוש יהודי סופיה החל ב- 26 במאי 1943 והסתיים כעבור שבועיים. גורשו 25,743 יהודים. הם הורשו לקחת איתם את רכושם, ופוזרו ב- 20 ערי שדה. בבירה נותרו כמה עשרות משפחות בעלות אישורים מיוחדים, מקצתן משפחות של מומרים, מקצתן של חיוניים מבחינה כלכלית.

בערי השדה הורו השלטונות לשכן את המגורשים בבתי יהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב. אולם רוב הבולגרים נשארו נאמנים לעקרונות ההומניים ואהדו את היהודים בשעתם הקשה. בחודש דצמבר באותה שנה הורשו המגורשים לחזור לסופיה לתקופות קצרות כדי לטפל בעסקיהם הפרטיים.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944.


במאי 1949, אחרי העלייה ההמונית מבולגריה לישראל (1948 - 1950), חיו בסופיה כ- 5,000 יהודים.

בין 1989 ל- 2002 עלו לישראל למעלה מ- 3,000 מיהודי בולגריה, מרביתם מסופיה.

בשנות ה- 90 חיי הקהילה התרכזו "בית העם", התקיימו חוגים שונים ובית ספר יום א' לילדים הצעירים. את החגים ציינו לרוב בבית הכנסת המשופץ או ב"בית העם". ב- 1992 חידשה פעילותה תנועת "השומר הצעיר" בעיר, ובמהלך שנות ה- 90 עלו לישראל כשבעים מחניכיה. הייתה גם פעילות של תנועת הנוער של "בני-ברית". רוב הפעילות מומנה על ידי ה"ג'וינט".

בראשית שנות האלפיים נמנו בעיר כ- 3,000 יהודים, רבים מהם קשורים בנישואים מעורבים.

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
וייסנברג, אלכסיס
פסנתרן. נולד בסופיה, בולגריה, ועלה לארץ-ישראל ב-1945, כפליט. שנה אחר כך עבר לארה"ב ולמד בבית הספר למוסיקה ג'וליארד בניו-יורק אצל אולגה סאמארוב. למד גם אצל ורה לנדובסקה וארטור שנאבל. ב-1947 זכה בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית לפסנתר על שם לוונטריט. הופיע לראשונה באופן רשמי בניו-יורק ב-1948 ופיתח קריירה בינלאומית מצליחה.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
וייסנברג
WEISSENBERG

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. וייסנברג הוא גרסה של השם וייסברג, שפירושו המילולי בגרמנית הוא "הר לבן". שם המשפחה הזה קשור בעיירה וייסנברג בסכסוניה, גרמניה; ביישוב וייסנברג, שפירושו המילולי בגרמנית "המבצר הלבן", ובויסמבורג, שמה של עיירה באלזס, מזרח צרפת. וייס פירושו "לבן", בגרמנית.

בתור שם משפחה אפשר שנובע מכינוי אישי של אנשים עם שיער או זקו לבן או עור בעל גוון בהיר.

שם זה הוא גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. בתור שם משפחה אפשר שיש לו קשר עם שמות של עיירות וערים במרכז ובמזרח אירופה, ביניהן וייסנברג / ויסמבורג באלזס, מזרח צרפת; וייסוייל בבאדן, גרמניה; שטולווייסבורג / סקשפהרוואר במרכז הונגריה; ווייסנבורג / אלבה יוליה בטרנסילבניה, מרכז רומניה.

גרסאות מסויימות, כמו וייסבקר שפירושו המילולי בגרמנית הוא "אופה לבן", הן שמות שנגזרו משמות של עיסוקים. כשם משפחה יהודי וייס מתועד בשנת 1197 בעיר וירצבורג, גרמניה, עם שמואל וייס שהיה ידוע גם בשם אלבוס. וייסווסר מתועד בשנת 1678; וייסויילר בשנת 1687; וייקופף ב-1690; וייזויילר ב-1700; וייסל ווייסליץ ב-1711; וייבורג במאה ה-18; וייס וויסנבורגר ב-1808; וייסקופף ב-1891 וויססקוף ב-1954.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי וייסנברג כוללים את הרופא והאנתרולוג הרוסי יליד אוקראינה סמואל אברמוביץ' וייסנברג (1928-1867); את המלחינה הרוסיה יוליה לזרבנה וייסנברג (1942-1878); ואת הסופר והמחזאי היידיש יליד פולין יצחק מאיר וייסנברג (1938-1881).

