חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 2
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי קושיצה, פולין

קושיצה (KOSZYCE)

עיירה בנפת פינצ'וב (PINCZOW), מחוז קילץ (KIELCE), פולין.


קושיצה שוכנת כ-48 ק"מ מצפון מזרח לעיר קרקוב (KRAKOW), על אפיק הנהר ויסלה (WISLA), ועל גדת הנהר שריניאבה (SZRENIAWA) הנשפך לויסלה. שם העיירה גזור מהמלה הפולנית KOSZ, שפרושה "סל", מפני שעל שפת הנהר הסמוך צמח גומא וממנו קלעו הפולנים סלים לכל מיני מטרות.

העיירה נבנתה על גבעה בלב אזור של אדמה חקלאית פוריה, רחובותיה היו מרוצפים ומנוקזים היטב ובתים רבים היו בנויים בלבנים.


הקהילה היהודית

אין ידיעות ברורות על ראשית הישוב היהודי בקושיצה, נראה שמקצת המשפחות היהודיות באו לשם בראשית התיישבות היהודים באזור זה בפולין (במאות ה-14 וה-15) ומשפחות יהודיות אחרות, שבאו משטחי האימפריה האוסטרית, התיישבו במקום בשלהי המאה ה-18.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918 - 1914) עברו ימים קשים על תושבי קושיצה, כשהעיירה נכבשה חליפות בידי הצבאות הלוחמים, בהיותה על הגבול בין רוסיה הצארית לקיסרות האוסטרית ההונגרית.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו היהודים כ-%25 מכלל אוכלוסיית העיירה.

יהודי קושיצה היו שומרי מצוות רובם ככולם, הקהילה התנהלה על פי ההלכה והרב שימש גם כדיין. חיי הרוח התרכזו בבית המדרש, הוא בית הכנסת, ובסמוך לו היה מקווה טהרה. בערבי שבת ובערבי חג ומועד נסגרו חנויות ובתי עסק של יהודים (כאלה היו רוב בתי העסק בקושיצה) ואוירת החג שרתה על העיירה כולה. הופעתו של רב העיירה, ר' חיים מאיר צינמון, בככר המרכזית שימשה כהודעה לציבור על כניסת השבת והחג.

בית עלמין יהודי היה בקושיצה, ובין מוסדות הקהילה היו: חברה קדישא, קופת גמילות חסדים, חברת לינת צדק, קמחא דפסחא והכנסת אורחים. הקהילה טיפלה בעניים ובנזקקים ודאגה למחסורם.

הבנק הקואופרטיבי, שכל חבריו היו יהודים, הוקם ונוהל בידי אביש לבנשטיין, יעקב קמינסקי ומנדל זילברברג. ספרייה ובה כאלפיים ספרים ביידיש, בעברית ובפולנית פעלה בעיירה.

מסוף שנות העשרים ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה כיהן נחמן בודנשטיין כראש הקהילה, וייצג את הקהילה בפני השלטונות. ב-1928, כשפרצה שריפה בבית הכנסת, הציל בעזרת אחרים את ספרי התורה ואחר כך טיפל בבנייתו של בניין בית הכנסת מחדש. בית הכנסת נבנה בתרומות יהודי המקום בלבד.

בני חמש התחילו ילדי הקהילה את לימודיהם ב"חדר". מבין המלמדים הרבים בעיירה נודע מרדכי ארליך, הוא "מרדכי מלמד", שלימד בחדר בדירתו דורות של תלמידים. מלמדים אחרים התיישבו בעיירה או באו לעונה או שתיים.

באמצע שנות העשרים בא לעיירה מארץ ישראל המורה והמחנך מיכאל זינגר, ידען מופלג ובקי בעברית; הוא התיישב בקושיצה עם משפחתו ולימד את הנוער יהדות, תנ"ך, עברית ולימודים כלליים.

בני שבע ומעלה למדו בשעות הבוקר בבית הספר העממי הפולני ובשעות אחר הצהריים בחדר. גימנסיה לא הייתה בקושיצה, ובני נוער יהודים שרצו להמשיך בלימודיהם עקרו לעיר המחוז.

קושיצה, כעיירות אחרות באזור, התפתחה כעיירת מסחר לשיווק תוצרת חקלאית ולאספקת מצרכים לאוכלוסיית האיכרים באחוזות, בכפרים, ובמשקים הרבים שישבו באדמה הפוריה לאורך הנהר שריניאבה. רוב המסחר באזור זה היה בידי יהודים. דרכי המסחר היו רובן ככולן אל העיר קרקוב וממנה, בחדשי החורף והאביב היו בדרך הנהר ויסלה, כאשר שפעו מימיו. גם קשרי תרבות היו ליהודי קושיצה עם קהילת קרקוב ולא עם קהילת קילצה, עיר המחוז, מפני שהתחבורה לקילצה הייתה קשה.

רוב המסחר בעיירה התנהל ביום שלישי, יום השוק השבועי. ארבעה יהודים היו סוחרי תבואות ושלושה סוחרי ביצים. אחרים היו בעלי חנויות בעיירה ובהם: שבע חנויות טקסטיל, שתי חנויות נעליים, עשר חנויות מכלת וסידקית, שתי חנויות למוצרי ברזל, שני מחסני עצים, שתי חנויות תפרות ודברי עור, שתי חנויות לגלידה ולמשקאות קלים וארבעה אטליזים. רק שלוש חנויות מכולת וארבעה אטליזים היו בידי לא יהודים. כן היו בין היהודים בעלי מלאכה זעירים, שמכרו את תוצרתם בדוכנים ביום השוק וגם סוחרים שעברו בין הכפרים לשם קניית תוצרת חקלאית. בין בעלי המלאכה היו: חמישה חייטים, ארבעה סנדלרים, נגר אחד, פחח ושני זגגים. בית מלאכה קטן למוצרי סריגה התפתח לבית חרושת וסיפק עבודה לכמה צעירים יהודים.

בלילה שאחרי יום השוק היו בעלי החנויות ובעלי המלאכה היהודים יוצאים בעגלות לקרקוב לשם חידוש המלאי, ולעתים היו נתונים לתקיפות של שודדי דרכים. סוחרי הטקסטיל בקושיצה הביאו את המוצרים מהעיר לודז' (LODZ).

המסחר הסיטונאי בבירה היה גם הוא בידי יהודים והמסבאה האחת בעיירה הייתה פעילה בעיקר ביום השוק.

בכפרים סביב קושיצה היו כמה משפחות יהודיות שעיבדו משקים החקלאיים שהקימו על אדמה שחכרו. לאחדים מהם היו גם חנויות לאספקה זעירה אך פרנסתם היתה על החקלאות.

באמצע המאה ה-19 רכשה משפחת קופציק אחוזה חקלאית במרחק 2 ק"מ מקושיצה. בפולין שאחרי מלחמת העולם הראשונה, בסוף שנות העשרים חולקה רוב האדמה בין איכרים פולנים, בידי המשפחה נשארו כ-400 דונם אדמה וטחנת קמח על שפת הנהר שרניאבה. אחרי המלחמה רכשו עוד שלוש משפחות יהודיות, פרידריך, בלאט וסרצאז', חוה חקלאית ליד קושיצה, החוה שימשה לבעליה כמקום נופש וניהולה הופקד בידי משפחה יהודית מקושיצה. היהודים האמידים חיו בבתי לבנים בככר המרכזית של העיירה.

במשך השנים היו בעיירה שלושה רופאים יהודים; אחד מהם יליד קושיצה, ד"ר יוסף אובז'נסקי.

בשנות העשרים למאה העשרים, עם ההתעוררות הלאומית בקרב יהודי פולין ובעקבות פרסומה של קבוצת הכדורגל "הכח וינה", הוקמה בקושיצה בידי האחים עוזר ואפרים לבנשטין קבוצת הכדורגל היהודית "ירדניה" ופעלה בעיירה כמה שנים.

ב-1929, כשמשפחות בלאט ופרידריך באו לנפוש בחוותם שליד העיירה, הקים יונה בלאט בקושיצה סניף של תנועת הנוער "ביתר" והאחים אלימלך וזאב פרידריך הקימו סניף של "השומר הלאומי", לימים "הנוער הציוני".

בסוף שנות השלושים השתקע בעיירה מורה מלמד מליטא, והקים סניף של תנועת הנוער "תורה ועבודה" (לימים "המזרחי").

תנועות הנוער הציוניות ארגנו הרצאות ודיונים בנושאים הקשורים בציונות ובתולדות עם ישראל, אכסניותיהן נעשו למרכז תרבות ובלוי לצעירי העיירה, תרמו להפצת הרעיון הציוני והזיקה לארץ ישראל ורוב יהודי העיירה הרימו תרומות לקרן הקיימת.

שלמה ארליך ושלום שטראוך מהנוער הציוני בקושיצה יצאו לקיבוץ הכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל.

