חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי וירבאלן

וירבאלן VIRBALIS

(ברוסית: VIRZHBOLOV)

עיירה במחוז וילקובישק (VILKOVISKIS), דרום מערב ליטא.


וירבאלן שוכנת על מסילת הרכבת ברלין - לנינגרד, ליד העיירה קיבארט (KYBARTAI)וסמוכה לגבול גרמניה בעבר (האזור על שפת הים הבלטי שהיה פרוסיה המזרחית עד לסיום מלחמת העולם השנייה).

הקהילה היהודית בווירבלאן היתה מפורסמת בחכמיה ובמשכיליה, והעברית היתה בה שפת דיבור. בעיתון "המליץ" משנת 1884 נזכרת "וירבלאן העברית".

ב-1897 ישבו בעיירה 1,219 יהודים. עוד לפני מלחמת העולם ה-I היה במקום חדר "מתוקן", חדר מודרני ותלמוד תורה לעניים. כמו כן היו בעיירה בית ספר עממי מרשת "תרבות" וגן ילדים עברי.

קרבת וירבאלן לפרוסיה הביאה השפעה של תנועת ההשכלה במערב, והיא היתה הראשונה בקהילות ליטא לכל מפעל לאומי. למרות איסור השלטונות היו בעיירה שלטים בעברית, כמו: "סנדלריה", "נחתומיה" ואחרים כגון אלה.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לעיר פליטים יהודים רבים ובן לילה הוקם בה "ועד פליטים" שארח את הפליטים, שיכן אותם ודאג לפרנסתם לפי מקצועם. הפליטים נקלטו בקהילה ונשארו לגור בה אחרי המלחמה. הסופר והפרשן ש"ל גורדון היה מורה בעיירה ועליו היתה גאוות וירבאלן היהודית. הרב האחרון שכיהן בקהילה היה ר' יצחק-אייזק הירשוביץ, הוא ניספה עם קהילתו בשואה. בין מוסדות הצדקה וגמילות חסדים היו: "ביקור חולים", ו"אגודת נשים".

בימי ליטא העצמאית (1939-1918) נוסדה בעיירה גימנסיה עברית, שהתפרסמה בליטא כולה ושימשה דוגמא למוסדות חינוך יהודיים דומים, שבהם גדל דור דובר עברית, וחונך להגשמה בארץ ישראל.

עד למלחמת העולם הראשונה היה מצבם הכלכלי של יהודי וירבאלן איתן. רובם התקיימו על מסחר עם גרמניה ועל מתן שירותים שונים בגבול. אחרי המלחמה, עם ניתוק ליטא מרוסיה (בהיות ליטא מדינה עצמאית בשנים 1940-1918), נעשתה וירבאלן לעיירת גבול קטנה, סחרה צומצם ומספר תושביה קטן. ב-1921 ישבו בעיירה 1,223 יהודים (%30 מכלל האוכלוסיה).

המסחר של וירבאלן עם גרמניה היה מבוסס בעיקר על יצוא תוצרת חקלאית ויבוא תוצרת תעשייתית (בדים, מכונות, כימיקלים וכדומה). היהודים התפרנסו גם מחקלאות. אחדים חכרו גני פרי, וסחרו בתבואה. הנשים ניהלו חנויות או בתי מרזח. היו יהודים בעלי שטחי קרקע גדולים בסביבה, שהעסיקו אלפי פועלים חקלאים בעונה. יעקב פיליפובסקי הקים משתלה מודרנית מהמפורסמות בליטא. אליהו קוסצ'ובסקי הכניס לליטא מטעי עולש (ציקוריה) והקים בית חרושת לייבושו. כל התעשייה המקומית היתה בידי יהודים. בבנק היהודי המקומי היו 342 חברים.

בין שתי מלחמות העולם היו חיים ציבוריים ערים בעיירה, שסבבו סביב נושא הציונות. היו שם אגודות נוער וספורט וכן סניפים של כל המפלגות הציוניות, ספרייה וחוג לדרמה. משקי החקלאות היהודים בווירבלאן שימשו מקום הכשרה לחלוצים, לקראת עלייה לארץ ישראל . בקרבת העיר הוקמה חוות ההכשרה "כיבוש".