סופיה
סופיה Sofia Sofija

בירת בולגריה, במרכז-מערב המדינה.

במאה ה- 2 לפנה"ס העניק הקיסר טריאנוס לעיר את השם סרדיקה אולפיה (Serdica Ulpia). אחר כך נקראה גם סרדץ (Sredets , מרכז בבולגרית). במאה ה- 14 שונה שמה לסופיה, בשל הכנסייה הגדולה "סופיה הקדושה". הכובשים העות'מאניים (1392) הפכו את הכנסייה למסגד, אך השם לא שונה. העיר הייתה צומת מרכזי בין מזרח למערב, בה עברו שיירות הסוחרים מאירופה לבירת האימפריה העות'מאנית, איסטנבול. במאות ה- 18 וה- 19 ירדה חשיבותה. ב- 1879, לפני תום המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לרוסיה, הוכרזה סופיה כבירת בולגריה החופשית. משנות ה- 80 של המאה ה- 19 התרחבה העיר וסיפחה אליה כפרים בסביבה. אוכלוסייתה גדלה מ- 20,500 תושבים ב- 1880, ל- 435,000 תושבים בשנת 1946. בשנת 1992 חיו בסופיה 1,108,000 תושבים.


הקהילה היהודית

על היהודים בסופיה יש בידינו מקורות עבריים ועות'מאניים החל מן המאה ה- 14. ייתכן שהיו יהודים במקום קודם לכן, אך אין לכך הוכחות.

התקופה העות'מאנית: סופיה וכפרי הסביבה היו מרכז חקלאי ומסחרי. היהודים חיו בקרב אוכלוסייה מעורבת של דתות ולאומים רבים: הונגרים, וואלאכים, מולדובים, סוחרים מראגוזה (דוברובניק של ימינו), מוסלמים ונוצרים-פרבוסלאביים. על ראשיתה של הקהילה היהודית ישנם מקורות מצומצמים. בספרי שו"ת מוזכר, שבעת הכיבוש העות'מאני חיו בסופיה שתי קהילות יהודיות: האחת רומניוטית (כך נקראו היהודים הביזנטים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית), והשנייה של פליטים שגורשו מהונגריה ב- 1360. לכל קהילה היה בית כנסת משלה. בשנת 1470 הגיעו מעטים מבין היהודים שגורשו מבוואריה, ובעיר נוסד גם בית-כנסת אשכנזי.

מגורשי ספרד הגיעו לסופיה בראשית המאה ה- 16. הם היו דומיננטים מאד, ובהדרגה דחקו את רגליהם של היהודים הרומניוטים והאשכנזים. מקורם של ראשוני היהודים הספרדים בסופיה היה בסלוניקי. מאותה תקופה מתרבים והולכים הנתונים על סדרי החיים היהודיים בקהילת סופיה.

עיסוקם של היהודים מאמצע המאה ה- 16 היה מסחר בבדים, ייצור ומסחר בגבינות, והלוואה בריבית.

בשנים 1560 - 1570 חיו בסופיה כ- 650 יהודים. על פי תעודה מן המאה ה- 17, העוסקת בגביית מסים מיהודי סופיה, באותה תקופה חיו בסופיה 2,600 יהודים מעל גיל 18. בכך הפכה סופיה לקהילה היהודית הגדולה בבולגריה. עד אז היו הקהילות המרכזיות בניקופול, בוידין ובפלובדיב.

חיי היום-יום של היהודים בסופיה משתקפים בשלוש איגרות משנות ה- 30 של המאה ה- 16, כתובות ביידיש ובעברית, אשר שלחו יהודים אשכנזיים לאוסטריה ולאיטליה. הכותבים מצאו מקלט בסופיה, והמליצו לקרוביהם להצטרף אליהם וליהנות מהפרנסה המצויה ומהאוויר הצח. מן האיגרות עולים קשיי המסחר עם אוסטריה, וחוסר הביטחון בדרכים, בשל המלחמה. סוחר אחד, דוד כהן אשכנזי, החליט בשל כך לנסות את מזלו במסחר עם פולין. עוד מסופר שם על מגיפה שהפילה חללים בסאלוניקי ובאדירנה, אך לא פגעה בסופיה ובפלבן; וגם על משלח- ידם של יהודי סופיה - מסחר בעיקר - ובייחוד על פרנסות הנשים: יצירת קישורי משי, מיילדות, וגם הלוואה בריבית. מאיגרת מ- 1532, שתוכנה משפחתי, אנו למדים על חייהם הנוחים של היהודים בסופיה. הם מצאו את פרנסתם גם מחוץ לעיר, כשקנו מהשלטונות את הזכות לחכירת המסים. למשל, יצחק בן-ארסלן (אריה?) ואברהם בן-יצחק, תושבי סופיה, רכשו את הזכות לגביית מסי היבוא (המוקאטעא) לסופיה ולנמל ניקופול, לשנת המס 1561-1562.