בשנת 1939 ישבו בקושיצה למעלה מ-700 יהודים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים נמלטו כמה יהודים מהעיירה, בעיקר גברים ובני נוער, למזרח. אלה שהשתקעו בלבוב שהיתה תחת שליטת ברית המועצות נשלחו למחנות בעמקי רוסיה וכך שרדו אחרי המלחמה.

בקושיצה השתנו חיי היהודים כליל. אמנם המפקדה הגרמנית, המשטרה והגסטפו השתכנו בעיירה הסמוכה קז'ימייז'ה ויילקי (WIELKA KAZIMIERZA), אך נציגיהם באו לקושיצה להוציא אל הפועל את גזרות המפקדה. בראש השנה ת"ש, בעת תפילת "תשליך" ליד הנהר עצרה במקום משאית של חיילים גרמנים, הם תקפו את המתפללים, השליכו את כובעיהם לנהר, חתכו את זקניהם בכח והוליכו אותם זבי דם לככר העיירה, שם המשיכו להתעלל בהם לעיני הציבור.

עד סוף שנת 1940 היו רוב החנויות עדיין בידי היהודים והעסקים נמשכו. בראשית 1941 נסגרו חנויות היהודים, עסקיהם ודוכניהם, ויום השוק התנהל בלעדיהם. בעלי המלאכה המשיכו בעבודתם זמן מה והסוחרים שהטמינו את סחורתם עסקו בסחר חליפין, בעיקר לשם השגת מצרכי מזון.

הוקם יודנראט (ועד קהילה מטעם) ואורגנה משטרה יהודית, אך לא נתחם גיטו בקושיצה, מפני שמגורי היהודים והפולנים היו מעורבים זה בזה. בחדשים הראשונים אחרי פרוץ המלחמה באו לקושיצה עוד כ-100 יהודים, ילידי קושיצה ושוכני כפרים סמוכים. בניין בית הכנסת, שהתפילות נאסרו בו, נהפך למחסן תבואות. ספרי התורה הועברו לבתים פרטיים ושם נערכו התפילות. את בית העלמין החריבו הגרמנים כליל בתקופה מאוחרת יותר.

היודנראט גבה כספים ו"קונטריבוציות" (תרומות כביכול) בעבור הגרמנים וארגן לפי דרישתם קבוצות עובדים לעבודות כפייה. תחילה עבדו היהודים במחנות הצבא הגרמניים הסמוכים ובמחצבות כורכר על שפת הויסלה ושולם להם שכר עבודה. עמותה לעזרה הדדית התארגנה בקהילה לאספקת מזון, לבוש ומטבח ציבורי לנזקקים.

בחורף 1941 נלקחו מהיהודים כל פרוותיהם, וככל שנמשכה המלחמה גדלו דרישות הגרמנים ומצב היהודים הלך ורע.

באביב 1942 התארגנו צעירים יהודים ובראשם נחמיה וינטרויב כדי להצטרף לפרטיזנים הפולנים של "ARMIA LUDOWA) "AL, הצבא העממי הדמוקרטי), אך המקשר הפולני לא בא למקום המפגש והצעירים התפזרו, רק קצתם הצליחו לחזור לקושיצה.

בסתו 1942 היו שמועות על חיסול הקהילה. יהודים חפרו לעצמם מקומות מסתור או ברחו מהעיירה לגיטו בוכניה (BOCHNIA). והיו יהודים שהסתתרו אצל איכרים פולנים.

ביום כ"ח בחשון תש"ג, 8 בנובמבר 1942, חוסל הישוב היהודי בקושיצה. אחרי שאורגנו מאות סוסים ועגלות באחו שליד העיירה, הובלו יהודי קושיצה למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). בני נוער פולנים מקבוצת "יונקי" (JUNAKI) סייעו לגרמנים בלכידת יהודים שהסתתרו בבונקרים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

מספר הניצולים ששרדו בתום המלחמה לא עלה על ארבעים. רובם עלו לישראל ומיעוטם היגרו והתיישבו בארצות הברית ובקנדה.

בית הכנסת בעיר נשרף בחלקו בשנת 1928 ושופץ בשנת 1935.במרתף הבניין היה מקווה.הגרמנים בזמן המלחמה הפכו אותו למחסן תבואה ואחר כך הוא שימש למילוי מים מינרלים.בהמשך המבנה הוזנח ורק בשנת 2003 שופץ והפך למוזיאון עירוני.ביום 27.11.2010 נערך בו קונצרט של מוסיקה יהודית.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
129964
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
FRIEDRICH

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. פרידריך הוא שם פרטי ממקור גרמני. שמות משפחה יהודיים המכילים את המילה הגרמנית פרידה, שפירושה "שלום", יכולים להיות קשורים בשמות העבריים שלום או שלמה (שהשורש שלו הוא "שלום").

שלמה, בנו של דוד המלך ושל בת שבע, היה מלכה השלישי של יהודה וישראל.

שמות משפחה יהודיים רבים התפתחו מהשם שלמה/סולומון/סלומון וצורותיו האחרות בשפות השונות.

סולומון מתועד במאה ה-7 בצרפת; סלמן בשנת 1090 בגרמניה; סאלמנוס בשנת 1200, גם כן בגרמניה; סלמון ב-1290, סומון ב-1306, סלמנוס ב-1334 וסאלאמון ב-1388, כולם בצרפת; שולם ב-1495 בגרמניה; סולומון ב-1668 באמריקה; סאלום ב-1713 באיים האנטילים; סלמונבה ב-1715 באיטליה; שלאם ב-1717 בגרמניה; סלמה, שלומן, שולום ושאולון ב-1784 באלזס; סאלימן ב-1798 באמריקה; סאלם במאה ה-18 בארצות השפלה; סלמנג ב-1831 בגרמניה; וסלומסון ב-1855 באמריקה. באמצע המאה ה-20, משפחות בשם סולומון בצרפת שינו את שמם לאומון ולומון; הגרסה הפולנית סולומונוביץ' ("בנו של סולומון") שונתה אלמון, שם בעל צליל צרפתי. צורות ערביות של סולומון כוללות את סלאם, סאלומה, סאלאמה וסוליימן. גרסאות של השם שלמה, כמו סאלאמאן, סאלמן, זלמן, זלקינד, זלקין, זלהיים, זלינג, זלינגר, סלינגר וזלינג היו נפוצות מאד בארצות מרכז ומזרח אירופה.

אישים ידועים בעלי שם המשפחה היהודי-גרמני פרידריך כוללים את לאו (הרמן) פרידריך, פרופסור בקונסרבטוריום של וינה, אוסטריה, במאה ה-19.
אביש לבנשטיין, רעייתו וילדיהם,
קושיצה, מחוז קילצה, פולין 1930 בקירוב.
עומדים, מאחור: הבנים אפרים ואיצה-מאיר,
והבת פסה. מימין: דבורה, משמאל: יוסף.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
עזבון יעקב שטראוך ז"ל, תל אביב)
חברי תנועת נוער ציונית בטיול.
קושיצה, מחוז קילצה, פולין 1930 בקירוב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
עזבון יעקב שטראוך ז"ל, תל אביב)

קילצה Kielce

עיר מחוז בדרום-מזרח פולין.

עד 1833 הייתה קילצה אסורה ליהודים, והמעטים שהתיישבו בה באותה שנה גורשו כעבור 14 שנים. תוך שנים אחדות נתחדש שם יישוב יהודי בן 100 נפשות, בחסות הקהילה השכנה כנצ'ין, עד שהתארגנה קהילת קילצה על בסיס עצמאי ב-1868.

מספר היהודים בעיר גדל במהירות ל- 11,000 ומעלה ב- 1909, בעיקר בשל הגירת תושבי העיירות בסביבה. הגידול לא פסק גם אחרי הפוגרום שהתחולל בקילצה ב- 1918; ב- 1921 ישבו בעיר 15,530 יהודים, שהיו כ- 38 אחוזים מכלל האוכלוסייה, וב- 1931 היה מספרם יותר מ- 18,000.

היהודים בקילצה תרמו לפיתוח התעשייה בעיר, שהתבססה בעיקר על אוצרות הטבע באיזור. כן פיתחו את המסחר, המלאכה והבנקאות, וקיימו מוסדות חינוך, אירגוני סוחרים ואירגוני בעלי מלאכה.

הקהילה החזיקה מושב-זקנים, בית-יתומים, ספרייה ובית-ספר תיכון. בעיר יצא לאור שבועון ביידיש, שהיה משותף גם ליהודי ראדום.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקילצה 25,000 יהודים.


תקופת השואה
בתחילת 1940 הצטרפו ליהודי קילצה 3,000 פליטים יהודים מלודז' והסביבה. ב- 31 במארס 1941 הגרמנים תחמו גטו בעיר והקימו "יודנראט" בראשות משה פלץ. כעבור זמן מה שילחו את ראש היודנראט למחנה אושוויץ בגלל אי ציות לפקודות המפקדה הגרמנית. יורשו בתפקיד היה הרמן לוי.

כ- 4,000 מיושבי הגטו מתו במגיפת טיפוס ב- 1941; בימים 20 - 24 באוגוסט 1942 העבירו הגרמנים 21,000 יהודים אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. הם ריכזו 2,000 יהודים שנותרו במחנה לעבודות-כפייה. ממחנה זה פוזרו כאלף למחנות בסביבה.

