חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

רימלט, אלימלך

Rimalt, Elimelekh (1907-1987), educator, rabbi, politician, born in Bochnia, Poland (then part of Austria-Hungary). He received a doctorate at the University of Vienna in 1931 and in 1932 was ordained rabbi at the Vienna Rabbinical Seminary. From 1933 to 1938 he was rabbi of Innsbruck, Austria, and other communities in the Tirol and Vorarlberg. For a year he directed the Emigration Department of the Vienna Jewish community and in 1939 moved to Ramat Gan in British Palestine.

In Israel he headed schools and directed the Ramat Gan Department of Education. In the Knesset from 1951, Rimalt sat until 1977 on behalf of the Liberal party. He served on various committees and from 1965 chaired the Education and Culture Committee of the Knesset.
תאריך לידה:
1907
תאריך פטירה:
1987
מקום לידה:
בוכניה
סוג אישיות:
מחנך/ת
,
פוליטיקאים
,
רבי
מספר פריט:
132021
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

אינסברוק INNSBRUCK

בירת טירול, מערב-אוסטריה. ב-1969 התגוררו בה כ-50 יהודים.

בראש הקהילה עמד אוסקאר פון לובומירסקי, אציל פולני שהתגייר. טובע מטבעות יהודי בשירות דוכס טירול נזכר במאה ה-13. סוחרים ומלווים יהודיים הגיעו לעיר מאיטליה וקארינתיה, עזבו אותה במחצית הראשונה של המאה ה-14 וחזרו לאחר שהבנקאים הפלורנטיניים במקום פשטו את הרגל. הקהילה נפגעה אך לא נהרסה "במגיפה השחורה", וגם לא נכללה בגירוש טירול בשנת 1520. היו אז ביניהם באנקאים וסוכנים של חברות מסחר זרות ובשנות ה-20 של המאה ה-17, תחת שלטונו הנאור של הדוכס פרדינאנד השני, גם בעלי עמדות במימשל ובחצר השליט. אחרי מותו הוטל איסור על כניסת יהודים נוספים לאינסברוק וב-1647 השיגו סוף סוף העירונים את מבוקשם - גירוש היהודים, פרט לשתי משפחות. כעבור שנתיים הותר למשפחות אחדות של מגורשים מהוהנמס להתיישב בעיר ובסוף המאה הגיעו עוד יהודים. ב-1714 קבלה מועצת העיר את הסכמת המושל לגרשם שנית, "כדי לשמור על צביונה הנוצרי של העיר"; הפעם הושארו שני אחים שהצטיינו בתרומותיהם לבית-החולים העירוני.

באמצע המאה ה-18 ישבו באינסברוק שתי משפחות יהודיות "נסבלות" ושמונה בטירול כולה. במהלך ההתקוממות נגד השלטון הצרפתי- הבאווארי בשנת 1809 נשדד רכוש יהודי ואחרי קונגרס וינה (1815) בוטלו מעט הזכויות שהבאווארים העניקו בשעתו ליהודי המקום. עם מתן שוויון זכויות בשנת 1867 נפתחה העיר בפני יהודים נוספים, אבל מספרם באינסברוק לא גדל בשיעור ניכר; שלטונות העיר הכבידו על כניסת יהודים חדשים ויהודי המקום לא ששו לקלוט "זרים מן המזרח" מחשש תגובות אנטישמיות. ועוד, התפילה בציבור היתה רפורמית ויהודים חרדים פסחו על אינסברוק. עד 1914 היו יהודי אינסברוק כפופים לקהילת הוהנמס; מאז פעלה קהילה נפרדת ורבה האחרון של הוהנמס, ד"ר לינק, נעשה ראשון הרבנים באינסברוק. אחרי מלחמת-העולם הראשונה נעשתה אינסברוק מוקד ללאומניות פאן- גרמנית ולאנטישמיות. בשנות ה-20 ישבו בעיר 200 יהודים וב- 1934, כאשר נאסרה השחיטה הכשרה, מנתה הקהילה 317 נפש (%0.5 מכלל האוכלוסיה). בני הדור הצעיר נמשכו לציונות ואף יוצגו בוועד הקהילה. ד"ר אלימלך רימלט, לימים שר הדואר בישראל, שימש ברבנות בעיר עד 1938.

עם סיפוח אוסטריה לרייך השלישי (במארס 1938) הוחרמו פנקסי הקהילה והתחיל נישול היהודים מחיי הכלכלה. בסתיו אותה השנה פוזרה הקהילה. ב"ליל הבדולח" (10 בנובמבר) הותקפו כל בתי היהודים, בית-הכנסת ובית-העלמין חוללו. 18 יהודים נאסרו ושלושה מראשי הציבור נרצחו.

אחרי המלחמה שוקמה הקהילה, מנתה אז 100 איש, והייתה הקטנה בקהילות היהודיות באוסטריה. בית הכנסת החדש נחנך ב- 1961.