בשנת 1939 ישבו בווירבאלן קרוב ל-2,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

כבר למחרת המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (ב-22 ביוני 1940) נכנסו הגרמנים לווירבאלן, והליטאים קיבלו אותם בפרחים ובברכות. הגרמנים שחררו את כל האסירים הליטאים מבתי הכלא לרבות המואשמים בפעילות נגד המשטר הקומוניסטי. מיד התארגנו ליטאים לאומניים בני המקום, ובראשם הרופא זובריצקאס מקיבארט שהיה בכלא הסובייטי, במטרה לנקום באוהדי הקומוניזם וביהודים ולסייע לגרמנים בהשלטת סדר בעיירה.

בימים הראשונים לכיבוש שלט הצבא הגרמני בעיירה וחייליו התייחסו בהגינות ליהודים וסייעו להם להחזיר רכוש, שליטאים לאומנים גזלו מהם.

כעבור כמה ימים התארגן ממשל אזרחי, ופורסמו צווים שהגבילו את היהודים. הם פוטרו מכל משרה ציבורית, נצטוו למסור את כלי הנשק ומקלטי הרדיו שברשותם, הוטל עליהם עוצר לילה, נאסר עליהם לבוא בקשרים עם האוכלוסיה המקומית והיה עליהם לענוד טלאי צהוב. (הטלאי שונה אחר כך בכל ליטא למגן דוד צהוב).

באותה עת עוד עבדו יהודים בשרות הגרמנים ונשים יהודיות שימשו כמתורגמניות.

וירבאלן נכללה בתוך רצועה של 25 ק"מ, לאורך הגבול עם גרמניה, שעליה חלה הוראת הגיסטאפו להשמדה שיטתית של כל האוכלוסיה היהודית. השלב הראשון היה בליל 7 ביולי 1941, כשליטאים חמושים הוציאו את כל הגברים היהודים בני 16 ומעלה מבתיהם וכלאו אותם במרתף מצפון לוירבאלן, ב-9 ביולי הובאו לשם גם הגברים מקהילת קיבארט וביום ט"ז בתמוז תש"א (10 ביולי 1941) נרצחו כולם בשדה מצפון לווירבאלן, אחרי שאולצו להעמיק תעלות נגד טנקים שחפרו הרוסים. גופותיהם נטמנו בתעלות.

אחר כך נתחם גיטו בכמה רחובות, שהיו ריקים מתושבים, הנשים והילדים הועברו לשם וצורפו אליהם גם הנשים והילדים של קהילת קיבארט. בראש הגיטו עמדה רופאת השיניים ד"ר שינה פויז'ינסקי, שהייתה היחידה במקצועה בעיירה ומשום כך הייתה בקשר טוב עם אנשי הממשל הליטאים. מכולת יחידה בגיטו שרתה את כל תושביו בזכות ספק מזון ליטאי ישר- דרך.

נשים צעירות ונערים בני 16-12 יצאו לעבודות בעיירה ובסביבתה, והוקמה "בורסת עבודה", שממנה בחרו הליטאים עובדים יהודים מדי יום. היו אמנם ליטאים שהתאכזרו לעובדיהם היהודים, אך היו שהתייחסו אליהם באהדה ואחדים החביאו יהודים עד סוף המלחמה.

בסוף יולי 1941, בשעות הלילה, הוצאו מן הגיטו כל היהודים שלא היו כח-עבודה. הם הובלו בידי הגרמנים ועוזריהם הליטאים לשדה התעלות נגד-טנקים, נרצחו ונקברו במקום.

במשך כמה שבועות הפיצו הליטאים שמועות, כאילו יצטרפו היהודים שנותרו בגטו לבני המשפחה שנלקחו מהם. ליטאים שהביאו דרישות שלום כביכול לקחו לעצמם מזון וחפצים שנשלחו לנעדרים, ובסופו של דבר נפלו לידיהם גם כל מצרכי המזון והחפצים, שהכינו תושבי הגיטו לקראת העברתם (על פי השמועה).

בי"א אלול תש"א (11 בספטמבר 1941) פשטו הליטאים על הגיטו וברשותם עגלות, הוציאו את כל הנשים והילדים לשדה התעלות, רצחו אותם וטמנו את גופותיהם במקום.


מן הקהילה היהודית של וירבאלן שרדו רק כמה יהודים,מבין אלה שמצאו מקלט אצל הליטאים. על הקברים, שלושה במספר, הוקמו מצבות כתובות ברוסית ובליטאית ונחרט סימן של מגן דוד.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
136796
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי וירבאלן
וירבאלן VIRBALIS

(ברוסית: VIRZHBOLOV)

עיירה במחוז וילקובישק (VILKOVISKIS), דרום מערב ליטא.