באוגוסט 1944 שילחו הגרמנים את אחרוני היהודים בקילצה אל המחנות אושוויץ ובוכנוואלד.

היהודים בגטו קילצה ניסו להתקומם מספר פעמים, בשנת 1942, בהנהגת דוד בארווינר וגרשון לבקוביץ, אך לא עלה בידם. ליאון רודאל, בן קילצה, היה ממנהיגי מרד גטו וארשה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התרכזו בקילצה כ- 200 יהודים, אבל שיקום הקהילה נתקל בהתנגדותם של תושבים מקומיים עויינים. העויינות הגיעה לשיאה בפוגרום שהתחולל ב- 4 ביולי 1946, הפוגרום הקשה ביותר על אדמת פולין מאז תבוסת הגרמנים. הפורעים רצחו 42 יהודים ופצעו רבים אחרים. בעקבות הפוגרום יצאו המוני יהודים מקילצה וגם ממקומות אחרים בפולין; הם הגיעו למחנות עקורים ומשם עלו לארץ ישראל במסגרת ה"בריחה".

הפורעים הועמדו לדין בידי השלטונות הפולניים ימים ספורים אחרי הפוגרום, תשעה מהם נידונו למוות במשפט צבאי והוצאו להורג .

בבית-העלמין בקילצה הוקמה אנדרטה לזכר חללי הפוגרום של 1946.
בשנת 1996, ביום השנה החמישים לפוגרום, התקיים בקילצה טכס אזכרה רשמי. השתתפו למעלה מ- 3,000 אנשים; נציגי הממשלה, נציגי הכנסיה הקתולית, נציגי ארגונים יהודיים ויהודים מרחבי פולין ומחוצה לה. נציגי הממשלה הסירו את הלוט מאנדרטה שהוקמה בחזית האתר שבו עמד בעבר בית הכנסת של קהילת קילצה.

שנות ה - 2000

בתחילת שנות ה - 2000 ערכה משלחת משהב"ט שביקרה בעיר טקס בבית הקברות לזכר היהודים שנרצחו בפוגרום בשנת 1946 . בטקס
השתתף ראש העיר של קיאלצה ומשמר כבוד של הצבא הפולני .

בוכניה BOCHNIA

(בשמה הגרמני שלצברג)

עיר במחוז קראקוב, גליציה המערבית, פולין.


הקהילה היהודית

היהודים הראשונים כנראה הגיעו לעיר עם גילוי מכרות המלח בשנת 1248 .אולם רק בשנת 1407 מוזכר בפעם הראשונה במסמכים יהודי בשם יאן שהיה סוחר בדים בעיר .פעם נוספת יש מסמך על יהודים בשנת 1445 , כאשר 3 יהודים הוכו ע"י עירוניים בעיר .בשנת 1487 כבר מוזכר רחוב יהודי בבוכניה, שהיה במקום שנמצא רחוב ברצקה.

כתב-זכויות ליהודי בוכניה, שעסקו בשיווק מלח מן המכרות המקומיים ובגביית מס המלח, העניק המלך זיגמונט אוגוסט ב-1555. ב-1605 גורשו היהודים לאחר שפועל-מכרות יהודי הואשם בגניבת "לחם-הקודש" ומת בחקירה, ולא הורשו לחזור לעיר אלא ב-1862. במיפקד 1921 נימנו בבוכניה 2,459 תושבים יהודיים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בבוכניה 3,500, שהיו %20 מכלל אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) כבש הצבא הגרמני את האזור ונכנס לבוכניה ב-3 בספטמבר 1939. מיד נפתח מסע רדיפות נגד היהודים.

במאי 1940 הוטל על הקהילה תשלום קנס בסך 3 מיליון זלוטי ובמאי 1942 הוקם גיטו ליהודי בוכניה והסביבה. באוגוסט אותה השנה נערכה אקציה (פעולת חיסול) בעיר; 600 יהודים נרצחו במקום, 2,000 לערך הובלו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC). אחרי האקציה חולק הגיטו למחנה-עבודה ולמחנה-ריכוז. ובספטמבר 1943 שולחו אנשי מחנה הריכוז למחנה ההשמדה באושוויץ. האחרים הועברו למחנה-ריכוז בשבניה (SZEBNIE). רק מעטים מיהודי בוכניה נשארו בחיים אחרי המלחמה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה חזרו לעיר 30 יהודים מברית המועצות וממחנות. הם עסקו ברובם בסחר בלתי חוקי ובמכירת נדל"ן.היהודים קבלו סיוע מהקהילה היהודית בארה"ב ויסדו קהילה יהודית אזורית .

מספר היהודים גדל בעיר לכ - 100 ביוני 1945,אך מספרם ירד לכ
40 - 50 בספטמבר אותה שנה ול 12 ביולי 1947 . היהודים עזבו את העיר והיגרו לארה"ב,מערב אירופה וישראל,בה יסדו את ארגון יוצאי בוכניה ובו 80 חברים.בבית קברות בת"א הוקמה אנדרטה לזכר תושבי בוכניה שנרצחו בשואה .

בשנת 2006 הוצבה אנדרטה במרכז העיר לזכר יהודי בוכניה.לטקס הגיעו נציגים מהארגון בישראל.

בית העלמין היהודי העתיק נבנה בעיר במאה ה-15,אך נהרס לגמרי אחרי גירוש היהודים מבוכניה בשנת 1605.

בית העלמין היהודי החדש נוסד בשנת 1872.בימי מלחמת העולם הראשונה נפתחה בו חלקה צבאית , בה נקברו חיילים יהודים מצבאות שונים שנלחמו באזור .
בשנת 1932 נקבר בו הרב אשר מאיר הלברשטם,הנין של הצדיק המפורסם חיים הלברשטם מחסידי צאנז ( העיר נובי סונץ').
בזמן מלחמת העולם השנייה הגרמנים הוציאו במקום להורג כ-300 יהודים וכן פירקו את החומה וחלק מהמצבות.תהליך זה גם נמשך אחרי המלחמה, אולם בהמשך בית העלמין שוקם ע"י יהודים מארה"ב,כולל הקמת מצבות ובניית מצבות חדשות במקום אלו שנגנבו.במקום שרדו 800 מצבות כולל קברו של הרב הלברשטם,החלקה הצבאית של החיילים היהודים ממלחמת העולם הראשונה וכן נבנה לפידריום משברי מצבות לזכר יהודי בוכניה שנרצחו במלחמה.

בשנת 1992 פרסם המוזיאון המקומי ספר זכרון עם תמונות על בית העלמין היהודי .

בשנת 2015 נפתחה בעיר תערוכה על גיטו בוכניה ועל " נתיב הזכרון " בו כלולה העיר.בפתיחת התערוכה נכח ראש העיר ונציגי הקהילה היהודית בקרקוב , שמטפלת ברכוש היהודי בכול מחוז קרקוב משנת 1992 .

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

קאז'ימייז'ה ויילקה

Kazimierza Wielka

ביידיש: קוזמיר

עיירה בנפת קיילצה במחוז שוויינטוקז'יסקיה, פולין.

קאז’ימייז’ה ויילקה נמצאת באזור ההתיישבות של עם קדום מהאלף הרביעי לפני הספירה אשר הותיר אחריו תילי קבורה ענקיים. היישוב מוזכר לראשונה בשנת 1320, בימי שילטונו של המלך המלך הפולני ולאדיסלאב לוקייטק (Władysław Łokietek) בתור כפר ומרכז כנסייתי. לאחר חלוקות פולין בין האימפריות השכנות בסוף המאה ה-18, קאז’ימייז’ה ויילקה הייתה חלק ממלכות פולין כחלק מאימפריה הרוסית. הקמת בית חרושת לסוכר "לובנה" ("Łubna, היום Luna) בשנת 1845 ביחד עם רובע למגורי הפועלים תרמה להתפתחות היישוב. בסוף המאה ה-19 היישוב חובר עם מסילת רכבת צרה אל רשת הרכבות הארצי. באחוזת אודונוב (Odonów) הסמוכה לעיירה הוקם מפעל ללבנים ועל ידו מפעל לקרמיקה. לעיירה הוענקו זכויות עיר רק ב-1959 כאשר הייתה בירתה של נפה.