בוכניה BOCHNIA

(בשמה הגרמני שלצברג)

עיר במחוז קראקוב, גליציה המערבית, פולין.


הקהילה היהודית

היהודים הראשונים כנראה הגיעו לעיר עם גילוי מכרות המלח בשנת 1248 .אולם רק בשנת 1407 מוזכר בפעם הראשונה במסמכים יהודי בשם יאן שהיה סוחר בדים בעיר .פעם נוספת יש מסמך על יהודים בשנת 1445 , כאשר 3 יהודים הוכו ע"י עירוניים בעיר .בשנת 1487 כבר מוזכר רחוב יהודי בבוכניה, שהיה במקום שנמצא רחוב ברצקה.

כתב-זכויות ליהודי בוכניה, שעסקו בשיווק מלח מן המכרות המקומיים ובגביית מס המלח, העניק המלך זיגמונט אוגוסט ב-1555. ב-1605 גורשו היהודים לאחר שפועל-מכרות יהודי הואשם בגניבת "לחם-הקודש" ומת בחקירה, ולא הורשו לחזור לעיר אלא ב-1862. במיפקד 1921 נימנו בבוכניה 2,459 תושבים יהודיים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בבוכניה 3,500, שהיו %20 מכלל אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) כבש הצבא הגרמני את האזור ונכנס לבוכניה ב-3 בספטמבר 1939. מיד נפתח מסע רדיפות נגד היהודים.

במאי 1940 הוטל על הקהילה תשלום קנס בסך 3 מיליון זלוטי ובמאי 1942 הוקם גיטו ליהודי בוכניה והסביבה. באוגוסט אותה השנה נערכה אקציה (פעולת חיסול) בעיר; 600 יהודים נרצחו במקום, 2,000 לערך הובלו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC). אחרי האקציה חולק הגיטו למחנה-עבודה ולמחנה-ריכוז. ובספטמבר 1943 שולחו אנשי מחנה הריכוז למחנה ההשמדה באושוויץ. האחרים הועברו למחנה-ריכוז בשבניה (SZEBNIE). רק מעטים מיהודי בוכניה נשארו בחיים אחרי המלחמה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה חזרו לעיר 30 יהודים מברית המועצות וממחנות. הם עסקו ברובם בסחר בלתי חוקי ובמכירת נדל"ן.היהודים קבלו סיוע מהקהילה היהודית בארה"ב ויסדו קהילה יהודית אזורית .

מספר היהודים גדל בעיר לכ - 100 ביוני 1945,אך מספרם ירד לכ
40 - 50 בספטמבר אותה שנה ול 12 ביולי 1947 . היהודים עזבו את העיר והיגרו לארה"ב,מערב אירופה וישראל,בה יסדו את ארגון יוצאי בוכניה ובו 80 חברים.בבית קברות בת"א הוקמה אנדרטה לזכר תושבי בוכניה שנרצחו בשואה .

בשנת 2006 הוצבה אנדרטה במרכז העיר לזכר יהודי בוכניה.לטקס הגיעו נציגים מהארגון בישראל.

בית העלמין היהודי העתיק נבנה בעיר במאה ה-15,אך נהרס לגמרי אחרי גירוש היהודים מבוכניה בשנת 1605.

בית העלמין היהודי החדש נוסד בשנת 1872.בימי מלחמת העולם הראשונה נפתחה בו חלקה צבאית , בה נקברו חיילים יהודים מצבאות שונים שנלחמו באזור .
בשנת 1932 נקבר בו הרב אשר מאיר הלברשטם,הנין של הצדיק המפורסם חיים הלברשטם מחסידי צאנז ( העיר נובי סונץ').
בזמן מלחמת העולם השנייה הגרמנים הוציאו במקום להורג כ-300 יהודים וכן פירקו את החומה וחלק מהמצבות.תהליך זה גם נמשך אחרי המלחמה, אולם בהמשך בית העלמין שוקם ע"י יהודים מארה"ב,כולל הקמת מצבות ובניית מצבות חדשות במקום אלו שנגנבו.במקום שרדו 800 מצבות כולל קברו של הרב הלברשטם,החלקה הצבאית של החיילים היהודים ממלחמת העולם הראשונה וכן נבנה לפידריום משברי מצבות לזכר יהודי בוכניה שנרצחו במלחמה.

בשנת 1992 פרסם המוזיאון המקומי ספר זכרון עם תמונות על בית העלמין היהודי .

בשנת 2015 נפתחה בעיר תערוכה על גיטו בוכניה ועל " נתיב הזכרון " בו כלולה העיר.בפתיחת התערוכה נכח ראש העיר ונציגי הקהילה היהודית בקרקוב , שמטפלת ברכוש היהודי בכול מחוז קרקוב משנת 1992 .