וירבאלן שוכנת על מסילת הרכבת ברלין - לנינגרד, ליד העיירה קיבארט (KYBARTAI)וסמוכה לגבול גרמניה בעבר (האזור על שפת הים הבלטי שהיה פרוסיה המזרחית עד לסיום מלחמת העולם השנייה).

הקהילה היהודית בווירבלאן היתה מפורסמת בחכמיה ובמשכיליה, והעברית היתה בה שפת דיבור. בעיתון "המליץ" משנת 1884 נזכרת "וירבלאן העברית".

ב-1897 ישבו בעיירה 1,219 יהודים. עוד לפני מלחמת העולם ה-I היה במקום חדר "מתוקן", חדר מודרני ותלמוד תורה לעניים. כמו כן היו בעיירה בית ספר עממי מרשת "תרבות" וגן ילדים עברי.

קרבת וירבאלן לפרוסיה הביאה השפעה של תנועת ההשכלה במערב, והיא היתה הראשונה בקהילות ליטא לכל מפעל לאומי. למרות איסור השלטונות היו בעיירה שלטים בעברית, כמו: "סנדלריה", "נחתומיה" ואחרים כגון אלה.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לעיר פליטים יהודים רבים ובן לילה הוקם בה "ועד פליטים" שארח את הפליטים, שיכן אותם ודאג לפרנסתם לפי מקצועם. הפליטים נקלטו בקהילה ונשארו לגור בה אחרי המלחמה. הסופר והפרשן ש"ל גורדון היה מורה בעיירה ועליו היתה גאוות וירבאלן היהודית. הרב האחרון שכיהן בקהילה היה ר' יצחק-אייזק הירשוביץ, הוא ניספה עם קהילתו בשואה. בין מוסדות הצדקה וגמילות חסדים היו: "ביקור חולים", ו"אגודת נשים".

בימי ליטא העצמאית (1939-1918) נוסדה בעיירה גימנסיה עברית, שהתפרסמה בליטא כולה ושימשה דוגמא למוסדות חינוך יהודיים דומים, שבהם גדל דור דובר עברית, וחונך להגשמה בארץ ישראל.

עד למלחמת העולם הראשונה היה מצבם הכלכלי של יהודי וירבאלן איתן. רובם התקיימו על מסחר עם גרמניה ועל מתן שירותים שונים בגבול. אחרי המלחמה, עם ניתוק ליטא מרוסיה (בהיות ליטא מדינה עצמאית בשנים 1940-1918), נעשתה וירבאלן לעיירת גבול קטנה, סחרה צומצם ומספר תושביה קטן. ב-1921 ישבו בעיירה 1,223 יהודים (%30 מכלל האוכלוסיה).

המסחר של וירבאלן עם גרמניה היה מבוסס בעיקר על יצוא תוצרת חקלאית ויבוא תוצרת תעשייתית (בדים, מכונות, כימיקלים וכדומה). היהודים התפרנסו גם מחקלאות. אחדים חכרו גני פרי, וסחרו בתבואה. הנשים ניהלו חנויות או בתי מרזח. היו יהודים בעלי שטחי קרקע גדולים בסביבה, שהעסיקו אלפי פועלים חקלאים בעונה. יעקב פיליפובסקי הקים משתלה מודרנית מהמפורסמות בליטא. אליהו קוסצ'ובסקי הכניס לליטא מטעי עולש (ציקוריה) והקים בית חרושת לייבושו. כל התעשייה המקומית היתה בידי יהודים. בבנק היהודי המקומי היו 342 חברים.

בין שתי מלחמות העולם היו חיים ציבוריים ערים בעיירה, שסבבו סביב נושא הציונות. היו שם אגודות נוער וספורט וכן סניפים של כל המפלגות הציוניות, ספרייה וחוג לדרמה. משקי החקלאות היהודים בווירבלאן שימשו מקום הכשרה לחלוצים, לקראת עלייה לארץ ישראל . בקרבת העיר הוקמה חוות ההכשרה "כיבוש".