היהודים בקאז’ימייז’ה ויילקה  

התישבות היהודים בקאז’ימייז’ה ויילקה מתועדת החל מהמאה ה-18. בדרך כלל היהודים חכרו בתי מרזח בכפרי הסביבה או היו סוחרי תבואות ותוצרת חקלאית. בכפר גוז'קוב (Gorzków) מוזכרים 4 יהודים חוכרי בית מרזח, בכפר חושצ'ינה מאלה (Chruszczyna Mała) שבו התגוררו 83 תושבים משפחה יהודית בת חמש נפשות הפעילה בית מרזח, ב- Wojsławice בת 130 תושבים גרו 2 יהודים, בכפר סטויאנוביצה (Stojanowice) שבו התגורו 106 תושבים  מוזכרים 5 יהודים שחכרו בית מרזח. משפחה יהודית בת שש נפשות ניהלה ביתי מרזח בכפר פלכוב (Plechów) ומשפחה יהודית בת ארבע נפשות הפעילה בית מרזח בקאצ'קוב (Kaczków). בכפר זאגוז'ני (Zagórzany) גרו 5 יהודים, 12 יהודים התגוררו בכפר קשישקוביצה (Krzyszkowice) , 12 יהודים מתועדים בכפר חרושצ'ניה ויילקיה (Chruszczenie Wielkie), ו-9 יהודים ניהלו בית מרזח ומבשלת יי"ש בכפר דונאטקוביצה (Donatkowice). בסך הכל במאה ה-18 התגוררו באזור קאז’ימייז’ה ויילקה  61 יהודים בתוך אוכלוסייה נוצרית של 1,179 איש.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ישבו בקאז’ימייז’ה ויילקה 293 יהודים שהם היוו 13% מתוך 2,188 תושבים . מניין של 293 היהודים לא השתנה גם במפקד האוכלוסין שנערך בפולין העצמאית ב-1921. במקום פעלו בית כנסת, בית מדרש ובית ספר יהודי והעסיקו רב ושוחט, למרות שבמקום לא התקיימה בקהילה עצמאית.  את שרותי הדת הם הקהיל היהודית בקושיצה (Koszice) המרוחקת 13 ק"מ דרומית מזרחית סיפקה את שירותי הדת ליהודי קאז'ימייז'ה ויילקה.

היהודים עסקו בעיקר במסחר ומלאכה. בתקופה שבין שתי מלחמות עולם היו בקאז'ימייז'ה ויילקה שתי חנויות מזון, חנות למוצרי ברזל, חנות בדים וחנות עורות בבעלות יהודית. בנוסף, בעיירה היה חייט, סנדלר, חובש (פלצ'ר), עגלונים ואופה אחד.

בתקופה בין שתי מלחמות העולם התקיימה בעיירה פעילות תרבותית, פוליטים וציונית ערה.  במקום פעלו תנועות הנוער "השומר הצעיר" ו"הנוער הציוני".

בשנות ה-1930 סבלו היהודים מהחרם המסחרי של האוכלוסייה הנוצרית ומהתנכלויות אנטישמיות. ביוני 1939 הוביל יהודי לקאז’ימייז’ה ויילקה עגלה עמוסה בסחורה. בדרך תקפו אותו כמה פולנים, היכו אותו עד זוב דם ושדדו את הסחורה. הפולני שפיקד על השוד אף פתח חנות בעיירה והציג למכירה את הסחורה שגזל מהיהודי. המשטרה המקומית אסרה את השודד.

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. ב-8 בספטמבר אזור קאז’ימייז’ה ויילקה נכבש ע"י הגרמנים. בעיירה לא הוקם גטו, את ענייני היהודים ניהל יודנראט אשר תפקידו היה לספק יהודים לעבודות כפייה. היהודים חויבו לענוד טלאי צהוב על בגדיהם. ב-12 בדצמבר הגרמנים סיפחו את האזור לנפת מיכוב (Miechów) וקבעו את קאז’ימייז’ה ויילקה כמרכז הממשל ומפקדת ביטחון אזורית. כמפקדה מונה נאצי בשם אוסקר שולץ. יהודים בני 60-14 חוייבו לעבוד בבית החרושת לסוכר ללא שכר. בסוף דצמבר 1939 פשטו על העיירה אנשי הגסטאפו ממיכוב, בזזו רכוש יהודי מהבתים ורצחו 6 יהודים. באחד מימי 1940 אנשי גסטאפו מ מיכוב רצחו 25 יהודים.

בשנת 1941 מינו הגרמנים יודנראט חדש, כיושב ראש מונה איגנץ קליינהאוט אשר היה גם יושב הראש של היודנראט של קושיצה (Koszyce) של אופטובייץ (Opatowiec). ב-1941 הגיעו לעיירה יהודים שגורשו חסרי כל מאזור שלזיה עילית. המבוגרים שביניהם שוכנו בבניין בית המדרש והילדים אומצו בידי המשפחות היהודיות. בגטו צופפו כ-500 יהודים. בקיץ 1941 הוקם בשביל הפליטים מטבח ציבורי אשר סיפק מדי יום 225 ארוחות צהריים.

ב- 6 נבובמבר 1942 פשטו כוחות גרמניים על העיירה וציוו על יהודיה להתכנס במקום ריכוז.  אולם רוב היהודים נשארו במקומות מסתור שהוכנו מבעוד מועד אצל הכפריים. במהלך חיפושים אחר מסתתרים, רצחו הגרמנים 22 יהודים שגילו בבונקר. כעבור יומיים, הכריזו הגרמנים כי יהודים שיסגירו עצמם ממקומות המסתור יישלחו לעבודה. כ-210 יהודים שהסגירו עצמם לגרמנים, נרצחו בידי הגרמנים ונקברו ביער סלונוביצה (Słonowice) הסמוך לעיירה ובערוץ הנחל היבש בקרבתו.

ב-22 בדצמבר 1942 רצחו הגרמנים 27 יהודים נוספים מהעיירה שהסתתרו בכפר הסמוך בוז'נקה ועבדו במפעל ללבנים. יושב ראש היודנראט איגנץ קליינהאוט, שהסתתר אצל ראש הכפר של קאז’ימייז’ה ויילקה היה עד לרצח.

 

לאחר השואה

ב-22 ביוני 1944 אזור לובלין שוחרר מהכיבוש הגרמני על ידי הצבא הסובייטי. התקדמות הצבא האדום נעצרה. בעורף שטח הכיבוש הגרמני שנותר עד הוויסלה ומעבר לה באזור אופטובייץ וקאז'ימייז'ה וויילקה המחתרות הפולניות, ה"ארמייה קראיובה" ו"בטליוני חלופסקייה", הכריזו על "רפובליקה של הפרטיזנים". התקוממות זאת ידועה היום בשם "התקוממות יוני". הגרמנים בסיוע של "צבא וולסוב" (היה מורכב מרוסים ואוקראינים אנטיסובייטים), ערך סידרה של קרבות אכזריים נגד המחתרות הפולניות. "רפובליקה של הפרטיזנים" התקיימה עוד כשבועיים עד שחוסלה סופית. אזור אופטובייץ וקאז'ימייז'ה וויילקה שוחרר על ידי הצבא הסובייטי בתחילת ינואר 1945. חלקים מהמחתרת הפולנית "ארמיה קראיובה" לא הניחו את נישקם והמשיכו להלחם גם בצבא האדום וגם במשטר החדש בפולין המשוחררת מכיבוש הגרמנים עד השנים 1949-1948.

רק מעטים מיהודי קאז’ימייז’ה ויילקה שרדו את השואה במסתור אצל הכפריים או כפליטים בברית המועצות. באחוזת אודונוב (Odonow) היה מפעל ללבנים ובשטחו הוסתרו יהודים במסווה של עובדי המפעל. יתכן שזה מפעל הלבנים שבו הגרמנים גילו ורצחו 27 יהודים. 

בית הכנסת של העיירה נהרס ע"י הגרמנים מיד לאחר חיסול יהודי המקום. גם מבית העלמין של קושיצה שבו היו קוברים את יהודי קאז’ימייז’ה ויילקה לא נותר דבר. על שטחו נמצא כיום חווה חקלאית.

בכפר סלונוביצה קיים קבר אחים של כ-500 יהודים מקאז’ימייז’ה ויילקה והסביבה אשר נרצחו ע"י הגרמנים. ב-27 באפריל 1987, ביער סלונוביצה הוקמה אנדרטה במקום שבו מצוי קבר אחים של יהודי קאז’ימייז’ה ויילקה והסביבה. האנדרטה הוקמה ביוזמתו ובמימונו של אריה מלר מהניצולים ששרדו בברית המועצות ואשר היגר לקנדה.

להלן הוראות נסיעה למקום האנדרטה ביער: אחרי המשק 41 יש לפנות שמאלה, לתוך שביל עפר וללכת דרך היער כחמש דקות. על השביל הוצב שילוט הכוונה עם כיתוב "אנדרטת זיכרון יהודית".

על לוח הזיכרון של האנדרטה רשום בפולנית: "במקום הזה באוקטובר 1942 התליינים ההיטלראים רצחו כ-300 אנשים ממוצא יהודי אזרחי קאז’ימייז’ה ויילקה והסביבה". חוסר התאמה בתאריכים ובמספר הנרצחים במקום נבע ככל הנקראה מהעובדה שברשותו של אריה מלר, מקים האנדרטה, לא היו תאריכים מדוייקים של האקציות והוא הסתמך על הזכרון של הכפריים. כמו כן, הוא לא ידע שהנאצים רצחו חלק מהקורבנות בגיא הנמצא לא רחוק משם.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי קושיצה, פולין
קושיצה (KOSZYCE)

עיירה בנפת פינצ'וב (PINCZOW), מחוז קילץ (KIELCE), פולין.


קושיצה שוכנת כ-48 ק"מ מצפון מזרח לעיר קרקוב (KRAKOW), על אפיק הנהר ויסלה (WISLA), ועל גדת הנהר שריניאבה (SZRENIAWA) הנשפך לויסלה. שם העיירה גזור מהמלה הפולנית KOSZ, שפרושה "סל", מפני שעל שפת הנהר הסמוך צמח גומא וממנו קלעו הפולנים סלים לכל מיני מטרות.

העיירה נבנתה על גבעה בלב אזור של אדמה חקלאית פוריה, רחובותיה היו מרוצפים ומנוקזים היטב ובתים רבים היו בנויים בלבנים.


הקהילה היהודית

אין ידיעות ברורות על ראשית הישוב היהודי בקושיצה, נראה שמקצת המשפחות היהודיות באו לשם בראשית התיישבות היהודים באזור זה בפולין (במאות ה-14 וה-15) ומשפחות יהודיות אחרות, שבאו משטחי האימפריה האוסטרית, התיישבו במקום בשלהי המאה ה-18.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918 - 1914) עברו ימים קשים על תושבי קושיצה, כשהעיירה נכבשה חליפות בידי הצבאות הלוחמים, בהיותה על הגבול בין רוסיה הצארית לקיסרות האוסטרית ההונגרית.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו היהודים כ-%25 מכלל אוכלוסיית העיירה.

יהודי קושיצה היו שומרי מצוות רובם ככולם, הקהילה התנהלה על פי ההלכה והרב שימש גם כדיין. חיי הרוח התרכזו בבית המדרש, הוא בית הכנסת, ובסמוך לו היה מקווה טהרה. בערבי שבת ובערבי חג ומועד נסגרו חנויות ובתי עסק של יהודים (כאלה היו רוב בתי העסק בקושיצה) ואוירת החג שרתה על העיירה כולה. הופעתו של רב העיירה, ר' חיים מאיר צינמון, בככר המרכזית שימשה כהודעה לציבור על כניסת השבת והחג.

בית עלמין יהודי היה בקושיצה, ובין מוסדות הקהילה היו: חברה קדישא, קופת גמילות חסדים, חברת לינת צדק, קמחא דפסחא והכנסת אורחים. הקהילה טיפלה בעניים ובנזקקים ודאגה למחסורם.

הבנק הקואופרטיבי, שכל חבריו היו יהודים, הוקם ונוהל בידי אביש לבנשטיין, יעקב קמינסקי ומנדל זילברברג. ספרייה ובה כאלפיים ספרים ביידיש, בעברית ובפולנית פעלה בעיירה.

מסוף שנות העשרים ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה כיהן נחמן בודנשטיין כראש הקהילה, וייצג את הקהילה בפני השלטונות. ב-1928, כשפרצה שריפה בבית הכנסת, הציל בעזרת אחרים את ספרי התורה ואחר כך טיפל בבנייתו של בניין בית הכנסת מחדש. בית הכנסת נבנה בתרומות יהודי המקום בלבד.

בני חמש התחילו ילדי הקהילה את לימודיהם ב"חדר". מבין המלמדים הרבים בעיירה נודע מרדכי ארליך, הוא "מרדכי מלמד", שלימד בחדר בדירתו דורות של תלמידים. מלמדים אחרים התיישבו בעיירה או באו לעונה או שתיים.

באמצע שנות העשרים בא לעיירה מארץ ישראל המורה והמחנך מיכאל זינגר, ידען מופלג ובקי בעברית; הוא התיישב בקושיצה עם משפחתו ולימד את הנוער יהדות, תנ"ך, עברית ולימודים כלליים.

בני שבע ומעלה למדו בשעות הבוקר בבית הספר העממי הפולני ובשעות אחר הצהריים בחדר. גימנסיה לא הייתה בקושיצה, ובני נוער יהודים שרצו להמשיך בלימודיהם עקרו לעיר המחוז.

קושיצה, כעיירות אחרות באזור, התפתחה כעיירת מסחר לשיווק תוצרת חקלאית ולאספקת מצרכים לאוכלוסיית האיכרים באחוזות, בכפרים, ובמשקים הרבים שישבו באדמה הפוריה לאורך הנהר שריניאבה. רוב המסחר באזור זה היה בידי יהודים. דרכי המסחר היו רובן ככולן אל העיר קרקוב וממנה, בחדשי החורף והאביב היו בדרך הנהר ויסלה, כאשר שפעו מימיו. גם קשרי תרבות היו ליהודי קושיצה עם קהילת קרקוב ולא עם קהילת קילצה, עיר המחוז, מפני שהתחבורה לקילצה הייתה קשה.

רוב המסחר בעיירה התנהל ביום שלישי, יום השוק השבועי. ארבעה יהודים היו סוחרי תבואות ושלושה סוחרי ביצים. אחרים היו בעלי חנויות בעיירה ובהם: שבע חנויות טקסטיל, שתי חנויות נעליים, עשר חנויות מכלת וסידקית, שתי חנויות למוצרי ברזל, שני מחסני עצים, שתי חנויות תפרות ודברי עור, שתי חנויות לגלידה ולמשקאות קלים וארבעה אטליזים. רק שלוש חנויות מכולת וארבעה אטליזים היו בידי לא יהודים. כן היו בין היהודים בעלי מלאכה זעירים, שמכרו את תוצרתם בדוכנים ביום השוק וגם סוחרים שעברו בין הכפרים לשם קניית תוצרת חקלאית. בין בעלי המלאכה היו: חמישה חייטים, ארבעה סנדלרים, נגר אחד, פחח ושני זגגים. בית מלאכה קטן למוצרי סריגה התפתח לבית חרושת וסיפק עבודה לכמה צעירים יהודים.

בלילה שאחרי יום השוק היו בעלי החנויות ובעלי המלאכה היהודים יוצאים בעגלות לקרקוב לשם חידוש המלאי, ולעתים היו נתונים לתקיפות של שודדי דרכים. סוחרי הטקסטיל בקושיצה הביאו את המוצרים מהעיר לודז' (LODZ).

המסחר הסיטונאי בבירה היה גם הוא בידי יהודים והמסבאה האחת בעיירה הייתה פעילה בעיקר ביום השוק.

בכפרים סביב קושיצה היו כמה משפחות יהודיות שעיבדו משקים החקלאיים שהקימו על אדמה שחכרו. לאחדים מהם היו גם חנויות לאספקה זעירה אך פרנסתם היתה על החקלאות.

באמצע המאה ה-19 רכשה משפחת קופציק אחוזה חקלאית במרחק 2 ק"מ מקושיצה. בפולין שאחרי מלחמת העולם הראשונה, בסוף שנות העשרים חולקה רוב האדמה בין איכרים פולנים, בידי המשפחה נשארו כ-400 דונם אדמה וטחנת קמח על שפת הנהר שרניאבה. אחרי המלחמה רכשו עוד שלוש משפחות יהודיות, פרידריך, בלאט וסרצאז', חוה חקלאית ליד קושיצה, החוה שימשה לבעליה כמקום נופש וניהולה הופקד בידי משפחה יהודית מקושיצה. היהודים האמידים חיו בבתי לבנים בככר המרכזית של העיירה.

במשך השנים היו בעיירה שלושה רופאים יהודים; אחד מהם יליד קושיצה, ד"ר יוסף אובז'נסקי.

בשנות העשרים למאה העשרים, עם ההתעוררות הלאומית בקרב יהודי פולין ובעקבות פרסומה של קבוצת הכדורגל "הכח וינה", הוקמה בקושיצה בידי האחים עוזר ואפרים לבנשטין קבוצת הכדורגל היהודית "ירדניה" ופעלה בעיירה כמה שנים.

ב-1929, כשמשפחות בלאט ופרידריך באו לנפוש בחוותם שליד העיירה, הקים יונה בלאט בקושיצה סניף של תנועת הנוער "ביתר" והאחים אלימלך וזאב פרידריך הקימו סניף של "השומר הלאומי", לימים "הנוער הציוני".

בסוף שנות השלושים השתקע בעיירה מורה מלמד מליטא, והקים סניף של תנועת הנוער "תורה ועבודה" (לימים "המזרחי").

תנועות הנוער הציוניות ארגנו הרצאות ודיונים בנושאים הקשורים בציונות ובתולדות עם ישראל, אכסניותיהן נעשו למרכז תרבות ובלוי לצעירי העיירה, תרמו להפצת הרעיון הציוני והזיקה לארץ ישראל ורוב יהודי העיירה הרימו תרומות לקרן הקיימת.

שלמה ארליך ושלום שטראוך מהנוער הציוני בקושיצה יצאו לקיבוץ הכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל.

בשנת 1939 ישבו בקושיצה למעלה מ-700 יהודים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים נמלטו כמה יהודים מהעיירה, בעיקר גברים ובני נוער, למזרח. אלה שהשתקעו בלבוב שהיתה תחת שליטת ברית המועצות נשלחו למחנות בעמקי רוסיה וכך שרדו אחרי המלחמה.

בקושיצה השתנו חיי היהודים כליל. אמנם המפקדה הגרמנית, המשטרה והגסטפו השתכנו בעיירה הסמוכה קז'ימייז'ה ויילקי (WIELKA KAZIMIERZA), אך נציגיהם באו לקושיצה להוציא אל הפועל את גזרות המפקדה. בראש השנה ת"ש, בעת תפילת "תשליך" ליד הנהר עצרה במקום משאית של חיילים גרמנים, הם תקפו את המתפללים, השליכו את כובעיהם לנהר, חתכו את זקניהם בכח והוליכו אותם זבי דם לככר העיירה, שם המשיכו להתעלל בהם לעיני הציבור.

עד סוף שנת 1940 היו רוב החנויות עדיין בידי היהודים והעסקים נמשכו. בראשית 1941 נסגרו חנויות היהודים, עסקיהם ודוכניהם, ויום השוק התנהל בלעדיהם. בעלי המלאכה המשיכו בעבודתם זמן מה והסוחרים שהטמינו את סחורתם עסקו בסחר חליפין, בעיקר לשם השגת מצרכי מזון.

הוקם יודנראט (ועד קהילה מטעם) ואורגנה משטרה יהודית, אך לא נתחם גיטו בקושיצה, מפני שמגורי היהודים והפולנים היו מעורבים זה בזה. בחדשים הראשונים אחרי פרוץ המלחמה באו לקושיצה עוד כ-100 יהודים, ילידי קושיצה ושוכני כפרים סמוכים. בניין בית הכנסת, שהתפילות נאסרו בו, נהפך למחסן תבואות. ספרי התורה הועברו לבתים פרטיים ושם נערכו התפילות. את בית העלמין החריבו הגרמנים כליל בתקופה מאוחרת יותר.

היודנראט גבה כספים ו"קונטריבוציות" (תרומות כביכול) בעבור הגרמנים וארגן לפי דרישתם קבוצות עובדים לעבודות כפייה. תחילה עבדו היהודים במחנות הצבא הגרמניים הסמוכים ובמחצבות כורכר על שפת הויסלה ושולם להם שכר עבודה. עמותה לעזרה הדדית התארגנה בקהילה לאספקת מזון, לבוש ומטבח ציבורי לנזקקים.

בחורף 1941 נלקחו מהיהודים כל פרוותיהם, וככל שנמשכה המלחמה גדלו דרישות הגרמנים ומצב היהודים הלך ורע.

באביב 1942 התארגנו צעירים יהודים ובראשם נחמיה וינטרויב כדי להצטרף לפרטיזנים הפולנים של "ARMIA LUDOWA) "AL, הצבא העממי הדמוקרטי), אך המקשר הפולני לא בא למקום המפגש והצעירים התפזרו, רק קצתם הצליחו לחזור לקושיצה.

בסתו 1942 היו שמועות על חיסול הקהילה. יהודים חפרו לעצמם מקומות מסתור או ברחו מהעיירה לגיטו בוכניה (BOCHNIA). והיו יהודים שהסתתרו אצל איכרים פולנים.

ביום כ"ח בחשון תש"ג, 8 בנובמבר 1942, חוסל הישוב היהודי בקושיצה. אחרי שאורגנו מאות סוסים ועגלות באחו שליד העיירה, הובלו יהודי קושיצה למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). בני נוער פולנים מקבוצת "יונקי" (JUNAKI) סייעו לגרמנים בלכידת יהודים שהסתתרו בבונקרים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

מספר הניצולים ששרדו בתום המלחמה לא עלה על ארבעים. רובם עלו לישראל ומיעוטם היגרו והתיישבו בארצות הברית ובקנדה.

בית הכנסת בעיר נשרף בחלקו בשנת 1928 ושופץ בשנת 1935.במרתף הבניין היה מקווה.הגרמנים בזמן המלחמה הפכו אותו למחסן תבואה ואחר כך הוא שימש למילוי מים מינרלים.בהמשך המבנה הוזנח ורק בשנת 2003 שופץ והפך למוזיאון עירוני.ביום 27.11.2010 נערך בו קונצרט של מוסיקה יהודית.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

קאז'ימייז'ה ויילקה
פולין
לבוב
בוכניה
קילצה

קאז'ימייז'ה ויילקה

Kazimierza Wielka

ביידיש: קוזמיר

עיירה בנפת קיילצה במחוז שוויינטוקז'יסקיה, פולין.

קאז’ימייז’ה ויילקה נמצאת באזור ההתיישבות של עם קדום מהאלף הרביעי לפני הספירה אשר הותיר אחריו תילי קבורה ענקיים. היישוב מוזכר לראשונה בשנת 1320, בימי שילטונו של המלך המלך הפולני ולאדיסלאב לוקייטק (Władysław Łokietek) בתור כפר ומרכז כנסייתי. לאחר חלוקות פולין בין האימפריות השכנות בסוף המאה ה-18, קאז’ימייז’ה ויילקה הייתה חלק ממלכות פולין כחלק מאימפריה הרוסית. הקמת בית חרושת לסוכר "לובנה" ("Łubna, היום Luna) בשנת 1845 ביחד עם רובע למגורי הפועלים תרמה להתפתחות היישוב. בסוף המאה ה-19 היישוב חובר עם מסילת רכבת צרה אל רשת הרכבות הארצי. באחוזת אודונוב (Odonów) הסמוכה לעיירה הוקם מפעל ללבנים ועל ידו מפעל לקרמיקה. לעיירה הוענקו זכויות עיר רק ב-1959 כאשר הייתה בירתה של נפה.

היהודים בקאז’ימייז’ה ויילקה  

התישבות היהודים בקאז’ימייז’ה ויילקה מתועדת החל מהמאה ה-18. בדרך כלל היהודים חכרו בתי מרזח בכפרי הסביבה או היו סוחרי תבואות ותוצרת חקלאית. בכפר גוז'קוב (Gorzków) מוזכרים 4 יהודים חוכרי בית מרזח, בכפר חושצ'ינה מאלה (Chruszczyna Mała) שבו התגוררו 83 תושבים משפחה יהודית בת חמש נפשות הפעילה בית מרזח, ב- Wojsławice בת 130 תושבים גרו 2 יהודים, בכפר סטויאנוביצה (Stojanowice) שבו התגורו 106 תושבים  מוזכרים 5 יהודים שחכרו בית מרזח. משפחה יהודית בת שש נפשות ניהלה ביתי מרזח בכפר פלכוב (Plechów) ומשפחה יהודית בת ארבע נפשות הפעילה בית מרזח בקאצ'קוב (Kaczków). בכפר זאגוז'ני (Zagórzany) גרו 5 יהודים, 12 יהודים התגוררו בכפר קשישקוביצה (Krzyszkowice) , 12 יהודים מתועדים בכפר חרושצ'ניה ויילקיה (Chruszczenie Wielkie), ו-9 יהודים ניהלו בית מרזח ומבשלת יי"ש בכפר דונאטקוביצה (Donatkowice). בסך הכל במאה ה-18 התגוררו באזור קאז’ימייז’ה ויילקה  61 יהודים בתוך אוכלוסייה נוצרית של 1,179 איש.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ישבו בקאז’ימייז’ה ויילקה 293 יהודים שהם היוו 13% מתוך 2,188 תושבים . מניין של 293 היהודים לא השתנה גם במפקד האוכלוסין שנערך בפולין העצמאית ב-1921. במקום פעלו בית כנסת, בית מדרש ובית ספר יהודי והעסיקו רב ושוחט, למרות שבמקום לא התקיימה בקהילה עצמאית.  את שרותי הדת הם הקהיל היהודית בקושיצה (Koszice) המרוחקת 13 ק"מ דרומית מזרחית סיפקה את שירותי הדת ליהודי קאז'ימייז'ה ויילקה.

היהודים עסקו בעיקר במסחר ומלאכה. בתקופה שבין שתי מלחמות עולם היו בקאז'ימייז'ה ויילקה שתי חנויות מזון, חנות למוצרי ברזל, חנות בדים וחנות עורות בבעלות יהודית. בנוסף, בעיירה היה חייט, סנדלר, חובש (פלצ'ר), עגלונים ואופה אחד.

בתקופה בין שתי מלחמות העולם התקיימה בעיירה פעילות תרבותית, פוליטים וציונית ערה.  במקום פעלו תנועות הנוער "השומר הצעיר" ו"הנוער הציוני".

בשנות ה-1930 סבלו היהודים מהחרם המסחרי של האוכלוסייה הנוצרית ומהתנכלויות אנטישמיות. ביוני 1939 הוביל יהודי לקאז’ימייז’ה ויילקה עגלה עמוסה בסחורה. בדרך תקפו אותו כמה פולנים, היכו אותו עד זוב דם ושדדו את הסחורה. הפולני שפיקד על השוד אף פתח חנות בעיירה והציג למכירה את הסחורה שגזל מהיהודי. המשטרה המקומית אסרה את השודד.

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. ב-8 בספטמבר אזור קאז’ימייז’ה ויילקה נכבש ע"י הגרמנים. בעיירה לא הוקם גטו, את ענייני היהודים ניהל יודנראט אשר תפקידו היה לספק יהודים לעבודות כפייה. היהודים חויבו לענוד טלאי צהוב על בגדיהם. ב-12 בדצמבר הגרמנים סיפחו את האזור לנפת מיכוב (Miechów) וקבעו את קאז’ימייז’ה ויילקה כמרכז הממשל ומפקדת ביטחון אזורית. כמפקדה מונה נאצי בשם אוסקר שולץ. יהודים בני 60-14 חוייבו לעבוד בבית החרושת לסוכר ללא שכר. בסוף דצמבר 1939 פשטו על העיירה אנשי הגסטאפו ממיכוב, בזזו רכוש יהודי מהבתים ורצחו 6 יהודים. באחד מימי 1940 אנשי גסטאפו מ מיכוב רצחו 25 יהודים.

בשנת 1941 מינו הגרמנים יודנראט חדש, כיושב ראש מונה איגנץ קליינהאוט אשר היה גם יושב הראש של היודנראט של קושיצה (Koszyce) של אופטובייץ (Opatowiec). ב-1941 הגיעו לעיירה יהודים שגורשו חסרי כל מאזור שלזיה עילית. המבוגרים שביניהם שוכנו בבניין בית המדרש והילדים אומצו בידי המשפחות היהודיות. בגטו צופפו כ-500 יהודים. בקיץ 1941 הוקם בשביל הפליטים מטבח ציבורי אשר סיפק מדי יום 225 ארוחות צהריים.

ב- 6 נבובמבר 1942 פשטו כוחות גרמניים על העיירה וציוו על יהודיה להתכנס במקום ריכוז.  אולם רוב היהודים נשארו במקומות מסתור שהוכנו מבעוד מועד אצל הכפריים. במהלך חיפושים אחר מסתתרים, רצחו הגרמנים 22 יהודים שגילו בבונקר. כעבור יומיים, הכריזו הגרמנים כי יהודים שיסגירו עצמם ממקומות המסתור יישלחו לעבודה. כ-210 יהודים שהסגירו עצמם לגרמנים, נרצחו בידי הגרמנים ונקברו ביער סלונוביצה (Słonowice) הסמוך לעיירה ובערוץ הנחל היבש בקרבתו.

ב-22 בדצמבר 1942 רצחו הגרמנים 27 יהודים נוספים מהעיירה שהסתתרו בכפר הסמוך בוז'נקה ועבדו במפעל ללבנים. יושב ראש היודנראט איגנץ קליינהאוט, שהסתתר אצל ראש הכפר של קאז’ימייז’ה ויילקה היה עד לרצח.

 

לאחר השואה

ב-22 ביוני 1944 אזור לובלין שוחרר מהכיבוש הגרמני על ידי הצבא הסובייטי. התקדמות הצבא האדום נעצרה. בעורף שטח הכיבוש הגרמני שנותר עד הוויסלה ומעבר לה באזור אופטובייץ וקאז'ימייז'ה וויילקה המחתרות הפולניות, ה"ארמייה קראיובה" ו"בטליוני חלופסקייה", הכריזו על "רפובליקה של הפרטיזנים". התקוממות זאת ידועה היום בשם "התקוממות יוני". הגרמנים בסיוע של "צבא וולסוב" (היה מורכב מרוסים ואוקראינים אנטיסובייטים), ערך סידרה של קרבות אכזריים נגד המחתרות הפולניות. "רפובליקה של הפרטיזנים" התקיימה עוד כשבועיים עד שחוסלה סופית. אזור אופטובייץ וקאז'ימייז'ה וויילקה שוחרר על ידי הצבא הסובייטי בתחילת ינואר 1945. חלקים מהמחתרת הפולנית "ארמיה קראיובה" לא הניחו את נישקם והמשיכו להלחם גם בצבא האדום וגם במשטר החדש בפולין המשוחררת מכיבוש הגרמנים עד השנים 1949-1948.

רק מעטים מיהודי קאז’ימייז’ה ויילקה שרדו את השואה במסתור אצל הכפריים או כפליטים בברית המועצות. באחוזת אודונוב (Odonow) היה מפעל ללבנים ובשטחו הוסתרו יהודים במסווה של עובדי המפעל. יתכן שזה מפעל הלבנים שבו הגרמנים גילו ורצחו 27 יהודים. 

בית הכנסת של העיירה נהרס ע"י הגרמנים מיד לאחר חיסול יהודי המקום. גם מבית העלמין של קושיצה שבו היו קוברים את יהודי קאז’ימייז’ה ויילקה לא נותר דבר. על שטחו נמצא כיום חווה חקלאית.

בכפר סלונוביצה קיים קבר אחים של כ-500 יהודים מקאז’ימייז’ה ויילקה והסביבה אשר נרצחו ע"י הגרמנים. ב-27 באפריל 1987, ביער סלונוביצה הוקמה אנדרטה במקום שבו מצוי קבר אחים של יהודי קאז’ימייז’ה ויילקה והסביבה. האנדרטה הוקמה ביוזמתו ובמימונו של אריה מלר מהניצולים ששרדו בברית המועצות ואשר היגר לקנדה.

להלן הוראות נסיעה למקום האנדרטה ביער: אחרי המשק 41 יש לפנות שמאלה, לתוך שביל עפר וללכת דרך היער כחמש דקות. על השביל הוצב שילוט הכוונה עם כיתוב "אנדרטת זיכרון יהודית".

על לוח הזיכרון של האנדרטה רשום בפולנית: "במקום הזה באוקטובר 1942 התליינים ההיטלראים רצחו כ-300 אנשים ממוצא יהודי אזרחי קאז’ימייז’ה ויילקה והסביבה". חוסר התאמה בתאריכים ובמספר הנרצחים במקום נבע ככל הנקראה מהעובדה שברשותו של אריה מלר, מקים האנדרטה, לא היו תאריכים מדוייקים של האקציות והוא הסתמך על הזכרון של הכפריים. כמו כן, הוא לא ידע שהנאצים רצחו חלק מהקורבנות בגיא הנמצא לא רחוק משם.

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4
בוכניה BOCHNIA

(בשמה הגרמני שלצברג)

עיר במחוז קראקוב, גליציה המערבית, פולין.


הקהילה היהודית

היהודים הראשונים כנראה הגיעו לעיר עם גילוי מכרות המלח בשנת 1248 .אולם רק בשנת 1407 מוזכר בפעם הראשונה במסמכים יהודי בשם יאן שהיה סוחר בדים בעיר .פעם נוספת יש מסמך על יהודים בשנת 1445 , כאשר 3 יהודים הוכו ע"י עירוניים בעיר .בשנת 1487 כבר מוזכר רחוב יהודי בבוכניה, שהיה במקום שנמצא רחוב ברצקה.

כתב-זכויות ליהודי בוכניה, שעסקו בשיווק מלח מן המכרות המקומיים ובגביית מס המלח, העניק המלך זיגמונט אוגוסט ב-1555. ב-1605 גורשו היהודים לאחר שפועל-מכרות יהודי הואשם בגניבת "לחם-הקודש" ומת בחקירה, ולא הורשו לחזור לעיר אלא ב-1862. במיפקד 1921 נימנו בבוכניה 2,459 תושבים יהודיים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בבוכניה 3,500, שהיו %20 מכלל אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) כבש הצבא הגרמני את האזור ונכנס לבוכניה ב-3 בספטמבר 1939. מיד נפתח מסע רדיפות נגד היהודים.

במאי 1940 הוטל על הקהילה תשלום קנס בסך 3 מיליון זלוטי ובמאי 1942 הוקם גיטו ליהודי בוכניה והסביבה. באוגוסט אותה השנה נערכה אקציה (פעולת חיסול) בעיר; 600 יהודים נרצחו במקום, 2,000 לערך הובלו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC). אחרי האקציה חולק הגיטו למחנה-עבודה ולמחנה-ריכוז. ובספטמבר 1943 שולחו אנשי מחנה הריכוז למחנה ההשמדה באושוויץ. האחרים הועברו למחנה-ריכוז בשבניה (SZEBNIE). רק מעטים מיהודי בוכניה נשארו בחיים אחרי המלחמה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה חזרו לעיר 30 יהודים מברית המועצות וממחנות. הם עסקו ברובם בסחר בלתי חוקי ובמכירת נדל"ן.היהודים קבלו סיוע מהקהילה היהודית בארה"ב ויסדו קהילה יהודית אזורית .

מספר היהודים גדל בעיר לכ - 100 ביוני 1945,אך מספרם ירד לכ
40 - 50 בספטמבר אותה שנה ול 12 ביולי 1947 . היהודים עזבו את העיר והיגרו לארה"ב,מערב אירופה וישראל,בה יסדו את ארגון יוצאי בוכניה ובו 80 חברים.בבית קברות בת"א הוקמה אנדרטה לזכר תושבי בוכניה שנרצחו בשואה .

בשנת 2006 הוצבה אנדרטה במרכז העיר לזכר יהודי בוכניה.לטקס הגיעו נציגים מהארגון בישראל.

בית העלמין היהודי העתיק נבנה בעיר במאה ה-15,אך נהרס לגמרי אחרי גירוש היהודים מבוכניה בשנת 1605.

בית העלמין היהודי החדש נוסד בשנת 1872.בימי מלחמת העולם הראשונה נפתחה בו חלקה צבאית , בה נקברו חיילים יהודים מצבאות שונים שנלחמו באזור .
בשנת 1932 נקבר בו הרב אשר מאיר הלברשטם,הנין של הצדיק המפורסם חיים הלברשטם מחסידי צאנז ( העיר נובי סונץ').
בזמן מלחמת העולם השנייה הגרמנים הוציאו במקום להורג כ-300 יהודים וכן פירקו את החומה וחלק מהמצבות.תהליך זה גם נמשך אחרי המלחמה, אולם בהמשך בית העלמין שוקם ע"י יהודים מארה"ב,כולל הקמת מצבות ובניית מצבות חדשות במקום אלו שנגנבו.במקום שרדו 800 מצבות כולל קברו של הרב הלברשטם,החלקה הצבאית של החיילים היהודים ממלחמת העולם הראשונה וכן נבנה לפידריום משברי מצבות לזכר יהודי בוכניה שנרצחו במלחמה.

בשנת 1992 פרסם המוזיאון המקומי ספר זכרון עם תמונות על בית העלמין היהודי .

בשנת 2015 נפתחה בעיר תערוכה על גיטו בוכניה ועל " נתיב הזכרון " בו כלולה העיר.בפתיחת התערוכה נכח ראש העיר ונציגי הקהילה היהודית בקרקוב , שמטפלת ברכוש היהודי בכול מחוז קרקוב משנת 1992 .
קילצה Kielce

עיר מחוז בדרום-מזרח פולין.

עד 1833 הייתה קילצה אסורה ליהודים, והמעטים שהתיישבו בה באותה שנה גורשו כעבור 14 שנים. תוך שנים אחדות נתחדש שם יישוב יהודי בן 100 נפשות, בחסות הקהילה השכנה כנצ'ין, עד שהתארגנה קהילת קילצה על בסיס עצמאי ב-1868.

מספר היהודים בעיר גדל במהירות ל- 11,000 ומעלה ב- 1909, בעיקר בשל הגירת תושבי העיירות בסביבה. הגידול לא פסק גם אחרי הפוגרום שהתחולל בקילצה ב- 1918; ב- 1921 ישבו בעיר 15,530 יהודים, שהיו כ- 38 אחוזים מכלל האוכלוסייה, וב- 1931 היה מספרם יותר מ- 18,000.

היהודים בקילצה תרמו לפיתוח התעשייה בעיר, שהתבססה בעיקר על אוצרות הטבע באיזור. כן פיתחו את המסחר, המלאכה והבנקאות, וקיימו מוסדות חינוך, אירגוני סוחרים ואירגוני בעלי מלאכה.

הקהילה החזיקה מושב-זקנים, בית-יתומים, ספרייה ובית-ספר תיכון. בעיר יצא לאור שבועון ביידיש, שהיה משותף גם ליהודי ראדום.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקילצה 25,000 יהודים.


תקופת השואה
בתחילת 1940 הצטרפו ליהודי קילצה 3,000 פליטים יהודים מלודז' והסביבה. ב- 31 במארס 1941 הגרמנים תחמו גטו בעיר והקימו "יודנראט" בראשות משה פלץ. כעבור זמן מה שילחו את ראש היודנראט למחנה אושוויץ בגלל אי ציות לפקודות המפקדה הגרמנית. יורשו בתפקיד היה הרמן לוי.

כ- 4,000 מיושבי הגטו מתו במגיפת טיפוס ב- 1941; בימים 20 - 24 באוגוסט 1942 העבירו הגרמנים 21,000 יהודים אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. הם ריכזו 2,000 יהודים שנותרו במחנה לעבודות-כפייה. ממחנה זה פוזרו כאלף למחנות בסביבה.

באוגוסט 1944 שילחו הגרמנים את אחרוני היהודים בקילצה אל המחנות אושוויץ ובוכנוואלד.

היהודים בגטו קילצה ניסו להתקומם מספר פעמים, בשנת 1942, בהנהגת דוד בארווינר וגרשון לבקוביץ, אך לא עלה בידם. ליאון רודאל, בן קילצה, היה ממנהיגי מרד גטו וארשה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התרכזו בקילצה כ- 200 יהודים, אבל שיקום הקהילה נתקל בהתנגדותם של תושבים מקומיים עויינים. העויינות הגיעה לשיאה בפוגרום שהתחולל ב- 4 ביולי 1946, הפוגרום הקשה ביותר על אדמת פולין מאז תבוסת הגרמנים. הפורעים רצחו 42 יהודים ופצעו רבים אחרים. בעקבות הפוגרום יצאו המוני יהודים מקילצה וגם ממקומות אחרים בפולין; הם הגיעו למחנות עקורים ומשם עלו לארץ ישראל במסגרת ה"בריחה".

הפורעים הועמדו לדין בידי השלטונות הפולניים ימים ספורים אחרי הפוגרום, תשעה מהם נידונו למוות במשפט צבאי והוצאו להורג .

בבית-העלמין בקילצה הוקמה אנדרטה לזכר חללי הפוגרום של 1946.
בשנת 1996, ביום השנה החמישים לפוגרום, התקיים בקילצה טכס אזכרה רשמי. השתתפו למעלה מ- 3,000 אנשים; נציגי הממשלה, נציגי הכנסיה הקתולית, נציגי ארגונים יהודיים ויהודים מרחבי פולין ומחוצה לה. נציגי הממשלה הסירו את הלוט מאנדרטה שהוקמה בחזית האתר שבו עמד בעבר בית הכנסת של קהילת קילצה.

שנות ה - 2000

בתחילת שנות ה - 2000 ערכה משלחת משהב"ט שביקרה בעיר טקס בבית הקברות לזכר היהודים שנרצחו בפוגרום בשנת 1946 . בטקס
השתתף ראש העיר של קיאלצה ומשמר כבוד של הצבא הפולני .
חברי תנועת נוער ציונית בטיול. קושיצה, פולין 1930 בקירוב
משפחה יהודית, קושיצה, מחוז קילצה, פולין 1930 בקירוב
חברי תנועת נוער ציונית בטיול.
קושיצה, מחוז קילצה, פולין 1930 בקירוב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
עזבון יעקב שטראוך ז"ל, תל אביב)
אביש לבנשטיין, רעייתו וילדיהם,
קושיצה, מחוז קילצה, פולין 1930 בקירוב.
עומדים, מאחור: הבנים אפרים ואיצה-מאיר,
והבת פסה. מימין: דבורה, משמאל: יוסף.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
עזבון יעקב שטראוך ז"ל, תל אביב)
פרידריך
FRIEDRICH

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. פרידריך הוא שם פרטי ממקור גרמני. שמות משפחה יהודיים המכילים את המילה הגרמנית פרידה, שפירושה "שלום", יכולים להיות קשורים בשמות העבריים שלום או שלמה (שהשורש שלו הוא "שלום").

שלמה, בנו של דוד המלך ושל בת שבע, היה מלכה השלישי של יהודה וישראל.

שמות משפחה יהודיים רבים התפתחו מהשם שלמה/סולומון/סלומון וצורותיו האחרות בשפות השונות.

סולומון מתועד במאה ה-7 בצרפת; סלמן בשנת 1090 בגרמניה; סאלמנוס בשנת 1200, גם כן בגרמניה; סלמון ב-1290, סומון ב-1306, סלמנוס ב-1334 וסאלאמון ב-1388, כולם בצרפת; שולם ב-1495 בגרמניה; סולומון ב-1668 באמריקה; סאלום ב-1713 באיים האנטילים; סלמונבה ב-1715 באיטליה; שלאם ב-1717 בגרמניה; סלמה, שלומן, שולום ושאולון ב-1784 באלזס; סאלימן ב-1798 באמריקה; סאלם במאה ה-18 בארצות השפלה; סלמנג ב-1831 בגרמניה; וסלומסון ב-1855 באמריקה. באמצע המאה ה-20, משפחות בשם סולומון בצרפת שינו את שמם לאומון ולומון; הגרסה הפולנית סולומונוביץ' ("בנו של סולומון") שונתה אלמון, שם בעל צליל צרפתי. צורות ערביות של סולומון כוללות את סלאם, סאלומה, סאלאמה וסוליימן. גרסאות של השם שלמה, כמו סאלאמאן, סאלמן, זלמן, זלקינד, זלקין, זלהיים, זלינג, זלינגר, סלינגר וזלינג היו נפוצות מאד בארצות מרכז ומזרח אירופה.

אישים ידועים בעלי שם המשפחה היהודי-גרמני פרידריך כוללים את לאו (הרמן) פרידריך, פרופסור בקונסרבטוריום של וינה, אוסטריה, במאה ה-19.