ליהודים היו יחסי גומלין עם התושבים המקומיים, על רקע עסקיהם עם המוסלמים והנוצרים בעיר. שטר מכירה של בית משנת 1680, מלמד על אמידותו של הקונה היהודי, וגם על מגורים מעורבים של יהודים, מוסלמים ונוצרים בשכונה מכובדת בעיר. זאת בניגוד לשאיפת השלטונות להפריד בין הקבוצות האתניות השונות בעזרת צווים וחוקים. לדוגמא, בשנת 1680 דרש הקאדיעסקר (Kadiasker) של רומליה מהקאדי של סופיה, שנשים מוסלמיות תפסקנה לרחוץ במרחץ העירוני ביחד עם יהודיות ו"לא-מאמינות נוספות", מפני שזו הפרה בוטה זו של חוקי האסלאם.

סכסוכים בין יהודים ליהודים מצאו בדרך כלל את פתרונם בבית הדין הרבני של סופיה. לעתים פנו יהודים גם לערכאות המוסלמיות, למורת רוחם של הרבנים, שראו בערכאות של גויים, בדומה להלכות עבודה זרה, מן האיסורים החמורים ביהדות. רוב הפונים היו סוחרים יהודיים, במיוחד האמידים, שלא היו מרוצים מפסיקות בתי הדין הרבניים. בדרך כלל זיכה בית הדין השרעי את היהודים ביחס הוגן. במקרה אחד, יוצא דופן כנראה, שראשיתו בעיר סמוקוב ואחריתו בבית הדין השרעי של סופיה, גילו השלטונות יחס נוקשה ועוין: בנו של ג'אפר אבן- עבדאללה, מנכבדי סמוקוב, רצח צעיר יהודי בשם ישראל בן לוי. הקאדי של סמוקוב שכנע את משפחת הנרצח לקבל כופר כספי, על-מנת למנוע מתח בין יהודים למוסלמים. אולם האב המכובד תבע להחזיר לו את הסכום, בטענה שישראל בן לוי קיבל עליו את האיסלאם וחזר בו, ושבנו רצה להחזיר את הכופר בתשובה, ומשסירב הרגו. המשפחה היהודית נאלצה לעזוב לסופיה. בית הדין של סופיה קיבל את טענות התובע וחייב את ההורים היהודיים להחזיר את כספי הפיצויים.

היהודים שילמו מסים רגילים שהוטלו על הלא-מוסלמים, ובנוסף הוטלו עליהם מסים מיוחדים. יהודי סופיה, כמו שאר ה"רעאיא", נדרשו לשלם את הוצאות הסיור של הווזיר הגדול חוסיין אשא מבלגרד למונסטיר. המסים שהוטלו על היהודים חושבו בנפרד.

סופיה הייתה מרכז מסחרי חשוב. תעודה מלמדת על סוחר יהודי מסופיה שהיה בקשרי מסחר עם שותפו בוונציה. עדות נוספת על מסחר בין סופיה לוונציה מצויה בשטר חליפין משנת 1649, כתוב לדינו ועברית, בין סוחרים יהודיים משתי הערים. החשבון נשלח משותף שלישי, שישב בפריס. במאות ה- 16 וה- 17 תפסו היהודים מקום חשוב במסחר בין סופיה לבין ראגוזה (דוברובניק של היום) שלחופי הים האדריאטי. באיגרת משנת 1641, אותה הפנו שליטי ראגוזה אל השלטון העות'מאני, ביקשו להפחית את המסים המוטלים על נתיניהם בסופיה, ולהגן עליהם מפני "ההפרעות והצרת רגליהם מצד הסוחרים היהודים בעיר". בשנת 1619 הוציא השלטון העות'מאני צו לתת גם לסוחרים הקתולים דריסת רגל במסחר הצמר. היהודים התנגדו לכך משום שהתחייבו לספק את דרישת אחיהם בסאלוניקי, המועסקים בתעשיית בגדי הצמר עבור היניצ'רים.

על אף חשיבותו של סחר החוץ, את עיקר פרנסתם מצאו סוחרי סופיה בגבולות האימפריה, בהובילם את מרכולתם בשיירות. מסמך מלמד על סוחר יהודי, שנרצח בדרכו מסאלוניקי עם משלוח בדים לסופיה. בשיירה אחרת, בין סופיה לסקופיה, נרצח יהודי מבלגרד. השיירות היו מעורבות, מוסלמים, נוצרים ויהודים. בהתנפלות על שיירה מסופיה לסאלוניקי בשנת 1606, למשל, נרצחו סוחרים יהודים וגם הקאדי של סופיה ונשותיו.

המאות ה- 18 וה- 19: באמצע המאה ה- 18 הייתה קהילת יהודי סופיה הגדולה בקהילות בולגריה. באותן שנים כיהנו כרבנים ראשיים ראובן בן יעקב טיביה (כיהן 1752-1795), יצחק צאדקה, יעקב שמואל מדג'אר, יוסף יקותיאל, וידאל פאסי, חיים יוסף אליקים ועוד רבים אחרים. חלקם פרסמו חיבורים חשובים שנודעו גם מחוץ לבולגריה. ב- 1808 בא לסופיה הרב רחמים אברהם ונטורה מספאלטו (ספליט Split של ימינו), ושימש בתפקידו עד 1820.

בשנת 1876 הגיע הרב גבריאל אלמוזלינו, יליד ניקופול. עם תום המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה, וכינון בולגריה העצמאית (1878) , נהיה לרבה הראשי הראשון של יהדות בולגריה. הוא ייצג את המיעוט היהודי באסיפה המכוננת הראשונה של בולגריה העצמאית, שהתכנסה בבירה ההיסטורית טארנובו.

בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה (1877-1878), בעת שהתחוללו הקרבות בפאתי סופיה, היה חשש שהצבא העות'מאני הנסוג ישרוף את העיר. סיפורי גבורה רבים קשורים בהתייצבותם של יהודי העיר להגן עליה ולכבות דליקות. בכל זאת היו יהודי סופיה, כבמקומות אחרים, נתונים למעשי שוד וביזה הן מצד הצבא הרוסי והן מצד פורעי חוק בולגריים.

על פי מפקד מ- 1880 חיו בסופיה 5,000 יהודים והיו להם שישה בתי-כנסת. בית העלמין היה עד 1897 ב"שוק המלח", אך השטח הופקע בידי העירייה, למרות התנגדות הקהילה. מאז נמצא בית העלמין בחלקה נפרדת ליד בית העלמין הכללי. כעשרים מצבות עתיקות הובאו אליו מבית העלמין הישן.

בשלהי המאה ה- 19 הוקמה בסופיה ה"קונסיסטוריה" – המוסד המרכזי של יהדות בולגריה.

המאה ה- 20 וראשית המאה ה- 21: ב- 23 בספטמבר 1909 נחנך בסופיה בית הכנסת החדש. האירוע, מן החשובים בתולדות יהדות סופיה ובולגריה, היה חגיגי מאד, בין המוזמנים היו משפחת המלוכה, שרים ונכבדים רבים. בית הכנסת היה מפואר ורחב ידיים, ובו 1,300 מקומות.

בין רבני התקופה הבולטים היו ד"ר ארנפרייס, אברהם פיפאנו, מחבר "חגור האפוד" והד"ר אשר חננאל, רבה האחרון של יהדות בולגריה, שנפטר בסוף שנות ה- 40 של המאה ה- 20.

בתקופת מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בסופיה כ- 17,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 82,621 נפש. 1,421 מהם שירתו בצבא הבולגרי. ארגון העזרה UAI גייס תרומות למען משפחות החיילים היהודים.

מוסדות הציבור של הקהילה כללו את "בית העם" (נחנך ב- 1934), וגם בית חולים יהודי, בנקים בהנהלה יהודית, מוסדות צדקה למיניהם ובתי-ספר לכל הגילאים. באמצע שנות ה- 30 חיו בסופיה כמחצית מיהודי בולגריה, ובה פעלו כל המוסדות המרכזיים של יהדות בולגריה. באותה תקופה היה גם ניסיון קצר מועד להקים להקת תיאטרון יהודית, ששחקניה השתלבו לבסוף בתיאטראות הבירה. כן נוסדה תזמורת סימפונית שרוב נגניה היו יהודים. מקהלת "צדיקוב" הנודעת נוסדה בשנת 1908, והגיעה לפרסום רב אחרי מלחמת העולם הראשונה. המקהלה תרמה רבות לטיפוח התרבות בקרב יהודי סופיה ובולגריה כולה, והמשיכה את פעילותה גם במדינת ישראל.

הפעילות הציונית בקרב יהודי סופיה כללה מפלגות ותנועות נוער רבות: "השומר הצעיר", "בית"ר", "הנוער הציוני", "מכבי" ועוד. בקהילת סופיה יצאו לאור עיתונים רבים, בלאדינו ובבולגרית, ששיקפו את קשת הדעות של הפלגים השונים – ציוניים ואחרים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, התחוללו התפרעויות ברחובות המסחריים של סופיה וחנויות היהודים נפגעו. 4,000 יהודים שהיו נתינים זרים גורשו מחוץ לגבולות בולגריה; התערבות הקונסיסטוריה לא הועילה.

בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס, מלך בולגריה, לראש ממשלה את פרופסור בוגדאון פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו לפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

על פי דרישת השלטונות, נערכה בסופיה בראשית 1943 רשימה מפורטת של "המשפחות היהודיות העשירות, המכובדות ובעלות המעמד". במאי 1943 הוחלט על גירוש יהודי הבירה לערי השדה, כשלב הכנה לקראת גירוש יהודי בולגריה למזרח. כאשר נודע הדבר התקיימה הפגנה, רוב משתתפיה היו יהודים. ההפגנה פוזרה תוך דקות ורבים נעצרו. בין הנעצרים היו רבנים, מנהיגים ציונים, וחברי קונסיסטוריה. בנסיונות הקדחתניים לביטול הגזרה היו מעורבים אישי ציבור בולגריים, אנשי כנסייה, ואישים יהודים, ביניהם הרב של סופיה, ר' דניאל ציון. הנעצרים הועברו למחנה ריכוז על יד סומוביט.

גירוש יהודי סופיה החל ב- 26 במאי 1943 והסתיים כעבור שבועיים. גורשו 25,743 יהודים. הם הורשו לקחת איתם את רכושם, ופוזרו ב- 20 ערי שדה. בבירה נותרו כמה עשרות משפחות בעלות אישורים מיוחדים, מקצתן משפחות של מומרים, מקצתן של חיוניים מבחינה כלכלית.

בערי השדה הורו השלטונות לשכן את המגורשים בבתי יהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב. אולם רוב הבולגרים נשארו נאמנים לעקרונות ההומניים ואהדו את היהודים בשעתם הקשה. בחודש דצמבר באותה שנה הורשו המגורשים לחזור לסופיה לתקופות קצרות כדי לטפל בעסקיהם הפרטיים.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944.


במאי 1949, אחרי העלייה ההמונית מבולגריה לישראל (1948 - 1950), חיו בסופיה כ- 5,000 יהודים.

בין 1989 ל- 2002 עלו לישראל למעלה מ- 3,000 מיהודי בולגריה, מרביתם מסופיה.

בשנות ה- 90 חיי הקהילה התרכזו "בית העם", התקיימו חוגים שונים ובית ספר יום א' לילדים הצעירים. את החגים ציינו לרוב בבית הכנסת המשופץ או ב"בית העם". ב- 1992 חידשה פעילותה תנועת "השומר הצעיר" בעיר, ובמהלך שנות ה- 90 עלו לישראל כשבעים מחניכיה. הייתה גם פעילות של תנועת הנוער של "בני-ברית". רוב הפעילות מומנה על ידי ה"ג'וינט".

בראשית שנות האלפיים נמנו בעיר כ- 3,000 יהודים, רבים מהם קשורים בנישואים מעורבים.

ניו יורק

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

פריס
פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.