בשנת 1939 ישבו בווירבאלן קרוב ל-2,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

כבר למחרת המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (ב-22 ביוני 1940) נכנסו הגרמנים לווירבאלן, והליטאים קיבלו אותם בפרחים ובברכות. הגרמנים שחררו את כל האסירים הליטאים מבתי הכלא לרבות המואשמים בפעילות נגד המשטר הקומוניסטי. מיד התארגנו ליטאים לאומניים בני המקום, ובראשם הרופא זובריצקאס מקיבארט שהיה בכלא הסובייטי, במטרה לנקום באוהדי הקומוניזם וביהודים ולסייע לגרמנים בהשלטת סדר בעיירה.

בימים הראשונים לכיבוש שלט הצבא הגרמני בעיירה וחייליו התייחסו בהגינות ליהודים וסייעו להם להחזיר רכוש, שליטאים לאומנים גזלו מהם.

כעבור כמה ימים התארגן ממשל אזרחי, ופורסמו צווים שהגבילו את היהודים. הם פוטרו מכל משרה ציבורית, נצטוו למסור את כלי הנשק ומקלטי הרדיו שברשותם, הוטל עליהם עוצר לילה, נאסר עליהם לבוא בקשרים עם האוכלוסיה המקומית והיה עליהם לענוד טלאי צהוב. (הטלאי שונה אחר כך בכל ליטא למגן דוד צהוב).

באותה עת עוד עבדו יהודים בשרות הגרמנים ונשים יהודיות שימשו כמתורגמניות.

וירבאלן נכללה בתוך רצועה של 25 ק"מ, לאורך הגבול עם גרמניה, שעליה חלה הוראת הגיסטאפו להשמדה שיטתית של כל האוכלוסיה היהודית. השלב הראשון היה בליל 7 ביולי 1941, כשליטאים חמושים הוציאו את כל הגברים היהודים בני 16 ומעלה מבתיהם וכלאו אותם במרתף מצפון לוירבאלן, ב-9 ביולי הובאו לשם גם הגברים מקהילת קיבארט וביום ט"ז בתמוז תש"א (10 ביולי 1941) נרצחו כולם בשדה מצפון לווירבאלן, אחרי שאולצו להעמיק תעלות נגד טנקים שחפרו הרוסים. גופותיהם נטמנו בתעלות.

אחר כך נתחם גיטו בכמה רחובות, שהיו ריקים מתושבים, הנשים והילדים הועברו לשם וצורפו אליהם גם הנשים והילדים של קהילת קיבארט. בראש הגיטו עמדה רופאת השיניים ד"ר שינה פויז'ינסקי, שהייתה היחידה במקצועה בעיירה ומשום כך הייתה בקשר טוב עם אנשי הממשל הליטאים. מכולת יחידה בגיטו שרתה את כל תושביו בזכות ספק מזון ליטאי ישר- דרך.

נשים צעירות ונערים בני 16-12 יצאו לעבודות בעיירה ובסביבתה, והוקמה "בורסת עבודה", שממנה בחרו הליטאים עובדים יהודים מדי יום. היו אמנם ליטאים שהתאכזרו לעובדיהם היהודים, אך היו שהתייחסו אליהם באהדה ואחדים החביאו יהודים עד סוף המלחמה.

בסוף יולי 1941, בשעות הלילה, הוצאו מן הגיטו כל היהודים שלא היו כח-עבודה. הם הובלו בידי הגרמנים ועוזריהם הליטאים לשדה התעלות נגד-טנקים, נרצחו ונקברו במקום.

במשך כמה שבועות הפיצו הליטאים שמועות, כאילו יצטרפו היהודים שנותרו בגטו לבני המשפחה שנלקחו מהם. ליטאים שהביאו דרישות שלום כביכול לקחו לעצמם מזון וחפצים שנשלחו לנעדרים, ובסופו של דבר נפלו לידיהם גם כל מצרכי המזון והחפצים, שהכינו תושבי הגיטו לקראת העברתם (על פי השמועה).

בי"א אלול תש"א (11 בספטמבר 1941) פשטו הליטאים על הגיטו וברשותם עגלות, הוציאו את כל הנשים והילדים לשדה התעלות, רצחו אותם וטמנו את גופותיהם במקום.


מן הקהילה היהודית של וירבאלן שרדו רק כמה יהודים,מבין אלה שמצאו מקלט אצל הליטאים. על הקברים, שלושה במספר, הוקמו מצבות כתובות ברוסית ובליטאית ונחרט סימן של מגן דוד.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי